Kommentar zu Tehillim 6:71

על השמינית. כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו (בד"ה א טו) פלוני ובניו על השמינית לנצח:

למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד: כבר פרשנו טעם נגינות ושמינית ושאר מיני הנגון במזמור בקראי ענני. ויש מפרשים (תרגום במקומו) שמינית כנור שהיו לו שמונה יתרים, ועל זה הנגון נאמר זה המזמור. והדרש (בבלי מנחות מג ב): על המילה שנתנה בשמינית; וזהו רחוק. והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד על חליו, ואפשר גם כן שנאמר על לשון כל אדם המדוכא בחליים. כי הרבה מזמורים שהם תפלה ובקשה חברם דוד להיותם מזומנים לכל מתפלל; וכן דעתי בזה המזמור. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו): כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים.

השמינית. כלי זמר בעלת שמונה נימין:

למנצח על השמינית - השמינית – יש אומרים: כלי ניגון, יש לו שמנה יתרים או פיוט יש לו ח' נעימות, על כן כתוב בנגינות וזה על הנועם השמיני.

עַל השמינית. כן כתיב:

על השמינית מזמור לדוד ה' אל באפך תוכיחני וכו'. המפרש בדברי הימים א' סימן ג' כתב משלמה עד יואש ח' דורות ולפי שראה דוד שהיה זרעו כלה בימי יואש על ידי עתליהו וכו' עמד בתפלה ואמר זה המזמור למנצח על השמינית שמנה נימין על דור שמיני הושיעה כי גמר חסיד ונמלט יואש ומן יואש עד יאשיהו ח' דורות שראה דוד שיאשיהו ובניו כלם הולכים לאבדון זה נהרג וזה נקרו עיניו התפלל עוד על השמינית על דור ח' ה' אל באפך תוכיחני ובשביל תפלתו נשתיירו בני יהויקים ובכל ספר תהלים אין יותר על השמינית אלא אלו שנים עכ"ל ולפי דבריו הושיעה ה' כי גמר חסיד אמר בראשונה. ומזמור זה אמרו אח"ך לפי שראה יאשיהו נהרג וכו'. ולפ"ז א"ש שאמר אל באפך תוכיחני על יואש ואל בחמתך תיסרני על יאשיהו חנני ה' כי אומלל אני נכרת ח"ו בימי עתליהו ואח"כ בימי יאשיהו. רפאני ה' כי נבהלו עצמי רמז לנשים צדקניות המכונות עצמות ע"ש הכתוב עצם מעצמי ועל דרך שפירש רבינו האר"י ז"ל מ"ש רז"ל כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אומרים תפחנה עצמותיו וגם אנו נאמר דאפשר דמ"ש נבהלו עצמי רמז על חוה שהיא בת שבע ועל רות שהיא תמר שנתבהלו שח"ו יפסק זרעם ונפשי נבהלה מאד נפשי שהיא נפש אדה"ר נבהלה מא"ד ר"ת אדם דוד משיח ואתה חסד ה' רחמים עד מתי יתוקן עולם ויבא משיח מזרענו. ובספר ארץ החיים כתב נוטריקון מאד כאמור. ולדרכנו אתי שפיר בעזה"י:

למנצח, מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע, כאשר קבלו חכמינו זכרונם לברכה, והתפלל על חליו (ב' ז') אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו, והתפלל גם עליהם (ז' י"א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם, האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו, והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם:

יהוה אל באפך תוכיחני אם תוכיחני בעוני, אל באפך, רצונו לומר: לאט, כדי שאוכל לסבול, כמו שאמר ירמיהו הנביא (ירמיהו י כד): יסרני יי' אך במשפט וגומר

הנה מזמור זה זימר בהיותו על ערש דוי. ולבא אל עניננו נקדים כי הנה אף גדול מחמה כמפורש אצלנו ברב פנינים כי על כן בעון העגל סילק הוא יתברך מעל ישראל את האף ומרע''ה את החמה כמז"ל וגם האף הוא לשון זכר וחמה נקבה תשת הכוח וגם היסורין קשים מהתוכחה ככתוב אצלנו על פסוק מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי על היסורין הכבדים אמר מאיסה שאדם מואס בהם אך על התוכחת הקל מיסורין אמר אל תקוץ שהוא היות האדם קץ ומתחמץ לבו בצד מה אך לא מואס אותם לגמרי והוא כי הנה יש יסורין על עון והם קשים שיש בהם ביטול תורה ותפלה ונקראים מוסר ויש קלים שאין בהם ביטול תורה ותפלה והם יסורין של אהבה וקראם תוכחה והוא מה שפירש ואמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא אמר ייסר כי חוזר אל התוכחת הנזכר שהוא של אהבה כאמרו כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא אמר ייסר. ונבא אל הענין והוא כי בחליו היה נדון בקרבו כי לא ידע אם רצונו יתברך היה לייסרו במכאוב על משכבו אך למות לא יתנהו. או היה חליו אשר ימות בו ובכל חלוקה יש בחינות אם ה' חפץ דכאו ביסורין אפשר הם קשים למרק עון הנקרא מוסר או של אהבה הנקרא תוכחת כמדובר ואם הרצון הוא שימות בו אפשר מת חייב או מת זכאי ע"י מה שנתמרק עד כה על כן אמר אם הכונה היא יסורין בלבד אם הם של אהבה הנקראים תוכחת ה' אל באפך שהוא בחינת רוגז קשה יהיה ואם הם של עון הכבדים הנקראים מוסר אפילו בבחינת חמה אל יהיו לומר איני מואס אותם כי אם שאל באף יהיה מה שתוכיחני ואל בחמה מה שתיסרני:

באפך ובחמתך, החמה היא החמה הפנימית, ואף הוא הכעס החיצוני המתראה ויש אף בלא חמה אם לבו טוב עליו, וחמה בלא אף אם שומר הכעס בלבבו, כן בארתי בכ''מ בתנ''ך, ועיין לקמן (ל''ז ח', ע''ח ל''ח, צ' ז')

ה' - הקרוב אלי: כי זה המזמור חברו דוד בחלותו ויחי מחליו, או היה דרך נבואה על ישראל שהן בגלות, כמו חולים ואם על הדרך הראשון, גם התנבא דוד שיתרפא כתפלת יונה, אף אוסיף להביט ובעבור העון יוכיח השם בתחלואיו, כמו: בתוכחות על עון יסרת איש.

ואל בחמתך. כפל הדבר במ״‎ש:

ה' אל באפך תוכיחני. יו"ד השם בגעיא:

ה' אל באפך, יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק אל באפך תוכיחני, ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים אל בחמתך תיסרני, שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר:

ואל בחמתך תיסרני: כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון.

תוכיחני, תיסרני. התוכחה הוא דרך וכוח בדברים והיסור הוא ע''י יסורים, ואצל ה' לפעמים תהיה התוכחה גם כן ע''י יסורים, ואז בא להשיבו מרע בעתיד והיסור הוא על העבר, ורשמתי מקומותיהם ירמיה (י''ב י''ט) :

ואל בחמתך תיסרני. הוא"ו בגעיא:

אומלל. נשחת ודל כח (קופנדו"ן בלעז) כמו היהודים האמללים דעזרא (נחמיה ג׳:ל״ד):

חנני יהוה כי אמלל אני אמלל תאר; וא על פי שהוא פתו"ח. וכמוהו: לב הול הטהו (ישעיהו מד כ). והוא ענין תלישה וכריתה; כמו: ורבת בנים אמללה (שמואל א ב ה), היהודים האמללים (נחמיה ג לד); אמללה ילדת השבעה (ירמיהו טו ט), והדומים להם.

אך אוי לי כי רואה אני שאין הענין יסורין בלבד רק מות על כן חנני ה' כי אמלל אני כמת בכרת מחמת עון אומלל נפש וגוף על כן על הנפש אני אומר חנני ה' כי נראה שאין לה שום זכות לינצל והוא כי על פ' וחנותי את אשר אחון ארז"ל שיש לו להקב"ה אוצר גדול למי שאין לו וזה יאמר חנני ה' בתורת חן כי אמלל אני כי אין לי זכות ועל כן צריך רפאני ה' שאחיה מחולי זה ואתקן ושמא תאמר במה אני רואה כי אמלל אני גם הנפש אולי אינו כי אם מיתת הגוף אך הנפש כבר נתקנה ושלמה היא הלא הוא כי רואה אני כי גדול התפעלות הנפש מהתפעלות הגוף כי אין התפעלות הגוף כי אם נבהלו עצמי מציאות בהלה בלבד דמזלייהו חזא ומצטערים על שלא נשלמו במצות כמ"ש ז"ל על כל עצמותי תאמרנה אך לא נבהלו מאד:

אומלל. ענין כריתה כמו ימולל ויבש (לקמן צ׳) והוא מלשון מילה:

אומלל. מורה חלישות הכח (ישעיהו כ''ד) :

חנני - בעבור שמצא ר' משה הכהן: אמלל פתח, אמר כי איננו שם התואר רק הוא חסר כמו ונאשאר אני שהנכון ונשארתי על דרך אני הגבר ראה עני, הנני יוסיף על ימיך. ונכון הדבר.

חנני. לבל תוסיף עוד לחרות בי כי הלא אומלל אני ודי בזה:

חנני. החי"ת בקמץ לבד והוא חטוף:

חנני ה' כי אני אומלל וחלוש כח על ידי החולי, ומוסיף לאמר רפאני כי כבר נבהלו עצמי, כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם נפשי נבהלה מאד, וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ואתה ה' עד מתי לא תחונן אחר שגם נפשי בסכנה, אם כן ה' שובה מקצפך, חלצה את נפשי, ואם איני ראוי הושיעני מצד החסד:

רפאני יהוה כי נבהלו עצמי: רצונו לומר הגוף. ואמר: עצמי שהם יסוד הגוף. או אומר כן על כאב האברים.

נבהלו עצמי - שהם מוסדי הגוף ולא ירגיש וכאילו הרגישו מכובד החולי והנה עצמי כנגד הגוף.

רפאני. הוסיף לשאול ואמר רפאני מן המכות אשר עברו עלי מאז כי הלא נבהלו עצמי:

אמלל. בספר אחד כ"י הלמ"ד בקמ"ץ ובשאר ספרים בפתח וכ"כ ן' עזרא וכ"כ רד"ק בפי' וגם בשרשים כתב שנמצא פתוח ברוב הספרים וכן ראוי כפי המסורת:

ואתה ה' עד מתי. תביט ואינך רופא:

ונפשי נבהלה מאד עצמי נבהלו ונפשי נבהלה מאד לפחדי ולדאגתי שאמות מזה החלי.

אמנם ונפשי נבהלה מאד נראה שמרגשת צרה מופלגת יורה כי היא מר לה שנכרתת והולכת בלי תקון וגם כוון באמרו מאד על כי בה תלוי קיום העולם כלו שנאמר בו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי היא נפש אדם הראשון ובא ליתקן על ידי ואיך תצא מן העולם בטרם גמר התיקון בסוף השבעים שנה שניתנו לי והוא כי הנה תקונו של אדם הראשון הוא תיקון העולם כי על ידו בעונו נתקלקל העולם ואינו נתקן אלא על ידו כמ"ש ז"ל כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים אלה תולדות השמים ואלה תולדות פרץ כי ששה דברים שנתקלקל העולם מהם נתקנים ע"י בן פרץ הוא אדם הוא דוד הוא משיח כנודע ואם אינך עושה בגיני עשה בגין כבוד שמך הגדול שעתיד להיות על ידי והוא כי שמך הגדול שקראך אדם הראשון אשר אני אני הוא כמ"ש ז"ל אני ה' הוא שמי הוא שמי שקראני אדם הראשון ואז יהיה שלם ולא יהיו שתי אותיותיו בלתי מתחברות לשני חברותיהן כד"א כי יד על כס יה והנה השתלם דוד לתקן פגם אדם הראשון הוא ממהר תיקון המלא השם בארבע אותיותיו יחד והוא על ידו כי על כן הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא ועל כן בראות דוד בקרב ימיו שהיה על ערש דוי ויירא פן ימות טרם יגמור התיקון אמר הנה עצמותי מצטערים על המצות שלא אעשה אם אמותה הפעם וגם נפשי נבהלה על הנוגע אליה ואתה ה' על כבוד שמך אשר אין לה שיעור עד מתי למה לא תחוש למהר רפואתי ואתקן פגם האדם וישוב שמך לאיתנו וזהו ואתה ה' כלומר ואתה שם בן ארבע שנפרדים שנים אותיותיך מהשנים האחרות כי יד על כס יה שאחדות ארבעתן הוא אחדות נמרץ התאב מהיותך ה' מלא עד מתי תאחר:

ונפשי. כולל גם הנפש הרוחנית (כנ''ל ג') :

ונפשי - שהיא קשורה בגוף נבהלה יותר מהגוף, על כן מלת מאד.

ונפשי. ואף נפשי נבהלה וא״‎כ עד מתי אהיה עוד נגוע ומוכה הלא עצם הפורעניות בא לגלות אוזן למוסר והנה כבר נבהלתי וקבלתי המוסר:

ונפשי. אין בו צנור:

וְאַתָּ כתיב בלא ה"א וקרי בה"א; ואחד הוא, כי נמצא בלא ה"א. וכן ואם ככה את עשה לי (במדבר יא טו).

עד מתי - תהיה נפשי נבהלת שאין כח בה לסבול?!

ואת. ואתה קרי:

יהוה עד מתי: תדכאני בחליים ולא תרפאני.

שובה ה'. מחרונך:

שובה הטעם מלרע. והם חמשה מלרע וזה אחד מהם.

ועל כן שובה ה' בכל ד' אותיותיך אלה ועל פי דרכך חלצה נפשי כי חלקי ה' אמרה נפשי ובישועתך תושע גם היא וזה תעשה למען שמך כי בתיקוני תלוי כבוד שמך כמדובר וכל זה הוא לענין הנפש ולענין הגוף הושיעני למען חסדך כי איני כדאי כי אם על צד החסד והוא כדרך כל מלך שבשמחת גדולתו גומל חסדים טובים גם לבלתי כדאים. או יאמר למען חסדך שיבא חסדך שהחייתני מלהיות נפל לידי גמר:

חלצה. שלוף והוא כמו חלץ מהם (הושע ה׳):

שובה - שישוב מחרון אפו ולמען חסדך הושיעני מחליי, לא כאשר אמר יחזקיהו כי הקשה עלי מאד במותי, שלא אוכל להזכיר בלשוני ולא אודה לך בגלוי.

שובה ה׳‎. לזה שובה להוציא נפשי מהצרה והושיעני למען חסדך אף אם עדיין לא נפרעתי כפי חטאי:

שובה ה'. בטעם מלרע וסימן במסורת כאן וזה א' מהם:

חלצה נפשי. מחוליי:

יהוה חלצה נפשי ופרושו: שוב מחרון אפך עלי, ושוב חלצה נפשי שלא אמות מזה החלי.

הושיעני למען חסדך: לא בצדקתי כי ידעתי כי אני חיה.

כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך: אם אמות לא אזכרך במות ולא אודה לך; ואם תרפאני אודה לך לעיני כל. כמו שאמר חזקיהו (ישעיהו לח יח): כי לא שאול תודך מות יהללך וגומר; ואמר דוד (תהלים קיח יז): לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. כי הגוף אחר צאת הנשמה כאבן דומם, והוא יורד השאול; אבל הנשמה תעלה ותודה ותשבח לעד בלא הפסק. אבל יתאוה הצדיק לחיות לעשות רצון האל בעודנו חי להרבות שכר הנשמה לעולם הבא.

כי אמר הנה עוד טענה אחרת לבל אמות מחולי זה והוא במה שידענו כי אין אור גיהנם שולנו בת''ח ק"ו מסלמנדרא ואפילו לאלישע אחר אמרו מידן לא נדייניה דאיעסק בתורה וכ"ש דוד ע"ה שהוא עדינו העצני יגע ומתעדן על דברי תורה יומם ולילה והוא היה ראש הקבלה וראש הסנהדרין. ונבא אל הענין אמר אין במיתתי שבח לה' אם אמותה טרם אטהר מכל חטא כי הלא אין במות זכרך כי לא יזכרוך לברך את מי שסלקני מן העולם כי איני מאותו הגדר חלילה וגם שהמתים בלתי כשרים ומתמרקים בגיהנם ומשם עולה שבח לה' כמאמר רז"ל וגדול השבח העולה מגיהנם מהעולה מג''ע שאומרים יפה דנת יפה חייבת וכו' ובזה יאמר אחר כי אין במות זכרך שאיני מגדר אותם שמזכירים אותך בהלל לה' על מותן א"כ גם בשאול הוא גיהנם מי יודה לך כלומר האם אני לא יתכן כי אהיה מהנדונים שם שאודה לה' שיפה דן:

מות, שאול. השאול הוא הקבר שהוא אחר המות, ויצייר שבמות עדיין יש הודאה, כי עד שם יגיעו טובותיו באיכות המות שיבחר לו מיתה קלה ויודה על טובותיו כל ימי חייו, רק התהלה וזכר גבורותיו נפסקו אז, ובשאול נפסק גם ההודאה וכה''א כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעי' ל''ח) :

כי אין במות. כי אם אמות מהצרה הבאה שוב לא אזכיר שמך כי מי הוא הנותן הודאה בקבר הלא חי חי הוא יודוך:

כי אין במות זכרך זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:

אשחה בכל לילה מטתי. לשון סחי ומאוס (איכ' ג) והיתה נבלתם כסוחה (ישעיהו ה׳:כ״ה) ממאס אני מטתי בדמעות ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות (שם כה) ועם מי שחו (יחזקאל מז):

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי: אמר רב יהודה אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים שמנה עשרה עונות שנאמר יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה וכו':
(סנהדרין קז ע"ב)

יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה: כי אני נאנח ודואג על חליי ובוכה עד שאשחה מטתי בכל לילה. כי בלילה יכבד החלי ויאנח האדם ויבכה על חליו. או יבכה בלילה מפני שבני הבית ישנים ואין רואה אותו. והנה הוא יגע מהאנחה ומהבכי. ומה שאמר: אשחה ואמסה הוא על דרך גוזמא והפלה. ופרוש אשחה מן כאשר יפרש השחה לשחות (ישעיהו כה יא), או מתרגום וירחץ (בראשית מג לא): ואסחי. ופרוש אמסה מן המסיו את לב העם (יהושע יד ח); ותמס כעש חמודו (תהלים לט יב). ואלה הם מנחי הלמ"ד מבנין ההפעיל. ויש מפעלי הכפל מזה הענין רבים, כמו: המסו את לבבנו (דברים א כה); וימס לבב העם (יהושע ז ה).

כי הלא עסקתי בתורה כי הנה יגעתי באנחתי היגיעה הידועה ומיוחדת לי היא יגיעת התורה אין צ"ל בשלא היה לי צער כי אם יגעתי אפילו באנחתי הוא בימי צערי ובכן אין גיהנם שולט בי ושמא תאמר אם בן אפוא במה תתמרק אשמתך אם אמלל אתה מחמת עון הלא הוא כי מעתה אשחה כו':

אשחה. ענין שטיה במים כמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיה כ״ה):

מטתי, ערשי. כבר התבאר (עמוס ג' י''ב) שמטה כולל על העשוי שיטה אדם עליו על צדו, ושרשו נטה, והערש עשוי בצורה מיוחדת למשכב הקטנים והחולים והנשים, ובכלים (פ''ט ז') המטה והעריסה, ופי' רש''י בסנהדרין (דף כ') עריסה עריסת תיקונות,

יגעתי - יספר רוב חליו ואנחותיו ואשחה כחו כאשר יפרש השוחה לשחות ומטתי פעול והטעם ממי בכיותי, על דרך ונשמה לא נשארה בי. ויש אומרים: כי אשחה תרגום ארחץ בארמית.

יגעתי. נעשיתי עיף ויגע במה שאני מתאנח בכל עת:

יגעתי באנחתי. הבי"ת בגעיא:

יגעתי, עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו אומר הנה יגעתי באנחתי, עד שבכל לילה אשחה ואמאס את מטתי מרוב הבכי, בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק עששה מן הכעס עיני, ועיני האחרת נעתקה ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי רק בכל צוררי, כי הם קשים לי יותר מן החולי - משיב פניו נגד אויביו, אומר. סורו ממני אתם פועלי און, כי הלא בעת אשר שמע ה' קול בכיי, בעת אשר שמע תחנתי, (ה' תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, רצה לומר הלא באין ספק כי ה' תפלתי יקח ויקבל) הלא אז בעת שמע ה' קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות, א. כי יבושו מאד כל אויבי, הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד, וגם ב. הלא אז יבהלו כל אויבי, כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי ישובו (רגע) יבושו רגע, שישובו תיכף ברגע הזאת ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת, ולא יבושו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש:

בדמעתי ערשי אמסה. אלחלח וארטיב כמו מים:

(ו) או יאמר הנה אתה ה' שהזכרתי מדת רחמים לא יזכר במותי שיברכוך שרחמת על העולם בסלוקי ולו יונח שהייתי יורד שאול להתמרק ותעלה לך שבח משם הנה בשאול מי יודה לך שם הרחמים הנזכר כי לא יודו שם רק את מדת הדין שיפה דן אך מי יודה לך שם הרחמים שאני דובר בך והנה טוב לך תחייני ותרפאני ואודה על רחמיך שהוא שבח גדול לך משאודה על מדת דינך:

ערשי. מטתי כמו ערש יצועי (לקמן קל״ב):

ואשחה. מענין סחי ומאוס :

אשחה. אני משיט את מטתי במי הבכי כדבר השט על פני המים:

(ז) ומה תאמר במה תכופר אשמתך הלא הוא כי עד כה יגעתי בתורה המתשת כחי באנחתי השוברת חצי גופו של אדם כנודע מרז"ל להכניע האיברים אשר חטאו לך ומעתה עוד אוסיף להכניע גם סרסורי דעבירה הם עין ולב כי אשחה בכל לילה מטתי הוא כללות המטה שאני בה בדמעתי ערשי שהוא חלק מהמטה שאני שוכב בה אמסה בדמע העין היוצא מהלב כי אשר לבו שמח לא תרדנה עיניו דמעה וזה יען כי שניהם היו סרסורים על מה שאיברי גמרו עון במטתי על כן ישחו אותה ויותר במקום השכיבה שימסו אותה:

אמסה. מלשון המסה והתכה:

בדמעתי. אני מתיך ומרטיב ערשי בדמעות עיני וכפל הדבר במ״‎ש:

עששה. ל' עששית עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו ומנחם פירשו לשון רקבון כמו (לקמן לא) ועצמי עששו וכן כל לשון עש:

עששה מגזרת עש יאכלם (ישעיהו נ ט) כאלו אמר רקבה.

ושמא תאמר למה עד כה לא הפלגת בדמעות עינך כאשר תעשה לעתיד הלא הוא כי הנה עששה מכעס עיני כי מחמימות כעסי יבשה ותרקב ועתקה ותתישן שהוא ג"כ כלוי הלחות ואין לומר שא"כ איך עין נרקבת וישנה תהיה לה לחות להוריד דמעות לשחות בכל לילה מטתי כו' הלא הוא כי זה היה בכל צוררי שהיו מצירים אותי אך עתה בטלו צוררי:

עששה. לשון בליה ורקבון וכן ועצמי עששו (לקמן ל״א):

עששה, מענין עש המכלה את הדבר, כמו ועצמי עששו,

עששה - מגזרת עש יאכלם.

עששה מכעס. מחרון האויב בלו עיני:

עששה. העי"ן בגעיא:

עתקה. נתישנה ונזדקנה עיני בכהיית אור ומנחם חברו עם ויעתק משם ההרה (בראשית י״ב:ח׳):

מכעס עיני והטעם שאני בוכה מן הכעס שאני כועס על אויבי השמחים לחליי. ופרוש

עתקה. ענין יושן כמו והדברים עתיקים (ד״ה א׳ ד):

ועתקה. שנעתקה ממקומה :

וטעם עיני – בעבור שהוא רואה בחליו אויביו שמחים וזה טעם מכעס ואלה אויביו מבקרים אותו לראות נקמתם, ע"כ אחריו סורו ממני.

עתקה. בעבור צרותי כהה עיני כאלו נתיישנה בזוקן וא״‎כ די בכל הצרות אשר כבר עברו עלי:

בכל צוררי. בשביל צרות שמצירין לי:

עתקה מן וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח). ועששה ועתקה על דרך הפלגה וגוזמא. ופרוש בכל צוררי: בעבור כל צוררי. ויש מפרשים (תרגום ורשי במקומו): עתקה נתישנה כמו שתרגום ישן (ויקרא כה כב): עתיק.

ומלת עתקה – שבה אל עיני מרוב הבכי.

וטעם בכל צררי – בעבור כל צוררי ורבים כמוהו.

סורו ממני כל פעלי און כי שמע יהוה קול בכיי: בחיותו מחליו אמר זה, או בחליו; ומדבר על העתיד ברוח הקדש. וכל אדם חולה המתפלל בזה המזמור יוכל לומר זה, כי בטוח הוא כי האל ישמע תפלתו אם יתפלל בלב נשבר ונדכה.

כי על כן אני אומר סורו ממני כל פועלי און מלהצר לי והטעם כי הנה שמע ה' קול בכיי הוא קול שאמרתי שאבכה לפניו שאשחה בכל לילה:

סורו - צורריו הם פועלי און, הפך פעלו.

סורו. לכו ממני כי לא תוכלו לי מעתה כי נתקבלה תפלתי:

שמע יהוה תחנתי יהוה תפלתי יקח: יקח כמו לקח. וטעם יקח בזאת העת ובכל עת בבוא תפלתי אליו יקבלנה ברצון.

ואם יאמר איש האם עדיין לא בכית איך מעתה יעשה פועל הנה אינו מן התימה כי הלא כמקרה התפלה גם בזה יקרני כי טרם אתפלל שמע ה' תחנתי וקבלה ואח"כ תפלתי יקח וישמענה ולא תהיה תפלתי עליו למשא אחר שכבר קבלה והוא מאמרנו לאחד מדרכינו על פסוק והיה טרם יקראו ואני אענה שאם שאענה ואסכים להעשות הדבר על כל זה לא אומר לו אל תדבר כי עניתיך כי אם אחר שואני אענה עוד הם מדברים ולא אמנעם כענין תאות לבו כו' כי אם ואני אשמע כי ערבים עלי דבריהם וז"א שמע ה' תחנתי ועכ"ז ה' ברחמיו תפלתי יקח:

תחנתי, תפלתי. התפלה גדולה מתחנה שגדרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק, בשורשה ולא תהיה רק לאלהים, אבל התחנה תהיה גם לאדם, והיא בקשת הצרכים (כמ''ש מ''א ח' ל'), וע''כ אמר שהתפלה בודאי יקח, אבל גם ישמע תחנתו אשר יבקש לצרכו, ופעל

שמע - מודה כי השם רפאו מחליו לא הרופאים, בעבור שהתחנן אליו.

שמע וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

תפלתי יקח. בגעיא:

(ט) או יאמר במה שידענו מרז"ל כי לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם יחטא יחיד לא יתייאש כי יאמרו לו כלך אצל דוד ובזה יאמר סורו כלומר סורו ממעשיכם הרעים ממני ממה שתראו בי ולימדו ממני והוא כי שמע ה' קול בכיי שקבל תשובתי כלומר וכה יעשה לכם ולא תחשבו שלא תהיו לרצון לפניו כבתחלה כי אדרבה יתוסף לכם חיבה והראיה כי הנה מתחלה שתם תפלתי ושמע קול בכיי בלבד בהחילי לשוב:

שמע. הוא העבר הבא במקום עתיד המורכב שמורה על התנאי כמו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו (בראשית מ״ג:ט׳) ומולדתך אשר הולדת אחריהם (שם מ''ח) :

וטעם יקח – יקבל או יקחנה תחת עולה.

(י) ועוד מעט הוסיף כי שמע תחנתי ואח"כ ששמע וקבל הוסיף ויקח תפלתי אשר שתם תחלה ולא מנעה כמדובר בקודם:

או יאמר הגה שלשה הדרגות עליתי בתשובתי זו למעלה מזו תחלה לא היה שומע רק דמעתי ולא תחנה ותפלה ואחר שבכיתי ושבתי מעוני עוד מעט לא הוצרכתי לבכות לשיקבל ממני כי אם שמע ה' תחנתי שהיא גדולה מסתם תפלה וכל זה ביחיד אך עדיין תפלתי כלומר בהיותי יחיד עדיין לא היה שומע ועתה גם תפלתי יקח כי לא בלבד יקבלנה כי אם גם לא היה מקבלה ע"י מלאך סניגור כי אם הוא בעצמו תפלתי יקח:

(ט) או יאמר סורו כו' כי הנה אמרו בגמרא שמזהיר יתברך אל כחות חיצונים מחטיאי אדם שלא יחטיאו את רשומי הדור דמכרזי ברקיע הזהרו בר' עקיבא ובתורתו הזהרו ברבי מאיר כו' וכדאמר להו השטן אלמלא דמכרזי עלך כו'. והנה באמת לכחות ההם המחטיאים פועלי האון יאמר להם כי חרשי משחית המה ועליהם יאמר סורו ממני כל פועלי און בל תחטיאוני כי שמע ה' קול בכיי ורשום וקדוש אני לפניו יתברך:

(י) ובוטח אנכי כי במה ששמע ה' תחנתי שאמרתי חנני ה' כו' ותרפאני ידעתי כי גם תפלתי שיסורו ממני כל פועלי און יקח:

יבושו ויבהלו וגו'. מהו ישובו יבושו פעם שנייה אמר רבי יוחנן לעתיד לבוא הקב"ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה, ר' שמואל בר נחמני אומר לעתיד לבא כל אומה קוראה לאלהיה ואין עונה וחוזרין וקוראין להקב"ה ואומר להם אילו אלי קראתם תחילה הייתי עונה אתכם עכשיו עשיתם עבודת גלולים עיקר ואותי טפילה לפיכך איני עונה שנאמר ישועו ואין מושיע זו עבודת גלולים ואחר כך אל ה' ולא ענם (לקמן יח) לכך נאמר ישובו יבושו:

יבשו ויבהלו מאד כל איבי בהרפאי יבשו ויבהלו כל איבי שהיו מקוים מיתתי.

יבשו ויבהלו כו' במה שתחלימני ותחייני ככל הכתוב יבושו ויבהלו מאד כל אויבי שיתכרכמו פניהם ומה שאמרתי שעל מה שיבושו עוד יבהלו מאד הוא אם מחמת הבושה לא ישובו מיד בתשובה אך אם ישובו לא אשניאם רק אוהבם נדבה ולא אחפוץ שיבושו מאד חלילה רק הרגע הראשון שעל ידו הם שבים וזהו ישובו יבושו רגע בלבד:

יבושו - הם בראותם חיותי ויחלו הם, על כן ויבהלו כנגד נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד.

יבושו. בראותם הצלחתי:

רגע. במעט זמן:

ישבו יבשו רגע: כשיראו שלא עלתה מחשבתם ישבו אלי להיות בשלום עמי ובאותו רגע תהיה להם בושת ממני.

ישובו - ינחמו או יבקשו שלומי.

ויבהלו. כדרך אדם התמה ונבהל בראות דבר אשר חשב לנמנע:

ישובו. אז יהיו חוזרים מרעתם לבקש שלומי וברגע ההיא יבושו ולא לאחר זמן כי אמחול להם על מה שעשו בי ולא תזכרנה עוד להיות להם לבושה:

4024 / (תהלים ו,ג) / אמלל
קונפונדו"ץ / confonduz / נבוך
כפי הנראה ביחסת-הנושא (היחס הרגיל: confondud).

4025 / (תהלים ו,ח) / עששית
לנטירנ"א / lanterne / עששית, פנס
הלעז חסר בדפוסים, אבל מתאים להסבר של רש"י: "עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו".

ויאמר ה׳ אל אהרן לך לקראת משה המדברה. בוא וראה גדולתו של אלהינו אלהי הרוחות לכל בשר. שהרי משה רבינו היה במדין, ואהרן אחיו היה במצרים, והקב״ה יתפאר שמו לעד ולנצח נצחים אמר למשה במדין לך שוב מצרים, ואמר לאהרן לך לקראת משה המדברה, והעולם שבין זה לזה לא הקשיבו ולא שמעו דבר, לכך נאמר אין עוד מלבדו (דברים ד לה), אין קדוש כה׳ כי אין בלתך (ש״א ב ב), אין כמוך באלהים (תהלים פו ח), הקול שהוא משבר ארזים משמיע לחש.