Kommentar zu Tehillim 62:26

על ידותון. שם כלי שיר ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין הנגזרים על ישראל מאויביהם:

למנצח. המזמור לדוד ונתנו אל ידותון לשורר:

למנצח על ידותון כו'. יתכן יאמר כי רוח הקדש ששרתה על ידותון היה גם הוא מזמור לדוד שהופיע לשניהם בסגנון אחד:

ידותון. שם כלי נגון:

למנצח לידותון - נועם פיוט תחלתו לידותון שחברו ידותון המשורר, או אחר חברו עליו, ולהיותו כלי רחוק הוא.

על ידותון. בגליון מ"ג כתוב על פי' הראב"ע נראה שהיה גורס לידותון ולי נראה שאין הכרע ובכל ספרים שלנו כתוב על ידותון וכך נדרש באגדת תהלים על הדתות ועל הדינים שאתה עושה לנו:

למנצח, מזמור זה נחלק לג' חלקים א. ידבר אל אויביו החורשים עליו רעה, ב. מדבר אל נפשו שיבטח ויתחזק בה', ג. תוכחת מוסר כי יש אלהים שופטים בארץ: (חלק א') אך אל אלהים דומיה נפשי, מה שנפשי דומיה ובלתי פוחדת משום דבר, הוא אך מחמת שמקוה לאלהים, כי ממנו תבא ישועתי:

ועל. כמו אל והמזמור הזה נאמר על לשון הגלות:

דומיה נפשי. מצפה נפשי כמו דום לה' והתחולל לו (לעיל ל"ז):

אך, לא תוחיל אל אל אחר כי ממנו תהיה לי ישועתי:

אך אל אלהים כו' יהיה ענין המזמור ללמד לאדם דעת אלהים בארץ כי הוא יתב' לבדו אשר כח ואל לו להפליא לעשות ומרבה להיטיב ועליו יתברך לבדו הוא הבטחון ולא על בשר ודם ואשר מן המצר יקרא לו ית' יושיענו הוא יושיענו ויגאלנו כי מגן הוא לכל החוסים בו ואשר אותו יתברך יעזוב וישים בשר זרועו וילך אל איש שר וגדול אשר בארץ להציל לו מרעתו בוכה ומתחנן לו יעשה עמו ככל צדקותיו מלבד אשר לא יצליח הוא משחית נפשו ונלכד במצודת ארור הגבר אשר יבטח באדם וזה אמר אך אל אלהים לבדו ולא לאיש שר ואוהב דומיה נפשי להושע כי ממנו ישועתי כלו' כי גם אם יקרה תהיה לי תשועה על ידי אדם ממנו יתברך לבדו היא ולא מבשר ודם כי אם שהוא יתברך מגלגלה ע"י בני האדם וזהו ממנו ישועתי:

דומיה. ענין תקוה כמו דמינו אלהים חסדך (לעיל מ״ח):

דומיה. תואר, ענין שתיקה :

אך - טעם אך למה הוא נפשי דומיה, כטעם: דום לה, דומו עד הגיענו אליכם, על משקל: על אלה אני בוכיה, לבא ישועה לה רק לשם לבדו.

אך וגו׳‎. לא שמתי תוחלתי באדם אך אל אלהים תקוה נפשי כי מעולם ישועתי ממנו:

אך אל אלהים דומיה נפשי. אפשר במ"ש דצריך לקבל היסורין באהבה. ולשתוק על דרך וידום אהרן. וז"ש אך אל גימטריא ב"ן הרומז לשם אדני דין. אלהים ידוע הוא דינא קשיא כששולט מדת הדין דומיה נפשי אדום ואקבל היסורין מאהבה. ממנו ישועתי כי כל מאי דעביד רחמנא לטב ואם קבל היסורין מאהבה בא בשכרו וזהו ממנו ישועתי א"ך גימטריא אהיה ממנו צורי וישועתי דהבטיחנו אהיה אשר אהיה עמם בצרה זו אהיה עמם בצרה אחרת:

דומיה. מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה:

לא אמוט רבה. מטות גדולות, ומדרש אגדה רבה גיהנם:

אך הוא. לבדו:

כי אך הוא לבדו צורי מלבא עלי צרה ואם כבר באה הוא ישועתי להצילני ממנה ואחר ההצלה גם הוא משגבי להיטיב לי ולרומם אותי זולת ההצלה אך בזאת שלא אמוט רבה שלא אחטא עד יהיו לי רובא עונות כי בהיות הרוב זכיות הוא יתברך צורי והנה כל זה הוא לי מאתו יתברך מבלי הרבות תפלות ותחנונים רק בהיות כי אך לו יתברך דומיה נפשי בלבד בלי שתוף בטחון בזולתו ושיהיה בטחון נפשי וזהו דומיה נפשי בידעי כי ממנו תשועתי כי אז ודאי אך הוא לבדו צורי כו':

רבה. משגבי וישועתי רבה מאד, וכבר התבאר אצלי ששמות המופשטים יבואו לפעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה :

אך - ולא היה לי מושיע זולתו ובעבור שהזכיר למעלה, כי ממנו ישועתי הזכיר כאן הוא ישועתי.

אך הוא צורי. ולא זולתו:

אך, ולא תחשבו שיושיעני על ידי אמצעיים טבעיים, רק אך הוא צורי וישועתי, הוא לבדו בלא שליח ע"י דרך הטבע, וא"כ משגבי לא אמוט רבה מאד, אחר שמשגבי שמחזק אותי שלא אמוט הוא אלהית, א"כ הוא רב וגדול מאד:

לא אמוט. מוטה רבה כי אל יסמוך ידו וחסר המתואר:

וטעם לא אמוט – אל תהום.

משגבי. ועל שהוא משגבי לזה לא אמוט נטיה רבה מבלי תקומה:

רבה - הפך משגבי, כי מצאנו תהום על לשון נקבה תהום רוממתהו.

תהותתו. מנחם פי' מגזרת התיו לאכלה (ירמיהו י״ב:ט׳), ויתא ראשי עם, (דברים ל״ג:כ״א), עד אנה תאספו על איש, ול"נ שיש לפותרו לשון הוות ויהא ה"א ותי"ו שורש כאשר יאמר מן מת מות, כך נאמר מן יסוד הת הות ולשון רבים הוות והוא לשון מחשבת שבר ותרמית, ויש מפרשין תהותתו כמו תאריכו לשונכם על בני אדם ברע ודימוה לל' הערב כשמרבה בדברים (סא"א):

עַד אָנָה: ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו ונשכח תורת רגל מארצנו שנאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו דרש רבא מאי דכתיב עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו וכו':
(סנהדרין קט ע"ב)

עד. אמר כנגד האויבים תחשבו הוות על כל איש ואיש מישראל:

ואחר שכן הוא עד אנה תהותתו על איש כו' לומר שוא לכם משכימי קום בצרה לכם אל נשיא בעמכם יושיעכם מצרתכם בהיות לאל ידו לעשות בגופו או בממונו מאחרי שבת בביתם שופכים נפשם בבכי ונאקה במר שיחה להתמרמר ולומר הושיענו כי באו מים עד נפש משפילים ומפילים עצמכם תחתיו לאמר תיקר נפשכם בעיניו לעשות את שאלתכם ובקשתכם וזהו עד אנה תהותתו ותכנעו על איש החשוב ככל אנשים שבמקרא תהותתו ותכניעו עצמכם לפניו וזהו על איש שהוא אצל איש כד"א ועליו מטה מנשה על יד הירדן עד אנה אתם הבוטחים בבשר ודם תהותתו על איש ותכנעו תחת רגליו בבכי ובתחנונים להיטיבכם ולהועילכם מממונם ועזרתם בצרתכם והנה תרצחו כלכם ותסתכנו כי תכנסו בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם וימשך כי ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו נמצא מסתכן בנפשו ומרצחה כי האיש הנז' הוא לכם כקיר נטיו כי שום עצמכם תחת בטחונו הוא כמשים עצמו תחת קיר נטוי שהוא בסכנה ואם עושים לו נס הוא לו מזכיר עון לנכות זכיותיו ומה גם שע"י מה שתרוממוהו יבוש מלומר שאין לו ויודה האמת אלא שדוחה מיום ליום ומחדש לחדש כגדר הדחויה והיא תוחלת ממושכה באופן שהוא לכס גדר הדחויה וטוב היה לכם שלא תהותתו ותכנעו לפניו ותרוממוהו כל כך כי הלא עתה יבוש מאשר רוממתם אותו ויאמר לרחמכם ותבטחו בו והיו עיניכם תלויות ימים או עשור ולא תצליחו והלא טוב היה למעט ברוממותו לבלתי רוממו והכנע כל כך תחתיו שעי"כ מיד יחתוך התקוה ויכזב ויאמר אין לאל ידי לא תוסיפו לראות פני שאז טוב לכם כי תתייאשו מלהתמיד אחריו ותבקשו מה':

תהותתו. מל׳ הוות ושבר:

תהותתו. שרשו הות, בשקל תכוננו

עד - טעם לא אמוט על מחשבת בן אדם שימוט, ע"כ יוכיחם לאמר עד אנה תהותתו מגזרת הוות תחשבו עליו ונמצא רי"ש תרצחו קמוצה, על כן הוא פועל שלא נקרא שם פועלו, כמו: ובמים לא רוחצת, כי הקמץ והשורק והחולם ימצאו בבנין הזה וזה דרך תפלה.

עד אנה. עד מתי תחשבו הוות על כל איש ואיש:

תרצחו. סנהדרין פרק חלק פיסקא אנשי סדום דרש רבא מאי דכתיב עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם וגו' מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאו ונוטלין את ממונו. נראה שהמדרש קורא תרצחו בפתחות הרי"ש מן ועתה מרצחים. ירצחו שכמה וכך היא קריאה בן נפתלי ומחזורא רבא ובעל אות אמת אבל קריאת חכמי טבריא ור' פינחס ראש הישיבה והראב"ע רי"ש תרצחו קמוצה וחטופה מפני דגשות הצד"י ועלייהו סמכינן משום דב"א קאי כוותייהו:

עד אנה תהותתו על איש וכו'. יש מי שפירש עד אנה תדברו הוות על איש צדיק תרצחו שהם אומרים הבא על אשת איש וכו' והמלבין פני חבירו ברבים כאלו ש"ד וזהו תרצחו אך משאתו יעצו להדיח מלכות בית דוד שעצת אחיתופל שימלוך אבשלום ויהרוג אביו ואח"כ לדון אבשלום ולהמיתו ותעקר מלכות בית דוד עכ"ד ואפשר לפי זה דמ"ש גדר הדחויה הוא לומר דבת שבע שלו אך בשביל שנדר לאוריה לתת לו בת ישראל לכך נתנו לו אשתו וז"ש גדר הדחויה שנדחית לשעה וכלפי דאחיתופל דהיה רוצה לבטל מלכות בית דוד אמר אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט וישאר המלכות קיים:

