Kommentar zu Tehillim 14:8

אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו:

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: פרשת ציצית מפני מה קבעוה א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז וכו' הרהור עבירה והרהור ע"ז מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור ע"ז וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים:
(ברכות יב ע"ב)

למנצח לדוד זה המזמור גם כן הוא על לשון הגלות.

למנצח ארז"ל שעל ישמעאל המיצר אותנו בגלות החל הזה ידבר ולפי זה יאמר אל תתמהו אם הנזכר יחלל שם שמים חלילה באמור אלינו איה אלהיך וכיוצא בדברים מרים כאלה שמרגלא בפומייהו והש"י סובל ואינו פוקדו כי אין האשמת דבר עליו רק על המסבבים כי אם אמר נבל בלבו ולא מן השפה ולחוץ אין אלהים הוא על שהשחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב כי עונות ישראל הם הנותנים לנבל ההוא קיום:

נבל. אדם פחות ושפל:

השחיתו התעיבו עלילה. הפעולות ששרשם מתכונות ומדות הנפש נקראים עלילות כמ''ש בכ''מ, ועלילות שיפעלו לבלע ולהשחית לבני אדם ברצח וחמס הם עלילות נשחתות. ועלילות לתאוות מגונות עריות ותועבות, הם עלילות מתועבות :

למנצח אמר נבל - הפך חכם, בעבור שידמה שאין אלהים, בעבור זה השחיתו דרכם והתעיבו מעלליהם, כמו ובעלילותיך אשיחה, אין עושה טובה.

אמר נבל. נבוזראדן המחריב את בית המקדש אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה:

השחיתו התעיבו. הההי"ן בגעיא:

למנצח לדוד, מזמור זה הוכפל בספר זה (סימן נ"ג), עם קצת שינוי, והתבאר אצלי, שמזמור זה אמרו דוד על נס שנעשה לו שנצול מאויב שהרע והצר לישראל, וכאשר בא נס סנחריב בימי חזקיה ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה ותקנוהו עם הוספה קצת ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו, ובזה נבא אל הבאור אמר נבל בלבו אין אלהים שהמלך שבא עליו הכחיש מציאות ה', כמו שגם סנחריב כחש בה' ושלח לגדף אלהים חיים, וגם השחיתו והתעיבו עלילה, שכל חילו כולם השחיתו מעשיהם לעשות רעות ותועבות, עד שאין עושה טוב אפילו טוב נימוסי חסד או רחמים, ובאשר נמצא ביניהם איש אחד שהיה נראה שמאמין בה' ונותן לו כבוד (כמו שהיה במחנה סנחריב שאמרו חז"ל שנ"נ נתן כבוד לה' ורץ אחר השליח ששלח מרודך בלאדן שהקדים שמו של חזקיהו לשמו של הקב"ה ובעבור זה נשארו ממחנה סנחריב הוא ועוד עשרה אנשים עמו כמ"ש חז"ל), בל תאמר שאלה יש להם זכות, עז"א ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל כי באמת גם הם לא האמינו באלהים מצד שדרשו את אלהים ע"פ השכל להשכיל באמתו ולדרוש דרכיו וארחותיו, כי לא היה זה אלא מן השפה ולחוץ, וה' היודע מצפוני לב השקיף אם מאמינים בו באמת ע"י שישכילו דרכיו וידרשו ארחותיו, וראה, כי הכל סר, שגם היחידים האלה סרו מן הדרך, ויחדיו נאלחו בתועבות, עד שאין עושה טוב אין גם אחד, שגם האחד שנראה לנו שהוא נותן כבוד לה' ג"כ אין עושה טוב, כי לבו מלא און והוא מכחיש וכופר ג"כ:

אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד):

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: רבי אליעזר אומר אלו הצדוקים וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים וגו' במתניתא תנא אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום וכו':
(יבמות סג ע"ב)

אמר נבל בלבו אין אלהים נבל הוא מלך האמות שישראל בידן, וחושב בלבו בהרעו לישראל ובנגשו אותם, כי אין אלהים ואין שופט ודין בעולם לשלם לאיש כמעשהו.

עלילה. פעולה:

השחיתו. הוא ועמו ואמר הכל בלשון עבר כי במראה הנבואה רואה כאלו כבר עשוי:

השחיתו התעיבו עלילה. מעללים:

השחיתו הוא ועמו.

התעיבו עלילה. עשו מעשים תעובים ואין בהם מי שיעשה טוב:

התעיבו עלילה עשו מעשה תועבה.

אין עשה טוב: אין בהם אחד שיעשה טוב אלא כלם השחיתו מעשיהם, וכל מעשיהם הם לרעה, כי חשבו כי אין רואה יי'.

יהוה משמים השקיף על בני אדם אף על פי שהוא גבה עליהם ונסתר מעיניהם הוא משקיף עליהם ומשגיח

כי הלא ה' משמים השקיף השקפה לרעה בהביא על ישראל צרה ע"י הנבל הנזכר לראות היש משכיל ושם על לב דורש את אלהים אשר כיחש הנבל ההוא:

השקיף. ענין הבטה:

משכיל דורש את אלהים. כי הדרישה תהיה לפעמים רק בפיו, שעל זה אמר כי תדרשנו בכל לבבך, ולפעמים שלא להשכיל ולדעת רק מצד הסכלות, על זה אמר אם יש משכיל הדורש להשכיל באמתו מצד השכל :

ה', השקיף - בעבור היות כבודו במקום עליון והוא השמים וזה דרך משל, כי הוא יודע הכל ודרך כל.

השקיף. לראות במעשה העם ההוא:

ה' משמים. בגעיא בס"ס:

לראות היש משכיל דורש את אלהים. פירש בספר ארץ החיים דתנן עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק י"ש עולמות דהיינו י"ש למחזיק וי"ש לת"ח וז"ש לראות היש משכיל אם מחזיק לת"ח וזוכה י"ש עולמות וז"ש לראות הי"ש משכיל דורש את אלהים שדורש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וז"ש דורש את אלהים עכ"ד ואפשר להמתיק עוד במ"ש שכחת הלקט דכשהולך המחזיק לעוה"ב מלמדים אותו תורה ובזה פירש עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה מ"ש רז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ולכאורה קשה דאין טיבותא לבעלי מצות להיותן במתיבתא דרבנן וכמו צער בנפשם כי לא ידעו ולא יבינו ובהא ניחא דמלמדין לו תורה ויכול להיות בחברת הת"ח וזו מעלה גדולה זהת"ד עט"ר אמ"נ עדן וזה רמז לראות היש משכיל דמחזיק לת"ח זוכה להיות משכיל שמלמדין אותו תורה לעוה"ב:

לראות היש משכיל דרש את אלהים: אם יש בהם משכיל אחד שידרוש אלהים, ויחשוב כי יש אלהים שופטים; והנה

היש משכיל. למחות בדבר:

על בני אדם. כ"כ:

דורש. להיות דורש וחוקר את אלהים ר״‎ל לדעת שיש אלהים שופטים:

הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו:

הכל סר סר מדרך הטובה. ויש מפרשים כמו סג כמו שאמר בספר השני (תהלים נג ד): כלו סג; והוא מן נסגו אחור (ישעיהו מבי ז), והענין אחד; והגימ"ל רי"ש בא"ת ב"ש ג"ר. ויש מפרשים ויבאש וסרי (שמות ז כא ומקומות אחרים). וכן אמר:

והנה במקום שע"י ההשקפה לרעה היה להם לתקן אדרבה אם טרם הצרה היה להם איזה כשרון בצד מה עתה ע"י הגלות הכל סר ועל ידי כן יחדו נאלחו כי מתחלה נאמר אין עושה טוב ועתה אחר בא הצרה אין עושה טוב אין גם אחד:

נאלחו. נבאשו כמו נתעב ונאלח (איוב ט״ו):

סר. מדרך הטוב, או כמו סורי הגפן, נתקלקל, וכן

הכל סר - מהדרך הישר.

הכל סר. כולם סרו מדרך הטובה:

אין עשה טוב. כן הוא בס"ס בצירי ובמקף וכן חברו שבסמוך ועיין בסימן נ"ג:

הכל סר יחדיו נאלחו. אפשר דהכונה דהיו מתקבצים לבטל תורה וכיוצא ויגדל עונם כשעושים ענינם בחברה דעונשם כפול לעבור אמימרא דרחמנא ברבים. וז"ש יחדיו נאלחו בהיותם רבים אין עושה טוב כלומר אין מי שיעשה טוב ואין גם אחד דיחזיק בת"ח להנותו ואדרבא נאספים לבטל תורה ולעשות נגד רצונו ברבים:

נאלחו. נהפכו לקלקול:

יחדו נאלחו שענינו נתעבו ונבאשו; הפוך מן סיר אשר חלאתה בה (יחזקאל כד ו) שפרושו: זוהמא; וכן אף כי נתעב ונאלח (איוב טו טז)

(א) או יאמר בהזכיר מאמר רז"ל שבימי המן עם היות ישראל אשמים השגיח הוא ית' ע"י אליהו שדבר עם משה ואמר לו לדרוש אם יש צדיק בארץ יבקש רחמים מכאן ומשה משם ואמר כי יש מרדכי והוא אומרו ידע את כל אשר נעשה ועשה התשובה ההיא ונעשתה התשועה הגדולה ההיא בישראל. ונבא אל הענין והוא כי בא דוד במר נפשו בראותו צרת הגלות הזה האחרון כי ארוך מאד ורע ומר מכל שאר גליות היה מצטער ואומר איה כל נפלאותיו יתברך אשר עשה בימי המן אשר גם הוא מאדום כי השגיח הוא יתב' לבקש ראוי להושיע את ישראל על ידו והוא במה שכתבנו בביאור משלי על ונבל כי ישבע לחם שהוא המן וזה מאמרו כמתאונן על מה שבימי המן לא התמידה הצרה רק שלשה ימים מי"ג לניסן עד י"ו לניסן וגלות הלז כמעט אין לו קץ והנה היה מקום לומר כי על רעת המן שכיחש אלהותו ית' כמ"ש ז"ל שאמר אלהיהם של אלו שעשה לפרעה כו' כבר הוא זקן כו' ושעל כן מיהר הוא ית' ישועתן כלומר מה שאין ענין זה בגלות האחרון הזה הלא לעומת זה גם ישראל היו עבירות בידם אז וזהו אומרו כמתלונן על גלותנו הנה אם אמר נבל בלבו שאמר המן בכל לבו לאחשורוש אין אלהים אלהיהם של אלו כו' ועל כן היה מה שנפל ונושענו הלא לעומת זה גם ישראל השחיתו התעיבו עלילה השחיתו בצלם שהוא ע"א כד"א פן תשחיתון כו' וגם התעיבו עלילה בהנאת הסעודה כמ"ש ז"ל שבעלילה בא המן להחטיאם בסעודה ההיא ואם הוא על שאין עשה טוב בזמן הזה:

גם. הוא כענין אפילו:

נאלחו. נבאשו, כמו נתעב ונאלח (איוב ט''ו) :

יחדו נאלחו - כמו נשחתו.

יחדיו. כולם יחד קלקלו מעשיהם:

אין עשה טוב אין גם אחד: אפילו אחד; וכן גם לרעהו ישנא רש (משלי יד כ).

(ב) הנה אז משמים השקיף ה' על בני אדם ע"י אליהו לראות היש בעולם הזה משכיל דורש את אלהים כמאמר מדרש חזית שאמר מרע"ה לאליהו לראות היש משכיל דורש את אלהים בתשובה

אין גם אחד - אפילו אחד כמו גם בשחוק יכאב לב, גם לרעהו ישנא רש ואלה הרשעים שהם השונאים את ישראל והעד אכלו עמי.

(ג) ועתה האם הכל סר מאתנו ולא נותר צדיק מאתנו כאשר היה בגליות הראשונים האם יחדו נאלחו כל ישראל ח"ו ואם הוא כי אין עושה טוב צדיק בארץ היתכן שאין גם אחד וז"א כמתמיה אין גם אחד כלומר הלא נודע כי לא יחסרון שלשים בכל דור כמנין יהיה שנאמר לאברהם כה יהיה זרעך וא"כ למה לא יעורר הוא ית' את הצדיק בארץ כאשר עשה בימים ההם ונושע:

הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם:

אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם: אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו וכו':
(סנהדרין קד ע"ב)

הלא ידעו כל פעלי און הלא על דרך תימה: איך הם הכל סכלים ולא ידעו! ופרושו: אין להם דעה ובינה כשהם אומרים, כי אין רואה ואין יודע מעשיהם כל אלה שהם פעלי און ומריעים לישראל.

מה תאמר שאז הדור היה הגון שכלם התענו ויתאבלו ושבו עד ה' הלא בואו ונחזיק טובה לאסתר שזימנה את המן לאכול לחם עם המלך ועמה לקיים מה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם כו' כמ"ש ז"ל ועל כן פחדו ישראל ולא בטחו באמרם אחות לנו בבית המלך כי חשבו שהיתה גם היא בעצה עמו ואז קראו את ה' ואם לא כן לא היו שבים וזהו הלא ידעו כו' ויהיה הלא כמו הלא ידעת הלא הוגד מראש הלא ה' זו חטאנו לו שהוא כמו אם לא וזהו הנה אם לא ידעו כל פועלי און שבישראל הצריכים לעשות תשובה שאוכלי עמי הם המן והמלך כמ"ש ז"ל משל לבעל התל ובעל החריץ כו' אכלו לחם יחד שהוא בסעודת אסתר הנה את ה' לא קראו שלא היו קוראים אותו יתברך:

הלא ידעו - יתמה, כלומר הלא ידעו אלה פעלי און בעוד שאכלו עמי כאילו אכלו לחם ולא אמרו כי השם נתן להם כח, על דרך: ידנו רמה וזה הוא: ה' לא קראו.

הלא. ר״‎ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפעלי האון שמה שאוכלים את עמי כמו שאוכל את הלחם הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה׳‎:

הלא ידעו. חסר וא"ו כי לא נמנה עם ט' מלאים בכתובים:

(ד-ה) הלא, שיעורו הלא ידעו כל פועלי און כי אלהים בדור צדיק, שאחר שנעשה נס לישראל ונצולו, אז ידעו פועלי און אלה אכלי עמי שיש אלהים בדור צדיק ומשגיח עליהם בהשגחתו הפרטית, ומ"ש אכלו לחם מוסב על ישראל, שאמרו במדרש שבימי דוד היו מתים מאה ילדים בכל יום ותקן להם מאה ברכות, מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממ"ש ואכלת ושבעת וברכת, שמחוייבים לברך את ה' על אכילת מזון, ומזה למדו שה"ה שצריך לברכו על כל טובותיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים, ובאשר לא היו נזהרים בכ"ז בימי דוד נענשו ע"ז, ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר, מזה מבואר איך היו צדיקים עד שעל מה שאכלו לחם וה' לא קראו ר"ל שלא ברכו את ה' על הלחם מזה שם פחדו פחד ונתיראו מעונש ושבו בתשובה, וא"כ הלא ידעו פועלי און אוכלי עמי והם מכחישים את האלהים לגמרי, חלף שבישראל היה בהפך שפחדו גם כשלא קראו את ה' על אכילת לחם, ובזה היה ראוי שה' יעזור לישראל המאמינים בו נגד הכופרים האלה עד שידעו כי אלהים בדור צדיק:

אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר:

אכלי עמי אכלו לחם ואכלים עמי כמו שיאכלו הלחם.

כל פעלי. כ"כ:

אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב:

יהוה לא קראו: כלומר לא עלה בלבם, כי יי' רואה אותם; לפיכך לא קראו אותו. ויש מפרשים: לפי שהם אכלי עמי ועדין אכלו לחם, כלומר: כי לא מתו ולא נענשו חשבו כי לית דין ולית דין; לפיכך יי' לא קראו. ויש מפרשים לא קראו: שעומדים ברשעם, ואינם חוזרים בתשובה.

ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:

שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו':

שם פחדו פחד פחדו כמו יפחדו. אמר: כי שם במקום גדולתם וגאותם יפחדו עוד פחד וידעו

ואפילו מה ששם פחדו פחד ע"י הסעודה ושבו אין להחזיק להם טובה רק לה' כי אלהים בדור צדיק הוא מרדכי כי הוא הסב הדבר בצאתו צועק בשוקים וברחובות כלומר ולמה לא יעשה כן גם עתה כי לא יבצר צדיק בדור:

שם - במקום שאכלו שם עמי פחדו בצרה שבאה עליהם, עד שידעו כי השם בעזרת דור צדיק, כמו: לעזרת ה' בגבורים.

שם. שהרי שם בירושלים עצמה בעת בוא עליה סנחריב הלא פחדו שם פחד כי נפלו פגרים מתים וארז״‎ל שנבוכדנאצר עצמו היה עמהם והיה מאותם שנשתיירו:

שם פחדו פחד. מלת פחד הפ"א רפה.

כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקי':

כי אלהים בדור צדיק: עמהם יהיה ובעזרתם.

או יאמר שם פחדו פחד אוכלי עמי הנזכר כי נפל פחד היהודים עליהם ולמה היה זה אם לא על כי אלהים בדור של צדיק הוא מרדכי באופן שהקושיא במקומה עומדת כי לא יבצר צדיק בדור כמו שאמרנו:

כי אלהים. הפחד ההוא היה על כי ה׳‎ היה בהדור ההוא שהיה דור צדיק אבל בימי נבוכדנאצר היו רשעים ולמה לא עזרם ה׳‎ אבל אין דבר נופל במקרה:

עצת עני תבישו. אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו:

עצת עני תבישו ועתה עצת עני תבישו,

משיבה רוח הקדש ואומרת הנה עצת עני שהיה מייעץ מרדכי תבישו עתה ולא תעשוה ומה היתה העצה ההיא הוא כי ה' מחסהו ולא בטחו באדם כאשר היו בוטחים אז באחותם שבבית המלך כלומר ואל על יקראוהו וישובו עדיו ית' ולמה לא תעשו כן אתם עתה:

עצת עני - הוא ישראל וכל עצתי היא כי ה' מחסהו.

עצת עני. אתם מביישים עצת עם עני שאומר בעצתו אשר ה׳‎ מחסהו כי תכחשו לומר אין אלהים:

עצת, אתם תבישו עצת עני, שהוא ישראל שלא הכינו עצה וגבורה למלחמה רק ה' מחסהו, וסמכו על הנס שה' יעזר לו וזה היה לשחוק בעיניכם, כמ"ש סנחריב פן יסית אתכם חזקיהו לאמר ה' יצילנו ההצילו אלהי הגוים וכו', אבל מי יתן מציון ישועת ישראל, כשתהיה התשועה ע"י ה' השוכן בציון אז יגל יעקב, כי בזה יתקדש שם ה' לעיני הגוים, ובאשר בזה ראה ברוה"ק את העתיד מה שיהיה מנס סנחריב שתהיה התשועה מציון וה' שב שבות עמו אז, תקנוהו שנית על נס סנחריב כמו שיתבאר בסימן נ"ג:

כי יהוה מחסהו: לפי ששם יי' מחסהו; וזהו עצתו ודעתו להמלט מידכם, כי אין לו מחסה אחר, ואתם מבישים עצתו לפי שאין אתם רואים העונש במהרה, ואומרים לעניים: איה אלהיכם יקומו ויעזרכם (דברים לב לח)!

(ה) או שתשובת רוח הקדש מתחלת מפסוק הקודם לומר מה ששם אוכלי עמי פחדו פחד כי נהפך ונפל פחד היהודים עליהם הוא כי אלהים נמצא בדור שהוא צדיק כי כשהדור צדיק ה' אתם וייראו ממנו כי אז שבו הדור כלו והיה הדור צדיק אך עתה עצת עני תבישו מלשוב כמדובר:

מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל:

מי יתן מציון ישועת ישראל לפי שציון ראש ממלכת ישראל, ושם שכן הכבוד, אומר: כי מציון תבוא ישועת ישראל. ואומר: מי יתן שיהיה בקרוב; או מי יתן שנזכה, ונראה הישועה

מי יתן אחר שאין זכות בדורות גלות אחרון אמר מי יתן מציון כו' והוא במה שכתבנו בישעיה על פסוק ציון במשפט תפדה כו' כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה כי היא לא חנואה ולקתה בעונותינו כד"א כלה ה' את חמתו כו' ויצת אש בציון כו' אך ושביה צריך בתורת צדקה והנה ידענו כי זכו אחישנה ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת ואם לא זכו בעתה ואז הוא בעוצב ורוגז ע"י חבלי משיח להחזירם בתשובה על כן אמר מי יתן ומציון כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל שיהיו זכאין בדין ויושעו במשפט בשוב ה' את שבות עמו והוא כי הוא ית' אומר כי הבא ליטהר מסייעין אותו ורוצה שנתחיל לשוב ואנו מבקשים יתחיל הוא כמפורש אצלנו בפסוק השיבנו ה' כו' ובפסוק משכני כו' וזהו במה יהיה שנזכה ליגאל במשפט בשוב ה' את שבות עמו שהתשובה המתייחסת אל עמו שהיא ההתחלה ישיבנה הוא ובזה יגל כו' שלא נגאל בעצב בצרות חבלי משיח כי אם נגאל בשמחה ובשירים כי יגל יעקב ישמח ישראל והכפל והשנוי הוא כי ארז"ל באיכה רבתי על ויבער ביעקב כו' שבכל צרותינו צר לו מאד ליעקב אבינו מכל האבות ועל כן אמר שיגל יעקב אבינו תחלה שמזה נעשה עיקר וגם ישמח ישראל זרעו:

בשוב. ענין ההשקט כמו בשובה ונחת (ישעיה ל׳):

בשוב שבות. הוא השבת המדרגה או המנוחה וההשקט, כמו שכללתי בירמיה (סי' ל' ג') ששוב בקל אם הוא יוצא מורה כן :

מי - טעם מציון, כמו: מטה עזך ישלח ה' מציון ומציון יסעדך בעבור היות הכבוד עם הארון בימי דוד. ויתכן: שנשבו אנשים מישראל או הוא לעתיד, ויהיה הטעם מציון ישוב הכבוד ומי יתן כדרך מי יתן כל עם ה' נביאים.

מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון:

מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. פירש הרב החסיד מהר"י פייאמיטא זלה"ה דכשהישועה מצד רחמיו יתברך הישועה בשם הויה דהיינו דמרוב רחמיו מרחם ומקים השכינה כביכול ועמה יפקון וז"ש הכתוב כאן מי יתן מציון ישועת ישראל דהיא ישועה אחת וזהו בשוב ה' מדת רחמים יגל יעקב על השכינה ישמח ישראל על גאולתם. ובמזמור נ"ג כתיב מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב אלהים שבות עמו והיינו דמן הדין הם ראוים לגאולה ולפ"ז גם הקמת השכינה היא מן הדין והיינו ישועות תרתי בשוב אלהים מדת הדין דכיון דהדין נותן להושיעם גם השכינה קמה וגם נצבה הוי תרי ישועות יגל יעקב ישמח ישראל עכ"ד ואפשר לומר קצת בסגנון אחר דכשהישועה היה במדת רחמיו דישראל לא היו ראויים אז ברחמיו יושיע ישראל והיא גאולה בכללות בשם הוי"ה מדת רחמים. אך כשישראל ראוים מצד הדין אז מלבד הישועה בכללות יש כמה פרטים ג"כ דנכרת הישועה שכל הענינים יבואו מרווחים ומתוקנים ונראה כאלו הם ישועות רבות ואז נאמר ישועות ישראל בשוב אלהים שהישועה ממדת הדין ונראות ישועות הרבה. ועוד אפשר לומר במה שפירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל בפסוק נורא תהלות עושה פלא דכשה' עושה נס ישראל אין מרגישים אלא באותו נס הניכר ונודע ולפי האמת חוץ מהנס הניכר יש כמה נסים נמשכים מזה וז"ש נורא תהלות דהוא נורא תהלות רבות הגם שלגבי דידן אינו כי אם עושה פלא אחת. ולכן במזמור זה אמר מי יתן מציון ישועת ישראל דישראל אינם מרגישים כי אם בישועה אחת. אבל לפי האמת הם ישועות רבות וכלם נמשכות מזה ולכן כתיב במזמור נ"ג ישועות ישראל בשוב אלהים דלפי האמת כל נס ופלא הם ישועות רבות כדבר האמור:

בשוב יהוה שבות עמו; ואז

או יאמר מי יתן לנו שתי הטבות אחד כאשר עשה בסיני שקדמה שכינה לסיני ומשם בא להקביל פני ישראל שנית ענין ספר הזוהר על פסוק נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל לא תוסיף קום מאליה כ"א הוא ית' יתן ידו ויקימנה וישיבנה אליו מה שאין כן בבנין בית שני שהלכו מאליהם ועל האחד אמר מי יתן מציון ישועת ישראל שיהיה שרוי כבר שכינתו בציון ומשם יצא כחתן לקראת כלה לקבלנו וגם השנית שהיא בשוב ה' שבות עמו שהוא המשיב ונותן יד ומקים אז על הא' יגל יעקב שהבית הג' יבנה בזכותו כנודע ויגל הוא בהחיש והקדים שכינה מטרם הבנותו ועל השנית ישמח ישראל שהוא יתברך נותן להם יד שהוא כבוד והתמדת הטוב:

שבות. מלשון שבי:

יגל יעקב ישמח ישראל. ישראל הם הגדולים ויעקב הם ההמון כמ''ש (ישעיה ז' ולקמן כ''ב כ''ד, ע''ח ה', כ''א ב', ק''ה י', כ''ג, קי''ד א', קמ''ז י''ט), וגילה בא על דבר מתחדש, ושמחה מורה השמחה התמידית, וישראל להם אין זה דבר חדש כי היו בטוחים ומצפים תמיד לישועת ה', וליעקב שלא בטחו כל כך יהיה זה דבר חדש שיפול עליו פעל גילה :

בשוב. בעת אשר ישקיט ה׳‎ את בני השבים ר״‎ל שיהיה ניכר לכל אשר ה׳‎ השקיטם:

יגל יעקב ישמח ישראל: כי עתה הם ביגון ובאבל בגלות. ופרוש בשוב: פעל יוצא, כמו בהשיב, או פרושו: בהניח, מן בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל טו).

יגל. אז ישמחו כי הצליחו בעצתם לחסות בה׳‎ ובעל כרחך יודו להם:

ויאמר עשו בלבו. הרשעים ברשות לבם. כגון אמר נבל בלבו (תהלים יד א). וכאלה הרבה. אבל הצדיקים אל לבם. דומים לבוראם. ויאמר ה' אל לבו (בראשית ח' כא).