Kommentar zu Tehillim 59:26

אל תשחת. כך קרא שם המזמור על שם שהיה קרוב למות ולהיות נשחת מבקש רחמים על הדבר:

למנצח אל תשחת כו' אמר הנני אומר למנצח למי שודאי השגיח כאלו מנע ואמר אל תשחת לדוד מכתם בעל כתר מלכות ובמה היה כאומר אל תשחת הלא הוא בשלוח שאול וישמרו וכו' שהוא כי גם שלהיותו בעל בחירה לא מנע בחירתו לא יבצר השגיח במה ששלח שאול וישמרו את הבית בלילה להמיתו בבקר כי אם כאשר אמר ישמרו את הבית היה אומר יביאוהו פתאום מיד בלילה או יצוה להמיתו מיד בבית היה מומת אך במה שצוה ישמרו בלילה היה פנאי שהרגישה מיכל בדבר ותגד לו ויברח דרך חלון באופן שלא הרגישו שומרי הפתח כי זו היתה השגחה מאתו יחברך שלא נמנעה בחירת שאול ויפרוש מצודתו ושמר הוא ית' רגלי חסידו מלכד:

וישמרו. לשמור את בית דוד שלא יברח בלילה להמיתו בבוקר כמ״‎ש בשמואל א׳‎:

למנצח אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וכו'. פירוש למנצח ניכר הניצוח לדוד שנתן הקב"ה בלב שאול שלא ימיתנו תכף ושלח לשמור הבית להמיתו ביום וזה היה הצלתו דמיכל הצילתו דאלו היה שולח פתע פתאום להמיתו דרך טבע לא היה ניצול והיה צריך נס שלא כדרך הטבע:

למנצח אל תשחת, בל ישחיתהו שאול, ומזמור זה נחלק לג' חלקים, תחלה מדבר על עת שהיה לפני שאול ויטל עליו את החנית להכותו וה' הצילהו, (עד פסוק ז'), אח"כ מדבר על מה ששלח בערב שומרים לשמור את הבית להמיתו ונודע לו הדבר בעזרת ה', ומתפלל שימלט מידם (עד פסוק ט"ו), ואח"כ מקלל את אויביו (עד סוף הסימן):

וישמרו את הבית. כשאמרה להם מיכל חולה הוא (ש"א י"ט) והבריחו בלילה:

תשגבני. כאלו תשימני במקום רם ונשגב שלא יוכל אלי:

הצילני מאויבי וכו' הנה יש שני סוגי אויבים האחד הם העונות אויבי הנפש והשני הם בני אדם אויבי הגוף והנה כאשר אין מהסוג הראשון אויבי הנפש בעולם אין כחד מאויבי הגוף כי לא ישליטם ה' ואמר הנה הראוי הוא לסלק הסוג הא' תחלה אך אמנם בכל צרה הבאה על האדם לא כל כללות העונות הם המתקוממים כי בכל צרה מתקומם עון אחד או שנים או יותר המתייחסים אליה לנגדו ולקטרג עליו והנה אמר דוד הנה איני יודע אי אלו הם העונות המתקוממים עלי בצרה זו לכן דרך כלל אני אומר על כללות העונות אשר הם משחיתים הצילני מאויבי אלהי כלומר מן האויבי' שבהנצל מהם תקרא אלהי שהם העונות ובהיותך מצילני דרך כלל מאויבי אלה בכללם ממתקוממי הם העונות המיוחדים בצרה זו שמתקוממים כעת עלי תשגבני כי גם שלא ידעתי המיוחדים המתקוממים כעת לא יבצר כי בכלל אויבי המה ותשגבני שאנצחם ואשגב עליהם:

מאיבי. ממתקוממי. האויב בלב, והמתקומם הוא בפועל :

הצילני, תשגבני - אתה משגבי, כי הייתי במקום שפל.

ממתקוממי. מהאנשים הקמים עלי תחזקני:

הצילני מאיבי, אלהי. יש פסיק בין מאיבי לשם מפני הכבוד:

הצילני מאויבי אלהי. משאול ואביזריה ממתקוממי תשגבני המקטרגים למעלה. ואפשר שכל אלו היסורין והסכנות שהיו לדוד המלך ע"ה היו לכפר על חטא אדה"ר השייך לחלק נפשו כי לו אד"ם הוא והיינו טעמא דכאשר אירע ענין בת שבע הי"ל כל כך צער וסכנה והעידה עליו רוה"ק ברכי כשלו מצום וכו' דכיון דכל ימיו היה סובל לתקן חטא אדה"ר עתה בדבר קל ח"ו חזר הקלקול וגם לפי גדולת נשמתו עשה רושם גדול:

הצילני מאויבי, הם הדורשים רעה בלב, ממתקוממי תשגבני, הם הקמים עליו להרגו, מבקש שיתגבר עליהם:

הצילני. המארבי' הם פועלי און ואנשי דמים שהיו חושבים להמיתו:

ואחר כך הצילני מפועלי און שומרי הבית ומאנשי דמים שאול וסיעתו החפצים לשפוך דמים שהם דמי ודם זרעיותי כמ"ש ז"ל על קול דמי אחיך צועקים כו':

הצילני, הושיעני. התשועה יפול בעת מלחמה כמ''ש ממתקוממי תשגבני, וההצלה על החורש רעה בצנעה, שלא יפיק זממו, הגם שהוא לא ידע מזה כלל, שע''ז לא שייך תשועה, ועי' למעלה (ז' ב') :

הצילני - טעם ומאנשי דמים כנגד להמיתו.

