Kommentar zu Tehillim 42:4

היתה לי דמעתי לחם. מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמואל א א׳:ז׳):

היתה לי דמעתי. שאבכה מדברי האויבים והדמעה תמידה לו ביום ובלילה כמו המאכל כלומר אין יום שלא אבכה פעמים, וי"מ שיבכה בעת המאכל:

ואם תאמר אלי ה' כי אחר שחננתני ה' דעה והשכל בעוד שבי נשמת חיים למה לא ארגיש גם אני חסרוני על גלותי כי אם הנפש לבדה לז"א היתה לי דמעתי כו' ולומר הנה זה יתרון הנפש כי גם מה שאינו נגלה לפני תרגיש ותבחין אך הגוף גם כי רוח אלהים בקרבו וכי דעת וכי שיג לו לא יתפעל ממה שאינו נגד עיניו כי הנה נא דבר אחד שאני מרגיש כמות על היותי רואה בעיני עד רדת דמעותי מצרתי והוא כי היתה לי דמעתי כו' הלא הוא מה ששם שמים מתחלל חלילה באמרם לישראל איה אלהיך כלומר בגלות הזה שאינו מושיעך וח"ו מטילים פגם כלפי מעלה ובזה אפילו החומר ירגיש וזהו היתה לי דמעתי כו' באמור אלי כו' ולהגדיל הדבר אמר יומם ולילה לומר כי אני בוכה יומם ולילה על מה שאומרים לי ביום לבד איה אלהיך וז"א היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה בעד אמור לי כל היום כו' כ"כ אני מצטער עד סור ממני תאות האכילה מרוב הבכי כי אשר אוציא אש דאגתי חוצה הוא לי לשבעה במקום לחם.