עד אנה תהותתו על איש, אתם תביאו הוות ושבר בשביל איש, שעל ידי שאול תרצו להביא הוות על דוד, ובזה תרצחו כולכם, שהגם שתעשו זאת בסבת שאול גם אתם נחשבים כרוצחים, כי אתם דומים כקיר נטוי (על) גדר הדחויה, שגדר רעוע עומד תחת קיר הנטוי ליפול, והקיר הנטוי נופל על הגדר ומפילו על איש העומד תחתיו והרגו, שבזה אין לומר שעקר ההורג היה הקיר שהוא דחה את הגדר, כי גם הגדר סבב מיתת האיש, שאם היה הגדר חזק לא היה נופל ע"י הקיר, והגם שהקיר נטוי עליו היה נשאר עומד ולא היה הורג את האיש שתחתיו, וא"כ הרצח מיוחס אל שניהם, אל הגדר שהרג, ואל הקיר שהפילו, כן בנמשל שאול דוחה אותם להפיל אותם על דוד ולרצחו, ובכל זה תיוחס הרצח גם אליהם מצד שהם דומים כגדר הדחויה שאינו חזק לעמוד בפני הקיר, שאם היו חזקים בדעתם לא היו שומעים לקול שאול לרצוח בחנם והיו עומדים נגדו, וא"כ הגם שתהותתו הוות על ובשביל איש מכל מקום תרצחו כולכם, וגם אתם אשמים בדבר:

כקיר נטוי. המוכן ליפול על בני אדם:

תרצחו כולכם. יהי רצון שתרצחו כולכם ותהיו כקיר נטוי וכגדר הדחויה שהם קרובים לנפול כלומר כל ימיכם יהיו בפחד ולבסוף תמותו על ידי רציחה, ומלת תרצחו בקמ"ץ הרי"ש לבן אשר והוא מבנין שלא נזכר פועלו מהדגוש כי קמ"ץ חטף ושורק אחדים בבנין ובן נפתלי תרצחו בפת"ח הרי"ש ואנו סומכין על קריאת בן אשר:

כקיר. גדר ענין כותל בית וחצר:

על איש. על ידי איש, ומלת על נמשך לשתים, קיר נטוי (על) גדר הדחויה :

וטעם כקיר נטוי – שתהיו ככה, ונטוי על משקל עצום, או הוא מהפעלים היוצאים ועד הדחויה, שהטעם כפול.

תרצחו. יהי רצון שתרצחו כולכם ובתחלה תהיו ככותל הנטוי לפול וכגדר הנדחה ממקומה כן תהיו בתחלה בפחד ואימה ובסוף תמותו ע״‎י רציחה:

משאתו. לפי שאתם יגורים מן בני אדם שמא ימלוך וישלם גמולכם יעצתם להדיח עליו הרעה:

אך משאתו. מגדולתו של אל ומרוממותו, כי זכר אלהים וצורי:

כי הלא תדעו כי אשר זולתכם מהבאים לבקש בצר להם ממנו ולא יעשו ככם כ"א שמרוממותו יעצו להדיח שלא רצו לרוממו ככם כ"א אך משאתו ורוממותו נועצו להדיח ולמעט מעט משאתו כמשמעות מלת אך שהוא שלא להחניפו כל כך כ"א למעט מרוממותו כי הנה אלה קנו דעת יותר מכם כי הלא ירצו כזב כלומר יותר ירצו כזב בפיו שיאמר להם אין לאל ידי להיטיב לכם כי היה באמור להם כך בשביל מאמר פיו שאיבד תקוה ונטו עוד מלטרוח אחריו יברכו כי בהאביד תקוה מישועתו יתייאשו משוב אליו ואל על יקראוהו יתעשת למו ואז טוב להם ויברכוהו על שפעם א' הסירם מעליו ולא ילאו יום יום לריק אך הן אמת שבקרבם יקללו סלה באופן כי כלל הדברים הוא כי בין המגדיל בכבוד הנשיא ועשיר מעם שיעשה חפצו בין הבלתי נכנע כ"כ הצד השוה שבהם כי אין בו מועיל אלא שהמכבדו יותר הוא הנלאה לריק בעיניו תלויות ימים רבים ורעתו רבה יותר וא"כ אפוא מלכם תדכאו עצמכם לפני אנוש כערככם ואנה תעזבו כבוד אלהי ישראל שהוא מעוזכם והוא מעריצכם ומושיע אין בלתו כאשר הקדמתי באמרי אך אל אלהים דומיה נפשי כו' אך הוא צורי כו':

משאתו. ענין הרמה:

משאתו. מוסב על שם איש הנזכר, מפחדו של שאול

אך משאתו - הטעם כמו: הלא שאתו תבעת אתכם, כי נשא אשא להם.