הצילני מפועלי און הוא נגד אויביו בצנעה שמדברים עליו לה"ר, ומאנשי דמים הושיעני הוא נגד מתקוממיו שרוצים לרצחו:

יגורו עלי. לנים בביתי לשמרני:

כי יגורו. יאספו ויתקבצו עלי:

כי הנה ארבו לנפשי וכו' מה שהקדמתי ואמרתי כי קודם כל דבר תצילני מאויבי הנפש הם העונות הלא הוא כי הם עיקרי העומדים על נפשי ואלמלא הם לא היו קמים עלי למטה על גופי וזה אמר כי הנה ארבו לנפשי שהוא אויבי הנפש ארבו למעלה בב''ד העליון ועל ידי כן נמשך שיגורו עלי עזים שהוא על הגוף עזים להמיתני והנה סוג אויבי הנפש הם שלשה. חטא ועון ופשע ובזה ידעתי כי לא פשעי הוא האורב לנפשי כי לא מרדתי בך בכונה למרוד חלילה וגם לא חטאתי ה' כלומר גם אין זה על חטא שוגג כי הלא אתה ה' בעל הרחמים ולא על חטא שוגג היית מביאני לידי שיגורו עלי עזים להמיתני וזהו לא חטאתי ה':

פשעי, חטאתי. חטאת קל מפשע, ומוסיף אף לא חטאתי

כי, יגורו - כמו יתקבצו, וכמוהו: העוד הזרע במגורה. ויש אומרים: ישכנו סביב הבית.

יגורו. יתאספו עלי בני אדם חזקים לתפשני ואני לא חטאתי להם כאשר ידעת אתה ה׳‎:

כי הנה מה שארבו לנפשי ומה שיגורו ויתקבצו עלי, הוא מצד שהם עזים, לא פשעי ולא חטאתי אורב עלי, רק עזים אורבים שלא כדין:

לא פשעי. אינם מארבים לי בעבור פשע וחטאת כי לא פשעתי ולא חטאתי להם:

ה'. אתה ה' :

ה'. הוא לשון קריאה כלומר אתה ידעת:

בלי עון. לא חטאתי להם:

בלי. שלא פשעתי ולא חטאתי להם והם ירוצו והכינו את עצמם לתפשני ואתה רואה:

אך מה שאפשר הוא על איזה עון ועליו אמרתי הצילני מאויבי אלהי כי על ידי כן שאהיה בלי עון לא אחוש אם ירוצון ויכוננו כי לא יצליחו ולא אשאל שתמית את רודפי אלה שקמו עלי כי אם עורה לקראתי שבבואי אליך לבקש ממך ההצלה תתעורר הערה מה וראה והשגיח בי אך לא שתמית את שאול וסיעתו כי מישראל הם וזהו עורה לקראתי וראה אם בן מות אני להצילני כלומר אך לא תתעורר לקראתם לראות אם הם חייבים כי תמיתם ולא אחפוץ יענשו על ידי ואם היה גדר הקצה לא יבצר שיענשו כי אם הערה מה באופן כי שני דברים כוון א' שלא תהיה גדר הקצה כי אם הערה וגם לא לקראתם כי אם לקראתי וראה והשגיח בלבד:

בלי - הטעם כי לא פשעתי ולא חטא לי ולא עון, שבעבור זה ירוצו להנקם ממני.

בלי עון. לא העויתי להם והמה רצים ומכינים עצמם ללכדני לכן עורה לקראתי וראה בעניי:

בלי עון. בגעיא:

בלי, ובכ"ז ידמה להם כי ירוצון ויכוננו בלי עון, דהיינו שחושבים שאין להם עון בזה ושמותר להם להרגני, עורה לקראתי, ר"ל עמוד על צד המגביל לקראתי, שהוא צד של השולחן שישב שם שאול ומשם הטיל החנית עליו להכותו, וראה והשגיח שלא יבצע את מחשבתו:

ויכוננו. מזומנים להרוג:

עורה לקראתי. להצילני מידם:

וטעם עורה – כנגד וישמרו את הבית.

ירצון ויכוננו. י"ס שכתוב בהם ויתכוננו ואינם נכונים וגם רד"ק כתב ויכוננו. התי"ו התפעל נבלעת בדגש ומשפטו ויתכוננו:

ויכוננו. תי"ו התפעל נבלעת בדגש הכ"ף ומשפטו יתכוננו:

הקיצה לפקד כל הגוים. ואת הרשעים שפוט כמשפטי הגוים ועליהם אל תחון:

ואתה פסוק זה אינו נקשר לא לפניו ולא לאחריו אא"כ נפרש אותו לעתיד אמר דוד כשראה שהיו רודפים אחריו בלא חטא ועון וראה שאין בשופטי ישראל שיאמרו לשאול כי שלא כדים עושה והיו מחניפים לשאול, אמר לא אראה שיהיה אותו הדור זכאי עד לעתיד לבא שהקב"ה יכלה הרשעים כי עתה הוא מאריך לרשעים והנה הוא כישן שאינו רואה מעשיהם לפיכך אמר הקיצה לפקוד כל הגוים כי אז יכלו הרשעים מכל הגוים ויעבדו את ה' הנשארים שכם אחד ולא יהיה חונן עוד כל ביגדי און ולא יאריך אפו:

ואתה ה' כו' מה שאמרתי שאיני מבקש רק הערה מה להצילני ולא שתמית אויבי הלא הוא כי חביבין ישראל לפניך כי הלא ואתה ה' אלהים של כל הצבאות ועל כל זה לא תכנה שמך רק על ישראל סבא ליקרא אלהי ישראל וזהו ואתה ה' אלהים צבאות אלהי ישראל ואם תאמר נא ה' כי הלא לא יבצר היות התעוררות מה על מה שעושים לי ואם כן מהערת מה שאמרתי עורה לקראתי תבא גם הקצה ולא תשוב ריקם מלעשות בהם משפט ואיך תבקש הצלה לי בלבד הנה התיקון הוא כי הקיצה שהיא הקצה שלמה לפקוד כל הגוים שהם עוברי רצונך והוא על דרך מאמר הכתוב שפוך חמתך אל הגוים וכו' לומר אם יש על ישראל חמה שפוך אותה על הגוים אשר לא ידעוך ועל דרך שסידרו לנו תפלת הימים הנוראים ובכן תן פחדך כו' לומר אם היום הוא נורא והיה פחד תנהו על כל מעשיך שייראוך כל המעשים הם האומות עובדי כוכבים ועל דרך זה הוא אומר פה אם הערה שאמרתי עורה לקראתי תרגז רוגזך על שאול וסיעתו הקיצה לפקוד כל הגוים שהוא גדר גדול מהערה ושפוך עליהם התעוררות רוגזך כי ישראל אם פעם אחד יחטאו לך פעמים אחרות עושים רצונך אך הגוים עובדי כוכבים אל תחנם כי הם בוגדי און סלה וזהו אל תחון כל בוגדי און סלה כי תמיד בוגדים בך בפסילי אלהיהם:

ואתה - טעם אלהים צבאות – כי אתה אלהי צבאות מעלה בשמים ואלהי צבאות מטה, שהם ישראל.

הקיצה. ר״‎ל כמו שאתה מעורר עצמך לפקוד את העובדי גילולים כן אל תתן חנינה לעולם לאלו הבוגדים מישראל העושים און:

ואתה ה' אלהים, צבאות. בפסיקתא דספר תהלים יש פסיק בין אלהים לצבאות וכן מצאתי בס"א כ"י ישן יותר מג' מאות שנה ונסחא זו ערבא עלי מהטעם שאכתוב במזמור פ"ח אצל חסין, יה:

ואתה, באשר החליט בדעתו אז לברוח, והוא היה עד עתה שר צבאות ישראל ללחום עם הפלשתים, מוסר צבאותיו אל ה' שהוא יהיה עתה שר צבא ישראל וילחם מלחמותיהם, וז"ש ואתה ה' אלהים צבאות מצד שאתה אלהי ישראל ומשגיח עליהם, הקיצה לפקוד כל הגוים הבאים להלחם על ישראל תהיה אתה הפוקד החיל כנגדם (כי אנכי אברח מן הארץ), ובכל זה אל תחון כל בוגדי און, אל תחון גם את שאול ואנשיו הבוגדים להרגני, שתציל את ישראל מאויביהם והם יאבדו במלחמה, כמ"ש או ה' יגפנו וכו' או במלחמה ירד ונספה, סלה סיום הענין:

אל תחון כל בוגדי און - באי זה גוי יהיו.

כל הגוים. בס"ס כל במאריך ובמקף וכבר כתבתי מזה סוף פ' ראה:

ישובו לערב וגו', הנה יביעון בפיהם. פתרון שני מקראות הללו נופל זה על זה, ישובו לערב לא דים מה שעשו ביום אלא אף לערב ישובו על רעתם לשמור שלא אברח ואצא מן העיר ומה עשו ביום הנה כל היום יביעו בפיהם לרגל עלי אל שאול:

יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב: דרש רבא מאי דכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא (ראו) [ידעו] אור מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב שנא' ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון ערום הלכו מבלי לבוש ואין כסות בקרה חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד וכו':
(סנהדרין קט ע"ב)

ישובו. אמר על השומרים הבית כי לעדי ערב הם באיש ושבים ויהמו כמו הכלב שהולך ונובח בלילה כשנעור:

ומי יתן ולא יוסיפו לחטוא על מה שבוגדים עתה כי גם עוד ישובו לערב הוא בזמן הערב שמש אור ישראל שהוא בעת החרבן שהוא גם כן חסרון הלבנה ואז יהמו ככלב נגד ישראל ויסובבו עיר היא ירושלים:

ישובו - דמה אותם לכלבים שהם נובחים בלילה לשמור המדינה, ככה אלה שומרי הבית.

ישובו לערב. ר״‎ל ביום ילשינו עלי ולערב שבים לביתי לשמרני וכאשר נמלטתי סבבו בעיר לחפש אחרי ויהמו בקול בעת החפוש ככלב הזה הסובב ומחפש והומה:

ישובו לערב, יספר עתה איך שב שאול שנית בערב וישלח שומרים סביב ביתו להמיתו, בערב שבו שנית לרצחני, יהמו ככלב, מדמה את השומרים ככלבים שהם ג"כ שומרי הבית, כן יהמו גם הם ויסובבו את העיר:

ויסובבו עיר. והם היו מסבבים הבית בעבורי, אפשר שגם כן שלח שאול אנשים אחרים ללכת סביב העיר שאם יצא וימלט מיד הסובבים בבית שיקחוהו הסובבים בעיר:

חרבות בשפתותיהם. ואומרים בלבם מי שומע:

הנה. כי הוא היה שומע מבפנים מה שהיו מדברים מבחוץ דברים קשים כחרבות עליו כי חשבו שאין שומע אותם:

ואין צ''ל אחר שיכבשוה כי אם גם מעת סבבם העיר הנה יביעון בפיהם והס שלא להזכיר אשר יביעון שהוא כי ידברו סרה על ה' אלהי העיר ויושביה ואחר אשר יביעון בפיהם מה שמתחרטים מאשר דברו הוא חרבות בשפתותיהם לומר כי מי שומע כלומר אין אנו מתחרטים כי מי שומע כי יכחישו שמיעתו יתברך אשר דברו כענין ויאמרו לא יראה יה כו':

יביעון. ידברו כמו יביע אומר (לעיל י״ט):

הנה יביעון - כמו: הכלבים נובחים.

חרבות. הלה״‎ר שמדברים בפיהם כאלו יתנו חרבות ביד שאול להמיתני כי יאמרו מי שומע ולא יראו מאלהים:

הנה, רק גרועים המה מן הכלבים בשני דברים א. הכלבים רק מנבחים לא מדברים, וכלבים אלה יביעון בפיהם ב. הכלבים רק נושכים לא ממיתים בחרב, והם חרבות בשפתותיהם, שיאמרו בשפתותיהם כי יהרגני בחרב בבקר, ואמרו זה בלט וחשבו כי מי שומע, ולא יודע הדבר אלי עד הבקר:

כי מי - יחשבו כי אין אלהים שומע סודם.

ואתה ה'. אשר תלעג תשחק גם לרשעי' הללו:

ואתה. שתשמע דבריהם:

והנה ואתה ה' לא מהעדר השגחה תחריש כי אם ידעתי כי תשחק למו ולא תפקוד עליהם כדרכך כי תלעג על כל גוים תמיד על עוברם רצונך ומתהללים באלילים וזהו ואתה ה' כו' תלעג כו':

תשחק, תלעג. עי' למעלה (ב' ד'), ומוסיף תלעג שהוא יותר מן השחוק :

ואתה - דרך משל, כי תוכל לאבדם בכל עת, על כן אל תהרגם בהביעם.

תשחק למו. אתה שוחק על דבריהם כמו שאתה לועג לכל גוים שאינם מאמינים בך:

ואתה, אבל אתה ה' תשחק למו, כי אתה תפר עצתם, וכן תלעג לכל גוים שישמחו על זה שימות הלוחם מלחמת ה' עמהם:

תשחק למו. שלא יהא כח לעשות לי סופי מחשבותם ותחשוב דבריהם לשחוק כאדם ששוחק ולועג דברי שונא שאינו ירא ממנו:

תלעג לכל גוים. כמו שתלעג לכל הגוים הכופרים בך לבטל דבריהם ומחשבותם כן תלעג ותשחק לאלה:

עוזו אליך אשמרה. עזו ותקפו של אויבי החזק עלי, אליך אשמורה ואצפה לעזרני הימנו:

עוזו. מפני עוזו של שאול שהוא עז וחזק ממני:

והנה מצדי לו היה לי עזר משדי הייתי מכלה אותם אך עזו של אלהים הנזכר באמרי ה' אלהים צבאות אליך ה' שם הרחמים שהזכרתי עתה אשמורה ואקוה שתתהפך לעוז מדת הדין לכלות את הכל כי אלהים הוא מדת הדין הוא כבר משגבי אלא שהייתי משמר ומקוהלשמך של רחמים תתלבש עוז דין:

אשמרה. ענין המתנה כמו ואביו שמר את הדבר (ברא׳ ל״ז):

עוזו - אתה האל שהעוז לו בעצמו.

