Kommentar zu Tehillim 49:26

שמעו זאת. זה המזמור על ענין העולם הזה והעולם הבא לפיכך אמר כל העמים וכל יושבי חלד כל מי שיחפוץ הדרך הטובה מאיזה עם שיהיה:

למנצח כו' המזמור הלזה חובר ללמד דעת את העם לעורר לב נרדמים בתרדמת הבלי הזמן ולהפיל עטרת גאות שכורי יין הון ועושר הבוטחים על חילם ורוב עשרם השמחים ללא דבר ולא נחלו על שבר יום המות מיום הולדם הרחוקה מכליותיהם ועולה על גביהם והחלו ואמרו למנצח כו' והנה לפי הענין קינה מיבעי ליה ולא מזמור על כן אמר לבני קרח מזמור כלומר כי להיות הלמנצח לבני קרח מזמור יאמר לו כי הלא בני קרח הן הם אשר רחקו בחילם מבטוח בו וברוב עשרם כאביהם כי זכרו יום המות ועל כן ובני קרח לא מתו במות אביהם אשר בו בטח לבו ויחלל כבודו וזהו למנצח לבני קרח מזמור:

למנצח, שמעו זאת כל העמים - זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות.

למנצח, תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו:

שמעו זאת כל העמים. לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחי' בעשרם אמר כל העמי' שכלם צריכים ייסור:

הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד: תנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה אמר ר' זירא מאי קראה האזינו כל יושבי חלד וכו':
(חולין קכז ע"א)

שמעו זאת כל העמים כו' הנה אם באנו להקשות הקושיות הראויות להעיר במקראות ירבו מהתיבות אכן המשכיל להעירן יבין בישובן על פי דרכנו בס"ד. ואומרה כי הנה שמיעה היא מרחוק והאזנה מקרוב כנודע מרז"ל על פסוק האזינו השמים כו' ובישעיה הוא אומר שמעו שמים כו' כמו שאמרו ז"ל כי משה היה קרוב אל השמים מאל הארץ ונהפוך בישעיה ואמר הנה יש שני סוגים בבני האדם יש בלתי שקועים בעניני העולם ויש מחשיבים עצמם כתושבים בעולם בקבע ועל הסוג הא' אמר לשון שמיעה כי לא יצטרכו להתקרב בעצם לשמוע לקבל תוכחת ולהם הוא אומר שמעו זאת כל העמים ועל הסוג הב' אמר האזינו כלומר הגישו עצמכם בעצם כמשמעות האזנה כל יושבי חלד הם אשר הם כתושבים ולא כגרים בעולם וזה בין בני אדם הם ישראל הקרויים אדם או בני אברהם שנקרא אדם כמ"ש ז"ל על לקחת מתנות באדם גם בני איש הוא בני נח איש האדמה הם כל יתר אומות הנקראים בני נח וקראו איש כללות העמים רחוקים מבלתי עשות עיקר מהעולם הזה על כן אמר שמעו כמרחוק אך בישראל הקרובים יותר אמר האזינו ולא אל הצדיקים אשר הם כגרים בעולם הזה כד"א כי גרים אנחנו לפניך כי אותם ידעו וישכילו האמת כי ע"כ לא יעשו מהעולם הזה עיקר אך אדבר עם התושבים בעולם ולא גרים וזהו כל יושבי חלד שיחשיבו עצמם ליושבים ולא לגרים ומתהלכים שהם יושבי חלד עושים עיקר וישיבה בעולם הזה:

האזינו. הטו אוזן:

שמעו, האזינו. האזנה קלה משמיעה, ומבואר אצלי (ישעיה א' י' ובכ''מ), שבכ''מ שיבואו על שני נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי בלשון שמיעה ואל הטפל בלשון האזנה, ופה העמים שהם הקבוצים עקרים נגד יושבי חלד שמציין גם אנשים פרטים :

שמעו - זה הדבר שהוא יודיע, הוא כולל לכל חי שנפח השם באפיו נשמת חיים, על כן: האזינו כל יושבי חלד.

כל העמים. כי כולם צריכים לדעת המוסר הזה:

שמעו זאת, תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית, ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות:

חלד. היא הארץ על שם שהיא נושנת וחלודה, רדוייל"ייא בלע"ז, ורבותינו פירשו על שם החולדה שהיא ביבשה ואינה בים דתנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

חלד. אנשי הזמן:

גם בני אדם. בני אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) בני ישמעאל ובני קטורה:

גם. הפחותים במעלה:

ומה שייחדתי אל העמים באמרי שמעו זאת כל העמים הוא כי שוא לכם התגאות בעה"ז כי הנה גם בני אדם המייחסים עצמם לבנים לאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה המחשיבים עצמם לגדולי המעלה גם בני איש כמ"ש ז"ל על פסוק כי בער אנכי מאיש כי על נח שנאמר בו איש האדמה ידבר ואשר תשמעו הוא יחד וכו' כי במקום שהם יחד שהוא באותו העולם מה שאין כן בעולם הזה שאין כל הדורות נמצאים בו יחד שם יהיו עשיר ואביון ולא פה כי מי שהוא עשיר פה עני הוא שמה וההיקש בהפכו כמאמר האומר בגמרא ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה באופן שהקרא עשיר או אביון שם הוא:

בני אדם. המון העם:

גם בני אדם, בני איש. כשנרדפים יחד יציין בבני איש בני גדולים, וכן לקמן (ס''ב י') :

גם - ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים וזה טעם ובני איש -העשירים והאביונים.

יחד. ר״‎ל זה כזה:

גם, היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון, כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

גם בני איש. בני נח שנקרא איש צדיק (בראשית ו׳:ט׳):

בני איש, הגדולים כמו גדעון בן יואש איש ישראל, וכן העשירים והאביונים כולם ישמעו זאת החכמ' שאדבר:

בני איש. הגדולים שבהם כמו הלא איש אתה (ש״א כו):

והגות לבי. מחשבות לבי, תבונות הם:

פי ידבר. החכמות והתבונות שיהגה לבי ידבר אותן פי:

פי ידבר חכמות כו' הנה דרך המשורר המדבר ברוח הקדש הוא כי בא רוח הקדש ושם את הדברים בפיו ולשונו תדבר מאתו יתברך ואזן המדבר שומעת מה שמוציא מפיו וכותבם לדורות והוא מאמר דוד רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. ונבא אל הענין אמר המשורר אשר הושפע בו מבני קרח הרוח הקדש לזמר אותו הנה פי ידבר חכמות כו' לומר אם באתי להגיד כל אשר הושפע בפי ברוח הקדש מאתו ית' על דבר המות הלא רב הוא כי הנה פי ידבר חכמות והגות לבי מתוך הדברים ההם יש תבונות אל כל יושבי חלד אך אין חכמות ותבונות ראויות להמון:

והגות. ומחשבות:

חכמות, תבונות. חכמה דרכי ההנהגה שיש בהם טוב ורע, וחקי החכמה הם מקובלים, והתבונה הם דברים שיוציא משכלו על ידי היקשים והתבוננות, ושם פה מיוחד אל החכמה, וכללים אלה התבארו ביחוד בס' משלי :

פי - בא ללמד על כל חכמה נעלמה מהם וחכמי הלב יזכירוה בדרך חידה.

והגות. מחשבות לבי המה דברי תבונה ר״‎ל מלבד הדברים הנגלים שיש במה שאדבר הנה יש בהם עוד דברים נסתרים מה שאחשוב בלבי:

פי ידבר חכמות, המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה, והגות לבי תבונות, ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי, למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה, אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו, האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש, והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

וטעם והגות והתבונות – שהגה לבי.

אטה למשל אזני. לדברי תורה שנקראת משל הקדמוני (שמואל א כ״ד:י״ד):

אטה. אמר דרך משל וחידה אדבר דרך סתומה ולפי שהמזמורי' היו נאמרים על לשון נבל וכינור אמר אטה למשל אזני אל הכינור שינגן בו המנגן עם דברים אלה שהם משל וכן אפתח בכינור:

לכן מה שאטה אזני לשמוע מאשר דבר פי להשמיע אל כל יושבי חלד אינם החכמות כי לא כלם ישכילו אותם רק אטה למשל אזני אשר אשמיע אותו במזמור זה ולהיות כי הנושא שאני בא לדבר יתן עצבת ופי ידבר בדאגה ובשממון והרוח החדש צריכה שמחה על כן אפתח לפחות פתח דברי בכנור ושמחה חידתי. או שיעור הענין אם תראוני מזמר וקינה מבעי' לי אינו כי אם אפתח בכנור פתיחה בלבד חידתי להחזיק ברוח הקדש שצריך שמחה כנגן המנגן:

אטה - אדבר זאת החכמה בדרך משל, כמו: לא יראו אור, כצאן לשאול שתו, ובעבור כי החידה סתומה גם סגורה, על כן אפתח.

אטה למשל אזני. דברי המשל הם כמו כצאן לשאול שתו ולא יראו אור ואמר גם אני אטה אזני להם כאומר לא לזולת לבד אזכיר ואזהיר כי גם את עצמי עמהם:

אטה למשל אזני, כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי, אפתח בכנור חידתי, שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל:

אפתח. לכם חידתי זאת בכנור וזו היא החידה למה אני צריך לירא בימי רע ביום פקודת עול לפי שעון עקבי יסובני עונות שאני דש בעקב שאני מזלזל בהם שהם בעיני עברות קלות הם מרשיעות אותי בדין וכל שכן העשירים:

(ג) או יהיה שיעור הכתובים בשום לב אל אמרו משל וחידה מה הוא שהוא ואל מי אמרתי שמעו והאזינו כלכם הלא הוא יחד עשיר ואביון שהוא שתשמעו העמים ותאזינו יושבי חלד שאני ממשל משל שיחד הם בויכוח עשיר ואביון והמשל וחידה הוא כאלו שניהם עשיר ואביון בויכוח:

וטעם בכנור – כי זה המזמור יזמר בו. ויתכן להיות טעם אטה, גם אני אטה אזני למשל. והטעם: גם אוכיח נפשי.

אפתח בכנור חידתי. כי החידה היא סגורה וסתומה ואמר אפתח סתימת החידה ואפרשה עם הכנור שאזמר בה כי בהכרעת הנגון יובן הדברים:

(ד) וגם שפי יכול לדבר חכמות והגות לבי תבונות נוספות על החכמות שיצאו מפי ולא למשל משלים וחידה הלא הוא כי שמוע הזכיר המותה אין דרך אנשים לחפוץ לשמוע:

(ה) לא בלבד המון עם כי אם גם אני המוכיח אמרתי אטה למשל אזני והוא לומר כי אין צ"ל המון העם שלא יטו אל דברי חכמות ותבונות לדבר כזה כי אם אפילו אני כי חכם לבי אטה למשל אזני יותר מאל החכמות לקבל מוסר ועל פי דרכו אומר כי לא לייסר אתכם אני בא ולא לי אדרבה את עצמי אני בא להוכיח ועל כן יותר אטה אל המשל אזני מלדבר חכמות כלומר ועל כן נשאתי משל וחידה כאלו עשיר ואביון מווכחים יחד ולהורות היותי עצב ומבקש גם לעצמי הנהגה ומוסר להתנהג וגם למען קרב לשמוע דבר זה להטות אזני אמרתי אפתח בכנור חידתי:

עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: דאמר ר' יוחנן פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב עון עקבי יסבני עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין בשעה שיצאו שלשתן צדקו עליהם את הדין הוא אמר הצור תמים פעלו [וגו'] ואשתו אמרה אל אמונה ואין עול בתו אמרה גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי וגו' אמר רבי [כמה] גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין וכו':
(עבודה זרה יח ע"א)

למה אירא בימי רע. עתה החל בדברי משל וחידה ואמר למה אירא בימי רע שהם ימי העה"ז כי הם ימי רע לכל המתעסק בם, ולמה אדאג על העושר ועל הקנין שהם כבוד העה"ז, כי אדאג על טובות העה"ז כלומר אם אשמח בו בתחילה לסוף אדאג בו, ולפי שהעקב הוא סוף כל הגוף נקרא סוף כל דבר עקב, או יהיה פי':

ומתחיל האביון ואומר למה אירא בימי רע לומר משבח אני דלותי ויסורין שעל ידי שעלי כן למה אירא בהיותי בימי רע הממרקים עון כי בהכנעת דלותי איני חוטא בחמורות כעשיר שנשמן ובועט כי אם במה שאדם דש בעקביו והנה עון עקבי כבר יסובני ומתנכה בעניי כי הוא המסובבני ובכן אז ינוח לי במותי ושם הוא משוש דרכי כי אז ינוח לי לאור באור החיים כלומר אך שוא לך העשיר כי לא תתמרק בעה"ז וסופך לירש גיהנם:

עקבי. עקב הרגל:

למה - הטעם למה איגע לקנות הון בעבור יראתי ימי הזקנה כאשר כתוב: עד אשר לא יבואו ימי הרעה והם ימי הזקנה, כי בתחלה החל בבחרותיך.

למה אירא. וזהו דברו למה אירא וגו׳‎ ר״‎ל על מה אירא כשיבוא הרע בעולם והלא על כי העונות אשר אני מזלזל בהם לדושם בעקב רגליהם הם המסבבים אותי ובעבורם אני מתפחד פן ע״‎י אלכד ברעה:

למה אירא. חד מן ה' גדשין אף על גב דסמוכין לא"ה וסימן נמסר במ"ג סימן ע"ב ועיין בספר מכלול בסופו על מלת מה:

למה אירא, פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח"ז, הנה ה' הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות, וא"כ למה אירא בימי רע, כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות הלא היא יובילני אל החיים הנצחיים, ואך מה שאירא הוא כי עון עקבי יסובני, שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי, עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים:

עקבי. העה"ב שהוא העולם השכר והעונש שבסוף המעשה כי אין מעשה בעולם הבא ושם יסובוני עון כלומר עונש מעשי ששמחתי בטובת העה"ז ורדפתי אחריו:

עון עקבי - דבק עם למה אירא והטעם כי בקנותו ההון אולי אצטרך לבקשו מדרך שיקרנו עון. והטעם: שאלך בדרך לא ישרה ואותו העון לעולם סביבי יהיה, כאילו אמר למה אירא בימי רע ולמען עון רגלי יסובני.

יסובני. בספרים מדוייקים נכתב בוא"ו עם הדגש וכ"כ רד"ק:

יסובני. כתובה בוי"ו עם הדגש:

הבוטחים על חילם. ומה בצע בממונם הלא:

הבוטחים. הם בוטים על רוב עשרם ואין ראוי לי לעשות כמותם:

והנני אומר אליכם הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו הביטו וראו רעתכם וסמיות עיני העשיר בעשרו:

חילם. עשרם:

הבוטחים - אמר רבי משה: כי הוא פועל למלת אירא. ואין לו טעם. והנכון: כי הבוטחים תחלת דבר והטעם הנה הבוטחים על חילם – עשרם, כמו: עשה לי את החיל הזה.

הבוטחים. ר״‎ל א״‎כ כ״‎ש האנשים התולין בטחונם ברוב עשרם ומתהללים בה כ״‎ש שיש להם להתפחד כי הלא דרכם להרבות זלזול בעונות ולדושם בעקב הרגל:

הבוטחים, אומר אני אל הבוטחים על חילם, ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק שברוב עשרם יתהללו, וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב:

יתהללו. ישתבחו:

אח. לא יוכל לפדות את אחיו בממונו לפי שאם באים לפדות איש את אחיו יתיקר פדיון נפשם מכל הון לפיכך על כרחו חדל הוא לעולם מלפדותו:

אח. מה יועיל עשרם ביום המיתה כי לא יוכל לפדות איש את אחיו מן המות בכל עושרם ולא יוכלו לתל אלהים כפרו אשר מאתו החיים והמות:

כי האם אח לא פדה יפדה איש כלומר אם איש יראה את אחיו בשביה האם לא יפדנו פעם ושתים וזהו אח לא פדה יפדה איש בתמיהה כי ודאי יפדנו ואם כן איש העשיר האם לא יתן לאלהים כפרו של עצמו כאשר יתן פדיון אחיו וזהו לא יתן לאלהים כפרו אתמהה:

כפרו. פדיון נפשו:

אח - אמר רבי יונה: כי טעמו אחד. ואחרים אמרו: כי טעמו כמו ואמור אח. והנכון בעיני: כי אח פעול והאיש הוא הפועל כאילו אמר: הנה העשירים לא יוכלו לפדות אחיהם גם נפשם מהמות וזה הממון מה יועילנו?! והנה הוא אין איש פודה אחיו מהמות ולא עוד רק גם נפשו, על כן ויקר פדיון. והטעם: וחדל שלא יהיה זה לעולם.

אח וגו׳‎. כאומר הנה באמת סכלות גדול הוא לבטוח בעושר כי הלא אין איש יוכל לפדות בממון את אחיו מן המיתה ואף כופר נפש עצמו לא יוכל ליתן:

אח לא פדה יפדה וכו'. הראשונים פירשו במ"ש אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהם ומקשים התוספות מעובדא דרבי ישמעאל שאמר על אותו תנוק איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם ותירצו דמופלג בחכמה שאני א"נ שהיה סכנת מות וז"ש אח לא פדה וכו' הגם כי פדיון שבוים מצוה רבה אפילו הכי לא יפדה והטעם ויקר פדיון נפשם שהוא יתר מכדי דמיהן. אך כי יראה חכמים שהוא חכם מופלג או ימותו דיש סכנת מות אז ועזבו לאחרים חילם ופודין יותר מכדי דמיהן:

אח, הכי לא יפדה איש את אחיו, שאם ירצה להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי לא יתן לאלהים כפרו, היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו? הלא ודאי יתנהו, א"כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם, ר"ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו:

ויקר. (שיחיה לנצח ולא יראה השחת) ומנחם חברו לשון מניעה כמו אוקיר אנוש מפז (ישעיה יג) והלכתי עמכ' בחמת קרי (ויקרא כו), כלומר וימנע פדיון נפשם:

ויקר פדיון נפשם. כלומר שלא יהיה ולא ימצא:

מה תאמר כי אינו דומה מה שפודה את אחיו שהוא פדיון הגוף אל פדיון הנפש כי הלא יקר הוא פדיון הנפש הנה לא יתכן מאמר זה לומר ויקר פדיון נפשם כי האם וחדל לעולם האם מפני זה יהיה חדל לעולם מליתן לאלהים שום כפר ולא יתן אל לבו לתקן מעט:

ויקר. דבר אשר תקשה מציאותו קרוי יקר וכן ודבר ה׳ היה יקר (ש״א ג):

נפשם. בא לרוב על הנפש הרוחניית, כמ''ש (למעלה ג') :

ויקר. להפדות את הנפש הוא דבר יקר ולא סוף דבר שיקר הוא אלא אפי׳‎ שחדל הוא לעולם ואינו נמצא כלל:

ויקר, וא"כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא פדיון נפשם, לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי, וא"כ מדוע וחדל לעולם, מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי הנצחיי:

וחדל לעולם. כי דבק עם הפסוק אשר אחריו כלומר חדל הדבר לעולם שדבר שא"א שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת דבר נמנע הוא:

ויחי. כלומר לזמן רב שלא יראה עוד השחת:

משיב העשיר ואומר בעד העשיר שלא יפדה את עצמו ואומר לא ימנע או יפדה עצמו לחיות בעה"ז או מגיהנם לאחר מותו אם לחיות בעה"ז ויחי עוד לנצח לומר אם בתת לאלהים כפרו היה חי לעולם היה עושה אך לא כן הוא כי ויחי עוד לנצח בתמיהה כלומר לא תועיל צדקה שיחי לנצח כי סוף סוף שימות ואם הוא לפדות עצמו מגיהנם לא יראה השחת כלומר כי אם היה העשיר רואה בעיניו הוא הגיהנם היה נותן לאלהים כפרו ברוב צדקה אך במה שלא יראה בעיניו לא ישית לב:

השחת. בור הקבר:

לנצח. מציין תמיד זמן הנצחי של האלהי והנשמה והרוחנים שהם למעלה מן הזמן שנקרא בשם עולם, כמ''ש (ישעיה סי' נ''ז) :

ויחי - ואיך יחשוב הקונה ההון.

ויחי. אף אם הרבה יחיה וכי יחיה עוד לנצח ולא יראה כלל את השחת ומהו א״‎כ בטחון העושר:

ויחי עוד. בגעיא:

ויחי, ר"ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא יחי עוד לעולם חיים נצחיים, ולא יראה השחת, וא"כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי:

כי יראה חכמים ימותו. ואין ניצולין מן המות לפיכך ע"כ הוא חדל ליגע ולטרוח על פדיון אחיו:

וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי שקל בהדיה חייתא וגלגלתא אמר גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה כי היכי דליחול אדמיה יומא בתרא אמרו ליה מאי ניחא לך אמר להו בעינא אקמטינכו ואותבינכו וכל חד מינייכו אמחי' חייתא ופלגא קמטינהו ואותבינהו כל חד מינייהו כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה חרקיניה לשיניה א"ל אחוכי קא מחייכת בי אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא קטלינהו כולהו נפק ואתא יתיב קאכיל ושתי אמרה ליה ברתיה לא בעית מידי למזגא עליה אמר לה בתי כריסי כרי כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם:
(גיטין מז ע"א)

כי. חכמים וכסילים למיתה גופנית הם עומדים אבל החכמים אם ימות גופם לא תמות נשמתם ולא תאבד תקותם כאוהבי העה"ז שימותו הם ונשמתם ואין להם תקוה אחר המיתה:

משיב האביון ואומר כי יראה כו' לומר הנה אינך עושה מאימת השחת כי אינך רואהו עשה על קנות אושר אשר בעיניך תראה וזהו כי יראה לומר כי הלא העשיר יראה חכמים ימותו מתוך שמחה שארז"ל על פסוק ותשחק ליום אחרון כי כשהצדיק נפטר מן העולם מראין לו שכרו ושמח ומשחק כד דמך ר' אבהו הראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבהו כו' וכן רבים ספרו רז"ל מאשר הורו שמחה לעיני העומדים לפניהם בסלוקן כלם או רובם לא כן הרשעים כי אם מראין להם גיהנם ומתעצבים ועל כן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכי סימן רע לו ובזה יאמר כי יראה חכמים ימותו שיראה ימותו מתוך שמחה ושחוק כרבי אבהו משא"כ זולתם וכסיל ובער העשירים מבלי שית לבם אל האושר ההוא יאבדו ולא דעת ולא תבונה לקנות בממונם אושר לנפשם בצדקה כדי שימותו גם הם מתוך שמחה שיראו גם להם טובה במותם ואין לומר שיעזבו לבניהם כי זה הוללות רעה כי הלא ועזבו לאחרים חילם הוא שעזבוהו לבניהם שלגבי דידיה אחרים הם ולא לעצמם שאם היו נותנים אותו לצדקה לא היו אבודים ולכן הרואה שהחכמים ימותו למה יעזבו לאחרים חילם יקנו דעת ויאמרו כי קרוב אדם אצל עצמו לבלתי הסתכל רק על עצמם ולא להניח ממון לבניהם ויעשו כן ויתן אל לבו ויתקן מעשיו וחטאיו בצדקה יפרוק ולא אמר שיראה רשעים ימותו מתוך בכי כי לא לכל רשעים יהיה להם כן כאשר הצדיק ימות מתוך שמחה אז טוב לב:

ובער. שוטה:

כי - והלא יראה חכמים ממנו ימותו בכל דור, והזכיר מות עם החכמים ויאבדו עם הכסיל והבער כי ילכו לאבדון והכסיל הולך דרך עקשות, והבער שלא יבין כמו הבהמה ושניהם יאבדו.

כי יראה. עם כי יראה שכל בני העולם עומדים למיתה החכם יהיה או סכל ובמותם יעזבו עושרם לאחרים אשר לא עמלו בו:

כי יראה, הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו, שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם, אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם יעזבו לאחרים חילם, שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם:

חילם. ממונם, בחכמים נאמר מיתה שאינם מתים בעה"ז אלא הגוף בלבד ובכסיל ובער נאמר אבידה:

וחילם. שיתעסקו בו בעודם יעזבוהו לאחרים מה יועיל להם, והחכמה שהתעסקו בה החכמים תועיל להם אחר מיתה:

חילם. עשרם:

חילם - כנגד הבוטחים על חילם.

קרבם בתימו לעולם. מחשבותם לבנות להם בתים שיתקיימו לעולם:

קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ: א"ל הנך כולהו ברכתא נינהו תזרע ולא תחצד תוליד בנים ולא ימותו תעייל ולא תיפוק תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון תיפוק ולא תעייל תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא דכתיב קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם לבלבל פתורך בבני ובנתא ולא תיחזי שתא חדתא דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי וכו':
(מועד קטן ט ע"ב)

קרבם. יש לפרש כי מ"ם בקרבם כינוי ואחריו הידיעה ויהיה פירושו הכי חושבים כי קרבם בתימו כ"כ הוא עסק' לרדוף אחר הממון כאילו ישכנו בהיכלי מלך שבוני' להם לעולם ויהיה משכנותם לדור ודור עד שקראו בשמותם עלי אדמות, כלומר כל בני בניהם ובתיהם גדולים ובצורים עד שיצא להם שם עלי אדמות:

משיב העשיר ואומר קרבם כו' לומר מה שמתהוללים העשירים הוא כי קרבם כלומר מה שבקרבם יבלבם הוא כי בתימו שיש להם בעה"ז הם לעולם כי הלא משכנותם כבר הם לדור ודור כי גם בניהם ובני בניהם שוכנים בם ועיניהם רואות וכ"כ גדלה הצלחתם כי קראו בשמותם עלי אדמות והוא כענין האמור בגמרא כשהיו קונים קרקעות היו כותבים בשטר שם ריש גלותא מפני המערערים עם שלא היה אלא להם כי כ"כ היתה מעלתו גדולה כי מי יערב אל לבו לערער ע"ד זה יאמר כי העם קראו בשמותם של עשירים אלו עלי אדמות שהיו קונים עם שלא היו לעשירים כי אם לזולתם כלומר כי על זה מתהללים ברוב עשרם ולא יתנו לב לשוב ולתקן מעשיהם וימשכו אחר שטופו של ממון. או יאמר בתימו על בניהם וזרעם כד"א כי הארון בית דוד ושיעור הענין כי קרבם הוא מחשבתם בקרב לבם הוא כי בתימו יהיו לעולם והוא כאלו הם עצמם קיימים וגם משכנותם לדור ודור ומה עושים למען יהיה נזכר שמם קוראים שמם על קרקעות מסויימים למען יהיו שמותם נזכרים תמיד בעולם כאבשלום שעל שלא השאיר בן קרא למקום יד אבשלום ובזה יאמר הנה המשולל בן קורא שמו על אדמה והם זה וזה יש להם כי בתימו הם זרעם לעולם כו' וגם קראו בשמותם לא על מקום אחד כאבשלום כי אם גם עלי אדמות רבות. או שיעור הכתוב שבקרב לבם הוא אמרם כי הם בתימו הם זרעם לעולם ומקום מתנחמים באמרם הנה יש אשר אין להם רק משכנותם לדור ודור כלו' כי אין להם לדור ודור זרע רק משכנותם כאבשלום וקראו בשמותם עלי אדמות ויתנחמו כל שכן הם שבתימו הוא זרעם הוא לעולם:

בתימו, משכנתם. המשכנות הם בלתי בנויים כ''כ בחזק כמו הבתים, ועל כן מציינים במלות לדור ודור שאינו מורה על התמדה כללית כמו מלת לעולם, כמ''ש בהבדל בין לעולם ובין לדור ודור (למעלה ל''ג י''א) :

קרבם - יש אומרים: כי הוא הפוך קברם והוא הבית הנקרא בית עולמו. וטעם: קראו בשמות שבנו בנינים על קברם. ויש אומרים: כי טעם קרבם, כמו: וקרב איש במחשבתם שיעמדו בתימו. ולפי דעתי: שהוא חסר בי"ת, כאילו הוא בקרבם. והטעם: בקרב האחרים שעזבו להם חילם, והטעם לא נשאר להם זכר רק שיאמר זה בית פלוני וזה המגדל בנה פלוני, וזה טעם קראו וכל זה לא יועיל.

קרבם. עכ״‎ז יחשבו בקרב לבם אשר בתיהם תתקיים לעולם:

לעולם. מפני הגעיא שעם השוא קודם אות הגרון תקרא חולם בקריאת האות שבצדה מכלול דף קפ"ט:

(יב-יג) קרבם, ר"ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי בתימו אשר ישארו לעולם ומשכנותם, אשר ישארו לדור ודור, ר"ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם יקראו ויכריזו ויפרסמו בשמותם, דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם עלי אדמות ולהודיע לכל לאמר, דעו כי האדם אשר לא ילין ביקר, מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה נמשל כבהמות נדמה, היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר"ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

קראו בשמותם. את בתיהם שהם בונים למען יהיה להם לזכרון ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשי' ו') אנטיוכס בנה אנטוכיא סליקוס בנה סליקיא:

קראו בשמותם. כמו ותכתוב ספרים בשם אחאב (מ''א כ''א), ושאלתם לו בשמי לשלום (שמואל א' כ''ה) בשם דוד (שם)

קראו. קוראים שמם על אדמתם לומר שהיא אדמת פלוני כאלו יחיו לנצח ותהיה בידם:

לדור ודר. ד' דסמיכי כתיבי כן קדמאה מלא ותנין חסר וסימן במ"ג:

וקראו. מענין הכרזה שמכריזים בשמם :

ביקר. לשון יקר ותפארת, (סא"א):

וְאָדָם בִּיקָר אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו וכו':
(שבת קא ע"ב)

ואדם. באותו היקר והממון לא ילין בו כלומר כשימות לא יהיה עמו ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שינה:

משיב האביון ואומר הנה זה היה אם ע"י שטופו של ממון היה להם מנוחה שע"י כן ימנע ויחשבו כי הוא השלמות אך אין אחד מהם מת וחצי תאותו בידו והוא טרוד כל היום וגם בלילה לא ישכב לבו וזהו ואדם ביקר כו' והוא כי האביון בעל עניות ודלות נותן דופי לעשיר בעשרו ואומר ראו עתה עד היכן יד העושר מגיע כי הלא מה שהיה ראוי שאדם יאהב העושר הוא לנוח בו אך אדרבה ואדם ביקר עשרו בל ילין כי יתלהב בעסקיו עד שגם בלילה לא ישכב לבו כי השבע לעשיר איננו מניח לו לישון ועמל וכעס לא יסורו ממנו באופן שנמשל כבהמות וכו' לומר הנה שם העצם לו הוא אדם כד"א אדם אתם ועכ"ז נקראים צאן כד"א ואתן צאני כו' והענין הוא כי הקראם צאן הוא משל כמ"ש ז"ל מה צאן סובל הכאות ואינו בועט כו' וכן מה צאן נמשכים אחר הרועה כך ישראל משכני אחריך נרוצה כו' כמ"ש ז"ל בויקרא רבה נמצא כי הבהמות הם משל והאדם הוא הנמשל ועתה ע"י עשותו עיקר מעסק העולם עד שבל ילין נהפך הדבר וזהו נמשל כבהמות כי האדם הנז' היה עד כה נמשל כבהמות כי היה הוא נמשל והבהמות משל ועתה נהפך כי הנה נדמו הבהמות הנז' אליו כי כשנבא לומר שהבהמות כל עסקן הוא לאכול בעה"ז עד ימותו והאדם הלהוט שלא ישקוט מעסקי העולם גם בלילה לא ילין את מי נדמה למי מי הוא העושה עיקר מהעולם הזה האדם או הבהמות כדי שנדמה הטפל אל העיקר הוי אומר כי הבהמות גם שכל ישעם וכל חפץ הוא אכלם בפיהם אך ילינו בלילות וגם לא ישאירו לאחריהם אך האדם גם לא ילין ויגע להניח נמצא כי בבואנו לדמות ההולך אחר העה"ז אל הסוג האחר את הבהמה נדמה אל האדם לומר שגם יש לה הדמות עם האדם כי אדם עיקר במדה רעה זו באופן כי קל הוא האיכות מהבהמה כמדובר וז"א נדמו ולא אמר נדמה כי חוזר אל הבהמות הנז' שנדמו אל האדם. או יאמר כי הנה ארז"ל סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה כמפורש אצלנו כי האדם שלמות תכליתו במות והבהמה שלמותה שחיטה שבה נאכלת ועולה להיות חלק אדם ואין זה רק לבהמה טהורה לא כן חיות הטורפות אשר גם נקראות בהמה כנודע כי חיה בכלל בהמה נמצא כי לא נדמה אדם לבהמה הנאכלת כי הלא זה סופו מיתה וזו סופה שחיטה אך נדמה אל חיות הטורפות שאין בהן שחיטה רק מיתה ובזה יאמר נמשל זה הלהוט אחר הנאת העה"ז לבהמות שנדמו אליו הם הטורפות שכל מגמתן הוא לטרוף טרף בלי תועלת אחר מותן כן האדם הלא אין לו רק יכסוף לטרוף והולך בלי חמדה:

ביקר. מלשון יקר:

נמשל, נדמו. הדמיון הוא יותר מן המשל, כמו שבארתי היטב ישעיה (ס' מ') ועל כן מוסיף שנדמו לגמרי

ואדם - יש אומרים: כי ביקר - זה היקר שלו שהוא הממון לא ילין עמו במותו, רק יעזבנו ויהיה כל ילין כמו: נפשו בטוב תלין והנה האדם נמשל כבהמות שימותו גם הם במותם.

ואדם ביקר. הלא אין האדם בוטח ביקר עשרו שילין עמו עד הבוקר וא״‎כ מה הוא העושר:

כבהמות נדמו. דומה בעיני שקצת מהקדמונים היה כתוב בספריהם נדמה ובראש כולם הרב רבינו משה מקוצי שתב בחיבורו בהקדמת חלק העשין נדמה כתיב נדמו קרי וסמך לדבריו מצאתי ממדרש קהלת רבתי על פסוק גם במדעך מלך אל תקלל ואיתא נמי בויקרא רבה פ' ל"ב ומשם נראה דכתיב נדמה וכן כתב בעל מתנות כהונה הכי גרסינן נמשל כבהמות נדמה ואין נדמה אלא שתיקה ע"כ. אך גירסא קלישתא קא חזינא הכא דלא אשכחנא כי האי גוונא בספרי דאתו קדמנא גם בעל אות אמת בהנהו תרי דוכתא דמדרש קהלת ויקרא רבה הגי' צריך לומר כבהמות נדמו אין נדמו אלא שתקו שתקתים וכו':

ואדם ביקר בל ילין. י"מ דרך הלציי במ"ש ויקר אלו תפילין וקי"ל דלא יישן עם התפילין שמא יפיח בהן וז"ש ואדם ביקר שהוא לבוש יקר שהם התפילין בל ילין אסור לישן בהם והטעם כי האדם נמשל כבהמות ושמא יפיח בהם לכן אסור לישן עם התפילין:

נמשל. לשון משל:

וְאָדָם בִּיקָר: א"ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין וכו':
(סנהדרין לח ע"ב)

נדמו. הוא עניין דמיון והוא כפל לשון או פי' נדמו נכרתו, כלומר כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד:

נדמו. מלשון דמיון:

ילין. לינה בא גם על ההתמדה בדבר בצוארו ילין עז (איוב מ''ב) :

נדמו - נכרתו. והירושלמי אמר: נמשל האחד שהוא הפרט נדמו הכלל.

נמשל. הבוטח בעשרו הוא נמשל לבהמות ודומים אליהם בחסרון הדעת והענין כפול לדמיון גמור:

נדמו. לשון דממה:

כסל. שטות:

זֶה דַרְכָּם והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה:
(שבת לא ע"ב)

זה. זה דרך הרשעים לפי שהכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה:

זה דרכם כסל כו' עוד האביון מדבר ואומר מה אדבר לו ולא ידע ולא ישוב עם יודעו כי דברי אמת כי זה הדרך אשר הוא הולך בו להרבות לו טובות העה"ז הוא סכלות וזהו זה דרכם כו' לומר מי יתן והיה שדעה חסרו מהשכיל כי עשות עיקר משטופו של ממון ועזוב לאחרים חילם הוא מחמת סכלות כי לא יאשמו כ"כ אך הנה זה דרכם גם להם יראה כסל וזהו כסל למו ולא ישובו מדרכם זו כי אם אדרבה בפיהם אומרים שאחריהם בדורות שאחריהם שהוא בניהם ובני בניהם ירצו יהיה כך סלה שגם בניהם יעסקו להעשיר לעזוב לבניהם ובן בני בניהם לדור אחר עד סלה:

כסל. מל׳ כסילות:

כסל. מענין תקוה, כמו אשר יקוט כסלו (איוב ז')

זה ואחריהם - הם בניהם ירצו ללכת בדרך זה.

זה דרכם. כן מנהגם להחזיק לעצמם את הכסילות הזאת להתהלל עם העושר ולבטוח בה:

כסל למו. רד"ק אמר שהוא בשש נקודות אבל בס"ס בחמש נקודות וכן במסורה ולדעת רשע כסל (קהלת ז') לית סגול:

זה דרכם, וא"כ איך יהי' דרכם זה כסל למו, איך יהי' זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך אחריהם בפיהם ירצו, שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? סלה סיום הענין:

ואחריהם בפיהם ירצו סלה. והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים:

וִיחִי עוֹד לָנֶצַח: ממאן שמיעא לך מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא כי קש א"ל לא נצטער מר דלא יכיל מר אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה בחייהן על אחת כמה וכמה וכו':
(חגיגה ה ע"ב)

ואחריהם בפיהם. ובניהם אחריהם ירצו במאמרם במה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר כן ירצו הם באותו הדרך, וי"מ בפיהם בענין כמוהם וכשיעור דעתם כמו איש לפי אכלו:

למו. להם:

ירצו. מענין רצון, ובא על הצואה שמגלה בפיו רצונו מה שיהיה אחריו בחילוק נכסיו וכדומה :

וטעם בפיהם – כי הם יצוום ככה. ויש אומרים: הם ירצו את עונם.

אחריהם. אף בניהם הבאים אחריהם גם המה ירצו לעולם באמרי פי אבותיהם להתהלל עם העושר:

ירצו. לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:

ירצו. מלשון רצון:

כצאן לשאול שתו. כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול:

וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבול לו) וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר בנה בניתי בית זבול לך ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריביו וכו':
(ראש השנה יח ע"א)

כצאן. כמו הרועה שאוסף הצאן כן יהיה הרועה שלהם המות שיאספמו אל שאול:

כצאן לשאול כו' אומר עוד הנה כלל הדברים כי כצאן שמשמינים אותם לשחיטה כך העשירים האלו הבוטחים על חילם שמשמינים אותם לשאול שיאכלו זכיותיהם פה ויובנו לשאול. או יאמר כמאז"ל שהזכרנו למעלה כי סוף אדם ושלמותו למות וסוף בהמה כצאן הנאכל ושלמותו היא שחיטה ובכן אם יצוייר ימות הצאן ויקבר מה שלמותו כך האיש הזה ישולל במותו משלמות וזהו כצאן לשאול כי כצאן שלא נשחט לקנות שלמות בהאכל לאדם רק שנשמן לשחיטה ומת ונקבר בשאול שהוא הקבר כך שתו אלו שנשמנו בעה"ז והושמו בקבר כי סוף אדם למות שהוא לקנות שלמות במות לא נתקיים בהם כי כך להם המות בדרכם זה כצאן שלא נשחט רק מת ונקבר כלומר כי לא יזכרו יום מיתתם יוליכו בידם שהיה ראוי שהמות ירעם כי מה שלא ידעו להתנהג ולא ישכילו בסברא לפחות בראות ימותו רבים ובהם ימות גם הוא שהמות שיראו ירעם וינהגם כי ראותם המות הווה יקנו בזה הנהגה והדרכה שיהיה המות כרועה אותם לקנות דעה והישרה ושמא תאמר אם לא ישכילו מעצמם יוכיחום ישרים בהזכיר להם יום המיתה ועונש שאול וישמעו וייראו הנה לא יועיל למו כי הנה כאשר וירדו בם ישרים לבקר כענין שפטו בבקר משפט לא יועיל למו כי הנה וצורם הוא ממונם צור חסיו בו יתן בלבם מה שעל ידו יהיו לבלות שאול שהוא לידון בו לעולם וזה עם היות שהממון שהוא צורם לא ימיש ולא ינוע ממדור שהוא בו משם מקנה בו חוטר גאוה לבטוח בעשרו עד גדר שיבלה את שאול ממקום שהוא בו וזהו מזבל לו שהוא מזבל לו לצור הנז' כלוא בבית יתן אל לבו משם יבלה את שאול והוא מאמרם ז"ל כי משלשה אוהבי האדם שהאחד הוא הממון שאומר לו איני זז מהבית וז"א פה שעם שאינו זז מהבית שהוא זבולו משם יהוללנו לבלות שאול:

שתו. שמו:

וצורם. מענין צור וסלע, הצור שלהם יבלה וישחית את השאול שלא יהיה זבול ומעון להצור שהיא הנפש הרוחנית, שנקראת צור (לקמן ע''ג כ''ו, איוב י''ח ד') :

כצאן, שתו - כמו: שתו בשמים פיהם. והטעם: שמו עצמם במחשבתם שהם כצאן.

כצאן. ועומדים המה למיתה לכלות הנפש עם הגוף כמו הצאן הנאסף אל הדיר הגופות עם נפשותם כן יאספו כולם להשימם בשאול והמות ישברם מכל וכל כי בקבר תכלה הנפש עם הגוף:

לשאול שתו. כן הוא בס"ס במאריך בלמ"ד וכב"א ויש מן הנקדנים שנקדו השי"ן בחטף פתח ואין דעתי נוחה בהם וקריאת העולם בשוא נח: (שתו מלרע) אבל בעל לוית חן בשער ד' פ' ו' כתב כצאן לשאול שתו מלעיל שתו בשמים פיהם סימן ע"ג מלרע וכן כתב רב פעלים. ובעל אור תורה בפרשה בהעלתך על פסוק שטו העם כתב שגם הוא מצא במסרה כ"י כצאן לשאול שתו מלעיל ואחר כך כתב ומיהו אם הוא מלעיל או לא צ"ע עדיין ובמקומו יתבאר בע"ה עכ"ל. אבל לא ראיתי שכתב על זה מאומה בשום מקום ובספר א' כ"י מסור על זה לית מלרע וא' מלעיל שתו בשמים ע"כ. ואומר אני שאם מסור בידיהם כך נקבל ואם לדין יש להשיב להיות פתוח ודגוש וגם מדברי רש"י והאבן עזרא ורד"ק בספר מכלול דף קמ"ט נראה דשתי מלות אלו שוים הם לכל דבר כשם שנשתנו שניהם מן הכלל להיות פתוחים ודגושים שאם היה ביניהם הפרש לא אישתמיט חד מינייהו למכתביה:

כצאן לשאול שתו, כחות החיים דומים כצאן שסוף בהמה לשחיטה כן לשאול שתו, והמות ירעה אותם כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סבת רעיתם ומזונם הוא המות, שע"י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, וירדו, אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות, נמצא ג"כ כחות ישרים, שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים, והם ירדו, כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע"י כח הממשלה אשר בנפש בכל בקר, ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, וצורם שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ"ש ויעתק צור ממקומו וכמש"ש) הוא ירדה בם לבלות שאול מזבול לו, שהוא יבלה את השאול בל יהי' זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות, וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

שתו דגשות התי"ו במקום תי"ו שנייה לשאול שותתו לשון שתותיה של שאול למדרגה התחתונה וכן שתו בשמים פיהם (לקמן ע"ג) גם הוא לשון שתות, קבעו בשמים פיהם לשונם הרע:

שתו. פועל עומד כמו הושתו או הם שתו עצמם בלי תקוה אחר המות באחזם הדרך הרעה, ודגש תי"ו שתו תמורת הנח:

ירעם. ישברם:

מות ירעם - כי סופם לטבח.

וירדו. אף בחייהם כאשר יבוא עתם ימשלו בם הישרים בבוא עת בקרם וזריחתם:

וצירם. וצורם קרי:

מות ירעם. מלאך המות יאכלם, ואל תתמה על לשון אכילה זו שכן מצינו במקום אחר (איוב י״ח:י״ג) יאכל בדיו בכור מות, ל"א לשון רציצה כמו הירוע ברזל (ירמיה טו):

וירדו בם ישרים לבקר. כלומר עתה הרשעים למעלה והצדיקי' למטה עד יום המות אבל ליום הדין ירדו הישרים ברשעים וקרא יום הדין בקר, כי תהיה אז ישועת ישראל כאמרו וזרחה לכם יראי שמי:

וירדו. וימשלו:

וירדו בם ישרים - זה אחר מותם והם ארבעה יסודים שאינם מורכבים: שהאש מורכבת בו תשוב אל האש, והרוח אל הרוח, והמים אל המים, והעצמות שהם ממתכונת העפר אל העפר.

וצורם. וחזקם יובא להרקב בשאול ולא ישאר מהם מאומה לא מהגוף ולא מהנפש:

וירדו בם ישרים לבקר. ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי):

וצורם. כמו וצורתם או חזק כלומר כל חזקם ומעלותם סופה לבלות שאול כלומר כי השאול יבלם ואין להם תקוה עוד:

וצורם. מלשון צור ור״ל חזקם לבלות. מלשון בליה ורקבון:

טעם לבקר – כנגד ילין והטעם אחר חצי יום אז יחלו.

מזבול לו. מן המדור שלו יובא אל השאול:

וצורם לבלות שאול. צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כלה והם אינם כלים:

מזבול לו. מהזבול והממון היפה שהיה לו יצא אל הקבר:

מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):

וצורם – כמו וצורותם וכמוהו: כתבונם עצבים כתבונתם . והטעם: כי השאול, שהוא למטה ששם הגוף הוא יכלה הצורה.

מזבול לו. מהיות להם מדור והקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומלהטת אותם שנאמ' (שם) וליהט אותם היום הבא, ורבותינו פירשו מזבול לו על שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו את בהמ"ק:

וטעם מזבול – מהזבול שהוא דר בו כל אחד, משם יבוא לו הכילוי. ורבי משה אמר: כי תחסר מלת הרודים וישרים שלא יוכלו בני אדם להמלט. ורבי יונה אמר: מזבול לו, משפט שמים על כל אחד.

אך אלהים יפדה נפשי. אבל אני שהטיתי למשל אזני, אלהים יפדה נפשי שלא אלך אל שאול כי יקחני בחיי ללכת בדרכיו:

אך אלהים. אמר הנביא בראותו אבדון נפשות הרשעים במותם יפדה אלהים נפשי מיד שאול שלא תאבד נפשי עם הגוף:

אך אלהים יפדה כו' הנה כתבנו משל וחידה שנשא כאלו אביון ועשיר מווכחים שהעני שמח ביסוריו ומתנחם כי בזה יתמרקו אשמותיו וינצל מדינה של גיהנם לא כן העשירים הבוטחים על חילם וסיפר בגנותם ואיבודם עד כה עתה בא האביון ויתן קנצי למליו ויאמר אך אלהים יפדה כו' לומר גם שאין לי זכיות וצדקות כי הכסף איננו אתי רק יסורי עוני הקשה מכלם מי יתן שיקל מעלי שיהיה אך אלהים כי אכין ורקין מעוטים וזהו אך אלהים היא מדת הדין ויסורין אשר עלי אחלה פניו יפדה בם נפשי מיד שאול וגם שלא אצטרך להתגלגל כי אם שיקחני סלה אליו ולא ישלחני מאתו אל העה"ז כי אם שאנוח ואעמוד לגורלי לקץ הימין וזהו כי יקחני סלה. או יאמר אל יחשבו העשירים שאני קורא תגר עליהם שאין פודים נפשם בצדקה שהוא כדי שיתנו לי מממונם צדקה ואזכה אני גם כן כי יותר ממה שב"ה כו' העני עושה עם ב"ה. איני חפץ לזכות על ידם כי אין לי אך אלהים שאני בעניי אצטמק ויפה לי כי בזה תכפל טובתי שיפדה וכו' וגם כי יקחני סלה כבקודם:

כי יקחני. כמו כי לקח אותו אלהים, היום ה' לוקח את אדוניך, שהוא עלות הצדיק אל צרור החיים את ה' :

אך - כבר הזכרתי בספר כי הנפש והנשמה והרוח שם אחד לנשמת אדם העליונה העומדת לעד ולא תמות ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה, ובעבור היותו המשורר מלא רוח חכמה ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה המות, וזה טעם יקחני, שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים וכמוהו: כי לקח אותו אלהים ואחר כבוד תקחני.

מיד שאול. לבל תכלה נפשי עם הגוף בקברי:

מיד שאול. בספרים כ"י ודפוסים ישנים מלא:

אך, אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, ואלהים יפדה נפשי הרוחנית מיד שאול, כי יקחני אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין:

כי יקחני. כי ימיתני:

כי יקחני סלה. את נפשי יקח להיות גנוזה עמו למעלה עד עולם:

אל תירא כי יעשיר איש. אמר אל המקבל מוסרו אל תדאג אם תראה אדם עשיר ואינך כמותו כי תחיה אתה בעניותך כמו שיחיה הוא בעשרו או שמא יותר שבמותו לא יקח ממנו כלום אם כן אין לו יתרון עליך:

אל תירא כי יעשיר וכו' ראוי לשית לב מה יתן ומה יוסיף לזולת שהיה לו לירא כי יעשיר איש אך הוא כי עד כה דבר בשבח אשר יתהלל איש עני בעניו כי אז טוב לו כי הוא לטובתו אמר אל תירא כי יעשיר איש הוא החשוב הצדיק הנקרא איש ככל אנשים שבמקרא כנודע מרז"ל שהוא צדיקים כי על כן הוצרכו רז"ל לומר על כלם אנשים האמור במרגלים צדיקים היו באותה שעה וא"כ בראות הדל השמח בדלותו על חלקו בע"ה ע"י יסוריו כי יעשיר איש חשוב וצדיק הלא יירא באמרו אוי לי על עונותי כי הלא פלוני הצדיק העשיר ואני רש אין זה כי אם שלא טוב אנכי לפניו יתברך אל תירא כי יעשיר איש מהענין הזה.

אל - ושב עוד להוכיח עצמו באשר החל.

אל תירא. אל תדאג בעבור קנאת העשיר:

כי יעשר. העי"ן בחטף פתח:

אל תירא, בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה יעשיר איש במה שירבה כבוד ביתו, במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת כי אם לא במותו יקח הכל, אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, ע"י שיוציא ממונו לצדקה ומע"ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים, א"כ הלא לא ירד אחריו כבודו ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו:

ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך. זהו שאמר הכתוב קראו בשמותם עלי אדמות (תהלים מט יב). ומשמות הדור ההוא אתה למד מעשיהם. עירד. מחויאל. מתושאל. עירד עורדן אני מן העולם. מחויאל מוחן אני מן העולם. מתושאל. מתישם אני מן העולם.

אטה למשל אזני - או יוכיח המשכיל אם כן אל תירא אם היית בלא הון ותקנה לעשיר.

כי. פי' הכל מאומה ממנו:

כי הלא טוב חלקך מחלקו וחפץ בך ה' מבאיש ההוא כי הלא האיש ההוא לא במותו יקח כל מה שעשה מתורה ומצות כי לפחות הפירות יאכל פה ואתה תקח הכל כמפורש אצלנו שם בפסוק להנחיל אוהבי יש ובמאמר אמרה תורה לפני הקב"ה כתיב בשמאלה עושר וכבוד למה בני עניים בעולם הזה כו' כי הוא ית' לחביבים לפניו ישמור למו גם פירות מעשיהם לע"ה לעשות מן הפירות קרן וגם על הכבוד שירבה כבוד ביתו בעולם הזה טוב לך כי זה לא ירד אחריו כבודו הראוי לו בכלל פירות מעשיו ואתה גם כל כבודך הראוי לך פה ירד אחריך לע"ה:

כי לא. כי זה מלשון אם, ומלת הכל כפשוטו :

כי, יקח הכל - אפילו חלק ממנו, כדרך: ונפשנו יבשה אין כל. והנה בתחלה הזכיר כי ההון לא ימלטנו ממות ועתה יזכיר כי לא יועיל אחרי מותו, והטעם כי אם יקנה חכמה תועילנו אחר מותו, כי אין תועלת בהון רק בחייו שיאכל וישתה, וזה טעם: כי נפשו בחייו יברך.

הכל. כלל וכלל לא וכן ולרש אין כל (ש״‎ב יב):

לא ירד. אל הקבר:

כי נפשו בחייו יברך. הרשע מברך את נפשו בחייו ואומר שלום עליך נפשי לא יאונך שום רעה אבל אחרים אין אומרים עליו כן:

כי נפשו. היה לו לברך נפשו בחייו שלא יהא עסקיו להטיב לגופו כי אם לנפשו בחכמה ובמעשים טובים:

ואל תחוש לומר הלא הצדיק העשיר טוב לו כי נפשו בחייו יברך וישפיע בה טובה גדולה ע"י צדקה שיעשה מממונו כי הלא אחר היותך אביון ואין צדקה גדולה מהניתנת לך ואתה מפרנס עצמך בדלותך כר' חנינא בן דוסא ודומה לו נמצא עליך זכות צדקה שאין כמותה בעולם שתאכל גם זכות העשיר אשר היה לו לפרנסך וזהו ויודוך כי תיטיב לך ותפרנס עצמך כמדובר כלומר יודוך על יתרון שלך עליו כי לך יודו ולא לו כי גדולה צדקה שלך משלו בהיטיבך לך:

ויודוך - הטעם העני והעשיר.

כי נפשו. הוא לבד ברך נפש עצמו בימי חייו ואמר שלום יהיה לי אבל לא נתברך מזולת אבל אתה כאשר תטיב מעשיך להיטיב לך בעוה״‎ב אז הכל יודוך:

כי, מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד שעם חייו יברך את נפשו לא את גופו, ויודוך רק אז יודוך אם תיטיב לך, לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך:

ויודך כי תיטיב לך. ואתה אם תשמע לדברי הכל יודוך כי תטיב לנפשך לישר את דרכך:

יברך. שפי' ברכה תוספת טובה להורות כי רוב הטובה יש לו לאדם לעשות לנפשו והמעט לגופו כעדי שיחיה לבד:

כי תיטיב לך - יאמר למשכיל שתבקש מה שיהיה לך טוב באחרונה, על כן אחריו.

ויודך כי תיטיב לך. דבר כנגד המשכיל אם תעשה זה יודוך המשכילים כי תטיב לעצמך:

תבא עד דור אבותיו. כשתשלים ימיך ותמות תבא ותראה את דור הרשעים אבותיו של רשע נידונים בגיהנם אשר עד נצח לא יראו אור:

תבא. לפי שזכר נפש הרשע שהיה לו להטיב ולא הטיב לפיכך תבא הנפש ההיא עם נפשות אבותיו שהיו רשעים כמהו ותאבד עם נפשותם:

ולא עוד כי אם שע"י דלותך בעולם הזה תבא עד דור אבותיו של הצדיק העשיר והוא כי כל צדיק עולה במעלה בעולם העליון לפי צדקתו וכלם למטה מאתו ית' שהוא גבוה על הכל ואומר הוא ית' לדל הלז הנה תבא אלי ותגיע תחלה עד דור אבותיו שהוא עד מקום שיד הארתם מגעת ומשם עד נצח כו' שהוא עד מקום בחינת נצח שלא יראו אבות אבותיו שם אור מגודל הארתו לא יוכלו לראותו לרוממותו עד שם תבא עתה בזכות יסוריך שתעלה על גביהם:

תבוא - שב אל נפשו של העשיר ככתוב למעלה.

תבוא וגו׳‎. כאשר תבוא להשכיל אף עד גמול דור אבותיו אשר ג״‎כ היתה כל חמדתם לאסוף הון אז תבין שעד נצח לא ראו אור עוה״‎ב:

תבא, אם תבא עד דור אבותיו (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי עד נצח לא יראו אור כי יאבדו לנצח:

עד נצח לא יראו אור. כמו אור הצדיקי' והוא אור החיים שיחיו לעדי עד:

עד דור אבותיו - שהיו כמוהו בלא חכמה.

עד נצח לא יראו אור - זהו השכר ותענוג הנשמה לאור באור אדוניה, שנתנה והוא לקחה וככה בספר בן גוריון יקרא אור העולם הבא, אור הגדול וכבר הזכרתי טעמו.

אדם ביקר ולא יבין. דרך החיים נתונה לפניו שאם ילך בה הרי נכבד אינו מבין את הטוב:

אדם. האדם הזה הוא ביקר והוא הנשמה הנקראת כבוד:

ועל דבר אשר באת להוכיחם הם העושים עיקר מהבלי העולם אל תחוש אם לא הועלת להביאם אל האמת כי הם בהמה המה להם כי אדם ביקר שכלו ולא יבין לית דין בר נש כי אם נמשל כבהמות נדמו:

אדם - אמר רבי יהודה הלוי: מנחתו משכבו כבוד ואדם ביקר בל ילין פירוש יש עם אדם יקר שלא ילין והטעם שלא ישכב וימות והוא כבוד הנשמה וכן אדם שלא למד לא יבין על כן כבהמות.

אדם ביקר. ר״‎ל אף תבין כי האדם אשר הוא ביקר העושר ולא יבין לבל ישים בו כל חמדתו ולבטוח בו שהוא נמשל לבהמות ודומים להם ביתרון הדעת דמיון גמור:

ואדם, האדם שי"ל יקר שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי, והוא לא יבין ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, א"כ הוא נמשל כבהמות נדמו, כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה:

ולא יבין. בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז דרכי הנפש כמו הבהמות לפיכך במותו יהיה נמשל להם ותאבד נפשו באין תקוה:

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן. זה שאמר הכתוב ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט יג).

כל זה היה ביום ששי ולא הספיק ללון. שנאמר ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג). א"ר תנחומא מאי דכתיב כי גדול אתה ועושה נפלאות (שם פו י). למה לפי שאתה אלהים לבדך.

4098 / (תהלים מט,ב) / חלד
רידויל"א / redoile / חלודה
פירוש רש"י: "היא הארץ על שם שהיא נושנת וחלודה".

4099 / (תהלים מט,יד) / ירצו
ריטריירונ"ט / retreiront / יתארו, יספרו