Kommentar zu Tehillim 58:26

מכתם. שם נעימות שיר:

האמנם. אמר זה כנגד אבנר בן נר ושאר שרי שאול שהיו שופטים בדוד כדין מורד במלכות והם אומרים כי בדין היה רודף שאול אחריו להמיתו, כי אלו היו הם מונעים אותו לא היה שאול רודף אחריו:

למנצח אל תשחת כו' ארז"ל שהיה אבנר אומר לדוד כי כנף המעיל בסירה נכרת בקוצים ושעל זה ידבר המזמור ובזה יאמר למנצח למי שהי' כאומר לי אל תשחת את שאול בכרות הכנף ועל זה לדוד הוא מכתם לה' המכין לבו או לדוד היה זה מאתו יתברך כנותן לו כתר בראשו וזהו לדוד מכתם שעל ידי כן לא היה זה לו לפוקה לאבד מלכותו נמצא כמעטרו כתר מלכות:

למנצח אל תשחת לדוד מכתם האמנם אלם וכו'. בסוף פרק כסוי הדם א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם וכו' מה אומנותו של אדם בעה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם. ויראה לקשר הדרשה עם פשטיה דקרא. דהכונה למנצח דידי נצח ולא יועצי שאול. ועיניו לשמים אל תשחת שלא ישחיתוהו שאול ואנשיו לדוד מכתם שהיה מך ותם והעניו ניצול מגזרות רעות ובזה אני אומר אל תשחת רבש"ע לדוד שהוא מך ותם לא כן שרי שאול כי עינים להם ולא יראו שאומנותו של אדם בעה"ז הוא שיעשה עצמו אלם והוה ס"ד אפילו לד"ת והוצרך רוח הקדש לומר צדק תדברון וכדי שלא יגיס דעתו אמר משרים תשפטו בני אדם וא"כ אתם בגאוה שופטים אותי שאני מורד במלכות ומיכל מותרת בלא גט דמורד במלכות ח"מ והו"ל כאלו מת (כמשז"ל שכן הורה דואג) כל זה עבירות גדולות אף בלב עולות וכו' אלהים הרס שינימו וכו'. ובמאמר הנזכר אפשר לומר במ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל דהאדם כשמדבר מוציא ההבל מפיו ואותו ההבל הוא חיותו והוא חלק נשמתו ולכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד חלק נשמתו עכ"ד ועוד האריך וז"ש מה אומנותו של אדם בעולם הזה דכשם שהוא עושה אומנות וטורח להחיות נפשו כן אומנותו לחיות הוא שיעשה עצמו אלם כי על ידי הדברים בטלים מפסיד חלק נשמתו ולכן אומנות גדולה להיות כאלם וס"ד שגם דברי תורה כן שע"י שמדבר ד"ת מפסיד חלקי נשמתו לז"א צדק תדברון כי כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ות"א לרוח ממללא שהקב"ה נתן לו כח הדברי לכבוד ללמוד ולהודות לפניו וא"כ בתורה עושה נ"ר לפניו ואדרבא מוסיף חיים כמ"ש כי בי ירבו ימיך וז"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה והיינו רבותא דבדברים בטלים מפסיד חלק נשמתו ובתורה מוסיף חיים וא"כ צדק תדברון. וכפ"ז המקיים זה נעשה כונת הבורא בו שנפח בו נשמת חיים ויבא להגיס דעתו ואפילו במחשבה לבד תלמוד לומר משרים שיהיה עניו ולא יבזה שום אדם. אף בלב גם על הרהור הלב צריך להקריב עולות כמו שפירש בספר אור החיים לדרכו ע"ש ולפי פשטיה דקרא דעולות הוי כמו עוולות כמו שפירשו המפרשים אפשר לומר עפ"י מ"ש פ"ק דקדושין העובר עבירה ושנה מחשבה רעה מצרפה למעשה ז"ש אף בלב עולות דשנה בה גם בלב הו"ל כאלו תפעלון דמחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה כששנה בה וזהו תפעלון דמצרפה למעשה:

למנצח אל תשחת, מיוסד על אנשי שאול שהסיתו לשאול שירדוף שנית אחרי דוד ואמרו שמצא את כנף מעילו, וע"ז ציין גם מזמור זה בשם אל תשחת ונסמך למזמור הקודם, והוסד נגד אנשי כזב ובעלי לה"ר אלה:

ואלם. פירושו קיבוץ אמר שתתקבצו לשפוט על משפטי ועל משפטי בני אדם שהם עשוקים כמוני אם באמת תדבקון צדק ותשפט משרים לא תעשו כן:

האמנם. לשון אמונה הוא:

הַאֻמְנָם אֵלֶם: אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם וכו':
(חולין פט ע"א)

האמנם אלם כו' הנה על אבנר וכיוצא בו אשר עם שאול לא בלבד היתה התלונה על דברו כזב כי אם גם יאשמו על שתיקתם מלומר למלך למה ישלם רעה תחת טובה ואמר האמנם כו' והוא מאמרנו על מאמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שאם השתיקה טובה מהדבור הוא על עסק הגוף אך לא במילי דשמיא וזהו האמנם אלם הוא טוב וראוי אך צדק תדברון במה שהוא לשפוט צדק ולדון את כל האדם לכף זכות וזהו מישרים וכו' כמ"ש ז"ל על פסוק בצדק תשפוט עמיתך שתהא דן את כל האדם לכף זכות:

האמנם. האמת:

אלם. מענין מאלמים אלומים, איך תאגדו ותחברו שני הפכים

האמנם אלם - יש אומרים: כי אלם קהל, כמו: מאלמים אלומים. ור' משה אמר: בעבור שנאלמתם מדבר הצדק הזה, הוא הדבור באמת.

האמנם. כשבא דוד אל המעגל במקום שהיה שאול שוכב שם ולקח משם חנית המלך וצפחת המים והלך לו ומרחוק קרא ואמר הלא תענה אבנר וכו׳‎ כמ״‎ש בשמואל א׳‎ ולזה אמר האמנם נאלמתם מלדבר צדק שיש לכם לדבר והמישרים שיש לכם לשפוט בני אדם כי הלא עתה תוכלו להראות לשאול שאינני אויבו שהרי היה מסור בידי ולא הרגתיו:

(ב-ג) האמנם אלם, וכי אפשר להאמין שיתאלמו באלומה ובאגודה אחת שני הפכים בנושא אחד, והכתובים, מקבילים צדק תדברון אף בלב עולות תפעלון, מישרים תשפטו בני אדם אף בארץ חמס ידיכם תפלסון, שבפיכם תדברו צדק ותוכיחו את האנשים לעשות צדק, ובלב תפעלו עולה, והרי הלב סותר אל הדבור, וגם תשפטו בני אדם לעשות מישרים ושלא יחמסו ויגזלו, ואתם בעצמכם תפלסון בארץ בפרהסיא את חמס ידכם, והרי המעשה סותר אל הדבור:

האמנם אלם צדק תדברון וגו', מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (ש"א כ"ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון:

צדק תדברון, מישרים תשפטו, הצדק לפי חקות המשפט, והמישרים הם לפי היושר, וצדק נופל על משפט והמישרים על הדבור והתוכחה, כמ''ש ושפט בצדק דלים והוכיח במישור (ישעיה י''א) ופה יספר שהם הוסיפו לעשות שגם בדבורם יוכיחו על הצדק, וגם במשפט ישפטו ע''פ היושר שהוא יותר מן הצדק, כמ''ש (למעלה ט') על ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים :

אף בלב עולות תפעלון. ולא עוד אלא שבלבבכם אתם חורשים רעה לפעול עול:

עולות בוי"ו נחה כמו עולות הוי"ו נעה מן עול:

ולא תאמרו כי בשב ואל תעשה בשתיקה מזה לא תאשמו כי דעו כי אף בלב בלי דבור רק במחשבה בלבד נמצא שעולות תפעלון כי כחות טומאה הנעשים על עולות תפעלון בשמים כי אין זה דומה לכל מחשבה רעה שאין הקב"ה מצרפה למעשה כי הלא בשתיקתכם יעמוד שאול בסברתו להמיתני ואני ועמי ג"כ נהרוג בהם נמצא כי עולות רבות אתם פועלים ולא עוד כ"א שגם עבירה זו שבמחשבה תביאכם שבארץ בגלוי אפי' חמס ידיכם תפלסון כי אפילו חמס ידיכם שתעשו בפועל לא תדמו בלבבכם שהדבר רע לשוב ממנו כי אדרבה תפלסון בפלס בחינות וחלוקות כי טוב הוא כאשר בזה לא תכירו גדר רוע מחשבתכם בשתיקה כי עבירת השתיקה זו תגרור גם עבירת הקל במעשה ולכן מחשבה כזאת למעשה תחשב:

עולת. מלשון עולה:

אף, עולות - כמו: ועולתה קפצה פיה בלבבכם העול שתעשו, וזה המזמור נאמר על השופטים.

אף בלב. לא סוף הדבר שלא למדתם זכות אלא אף בכוונת הלב תפעלו העול בארץ תפלסון. תיישרו את החמס אשר בידכם לומר על החמס שישר הוא:

ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש. מפני מה נהפך לנחש, לומר לך מה נחש זה שהוא משים זנבו לתוך אזנו כדי שלא ישמע קול מלחשים, שנאמר כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נח ה), כך היה פרעה הרשע, לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי.

עולות. כמו עוולות כאשר יאמר מן שור שוורים, ומעיר עיירים, ושלשים עיירים להם (שופטים י׳:ד׳) שהם לשון עיר וקריה:

אף. כלומר אע"פ שהלב בעל המחשבה ואינו בעל המעשה מ"מ כל כך יחשוב לבבכם העול תמיד כאילו הוא פועל אותו בארץ:

תפלסון. ענין יושר ועש״ז יקרא מטה המשקל בשם פלס כי מיישר המשקל וכן פלס מעגל רגליך (משלי ה׳):

חמס ידיכם - דם השוחד.

בארץ חמס ידיכם תפלסון. בתוך הארץ אתם מכריעים חמס ידיכם עד שהוא שוקל משקל רב, תפלסון קונטערפיי"שץ בלע"ז:

חמס ידיכם תפלסון. והחמס שתעשו בידיכם תשמיעו בארץ ותטעימוה לבני אדם בטענות חזקות כאלו נעשה בפלס ובמשקל ביושר:

וטעם תפלסון – תשקלו אותו עד שלא ירגיש אדם בחמס שתעשו, והטעם תעשו חמס, כאילו הוא מפולס.

זורו רשעים מרחם. ממעי אמם הם נעשים זרים להקב"ה כדרך שעשה עשו ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כ״ה:כ״ב):

זֹרוּ רְשָׁעִים ההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אילחישא קרי עליה זורו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר פירי:
(יומא פב ע"ב)

זרו. פעל עבר מנחי העי"ן, כלומר תולדותם לעשות מעשה זר ורעות ולכן תעו מבטן והוא כפל ענין במלות שונות:

זורו רשעים וכו' אמר עד כה דברתי על השותק מלומר למלך שיחזיק לי טובה שיקרה נפשו בעיני שעל השותק אני כועס וגם יותר מזה על המלגלג שאמר לו כזב כ"כ ניכר כי בסירה נכרת כנף המעיל מה שניכר לעין הפרש כריתת סכין או מספריים לקריעת הסירה ועל זה אמר זרו רשעים מרחם כו' והוא כי אמר במה אייחס ענין אשר ערב אל לבו לדבר שקר וכזב אם אומר שמתכונת הולדתם מבטן יצאו בני תרבות רעה הלא זה יצדק ברשע במעשיו כשטוף בזמה ודומה לו כי נאמר כי שלא לשום שמים היה הזווג בהוליד אותו וכפי רוע החבור יצאת התולדה וכמאמר הנביא באמרו בה' בגדו כי בנים זרים ילדו אך אשר לו מדת דבר כזב יראה דבר בלתי מתייחס אל ההולדה כי אין בגידת האב בחיבור מתייחס אל מדה זו וזה אומרו זרו רשעים מרחם כו' לומר הנה מה שזורו רשעים שנעשו זרים במעשיהם הנה נייחס הדבר לומר מרחם כי מהרחם בא להם מרוע החיבור בכונתם אך נאמר גם כן שתעו מבטן דוברי כזב מחמת הבטן באופן היה כדבר טבעי עליהם ולא יבצר מהם הלא תימה הוא כי איננו צודק כי איננו רשע של הנאה ורוע תאוה:

מרחם. מבטן. הבטן מצייר בעוד הולד בבטן אמו, והרחם מציין יציאתו לחוץ כמ''ש (ירמיה א') :

זורו - פועל עבר על משקל: כי אורו עיני. והטעם: כי מעת הולדם הם זרים בתולדתם משאר הילודים.

זורו. הרשעים הללו נעשו זרים לה׳‎ מעת צאתם מן הרחם:

תעו מבטן. מלרע כמשפטו בשאינו סמוך למלה זעירא או מלעיל כמו ביין שגו ובשכר תעו (ישעיהו כ״ח:ז׳) וכן כל תעו שבמקרא מלרע חוץ מן תעו מדבר ישעיה מ"ו שהוא מלעיל וכן נמסר עליו לית מלעיל וגם במכלול דף קכ"א כתוב ובאו מהם מלעיל תעו מדבר. כלו בעשן כלו. ויודעיו לא חזו ימיו (איוב כ״ד:א׳):

זרו, אומר שאנשי כזב האלה הצבועים והחנפים הם גרועים מן הרשעים בפרהסיא, כי הרשעים הם זורו מעת שיצאו מרחם, דהיינו אחר לידתן, אבל דוברי כזב הם תעו מבטן אמם, גם בטרם נולדו ויצאו מרחם, ור"ל שהרשעים אין רשעתם טבעי להם, כי האדם לא נברא שיהיה רשע, ותולדות האדם נוטה אל הצדק, רק ירשיע אח"ז ע"י חברים ושכנים ומורים רעים וכדומה, אבל בעלי הכזב תכונתם וטבעם רע, ורעתם אינו דבר מקרי רק עצמי וטבעי להם:

זורו. נזורו כמו שומו שמים (ירמיהו ב׳:י״ב), וימררוהו ורבו (בראשית מ״ט:כ״ג), רומו מעט (איוב כ״ד:כ״ד), כולן לשון נפעלו:

ותעו - כפול בטעם.

תעו. המדברים עלי כזב תעו מדרך הטובה מעת צאתם מבטן:

חמת למו. ארס יש להם להרוג את הבריות כדמות הנחש:

חמת. רשעם ניכר שמטילים ארס מפיהם ומפניהם בהתרגזם כמו הנחש שמטיל ארס:

ואם הוא כי מזוהמת נחש שהטיל הנחש וכו' שנשארה בכל יוצאי ירך אדם ובכל אדם נדבק מאותה הזוהמא לדברי עונות לכל אדם בחינה מוחלקת מזולתו ובאלו נדבק לדבר כזב כי זה הוא מתייחס אל הזוהמא ההיא כי באה על ידי שקרים ששיקר לחוה הנחש בפתותו אותה כמ"ש ז"ל להטיל בה כו' וזהו חמת למו שהיא ארס זוהמא כדמות חמת נחש שהיתה ע"י כזבים חמת זוהמתו שהטיל בה הנה לא יתכן כי האם נשאר בו כח יותר מהנחש עצמו שיקבל לחש לבלתי הזיק בלשונו אך אלו עושים כמו פתן חרש שיאטם אזנו:

חמת. ארס כמו חמת תנינים יינם (דברים ל״ב:ל״ג):

חמת. כמו אם אתן שנת לעיני :

חמת - סמוך ולא נכתב למי נסמך, כדרך: ושכורת ולא מיין.