עוזו. מפני רוב חזקו של שאול אמתין על תשועתך כי אתה משגבי אבל בידי אין כח לעמוד נגדו:

עזו, אתה אומר אלי בשחוק, דע כי "עזו של שאול אליך אשמורה", אני שומר עז שאול ומלכותו אליך, שאתה תמלוך תחתיו ואתה תעוז נגד הגוים במלחמה, כי אתה אלהים משגבי, ר"ל שזה תאמר אלי במה שאתה משגבי ומחזקני נגד שאול וגם נגד פלשתים במלחמת קעילה, בזה תודיע שעוזו של שאול שמור אלי, ושאני מוכן למלוך תחתיו:

אליך אשמורה. שתצילני מידו כי אין לי משגב מבלעדיך:

אליך אשמורה - כטעם ליל שמורים הם כנגד וישמרו את הבית, על כן אמר: הקיצה.

יקדמני. יקדים לי עזרתי קודם שתשלוט בי יד שונאי:

אלהי חסדי. כתוב חסדו וקרי חסדי ביו"ד והענין אחד אלא שהכתוב על עושה החסד והוא האל יתב' והקרי על המקבלו והוא דוד כי אותיות השימוש ישמשו עם הפועל והפעול יקדמני יקדימני החסד:

ולמה לא כליתים מפני שאלהי חסדי הוא אלהי אברהם יקדמני ולא יניחני לכלותם כנזכר והוא מאמרם ז"ל על פסוק וירד העיט כו' כי רצה דוד לכלות את כל האומות מ''ה ולא הניחו אברהם שנאמר וירד העיט כו' וישב אותם אברם שהוא אצלי כי למען ישלטו ארבע מלכיות על ישראל להצילם מגיהנם כמ"ש ז"ל שאברהם בירר לנו את המלכיות תחת גיהנם ואמר חסדי ולא אמר אלהי החסד על כי גם אברהם חלקו הוא כי דוד הוא אדם וגם האבות כנודע ליודעים חן ואם כן מה ששוה לי מה שאלהים משגבי הוא מדת הדין הוא על הנוגע אלי שהוא שיראני בשוררי מהאומות אך לא לכולם דרך כלל וזהו אלהי חסדי כו' אלהים יראני בשוררי:

בשוררי. ענין ראיה והבטה:

יקדמני. פעל יוצא, שיעשה שאני אקדים ואברח טרם יבואו להרגני :

אלהי - הוא סבת חסדי שידע שלא פשעתי להם, הוא יקדמני לשלם להם כפעלם.

אלהי חסדי. ה׳‎ העושה לי חסד מעולם יקדים לי החסד טרם ילכדני:

אלהי חסדו. חסדי קרי:

אלהי חסדי יקדמני. חסדו כתיב אפשר אלהי חסדי שהוציא נפשי מעמקי הקליפות וזו פעם ראשונה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. ועתה חסדו יקדמני להצילני אלהים יראני בשוררי שיכנעו ואנצל ויש מי שפירש אלהי חסדו שעושה חסד עם המלך במלחמותיו יקדמני יעשה חסד קודם שאמלוך:

אלהי, הם סובבים את ביתי וחושבים כי אין שומע דבריהם ושלא אדע מזה, אבל אלהי חסדי יקדמני להודיעני הדבר, ואלהים יראני בשוררי, ה' הראה לי, עד שראיתי את השומרים השוררים עלי וסובבים את ביתי, ר"ל שה' הודיע לו זאת ע"י מיכל בת שאול:

יראני בשוררי. מה שאני תאב לראות:

יראני בשוררי - תאותי.

יראני. מה שלבי חפץ לראות יראני בהמסתכלים בי לרעה:

אל תהרגם. שאין זו נקמה הנכרת:

אל תהרגם. אמר כנגד האל אל תהרגם פן ישכחו עמי נקמת ה' ברשעים אלא יאריך זמן הנקמ' שתורידם מעשרם ותנידם לבקש לחם בחילך והם ישראל:

אל תהרגם וכו' אמר הלא אמרתי כי התעוררות הרוגז והדין אשר תתעורר על רודפי שהם ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים שהם עוברי רצונך אמר אשר תפקוד עליהם כעת לא לכלותם מן העולם כי אל תהרגם פן ישכחו עמי ולא ידעו כי על עוברם רצונך לקו כי נשכח המת מלב כי אם הניעמו בחילך וכחך שיהיו נעים ונדים והורידמו מגדולתם ולא נירא שהיותם בחיים יהיה לנו צר כי הלא מגננו אדני:

הניעמו. מל׳ נע ונד:

אל - יתפלל לשם שלא יהרגם רגע אחד פן ישכחו עמי מעשי השם ברשעים.

פן ישכחו. כי המת נשכח מן הלב ולא יזכרו בהם ליקח מהם מוסר:

אל, כשראה את שורריו ושומריו, מבקש אל תהרגם, ר"ל שלא יראוני בעת שאברח בעד החלון ותצילני על ידי שאתגבר עליהם ואהרגם, כי פן ישכחו עמי מה שעשו נגדי, רק הניעמו בחילך שינועו עתה ממקומם עד שלא יראו בבריחתי, ואח"כ הורידמו מגדולתם:

פן ישכחו עמי. כי כל המתים משתכחים אלא הניעמו מנכסיהם שיהיו עניים והיא נקמה שתזכר לאורך ימים:

מגננו ה'. אתה שאתה מגיני ולנרדפים עמי הראנו נקמה זאת מהם:

בחילך. בכוחך:

הניעמו - לבקש לחם כאשר הזכיר בכלבים, הם יניעון לאכל.

הניעמו בחילך. אלא בכוחך הרב הניעם ממקום למקום והורידם מנכסיהם אתה ה׳‎ מגננו כי אז יזכרו ויקחו מהם מוסר:

מגננו. מבטח לנו כגבור במגנו:

וטעם בחילך – הם ישראל.

והורידמו - ממעלת עשרם.

מגננו - הוא מלכנו באמת רמז, בעבור שאול המלך שצוה להמיתו.

חטאת. של פיהם הוא דבר שפתימו ונלכדים בגאונם העניים הנרדפים על ידיהם מפני האלה והכחש שהם מספרים:

חטאת פימו. יכירו כי זה העונש הוא עונש דבריהם הרעים ויעשו אם יוכלו:

ועד כמה זמן תאריך להם בצערם הלא הוא עד שחטאת פימו דבר שפתימו שהוא כי בתחלה בחרבן כשיסבבו עיר היא ירושלים לכובשה יביעו בפיהם ואחר שיטיחו דברים יהיו חרבות בשפתותיהם שהוא אמרם כי מי שומע אותם כי סילקו השגחתו ית' עתה לא יוציאם הקב"ה מן העולם עד שמלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם ויאמרו כי חטאו במה שאמרו נגד ה' כאשר הביעו בפיהם ואמרו כי מי שומע וזהו חטאת פימו כו' לומר כי חטאת פימו יהיה דבר שפתימו שבשפתם יאמרו כי חטאת פימו היה מה שדברו בשפתם והנה זה להם גאוה שלא יאמרו שהיה רק חטאת כי שגגה היתה ואז ילכדו בפורענות יתירה בגאונם שנתגאו לומר כי חטאת שגגה בלבד היתה ואז על ידי כן ומאלה ומכחש שהיו מאררים חלילה ומכחישים בו בזדון יספרו כי יודו כי בזדון דברו:

בגאונם. מלשון גאוה:

חטאת - קשור עם והורידמו, בעבור חטאת פימו.

חטאת פימו. את זה עשה להם בעון חטאת פיהם וכו׳‎ ויהיו נלכדים בעבור גאותם:

דבר שפתימו. בגעיא:

חטאת פימו דבר שפתימו, שיהיה דבר שפתימו שיתודו חטאת פימו, שהם בעצמם ידברו בשפתותיהם ויתודו את החטא שחטאו בפיהם מה שדברו עלי לה"ר ויודו שנענשו עי"ז, וילכדו בגאונם שע"י גאונם ילכדו ברשת, ומאלה ומכחש יספרו, והם עצמם יספרו ויתודו, שזה בא להם ע"י חטא של אלה וכחש, מה שדברו עלי כחשים ונשבעו באלת שוא לקיים דבריהם, ואחר שיתודו את חטאם, אז כלה בחמה, תכלם בחמתך, ותכלם פעם אחר פעם, ואינמו עד שלא יהיו עוד בעולם, וידעו לאפסי ארץ כי אלהים מושל ביעקב, עד שתתפשט הידיעה עד אפסי ארץ ויכירו כולם כי ביעקב יש אלהים מושל ומשגיח על פרטי מעשיהם, סלה סיום הענין:

ובגאונם. שהם מתגאים עלי ילכדו והורידם מגדולתם:

ומאלה. מקללה:

וילכדו בגאונם - כנגד כי מי שומע.

ומאלה. ומרוב הקללה אשר יבוא עליהם ומרב הכחש והרזון אשר יבואום יספרו הבריות זה לזה את כל הקורות להם ויהיה הדבר זכור ויקחו מהם מוסר:

ומאלה ומכחש יספרו. ומרוב קללה ומרוב כחש ורזון שיבוא' יספרו בני אדם זה לזה:

ומכחש. רזון:

ומאלה - ומקצת האלות והכחש שעשו, יספר זה לזה.

כלה. אותם בחמתך מלך השופט וידעו כי אתה מושל ביעקב:

כלה. אותן בחמתך מעט מעט ובסוף אינמו שלא יהיה בהם שריד:

ואומר עתה דוד אחר שענו אמן על כרחם לא תמחה רעתם שכסדום הגידו לא כחדו וילקו עליהם לכלותם וזהו כלה בחמה שהוא את מחריבי בית ראשון וגם כלה ואינמו מחריבי השני וידעו כי אלהים מושל כו' עד סוף האפסי ארץ סלה ולא יחשבו שממשלתו יתברך רק בא"י בלבד היא וגם לא יחשבו שלא היה מושל בארץ רק בזמן הבית אך לא אחרי החרבן כי אז סילק שכינתו והניח ממשלת הארץ לשרים ולהוברי השמים כדעת קצת הגוים בימים ההם כי אם שולטניה עם דר ודר וז"א וידעו כו' סלה:

כלה - פעמים מעט מעט ובסוף ואינמו.

כלה. את הרשעים ההם:

ואינמו. בגעיא בס"ס:

וידעו. בני אדם כשיראו הנקמה:

וטעם מושל ביעקב – כאשר הזכיר אלהי ישראל, והטעם כי אלהי העמים אלילים ואלהי ישראל שופט צדק.

ואינימו. ולא יהיו עוד בעולם:

וידעו. מפני הגעיא שעם השוא אצל היו"ד תקרא חירק בהרחבה מכלול דף קפ"ט:

כי אלהים מושל ביעקב. וישפוט הרשעים וכן הוא מושל:

מושל ביעקב. להושיע את החוסים בו:

לאפסי ארץ. אבל ביעקב הוא פוקד ומשגיח יותר מעכו,ם:

לאפסי. מוסב על וידעו וכו׳‎ לומר בקצות הארץ ידעו לעולם שאתה מושל ביעקב:

וישובו לערב. מחובר למקרא העליון חטאת פימו הם מדברים ביום ולערב הם שבים לארוב אותם שהלשינו עליהם:

וישובו. כלומר הם באים ושבים לעת ערב בעבורי ומסבבים העיר עלי ללכדני עתה וילכו לעת ערב אל הבתים לבקש לחם ויסובבו עיר לבקש מזונם וזהו שאמר:

וישובו לערב כו' הנה מאשר היה מדבר על מה ששלח שאול וישמרו את הבית להמיתו נמשך לדבר גם על קללות הגוים מפסוק ואתה ה' אלהים כו' ועתה חזר אל ענין ראשון והוא בשום לב אל פסוק האמור בספר שמואל ויפטר מפני שאול כו' ודוד נס וימלט בלילה הוא וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר ותגד לדוד מיכל כו' כי אם אומרו ודוד נס וימלט בלילה הוא היה כי כשנפטר משאול לא הלך אל ביתו כי אם שנס וימלט איך הבריחתו מיכל אחר כך מביתו אך ודאי כי מה שאומר אחר כך וישלח שאול כו' ותורד מיכל את דוד בעד החלון כו' הוא פירוש על מה שאמר ודוד נס וימלט בלילה הוא שמספר איך היה ואומר כי וישלח כו' ותורד כו' והוא כי הלך דוד אל ביתו מבעוד יום כשנפטר מלפני שאול וטרם יחשיך עודנו שם או עם חשיכה שלח מלאכים לשמור הבית עד הבקר והוא לא הכיר בהם ותגד לו מיכל אם אינך ממלט את נפשך הלילה כו' ואז טרם יחשיך הרבה ברח ושמא תאמר איך יכול לברוח שלא ראוהו סובבי הבית וגם למה לא המתין עד חצי הלילה בנפול תרדמה על השומרים ולא מיד כשהוגד לו על כן אמר וישובו וכו' שהוא לומר הנה מהפעם ראשונה שבאו לשמור בהערב שמש לא פחדתי כי אם מהשנית כי אמרתי הנה ירא אני כי וישובו לערב בעוד לילה פעם שניה לבקש אותי לראות אם עודני במקומי ויהמו ככלב כשלא ימצאונני ויסובבו עיר לבקש היכן נחבאתי לברוח:

וישובו - הנשארים, אז יהיו ככלבים לבקש לחם על כן.

וישובו. הרשעים ההם יענשו מדה במדה כמו ששבו לערב לשמרני וסבבו בעיר לחפש אחרי כן יחזרו על פתחי זולתם לעת ערב ויסובבו בעיר לבקש מזון ויהמו מכאב לב:

וישובו, נגד מ"ש תחלה שישובו לערב ויהמו ככלב, ויסובבו עיר לשמור את הבית להמיתו, מקללם שגם עתה אחר מפלתם ישובו ג"כ לערב ויהמו ככלב ויסובבו עיר גם עתה, רק לא יהיה זה כמו תחלה שסבבו ככלב להמית נפש איש צדיק, רק המה יניעון לאכול, מה שיסובבו עתה ככלב יהיה ככלב הרעב שסובב בלילה בעיר לבקש אוכל והוא הומה ומנבח ע"י רעבונו, שיסובבו אם לא ישבעו כדי שילינו, שע"י שתחסר בטנם מרעבון לא יוכלו ללין ויסובבו בעיר לבקש אוכל:

המה יניעון לאכול. כאשר עשו הכלבי' כל הלילה אם אינם שבעים שילינו מתוך שבעם וישנו:

המה. אף על פי שחזרו על הבתים לבקש לחם לא ישבעו כשילינו כלומר רעבים ילינו וישנו:

על כן מה עשיתי בעוד שהמה יניעון לאכול בתחלת הלילה שיניעון השומרים מהיותם מסבבים בבית לאכול במקום אחד יחד עם שאול טרם ישובו לערב פעם שנית יחדו ולא בכונה לאכול לשבעה נעו לאכול כי אם לבם לבל התאחר אז טרם ישבעו ששבו וילינו סביבות הבית בין האכילה הנחוצה טרם ישובו היתה ניסתי והאלהים עשה כי בשובם לא נכנסו לבקר אם הייתי בבית כי אם וילינו סביב לבטח כי לא שמו לב שבאותו המעט שנעו לאכול ולא לשבעה הספקתי לברוח:

יניעון. מל׳ נע ונד:

ולנו. כדי שילינו :

המה, לא - ישרת בעבור שנים, אם לא ישבעו לא ילינו.

המה. כשהמה יהיו נעים לבקש אוכל וכאשר לא ישבעו כי לא ימצאו די אכלם אז יתלוננו ויהמו מכאב לב:

ינועון. יניעון קרי:

וילינו. וי"ו במקו' כאשר כלומר יניעו לאכל וילינו כאשר לא ישבעו:

וילינו. מל׳ תלונה:

ואני. כשאמלט מהם לבקר אשיר עזך:

ואני אשיר. כשתראה לי עוזך בתקח נקמתי אני אשיר עזך:

ובזמן שוילינו בחשבם שהייתי במצודתם ואני הייתי שר עוזך וזה ואם לא ישבעו וילינו אז אשיר עוזך במקום שברחתי שם כי אשיר על העוז שהיה לי מאתך להתאפק לנוס ולהמלט ואומרו אם אינו לשון ספק אלא כמו אם כסף תלוה אם תקריב אם יהיה היובל ובהגיע עת בקר שנועדו להמיתני ואמצא את עצמי במקום בטוח אז ארנן לבקר בעת מועד שנועדו להמיתני אז ארנן חסדך ואין לומר כי הניסה אינה עוז וגבורה רק הוראת חולשה כי הלא מדמה אני הניסה בעתה אל התקוממות המלחמה בזמנה וזהו כי היית משגב לי בעתות שהשגבתני מהארי והדוב ומגלית ומפלשתים וזה אשוה אל מנוס ביום צר לי כ"א לא הייתי נס גם כי אנצח והייתי שופך דמי ישראל וע"י ניסה נמנעתי:

מנוס. מל׳ ניסה ובריחה:

ואני, עזך - כנגד עוזו אליך אשמורה.

ואני אשיר. כשאהיה נושע אספר עוזך בשיר ובכל בוקר ארנן חסדך:

ואני אקום בלילה, כדי שאשיר עוזך כל הלילה, ובבקר ארנן חסדך מה שהיית משגב לי ומנוס ביום צר לי שעזרתני לנוס ולברוח:

וארנן לבקר. בכל בקר ובקר כלומר תמיד ארנן חסדך שתעשה עמי, והדין עלי שאשיר וארנן שהייתי משגב לי:

וחסדך - כנגד אלהי חסדי.

ומנוס. אמר דרך משל כאדם הנס לאוהבו להמלט:

ולבקר - הפך הכלבים כי ביום ינומו.

כי היית משגב לי - ששמעת תפלתי ממתקוממי תשגבני.

עזי אליך. אליך שאתה עוזי ומעוזי אליך אזמרה:

עזי. כלומר עתה אני אומר עוזו כי העוז לשאול לפיכך אשמור ואוחיל לך ואז אומר עזי במקום עוזו ואליך אזמרה במקום אליך אשמורה כי בעת הצרה אשמור ואקוה התשועה ובעת התשועה אומר ואשיר אליך כי היית אלהים משגבי ואלהי חסדי כלומר שופט ויכול שלקחת משפטי מהם והטית חסדך אלי:

וגם אם יונח שעוז והתאפקות הניסה לי הוא ועזי יקרא ולא אל ה' עכ"ז עזי אליך אזמרה ואייחסנו אליך בבחינת מה שאלהים משגבי שלא פגע בי איש בברחי ואחז בי ותפשני כי בזה מדת אלהים שהי' מצערני בצער ההוא. כי אין יסורין בלי עון נעשה לי אלהי חסדי שנתהפכה לי מדה"ד לרחמים:

הזכיר בתחלה עזו שהעוז בעצמו וחסד השם סבת חסדי, ובעבור זה אמר אחר: אשיר עזך, כי אתה עוזי, כמו: עזי וזמרת יה.

עוזי. אתה חזקי ולכן אזמרה לך:

עזי אליך אזמרה. הראשון עזו אליך אשמרה וזה עזי אליך אזמרה והוא חד מן ג' זוגין מתחלפים קדמאה שי"ן ותנינא זי"ן וסימן נמסר במ"ג מלכים ב' סימן י"א:

עזי, נגד מ"ש עזו אליך אשמורה שהבטיח לו שישמור לו עוז של שאול, עד שאח"כ יהיה עוז של שאול שייך לדוד, אמר בעת שיהיה עזי, היינו שאגיע למלוכה, אז אליך אזמרה, כי אלהים משגבי מצד שהוא אלהי חסדי, כי המלוכה נתנה לו מצד החסד כמו שיתבאר בסימן פ"ט:

וכנגד חסדך – אמר אלהי חסדי.

אלהי חסדי. העושה לי חסד מעולם: