Kommentar zu Tehillim 50:26

אל אלהים ה'. אקרא (אלהי האלהים ה' שמו):

מִזְמוֹר לְאָסָף וחכמים אומרים מציון נברא [עולם] שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' ואומר מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יפיו של עולם וכו':
(יומא נד ע"ב)

מזמור. זה המזמור הוא על יום המשפט שיהיה לעתיד לבא בעמק יהושפט:

מזמור לאסף כו' כללות כוונת המזמור להסיר תועה מלב שוגה ומפתי הרואה את כל החרדה אשר חרד ה' לארצו ועל עמו כי בחר ה' בציון ויבחר בעמו ויתן לנו תורה ומצות וחלק רב מהן תלויות בארץ כי הלא ימצא מקום תועי לבב להרהר ולומר אנה עזב את שאר עולמו ממזרח שמש עד מבואו וכל שבעים אומות אם יוצר הכל הוא ויבא לחשוב כי אין אלהותו חלילה רק בארצו ועמו אך שאר ארצות ויתר גוים אדונים לאלה זולתו ית' והיה להם למופת כי הלא כאשר מרדו בו בענין העגל למה לא החליפם באומה אחרת אם כלם שלו וגם אותם לא כלה על המירם כבודו בתבנית שור אוכל עשב כי אם אדרבה עשה להם משכן וישאל מהם קרבנות ריח ניחוח לפניו ואשר כל העולם כאין נגדו והכל שלו למה לא יכלם על מרד גדול כמוהו וגם מי שלו תבל ומלואה יחפוץ בשור או כשב או עז מישראל על כן לטהר לב עם בני ישראל מטומאת הרהורי עבירה זו הקשים מעבירה בא אסף ברוח קדשו ויאמר דעו אפוא גדולתו יתברך כי הלא לא לצרכו חלילה ברא העולם כי אם בתורת חסד עם ברואיו כענין עולם חסד יבנה והראיה כי שיתף מדת רחמים עם מדת הדין ולא בראו במדת הדין למען יהיה לו מקום לרחם על ברואיו כמאמרם ז"ל כי מתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת רחמים וזהו אומרו בראשית ברא אלהים ואח"כ הוא אומר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והוא ככתוב אצלנו כי מאמר בראשית עם היות כי בראשית נמי מאמר הוא עכ"ז לא נאמר ויאמר כי על המחשבה ידבר אך בצאת הדבור כד"א בדבר ה' שמים נעשו היה בשיתוף שם הרחמים גם הוא וזה מאמר אסף ברוח קדשו הנה אל שהוא מדת החסד כד"א חסד אל כל היום הנה היה ראשית הכל ותכלית הבריאה כי עולם חסד יבנה ועל כן אלהים שהוא מדת הדין נשתתף עם שם הרחמים כדי לדבר דברו לברא כד"א בדבר ה' שמים נעשו עם היות שהמחשבה היתה לברא בדין וז"א אלהים ה' דבר ויקרא ארץ שע"י התחבר אלהים עם ה' היה הדבור ובכלל כונתו הוא לומר כי לא לדבר גדול היה לפניו יתברך בריאת העולם כ"א דבור בעלמא וכמאמרם ז"ל לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם כי אם בדבר ה' וכבר שמים נעשו והנה לא קרא ארץ כאמרו ויקרא אלהים ליבשה ארץ אל ציון וירושלים או א"י כי אם ויקרא ארץ את כללות העולם שהוא ממזרח שמש עד מבואו:

מבואו. שקיעתו כמו כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א):

אל אלהים. שופט השופטים

מזמור לאסף אל - הטעם תקיף לעשות משפט, על כן אלהים.

אל אלהים ה׳‎. אל שעל כל אלהים הם מלאכי מעלה אשר שמו ה׳‎ הוא דבר וקרא אל יושבי הארץ מן קצה המזרח עד המערב:

מזמור לאסף. סמ"ך במרכא:

אל אלהים ה' דיבר ויקרא ארץ. פירש בספר ארץ החיים ר"ל בג' מדות אל חסד אלהים דין ה' רחמים ברא הקב"ה את עולמו חסד לצדיקים דין לרשעים רחמים לבינוניים וכמו שהיה בשעת הבריאה כך הוא ממזרח שמש עד מבואו בבקר חסד בלילה דין ובעמוד השחר רחמים:

מזמור לאסף, בו תוכחה נגד החנפים והצבועים שהיו עושים תועבות גדולות ומראים את עצמם צדיקים ע"י הבאת קרבנות רבים, והוצאת דבה על רעיהם בדברים שיעשו הם עצמם, ומדבר בשם ה' כי בא לשפטם על רוע מעשיהם, אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, ה' מזמין עתה את כל הארץ ממזרח שמש עד מבואו:

פרשת משפטים כתיב שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה׳ צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שברא את עולמו במשפט, ומעמיד יסודו של עולם על המשפט, וכונן כסאו במשפט, והוא שופט הכל, ודן יחידי, כדתנן אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד, שנאמר כי אלהים שופט הוא סלה (תהלים נ ו), ובמשפט יעמיד ארץ, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), וצוה את עבדיו לשפוט בצדק, שנאמר אהבו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו (צפניה ב ג).

דבר ויקרא ארץ. והוא הופיע מציון שהוא מכלל יופי:

אלהים. שפירושו שופט השופטים:

ויקרא, מענין הזמנה

וטעם ה' – שהוא שוכן עד בלי שינוי.

אל אלהים יהוה. בס"ס יו"ד של שם בגעיא וגם בשם של אלהים יש געיא אחת בין השו"א לסגול ויש פסיק בין אל לאלהים להורות שכל א' מהם שם קדש בפני עצמו כמ"ש במזמור פ"ט אצל חסין יה ויהושע כ"ב ודוכתי אחריני וכן משמע בירושלמי פרק הרואה דאמרינן התם שלשתם שם א' כאיניש דאמר וכו'. וכן נראה מפי' הראב"ע והתרגום שלא כדברי רש"י ורד"ק:

ה'. שהוא קיים לעולם:

ויקרא ארץ - קרא יושבי הארץ הדרים ממזרח שמש ועד מבואו, כך הוא היישוב אף על פי שאין מיושב מכל הארץ, רק פחות מהרביעית בראיות גמורות.

דבר ויקרא ארץ. דבר על ידי נביאיו וכן עשה ואמר להם עבר במקום עתיד וכן:

ד"א אלהים לשון דיין. שנא' אלהים לא תקלל (שמות כב כז). כי במשפט העמידו על מנת שיקבלו ישראל את התורה. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה). ואומר כי אלהי משפט ה' (ישעיה ל יח). כי אלהים שופט (תהלים נ ו). כי לשון אלהים לא יבא כי אם על משפט. והיינו דאמר ר' חזקיהו מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (שם עו ט). בתחלה יראה. שמא לא יקבלו ישראל את התורה. ולבסוף שקטה. אבל באומות העולם תמצא ה' ידין עמים (שם ז ט). ה' למשפט שמתו (חבקוק א יב). וכאלה רבות. שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וישראל בשעה שחוטאין כתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג יד). אבל בזמן שעושין רצונו כתוב אל רחום וחנון (שמות לד ו). מהפכין מדת הדין למדת רחמים. רחום וחנון ה' (תהלים קג ח). חנון ורחום ה' (שם קיא ד). וכל מי שיבא להקשות. יפשפש וימצא כי כולם נכוחים למבין.

מכלל. שם דבר פרמנ"ט בלע"ז:

הופיע. כמו יופיע וקרא יושבי הארץ ממזרח שמש עד מבואו לבא למשפט:

ואשר תראוהו עושה עיקר מציון לא שאין הכל חלילה שלו רק כי למה שציון כלול יופי העולמות העליונים שהוא לעומת ציון העליון וב"ה של מעלה כי שם שער השמים על כן מציון להיותו מכלל יופי על כן משם אלהים הופיע משם הופעת אורו יתברך ושפע כל כללות העולם לה שאין שאר העולם שלו חלילה רק שההופעה משם כלומר ולכן מן המקום ההוא יעשה עיקר הנוי.י כי כל העולם שלו יתברך:

מכלל. מלשון כל ור״ל כלול בכל היופי וכן לבושי מכלול (יחזקאל כ״ג:י״ב) הופיע. האיר וזרח:

מציון - שהוא באמצע היישוב באורך וברוחב.

הופיע. העיר והוציא את הקול מציון הכלול בכל היופי:

מכלל יופי. הכ"ף רפה:

מציון,ואלהים יופיע שכינתו מציון, שמשם יבא לשפוט את החנפים ולגלות רעתם:

יקרא. שיעורר לבם לירושלים להלחם עליהם עם גוג מגוג:

הופיע - כבוד השם.

מציון. כאלו משם יתן קולו שיבאו כולם לירושלים:

יבא אלהינו ואל יחרש. עוד על דם עבדיו השפוך:

וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד: אמר רבי חנינא מאן דאמר רחמנא וותרן יתוותרן בני מעויי אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה א"ר אחא כתיב וסביביו נשערה מאוד מדקדק עמהן כחוט השערה וכו':
(שקלים יד ע"א)

יבא. להנקם מן הצרים נקמתו:

ועל הדבר השני שמכנה שמו עלינו ולא על יתר אומות מ"ה עם שיוצר כלם הוא הביטו וראו כי לא אנו בלבד שלו ויתר אומות מ"ה לאדונים זולתו חלילה כי הלא בבואו יתברך לסיני לא בא בחשאי כי אם יבא אלהינו ואל יחרש כי אם בקולות וברקים שנשמע בכל העולם כמ"ש ז"ל שנתקבצו כל האומות והלכו אצל בלעם ואמרו לו שמא מבול מביא הקב"ה לעולם אמר להם אינו אלא שנותן תורה לעמו וכן אמרו ז"ל שאמר הוא יתברך הנה אני אומר אנכי ה' אם יש ח"ו זולתי יענה ויאמר וכן אמרו שלא היה לקולו בת קול שלא יאמרו שההברה הוא רשות אחר חלילה והיה אש מפניו תאכל מהצד שהיה לפני ישראל פנים בפנים וסביביו בכל שאר רוחות העולם נשערה מאד כי רעשה כל הארץ כמסודר בתפלת ימים הנוראים באמור כל העולם כלו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ואם חלילה היה זולתו לאומות בח"ל למה רעשו מפניו יתברך במדבר ולא התחזקו באלהיהם אך יורה כי גם שהוא אלהינו ביחוד יוצר הכל הוא ואין זולתו:

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר משום אבא כהן ברדלא. אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם שבאומות היה. ולא יכול לעמוד בתוכחת אתונו. שנאמר ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. ויאמר לא (במדבר כב ל). יוסף קטן שבשבטים היה. ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה. כענין שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ כא). ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי ג ה). ר' יוחנן כי מטי לההוא קרא בכי. אמר עבד שרבו מעיד בו. כלום תקנה יש בו. יבין וישכיל האדם שהבורא הוא העד הוא בעל דין. הוא הדיין. שנאמר ואנכי היודע ועד נאום ה' (ירמיה כט כג). הוא ששנינו שוב יום אחד לפני מיתתך. וכתיב כי גדול יום ה'. ונורא מאד ומי יכילנו (יואל ב יא). שבזמן שהקב"ה יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. אם על הנעלמות יביא אותו בדין. מה יעשה על הזדונות. ארז"ל מאי על כל נעלם. זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. לפי שלב חבירו נמאס יביא לזה למשפט. כל שכן על היזק גמור. וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה (תהלים טו ג).

יחרש. ישתוק:

יבא - אלה דברי הצדיקים שיקוו שישמיד הפושעים בו.

יבא אלהינו. בס"ס בב' טעמים וס"א בטעם א' בבי"ת:

יבא, ואלהינו יבא בעצמו ואל יחרש עוד כמו שהחריש להם עד הנה, רק אש לפניו תאכל וסביביו יהיה סער גדול המלהיב את האש:

וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד: ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו אמרו לו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אע"פ כן מת בנו בצמא שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה וכו':
(יבמות קכא ע"ב)

ואל יחרש. עוד לצרי:

תאכל. תשרף:

וזה טעם אש לפניו נשערה – אע"פ שהוא כתוב בשי"ן הוא כרוח סערה.

ואל יחרש. הוא"ו בגעיא:

וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד: תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמרו לה מי העלך אמרה להם זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו אמרו לו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ר' נחוניא אמר מהכא אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו וכו':
(בבא קמא נ ע"א)

אש לפניו תאכל. באותם הצרים:

נשערה. מלשון סערה:

וסביביו ולפניו. עניין אחד כלומר בירושלים מקום מקדשו ומשכנו:

ונשערה. אמר על הארץ כלומר יכלו יושביה ברוח סערה:

יקרא אל השמים. לפקוד על שר האומות שבמרום:

יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם: אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף:
(סנהדרין צא ע"ב)

קרא. אל המלאכים לקחת דין עמו מן הצרים, כמו שאומר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

יקרא אל השמים כו' אחרי אומרו כי גם שהוא יתברך שוכן בציון אלהי כל העולם הוא ועם שהוא אלהינו כל העמים תחת רגליו כי יוצר הכל הוא ומבלעדיו אין אלהים ראה והנה חל עליו חובת ביעור הקושי הנופל על זה כמו שהזכרנוהו והוא כי אם כן אפוא למה בהמירם אותו יתברך בתבנית שור עבר על פשעם ולא המירם באחד מהאומות אחר כי כלם ברואיו המה ויעשה להם נפלאות ככל אשר עשה לישראל במצרים ויעבדוהו על כן אמר הנה אלהי משפט ה' ויקרא אל השמים מעל הוא ב"ד של מעלה ואל הארץ הוא ב"ד של מטה לדין עמו והוא כי על פי ב"ד של מעלה היה מה שויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל על אותם שהיו בלי עדים ובלי התראה ואשר בב"ד של מטה היה ע"י משה שבדקן כסוטות בהשקאה וע"י בני לוי משער לשער הזקנים ואם לא ע"י יתברך מה עשה משה ומה היה לו יתברך לעשות האם יעבור שורת הדין:

יקרא אל השמים - אל המלאכים.

ויקרא ויזמין אל השמים ואל הארץ לדין עמו, שכולם יצטרפו לעיין בדבר המשפט הלז, והוא יאמר אליהם:

ואל הארץ. לפקוד על מלכי מצרים:

ואל הארץ. ר"ל אל אנשי הארץ כי הם עצמם יהרגו איש את אחיו כי תהיה מהומת ה' בהם:

ואל הארץ - אל יושביה.

לדין עמו. לנקום נקמת עמו כמו כי ידין עמו ודם עבדיו יקום (דברים ל״ב:מ״ג):

אספו לי חסידי. ועוד יקרא לשמי' ולארץ שיאספו לו הגליות כענין שנאמר עורי צפון ובאי תימן (שה"ש ד'):

אִסְפוּ לִי חֲסִידָי: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא דברי ר"ע ר"א אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
(סנהדרין קח ע"ב)

אספו. אומר לגוג ומגוג שיביאו ישראל לירושלים והם חסידי וכורתי בריתי עלי זבח כי בהר סיני כרת עמהם משם ברית וזבחו זבחים ולקחו דם הברית ויזרוק על העם, ויש דרש כי על ברית מילה שהחזיקו ישראל בה אמר:

ושמא יאמר איש כי לדבר הרע ההוא מי יוכל לסבול והראוי היה לכלות את הכל והוא מאמרו יתברך הניחה לי כו' ואכלם לז"א כי אז בקוראו יתברך את הב"ד של מעלה ושל מטה אמר הוא יתברך אל תכלו את הכל כי אם אספו לי והשאירו לי חסידי אשר לא חטאו בעגל כי הלא המה חביבים לפני שהם מקדשי שמי במצרים שכרתו בריתי ונמולו במצרים עלי זבח פסח שעם היותם בסכנת מות כי זבחו את אלהי מצרים לעיניהם והערו למות נפשם כי היזבחו את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלום ועם כל צערם על הזבח אז נמולו ולא אמרו הלא אם יקומו עלינו איך נעמוד על נפשנו בהיותנו כואבים שלא יקרם כעיר שכם עם שמעון ולוי נמצא קדשו את ה' בבטחון עצום והאמונה ועל כן ראוי לרחם עליהן ולבלתי כלותם על דבר הפרטים החוטאים וזהו אספו לי חסידי אשר לא חטאו בעגל ולא יוכללו עם החוטאים לעשות כלה כצדיק כרשע רק להרוג החוטאים על פי ב"ד בלבד ומה שקראתי חסידים את הבלתי עובד ע"א הוא להיותם כורתי בריתי עלי זבח וקדשו שמי:

אספו - הטעם להוכיח את חסידי ישראל שכרתו עם השם ברית.

אספו לי. ויאמר להם הביאו ואספו אלי את חסידי אשר כרתי עמם ברית בדם זבח כמ״‎ש הנה דם הברית (שמות כ״‎ד):

כרתי בריתי. הבי"ת רפה:

אספו לי אתם חסידי! אספו לי את הכורתים בריתי עלי זבח החושבים שע"י הזבחים שמביאים הם כורתים עמי ברית בל אעשה להם רעה ועי"כ אאהב אותם:

כרתי בריתי עלי זבח. שקבלו את התורה בברית וזבח כענין שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' וגומר (שמות כ״ד:ח׳):

וטעם עלי זבח – בעבור הזבח, כאילו אמר: על דבר זבח.

ויגידו. בעבור כי צבאות הארץ דור הולך ודור בא אבל השמים וצבאותיהם היו בזמן שעברו ובזמן העתיד יהיו כשיהיה יום הדין יגידו צדק האל ית' שעשה עם ישראל שלא כלה אותם בגלות ולא הפר בריתו אתם והוציאם כאשר הכירו בו, ויגידו צבא השמים גם כן כי אלהים שופט הוא שלקח משפטו מן הגוים. וי"ו ויגידו פתוחה שמורה לשעבר והוא עבר במקום עתיד:

והלא על כל זה יקשה כי הלא סוף סוף היה להם למחות ולא מיחו כי אלו קמו ששים רבוא על שלשת אלפי איש יהיו מבטלים אותם ועון מי שיכול למחות ולא ימחה גדול כחוטא ואין מספיקים בידו לעשות תשובה ואיך אדרבה היו עושים העגל והמן יורד מן השמים כד"א ומנך לא מנעת מפיהם על כן באה רוח הקדש ותאמר אל תתמה על החפץ כי הוא כי ויגידו שמים צדקו יתברך במה שעם עשותם את העגל דגן שמים לא מנע מפיהם באופן כי השמים הגידו צדקו בהמטיר להם מן עם עשותם העגל ומה הוא צדקו הוא במה כי אלהים שופט הוא סלה כי דיינותו מתמיד סלה שהוא ענין וביום פקדי ופקדתי וכו' כמ"ש ז"ל שאין לך פקידה שאין בה מעון העגל ומאז לא מנע המן על שעלה במחשבה לעשות צדקה שאמר בסוף לחלק העונש:

ויגידו - המלאכים לעולם הם עדים, כי אלהים לעולם שופט צדק הוא, וזאת היא התוכחת.

ויגידו שמים. אז יגידו מלאכי שמים את צדקו ויאמרו עתה ראינו מה שלא שפט עד הנה הוא על כי הוא שופט לעולם:

ויגידו, ואז יגידו השמים צדקו שהגם שבארץ תועים וחושבים כי ירצה ה' באלפי אילים בשמים ששם אין אכילה ושתיה שם יגידו צדקו בדין זה, כי אלהים שופט הוא, הוא ישפוט משפט החטאים האלה, והשמים יבררו כי צדיק הוא במשפטו, סלה, סיום הקריאה עתה יחל להוכיח:

שמעה. אחר שעשה האל משפט יוכיח ישראל על מעשיהם ויבער מהם הרשעים וישאיר הטובים:

שמעה עמי כו' הנה כתבנו כי גם שהוא יתברך יוצר הכל ממזרח שמש עד מבואו בחר בציון ובישראל עמו ואחר שדבר על ציון הגיד איך גם שחטאו בעגל לא עשה בהם כלה כי אם אדרבה ירחם ויחלק העונש מעט מעט בכל דור ודור והיה מקום לחשוב כי נתפייס על ידי המשכן כי חביבים עליו הקרבנות ואדרבה אחד מהדברים שיפלא אדם עליו הוא ענין הקרבנות שיורה כאלו נהנה יתברך מהם ומוכיח את החוטא למען יקריב לפניו קרבנות והלא כמו זר נחשב כי מה יתן ומה יוסיף לו ית' בהם על כן אמר שמעה עמי כו' לומר הנה בישראל יש שני סוגים אחד המון העם כי עמו ית' יקראו עם שיש להם חטאות ויש סוג שני צדיקים אשר בשם ישראל יכנו הבלתי צריכים להקריב קרבנות על חטאים ועשה יתברך ברוח קדשו כמדבר עם כל כת מהם ואל הסוג הראשון אמר שמעה עמי ואדברה לך משפט כמשמעות לשון דבור כנודע ואל הסוג השני אמר ישראל ואעידה בך ופירש ואמר מה שאדבר אל עמי הוא לומר אלהים לומר כי מדת הדין אני ומה שאעידה בך ישראל הוא כי אלהיך אנכי מכנה שמי עליך:

ואעידה. ענין התראה שדרכה להיות בעדים:

אדברה, ואעידה. עי' ירמיה (ו' י'), ומבואר שעמי מציין מדרגה יותר מן ישראל, כמ''ש ישעיה (א' ד'), וע''כ יחס הערת השכל אל שם עמי, ויעוד העונש אל ישראל

שמעה - הטעם לא כרתי אתך ברית רק שאהיה לך לאלהים, וזהו הוא אלהים אלהיך אנכי.

ואדברה. את דברי:

שמעה עמי. בגרמיה:

שמעה עמי ואדברה אברר לך דבר זה מצד השכל, שמעה ישראל ואעידה בך בהתראה וביעידת עונש, כי אלהים אלהיך אנכי, נגד מ"ש ואדברה אלהים אנכי, וא"א שארצה בזבחים שזה נגד האלהות, ונגד מ"ש ואעידה בך כי אלהיך אנכי, דיינך ושופטך להענישך ע"ז:

ואעידה בך. הברית אשר כרתי אתך עד ביני ובינך כי השמים והארץ שהיו העדים קיימים הם ויעידו כי קבלת אותי לאלוה כשאמרתי לך תחילה אלהים אלהיך אנכי כ"ש אנכי ה' אלהיך וקבלת אותי לאלוה על מה שאצוה עליך ולא עשית ועל זה אוכיחך לא על הזבחים כי אין בעשרת הדברים זכר לזבחים ואין דבר הקרבנות דבר גדול בעיני שאם בטלתם אוכיח אותך על זה, אלא אוכיח אתכם על הטוב ועל הרע באמונה ובמעשים:

אלהיך, בכינוי מציין ההשגחה המיוחדת (עמ''ש התו''ה אחרי סי' ק''ל) :

ישראל. אתה ישראל שמע ואתרה בך:

אלהים אלהיך. אלהיך בטעם גלגל:

ועולותיך. פי' ולא עולותיך לנגדי תמיד:

אלהים אלהיך אנכי. ועליך לשמוע דברי:

ולא שזכר עומד במקום שנים:

לא על זבחיך אוכיחך. אם אינך מביא לי זבחיך ולא עולתיך נגדי תמיד, איני שם עיני ולבי על כך:

וחזר למאי דפתח ביה שאמר שעם הנקראים עמו הוא מתנהג בדין אל יעלה על רוחך שאני כמלך ב"ו שכועס על מי שחטא לו כדי שיביא לו דורון כך אני מוכיחך עד תביא קרבן שאם לא כן אם חטאת מה תפעל בי כי הלא לא על זבחיך אוכיחך למען תביאם לי כי הלא אין צ"ל מה שיש בו חלק לבני אדם כ"א גם עולותיך שכולן כליל הבאים על הרהור בעלמא ומביאים עולות כלן לגבוה גם עולותיך נגדי אחשיבם כמנגדים אלי בהיותם תמיד רק פעם ביובל כי הרהר תמיד ברעה והביא תמיד עולות רק רע הוא:

לא - ועתה לא אוכיחך על זבחיך, אם לא תקריבם לפני, כאשר אמר ירמיהו עולותיכם ספו על זבחיכם.

לא על זבחיך. לא אוכיח אותך על המנעך להקריב זבחיך ולא אוכיח אותך שיהא תמיד לנגדי עולותיך כי אין חפצי בהם כי טוב אשר לא תדור:

ועולותיך. לנגדי תמיד. יש ספרים ועולתיך לנגדי תמיד בטעם מיושב על עולתיך ומירכא תחת לנגדי:

לא, התוכחה לא יהיה על זבחיך על מה שאינך מביא זבחים לפני (כמו שאתה חושב שזה חטא גדול) כי הלא עולותיך לנגדי תמיד, שאתה מתמיד בהבאת העולות, אולם למה לי העולות האלה, הלא לא אקח מביתך פר, וכי צריך אני דוקא אל הפר הנמצא בביתך, ואל העתודים הנמצאים במכלאותיך, הלא אם הייתי צריך אל אכילה, הלא יש לי כל חיתו יער, שהם טובים מן הפר ומצויים בהפקר, ואם תחשוב שרוצה אני דוקא בשר בהמה יש לי בהמות בהררי אלף, וגם ידעתי כל עוף הרים, ואף זיז שדי שהוא הבעל חיים היותר קטן בבריאה הוא עמדי והכל תחת השגחתי, וא"כ (יב-יד) אם, שיעור הכתוב אם ארעב לא אומר לך זבח לאלהים תודה, שגם אם יצויר שארעב לא אצטרך לאמר לך שאתה תזבח לאלהים תודה ושתשלם לעליון נדריך כדי שיהיה לי מה לאכול, (ומ"ש כי לי תבל ומלואה הוא מאמר מוסגר, אחר שלי תבל ומלואה ולא אצטרך לשאול דבר מאחרים, וגם האוכל בשר אבירים, הלא באמת אין אכילה לפני, אך גם לפי דעתך שיצוייר שארעב לא אצטרך אליך, (אחר שהכל שלי) לאמר לך זבח לאלהים תודה), ושבעבור זה שתתן לי לאכול תקראני ביום צרה ואחלצך ממנה ואתה תכבדני ותביא לי זבחים אחרים בעבור זה, כמי שהוא רעב ומבקש שיתנו לו לאכול, ובעבור זה מתחייב לעזור להמאכיל אותו, ולהיות מוכן למלאות רצונו תמיד כדי שישביע תמיד רעבונו ?:

זבחיך - הם זבחי חטאת ואשם.

ועולותיך - להיותם נגדי תמיד.

לא אקח מביתך פר. לא שלך הם אלא שלי:

לא. אם הייתי צריך עולות לא הייתי לוקח אותם ממך כי לי הכל וברשותי:

כי לא יעלה על רוחך יש לי הנאה בקרבנותיך כי לו הונח הייתי נהנה מהם לא אקח מביתך כו' בהמות בייתיות שיראה בעיניך שאני צריך לך

ממכלאתיך. מלשון בית הכלא והוא גדרות הצאן:

ממכלאתיך. כמו גזר ממכלה צאן, והא' והה' מתחלפים (כמ''ש ישעיה ט''ז ז') :

לא - אין לי צורך לקחת מביתך פר, הזכיר הגדול הקרב לגבי המזבח.

לא אקח. לא צויתי לקחת מביתך פר להקריב לפני:

ממכלאתיך. הוא דיר הצאן כמו גזר ממכלה צאן (חבקוק ג') פאר"ק בלע"ז:

פר. כי הוא הגדול שבקרבנות:

עתודים. הם הזכרים מן העזים:

ממכלאותיך - כמו גזר ממכלה צאן והאל"ף והה"א מתחלפין.

ממכלאותיך. מוסב על לא אקח:

עתודים. כי הם גדולי העזים:

ממכלאותיך. כמו גזר ממכלה צאן:

בהמות בהררי אלף. הוא (שור) שהוא רועה אלף הרים ליום וכל יום ויום הם צומחים, י"מ אלף הרים או אלף פרסאו' או שם אלף פרים, וי"מ שהוא כמו שגר אלפיך כלומר הרים מלאים בקר בעבור שהזכיר לא אקח מביתך פר:

בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר הנה נא כחו במתניו זה זכר ואונו בשרירי בטנו זו נקבה וכו':
(בבא בתרא עד ע"ב)

כי. אותם שאינם תחת רשותך הם תחת רשותי והם חיות היער ובהמות הרים:

במקום שיש לי מן ההפקר כי לי כל חיתו יער וכו' ולא אמר ממך כי אם מביתך כלומר כי גם לא שלך המה אלא שהם בביתך משלי:

אלף. מנין מרובה אחז הכתוב:

כי - וי"ו חייתו נוסף, כוי"ו בנו בעור.

כל חיתו יער. עם שאינם בידך הלא המה בידי:

כי לי כל. כ"ף של כל רפה.

וחיתו. הוי"ו נוספת:

בהררי אלף - אלף הרים או אלף פרסאות, או שם אלף פרים. ורבי משה אמר: שהוא כמו שגר אלפיך, הרים מלאים בקר בעבור הזכיר פר.

בהמות בהררי אלף. הבהמות המצויות ברבוי ההרים ולא ידעתם, ורז״‎ל אמרו שעל שור הבר יאמר כמ״‎ש: ; נה בהמות אשר עשיתי עמך (איוב מ׳:ט״ו‎) והוא ניזון בכל יום במרעה אלף הרים:

בהררי אלף. באלף הרים, כלומר בהרים רבים שאין לך דרך בהם:

בהררי אלף. באלף הרים, כלומר בהרים רבים שאין לך דרך בהם:

בהררי. אינו סמוך אבל הוא כמו בהררים וכמוהו רבים:

וזיז שדי עמדי. רמש השדה זיז על שהם זזים ממקום למקום אישמובימנ"ט בלע"ז:

וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: ואמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע ואמרינן ליכא מיא ובעינן לחות לאקורי נפשין ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא דנפלת ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדפי מיא אמר רב אשי ההוא זיז שדי הוא דכתיב וזיז שדי עמדי וכו':
(בבא בתרא עג ע"ב)

ידעתי. מה שלא ידעת אתה אלא הרגילי' בישוב, ובדרש זיז שדי, א"ר יהודה ברבי סימון הזיז הזה הוא עוף גדול בשעה שהוא פורש כנפיו מכסה גלגל החמ' ולמה נקרא שמו זיז שיש בו מכל מיני טעמים מזה ומזה:

ואם הוא להיות יותר עריבות הבייתיות הלא ידעתי כו' וזיז שדי שארז"ל שנקרא זיז שיש בו מכל טעמים שבעולם מזה ומזה:

וזיז. ר״ל הזז ממקום למקום וכן וזיז שדי ירענה (לקמן פ):

וזיז. חיות קטנות הזזים בשדה :

ידעתי - טעם ידעתי, כי אין כח באדם לדעת כולם, כי רבים הם.

ידעתי. מה שאינם ידועים לך:

עמדי. אני יודע את כלם:

שדי. כמו שדה:

וזיז שדי - שהם בשדה ובן אדם לא רדה בהם, כי הם רחוקים מהיישוב.

וזיז שדי. הבריות הזזים ממקום למקום ע״‎פ השדה המה עמדי וברשותי:

ד״א נורא תהלות. מדת בשם ודם מורא על הרחוקים יותר מקרובים אבל הקב״ה מוראו על הקרובים שנא׳ בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), מדקדק עם עבדיו אפילו כחוט השערה.

אִם אֶרְעַב: תניא אמר רבי שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים שנאמר לרצונכם תזבחהו דבר אחר לרצונכם תזבחהו לרצונכם זבחו לדעתכם זבחו כדבעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר אמר לו זו בידינו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו:
(מנחות קי ע"א)

וכ"ש שאם הונח שארעב חלילה ואצטרך אליהם האם לא אומר לך שתהיה האמירה אמור לך כי לי תבל ומלואה אתה ומקנך ולמה אניח הדבר ברצונכם אדם כי יקריב כו' לרצונכם:

אם - אמר רבי משה: אילו הייתי כאדם שיש לי צורך, לא הייתי מבקש לתת לי מאשר יש לו ואין לו רק מעט ובידי הכל, קל וחומר שאין לי צורך.

לא אומר לך. להאכיל אותי לשבור הרעבון והוא מל׳‎ מליצה:

ומלואה. הבריות הממלאים את העולם:

האוכל בשר אבירים. לא אמרתי לך להביא זבח שאני צריך לאכילה אלא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

אבירים. פרים אבירים:

ומה גם עתה כי אעיקרא דדינא פירכא כי האוכל בשר אבירים כו':

אבירים. חזקים:

האוכל, אבירים - הם הפרים כאשר הזכיר מביתך פר.

האוכל. וכי אני אוכל בשר בהמות חזקות ושמנות וכי אשתה דם עתודים ומה לי א״‎כ בהבאת הקרבנות:

זבח לאלהים תודה. התודה על מעשיך ושוב אלי זהו זבח שאני חפץ בו ואחר כך שלם לעליון נדריך כי אז יתקבלו לרצון:

זבח. אם תרצה לזבוח בתודה יהיה הזבח שתודה על מעשיך הרעים ושלא תשוב אליהם עוד:

זבח לאלהים כו' הנה הזבח המתייחס לאלהים הוא מדת הדין צריך שבר ברוח כד"א זבחי אלהים רוח נשברה ונבא אל הענין אמר הלא אמרתי לך כי מה חפצי בפר ואיל במזבח כי דע שמה שאני חפץ בקרבן שצויתיך להקריב לא על הבעל חי כי מה חפצי בו כי אם על מה שמתודה האדם על ראש קרבנו בשברון רוח כמזבח את עצמו וע"י כן מקבל הוא יתברך את הב"ח תחתיו וזהו זבח לאלהים שהוא זבחי אלהים רוח נשברה שהיא התודה שאתה מתודה בקרבן כד"א ותן לו תודה האמור בעכן שהוא וידוי וזה הוא בבאים על חטא ועל הבאים בנדר גם הם איני שואל תנהוג עצמך בהם הרבה כי אם בעת צרה כיעקב וכישראל וידר ישראל נדר כי תראה כי ה' עליון כמסולק ממך אז תדור ותשלם וזהו ושלם לעליון נדריך מה שלעליון הם נדריך. או יאמר כי אחר שדבר על הסוג הנקרא עמי שעליו אמר שהוא יתברך אלהים ולא אלהיו כי לא יכנה שמו עליו בא לדבר אל השני הנקרא ישראל שכנה שמו עליו ואמר אלהיך אנכי ואמר במה יודע תום ויושר החסידות אם לא שכאשר יביא איש קרבן תודה על ישועתה לו יביא קרבן תודה על בא עליו יסורין כי יכיר כי דורון נתן לו ה' כי זו טובה גדולה היא לו וזה יאמר זבח לאלהים הוא מדת הדין זבח לו תודה כי בהתנהגו יתברך עמך במדת אלהים שיביא עליך יסורין תביא לו קרבן תודה כי תחזיק לו טובה וע"י כן ימצא כי תשלם לעליון נדריך כי בהביאך קרבנות נדריך על גבי המזבח תשלם אותם לעליון והוא הנודע מחכמי האמת כי בהיות ישראל רצוים לפניו יתברך היו רואים צורת אריה על גבי המזבח וכשלא היו רצויים היו רואים צורת כלב והוא כי אריה הוא כח עליון מצד הקדושה וכלב הוא כח תחתון ובזה יאמרו בהיותך מתנהג בחסידות כי גם על מדת יסורין תביא קרבן תודה בזה ושלם לעליון נדריך כי לכח עליון תשלם אותם וזהו זבח כו' ושלם כו':

זבח - טעם להזכיר כל זה, כי הקרבנות שצויתי שתקרבו לפני לא יועילו לי רק לכם.

זבח וגו׳‎. הזבח המקובל לאלהים הוא מה שמתודה על פשעיו בעת הבאתו כי אז יעורר לבו לחשוב שבעבור פשעיו היה הוא ראוי למות והביא נפש תחת נפש:

ושלם לעליון נדריך. אני איני מצוה אותך שתדור אבל אם נדרת קרבן שלמהו לעליון שהוא עליון עליך ושלא תוכל להמלט ממנו אם תכחש בו ולא אומר לך בעבור שאני צריך, אלא בעבור שתשמור מוצא שפתיך אפילו לבן אדם כמוך כל שכן לי:

וטעם תודה – כי העולה כולה קריבה גם החטאת והאשם לכהן. והטעם כי להקריב תודה עם שמירת התורה שאין קרבים ממנה לגבוה רק האמורים, טוב מהעולה בלא תודה.

ושלם. ואם נדרת מה שלם לה׳‎ אבל טוב אשר לא תדור:

ותכבדני. שזה הוא כבודי שאושיע את הבוטחים בי:

וקראני. אם יהיו זבחיך כמשפט הזה אחלצך ביום צרה כשתקראני בעבור שתכבדני שתעשה מצותי אבל מי שיעש' זבחים ואינו שב מרשעו הוא עושה קרבן למראה עינים וחושב כי האל אינו יודע לבבו:

ואם ככה את עושה להתנהג בחסידות אז וקראני ביום צרה שאפילו שלא תרבה תפלה כי אם קריאה בעלמא וגם אף שלא תקדים תפלה לצרה כענין היערוך שועך לא בצר כי אם גם שלא תקראני רק ביום צרה עכ"ז אחלצך אני בעצמי ולא ע"י מלאך ולא יהיה עלי כעושה לך טובה כי אם כמקבל כבוד ממך וזהו ותכבדני והוא כי על ידי חסידותך שע"י כן אחלצך בקוראך יהיה לי לכבוד ולתפארת ולקדוש השם בעיני הכל כי יראו השגחתי הגדולה לעושה רצוני:

אחלצך. אוציאך:

וקראני - הטעם אם הקרבת נדר ונדבה לשמור מוצא שפתיך, אם תקראני ביום צרה פעם אחרת אחלצך גם אתה תכבדני, למלא נדרך.

וקראני. וכאשר כן תעשה אז כשתקרא אלי בעת צרה אוציאך ממנה ואתה תספר כבודי ברבים על התשועה הבאה לך ממני:

ותכבדני. בס"ס במאריך:

וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. אפשר במשז"ל דצריך להקדים תפלה לצרה. ואפילו אם לא עשה כן הוא אב הרחמן דאפילו שכבר באה הצרה ואז מתעוררים להתפלל אל רחום שומע תפלה ומצילם ורואה הטובות שעתידים לעשות ומרחם. וז"ש וקראני ביום צרה אפילו שלא הקדמת תפלה לצרה לא משום זה תמנע אלא וקראני ביום צרה. אחלצך במה שאני רואה שאתה עתיד לעשות מעשים טובים לעתיד וז"ש אחלצך במה שידעתי ותכבדני ובעבור זה אני מצילך. א"נ זבח לאלהים תודה ואע"ג דהקרבן צריך שיהיה לשם הויה כמ"ש רז"ל ולא לשם אלהים הא דקאמר זבח לאלהים אינו ר"ל שיהיה לשם אלהים דזה כבר ידוע דצריך שיהיה לה' דכתיב קרבן לה' כמה פעמים אך נקט לאלהים לרמוז שיהיה בוידוי והכנעה ותהיה מדת הדין תמיד בין עיניו ושלם לעליון שיכיר שהוא אדון הכל. ואז וקראני ביום צרה אחר הקרבן וההכנעה אחלצך ותכבדני להודות לה':

ותשא בריתי. תורתי:

וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים: וא"ר יצחק מאי דכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי אמר לו הקב"ה לדואג הרשע מה לך לספר חוקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם ותשא בריתי עלי פיך וכו':
(סנהדרין קו ע"ב)

ולרשע. אמר עד הנה מוכיח מקריבי הקרבן ואינם שבים מרשעם ועתה מוכיח הלומדים ואינם עושים, כי שתי המדות האלה הם רעות מאד כי רשע שמראה עצמו רשע הנה הוא רשע בעיני האלהים ואדם ומפני זה הוא קרוב לעשות תשובה כי בני אדם יכירו בו ויוכיחוהו אבל מי שמראה עצמו טוב ועובד אלהים ולבו רע ומעשיו רעים בסתר כופר באל ואומר שאינו רואה אותו וחושב להתכסות ממנו והוא רחוק מאד מהתשובה כי התכסה במעשיו מבני אדם, וכן מי שהוא לומד התורה ואינו עושה בני אדם שרואים אותו לומד ועושה הפך ממה שהוא לומד ילמדו ממעשיו ויאמרו הלא זה ת"ח ועושה מעשים כאלו, ואלו היו מעשים אלו רעים בעיני האל לא היה זה עושה אותם שהרי הוא חכם למד התורה הנה הוא חוטא ומחטיא בני אדם שהם עמי הארצות ואינם יודעים התורה, ואע"פ שיודעים שמעשיו רעים והם הפך מה שכתוב שונאים לימוד התורה ואומרים ראיתם פלוני שלמה תורה, כמה מקולקלים מעשיו וגורם רעה וקללה לאביו ולרבותיו ואומרים ארור שזה ילד ארור שזה למד וגדל, ועל זה אמרה התור' והחכמה וכל משנאי אהבו מות שהם משניאים התורה לאחרים במעשיה' הרעים שהם עושים והם חושבים להתכסות בלימוד התורה ומפטמים בהם מומיהם מבני אדם לפיכך אמר:

ושמא תאמר כי אחר שאני שומע תפלת כל פה גם לרשע אעשה כן לז"א אל תחשוב כך כי הלא ולרשע אמר אלהים קצה אחר כי אין צ"ל תפלה כדרך סתם תפלה כי שתם תפלתו כי אם גם אם יספר חקי או יזכיר לפני ברית שלש עשרה לא אעננו. ולבא אל הענין נזכירה שני מאמרי רז"ל האחד במדרש הנעלם והובא בספר הזוהר פרשת וארא עובדא דרבי אחאי ועדות אליהו ז"ל כי בעידן ריתחא דמותנא ע"י הזכיר פטום הקטרת ומעשה הקרבנות המגפה נעצרת וכן ארז"ל שנתעטף הקב"ה כשליח צבור ואמר י"ג מדות ואמר למשה בעת צרה עשו לפני כסדר הזה וברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם והנה על זה הקשו כי הרבה עשו כן בי"ג מדות ולא הצליחו ושמעתי בשם לבנת הספיר שעל כן לא אמר אמרו לפני כסדר אלא עשו לפני כסדר הזה שכוון לומר כי לאו באמירה לבדה תליא מילתא אלא במעשה כי אותן המדות שזוכרים רחום וחנון ארך אפים כו' תעשו אתם כסדר ההוא ועל ידי כן לא ישובו ריקם והנה ההיקש בזה יהיה בסיפור פטום הקטורת ומעשה הקרבנות שצריך יהיה גם המזכירן כקרבן לפניו יתברך כנושא את נפשו כקרבן לפניו. ונבא אל הענין אמר הלא אמרתי כי אם תעשה עצמך כקרבן לפניו יתברך בהכנעה וחסידות כי אז קריאה לבדה שתקראני אחלצך ותהיה כמכבדני אמר לא כן הרשעים כי אם ולרשע אמר אלהים אין צ"ל ע"י תפלה כי אם גם כי יספר סיפור פיטום הקטרת וקרבנות וסדר י"ג מדות לא אענה כי אם אומר אליו מה לך לספר חקי בקטורת וקרבנות וגם ותשא בריתי הוא ברית הי"ג מדות אחרי שהוא על פיך בלבד ולא במעשה שע"כ לא אענה לא בזה ולא בזה באופן כי לא אחלצהו ולא לכבוד יהיה לפני.

ולרשע - בעבור שהזכיר בתחלה לדון עמו הנה התוכח עם החסידים, ועתה ידבר עם חכם שהוא רשע, כי השם ישנאהו, וזה טעם מה לך לספר חוקי ואתה אינך שומרם.

ולרשע. אבל לרשע שאינו מתודה על פשעיו בעת הבאת הקרבן ולא שב מהם אליו יאמר אלהים מה לך לספר חוקי ר״‎ל לעשות מצותי מבלי כוונת הלב כאשר יספר האדם ספורי דברים מבלי כוונה מכוונת:

ותשא בריתי. בי"ת רפה:

ולרשע וכו' ותשא בריתי. ברית י"ג מדות של רחמים עלי פיך לומר הי"ג מדות וזה אינו מספיק אלא עושים כסדר הזה היינו מה הוא רחום וכו' כן כתב בספר ארץ החיים ואני בעניי אומר בסגנון אחר ולהרחיב הדברים כי במ"ש הקב"ה כל זמן שעושים כסדר הזה הם נענים ויש בזה שני פירושים או שיאמרו הי"ג מדות באמירה לבד והם נענים בזכות אמירת י"ג מדותיו יתברך. או אמירה לבד אינו מספיק וצריך להיות רחום וחנון וכו'. והמפרשים הביאו ראיה שהפירוש הוא באמירה בעלמא שהרי ראשונה שבי"ג מדות לפי הזהר הקדוש ורבינו האר"י זצ"ל הוא אל ואם כן מוכח דמ"ש כל זמן שעושים כסדר הזה היינו להתעטף בציצית ולומר בכוונה י"ג מדות. ובזה פירשו הראשונים נסח שתקנו אל הורתנו לומר מדות שלש עשרה זכור לנו היום ברית שלש עשרה דהכוונה דממדת אל שהיא מי"ג מדות ידענו שהכונה לומר הי"ג מדות ובאמירה סגי שהרי מדה ראשונה היעשה לו אדם אלהים אלא מוכרח באמירה וזה שאמר אל הורתנו לומר כלומר אל ממדת אל הורתנו לומר מדות י"ג לומר ולא לעשות וא"כ זכור לנו היום ברית שלש(ה) עשרה. ואולם הגם דממדת אל ידענו דבאמירה סגי אתיא מכללא לדעת לעות כי ה' הוא האלהים ולגדולתו אין חקר. וגם פשיטא דאף דאין צריך להיות דומה אליו יתברך רחום וחנון ועובר על פשע וכיוצא. מכל מקום ודאי שצריך לשמור התורה ולא לעבור עבירות ח"ו ואפשר דהרשע אומר י"ג מדות מפני שאין הפירוש להדמות כ"י אליו יתברך משום דאחת מי"ג אל וא"כ הפירוש הוא לומר אבל זה לא נאמר כלפי דידיה דהרשע חדא דהוא מכיר דאין לפרש להדמות מכח תיבת אל כי האלהים בשמים ממ"ה הקב"ה ואיך שכח אל לעשות כמה עבירות ותו דאם אמרו דאין לפרש להדמות אבל ודאי דאין לעבור על דת ולזכור י"ג מדות דמלבד דלא עשה כלום ענש יענש. וזה שאמר ולרשע אמר אלהים מדת הדין מה לך דייקא לספר חקי ותשא בריתי י"ג מדות עלי פיך לבד ודוקא לך לא הועלתה כלום אבל לאחרים זה האמת דפירוש עושים כסדר הזה היינו לומר י"ג מדות אבל זה מה לך והטעם כי אתה עובר על דת ואתה שנאת מוסר היא התורה ותשלך דברי אחריך אם ראית גנב וכו' ועם מנאפים וכו' ולאיש אשר אלה לו מה יועיל באמירת י"ג מדות בינו נא זאת שוכחי אלוה הכונה אתה אומר שעושים הסדר הזה הוא לומר הי"ג מדות באמירה בעלמא מכח מדה ראשונה אל שהוא אלהות הוא דוקא הוא אלהינו ואין עוד אחר וא"כ בינו זאת שוכחי אלוה דאתם עצמכם אומרים שמדת אל מכרעת ואיך אתם שוכחי אלוה ועוברים על התורה ומצותיו יתברך ועמ"ש הרב אש דת פרשת נשא דף ן' ע"ש ודוק במ"ש הרב וכמ"ש בעניותנו בס"ד:

ולרשע עפ"ז יאמר אלהים אל הרשע החושב שישחד את ה' בקרבנותיו שמרבה להביא, מה לך לספר חקי, הנה ה' צוה חקים שהם מצות שאין להם טעם כמו מצות הקרבנות, ומצות שכליות שטעמם ידוע כמו על הגניבה והניאוף ולשון הרע והוצאת דבה וכדומה, ואתה המרשיע במצות השכליות תספר חקי במה שאתה מביא קרבנות שהם חקים, ובזה תשא בריתי עלי פיך, כאילו בעבור זה כרתי אתך ברית לאהבה אותך, כמ"ש כורתי בריתי עלי זבח:

וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים: עייליה לבי כנישתא אחריתי עד דעייליה לתליסר בי כנישתא כולהו פסקו ליה כי האי גוונא לבתרא א"ל פסוק לי פסוקך א"ל ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו' ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלהים וכו':
(חגיגה טו ע"ב)

אם ראית גנב וכו':

ותשא בריתי. את דברי התורה הנתונה בברית תשא לבד על פיך לדבר בהם מן השפה ולחוץ ובלא לב תדבר:

וחקי. הם מצות התור' שנתנו בברי':

ופירש ואמר כי אתה שנאת מוסר כי שונא יסורין אתה ומה גם עתה שלא תמסור נפשך כקרבן שארצך בספרך חוקי הקרבנות וגם ותשלך דברי הם הדברים המיוחדים לי"ג מדות רחום וחנון כו' אחריך שלא תעשה אותם כי אם שתשאם בפיך ולא בלבבך לעשותם כי אם תשליכם אחרי גוך:

ואתה - המוסר שיסרתיך להיטיבך.

ואתה. הלא בלב אתה שונא המוסר והשלכת דברי אחרי גוך כדרך שמשליך האדם דבר אשר לא יחפוץ לראותו:

ואתה, והלא אתה שנאת מוסר שהם מצות שהמוסר והשכל מחייבם, ותשלך דברי שדברתי במצות השכליות שהזהרתי עליהם בעשרת הדברות השלכת אחריך, כי אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים יש לך חלק, ומה תועלת מן החקים אם השלכת אחרי גוך המצות העיקריות גניבה וניאוף, ובכל זה הגם שאתה עושה עבירות חמורות תלבש לבוש הצביעות והחונף, שע"י שתתמיד ללכת אל היכל ה' להביא קרבנות, עי"כ פיך שלחת ברעה לדבר לשון הרע על חברך, ולא דברי אמת רק לשונך תצמיד מרמה, שהעבירות שאתה עושה תוציא דבה על חברך, ומפרש תשב, אחר שרצת עם גנבים ומנאפים כשתשב ותנוח, אז באחיך תדבר תוציא דבה על אחיך שהוא גנב ונאף כאילו אתה ירא ה' ויחרה אפך על עוברי עבירה, ולא לבד על אחיך מן האב שיש לך קנאה עליו שהוא חולק עמך בנחלה, כי גם בבן אמך תתן דופי הגם שאינו יורש בנכסי אביך:

מוסר. הוא המצות שבין אדם לחבירו:

ואתה שנאת מוסר ותשלך כו' זולת הכתוב בפסוק יאמר נמשך עם הבאים אחריו כי בא לתת טעם למה החריש הוא יתברך מלשמוע בתפלת הרשע בהזכירו חקיו וי"ג מדותיו עם היות להן ברית כרותה שלא ישובו ריקם ואמרו רז"ל שכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה אומר ה' ארך אפים א"ל לצדיקים והשיב לו הקב"ה אף לרשעים כו' על כן באת רוח הקדש בשמו יתברך להוכיחו על פניו ולומר לא על חנם החרשתי מלענות על תפלתך כי הנה אתה שנאת מוסר ותשלך כו' אם ראית גנב כו' פיך שלחת ברעה כו' תשב באחיך כו':

דברי. הרי שאר מצות:

אל פני האדון ה׳. ולהלן הוא אומר האדון ה׳ אלהי ישראל (שמות לד כג), שאע״פ שהוא אדון לכל באי העולם, על ישראל ייחד שמו ביותר, כיוצא בו כה׳ אלהינו, יותר מכל באי העולם, כיוצא בדבר אלהים אלהיך אנכי (תהלים נ ז), אלהים אני לכל באי העולם, ולא ייחדתי שמי אלא על ישראל.

ותרץ עמו. נתרצית ללכת עמו:

ותרץ. כמו ותרצה עניין רצון כלומר רציתה להיות ידך עמו:

ותרץ. מלשון רצון וחפץ:

ותרץ. ענינו מענין הליכה אף שאינו משרשו, או מענין רצוף שתרצה להיות עמו :

אם, ותרץ - כמו: רצוא ושוב ויהיו שנים שרשים, או מלשון רצון ותרצה להתחבר עמו.

ותרץ עמו. להתחבר אליו:

חלקך. בחרת חלקך ללכת עם מנאפים:

תצמיד מרמה. תרגיל אצלך רמיה לדבר רעה, תצמיד אגוטא"ש בלע"ז, כמו (במדבר י"ט) צמיד פתיל (סא"א):

ברעה. לדבר רעות על בני אדם:

תצמיד. ענין חבור כמו צמיד פתיל (במדבר יט):

פיך, ולשונך. מבואר בכ''מ שהלשון פנימי יותר מן הפה ומורה גם על דברי מרמה ותוך, שממציא המצאות תבוניות לרמאות :

פיך - לדבר מה שהוא רע לאחר.

ברעה. לדבר הרע בעיני ה׳‎:

שלחת. כאילו התר' אותו מלדבר רעות, גם זה מהעבירות שבסתר שמדבר בביתו רע מבני אדם או מאדם אחר בסתר:

ותצמיד. כמו צמיד פתיל, תחבר מרמה אל הרעה :

תצמיד - חבר דברי רמיה.

תצמיד. תחבר עם המרמה כי לא נפרדה המרמה מלשונך:

תצמיד מרמה. דברי מרמה ופי' תצמיד שתחבר דבריך עם דברי האדם האחר שמדבר רע כמוך:

תשב. במושב לצים:

תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר: ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצאה ב"ק ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך וכו':
(סנהדרין צט ע"ב)

תשב. במושב הלצים לדבר באחיך והוא בן אביך וכן בן אמך ואף על פי שאין בינך ובינו דבר כי אין ירושתם אחת:

דופי. דברי גנות:

תשב - במושב לצים והנה שלחת ברעה, במי שאינם קרובים לך.

תשב. כאשר תשב בין אנשים תדבר דופי אף באחיך ואפי׳‎ בבן אמך שהוא ודאי אחיך:

באחיך תדבר. התי"ו רפויה בכל הספרים ועיין מ"ש בס' וארא על אתה תדבר.

בבן אמך. שאין לך דין וריב עמו שאינו יורש עמך:

ודופי. הוא ענין חירוף וגידוף:

דופי. דבר גנאי לדחותו לשון יהדפנו:

דמית. סבור אתה שאהיה כמוך להתרצו' במעשיך הרעים, (וי"מ דמית כי אינני יודע הנסתרות):

אלה עשית. ולפי שאני החרשתי שלא השיבותי לך גמול מעשיך הרעים:

על כן אלה עשית והחרשתי עליהם מלהשיבך בהתחננך אלי ולמען תשכיל לשוב ולא יראה לך כי כלתה לך הרעה כי געלתי בך על כן עשיתי מה שאין מדרכי לדבר לנוכח עם הרשע כמדבר בו פנים בפנים באמרי ואתה שנאת כו' אם ראית כו' וזה דמית היות אהיה כמוך שמה שלא עניתיך הוא שגעלתי בך לבלתי קבל תשובה כדרך בשר ודם וזהו דמית היות אהיה כמוך על כן שתים עשיתי לך אוכיחך וגם אערכה לעיניך שהוא לנוכח אותך ולא כמדבר שלא עם אשר לפניו לומר והוא שנא מוסר כו' אם ראה גנב וירץ עמו כו'. ועוד שלישית עשיתי שערכתי עריכה וסדר חטאתיך איך לא התפקרת בבת אחת לעשות את הרע כי אם קו לקו היה היצה"ר נעשה לך בעל הבית כאשר יבא ביאור הכתובים בס"ד וזהו ואערכה לעיניך כי ערכתי מערכת אשמותיך וסדרם למען הקל מאשמתך למען תשכיל כי לא געלתי בך ותשוב עדי:

והחרשתי. ושתקתי:

אלה - טעם והחרשתי - בעבור שאני ארך אפים וכאילו החרשתי.

והחרשתי. מלהפרע לך על כל אלה ולזה תדמה ותחשוב אשר אני כמוך לאהוב את הרע:

והחרשתי. בגעיא בספרי ספרד:

אלה עשית, ה' אומר אליו למה תוציא דבה של גניבה וניאוף על אחיך שלא עשה הדברים האלה, הלא אתה אלה עשית מה שאתה אומר על אחיך, כי אתה גנבת ונאפת, ואנכי החרשתי ולא גליתי רעתך בקהל הגם שהוא אמת, ואיך תוציא אתה דבה בשקר דמית, אם תצייר ותדמה בנפשך, היות אהיה כמוך שיהיה אפשריות שאני אהיה כמוך, אם היה אפשר שיהיה טבעי דומה אל טבעך, משלח מדנים כמוך, הלא לא הייתי צריך להוציא עליך דבת שקר כמו שעשית אתה, רק אוכיחך על מעשיך הרעים שעשית באמת, ואערכה לעיניך והייתי עורך המעשים לעיניך, באופן שלא היית יכול להכחיש אותם, רק אני מסתיר מעשים רעים שעשית ואתה מגלה מעשים רעים שלא עשה אחיך:

דמית. חשבת שאהיה כמוך. שלא אדע הנסתרות:

דמית. מל׳ דמיון ומחשבה:

דמית - כי אינני יודע הנסתרות כמוך, על כן אחריו: אוכיחך ואערכה לעיניך, כמו ערכה לפני. והטעם: כי בן אמך לא ידע מה שדברת בסתר. ויאמר רבי משה: לא יתכן לומר שמר שמרתי או שמור אשמרה בשוא תחת שין שמור כי אם בקמץ גדול וככה עשות אעשה. והנה מה יעשה במלת היות אהיה כמוך ואין אחרת זולתה.

אוכיחך. אבל דע אשר אתוכח עמך ואערוך לפניך את מעשיך ועל כלם תקבל גמול בעוה״‎ב:

עתה אוכיחך ואערכה לעיניך. כל מה שעשית שתדע כי אני ידעי הכל ואע"פ שהארכתי לך העונש עתה יבא העת לבער הרעים ויהיו ידועים מי הם הטובים ומי הם הרעים, ושמעתי בו פי' אחר מפי זקן אחד אמר אלה עשית והחרשתי אלה הרעות הארכתי לך עליהם אבל מה שדמיתה וחשבת שהיה גוף כמוך על זה אוכחיך ואערכה לעיניך כי זו גדולה שברעות:

אוכיהך. מלשון ויכוח ואערכה. ענין סדור:

בינו. התוכחה ושובו ממעשיכם הרעים אתם ששכחתם האל:

ולא לך בלבד אני מכוון בזה כי אם גם לכל הדומים לך ואומר דרך כלל בינו נא זאת שוכחי אלוה בשטף עסקי העה"ז תשכחו אלוה מלשוב בינו נא זאת שהוכחתי וערכתי לרשע לעיניו למען תשובו בראות כי לא געלתי העושה רע ככל הכתוב בטרם תבאו עד גדר שאטרוף ואין מציל שיכלו כל זכיותיכם לגמרי או שתהיו תוהים עליהם ולא ישאר גם אחד מליץ בעדכם ומציל אתכם מהיות טורף וזהו פן אטרוף ואין מציל ולרמוז שבכל יום הולכים ומתפקרים יותר אמר שוכחי אלוה שהוא לשון הווה שבכל יום הולכים ושוכחים יותר באופן יבאו עד אין זכות מציל כמדובר. וביאור התכת הכתובים מפסוק

נא. עתה:

בינו, שכחי אלוה - הם הגנבים והמנאפים ומוציאי דבה ודימה הרעה שתבא עליהם לטרף האריה שאין מציל מידו, כי הרועה יוכל להציל מהדוב או מהזאב או אטרוף טרפה שאין מציל מידו, כי הרועה יכול להציל מהדוב ולא כמו שינצל מפי האריה.

בינו נא זאת. את אשר כל מעשי האדם שמורים הם לעוה״‎ב:

בינו נא זאת, הלא אתם שוכחי אלוה, שאם לא שכחתם אלהים הייתם מתיראים מה' היודע מעשיכם ולא הייתם מרמים בצביעות וחנופה ע"י הבאת קרבנות ודברי פלסתר על אחיכם, והייתם מתיראים ממני פן אטרף ואין מציל, בינו נא וזכרו אלהים היודע תעלומות:

פן אטרוף ואין מציל. כי לא אאריך אפי עוד כי בא יום המשפט:

(יז) ואתה שנאת מוסר כו' שהוא כי אין דרך היצר הרע לפתות אם האדם יתפקר נגד קונו בבת אחת חלילה כי אם כעני המחזר ועומד בחוץ ופושט ידו לפנים עד שקו לקו מתקרב ונכנס עד שנעשה בעל הבית כדברי נתן אל דוד מההלך שנעשה בעל הבית והוא כי לא יתחיל רק לאמר לו אל תעשה את הרע בפועל כי אם בשב ואל תעשה אל תטרח לשמוע מוסר ותורה מהעומדים על הפקודים חכמי הדור להשמיע תורה ומוסר כי מה ידעו ללמדך וליסרך ולא ידעת מעצמך באופן כי יתחיל בשב ואל תעשה וזהו ואתה שנאת מוסר ועל ידי כן נמשך כי ותשלך דברי אחריך שלא תחשוק בעניני השם רק כמשא ותתרשל מעשות:

פן אטרוף. לענוש בעוה״‎ב ואז אין דבר להציל עצמו בו כי אפי׳‎ התשובה לא תועיל אז:

(יח) ואחר כך בקום עשה עין רואה והלב חומד כי אם ראית גנב שהוא עין רואה מיד ותרץ עמו מחמדת הלב ואחר כך אין צריך לומר שתפעול באברים גומרים לגנוב עמו כי אם גם עם מנאפים תשים חלקך מהמגיע לך מאשר תגנוב עמו תפזר תתן בזמה כי הם שני דברים קרובים שיצרו של אדם חומדם ונעשים בחשאי המרבים חשק היצה"ר לעשותם ותתחיל בגנב אחד ותגמור במנאפים רבים:

(יט) ואחרי כן ישקע אותך בדברים ישנאך ה' לאט לך קו לקו והוא כי אמרו רז"ל פרק חלק כי ארבעה כתות אינן מקבלות פני שכינה כת חנפים כת שקרים כת לצים כת מספרי לשון הרע והנה החנופה קלה מהכל בעיני בני אדם שמשלח רסן לשונו לכבד יותר מדאי ואינו רק שלוח לשון ועל זה אמר תחלה פיך שלחת ברעה וממנה תבא להיות גם מכת שקרנים כי ולשונך תצמיד מרמה לרמות בכזביך:

(כ) ואחר כך להיות מכת לצים והוא שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה וזהו תשב באחיך שהוא שנים שיושבים אתה עם אחיך ולא תעסוק בתורה רק תדבר שהיא שיחה בטלה שהוא מושב לצים ומזה תבא לרביעית והוא לשון הרע שאפי' בבן אמך תתן דופי:

(יח) או יאמר אם ראית כו' שאמר השלשה דברים שהזכיר דוד בראש ספרו באמרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו' וארז"ל כי מההליכה בעצת רשעים יבא לעמוד בדרך חטאים ואם עמד סופו לישב במושב לצים וזה יאמר פה כי אחר ששנאת לשמוע מוסר ותשלך על ידי כן דברי אחריך כדבר עראי תבא להלך במרוצה בעצת רשעים שאם ראית גנב ותרץ עמו לסתיר עצה ואחר כך מגזל תבא אל עריות ששניהם יצרו של אדם חומדן ותלך בדרך חטאים ממש שהוא שעם מנאפים חלקך:

(יט) ומזה תבא אל ליצנות שהוא אחד מהכתות שאינן רואות פני שכינה שהוא ובמושב לצים לא ישב והנה ארז"ל על הפסוק ההוא שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב והלא על זאת יתחמץ לבב אנוש באמת באמור האם בשבתם יחדו ולא עמדו את לוצצים על העדר ד"ת למה יחשבו כמתלוצצים אך הוא כי קרוב הדבר מאד בפיהם ובלבם לעשותו כי להורות אחד אל אחד שאוהבו כנפשו יתן דופי בזולתי לדבר ולומר רק אותך אהבתי ולא לפלוני כי פגום הוא ומתלוצצים עליו וההיקש בזה ויתכן כי זה ענין הכתובים לומר בבואו לדבר על חלוקת הליצנות שלעומת פסוק ובמושב לצים לא ישב אמר הן אמת שאם פיך שלחת ברעה להתחיל מיד להתלוצץ שאם ידעת ויש בראובן דבר טוב ודבר רע ואתה לא שלחת פיך אל הטוב כי אם פיך שלחת ברעה להתלוצץ עליו הנה זו רעה חולה כי ממנה תבא עד שולשונך תצמיד מרמה:

(כ) אך לא זו אף זו אני מודיע כי אם אפילו בשבתך לדבר שהוא דבור בעלמא בלא ד"ת יקרא מושב לצים כי ודאי ימשך ליצנות והוא כי הלא כאשר תשב באחיך תדבר שתשב עם אחיך לא לעסוק בתורה כי אם לדבר שהוא לדברי חול שאינו לדברי תורה מיד ימשך ליצנות כי בבן אמך תתן דופי ותתלוצץ עליו והוא ממש שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים והוא כי קרוב ונמשך זה מזה אפילו באחים שאם תשב לדבר עם אחיך סתם שהוא בן אביך להורות לו כי הוא שלם ואותו אהבת תתן דופי בבן אמך שהוא אחיך מצד האם לאמר לו כי אותו אהבת מאל בן אמו וההיקש ביתר אנשים כמדובר:

(כא) אלה עשית כו' בינו נא כו' מפורשים למעלה ועוד יתכן שמסיים מאמרו ית' אל הרשע ואומר הנה אלה מיני עבירות עשית והחרשתי שלא פקדתי עליך עונך הנזכר שעשית והנה דמית היות אהיה כמוך שהשלכתי דבריך אחרי כמוך שתשלך דברי אחריך על כן הנני מעיר לך אוזן ומודיעך כי יבא זמן שאוכיחך ואערכה לעיניך שהוא אחרי מותך כי אז עיניך תחזינה מה שאוכיחך וגם אערכה כל חטאתיך לעיניך כי כל כחות הטומאה משחיתים וקטיגורים שעשית בהם אערוך אותם לפניך באופן שמה שאוכיחך ואשר אערכה הכל יהיו לעיניך כי עין בעין תראה ותבוש ותצדיק את הדין:

(כב) והנה זה הוא דבר נכון ואמת למבין אלא שאינו נראה לעיני בשר בינו נא זאת בדרך בינה דבר מתוך דבר שוכחי אלוה כי תתעתדו לתת לפניו יתברך דין וחשבון פן אטרוף אתכם מן העולם ושם בב"ד של מעלה אין מציל מזכיותיכם כי בהיותכם שוכחי אלוה תרחקו מתשובה ומעשים טובים ואז תצעקו ולא אענה כי אם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

זובח תודה. המביא לי זבח של תשובה והודאה על עוונותיו הוא יכבדנני:

וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים: ואמר ריב"ל כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם דרך:
(סוטה ה ע"ב)

זובח. מי שיעשה זבח עם תודה כלומר עם התודות מעשיו הרעים וישוב מהם הוא יכבדני שהוא תרד למצותי:

זבח תורה כו' אלא אמרתי בינו נא זאת כו' ושובו בתשובה פן אטרוף אתכם מן העולם ואין מציל מלאך מליץ אחד מני אלף כי לא שבתם ועשיתם מצות ה' יליצו עליכם ושמא תאמר הלא התיקון אזל משוכחי אלוה אשר התרפו מן התשובה והרבו לפשוע כי גם בשובם ימאסם אלהים על כי פשעו בו כי גם אחרי שובם יזכר עונם ולא ימצאו חן בעיניו ק"ו מבשר ודם חרש מחרשי אדמה להבל דמה שאם יחטא לו אחד האדם פעמים שלש גם כי ישוב מעונו לא ימיש מקרב לבו צד הקפדה באמרו איך העז איש רשע בפניו להכעיסו ומה גם עתה אדון הכל כי יכעיסנו הבל נדף עפר מן האדמה ובשובו מחטאיו איזה הדרך יפרוש כנפיו יתברך יקחהו יחנהו ויברכהו באופן כי הרהורין אלה על משכבו יעכבוהו מלשוב על כן בא האלהים והודיענו כי אדרבה גדול זכות השב מאשר לא חטא כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וזה אמר זובח תודה שמעולם לא הוצרך להביא חטאות ואשמות כי לא חטא על הנפש ואינו זובח רק תודה הנה יכבדנני. ועכ"ז אשר הוא שם דרך שאחר היותו משוכחי אלוה הנזכר עד גדר שנסתם ממנו דרך תשובה והוא שם דרך שמתחיל לשוב כי דרך נאמר על תשובה כד"א יורה חטאים בדרך הנה אבחר ואקרב אותו ביותר כי אראנו בישע אלהים כי בזכותו יבא ישע אלהים יותר מאלו לא חטא מתחלה והוא ענין מאמרם ז"ל גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה וזהו אראנו בישע אלהים. או יאמר אל תתיאש מן הרחמים בנשאך ק"ו לומר האם טרם אחטא עצר כח יצר סמוך להחטיאני עתה שחטאתי ונעשה בעל הבית איככה אוכל לו ועל כן אומר כי אשרי מי שלא חטא ולא יצטרך רק לתודה לגמול טובה ולא לחטאת ואשם כי דע אפוא כי הן אמת כי זובח תודה יכבדנני אך עכ"ז אתה שחטאת ואשמת אל תתיאש מן הרחמים כי איני שואל רק תבא ליטהר ואחר כך אסייעך ואושיעך מיצרך הרע כי הנה ושם דרך שאינו עושה רק שמשים דרך בלבד שבא ליטהר אז מיד אראנו בישע אלהים שיושיענו אלהים מהמלך זקן וכסיל אשר הוא מושל עליו עד כה. או יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל וז"ל אריב"ל כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אל תקרי ושם אלא ושם דרך אראנו בישע אלהים. ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוי מקשי לי' בשבתא דריגלא לא הוה מקשי קרי עליה ושם דרך וכו' ע"כ. ראוי לשים לב איך מתיחס השכר לזכות. ועוד שהמחשב הפסד מצוה ושכר עבירה עובד מיראת העונש ואהבת השכר ואינו מאהבה אמיתית. ועוד איך ידרוש ר' ינאי ושם דרך על היות התלמיד נשמר מלביישו שאינו מחשב הפסד וכו' כראשון לשון שומא לזה דקדק אומרו זוכה ורואה ולא אמר רואה וכו'. אך הנה בב"ר פרשת וישלח אמרו שעד אחרית הזעם לא יקום אלהים כ"י שהוא צאת שכינה מהגלות כ"י והנה בעת ההיא שהיא ישע אלהים באמת לא ישאר רק אשר קדוש יאמר לו ואמר כי השם אורחותיו מחשב וכו' מזה בהדרגה יעלה עד קדוש יאמר לו כי מדה זו הכנה לעלות בסולם הקדושה וזהו זוכה ורואה שעי"כ עוד זוכה עד גדר שרואה וכו' שהוא שקדוש יאמר לו ודקדק באמרו אראנו ולא אמר יכתב לחיים בירושלים וכיוצא. הנה בזה נבין מרז"ל על פסוק קדוש יאמר לו שעתידים שיאמרו לפניהם קדוש כמו שאומרים לפני הקב"ה שנאמר קדוש יאמר לו כי הלא לאמר שיקראו קדושים כמלאכים הוא דבר מתקבל אך גדר כזה שיאמרו לפניהם קדוש כמו זר נחשב. אך הנה אין ספק כי גם שכעת השכינה בגלות כ"י ואז תושע שהוא ישע אלהים כמדובר. הלא בגוף ונפש יראה בלתי אפשר לראות ולהכיר יתרון השכינה במציאותה מאשר בתחלה רק לרואה את כבודו יתברך כי זולתו לא יכיר רק מצד פעולותיו הנמשכות למטה אמר זה אראנו שעין בעין יראה בישע אלהים שיראה וירגיש ההפרש מצד עצמו יתברך ואין זה כ"א דבקות נמרץ ואיש כזה ודאי כי למעלה ממה"ש השואלים איה מקום כבודו הוא וראוי יאמרו לפניו קדוש באמת. והנה לדעת ריב"ל אין מקרא זה מתקיים במחשב הפסד מצוה ושכר עבירה רק על הננושך ומשתלשל ממדה זו כאמור. אמנם ר' ינאי אמר ששם אורחותיו אינו לחשב הפסד מצוה ומקיימה מפני השכר ושכר עבירה והנאתה כנגד הפסדה בגיהנם שא"כ אומרו אראנו לא יהיה עליו כמות שהוא רק שהוא זוכה ועולה עד גדר שיראנו וכו' אך הוא במדקדק ומחשב בעשותו המצוה באופן ובזמן לא יהיה פנייה זרה בה ובל ימשך ממנה דבר בלתי הגון כההוא תלמידא שבכל יומא הוה מקשי ליה והוא מצוה לחדד את הרב ואת עצמו ולברר וללבן האמת כי על כן בכה רבי יוחנן על סילוק רשב"ל וביומא דריגלא שהיו באים פנים חדשות הרבה היה נמנע מהקשות לבל התגאות בעיניהם ולבל יתבייש הרב נמצא שם הזמן והעת לעשות המצוה שתהיה משוללת מכל סיג וחלאה ומה הרויח בזה כי על ידי כן לא נצטרך לומר שהוא מוכן לשכר הכתוב רק שעליו ממש ששם דרך בעת ראוי יראנו בישע אלהים וזהו אומרו קרי עליה ושם דרך וכו' כי עליה ממש מתקיים זה ולא נצטרך אל מה שנמשך:

ושם. מלשון שימה:

זבח - זה הוא יכבדנני.

זובח תודה. הזובח קרבן ומתודה עליו ושב מעון הוא מכבד אותי בזה:

יכבדנני. בגעיא וכן מצאתי בחילופים כ"י לב"א:

זובח תודה, מי שירצה לזבוח תודה, אני אומר אליו טוב יותר שיכבדנני וישים דרך אחר, ולא ילך בדרך עם גנבים ונואפים ואז אראנו בישע אלהים, לא ע"י הקרבנות בצירוף הדרכים הרעים:

ושם דרך. השב אלי אני מלמד ושם דרך לחוטאים לשוב אלי אני אראנו בישועתי:

וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ: רבינא אמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אריב"ל כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ושם דרך אל תקרי ושם אלא ושם דרך אראנו בישע אלהים רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים וכו':
(מועד קטן ה ע"א)

ושם דרך. וכל שכן מי שישים דרכו, כלומר שיתקן דרכו ולבו לטוב ולא יצטרך לזבוח:

ושם דרך - מי התברר לו הדרך הישר כמו וישימו וישכילו והנה טעם ישימו כמו ישכילו ובי"ת בישע אלהים, כמו: אראנו בישועתי.

ושם דרך. המשים דרכו ר״‎ל לא יעשה מעשיו בדרך מקרה והזדמנות אבל ישים עיניו ולבו על דרכו להבין הטובה היא אם רעה:

ושם דרך. כמה טעו בהאי תיבותא דקרי ושם בשי"ן ימנית ואטעו לכונהו נסחי ומסתייעי ממאי דאשכחו בויקרא רבה פרשת צו אמר רבי ינאי ושם כתיב דשיים אורחיה סגי שוי פי' השם אורחותיו בדרך ארץ הרבה שוה ודריש ושם מלשון שומת ב"ד שהוא בשי"ן ימנית וקושטא דמילתא דין בשי"ן שמאלית ומדרש אגדה הוא על דרך אל תקרי כי הא דאמרינן בפירקא קמא דמ"ק ובפ"ק דסוטה אמר ריב"ל כל השם אורחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם כלומר אל תקרי בשי"ן שמאלית אלא בשי"ן ימנית והתם נמי במ"ק ובויקרא רבה מקמי הכי דרשו ליה באנפי אחרינא בשי"ן שמאלית כדקרינן והכי אשכחנא בכולהו נסחי עתיקי. ואע"ג דלדידי מילתא דפשיטא היא ולית בה ספיקא חזינא לברורא. כ"כ בעל יפה תואר בב"ר פרשה ד' סימן ט' ומאן דלא סגי ליה בהאי ליעיין בספרא רבתא דמסיר ח' ושם בשי"ן שמאלית זיל קרי במסורת סדר ויצא ודין חד מנהון וכן פירשן הראב"ע ורש"י ורד"ק שוב מצאתי בספר מתורגמן שרש צדה ושם דרך אראנו וגירסת תרגום ומאן דיצדי אורחא בישא וגו' נראה שהיה קורא ושם בשי"ן ימין ובפתח על משקל ותם לריק כחכם לשון שממה ע"כ. אמנם בספרים שלנו מתורגם ודי יעדי אורחא בישא וגו':

זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי: אריב"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב זובח תודה יכבדנני וכו':
(סנהדרין מג ע"ב)

אראנו בישע אלהים. לפי שבזמן הישועה יהיה יום המשפט והטובים שיהיו אז יראו ישועת האלהים ויהיו בטוב כל ימי עולם: ובאומרו בישע אלהים אחר שאמר אראנו כאלו אמר בישעי, ובדרש ושם דרך כתוב בשי"ן לשון שומא מי ששם אורחותיו שיהיו ביושר ובמשפט עם בני אדם אראנו בישע אלהים:

בישע אלהים. עם שאמר אראנו וכאלו המקום ידבר אמר בישע אלהים ולא אמר בישעי כי כן דרך המקרא וכן ואל משה אמר עלה אל ה׳‎ (שמות כ״‎ד):

בישע אלהים. היו"ד בצירי על פי המסורת דישעיה סי' מ"ה. וכן כתב המכלול דף ר"ד:

זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי: וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכיון שבאת עבודה באתה תודה שנאמר זובח תודה יכבדנני וכו':
(מגילה יח ע"א)

וירף ממנו. באותה שעה נתרפא, אז אמרה חתן דמים למולות, הבינה צפורה שנתחייב באותה מיתה בשביל המילה שנתרשל עליה. זה שארז״ל, כל המצדיק אותו מלמטה, מצדיקין אותו מלמעלה, (מה) שהקב״ה מדקדק עם צדיקיו יותר מכל אדם, שנאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), ואומר וכיראתך עברתך (שם צ יא), וכל כך למה להיות עולמם שלם, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך (שמואל א כה כט).

ונקדש בכבודי. זה מעשה נדב ואביהוא, שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים יותר מכל אדם, שנאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג) ואומר וכיראתך עברתך (שם צ יח).

4100 / (תהלים נ,ב) / מכלל
פרימנ"ט / parement / עיטור

4101 / (תהלים נ,ט) / (מכלאתיך)[מכלאות]
פר"ק / parc / דיר

4102 / (תהלים נ,יא) / זיז
אישמובימינ"ט / esmovement / התנועעות

4103 / (תהלים נ,יט) / תצמיד
איושט"ש / ajostas / צירפת
חסר בכתבי-היד. והפענוח הוא השערה מפוקפקת בלבד. בדפוסים קוראים: "אגוטא"ש". צריך היה אפוא להניח, שהשי"ן הראשונה נפלה, ובא גימ"ל במקום יו"ד (דבר שאינו רחוק, כי ה – g הצרפתית היא לפעמים יו"ד ולפעמים גימ"ל). תרגום העתיד של הפסוק בעבר הוא הגיוני בהתאם לתחילת הפסוק "פִיך שלחת ברעה", כאילו כתוב: "ותצמד לשונך מרמה". המשמעות של הלעז, "לחבר, להוסיף" מתאימה לעניין.