אך משאתו. ר״‎ל הן לא הרעותי את אחד מהם אך כל אחד מהם בעבור רוממתו וגאותו יעצו ביניהם להדיחני מן העולם ורוצים הם בהכזב הנאמר עלי בפני שאול:

יקללו סלה. הקו"ף במאריך והלמ"ד בשו"א ובלא דגש:

אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב, מה שהם אומרים שמה שהם ידחו את הגדר על דוד להרגו הוא מפני שאתו ופחדו של שאול שהוא הקיר המפיל אותם להדיח את הגדר, בזה ירצו כזב, הוא טענה של כזב ולא ירצו את עונם בזה, כי מבואר הפך שהם עושים דבר זה מלבם ומרצונם לא מפני פחד שאול, כי בפיו יברכו, כי שאול צוה להם להתראות לפני דוד כאוהבים ולחקור ולרגל את מקומו, כמ"ש (ש"א כ"ג כ"ב) לכו נא הכינו עוד וראו את מקומו כי אמר אלי ערום יערים הוא, והם מה שמברכים אותי בפני ומתדמים כאוהבים הוא רק בפיו של שאול, מפני ששאול צוה להם כך, אבל בקרבם יקללו, והם שונאים לי ודורשים רעתי בעצמם לא משאתו של שאול, סלה סיום הענין: (חלק ב') אך, מדבר עם נפשו, את נפשי! דמי אך לאלהים כי ממנו תקותי, תקותי אל הישועה היא ממנו, וכן הוא באמת צורי וישועתי:

בפיו. של כל אחד ואחד מהם יברכו:

ואמר כי יעצו כל איש להדיח זה את זה מרוממותו שלא יתנו אליו כי לא יחשבו כי ה' יודע מחשבותם לפיכך ירצו כזב שמדברים אחד בפה ואחד בלב, כי ידמו כי אין יודע לבבם ויברכו בפיהם ויקללו בלבם:

כזב. ענין דבר הנפסק כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א):

להדיח. שרשו נדח ומשתתף עם דחה, לדחות את הגדר :

והזכיר להדיח – אותו בכזב אחר גדר הדחויה.

בפיו. כ״‎א מהם מברך אותי בפיו מן השפה ולחוץ אבל בקרב לבם מקללים אותי לעולם אף בעת שמברכים אותי בפה:

ובקרבם. ובמחשבותם יקללו סלה:

ובקרבם. לשון היחיד על כל אחד ולשון הרבים על הרבים בכלל:

אך. אבל נפשי אל תהי בעצתם אלא לאלהים לבדו דומיה. והוחילי, כי ממנו תהיה תקצתי לא מאחר והוא יצילני מהם וממחשבותם וכפל עוד ואמר:

אך לאלהים דומי נפשי כו' אחרי אומרו מה רב טוב הבוטח בה' שהוא יתברך צור ישועתו משא"כ הבוטח באדם ראה והנה יוכל איש לדבר לומר כי הלא המכשלה הזאת תחת ידי בני האדם יען יבקשו מאת ה' ולא יענה אותם על כן מלאם לבם לבטוח באדם והוא כי המה לא ידעו מחשבות ה' וגם לא ישיתו לב אל משארות אשמותם אשר על שכמם המעכבים את התשועה עד יתקנו את אשר עותו על כן לדבר על לבם אמר כמדבר עם נפשו ואומר אך לאלהים דומי נפשי כו' לומר שמעי בת וראי איעצך אלמדך להועיל והוא כי הנה מאשר אמרתי לך דומי נפשי כי ממנו ישועתי היה מקום להבין כי טוב לגבר יתפלל לה' יושיענו מצרה לו באמרו כי ודאי יעשה ה' מבוקשו כי הוא יתברך שומע תפלה וידום לה' כי ממנו תבא ישועתו מיד אך לא זו הדרך ישכון אור חלילה כי הוא נסיון ואם לא יעשה מבוקשו יבא להרהר וימשך לבטוח באדם חלילה לכן השמר פן ואל תעשה כדבר הזה כ''א אך לאלהים דומי נפשי כלומר לא תשאל לו רק הנוגע אליך נפשי שימחול על אשמותיך ויקרבך לידי זכות וכיוצא כי אך ממנו יתברך מאליו ישלים תקותי של גופי כי אעשה את שלו והוא יעשה את שלי:

אך - ואני אומר לנפשי אך לשם לבדו דומי נפשי.

אך וגו׳‎. אינני חושש להם אך נפשי תקוה לאלהים כי מעולם בא לי תקותי ממנו:

אך הוא צורי. לחזק הבטחון ואבטח בו שיהיה עוד משגבי שלא אמוט כלל, וזה בצאתי מהגלות לפיכך לא זכר רבה:

ושמא תאמר ומה אשיב אל לבי שכשאקרא ואדום לה' ולא אענה שתאמר אלי שתמיד אייחל ולא אובד תקוה חלילה הלא זאת תשובתך והוא כי הן אמת כי הוא יתברך שומע ומייחל ומציל בלי ספק ובלי איחור כי עוד אני מדבר והוא ישמע אמנם זה יהיה כשאין לי עון אשר חטא שמעכב וזהו אך הוא צורי וישועתי כו' אך בזאת כשלא אמוט כלל אז ודאי אבטח בו שיענה מיד וזהו כי פה לא אמר לא אמוט רבה כי שם ידבר על כשהרוב זכיות לא יחסרון עונות שאפשר שבמיעוט לא יהיה א' מהמעכבים ויענה מיד וכן אפשר יהיה ביניהם עון מעכב ומאריך עד התיקון אך עתה דבר על שגם מיעוט עונות אינם כי אפשר שאם היה מיעוט שיש ביניהם מה שמעכב התפלה לענות מיד:

אך - פעמים רבות היה צורי וישועתי.

על אלהים. שיוציאני מן הצרה הזאת שאני בה:

אך עתה כשלא אמוט כלל על אלהים מוטל ישעי וגם כבודי שאענה מיד בישע שהוא כבודי ועליו מוטל לחוש על כבודי אך בזאת שלא אתערב בטחון באדם כ"א שצור עוזי הוא היות מחסי באלהים לבדו:

על - אם כן אין עלי לבקש שאושע ויהיה הכבוד לי רק על השם, שהוא יושיעני ויכבדני.

על אלהים. ר״‎ל הלא על אלהים מוטל ישועתי ולהשאיר אותי בכבודי כי הוא הבטיחני על המלוכה ועליו לקיים:

על אלהים, ר"ל הוא מקוה מאלהים ישע וכבוד שהיא המלוכה, וזה אין ה' מחויב לעשות לו כי יש כמה צדיקים שלא ישיגו כבוד ומלוכה בעוה"ז, רק מצד שה' הבטיח לו את המלוכה, על אלהים ישעי וכבודי, הוא דבר שקבל ע"ע לעשות לי, אבל צור עזי מחסי שישמור אותי מאויב, זה נמצא באלהים, שגם בלי הבטחה דרכו לשמור את חסידיו:

וכבודי. שאני נקלה בגלות והוא יהיה עוד כבודי כשיוציאני מהגלות יכבדוני כל העמים:

צור עוזי. הוא מאמץ כוחי ולזה אחסה בו:

צור. עוזי ומחסי, בו לא באחר:

בטחו. אמר לבני הגלות בטחו בו בכל עת שיביא לכם הגאולה, בכל עת. אע"פ שיאריך זמן הגלות ולא בא עת הגאולה בטחו בו בכל עת ר"ל עם אלהים:

בטחו בו בכל עת כו' הלא אמרתי כ"א אל אלהים דומי נפשי אל אשית לבי שודאי יענוני פן איזה עון יעכב ואבא להרהר כ"א שאם יתמהמה אחכה לו אמר עתה דעו אפוא כי אין דברי אלה אמורים כ"א ביחיד כאשר עד כה דברתי לשון יחיד ושלפעמים איזה עון מעכב כי מדקדקין בתפלתו ומהפכין בה אם ראויה או בלתי ראויה היא ומבקרין פנקסו אך לא כן תפלת הרבים כי הן אל כביר לא ימאס וזהו בטחו בו בכל עת לומר אם רבים אתם אל תיראו כ"א בטחו בו בכל עת כו' והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק פנה אל תפלת הערער כי אל תפלת היחיד פונה ומביט אם ראויה להתקבל או לאו אך כשהם רבים לא בזה את תפלתם וזהו בטחו בו בכל עת והוא מאמרם ז"ל בגמרא כתיב דרשו ה' בהמצאו וכתיב בכל קראנו אליו אלא כאן ביחיד כאן בצבור כי ליחיד צריך עת רצון כעשרת ימי תשובה וכיוצא אך רבים נענים בכל עת וזה יאמר בטחו בו בכל עת ועכ"ז אל יעלה על רוחכם שמבלי הכנעת הלב בתפלתכם יענה עתירתכם להיותכם רבים כי לא כן הוא כ"א עם שפכו לפניו כו' וטעם רביעי שבמלת עם מורה זה כמדבר עמהם ואומר עם היותכם עם ראויים להתקבל לפניו יתברך לא הרבוי הוא העיקר רק שפכו לפניו לבבכם שכולל גם היצר הרע ואז אלהים מחסה לנו סלה גם מדת הדין. או יאמר קרוב אל הקודם בטחו בו אתם ישראל בכל עת גם בעת צרה אך בזאת שתהיו לאחדים וזהו אומרו עם וגם שפכו לפניו לבבכם ולא אבטיח זה רק לישראל כי אלהים מחסה לנו סלה:

בטחו - אחר שהוכיח המהותתים שב לדבר אל עם השם, בטחו בו על כן בלשון רבים.

עם. אתם בני עמי בטחו בו בכל עת:

בטחו בו. בי"ת בו רפה:

בטחו בו עם, אתם עם בטחו בה', כי הבטחון בה' י"ל יתרון מבטחון על דבר אחר, א. שהבטחון על דבר אחר על בני אדם וכדומה, לא יבטח בו בכל עת, כי בעת רעה לא יוכל להושיעו, אבל על ה' תבטחו בכל עת, ב. שהבטחון על בני אדם לא תוכלו לגלות לו כל מצפוני לבכם, שיש דברים שיתבייש מגלות לבני אדם, אבל לפני ה' תשפכו לבבכם לגלות כל מצפוני לב, ג. שאלהים מחסה לנו, שבאדם רק יבטח, אבל בה' ימצא מחסה, כמ"ש טוב לחסות בה' מבטוח באדם כמש"פ שם, סלה, סיום הענין: (חלק ג') אך בני אדם הם הבל, שאין בם ממש, וגם בני איש הגדולים שיש בהם איזה ממש, הם כזב, שהוא דבר הפוסק ואינו מתקיים במאזנים לעלות, אם תראה בני אדם שעולים ברום ההצלחה הם דומים כמי שעולה בכף מאזנים, שזה סימן שהמה מהבל יחד, כי כשמניחים שני דברים בשתי כפות המאזנים ההבל והקל הוא עולה למעלה ודבר הכבד נופל למטה, כן עלייתם הוא סימן שהם מהבל ואין להם כובד וממש בעצמותם:

שפכו לפניו לבבכם. בתשובה שלימה ויבוא לכם הגואל:

אלהים מחסה לנו סלה - כי עם מעם השם והזכיר מחסה, כנגד מחסי באלהים.

שפכו לפניו לבבכם. בתפלה כי הוא מחסה לנו מעולם:

כי אלהים מחסה לנו. ולא יהיה מחסה כזב מחסהו כמו שהוא מחסה בני אדם על כן אמר אחריו:

אך הבל בני אדם. ואל תיראו מהם מאחר שהקב"ה מחסה לנו בעת צרה סלה:

אך בני אדם כזב. כמו הבל דבר שאינו עומד במאזנים לעלות דרך משל אם יעלו אותם במאזנים עם הבל יהיו קלים יותר מהבל:

אך לא לאומות מ"ה וזהו אך הבל כו' והוא כי האומות מאדם ועד נח היו תלוים בזכות אדם הראשון ונקראים על שמו ומנח ועד אברהם היו בשם נח נקראים בני נח ולא עמדה לראשונים זכות אדם ולא לשנים זכות נח כי ראשונים נמחו במבול זולת מה ששליש העולם הציף הים ולא שוה למו ברית אדם וכן ברית נח לא עמד לזרעו בדור הפלגה ולא עמד רק זכות אברהם יצחק ויעקב לזרע יעקב וכמאז"ל בב"ר שאמר אברהם להקב"ה כרת ברית עם אדם ובא נח ודחה בריתו לברית אדם באתי אני ודחה בריתי לברית נח לא יבא אחר ותדחה בריתי מפני בריתו כו' הנה מזה יורה שכללות שאר אומות היו בשם אדם ובשם נח עד בא אברהם ובזה יאמר אלהים מחסה לנו סלה לעם אלהי אברהם יצחק ויעקב וזהו סלה שלא תדחה ברית זולת אבותינו לבריתם אך הבל ב"א הם דורות המתייחסים לאדם כי הלא נדחה בריתו ויצף ה' שליש עולמו בדור אנוש וכלו במבול וכזב המה גם המה בלתי מתקיימים כי כל דבר בלתי מתקיים נקרא כזב כמד"א היו תהיה לי כמו אכזב וכן אל תכזב בשפחתך כן כזב המה בני איש הם בני נח הנקרא איש צדיק ולא בלבד היות המתייחסים אחריהם משוללי אחדות כ"א שבשית אותם בכף מאזנים הם מתעתדים לעלות למעלה הכף מאזנים אשר המה בו לקלותם המה עולים יותר מהבל גם בהיותם יחד באחדות כי הלא דור הפלגה עם אחדותם לא שוה להם ויפץ ה' אותם:

הבל בני אדם, כזב בני איש. כזב הוא דבר הבלתי מתקיים, ובני איש הם הגדולים (כנ''ל מ''ט), והם גם אם אין הבטחתם הבל בשעתו הוא כוזב אח''כ :

אך באדם אל תבטחו, כי הם הבל וכזב ואלו עלו במאזנים בני אדם ובני אדם היותם פחותים מההבל דרך משל, כי הם הבל הבלים כדברי שלמה בנו.

אך הבל בני אדם. הבטחון על בני אדם הוא הבל וכזב ודבר שאינו מתקיים במאזנים לעלות. הוא ענין מליצה לומר אם נחשוב להעלות במאזני משקל המה יחד ר״‎ל הבטחון של כל בני אדם אז נראה שהמה קלים ופחותים מדברי הבל והוא מקרא הפוך וכאילו אמר המה יחד מהבל:

במאזנים לעלות. אם באו לעלות במאזנים והבליהם שוים כן פשוטו, ומדרשו לענין הזוגות:

חיל כי ינוב. אם תראו רשעים שממונם מצליח וגדל אל תשיתו לב:

אל. העשק הוא הממון שבא לידי אדם מחבירו ואינו מחזירו לו אם נתחייב לו ממון ומעכבו, והגזל הוא שגוזל בחזקה ממון חבירו ורוב ממון בני אדם יש בו מן הדרכים האלה לפיכך אמר כי ממון בני אדם אין לו העמדה לפיכך אל תבטחו בתנצלו מן הצרה ובעבורו אל תהבלו כי הבטחון בו הבל:

וגם שאמרתי בטחו בו בכל עת ע"י אחדות אך בזאת שאל תבטחו בהיות בידכם עושק וגם בגזל אל תהבלו אם גזל בידכם אל תהבילוהו לחשוב שלא יעכב בידכם כענין רחקי מעושק כי לא תיראי כו' ועל ידי כן שלא יהיה לכם עושק וגזל והיותכם לאחדים כמדובר אז חיל כי ינוב ויתחדש עליכם אל תשיתו לב:

בעושק. ענין גזל:

כי ינוב. מוסב על הגזל, אם הגזל ינוב תנובה ויעש חיל :

אל - הטעם הזכיר בתחלה אל תבטחו בבני אדם להושיעכם, ואל תבטחו בממונכם שיעמוד לכם בצרתכם, וזה טעם חיל כי ינוב, כמו עשה לי את החיל הזה.

בעושק. להרבות הון בעושק:

אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו כי הגזל הוא הבל גרוע מעושק, וגם חיל כי ינוב אם תראה שהגזל ינוב חיל, היינו שישא פרי ותנובה וירויח בו חיל ועושר והצלחה, בכ"ז אל תשיתו לב, כי החיל הזה לא יעמוד ולא יתקיים:

חיל. ממון:

חיל כי ינוב. כשתראו שממונכם יפרה וירבה אל תשיתו לו לב שיעמוד כי לא יעמוד וינוב יפרה:

תהבלו. מלשון הבל:

ומלת ינוב ירבה מגזרת תנובה, והזכיר בעשק ובגזל כי רוב ממון בני אדם יעשוהו על אחת מאלה הדרכים.

אל תהבלו. אל תבטחו בהבל להרבות הון בגזל כי לא תתקיים העושר ההוא וכפל הדבר במ״‎ש:

ינוב. יצמח לשון תנובה:

חיל. עושר:

והעושק - על ידי פיתוי ואונאה.

חיל כי ינוב. אם תראו עושר הבא מגזל צומח ומתרבה אל תשימו לב לבטוח בעושר כזאת כי לא לעולם תהיה:

ינוב. מלשון תנובה והצמחה:

והגזל - בחזקה.

וטעם תהבלו – תוסיפו הבל על הבל.

אחת דבר אלהים. ששמעתי מתוכה שתים ומה הן שתים כי עז לך לשלם לאיש כמעשהו, והשני כי לך ה' החסד ומאיזה דבור שמענום מדבור שני של י' הדברות שמענו ממנו שהקב"ה פוקד עון ונוצר חסד שנאמר בו (שמות כ') פוקד עון אבות וגו' לכך בטוח אני שישלם שכר טוב לצדיקים ופורענות לרשעים, זו למדתי מיסודו של ר' משה הדרשן, ורבותינו דרשוהו בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים: תא שמע שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין אלא דברי המזכין מאי טעמא לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו לא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להן אלא אחד מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות וכו':
(סנהדרין לד ע"א)

אחת דבר אלהים. פעם ושתים כלומר פעמים רבות דבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי העוז לאלהים לבדו, לכן אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו:

ועל מה שאמרתי כי אלהים שהוא מדת הדין מחסה לנו סלה שיראה כמו זר נחשב שמדת הדין יהיה מחסה הפך ענינו אל תתמהו על החפץ כי שתי הבחינות אחת כי ה' הוא האלהים כי הלא אחת דבר אלהים בסיני שתים זו שמעתי שהוא זכור ושמור שדבור אחד היה ושתים שמענו כי בדבור אחד נאמרו ונודע כי זכור ושמור שבדבור אחד נאמרו הם דין ורחמים כנודע ומי יאמר כי מדת אלהים היה המדבר אז שאמרתי דבר אלהים שהיא השכינה הלא הוא כי עוז שהיתה בקולות וברקים הלא לאלהים הוא ועכ"ז שתים זו שמעתי גם ענין רחמים כי אינך משולל מבחינת רחמים:

(יב-יג)

אחת - כבר הזהירנו השם פעם ושנים כי העוז לשם הוא לבדו והוא לבדו יתן עוז לנצח, או להעשיר כנגד צור עזי.

אחת. אמירה אחת דבר אלהים וממנה למדתי שתי דברים:

אחת דבר אלהים, כן דבר אלהים, שלא נבטח בעושק וגזל ובהצלחה שהעושק מצליח, והגם שאלהים דבר אחת בכ"ז שתים זו שמעתי, שמעתי מדבריו שני דברים, א. כי עז לאלהים שלכן לא יצליח הגוזל והעושק מפני שיש לאלהים עוז להעניש את העושה רשע, זאת שנית מפני כי לך ה' חסד להציל את העשוק, ולהשגיח על הצדיק אשר עשק אותו, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שכר להצדיק ורחמים להנרדף ועונש להרשע והרודף:

ולך ה'. אלהים מדת הדין לרשעים בעז, ולצדיקים ה' מדת הרחמים בחסד :

כי עוז. האחת למדתי אשר לאלהים הוא העוז וידו בכל משלה:

ולך אדני חסד. ומהו החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא מעשהו ממש אלא מקצתו כענין שנאמר (עזרא ט׳:י״ג) כי אתה אלהינו חשכת למטה מעונינו כך נדרש באגדת תהלים, ויש לפותרו עוד ולך ה' חסד כי יש בידך לשלם לאיש כמעשהו:

וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד: רבי אלעזר רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד וכו':
(ראש השנה יז ע"ב)

ולך. יש מפרשים כי חסד עשה האל יתעלה עם בני אדם כשהזהירם והודיע' כי הוא ישלם לאיש כמעשיו וי"מ כי כמו אע"פ כלומר אע"פ שתשלם לאיש כמעשהו באחרונה לך החסד כי החסד גובר כמו שכתוב ורב חסד, ויש לפרשו לענין המזמור שהוא מדבר על לשון הגלות אמר מה שהארכתנו בגלות חסד עשית עמנו להטיבנו באחריתנו כי חסד תעשה לאדם בשתשלם לו כמעשהו הרע שעשה בעה"ז כדי שיקבל שכרו בעה"ב שלם על הטובו' שעשה:

ולא בלבד רחמים כ"א לך שם אדנות הוא האלהים הנזכר גם חסד שהוא יותר מרחמים כי הלא אתה תשלם לאיש כמעשהו מדה כנגד מדה ולצריך תהיה לו נוצר חסד על היותו גומל חסדים וכיוצא אתה הוא המשלם כנודע כי הכל ניתן ע"י השכינה נמצא כי גם החסד ניתן על ידו מה גם הרחמים וא"כ צדקתי באמרי אלהים מחסה לנו סלה. או ולך ה' חסד כי לא תצרף מחשבה רעה למעשה ולא תשלם כמחשבתו רק כמעשהו. או כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בערך היות האיש חוטא ולא בערך למי חטא. או כי אתה תשלם העון לאיש כמעשהו ולא פירות כאשר במצות שיש פירות. או כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ממש מדה כנגד מדה למען יבין לשוב ע"י מה שלוקה. או כמעשהו ולא כפגם הנמשך ממעשהו למעלה. או יאמר מאמרנו על פסוק ועבדתם כו' וברך את לחמך כו' שאינו כמלך מבני אדם שאם מאה יעשו לו עבודה אחת ויתן להם אלף דינרים בשכרם יחלק בשוה עשרה לאחד אך הוא יתברך לא כן שאם מאה יעשו מצוה אחת אין שכר שום אחד דומה לשל חבירו כי פלס ומאזני משפט לה' וא' היה פנוי וחברו הניח מלאכתו א' עשה בזריזות יותר מחבירו וחבירו יותר מחבירו עד כלם וכן א' עשה ולא בשמחה וחבירו בשמחה וחבירו בשמחה יתירה ממנו ועד"ז עד כלם ע"כ כל אחד יקבל לבדו לפי שיעור עבודתו וזהו ועבדתם לשון רבים כי אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים אך בשכר לכל אחד בפני עצמו וזהו וברך את לחמך בלשון יחיד וזה יאמר פה הלא חלקתי בין תפלת יחיד לתפלת רבים אך זה הוא לענין קבלת התפלה אך לא יהיה השבר בשוה לכל אחד כי לך ה' חסד מה שאינו למלך מב"א כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בפרטות ולא כבשר ודם שמשלם בשוה.

ולך - אחר כן יודה השם שעשה חסד עם בני אדם והזהירם והודיעם כי הוא ישלם לאיש כמעשהו. ויש אומרים: כי אתה אע"פ, כדרך: כי עם קשה עורף הוא באחרונה לך החסד.

ולך ה׳‎ חסד. והשנית למדתי ממנה שה׳‎ עושה חסד עם בני אדם:

כמעשהו. בגעיא בספרי ספרד וכן היא לב"א:

ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אפשר במ"ש רז"ל דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואמרו רז"ל ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו ומאביו נעשה גידין וצפרנים ועצמות וכו' ומאמו עור ובשר וכו' והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו' ודעת ובינה והשכל וכו' כמ"ש בנדה דף ל"א. וא"כ נמצא שהמחשבה הוא חלק ה' ומרוב ענותנותו יתברך אם חטא במחשבה שהוא חלק ה' הוא מוחל לו ואינו נענש על המחשבה. וזה חסד עליון וז"ש ולך אדני מדת הדין חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבה אף שהמחשבה חלק אלוה והי"ל ליענש יותר על המחשבה:

או יאמר מאמרנו בביאור התורה כי כשהוא יתברך פוקד ע"י מלאך אינו מבחין בין צדיק לרשע משא"כ כשהוא יתברך פוקד על ידי עצמו וזה יאמר ולך ה' חסד זולת האמור כי גם בעשותך עם היותך מדת הדין כי כאשר אתה משלם בעצמך ולא על ידי מלאך כי אינך כמלאך שלפעמים אינו מבחין ופוגע באיש שלא כמעשהו כ"א אתה על ידי עצמך תשלם לאיש כמעשהו אף ליחיד שבין המרובים משא"כ כשאין אתה משלם כי אם ע"י משחית כי השגחתך פרטיית:

כי אתה תשלם. ר״‎ל מדבר הזה נשמע שני הדברים כי אתה ה׳‎ דברת אשר תשלם לאיש כמעשהו וכמ״‎ש ואם תלכו עמי קרי וגו׳‎ והלכתי אף אני עמכם בקרי (ויקרא כז) וכן על כל הדברים שהאדם חוטא אתה משלם לו מדה במדה ואם לא היה ידו בכל משלה היה א״‎כ לפעמים מן הנמנע בדבר מהדברים לשלם מדה במדה ומזה בעצמו נשמע שדרכו לעשות חסד עם האדם כי זה שמענש מדה במדה הוא חסד גדול כי אז יבין האדם וישכיל לדעת שלא בא במקרה כ״‎א מה׳‎ על דרך העונש וימהר לשוב מחטאיו וכ״‎ז חוזר למעלה לומר ומהו בטחון האדם הלא טוב לחסות בה׳‎ הואיל וידו בכל משלה ועושה חסד:

תהלים (קפיטל יט)
במדרש ובילקוט וזה לשונם מה דכתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ריש לקיש אמר מקל וחומר ורבנן אמרי מגזירה שוה עד כאן. והוא תמוה. ויש לומר דכוונתם על יסורים דממרקין עוונותיו של אדם. ואיתא במסכת ברכות דף ה' דרבי יוחנן סובר דהא דיסורים ממרקין נשמע מקל וחומר דשן ועין דעבד יוצא בו לחירות וכו' וריש לקיש אמר מגזירה שוה נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים וכו' עיין שם. משום הכי אמר במדרש דממרקין מקל וחומר או מגזירה שוה. [והרב חיד"א ז"ל במדבר קדמות הקשה על זה דהא ריש לקיש בסוגיין קאמר מגזירה שוה ואלו במדרש קאמר ריש לקיש מקל וחומר ורבנן מגזירה שוה עיין שם. אכן בספרו יוסף תהלות על תהלים סי' י"ז מיישב הקושיא זאת דבספר עין יעקב הגירסא בגמרא ר' לוי במקום ריש לקיש]: