Kommentar zu Tehillim 57:26

למנצח אל תשחת. כך כינה דוד המזמור הזה בשביל שהיה קרוב למות, ויסד מזמור זה לאמר אל תשחת אותי ה':

בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל: א"ל ההוא צדוקי לר' אבהו כתיב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה הי מעשה הוה ברישא מכדי מעשה שאול הוה ברישא לכתוב ברישא אמר ליה אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן דא"ר יוחנן סמוכין מן התורה מנין שנא' סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה:
(ברכות י ע"א)

למנצח. כבר כתבנו בתחילת הספר כי לא נודע אצלינו היום המלות אשר בראשי המזמורים והחילוק אשר ביניהם וענין המזמורים האלה בענין דוד עם שאול, ואיפשר שהיה לענין זה תחילת' אל תשחת שלא ישחיתהו ביד שאול וזה המזמור אמר דוד בעוד שהיה הוא ואנשיו בירכתי המערה ובא שאול להסך את רגליו:

למנצח אל תשחת כו' הנה מהראוי היה יאמר בברחו מפני שאול אל המערה כי במערה אדרבה היה שאול ביד דוד וגם אמרו חנני ב' פעמים והשם בין שניהם. אך יאמר הנני מזמר ואומר למנצח למי שהיה כמעכב בידו בהשגחתו וכאומר לו אל תשחת את משיח ה' ועשה מכתם ומזמור כי עודנו דוד במערה עם אנשיו ושאול לבדו שם שהיה כמת תחת ידם עכ"ז היה כבורח דוד מפני שאול בהיותו במערה עם שהיה כנמסר בידו ואדרבה היה אז דוד כבורח מפניו פן ימות תחת יד שאול שהוא כן ימית את שאול ויסתכן דוד על שלחו יד במשיח ה' וימות תחת ידו ובבחינה זו היה במערה כבורח דוד משאול:

למנצח אל תשחת, בברחו מפני שאול - על נועם פיוט תחלתו, אל תשחת וחברו במערה, אף על פי שאני במערה אין לי מחסה זולתך.

אל תשחת. על כי היה קרוב להיות נלכד אז ביד שאול התפלל ואמר אל תשחיתני:

למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה. אפשר דהכונה דרוח הקדש זאת אומרת אל תשחת שלא יהרוג דוד לשאול והטעם לדוד מכתם דשמואל משחו למלך ובודאי יתקיים ואין צריך להרגו:

למנצח אל תשחת, יען שעל ענין זה חבר עוד מזמור לקמן סי' קמ"ב ושם דבר מצרתו לבד, ופה דבר גם ממה שכפה את יצרו לבל ישחית את שאול, ציין מזמור זה במלות אל תשחת (שכן תפס ע"ז לשון השחתה (שמואל א כ״ו:ט׳) ויאמר דוד אל תשחיתהו) ומזמור זה נחלק לשני חלקים, א. תפלה שינצל, עד פסוק ח', ב. מדבר ממה שלא הרג את שאול וכבש יצרו וזה היה לו לכבוד ותפארת עד ששאול הכיר את צדקתו ואמונתו:

במערה. להסתר עצמו במערה:

חנני, חנני. חנני שלא אהרוג ושלא אהרג:

חנני. הכפל לחזק כדרך הצועק שכופל דבריו:

ואמר חנני אלהים חנני לומר חנני מאתך שלא אהרגנו ואחטא כי צריך אני למצא חן בעיניך לעזרני וזהו חנני אלהים ושמא תאמר הלא זה בא להרגני ואם לא אהרגנו עתה בצאתו מן המערה ויהיה עם כל חילו ואתודע אליו כי אי אפשר להסתר ממנו כאשר הי' הלא יהרגני ומה בצע בבלתי שלוח בו עתה את ידי לזה חזר ואמר חנני כלומר תנני לחן בעיניו בל ימיתני וכן עשה לו אלהים כמפורש שם בכתובים שאדרבה פייס הוא את דוד וז"א אלהים בין חנני הא' לשני כי הא' הוא היות דוד לחן בעיני אלהים והשני בעיני שאול ונתן טעם על כל אחד על הראשון שיתנהו לחן בעיניו יתברך פן יחטא ויאבד נפשו בהרוג את שאול אמר הטעם הוא כי בך חסיה נפשי ויאות לך לסייעה ולהצילה מן החטא. ועל השנית שהיא חנני בעיני שאול פן יהרוג את גופי אני אומר הטעם שהוא כי ובצל כנפיך אלהים הנז' שאתה ממה"ד ומייסרני בצער בריחה וכיוצא בזה אחסה לנכות הוותי אסתופף בצל כנפיך עד יעבור הוות שעשיתי שיושלם ויעבור הוותי מלפניך שהוא כהתם גבול היסורין הצריך למרקם כי אחר תום העון אין פחד אויב:

הוות. שבר:

בך, בצל כנפיך. חסיון הנפש הרוחנית מיחס אל ה' בעצמו, וחסיון הגוף אל צל כנפיו, כפי מדרגתם, וכבר התבאר שמלת נפשי יבא ברוב פעמים על נפש הרוחנית :

הוות - יש אומרים: כמו מקרה, יען היה להם למלך.

חנני אלהים חנני. הכפל לחזק כדרך הצועק שכופל דבריו:

אחסה. ברוב הספרים כ"י מדוייקים החי"ת בשו"א לבדו ועיין מ"ש בסוף יואל:

חנני אלהים חנני, עד יעבר הוות, מבקש שיחנהו ה' עד שיעבור ההוות והשבר מנגד פניו, ר"ל עד שיעברו שאול ואנשיו מפה, וכפל מלת חנני, כי היה צריך חנינה אחת שיתגבר על יצרו ולא יהרוג את שאול במערה, וחנינה השנית שלא יהרגנו שאול אח"כ כשיראה אותו, על הראשון אמר כי בך חסיה נפשי, שנפשו הרוחנית היא חוסה בה' שיציל אותה מבוא בדמים להרוג משיח ה', ועל השני אמר בצל כנפיך אחסה, שהוא חסיון גופו בה' שלא יהרג, ומדמה זה כעוף המסתיר אפרוחיו תחת כנפיו בבוא עליהם עיט הטורף:

עד יעבור הוות. עד תעבור הרעה:

חסיה. היו"ד תמורת הה"א למ"ד הפעל ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו"ד:

עד יעבור. כאומר הן ידעתי אף אחר שאנצל עתה מידו ירדוף שוב אחרי ואני אחסה בך עד אשר יעבור ההוות מכל וכל:

עד יעבור הוות. עד יעבור דבר ההוות ששאול חושב עלי כלומר מצרתי אין לי מחסה וסתר בלתך:

הוות. שבר וענין רע:

אקרא. אף על פי שהמלך רודפי אקרא לאלהים שהוא עליון על הכל והוא יצילני מידו והוא גומר כלומר משלים חסדו עלי כלומר כמה פעמים עשה עמי חסד ועתה ישלים עלי החסד בדבר המלוכה:

אקרא לאלהים כו' הלא אמרתי חנני אלהים שלא אהרוג את שאול במערה וחנני שלא יהרגני בצאתו ושמא תאמר כיון שהוא בא להרגך תניח שמדת הדין יהרגנו אחר שיחנך שלא יהרגך ושלא תהרגנו בידך כי איך תוכל לעכב ביד מדת אלהים שלא יעשה את שלו לז"א אקרא לאלהים הוא מדת הדין שיהיה עליון מסתלק למעלה מעל שאול בל יפקוד עליו רדיפתו אותי ויהרגהו ושמא תאמר אחר שמדת אלהים מתחיל לחון אותך כאמרך חנני אלהים שלא תהרגנו בידך הוא יגמור הדבר להצילך בצאתך ע"י הרוג אותו לזה אחלה פני אל הוא מדת החסד יגמור עלי הדבר כי אקרא לאל יהיה גומר עלי הדבר או שבחסד שהתחלתי אני לבלתי הורגו במערה יהיה גומר האל לבל המיתו גם הוא ויצילני:

גמר, הוא סוף המעשה (כנ''ל ז'), והוא המסובבים האחרונים :

אקרא - טעם עליון - בעבור היותו בתחתית.

עליון. היושב בשמים ממעל וידו על העליונה:

אקרא לאלהים עליון, כן אקרא לאלהים מצד שהוא עליון, ר"ל ראשית כל הסבות, והסבה הראשונה לכל דבר, וכן אקרא לאל גומר עלי, מצד שהוא גם הגומר והוא הסבה האחרונה ג"כ לכל הדברים:

גומר. המשלים לגמור מה שהבטיח עלי:

חרף שאפי. ויושיעני מחרפת שאפי האומר לבלעני, שאפי גולושנט"מוי בלע"ז:

ישלח. אע"פ שהם רבים ואני יחיד כנגדם ישלח מלאכיו משמים ויושיעני:

ואין לתמוה איך אמרתי כי שם אל אשר הוא עליון מאד הוא יבא עלי להצילני וגם איך ע"י חסד יצילני כי איך יניחני שאול כי איני אומר שיבא הוא כי אם שישלח משמים מאתו ויושיעני ותהיה ההצלה שלא ימית את שאול שהוא שואפי סלה כי אם ישלח לו גערה וחרף את שואפי סלה על דרך ואל זועם בכל יום שמדת אל זועם את מדת הדין כך ישלח חרף וזעימה בשאול ושמא תאמר אחר ששם אלהים מתחיל לחונן אותך תניחהו שיגמור ואם ירא אתה פן יעשה את שלו וימיתהו לזה ישלח אלהים חסדו ואמתו הם מלאכי בחינת חסדו הם הבלתי נוטים אל הרוגז כי אם אל בחינת חסד שבו כי גם הוא כלול מכל הבחינות ובהיותם כך לא יתמלאו רוגז על שאול רק שיגינו עלי:

שאפי. ענין בליעה:

סלה. מלת הפסק בתוך הפסוק מורה שהוא מאמר מוסגר (כנ''ל נ''ה כ') :

ישלח - בעבור עליון.

חרף שאפי סלה. מחרפת שואפי יושיעני לעולם:

ויושיעני. בגעיא בס"ס:

ישלח משמים וכו'. פירש בספר ארץ החיים אקרא לאלהים עליון סוד הבינה ע"ש באורך. וכפי דבריו א"ש דאמר ישלח משמים בסוד ואתה תשמע השמים ואח"כ ישלח אלהים חסדו ואמיתו כלפי מלכות וא"ש ההי"ב. וס"ת אקרא לאלהים עליון אמן גימטריא הויה אדני יחוד קבה"ו ואקרא לשון זיווג כמ"ש הרמ"ע ז"ל:

ישלח (הוא מאמר מוסגר, שע"ז מורה מלת סלה שבא באמצע הפסוק), ור"ל ישלח משמים ויושיעני חרף שואפי, הנה שואפי ושונאי מחרפים ואומרים לאמר "ישלח משמים ויושיעני", הם מחליטים שאין לי שום תשועה בדרך הטבע, ואומרים בדרך הלצה שא"א שאושע רק אם ישלח משמים ויושיעני, ר"ל שתשועתי נמנע, אבל מה שיאמרו הם דרך שחוק, אני אומר בדרך אמת ישלח אלהים חסדו ואמתו, ר"ל שאקרא לאל עליון שישלח באמת חסדו ואמתו, שאני איני מיחל על תשועה טבעית רק על תשועה שישלח לי משמים, בין מצד חסדו בין מצד אמתו והבטחתו שהבטיח ע"י נביא שאמלוך:

חרף שאפי. כי שאול אילו לא היה מבזה דבר ה' לא היה רודף אחריו כי כבר ידע כי על פי ה' משחו שמואל הנביא למלך:

ואמתו. ואמתת הבטחתו:

ישלח אלהים חסדו ואמתו. חסד שעשה עמי מתחילה כאשר בחרני למלך ועתה הוא עושה עמי אמת בהציל אותי מיד שאול:

נפשי בתוך לבאים ישראל הרודפים אחריו, ואמר בתוך אע"פ שהיה בורח הרי הוא כאלו היה בתוכם כי לא היה יכול להתרחק מארץ ישראל הולך ושב ומסתתר:

אשכבה להטים. בתוך להטים ובתוך שזכר עומד במקום שנים, והטעם להטים כאילו ישרפוני בהבל פיהם שידברו לשאול רע עלי, וזהו שאמר חנית וחצים ולשונם חרב חדה, וזכר שינים ולשון שקצת האותיות נחתכות בהן:

נפשי בתוך לבאם. אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה ואינם מוחים בשאול:

גם זה לא יתכן כי הלא עתה נפשי אשר היא בתוך לבאים הם עמי המתלוים אלי ובצער גדול אני יכול לעכבם בל יקומו להמית את שאול ומה גם במערה שהיו כלבאים קמים על שאול לולא עיכבם דוד בחזקה וגם בלשונם היו אומרים לו הבא להרגך השכם והורגו באופן שעתה נפשי בתוך לבאים ואם אשכבה לוהטים הם מלאכים שהם לוהטים כי גם שהמלאכים לא ימיתו את שאול בהיותי נעור הלא כאשר אשכבה יהיו לוהטים אותם שאהיה בלתי יכול לעכב בידם ועוד כי בני אדם שעמי אין כחם בפיהם כי אם שיניהם משל אל הידים אברי הפעולה אך הלוהטים הנז' נוסף עליהם כי ולשונם חרב חדה ובלשונם יהרגוהו ולא ארגיש כמעט עד אם כלו הדבר כי גם שהם מבחינת חסד ואמת שבמדת אלהים סוף סוף מכללות מדת אלהים הוא מדת דין המה:

לבאים. שם משמות האריה:

להטים. (בתוך) לוהטים, והוא ענין שרפה :

נפשי בתוך לבאים אשכבה - בעבור עדת שאול.

נפשי בתוך לבאים. נפשי שוכנת בין בני אדם הטורפים כלבאים ואני שוכב בין אנשים השורפים כלהב אש ופניהם כחנית וחצים:

בני אדם. בגעיא:

נפשי שוכנת בתוך לבאים ואריות, וגם אשכבה (בתוך) לוהטים נחשים לוהטים ושורפים, אבל הלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם מסוכנים יותר מלבאים ולוהטים אחרים כי הם בני אדם, שהלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם בני אדם לא בע"ח בלתי מדברים, ותחת שהלבאים אין להם רק שינים של עצם, הלבאים שאני בתוכם שניהם חנית וחצים של ברזל, ותחת שלוהטים אין למו רק ארס שהוא תחת לשון בשר, לשונם הוא חרב חדה, שגרוע מלשון הנחשים השרפים, לכן רומה על השמים, שישלח משמים ויושיעהו, ונגד מ"ש אקרא לאל עליון שהוא הסבה הראשונה, אומר רומה על השמים אלהים, ונגד מ"ש לאל גומר עלי שהוא אחרית הסבות, אמר על כל הארץ כבודך, היינו שתהיה התשועה בסבתה הראשונה מאתך עפ"י נס, למעלה מן השמים שמורה על הנהגת הטבע והמערכה, וכן גמר התשועה בסבתה האחרונה תהיה מאתך בבלי אמצעי, עד שיתגלה כבודך על כל הארץ, כי אחרית המסובבים הוא בארץ:

אשכבה לוהטים. אשכבה בלוהטים אנפנבלוייאנ"ץ בלע"ז, בין הזיפים שלוהטים אחר ל' הרע:

לוהטים. ענין להב כמו אש לוהט (לקמן ק״ד):

וטעם לוהטים – כאילו כתוב בתוך לוהטים.

חרב. ממית בלה״‎ר כחרב חדה:

חדה. חדודה:

וטעם שניהם – האומרים רע אל שאול בעבורו.

רומה על השמים. הסתלק מן התחתונים שאינם כדי שתשרה שכינתך ביניהם ועל הארץ תתכבד בזו:

רומה. להושיענו מידם והראה על כל הארץ כבודך וידעו הכל כי לה הישוע' ולא יתכן מבלעדיו להציל:

על כן בחרתי בחלוקה זו שהוא רומה על השמים אלהים שהוא אשר אמרתי אקרא לאלהים שיהיה עליון כמדובר ושיהיה האל גומר עלי במדת חסדו בל יהרגם ושמא תאמר אם לן אפוא איך אמרתי ובצל כנפיך אחסה עד יעבר הוות אם מסתלק למעלה הלא הוא כי גם בהסתלקך על השמים לא יבצר כי על כל הארץ כבודך הם כנפי השכינה המחופפים בעולם והשפע הנשפע על ידו בארץ לקיים העולם שאם לא כן היה העולם הווה ונפסד:

רומה - הראה שאתה רם על השמים להושיעני ויראה כל הארץ כבודך, שישיחו השומעים תשועתך.

רומה. ר״‎ל עשה בהם נקם ובזה ירומם תפארתך על השמים ועל הארץ יראה כבודך כי כשהשם עושה דין ברשעים הוא מתרומם ומתנשא:

רומה. ע"ד משל כאלו עד עתה לא היית רם ולא יכולת להצילני מידם:

כפף נפשי. האויב:

רשת. כמו שאמר שאול לזיפים וראו מקומו אשר תהיה רגלו שם:

רשת הכינו לפעמי כו' אחרי אמרו אלהים יחנהו ויצילהו משאול וסיעתו אשר השיגוהו והוא בסכנה עצומה וסיפר דרך הצלתו ראה והנה קושיא עומדת לעומתו והיא כי איזה הדרך יושיענו ה' והמה בעלי בחירה ואחד מפנות האמונה היא כי אין מציל מידם לבלתי יכרת איש מלהיות חפשי בבחירתו בל תבטל מדת שכר ועונש לזה אמר רשת הכינו לפעמי כו' והוא מאמרנו על פסוק אל תירא מפחד פתאם ומשואת רשעים כי תבא כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד שאומר מה שאמרתי אל תירא משואת רשעים ויקשה לך איך יבטל הוא יתברך בחירתם אינו ביטול בחירה כי הלא יניחם עד עשותם הלכד ללכדך ולא יעכבם אלא שאח"כ ישמור רגלך מליפול בלכד שעשו ועל דרך זה יאמר פה שהוא לומר אל תתמה על אמרי שיצילני יתברך מבעלי בחירה כי הלא זה דרכו ית' אשר התנהג עמי עד כה כי הנה רשת הכינו לפעמי ולא ביטל בחירתם כי אם הניחם עד הכינם הרשת שהוא עד תום הכנת מחשבת רשעם ואין מוחה על בחירתם ואח"כ על אשר כפף נפשי לפניך בראותי רעתם ושבתי עדיך אז אשר כרו לפני שיחה אין צ"ל ששמר רגלי מלהלכד כי אם שגם נפלו בתוכה וזה סלה בכל פעם כענין מאה ערלות פלשתים למען ימיתוני ונהפוך היה שאז נפל בשחתו כי על ידי כן נמצאת בתו מקודשת וכן כאשר וישמרו את הבית להמיתו הכין הרשת והוא נצול ונפלו בחטא שנשאר בידם וההיקש בכל פעם כענין התקוממות דואג על אומרו שהיה פסול לבא בקהל וקבץ סנהדרין לפוסלו ואדרבה עד אז היה הדבר רופף ואז נתחזק הכשרון וכן עתה נפל שאול בידו במערה:

רשת. פח יקוש:

כפף. בא בל''ז כמו אחד נפש :

רשת, כפף - פועל עומד על לשון זכר כמו כל נפש שבעה, או יהיה יוצא, והטעם כל אחד כפף נפשי.

רשת. הנקם יהיה שהרשת אשר הכינו במקום מדרך רגלי וכ״‎א מהם כפף נפשי להורידני בה וחפרו לפני בור שאפול בה אני הנה בהמקום הזה עצמו יפלו בתוכה לעולם:

כרו לפני שיחה. בחירק וכל האומר שוחה בשורק קורא אני עליו משנה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול משלי כ"ח:

רשת, וה' שמע תפלתי, כי אחר שהכינו הכל לשחת אותי והייתי בתכלית הסכנה נהפך הדבר עליהם, כי אחרי שהגיעו אל המערה ששם דוד ואנשיו נפל שאול ביד דוד, וז"ש הנה הכינו רשת למקום פעמי, וגם כבר כפף נפשי ליכנס בתוך הרשת, וגם כרו לפני שיחה, כדרך ציידי חיות שאחר שילכד הבע"ח ברשת יש שיחה כרויה ששם יפול, והייתי מוכן ליפול אל השיחה, אבל לא אני נפלתי לשם, רק הם נפלו בתוכה, סלה סיום הענין:

נפלו בתוכה. סופן ליפול בתוכה, כפף קלי"נא בלע"ז, לשון וזוקף לכל הכפופים (לקמן קמ"ה):

כפף נפשי. כפף והכניע נפשי:

לפעמי. לפסיעותי:

שיחה - כמו שוחה קריאי, כמו קרואי וככה שישיחו שנפלו בתוכם באמת.

שיחה. בחירק וענינו כמו שוחה עמוקה בשורק:

נפלו. כמו יפלו עבר במקום עתיד:

נפלו בתוכה. יפלו בתוכה, וכן דרך הלשון לדבר עבר במקום עתיד ברוב דברי הנבואות:

נכון לבי אלהים נכון לבי. נאמן עמך במדת הדין ונאמן עמך במדת הרחמים:

נכון לבי. הכפל לחזק ומלת אלהים קריאה אמר אף ע"פ שאני נרדף, תמיד נכון לבי בקרבי ובטוח בך שתושיעני מידם ושאשירה ואזמרה לך על הצלתי:

נכון לבי אלהים כו' אמר הנה עלי לשבח לאדון הכל כי עם היות הטרדה הזאת גדולה עד מאד שהשיגוני רודפי וכפשע ביני לבין המות כי לא יבצר מהתראות פנים קל מהרה ועם כל זה לא נתערב בלבבי ולא דבקה בו טרדה כי אם נכון לבי כו' לומר שכאשר הי' נכון לבי אלהים מקודם לצרה כך נכון לבי גם עתה וע"כ ראוי אשירה ואזמרה להודות גם על זה לה':

נכון - כפול בכל עת הוא.

נכון. לבי נכון לבטוח באלהים וכמו שנכון לבי כן יעזור לי ואשירה על התשועה:

נכון לבי אלהים נכון לבי. אפשר דרמז לפני ה' יודע תעלומות שהוא ענו גימטריא נכון ואחת מסגולות הענוה הוא מבטל גזרות רעות וזהו הכפל כלומר נכון לבי אלהים ואני בוטח בו יתברך ושוב רמז נכון לבי שהוא עניו ואני בוטח אשירה ואזמרה עורה כבודי וגם סגולת קימת חצות הוא דבר מופלא כמו שאמרו בזהר בכמה מקומות. א"נ אפשר דרצה לומר דאם האדם עושה טובה וכן אם מתגבר על יצרו אין הדבר מצדו אלא שהקב"ה עוזרו. וז"ש נכון לבי אלהים דמה שהכין לבו הוא משפע קדוש ועז לאלהים. ומשם נמשך דאח"כ נכון לבי לבד ונמצא דשם אלהים הוא פועל ועושה ורש"י ז"ל בפירושו כתב נאמן אני עמך במדת הדין ונאמן אני עמך במדת רחמים:

נכון, מצייר עתה עת שנפל שאול ביד דוד במערה, ואנשיו הסיתו אותו שיהרגנו, והוא מתחזק נגד יצרו, ואומר, נכון לבי אלהים, הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, הוא נכון להתגבר על יצרי, נכון לבי, ולא אשלח ידי בו, וע"ז אשירה ואזמרה שמנעני מבוא בדמים:

נכון - לשורר ולזמר לשם שהצילני וככה אומר לנפשי.

עורה כבודי. ולא אישן עד שלש שעות בכבודי כשאר מלכים:

עוּרָה כְבוֹדִי: אמר רב יצחק בר אדא ואמרי לה אמר רב יצחק בריה דרב אידי מאי קרא עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר:
(ברכות ד ע"א)

עורה. כשתושיעני אשיר לך בפה ובכלי ואומר לנפש שהוא הכבוד עורה לחבר דברי שיר ותודה וכן אומר לנבל וכינור בעת אעירה אחר, או פירושו בעת שאני אעיר את עצמי בשחר להודות את שמך בהם אומר להם עורו:

ושמא תאמר ומי יגיד כי כן הוא הלא הוא כי הנה נס נא ה'ועורה כבודי היא שכינה שקראה כבודי ומרים ראשי וגם עורה הנבל וכנור שהוא על ידי רוח צפונית שמנשבת בהם ומנגנים מאליהם שהם התחלות השראת רוח הקדש גם מקודם לצרה ותראה כי ואני אעירה שחר כדרכי תמיד אחר ההכנות הנז' כי לא יהיה מצדי שום עיכוב כאשר קודם לצרה כי נכון לבי אלהים כמדובר. או יאמר כבודי על נפשו ואמר כל כך קנתה נפשי אורה והתעוררות על ידי הצלה זו שאעדיף על הקודם כי אומר לכבודי עורה ואומר עורה הנבל וכנור כדרכך לעוררני ועל כל זה אקדים אני על ידי כבודי כי אעירה שחר כי אהיה אני המעורר השחר קודם לנבל וכנור:

כבודי. היא הנשמה שהוא כבוד הגוף:

עורה כבודי - גם אומר לנבל עורה כאשר אעיר לשחר והפועל עומד, כמו: העירה והקיצה.

עורה. אז אדבר אל נשמתי עורה כבודי לדבר בשיר ועורה הנבל וכנור לנגן בהם בעת אעירה השחר להודות לה׳‎:

עורה הנבל. כתוב במכלול דף קל"ז וכבר באו מהם מלרע עורה הנבל וכנור שובה ה' וגו' עכ"ל וכן בס"ס הוא בשני טעמים טעם הראשון הוא ימנית בראש תיבה כמנהג שאינו עושה מלעיל בתהלים והטעם השני עורה שהוא מלרע. ומלת הנבל בספרי ספרד בצירי אבל בכל נבל תהלים ע"א בסגול והמסורת עליו לית סגול ואחד עם וא"ו והיה כנור ונבל ישעיה ה':

עורה, אז התעוררו כל רגשות נפשו, כבודו ששכן לעפר עד עתה, עתה התעורר עז"א עורה כבודי, הנבל וכנור מנעים זמירות שדמם ונדהם עד עתה התעורר בנועם זמירותיו, עז"א עורה הנבל וכנור, עתה אעירה שחר, שמש ההצלחה שחשך עד הנה יתחיל לזרוח, ואעיר השחר של שמש ההצלחה כי כאור בקר יזרח שמש, ר"ל כי עתה הכיר שאול עצמו את כבודו, ואמר אליו צדיק אתה ממני, ידעתי כי מלוך תמלוך:

עורה הנבל וכנור. העירה אותי אתה הנבל וכנור התלוי על מטתי פתוח לצד הצפון וכיון שמגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ודוד עומד ועוסק בתורה:

עוּרָה כְבוֹדִי: ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין אביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי ופלתי כרתי שכורתין דבריהן ופלתי שמופלאין מעשיהן ואחר כך שר הצבא למלך יואב א"ר יצחק בריה דרב אדא ואמרי לה א"ר יצחק בר אבודימי מאי קרא עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר:
(סנהדרין טז ע"א)

אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני:

אודך. ואז אודך בעמים, וכפל ענין במלות שונות כמנהג:

אודך בעמים כו' במזמור השמים מספרים הכרחנו כי לדעת רז"ל ששבעה רקיעים הם וילון רקיע שחקים כו' כי עולם הגלגלים כלול בשני ושחקים השלישי הוא התחלת עולם המלאכים מן הוא והלאה. ונבא אל הענין והוא כי הנה למעלה אמר שהיה מבקש משם אלהים הוא שכינה שירום על השמים כבודו שהוא על מדת דינו שיסתלק למעלה ולא ישאר בעולם השפל רק כבוד התפשטות כנפיו להשפיע בארץ וזהו רומה כו' על כל הארץ כבודך. והנה אשר לא תשיג ידו לדעת האמת הלא יקשה איך יתחלק שיהיה על השמים ושיהיה על כל הארץ כבודו ועוד כי אין כבודו יהיה על הארץ ועוד יקשה עליו אמרו רומה על השמים כי מי הביאו לארץ שיסתלק וירום ממנה על כן אמר הן זאת סברת גוים אשר יומרוהו למזמה כי על כן אם הייתי מודה ומשבח אותך בגוים אדני שהוא שכינה ואזמרך בלאמים לא אערב אל לבי לומר האמת כי לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי:

אודך בעמים, אזמרך בלאומים. ההבדל בין עמים ובין לאומים, שלאומים הם האומות שיש להם דת (כנ''ל ב' א'), והזמר מובדל מן ההודאה, שההודאה הוא מצד הטובה והזמר הוא השבח מצד עצמו, והעמים לא יכירו תהלותיו רק מצד הטובות שישיגו ממנו וע''י ההודאה, אבל הלאומים בעלי הדת יכירו תהלותיו בעצמו וביניהם יזמר לה' :

אודך בעמים - ברבים מישראל, כמו: אחריך בנימן בעממיך.

אודך בעמים. לפרסם שבחיך:

אודך בעמים, אדני. יש פסק בין בעמים לשם שלא ליחס אלוהות לעמים ודכוותיה בסוף סי' י"ח וסימן ק"ח ודוכתא אחריני:

אודך בעמים, ההודאה על הטובה, והזמר הוא ספור שבחיו ותהלותיו, זה יהיה בלאומים שיש להם דת, אספר להם תהלת ה' כי גדול הוא מעל כל אלהים:

בעמים ולאומים. משפחות ישראל:

בלאומים - שאינן מישראל.

בלאמים. הלמ"ד רפה:

כי. אודה לך כי חסדך שעשית עמי ואמתך גדול עד שמים וכבר פירשתי חסד ואמת:

כי אם אמור כי גדול עד שמים הוא עולם הגלגלים חסדך ולא עד בכלל כי העולם מתנהג על ידי הוברי השמים כי רם ה' מהשפיע בארץ וגם היותו בא מערבות עד שם הוא חסדך כי ועד שחקים בלבד הוא אמתך בבחינת האמת והצדק שאינו רק מזבול ומעלה שהוא עיקר עולם המלאכים כי יומרוהו למזמה ושהארץ תתנהג על ידי הוברי השמים:

מעל שמים עד שחקים, חסדך אמתך. התבאר למעלה (סי' לו) :

כי - יתכן היות פירוש חרף שואפי, בעבור שחרפני ישלח השם חסדו וזה הוא: כי גדול עד שמים ובעבור כי יש לגבהות השמים חקר ואין חקר לחסדך, על כן אחריו: רומה על השמים.

כי גדול וגו׳‎. החסד והאמת הנעשה לי גדלה עד השמים ומהראוי לפרסם אותו:

כי גדול עד שמים. פסחים פרק מקום שנהגו רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך סימן ק"ח וכתיב כי גדל עד שמים חסדך הא כיצד כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה וגו' ועיין בספר הזוהר פרשת ויחי דף ר"ט:

(יא-יב) כי גדול עד שמים חסדך, ששני ההנהגות הנקובות בשם חסד ואמת, נמצאו גם בשמים ובשחקים, וכבר התבאר פסוק זה באורך למעלה (סי' ל"ו) במ"ש ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים עי"ש, וזה מגביל פה נגד מ"ש רומה על השמים אלהים, שזה מגביל נגד אקרא לאל עליון שהוא ראשית הסבות שבאים ע"י השמים והמערכת, כי הכל הוא ע"י ההשגחה גם בשמים, ונגד מ"ש לאל גומר עלי שגם בעת שע"פ הסבות הנמשכות יתחייב שלא אושע, תהפך את הסבה האחרונה ותגמור הדבר לישועה שזה מצד הנס הגמור שהוא ג"כ מתמיד בהנהגת ה', וזה ע"י הנס שבא מן השחקים, וכמו שהארכתי בזה למעלה שם, וא"כ רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך:

ועד שחקים. בגעיא בספרי ספרד:

רומה הפסוק פעם אחרת לחזק התחינה והבקשה:

אך שקר נחלו אבותם כי האמת הוא אשר אמרתי רומה על השמים כי שכינה בתחתונים וגם כשתרום על השמים על כל כבודה המתפשט ומשגיח כמדובר ועל כן חזר לומר רומה כו':

רומה. אז ירומם תפארתך על השמים ויראה כבודך על כל הארץ בעבור גודל התשועה:

רומה על שמים. הראשון השמים בה"א וזה שמים בלא ה"א:

עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. כבוד מורה שהוא מרומם ומנושא על כל החמדות כמו שכתיב (משלי ד',ח') סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה, שצריך האדם להיות מוקף בדברי תורה ולא יהיה משוקע בשום חשק, וזה תכבדך שיהיה מרומם ומנושא על כל עניני עולם הזה, וזהו כי תחבקנה שכל ימי חייו יחבוק וישתעשע בדברי תורה ולא יסור מהם רגע, ועל זה אמר דוד עורה כבודי זה הוא הטפה הראשונה מהחיים, עורה הנבל, זה הוא אח"כ כשנקבע בלבו שמבין שבלעדי זה הדברי תורה והחיים אין לו חיים כלל וזה נקרא נבל. וכינור הוא שלבו מלא שירות ותשבחות להשי"ת שכינורא דדוד היה מנגן מאליו שאצלו היה שמחה בשלימות בקביעות. אעירה שחר, שהשי"ת אמר עלי שאני הוא מעורר השחר שכל אתערותא הוא ממני.

4109 / (תהלים נז,ד) / שאפי
גולושנ"ט מו"י / golosant moi / הצופה לי

4110 / (תהלים נז,ה) / להטים
אי"ן פנבלוינ"ץ / en fanbloianz / בין הלוהטים

4111 / (תהלי נז,ז) / כפף
קלינ"א / clina / הטה, הרכין