חמת למו. בכעסם מטילים ארס כנחש והוא ענין מליצה:

יאטם. בספרים מדוייקים כ"י האל"ף בשו"א לבדו וכן הוא בבעל הלשון:

(ה-ו) חמת למו כדמות חמת נחש, הנחש נושך את האדם שלא להנאתו רק מצד האיבה שהושת בינו ובין האדם, שהאדם ישופנו ראש ולכן הוא ישופנו עקב מיראתו פן יהרוג אותו, וכן ידמה חמתם של בעלי לה"ר אלה, כאילו הם מתיראים ממני שלא אעשה להם רעה ולכן ידברו עלי לה"ר, שנדמה לנשיכת נחש כמ"ש אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון, אולם לעומת זה הנחש שומע לחש ואינו מזיק, והוא במליצה שמלחשים לו שלא יירא מן האדם כי אינו אויב לו ולא דורש רעתו, ואז לא ישוך, וכן היה ראוי שאחר שלחשתי להם ע"י מה שהראיתי ע"י כריתות כנף המעיל שאיני דורש רעת שאול היה ראוי שישמעו לחש אבל הם דומים כפתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים הגם שהחובר חברים הוא מחוכם ויודע לחש, כן הם האטימו אזנם משמוע לחש:

כמו פתן חרש יאטם אזנו. הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת ואוטם השנית בעפר שלא ישמע את הלחש כשחבר משביעו שלא יזיק:

למו כמו פתן חרש. אמר שהם כמו הנחש והוא הפתן הקשה החרש שיאטי' אזנו מלשמוע לחש ידוע לנחש שלא יזיק וכאלו הוא חרש וכאלו יאטם אזנו שלא ישמע מה שלוחשים לו:

פתן. מין נחש רע:

וטעם חמת – שם ממית.

כמו פתן חרש. המה כמו פתן אשר לעוצם רעתו לא יועיל לו הלחש כאלו היה חרש ואוטם אזנו לבל ישמע כי כן הרשעים הללו לא יועיל בם המוסר כאילו היו חרשים וכו׳‎:

יאטם. יסתום כמו אוטם אזנו (משלי כ״א):

וטעם אוטם אזנו – הוא שיספר אחרי כן: אשר לא ישמע, ולא לקול חובר חברים.

אשר לא ישמע וגו'. מחובר למקרא שלפניו ואוטם אזנו בשביל שלא ישמע לקול מלחשים:

אשר חובר חברים. מי שיודע חכמת הלחש וחכמת חברים עושה מעשים שבהם יועיל הלחש:

אשר לא ישמע כו' אפילו יהיה חובר חברים מחוכם אך לא כן הנחש כי אם הפתן חרש שהוא מין אחר כן אלו שאמרו שבסירה נכרת שהוא כזב גדול למה לא ישמעו בקולו האומרים ולוחשים כי לא כן הוא לחזור מסברתם אפילו בדברי טעם וכמ"ש ז"ל שאמר דוד לאבנר באמרו הלא תענה אבנר שאמר לו הנה החנית וצפחת המים בידי האם תאמר עתה כאשר אמרת בכנף המעיל שבסירה נכרת הנה כי לא היה שומע גם על דברי סברא שהוצרך להביא ראיה מהחנית וצפחת. או יאמר במה שאמרו רז"ל על פסוק אם ישוך הנחש כו' שאומרים לנחש אני דורס ואוכל זאב טורף ואוכל את מה הנאה יש לך משיב ואומר ואין יתרון לבעל הלשון ובזה יתכן כי זה מאמר דוד הנה חמת למו כדמות חמת נחש כלומר מה הנאה היה לאומרים כי בסירה היה נכרת שהיה סיבה להבעיר אש המלחמה אחרי שנכבית האם בהרוג שאול את דוד האם ימלוך אבנר תחתיו על אומרו כך אך הוא כי הנה חמת למו כדמות חמת נחש שנושך בלי הנאה לעצמו אך מי יתן והיה כנחש מקבל לחש ולא כפתן חרש כו' כמבואר בקודם:

חובר חברים. היודע לחש וכן וחובר חבר (דברים י״ח):

מלחשים, חובר חברים. החובר מאסף הנחשים ביחד, והוא גדול ממלחש על נחש אחד, ומוסיף במליצתו :

אשר וגו׳‎. בעבור רוע טבעו לא ישמע לקול מלחשים ואף אם החובר חברים הוא מחוכם מאד בדבר הלחש עכ״‎ז לא ישמע לקול לחשו:

חובר חברים. שיודע ללחוש את הנחשים:

מחובם. שהוא מאוד חכם בהם ואפי' הוא לא יועילו בו מעשיו כי אלה האנשים לא ישמעו לקול הצדיק במשפט:

מלתעות. שנים הפנימיות שקורין מייש"ליש בלע"ז:

אלהים. לפי שאמר במזמור למעלה שניהם חנית וחצים אמר הרס שנימו שלא יזיקוני דבריהם הרעים:

אלהים הרס שנימו כו' הנה דרך חוברי חברים שתופסים הנחש בלטיהם ועוקרים שניהם ועוד לא יטילו ארס ובזה יתכן שאחר שהמשילם לנחש אמר התיקון הנעשה לנחשים לבלתי תצא עוד מפיהם חמס נחש וזהו הרס שנימו בפימו למען יתנו אל לבם כי לנחש ידמה אותם ה' וזה הוא אל כת היועצים רע בפיהם בלשון הרע ואל כת שני שהם בחורי מלחמה המזרזים עצמם להרוג ע"י פתוי הלשון הרע אשר ידמו למלתעות כפירים שהם חדים כחרב הבחורים ההם נתוץ מלתעותיהם ה' בלבד כי לא יאשמו כ"כ כי בזה כל כת יתן אל לבו הדוברים כי נעשה להם כאשר לנחש:

מלתעות. הם השנים הגדולים והוא מתהפך כמו ומאכלות מתלעותיו (משלי ל׳):

שנימו. הם החדות

אלהים - בעבור שהם טורפים בפיהם ידמה אותם לכפירים, כי הלשון בינות השנים.

שנימו. של הרשעים הללו:

אלהים הרס. בגעיא בס"ס:

אלהים הרס שנימו בפימו, מדמה הלה"ר שלהם כשינים שבם יאחזו החיות הטורפות את טרפם, וכמלתעות כפירים שבם ידיקו את הטרף, ובקש מה' שיהרוס שניהם בל יוכלו לאחוז את הטרף, ואף שכבר הוא בפיהם יתוץ מלתעותיהם בל יוכלו להשחיתו:

ומלתעות. הם הטוחנות

כפירים. הטורפים ככפירים:

נתוץ ה'. יש פסוק בין נתוץ לשם מפני כבודו של שם:

הרס, נתוץ, הנתוץ מוסיף על ההירוס, שההורס מפרקן מחבורן והנותץ משברם לחלקים כמ''ש התו''ה (שמיני סי' קל''ט) ומוסיף והולך כדרכו :

ימאסו. לעצמם שיהיו נמאסים בעיניהם מדאגה וכמו במים יתהלכו דוגמתו (יחזקאל כ״א:י״ב) כל ברכים תלכנה מים מדמעות (סא"א):

ימאסו. האל"ף במקום אות הכפל והוא כמו ימססו ועל דרך וימס לבב העם ר"ל שיהיו בטלים:

והכת השני כי בראות בהשגחה מלתעות הכפירים החדים נתצו יתנו אל לבם כי חרב חדה שבידם מאס ה' וע"י רמז זה ימאסו בעיני עצמם באמור כי מאסם ה' ויהיו נשמטים מהיות עם שאול וכמו מים יתהלכו למו מאתו והוא בראות אנשיו מאתו נשמטים ירפו ידיו שאפילו אם ידרוך חציו לא יפעלו כי כמו יתמוללו ונכרתו החצים שיהיו כרפויים כנופלים מידו:

ימאסו. ימססו ובאה האל״ף במקום אות הכפל וכן אשר בזאו (ישעיה י״ח) ומשפטו בזזו:

ימאסו, האל''ף תמורת הכפל כמו עורי רגע וימאס (איוב ז׳:ה׳) ימססו :

ימאסו - האל"ף תחת אות הכפל, כדרך אשר בזאו נהרים ארצו.

ימאסו. יהיו נמסים כמים וילכו לאבדון:

חצו. חציו קרי וכן נמנה במסורת עם מלין דחסרים יו"ד באמצע תיבותא וקריין:

ימאסו וימסו, כמו מים אשר יתהלכו למו כי אינם מדובקים יחד ויתפרדו לטפות טפות, כן יתפרד קבוצם, וגם בעת שידרוך חציו יהיו דומה כמו יתמוללו כדבר הנמלל שנקטף ראשו, כן יקטף ראש החד של החצים:

ידרוך חציו. הקב"ה לנגד' כדי שיתמוללו, יתמוללו שיאנ"ט פרוייאיי"ץ בלע"ז:

ידרך חציו. כל אחד מהם ידרוך קשתו להרע לי והחצי' ההם הם דבריהם הרעים והקשת הוא הפה:

יתמוללו. יכרתו כמו ימולל ויבש (לקמן צ׳):

כמו יתמללו. כמו ימולל ויבש ועי' ישעיה (כ''ד) שבא על קטיפת ראש הדבר שיקטפו ראשי החצים וכראש שבולת ימלו, וע''ד המליצה יל''פ מענין מלל ודבור, שבעת ידרוך חציו יהיה דומה כאלו החצים ימללו וידברו לאמר, כמו שבלול תמס יהלך, ר''ל שע''י שידרוך חציו יכרת ויאבד :

יתהלכו למו - עד אשר לא ימצאו.

ידרוך. המקום ידרוך עליהם חציו ויהיו כדברים הנכרתים חיש מהר:

וטעם ידרוך חציו – תחסר מלת הדורך, כמו: ויאמר ליוסף, כאילו הוא כתוב ידרוך הדורך חציו אליהם.

והזכיר חציו - מקום קשתו, כי דריכת הקשת הוא בעבור לירות החצים.

יתמוללו - כמו: ימולל ויבש.

שבלול. יש פותרין לימצ"א בלע"ז ויש פותרין כמו שבולת מים (לקמן ס"ט) וכפל הלמ"ד כמו מן ימל קצירו (איוב י"ח), ימולל (לקמן צ'):

כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס: מאי אישות אמר רב יהודה בריה שאין לה עינים אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא רב יימר בר שלמיא מאי קרא כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש וכו':
(מועד קטן ו ע"ב)

כמו. ויהיו כמו השבלול שהולך ונמס:

והנה זאת ראויה להם תחת שרואים שכמו שבלול תמס יהלוך שהולך וניתך ונמס לחותו ומתמעט חיותו בלכתו כן הולך ונמס מי שהוא נפל אשת כמוני כי לולא ה' היה לו היה דוד נפל אשת ואמר שברודפם אותו והוא הולך אנה ואנה היה הולך ונמס באימות מות שהיו רודפים אותו להמיתו ולא ירחמו שתמס יהלוך על ידם והנה זה להם כי בל חזו שמש והוא ענין מאמרנו על פסוק טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש והוא כי טוב לגבר יאושר בחכמה ועושר שהוא חכמה עם נחלה אך ויותר יצדק זה לרואה ומסתכל בשמש שכשבאה הירח וקטרגה עליו ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ושמע השמש וסבל ושתק וה' קינא לו ומיעט את הירח ואמר כי שתי יתרונות יחד חכמה ועושר טובה היא לאדם אך ויותר יהיה לרואי השמש ולמדו ממנו לסבול שאם לא כן אפשר יתגאה ויאבד ובזה יאמר פה הנה אלה שרודפים אותי שתמס אהלוך ואני שפל בעיני כנפל אשת אין זה להם כי אם שבל חזו שמש שאלו היו רואים ומסתכלים בענין השמש לא היו מסתכלים עלי כירח על השמש כי היו יראים פן האלהים יענה את שלומי כאשר עשה לשמש וימעט אותם כאשר עשה לירח כי שאול וסיעתו ענינם כענין הירח לומר שאי אפשר לשני מלכים יחד ורוצים לבטל מלכותי מפני מלכותו ולא חזו ענין השמש וזהו בל חזו שמש:

שבלול. שם שרץ מה:

תמס. שם, שרשו מסס, והתי''ו למשקל השם

כמו שבלול - בדברי הקדמונים ז"ל: ברא שבלול והוא כדמות דג במים שימס בהליכתו. ויש אומרים: כי למ"ד שבלול כפול והוא כמו: שבולת מים גם הוא נכון. ועתה אומר דקדוק אשת. דע כי הה"א סימן לשון נקבה עטרה תפארה וכאשר יחליפו הה"א בתי"ו תשוב המלה מלעיל, בין שתהיה המלה סמוכה כמו תפארת ישראל או אינה סמוכה וככה עטרת תפארת, וככה אשת בתחלה אשה ואחר כן אשת בין שתהיה סמוכה כמו אשת איש או לא תהיה סמוכה כאשת יפת תואר.

כמו שבלול. כשבלול הזה אשר דרכו להיות נמס והולך בזרוח עליו השמש וכמו הנפל של אשה אשר אינו רואה השמש כן הרשעים הללו לא יראו השמש ר״‎ל אור הישועה:

תמס יהלך. התי"ו בסגול:

כמו שבלול (שנעקע) שסגולתו שכמעט שיגעו בם ימלטו מקרבם ליחה רבה עד שידמה כאלו הם נמסים, (וידוע שע"י הריר שבם יתנועעו בקל ועל זה אמר תמס יהלך), ויהיו דומים כנפל אשת שרץ שתום העין אשר בל חזה שמש, (וי"ל נפל אשת מין נחש עור (בלינדע שלייכע) שסגולתו שבנגוע איש בו יתקשה כאבן ויפול לחתיכות, ונקרא נפל ע"י נפילתו לחתיכות, ואשת ע"ש עורונו, אישון לילה ואפלה), ור"ל או שימס כמים בנגעו בו, והנמשל ע"י הוכוח של דוד בעת שכרת כנף המעיל, או יהיה עור בלתי רואה ויתקשה כאבן, ואם לא ירף ידיו יפול לחתיכות:

תמס. נמס והולך תמס שם דבר הוא, המ"ם יסוד ועיקר הוא והתי"ו בו יסוד נופל כמו תי"ו של תבל עשו (ויקרא כ'):

תמס. בשקל תבל הוא שם מפעלי הכפל מסס ושבלול הוא שרץ הנקרא בלע"ז לימ"שא:

תמס. מלשון המסה:

אשת, מין שרץ בדברי חז''ל, ואני פירשתי לפני ענינו :

חזו שמש. מלעיל:

נפל אשת. טלפ"א בלע"ז, שאין לה עינים והיא תנשמת דמתרגמינן אשותא כך פירשוהו רבותינו, ויש פותרין נפל של אשה כמו אשת הזמה (יחזקאל כ"ג), ויש תי"ו בלא דבקות כמו (משלי ד') עטרת תפארת תמגנך כמו נפל של אשה שלא חזו הנפלים שמש, וללשון ראשון הוי נפל ואשת כמו ואני ככבש אלוף (ירמיה י"א) שהוא כמו כבש ואלוף, ופי' מנחם ככבש ואלוף הוא שור אף כאן נפל ואשת (צוה להגיה סא"א):

נפל אשת בל חזו שמש. ויהיו כמו נפל האשה כי זה וזה לא ראו שמש השבלול שהוא מתכסה בתוך קליפתו שהיא לו כמו לבוש וכן הנפל:

בטרם יבינו סירותיכם אטד. אשר בטרם ידעו קוצים רכים שלכם להיות אטדים קשים כלומר עד שלא יגדלו בני הרשעים:

בטרם יבינו סירותיכם. ענין דוד נאמר דרך משל למהירות אבדם מן העולם אמר בטרם שירגישו הסירות מאש האטד אשר תחתיהם שהוא אש שאי לו קיימא:

בטרם יבינו סירותיכם כו' הלא כמו זר נחשב לייחס אל הסיר תבונה ויתכן כי הנה נתרעם על השומעים כי בסירה נחתך כנף המעיל אשר לשאול אמר עתה כמדבר אל כל המון החיל אשר עם שאול דעו אפוא כמה רעה היה הדבור ההוא כי הלא האם בטרם יבינו השומעים לומר האם ילדים היו השומעים בטרם היות להם תבונה כי סירותיכם שהם מיני הסירה שאמר שנכרת בה הוא אטד בעלמא האם הוא כמו איש חי שכורת בתער או מספרים כי הלא לו יונח שהיה כח בסירה לקרוע לא היה כריתה שוה רק כמו חרון כאשר יעשה החי בחרון וכעס שאוחז וקורע בחרון שהיא קריעה בלתי שוה כך ישערנו ויתקפנו וישברנו לא ככורת בתער או מספריים כאשר היה ניכר במעיל כי כן עשה דוד:

סירותיכם. ענפי הקוצים כמו עד סירים סבוכים (נחום א׳:י׳):

יבינו. במליצה ייחסו תבונה וכל כחות נפשיים לעצמים בלתי בע''ח, כמו אף אם יבין מפרשי עב (איוב ל״ו:כ״ט)

בטרם יבינו - אמר רב היי ז"ל: כי גמילת פרח העץ כמו קשות. ובדברי חכמי ישראל: אביונות והנה הטעם בטרם שיגמילו הסירות ישוב אטד ישערם השם ממקומם.

בטרם. עד לא יבינו ענפי הקוצים להיות מתקשים כמצב אילן הקוץ ר״‎ל עד לא ובינו בני הרשעים להרשיע כאביהם:

בטרם יבינו סירותיכם אטד, האטד בוער תחת הסירות, כמ"ש כקול הסירים תחת הסיר, ובעת יתחיל הבשר שבסיר להתבשל ירגיש הסיר כי יש אטד תחתיו המחמם אותו, ומעלה רתיחות כנגדו, וימליץ שאז יבין הסיר את האטד, אולם בטרם שיבין הסיר את האטד, היינו בעוד שלא התחמם מן אש האטד, הבשר עדיין חי, ויאמר שגם בטרם שיבינו הסירות את האטד, הגם שהוא כמו חי, ר"ל כבשר חי שלא נתבשל בכ"ז כמו חרון ישערנו, יסער וישליך אותו כמו חרון, היינו כבשר שחרה ונחר ונשרף מן האש שמשליכין אותו, והמליצה שפורעניות הרשע ידמה כבישול הסיר כמ"ש (יחזקאל כ״ד:ג׳) שפות הסיר שפות, וכשבא הפורעניות בזמנו ימשיל שנתבשל הבשר, ויצייר שיבא הפורעניות לפני זמנו בעודו דומה כמו חי, ובכ"ז יהיה כדבר הנחרר ונשרף מרוב האש, ואז ישמח צדיק כי חזה נקם, המליץ יצייר את הנקם כעצם מופשט חי, שהוא הורג את הרשע, ואחר שהרג אותו אז הנקם ירחץ את פעמיו בדמו, ועז"א הצדיק יחזה, איך שהנקם הוא ירחץ את פעמיו בדם של הרשע, (ועז"א לשון חזה כי הנקם הוא עצם הגיוני שאין רואים אותו בעין רק במחזה הלב):

כמו חי כמו חרון. כלומר בגבורה ובחוזק ובחרון יסערם הקב"ה:

כמו חי כמו חרון ישערנו. כמו שהבשר אשר בסירותם עודנו חי כי לא הרגישו הסירות מחמימות האטד ולא נתבשל הבשר כן יבא להם חרון פתאום בעודם בשלותם וישער כל אחד מהם:

אטד. הוא מצבת אילן הקוץ וכן ויאמר האטד אל העצים (שופטים ט׳:ט״ו):

סירותיכם. הסירות שמבשלים בהם

וטעם חי – כאשר הם בכח החי, שהם לחים.

כמו חי. כמו דבר הנעקר ע״‎י אדם בריא וכמו הנעקר בחרון אף כי אז לא ישאר מאומה כן יעקרם ה׳‎ ברוח סערה לבל ישאר שארית:

חי לשון גבורה:

חי. ענין בריאות כמו עד חיותם (יהושע ה׳):

חי. בשר שלא נתבשל וכן נקרא בדברי חז''ל

כמו חרון - כאדם שיסער העץ ממקומו בחרון. ויש אומרים: בטרם יבינו המבינים שיגדלו סירותיכם שהם קוצים קטנים וישובו, כמו: אטד, שהם גדולים כמו שיעשה החי בחרות אפו, כן יסערם השם.

ישערנו. מל׳ סערה ועם שהוא בשי״ן:

חרון. שרשו חרה, דבר הנחרה וחרר מני אש

ישערנו. כמו יסערנו בס', או שמתחלף עם שי''ן ימנית כמו כתאנים השוערים, דבר מאוס שמשליכין אותו :

יִשְׂמַח צַדִּיק: חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד ואע"ג דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד הואי ואי לא עסק ביה יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה והכתיב וישאו אותו בניו ארצה כנען אמרו הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות:
(סוטה יג ע"א)

ישמח. אז בבא להם חרון האף:

ישמח צדיק כו' תשיב רוח הקדש לדוד ואומרת הלא אתה חסת על אלו ולא שאלת מיתה עליהם רק הריסת שנימו על דרך האמור והלא טוב הוא ישמח צדיק כי חזה נקה ממש שימות עושה הרעה וימשך טובה לצדיק כי יתן אל לבו ופעמיו ירחץ מכל חלאת פסיעות בלתי טובות בראות דם הרשע ויתכשר הצדיק יותר כלומר וטוב יהיה שימות עושה הרעה:

חזה. ראה:

חזה נקם. יש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא בעין, וחזה הוא מה שחוזה ברוח ובלב, כמ''ש ישעיה (ל' י') ובכ''מ, ועל עצמיים הגיונים ראוי לבא מלת חזה, ופה בא הנקם כעצם מופשט, והצדיק חוזה אותו במחזה הלב, איך ירחץ פעמיו בדם הרשע אשר הרג :

ישמח צדיק - כנגד אלם צדק.

כי חזה. כאשר יראה נקמת ה׳‎:

פעמיו. רגליו אשר צועד בהם:

פעמיו ירחץ. בדרך הלוכו ירחץ רגליו בדם הרשע הנשפך בארץ:

ויאמר אדם אך פרי לצדיק. ואז יאמרו הבריות ודאי יש פירות ותשלום שכר במעשה הצדיקים שנקם הקב"ה נקמתם:

ויאמר. אז יאמר כל האדם כי יש פרי לצדיק ממעשיו הטובים שעשה שיראה נקמתו באויביו ויאמרו כי יש אלהים שופטים בארץ לפי שתדונם ולא כמו שיחשבו כי אין ה' רואה:

משיב דוד ואומר הלא נפיק מניה חורבה שהנה ויאמר אדם הרואה נקמת הרשע הנה בזה נתמעט זכיות הצדיק כי אכל בזה פרי מעשיו בעולם הזה במה ששמח במות הרשע וזהו ויאמר אדם הנה אך פרי לצדיק לומר אך שהוא מיעוט פרי לצדיק עתה כי נתמעט בזה והוא כי אכין ורקין מיעוטין משיבה רוח הקדש ואומרת הנה לעומת האך זה יש אך אחר והוא כי אך יש אלהים שופטים בארץ לומר טוב הוא שיחזה נקם מהרשע שאם לא כן יאמר אדם אך יש אלהים שופטים בארץ בעה"ז כי אם בשמים אחרי מות האדם שהוא אך מיעוט שימעטו בהיות אלהים משגיחים ושופטים בארץ אך בנפול הרשע לא יאמרו אך יש כי אם שודאי יש אלהים שופטים בלי מיעוט ולא יצא מזה אבנר ריקם כי ירד בדם שאולה:

ויאמר אדם. הוא שם הקריאה, הנקם יאמר אתה אדם כי כשידבר עצם שאינו אדם אל האדם קוראהו בשם אדם, כמו שקרא ליחזקאל בן אדם :

ויאמר, שפטים - המלאכים, כי ממכון שבתך תבואנה הגזרות על כל הארץ, בדבר השם הנכבד.

ויאמר אדם. אז יאמר כל אדם אך סוף הדבר הוא אשר יש פרי ותשלום גמול לצדיק ויש אלהים שופטים לשפוט את הרשע כרשעתו ואם ייטב לו בראשיתו אך סוף הדבר לקבל גמול:

ויאמר אדם אך פרי לצדיק. אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דגריס אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעה"ז דייק מפירותיהם שמקצת פירות אוכל בעה"ז ושאר הפירות לעוה"ב. וז"ש אך פרי לצדיק אך מיעוט ר"ל שזהו ממיעוט פירות שאוכל בעוה"ז ושאר הפירות לעוה"ב:

ויאמר, והנקם יאמר אל הצדיק ובני אדם העומדים שם, יאמר להם אדם אתה אדם, ראה כי אך פרי לצדיק, שיש שכר טוב לצדיק, וכן ראה כי יש אלהים שופטים בארץ לשלם לעושי רע כרעתו, כי ממה שיראו עונש הרשע ואיך ה' רב ריב הצדיק מידו, יכירו כולם שיש אלהים משגיח, ושיש שכר ועונש:

יש אלהים. דיין שופט רשעים בארץ:

שופטים. לשון רבים דרך כבוד כמו אלהים קדושים הוא או אמר אלהים שופטים על המלאכים שהם שופטים בשליחות האל וברצונו:

הנותן אמרי שפר. שהיה לשונם של שבט נפתלי מתוקים כדבש. דברי הגדה. אמרו רז"ל על נפתלי ממש שכשבאו לקבור את יעקב במערה. עמד עשו לעכב. שהיה אומר לו אתה קברת את לאה במערה לא נשאר לך חלק בה. כי אם חלקי נשאר. וכבר יעקב אבינו קנה חלקו ממנו. שנאמר בקברי אשר כריתי לו בארץ כנען (בראשית נ ה). ואין כריה אלא מכירה. עד שקפץ נפתלי להביא השטר של מערה ממצרים. חושים בן דן היה חרש. וכשראה מונעין לקבור את יעקב. מיד דקרו בידיו על צוארו. והתיז את ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב אבינו. ופתח עיניו וראה נקמה ושמח שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא). באותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה). שאע"פ שלא מתו שניהם ביום אחד. נקברו שניהם ביום אחד.

4112 / (תהלים נח,ג) / תפלסון
קונטריפישי"ץ / contrepesez / מכריעים
כלומר: (אתם) מטים את כף המאזניים לרעה בכל כוחכם, בשימכם משקל רב כנגד הטובה.

4113 / (תהלים נח,ז) / מלתעות
מישיליר"ש / meselers / לסתות

4114 / (תהלים נח,ח) / יתמללו
שיינ"ט פוריאיי"ץ / seient porjajiez / שיהיו נרדפים
האל"ף שבלעז נחוצה כדי שלא ייכתבו שלוש יודי"ן (או אפילו ארבע) בזו אחר זו. אם הנחתי נכונה, porjajiez שווה ל – porchachiez, אסימילציה במקום porchaciez.

4115 / (תהלים נח,ט) / שבלול
לימצ"א / limace / שבלול ערום

4116 / (תהלים נח,ט) / אשת
טלפ"א / talpe / חפרפרת