Kommentar zu Tehillim 41:26

למנצח מזמור לדוד: גם זה המזמור כענין הקודמים לו. ויש אומרים (אבן עזרא): כי אמרו דוד על חליו.

למנצח מזמור לדוד כו':

למנצח, מזמור זה יסד בעת חליו ואויביו רצו אז להמיתו בסם המות (כנ"ל ל"ח) ובקש שיושיעהו ה', ויספר גם כן השגחת ה' החופפת על הדל ואין אונים:

וירא אליו ה'. כתוב טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך (תהלים קיט עא). זה אברהם אבינו. שניסהו הקב"ה בכמה נסיונות ונמצא נאמן. שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית (נחמיה ט ח). זו מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. עד שלא מל אברהם אבינו. היו עוברים ושבים באו אצלו. תאמר משמל לא היו באו. אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באים אצלך. עכשיו אני בכבודי ופמליא שלי נגלה עליך. הדא הוא דכתיב וירא אליו ה'. לפי שהקב"ה מבקר חולים. שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד). מאי משמע דכתיב ופקודת כל האדם יפקד עליהם (במדבר טז כט). מתרגם וסערא דכל אנשא יסתער עליהון. ולפי שמל אברהם אבינו. נגלה עליו הקב"ה.

אל דל. חולה לבקרו כענין שנאמר (ש"א י"ג) מדוע אתה ככה דל דאמנון:

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל: אמר רב כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י אין דל אלא חולה שנאמר מדלה יבצעני וכו':
(נדרים מ ע"א)

אשרי משכיל אל דל הוא החולה, כמו: מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב יג ד). ומשכיל: משגיח ומביט, כלומר: שבא לבקרו ושואלו על עניני חליו, ועוזרו כאשר יוכל, ומדבר על לבו.

יאמר ענין בת ר' עקיבא שהיה נגזר עליה מיתה משונה בליל חופתה וע"י תתה צדקה לעני שהיו כלם מטפלים בעסקי חופתה והמשתה והיא הניחה הכל ושתה לבה אל עני והניחה הכל ותרץ ותתן לו לאכול ותנצל נפשה והיה לה נס כפול כי גם שלא הקדימה צדקה לצרה רק ביום הרעה עצמו נצולה על ידה ויצא ר' עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות יכול ממיתה משונה אלא גם ממות עצמה והוא כי היה מספיק תציל הצדקה מרוע הגזירה בל תהיה משונה המיתה אך תמות אז מיתת עצמה אחר שלא היה לה עוד חיות כי אם גם ניתנה לה חיים וזה יאמר פה אשרי מי שמשכיל אל דל שמשמעו שפונה מעסקיו ומשכיל ושם לבו לפקח על הדל כי זה אין צ"ל אם יקדים זכות זה ליום הרעה הנגזרת עליו כי אם גם אם מה שהוא משכיל אל דל הוא ממש כבר ביום רעה עכ"ז ימלטהו ה' כאשר קרה לבת ר' עקיבא כמדובר וגם כוון באמרו ביום רעה כפשוטו שהוא יום של רעה שהיום הוא של גזרה רעה לפי מזל היום כבת רבי עקיבא כמדובר ועכ"ז ימלטהו ה' השודד המזלות.

למנצח, אשרי משכיל - זה המזמור על חליו.

משכיל אל דל. הנותן צדקה לדל בהשכל לבל יכלימו:

ימלטהו. בגעיא והלמ"ד דגושה:

אשרי משכיל אל דל. פירש בספר ארץ החיים שמשכיל ליצר הטוב שנקרא דל ועצתו שיהיה שפל כעני וז"ש ילד מסכן וחכם שחכמתו הוא שיהיה עניו עכ"ד והיא עצה נכונה דאם יהיה עניו באמיתות אין סט"א שולטת בו ושבת כח היצה"ר ויהיה לו שלום עם הכל ועל ידי שלום מתבטל עשו שהוא כמספר שלום. גם העניו מבטל גזרות רעות וזהו ביום רעה ימלטהו ה' ואמר ה' ישמרהו ואמרו בנדרים דף מ' ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין דכיון דהוא עניו אין שולט בו יצה"ר ואינו חוטא ואין לו יסורין דאין יסורין בלא עון כמ"ש קצת מהראשונים בשבת דף נ"ה דלא אתותב מחלוקת יסורין. ולפי פשוטו אפשר לומר דמשכיל אל דל דחושב ומתבונן לדל להטיב עמו ולעשות לו צדקה תכף למחשבה זו יושפע למעלה על ידי השכינה כמ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל משם המקובלים וזהו ואושר לשעבר מעת שגמר בלבו להטיב לעני יאושר לעתיד. ועוד יש לרמוז דידוע דע"י הצדקה גורם יחוד עליון והוא לתקון השכינה וזה רמז אל דל בגימטריא אדני שהיא השכינה וזה רמזתי כי בגל"ל הדבר זה בגלל גימטריא אדני. והכא בקראין משכיל אל דל ר"ת אדם גימטריא מ"ה דאלפין רמז להקב"ה והרי רמוז קבה"ו דהצדקה היא העולה ליחד הדודים יחדיו יהיו תמים כנודע מדברי הזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר"י ז"ל וכמו שכתבנו בכמה דוכתי:

אשרי משכיל אל דל, ר"ל אשרי להגבר המשכיל ומעיין בשכלו על עניני הדל ומקריו, כי מן קיום הדל בארץ ואיך ישמר מן הפגעים יתראה בחוש השגחת ה', על החלשים והנדכאים, כי העשיר והגבור והעריץ ניצול בדרך הטבע ע"י עשרו וגבורתו, כמ"ש הון עשיר קרית עזו כמש"פ שם, אבל הדל שחסרים לו כל האמצעים שע"י ינצל מפגעי העולם, כל קיומו הוא רק ע"י השגחת ה' הפרטיית, ומבאר א. הפגעים הבאים על ידי העת והזמן ביום רעה הוא רעת הזמן, מי יצילהו אז מרעת השלג בסתיו, מרעת החום הבוער בקיץ, מרעת שינוי התקופות, הלא ימלטהו ה', הוא ניצול אז רק ע"י ההשגחה ה', זאת שנית, הרעות המסובבים ע"י חסרון הצרכים ההכרחיים מעון וכסות ומזון, ה' ישמרהו, הגם שאין לו שמירה ממעון ובגד, ויחייהו הגם שחסר לו מזון הצריך לחיי נפש, ג. הרעות המסובבים מצד המקום שהעשירים ממרחק יביאו לחמם ומחסורם והוא יאושר בארץ, לא ינוע אל אפסי ארץ על טרפו רק בארץ אשר ישכון שם ודבקה לארץ בטנו, שם יהיה מאושר ע"י השגחת ה', ד. הרעות המסובבים ע"י אויבים וצוררים, אל תתנהו בנפש אויביו:

ביום רעה. זה גיהנם, ובעולם הזה מה שכרו:

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל: רבי חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא חד זמן פגע ביה רבהון דרוחייא א"ל לא כן אלפן ר' לא תסיג גבול רעך א"ל ולא כן כתיב מתן בסתר יכפה אף והוה מסתפי מיניה וערק מן קומוי אמר רבי יונה אשרי נותן לדל אין כתיב כאן אלא אשרי משכיל אל דל זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה כיצד היה רבי (יוחנן) יונה עושה כשהיה רואה עני בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בני בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר טול ואת פורע מן דהוה נסיב הוה א"ל מתנה היא לך וכו':
(שקלים טו ע"א)

ביום רעה ביום שיכבד חליו והוא קרוב למות

אשרי - יש אומרים:

ביום רעה. ובגמול זה ימלטהו ה׳‎ כשיהיה בעולם עת רעה כי לא תעבור עליו:

ימלטהו יהוה: תפלה. וכן: יי' ישמרהו (פסוק ג); יי' יסעדנו (פסוק ד). ויעיד על זה הפרוש: ואל תתנהו (פסוק ג), כי מלת אל תחנה ובקשה, או דרך מצוה. ויתכן לפרש הפסוקים בענין הזה, כלומר, כי כן יעשה האל עם החולה שהוא ימלטהו ויסעדהו ויחיהו (ג ד), ולא הרופאים, כי לא תועיל לו רפואתם אלא בעזר האלהים. ויהיה פרוש ואל: ולא, כמו: ודרך נתיבה אל מות ^*ראה ספר השרשים לרבנו המחבר. (משלי יב כח). ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש כי אלה הפסוקים דברי המבקר לנחם החולה. ויאמר לו: שלא יפחד מהחלי ויתחזק בלבו, כי ביום רעה ימלטהו יי' וישמרהו.

משכיל - כמו מביט כמו מסתכל הוית. והנכון: מגזרת שכל, שישים לבו שישכיל במעשה השם עם החולי.

ודל - בממון גם בבשר והוא החולי, כמו: ככה דל בן המלך. דלות ורעות תאר.

ויש אומרים: שמשכיל - פועל יוצא והוא המבקר וידבר על לבו וישכילנו.

וטעם ביום רעה – מערכת עליונה כנגד מולדו.

ימלטהו ה' - לבדו ולא על יד אדם.

וטעם ישמרהו – שלא יוסיף החולי ויחייהו, כי יפחד מהמות.

ה' ישמרהו ויחייהו. למי שמבקרו ומטיב לו:

יְהֹוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ: ואם ביקר מה שכרו מה שכרו כדאמר ניצול מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעוה"ז י"י ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו יי' ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין ואושר בארץ שיהו הכל מתכבדין בו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו ריעים כנעמן שריפו את צרעתו ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו וכו':
(נדרים מ ע"א)

יהוה ישמרהו ישמרהו מן המות

ולא בלבד ממיתה משונה כי אם גם ממיתה עצמה שיתוספו לו חיים וזהו ה' ישמרהו מהרעה וזולת זה ויחייהו אפילו ממיתה עצמה ועוד תשתלם הטובה כי יאושר בארץ שזולת הזכות השמורה לו גם יאושר בארץ מפרי הצדקה ולא תהיה מתנת חייו משוללי טובה בעולם הזה הנה עד כה ספרתי שלא לנוכח האושר אשר למשכיל אל דל ועוד אני מחלה פניך ה' שואל תתנהו בנפש אויביו שלא תאמר אחר שהיה יום רעה של גזרת מיתה משונה די לו שלא ימות כי אם מיתת עצמו אך אעשה לו חסד שיכפר על דורו לז"א ואל תתנהו בנפש אויביו שגם אם לכפר בעד אנשי עירו יצטרך לתתו כפרה בעד נפש דורו או בני עירו אם הם אויביו אל תתנהו בעד נפשם לכפרתם גם שהוא היה עתיד למות כמדובר שזהו ביום רעה וה' יחייהו ע"ד נס שבין כך ובין כך היה מעותד למות אל תתנהו ברפש אויביו:

ואשר. ישובח והוא מלשון אשרי:

ואושר בארץ - שיחיה שנים רבות יותר מאנשי דורו ולא יראו שונאיו תאותם.

ואשר. ישובח בכל הארץ הכל יאמרו אשריו:

יאשר. ואשר קרי:

ויחיהו וירפאהו שלא יאריך חליו.

בנפש. ברצון כמו אם יש את נפשכם (בראשית כ״ב):

ותי"ו תתנהו – לפועל שאיננו כתוב, כמו: אשר ילדה אותה. והטעם: אמרת השם או גזירתו, או תהיה התי"ו לנכח השם וכאלה במקרים הרבה.

ואל תתנהו. אתה ה׳‎ הן ידעתי שלא תתנהו ברצון אויביו להשיג בו תאותם:

יאשר ^*ואשר קרי. בארץ כן כתיב ביו"ד וקרי בוא"ו והענין אחד. עדין יאשר בארץ, כלומר: שיעשה מעשים טובים ויצליח בדרכיו עד שיאמר עליו בני אדם: אשריו!

ואל תתנהו בנפש איביו: ברצון איביו, כי הם רוצים שימות.

על ערש דוי. ערש לי"ט בלע"ז (דברים ג׳:י״א) והנה ערשו ערש ברזל, כשיחלה גם הוא יסעדנו, מהו על ערש דוי זה יום שביעי של חולי שהוא דוה מאוד כך נדרש באגדת תהלים:

יְהֹוָה יִסְעָדֶנּוּ דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואמר רבא אמר רבין מנין שהקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי וכו':
(שבת יב ע"ב)

יהוה יסעדנו על ערש דוי אף על פי שהוא שוכב על ערש דוי: שיש לו מדוים וחליים רעים, יי' יסעדנו שלא ימוט. או פרושו: שיתן לו כח להפך מצדו על צדו. ודוי בשקל שם איל, סבך.

ה' יסעדנו על ערש כו' אמר הנה עד כה דברתי על מי שהיתה עליו גזרת מזל והוא היה בריא אולם אך אם הגזרה היא מאת ה' מן השמים והיה משכיל אל דל אל תאמר הנה זה די לו שתועיל הצדקה לו שילך לכפרת הדור גם שיהיו אויביו לז''א ה' יסעדנו על ערש דוי והוא מאמרנו על פסוק בחלותו ויחי מחליו שברצות ה' דרכי איש מביא עליו חולי כאשר עשה לחזקיה וע''י מירוק החולי וישוב מחטאו יגזור עליו חיים וינכו לו החולי במקום מיתה וזהו ויחי מחליו כי ניתנו לו חיים מחמת חליו כי נהפכה גזרת מיתתו ליסורי החולי וזה יאמר פה ה' יסעדנו על ערש דוי כי ה' יסעדנו ויחזיקנו במה שמתמרק על ערש דוי כי תתרפא נפשו בחולי גופו כאלו כל משכבו שהיה עתיד לשכב עם אבותיו הפכת המשכב לחיים בחליו. או שיעור הכתוב שאמר אם הצדיק הזה חלה בעונו כי אז קשה לחיות כי אז הוא כנמסר לסרדיוט לידון וצריך זכות רב ליפטר עכ"ז לא תחליפהו ותתנהו בעד כפרת נפש אויביו שבעירו אם יש לו אויבים בתוכם כי אם ששם הרחמים יסעדנו ויקימנו וזהו ה' יסעדנו דחזיקנו על ערש דוי שיקום ויתחזק כי על העדר המיתה אין צריך לבקש כי כבר כל משכבו הפכת לחיים בחליו ע"ד הנז' ולכן אל תתנהו בנפש אויביו:

יסעדנו. מלשון סעד ותמיכה:

כל משכבו. הכסתות ששוכב עליהם, כמו ואיש אשר יגע במשכבו, ויש לפרש משכבו שכיבתו כמו משכב הצהרים שתהפכהו מצד אל צד כמו שעושים לחולים :

ה', דוי - שם, כמו: מדוה.

ה׳‎ יסעדנו. כשיפול למשכב יסעדנו ה׳‎ בהיותו על מטתו בחליו:

ה' יסעדנו. בספרי ספרד בגעיא:

ה', ה. הרעות המסובבים ע"י מזג גופו, ה' יסעדנו על ערש דוי, הגם שאין לו אז מי שיסעד אותו ה' יסעדהו, והגם שאין לו מי שיהפוך משכבו כמו שצריך לחולה שיהפכו משכבו כפעם בפעם עת יתלחלח ע"י חליו, והנה אתה ה' הפכת כל משכבו בעת חליו, ר"ל תשגיח עליו ע"ז שלא יזיקהו זאת, גם י"ל שר"ל שהפכת משכבו עם חליו, החולי עצמה תעשה זאת להפך משכבו כי תשגיח לרפאותו מחליו -- אחר שבאר איך ישגיח ה' על החלושים והדלים, יאמר כי גם אליו שהוא דל וחלוש ונעזב מכל, נלוה השגחת ה', כי אני אמרתי, אני כבר הגעתי עד שערי מות, עד שלא התפללתי עוד על רפואת הגוף, כי התיאש מחיים, רק התודיתי הוידוי שמתודים קודם המות ואמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, שהגם שמתיאש מרפואת הגוף מבקש רפואת הנפש ומחילת העונות אויבי, בעת ההיא אמרו אויבי שזה סימן רע לי, שלא אקום עוד מחליי, והיו מקוים לאמר מתי ימות ואבד שמו:

כל משכבו הפכת בחליו. אף בשעה שחליו כבד עליו שנהפך כל מרגועו ומנוחתו:

יְהֹוָה יִסְעָדֶנּוּ: אמר רבין אמר רב מניין שהקב"ה זן את החולה שנאמר יי' יסעדנו על ערש דוי וגו' ואמר רבין אמר רב מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר יי' יסעדנו על ערש דוי וכו':
(נדרים מ ע"א)

כל משכבו הפכת בחליו: הפכת אומר כנגד האל: אתה שהפכת משכבו בחליו אתה תסעדנו. וטעם משכבו: כי משכב האדם על מטתו הוא למנוחה בעוד שהוא בריא. והנה הפכת משכבו מן המנוחה לצרה. וטעם כל: לפי שהוא שוכב ביום ובלילה. ויש לפרש הפכת: כמו תהפך, והוא דרך תפלה; ופרושו כן: כל משכבו בחליו תהפך אותו לבריאות ולמנוחה.

ערש. מטה:

יסעדנו - מעט מעט בהתהפך החולי, או התהפך דבריו וענייניו על משכבו. והנכון: כי הפכת נכח השם והטעם דרך משל שתהפכהו על משכבו מצד אל צד ותסעדנו. והטעם: כי אין צורך לבני אדם שיסעדוהו.

הפכת. בעת חליו תהפכו בכל מקום משכבו מצד אל צד כדרך המשמש את החולה אשר יצטרך למי לסעדו בזה ואמר בדרך משל:

כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ: רב המנונא אמר חוזר לימי עלומיו שנאמר רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו כל משכבו הפכת בחליו וכו':
(נדרים מא ע"א)

דוי. מלשון מדוה וחלי:

אני אמרתי ה' חנני. אני אין לי מבקרים לטובה וכשאני צועק מתוך חוליי ואומר ה' חנני וגו' אויבי שמחים עלי ואומרים דבר הרע לי מתי ימות וגו':

אני אמרתי יהוה חנני עד זה הפסוק דברי המבקר; ומזה הפסוק עד: ותציבני לפניך לעולם (פסוק יג) הם דברי החולה. אני עיני לאל ואמר לו: שיחנני. ואמר:

אני אמרתי ה' כו' הלא אמרתי שטוב לצדיק יתמרק על ערש דוי מלהיות כפרת אויביו והיה מקום לומר הלא טוב הוא יכפר בעדם כי ישובו אל ה' ויאמרו אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכ"ו כי הלא מי יתן והיה כך אך אדרבה יתפקרו יותר נגדו ויהפכו הדבר לומר כי בעונו חלה ובחטאו מת והנה מבשרי אחזה מאשר קרה לי עם אויבי כי הלא בחליי בהיותי על ערש דוי אמרתי ה' חנני כי לא הייתי מבקש לרפואת גופי ואדרבה הייתי אומר הנה ידעתי כי גופי איננו לחן בעיניך על שחטאתי באבריו על כן אל תרפא גופי רק תמרק אותי עד יהי לחן בעיניך אך מה שאבקש שתרפה בעצם הוא הנפש רפאה נפשי שע"י החולי תנקה אותה מחלאתה והטעם כי היא לא חטאה כי קדושה היא כי הלא חטאתי לך אני ולא היא כי חומרי הוא אשר התאוה תאוה. או ע"ד זה אם תרפא את הגוף יהיה בתורת חן אך את נפשי תרפא בדין והטעם הוא כי חטאתי לך אני ולא היא באופן שלא הייתי עושה עיקר מרפואת גופי רק מהנפש וגם זה בתורת חן בעלמא כבלתי מקפיד במות הגוף:

אני - הטעם כאשר אומר בתפילתי בחליי ה' חנני ורפאני אע"פ שחטאתי לך, על דרך: כי עם קשה עורף הוא.

אני אמרתי. בעת חליי אמרתי רפאה נפשי ר״‎ל מחול עוני כי העון הוא חולי הנפש והמחילה היא הרפואה:

אני אמרתי. בגעיא ומקף לא בשופר כן הוא בס"ס ועיין מ"ש במשלי כ"ו:

רפאה נפשי כי חטאתי לך: ולא אמר רפאה גופי, כי סבת חליו הם עונותיו; ואם ירפא האל הנפש מחליה, והוא בכפרת העונות, נרפא הגוף.

כי חטאתי לך. וצריך אני למחילה שהיא רפואת הנפש וממילא תבוא רפואת הגוף והוא הסעד אשר יסעד את החולה:

אויבי יאמרו רע לי כנגד הדברים שאמר המבקר הטוב אמר החולה: אתה אמרת טוב, אבל ידעתי כי אויבי יאמרו רע בעבורי, ויאמרו הפך מה שאמרת; ויאמרו:

ושמא תאמר כי הלא זה וזה טוב לי כי בהיותי חולה אני סובל עון הדור והוא זכות גדול מאד ואם אמות אהיה מכפר בעדם כי הצדיק הנתפש על הדור עולה במעלה לפניו ית' עד אין קץ כנודע הנה זה היה אם יכירו כי צדיק אני ובכל חליי אני מגין על רעתם ושאם אמות אני כפרתם אך אויבי לא יאמרו כי רע להם ואני סובלו בחליי כי אם יאמרו כי הרע הוא לי ואני מתמוגג ביד עוני וגם אם אמות לא יאמרו כי אני כפרתם ואעלה במעלה בעולם הבא על זה כי אדרבה מעתה יאמרו מתי ימות ואבד שמו שהוא אשר יקרה לרשעים הגמורים שאחר מותם אפילו שמם יאבד והם עצמם לא ידעו שמם כנמצא בספר הזוהר וזה יאמר ואבד שמו באופן שבחליי ובמותי מרבים לפשוע ואיך יהיה חליי או מיתתי כפרה עליהם:

אויבי - אז יאמרו לי בעבורי, כמו: ואמר פרעה לבני ישראל הפך מעשה המשכיל, וזה הדבר יאמרו לאחרים.

רע לי. הנה הרע מוכן לבוא עלי ומתי ימות ר״‎ל היו מצפים שיקרב לבוא יום מיתתי:

מתי ימות ואבד שמו: כי חליי יאריך בעיניהם ויתאוו וישאלו שאמות בקרוב מן החלי.

שוא ידבר. מראה עצמו כאילו הוא מיצר וכשהוא יושב לפני יקבוץ לבו מחשבות און לעצמו מה רעה ידבר בצאתו וכשיוצא לחוץ מדבר אותה:

ואם בא לראות ואם אחד מהם יבא לראותי ולבקרני,

ומי יתן והיה תוכם כברם כי הלא אם בא לראות כלומר אם בא שמורה שבא לבקר את החולה לא כך הוא רק לראות ברעתי וזה אמר ואם בא לראות כלומר אינו לבקר אותי רק לראות בלבד ואשר יאמר צר לי עליך אחי ומי יתן מותי אני תחתיך כי בצלך נחיה וכיוצא הנה שוא ידבר כי אדרבה הוא מתאוה מיתתי והנה לא יבצר ממנו מהביע רעות רבות כאשר בלבו כי אם שלהיותו יחידי אתי אין לו עם מי ידבר רעה ואדרבה מחפה אך מה יעשה לבו יקבץ און לו ומחשבות רעות כי מחשב רעות ומקבץ בלבו להגיד בחוץ ושומר אותם בלבו עד יהי בטנו כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע עד יוציא מפיו מלין ומה יעשה יצא לחוץ ידבר עם ששלחו אותו לראות וירוח לו כי לפני לא היה יכול כי היה יחידי אתי:

ואם בא - אחד לבקר.

ואם בא לראות. וכאשר בא מי מהם לראות בי ולבקרני היה מדבר עמי שוא כי בפיו ינחם אותי ובלבו היה מקבץ דברי און ועמל וכשיצא לחוץ אל חבריו היה מדבר האון אשר קבץ בלבו:

יקבץ און. במקצת מדוייקים היו"ד במאריך:

ואם בא לראות שוא ידבר, אבל אם נמצא ביניהם אחד שהוא דבר להם שזה דבר שוא מה שהם מחליטים שאני מוכן למות מתוך החולי הזה, ועי"כ בא לראות את האמת, אם חליי מסוכן כדבריהם או לא, אז עת שבא האיש שדבר שהוא שוא שאיני מסוכן ובא לראותי ולבקרי, וראה שעדיין אני חי וירא פן אתרפא, אז לבו יקבץ און לו חשב בלבו תחבולות און איך למותתני, אחר שראה שאפשר שאחיה מן החולי, ובצאתו לחוץ אז ידבר והגיד זאת לרעיו ששלחוהו לבקרני, ואז יחד עלי יתלחשו כל שונאי, יתלחשו עצות איך לגרום מיתתי, ויחשבו עלי לעשות רעה לי להמיתני, ויאמרו זה לזה דבר בליעל יצוק בו, שצריך ליצוק על גופו דבר בליעל, היינו דבר רע וממית, סם המות ודבר ארסי כדי שאחר אשר שכב לא יוסיף לקום וימות מפני הסם:

שוא ידבר שאם ידבר טוב בפיו אין טוב בלבו, כי

שוא ידבר - לי כמה חרה לי שאתה חולה.

לבו יקבץ און לו יצא לחוץ ידבר: ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש שוא ידבר: כי ידבר אחת רכה ואחת קשה לשבר לבי, כמו שאמר אחד שנכנס לבקר את החולה ואמר לו: קשה עלי חליך, כי כבד הוא, כי מזה החלי מת אבי. יקבץ און לו: לעצמו הוא קובץ און; בלבו: שאינו מוציא בשפתיו, ואינו משמיע לאמרים בפני, אבל בחוץ ידבר לאחרים הרע שיהיה קובץ בלבו.

ידבר - לאחרים דבר בליעל עלי בצאתו לחוץ ידבר לאויבי האחרים, שלא ראו אותי דבר רע, חלי קשה קבוע בו, כמו לבו יצוק כמו אבן.

עלי יחשבו. דבר שהוא רעה לי ומה המחשב':

יחד עלי יתלחשו כל שנאי כשיצא לחוץ המבקר הרע יתחבר עם שאר שנאי ויתלחשו זה עם זה עלי. והלחש הוא הדבור בחשאי.

וכל זה הוא בהיות אחד מאויבי אתי לבדו כי אז יקוה להביע רעות עד יצא לחוץ אך אם אויבי הנז' הם יחד עלי שבאו לראות לא יקבצו מחשבות און בלבם לדברם בחוץ כי אם שם ידברו ולבל אשמע יתלחשו כי ידברו בלחש כל שונאי וראו רעתם רבה כי בהיותם עלי יחשבו רעה לי או מי יתן להיותם עלי יחשבו הרעה לי ולא ידברו אותה:

יתלחשו. מלשון לחש וקול נמוך:

יחד וגו׳‎. ר״‎ל כל שונאי יחד ידברו עלי דברי גנות ובחשאי לבל יהא נשמע לי עלי יחשבו. חושבים עלי שיבא לי הרעה:

עלי יחשבו רעה לי: ואמר עלי פעם שנית, כלומר: בעוד שהם מתלחשים עלי הם חושבים בלבם רעה עלי.

או יאמר ומה שלא נשמרו ממנו שאשמע בהיותם עלי הלא הוא כי יחשבו כי רעה לי ולא אעצור כח לשמוע וזהו טעם שבמלת עלי לומר שמא תאמר הלא הם עלי ואיך יתלחשו ולא יחושו שאשמע לז"א כמרים קול כהוראת הטעם שעל מלת עלי ואומר עלי כלומר עלי שהוא כמו זר נחשב יתלחשו אינו מן התימה כי הלא הוא יחשבו שרעה לי ולא אוכל לכוין:

דבר בליעל יצוק בו. כל רשעיות שעשה יצוקו וישתפכו בגופו והואיל ואשר שכב לא יוסיף לקום כך מקללים אותי:

דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום: וזהו מן הדברים הרעים שאומרים וחושבים עלי. ומה הם אומרים? דבר בליעל יצוק בו, פרושו: חלי קשה ורע דבק בו, ולא יקום עוד ממשכבו כי ימות מהחלי, כי חלי קשה הוא. ופרוש יצוק: דבק, כמו: לבי יצוק כמו אבן ויצוק כפלח תחתית (איוב מאט ז). או פרוש דבר בליעל: על העון, כלומר: עון גדול יצוק בו וראוי הוא לעונש גדול לפיכך לא יקום ממשכבו עוד.

ומה שיאמרו בלחש זה לזה ומקבלין דין מן דין הוא דבר בליעל יצוק בו לומר אל תחשבו שהמצוקות של החולי הוא על דבר עון בת שבע באופן שיהיו יסורין ממרקין ויקום אחר כך מחליו כי אם כעת אינו אלא כי איזה דבר בליעל אשר דבר יצוק בו מצוקות החולי כי אין יסורין בלא עון אך ואשר שכב הוא אשר שכב את האשה הידועה לא יוסיף לקום מן המשכב על כי גם שם היה חילול ה' ולא יכופר עד ימות:

בליעל. בלי עול שמים:

דבר בליעל. הושאל מדבר רע מוסרי, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, אל דבר רע מזיק לגוף, כמו ולא היה דבר רע בסיר (מ''ב ד'),

דבר בליעל. אומרים עלי דבר הבליעל שעשה הוא יצוק בו את החלי הזה ר״‎ל עונו גרמה החלי ולזה החלי אשר שכב בה לא יקום ממנה כי מות ימות:

דבר בליעל. בגעיא:

יצוק. מלשון יציקה:

ויצוק. מענין יציקה :

הגדיל עלי עקב. מארב כמו (יהושע ח׳:י״ג) ואת עקבו מים לעיר:

גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי: ההוא דהוה קאמר ואזיל גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה וקם א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב גם איש שלומי אשר בטחתי בו וגו':
(סנהדרין ז ע"א)

גם איש שלומי אשר בטחתי בו כל אלה דברי החולה, כי כל אדם יש לו שונאים, וכאשר יחלה ותמוט רגלו, אפילו אותם שהיה חושב לאוהבים שבו לאויבים ולאורבים, כמו שאמר תכתוב (משלי יט ז): כל אחי רש שנאהו.

אמנם ה' לא אאשים בעצם את המכבידים על עונותי כאלה כי הלא גם איש שלומי הוא יואב אשר בטחתי בו בשלחי הכתב שישים את אוריה במקום אשר ידע כי גבורים שם בחשבי שיסתיר דבר ואדרבה הוא הגדיל עלי עקב בהראותו הכתב לכל כמ"ש ז"ל על ואתה ידעת את אשר עשה לי יואב באופן שאם היה קצת חילול השם בדבר שהיה פתחון פה לעם לזלזל בכבודי הוא הגדיל עלי עקב כי מעט אשר הייתי למרמס תחת עקבות רגלי אויבי הגדיל עלי עקב אז יותר לידרס כי הגדיל עקב שעלי ואם נפרש לשון עקב כמו סוף כדעת המתרגם על תשופנו עקב יאמר כי תחלה היה לזות שפתים על שלקחה אך בהגלות כי הוא צוה שיהרג הגדיל מה שהיה בסוף על כל הקודם כי זה שם החותם וכלה רעת החילול ומאשר איש שלומי עשה לי כך איני מאשים כ"כ את אויבי כי הוא עשה להיות כי רע עליו המעשה ולא יכול לסבול כן אפשר אלה גם הם נראה הענין חמור בעימהם:

עקב. ענין מארב כמו ואת עקבו מים (יהושע ח׳:י״ג):

עקב. מארב :

גם - שלא היה לי אויב שהיה אוכל לחמי והטעם: כי אני סבת חייו.

גם איש שלומי. גם האיש אשר היה עמי בשלום אשר האכלתיו לחמי:

גם, והגם שנשמרתי מקחת אוכל משום אדם רק מאת משרת נאמן ביתי שבטחתי בו שהוא לא יעשה לי רעה, אבל גם איש שלומי אשר בטחתי בו הגדיל עלי עקב ומארב, והיה עמהם בקושרים להשחית עץ בלחמי, והיה דרך המלכים הקדמונים שהמשרת המתקן ונותן לפניהם המאכל היה צריך לאכול תחלה מלחם המלך, למען יודע בזה שלא שם שם דבר רע, וע"כ קראו אוכל לחמי, ובכ"ז היה בעצה עמהם ולא חשש ע"ז שיצטרך לאכלו תחלה:

אוכל לחמי הגדיל עלי עקב: ואפילו אוכל לחמו, שהוא בוטח בו יותר, גם הוא יבגוד בו. ופרוש הגדיל עלי עקב: כאלו אני מדרך רגלו כך הוא מתגדל עלי, ולא יבקרני כראוי.

הגדיל עלי עקב - הטעם הגדיל עקיבו שלא בא לבקרני, ושם לנפשו מעלה גדולה.

הגדיל עלי עקב. היה מגדיל עלי מארב לארוב על נפשי:

ואתה יהוה חנני והקימני כי הם אומרים שלא אקום; ואתה תקימני

לכן ואתה ה' חנני כו' והוא בשום לב אל יתור מלת ואתה ועוד היתכן כי חסיד כדוד יאמר חנני והקימני כדי שאנקם מהם לשלם רעתם ואין זו משנת חסידים אך יאמר לא ארצה בצרתם רק שאתה ה' הוא אשר תחנני ותקימני ואשלמה להם גמול חיי וקימתי כאלו הם הקימוני כי בסיבתם נתגלגלה קימתי:

ואתה, חנני - כנגד דבריהם, דברי בליעל יצוק בו.

ואתה ה׳‎. אז בחליי התפללתי ואמרתי אתה ה׳‎ חנני והקימני מחלי זה ואשלמה להם כגמולם:

(יא-יב) ואתה ה' חנני והקימני מחליי ואשלמה להם, שאף שתחלה סיפר שהתיאש מחיים, אבל אחר שראה רשעת אויביו התחיל לבקש שיקום מחליו כדי לשלם להם, ובאר כי בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי, ואחר שהם שמחים על מיתתי צריך אתה להקימני, וכמ"ש בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, גם יל"פ שר"ל ואשלמה להם בזאת, ר"ל זאת יהיו התשלומין, מה שידעתי כי חפצת בי עד שלא יריע אויבי עלי, זה יהיו התשלומין שאשלם להם, כי בזה יכלו עיניהם לראות בהצלחתי ושידעו בטח שאין ביכלתם להרע לי כי ה' אתי:

ואשלמה להם: מה שאמרו רע עלי בעודני חולה. ולא אמר שיעשה להם רע, שהרי אמר: ואחלצה צוררי ריקם (תהלים ז ה); אלא שהתשלום הוא: שלא ילבש שק בחלותם, ולא יתפלל עליהם, ולא יצר לצרותם. וראיתי בדברי הגאון (רבנו סעדיה ^*ראה: Ewald, Ueber die arabisch geschriebenen Werke Jüdischer Sprachgelehrten (Stuttgart, 1844, Svo.) I, צד לד.: ואשלמה להם טובות תחת רעות כמו שהיה מנהגו, כמו שאמר: ואני בחלותם לבושי שק (שם לה יג).

והקימני - כנגד לא יוסיף לקום.

בזאת ידעתי וגו'. כשתחננו ותקיימנו אדע כי חפצת בי כאשר לא יריע אויבי תרועת שמחה עלי ואראה כי בתמי תמכת בי:

בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע איבי עלי: אם תקימני אדע ואכיר כי חפצת בי שלא תרצה שיריע איבי עלי, כמו שהיו אומרים שאמות מן החלי, והיו חושבים לשמוח ולהגדיל פיהם בשחוק עלי; וזהו פרוש יריע.

כי הלא בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי שלא ישמח במותי נמצא שבהראותם ששמחים לאידי הם סיבה שאתה ה' תקימני להורות כי חפצת בי נמצאו הם מסבבים קימתי וגם לא אחפוץ תצר למו על דבריהם כי הלא כל טובי תלוי בתומי כי ואני בתומי תמכת בי שלא אעשה דבר יפסק מלכותי מלהיות תמיד נצב מלך ותציבני לפניך לעולם שכרת בריתך אתי שכסא כבוד דוד יהיה נכון לעולם:

בזאת - הטעם כי לא יריע כמו שמחת המנצח ביום המלחמה, כדרך: עלי פלשת אתרועעי.

בזאת. כשתרפאני אז אדע כי חפצת בי:

יריע. תרועה של שמחה:

ואני בתמי במצאתני זך וישר,

ושמא תאמר הלא מה שהצבתני לפניך הוא למלוך על ישראל ומי יודע אם יזכו ישראל להיות חמיד לפניך שמא יגרום החטא ובעלי בחירה המה לז"א ברוך ה' אלהי ישראל כלומר הלא ברוך ומשובח הוא ה' להיותו אלהי ישראל מהעולם כלומר מאז נברא העולם טרם הבראם כמ"ש ז"ל בב"ר שטרם יברא העולם היה שבח לה' בישראל והי' כתוב בתורה דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל כמ"ש ז"ל משל למלך שראה באסטרולוגיא שהמלכה תלד בן והיה קונה קלמרין וחפצים לבנו וא"כ אמור מעתה אי מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש ואחר שהוא ית' ברוך להיותו אלהי ישראל וזה מהעולם מאז נברא טרם היות ישראל א"כ ועד העולם ודאי שהוא אמן ואמן אמנה אומן כי מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש שיתקיימו ולא ימוטו מלפניך לעולם:

ואני בתומי - בעבור תומי.

ואני בתומי. ובעבור שהלכתי אני בתמימות לזה תמכת בי בחליי והצבתני לפניך בבריאות כל ימי חיי וכ״‎ז מוסב למעלה לומר כשם שתמך לי בחליי בעבור כשרון מעשי כן יסעוד ויתמוך את כל משכיל אל דל:

ואני, מה שנתרפאתי מחליי ידעתי כי תמכת בי ע"י תמי, ותציבני לפניך, שמה שהצבתני היה כדי שאהיה לפניך לעולם, לעבדך ולעשות רצונך בענין שאתהלך לפניך תמיד:

תמכת בי בנפלי על משכבי;

(י) או שיעור הכתובים ע"ד הקודם מאשר ראיתי איש שלומי אין לתמוה על אלו כי רע עליהם המעשה ובראותם חליי או מותי יתחזקו בחטא:

ויש אומרים: כי תומי - רמז לבריאת הגוף, והוא הנכון.

ברוך ה' אלהי ישראל, הוא סיום דברי הספר הראשון, כי מכאן ואילך יתחילו מזמורי בני קרח, ונגד הברכות והתהלות שברך והלל עד עתה בספר הזה, אמר שברכות אלו יהיו בפי ישראל מן העולם ועד העולם לדור דורים, אמן ואמן:

ותציבני כלומר שתקימני ותציבני חי ובריא

(יא) לכן ואתה במה שאתה ה' מרחם וחפץ בתשובת החוטאים חנני והקימני שע"י כן ישובו מחטוא נגדי כי יראו כי אתה עמדי נמצאת קימתי למען ישובו וע"כ ואשלמה להם גמול חיי:

לפניך כלומר: לעבודתך. ואמר עבר במקום עתיד: תמכת ותציבני כמנהג. וטעם

(יב) כי להפך השיטה ולהענישם על מה שחטאו נגדי לא אחפוץ כי אדרבה בזאת ידעתי כי חפצת בי במה שלא יריע מצרתו אויבי עלי בשבילי שלא יענש על ידי כי ענוש לצדיק לא טוב:

לעולם: זמן חיי האדם, כלומר: שלא אמות קודם זמני. עד הנה דברי החולה. ופסוק

(יג) ועוד כי גם אתה חפץ במדת התמימות לעבור על פשע כי הנה ואני בתומי תמכת בי לומר שלא אכשל בעון שיבטל יעוד העמדתי לפניך לעולם כי ע"כ דברת לבית עבדך למרחוק להיות נכון עד עולם וזהו בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם מה שלא עשית לשאול על שהיה עתיד ליכשל הנה כי בתום אתה חפץ ולכן חנני והקימני שישובו ולא להענישם על מה שחטאו:

ברוך ה'. כשאקום מחוליי אברכך כן:

ברוך יהוה אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן: הם דברי המשורר. נותן הודאה לאל בכלותו הספר כמו שהוא מנהג הסופרים. וכן עשה בתכלית ארבעת הספרים. ובתכלית הספר החמישי שהיא תכלית כל הספר נתן תהלה בשלשה עשר הלולים. ואמר: ברוך יי' אלהי ישראל שעזרני עד כה, מהעולם ועד העולם: מהזמן הראשון עד הזמן האחרון, כלומר כל הימים. אמן ואמן: קיום וקיום, כמו שעונה אדם אמן אחר הברכה לקים הברכה; כי אמן לשון קיום. וכן: ונאמן ביתך (שמואל ב ז טז); במקום נאמן (ישעיהו כב כג) והדומים להם.
שלים ולא שלימו רחמי שמיא.

ועוד כי הלא מה שברוך הש"י הברכה היא ברוך ה' אלהי ישראל וזה אפי' מקודם היו ישראל בעולם שהוא מן העולם כאמור בקודם וכן עד העולם ואין זה מתקיים בעצם לכנות שמך עליהם עד העולם אם לא במה שתחזירם ותכין להם דרך תשובה וזאת היא אמונה ועתה תתחזק האמונה במה שתכין לאויבי דרך תשובה ותמחול להם במה שתחנני ותקימני כאמור וזהו אמן כי כאשר תעשה עתה תתפרסם מדתך זו בישראל ותחזק אמונת היותך אלהי ישראל גם עד עולם כי ע"י עשותך כך לא יבצר הטוב העתיד שתגלה כבוד מלכותך עלינו להיות אלהי ישראל בעצם לעיני הכל והוא מאז"ל שכבר הבטיחנו הוא ית' שיחזירנו בתשובה בסוף הגלות למלוך עלינו וימלא כבודו על כל הארץ במהרה בימינו אמן סלה:

ברוך. ענין מהולל:

ברוך - על כן אני חייב לברך את השם בכל זמן, וזהו מהעולם ועד העולם ואומר פעם אחרי פעם, אמת ואמת, נשלמו פירושי הספר הראשון הודאות לשם.

ברוך ה׳‎. נתן הודאה לאל ככלותו הספר על אשר נתן בו רוח ה׳‎ לדבר בו מהעולם. ר״‎ל מקצה העולם עד קצהו:

כל העובר על הפקודים וגו'. שנה עליו לדורות, שבזמן שבית המקדש קיים היה אדם שוקל שקליו ומתכפר לו שהיה שקלו מצטרף עם כל ישראל וקונין מהם תמידין ושאר קרבנות צבור, עכשו שאין בית המקדש קיים חייב ליתן מתנות לאביונים, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואין צריך לומר בפורים, אלא אפילו בשאר ימות השנה, כשעני בא לידך מי שהוא צריך למתנות חייב אתה ליתן לו, כדתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו', ועליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל (משלי יט יז), ואומר אשרי משכיל אל דל (תהלים מא ב), נותן לדל לא נאמר, אלא משכיל היאך ליתן לו שלא לביישו.

תם ונשלם ספר ראשון של תהלים:

אמן. הוא ענין ל׳ קיום והכפל לחזק:

אמן ואמן. הוא כדרך העונה אמן אחר הברכה להיות מקויים:

ויעש להם משתה. זש"ה ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא). שכבר אמר דוד אם גמלתי שולמי רע (שם ז ה). אלא אשלמה להם טובות.