Kommentar zu Tehillim 80:22

אל שושנים. אל ישראל:

למנצח עדות. האמת הוא כמו שכתבנו כי פתיחת המזמורים הם על ענייני הניגון לא נודע היום אצלינו וזה המזמור נאמר על זה הגלות:

למנצח אל שושנים וכו' כוונת אסף לבקש רחמים על הארבע גליות להיות מעיר לעזור על תיקונם אחד לאחד ועל תקותו יתקן הוא יתברך את כל אחד אמר מעתה על כל סוג אחד זמר מיוחד על תיקון גלות בבל אמר למנצח שהוא יתברך יעשה למענו ועל השנית שיהיו שני גואלים מרדכי ואסתר אמר אל שושנים כי כן יתייחסו הצדיקים כמ''ש ז"ל על פסוק ללקוט שושנים ועל יון שהורה הוא יתברך היות עמנו ולא נטשנו בעדות נס שמן המאור אמר עדות כי הוא עדות לישראל ועל תיקון האחרון אמר לאסף מזמור כי אז אל עצמו יהיה מזמור כי יבנה בית שלישי ב"ב ואז מה שזימר הוא עצמו באמרו מזמור לאסף אלהים באו גוים כו' שארז"ל שהוא על שקרח אבי אבותיו יתעתד לשוב לעלות בבטחון השערים שטבעו בארץ ויעלו והמזמור ההוא לא יתקיים רק בשוב ה' את שביתנו בבית האחרון במהרה בימינו על כן אמר לאסף מזמור על תיקון גלות הרביעי:

אל שושנים. על שושנים והוא כלי נגון עשוי בצורות שושנה:

למנצח אל שושנים - או על שנה. אמר רבי מרינוס: כי עדות כמו עדי, דבר נכבד כמוהו ואת נזר העדות.

למנצח אל שושנים עדות לאסף מזמור. פירש בספר ארץ החיים על דרך דודי ירד לגנו ללקוט שושנים בעון בטול תורה בנים מתים וז"ש רועה ישראל כמו גדיים וטלאים קטנים שאינם יכולים לסבול הקור והחום כך קטנים הם ערבים מפי עוללים ויונקים וכו' נוהג כצאן יוסף שהיה מכלכל את אחיו בימי הרעב אעפ"י שגמלוהו רעה וכו' ע"ש ואם נאמר דרך דרש ורמז שתיבת לאסף עולה ג"כ לבאר הענין כמו שמצינו למפרשים לפי דרשתם לפעמים דורשים השם לפי הענין. אפשר להסמיך כאן מה שכתבנו בעניותנו דיש לחקור בזה שהקב"ה שאל ערבון מישראל על התורה ואמרו ישראל בנינו הם ערבים עלינו וכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני והוינן בה דהערב הוא אם אינו יכול ליפרע מן הלוה והכא יכול ליפרע מן הלוה דבמקום להמית את בניו הערבים ימית הלוה. ותירצנו בעניותנו דהלוה בביטול תורה ומצוה ניצוצי תורתו ומצותיו שלט בהן הסט"א ואם ימית הלוה אינו עושה כלום כי ילך לגהנם או לעונשים מרים אחרים ועדיין ניצוצי הקדושה בסט"א ונמצא שאינו יכול ליפרע מהלוה אך כשימותו בניו קטנים נפשם נקיה וטהורה ואז במיתתם מעלין ניצוצי הקדושה לרוב והוא פרעון גמור וז"ש למנצח לנצח לסט"א אל שושנים בנים קטנים הערבים. וכי תימא מה ערבות הוא זה והלא יכול ליפרע מהלוה. לז"א דע עדות לאסף פירוש אהני מיתת הערבים לקבץ ניצוצי התורה וז"ש עדות לאסף יאספו ניצוצי התורה במיתת בנים קטנים ולכן מזמור לברר ניצוצי התורה ע"י פטירת הבנים קטנים א"נ אפשר במ"ש פרק כל כתבי אין העולם מתקיים אלא בהבל תנוקות של בית רבן וז"ש אל שושנים שהם תנוקות של בית רבן וזהו עדות שלומדים תורה ובזה מתקיים העולם רועה ישראל האזינה לקולם ובזה יתקיים העולם נוהג כצאן יוסף והזכיר זכות יוסף לעורר הרחמים יושב הכרובים צמצם שכינתו כביכול להודיע חיבתן של ישראל הופיעה לרחם על ישראל:

למנצח, מזמור זה יסדוה בני אסף בימי עזרא ונחמיה ששבו מן הגולה ורצו לבנות ההיכל ואויביהם רצו להלחם אתם ולהשבית מלאכתם, והיו אז עניים ומרודים, וידמה שיבתם מבבל נגד שיבתם ממצרים, והמזמור נחלק לג' חלקים, א. מתפלל שיושעו מצריהם החושבים להלחם נגדם, ב. שירחיב גבולם בשלוה ופרנסה, ג. שיקבץ נדחיהם ויעזרם על בנין המקדש, ובכל חלק סיים אלהים השיבנו והאר פניך ונושעה, ונגד ג' אלה הקדים שלשה תוארים מזמן הקודם:

עדות לאסף מזמור. מזמור של עדות שרמז להם בו שלש גליות והתפלל עליהם שהרי נאמר במזמור זה שלש פעמים השיבנו האר פניך ונושעה ורמז להם בו צרות העתידות לבא להם בימי בית יהוא ממלכי ארם שנאמר (מלכים ב י״ג:ז׳) בימי יהוא כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש:

עדות. מלשון עדי וקשוט וכן את הנזר ואת העדות (מ״ב י״א) ור״ל המזמור הזה היה לקשוט ולפאר לאסף:

רעה ישראל. מנהיגם ופרנס שלהם:

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל: תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם והיא אמרה להן חולה היא אמרה אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ורועה זונות יאבד הון מיד ותשב באיתן קשתו א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף וכו':
(סוטה לו ע"ב)

רועה. מעת שנחלקה מלכות ישראל נקרא ישראל יוסף ואפרים כי הוא הבכור במקום ראובן, ואמר יעקב יקרא בהם שמי כלומר יקרא ישראל בשם יוסף כמו שנקרא בשמי ישראל, ואחר שזכר יוסף ואפרים ומנשה שהם בני יוסף כאילו זכר בנימין שהוא בן רחל ובניה עיקר ישראל, ואמר אתה שהיית רועה ישראל ונוהג אותם כצאן האזינה תפילת ישראל עמך בגלות, וכמו שהיית יושב הכרובים לאהבת ישראל להועד שם כבודך אליהם כן תופיע בכבודך כמאז אליהם:

ואמר אתה שהיית רועה ישראל בבית ראשון נזונים על ידך וכשגלינו לבבל היית נוהג כצאן יוסף שכאשר יוסף אשר הקדים בגלות מצרים עם השכינה כמ"ש בספר הזוהר כי גלו למצרים שכינה עמהם על ידי יוסף שהיה מרכבה אליה ועל כן הוא הנהיגם למצרים כרועה את צאנו כך שכינה עשתה כך שהלכה לבבל וניהגה אותנו שמה כרועה עדרו כאמרם ז''ל כי כשעולליה הלכו שבי לפני צר הם תינוחות של בית רבן יצאת שכינה עמהם וזהו ותצא מן בת ציון כל הדרה ועל כן עצרו כח ללכת לפני צר וכן היו שריה מזי רעב כאילים לא מצאו מרעה וילכו הליכה לאט כטבע הליכה עם היותם בלא כח לפני רודף שעם היות הרודף רץ והנרדפים מהלכים ולא רצים על כל זה היה הילוכם די למרוצת הרודף ואין זה כי אם שהשכינה שיצאת עם העוללים הלכה אתם כרועה עדרו שאינו עוזב עדרו וכן אמרו בספר הזוהר כי זה היה ענין מראה יחזקאל ליישב דעתם באמור להם כי אתם היתה שם השכינה וזהו נוהג כצאן יוסף ואחר הגלות ההוא חזרת להיות יושב הכרובים שנבנה בית שני והיית בו יושב הכרובים נחלה פניך הופיע לבנות השלישי כאשר הופעת בשני:

הופיעה. ענין הארה כמו הופיע מהר פארן (דברים ל״ב):

הופיעה. על הופעת וגילוי השכינה :

רועה - בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו: משם רועה אבן ישראל על יוסף, על כן נוהג כצאן יוסף.

רועה. אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו:

רעה ישראל. זה אחד מן ד' מילין רעה קמצין כתוב ה"א על פי המסורת וכן מצאתי בשני דפוסים ישנים ועיין מ"ש בישעיה סימן ס"ג:

א. רועה ישראל האזינה, שבזמן העבר היית רועה אותם וממלא כל צרכיהם, ב. נוהג כצאן יוסף, שנהגתם כצאן בין זאבים ולא פחדו, כמ"ש וינחם לבטח ולא פחדו ואת אויביהם כסה הים, ג. יושב כרובים הופיעה, שאז בנית להם מקדש ושכנת בין בדי הארון על הכרובים וכן הופיעה גם עתה בבנין המקדש:

יוסף. וכל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב:

יושב הכרובים - שהיה הארון בתחלה בחלק יוסף ואחר כן בחלק בנימן ושניהם בני רחל במחשבת בני יעקב הראשונה מנשיו, וכן כתוב: בני רחל אשת יעקב, על כן: רחל מבכה על בניה וכל ישראל נקראו בשם אפרים, וזה הוא: ויקרא בהם שמי, או המשורר הזכיר מלחמה שהיתה לבני רחל עם גוים.

נוהג. אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו:

הכרובים. במדוייקים כ"י וגם בדפוס ישן מלא וא"ו וכן נכון כי לא נמנה במסורת פרשת תרומה במנין החסרים:

יושב הכרובים. כמו שנאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם וגו':

יושב. אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה:

הופיעה. הראה גבורתך:

לפני אפרים ובנימן ומנשה. כשיהיו צריכים לתשועתך אע"פ שהם רשעים ואינם כדי עוררה גבורתך להם ולמה כי לכה לישועתה לנו לך נאה ועליך להושיע בין חייבים ובין זכאים כמו שנאמר למשה במצרים (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי שתי ראיות הללו למה רואה אני שהם עתידים להכעיסני ואעפ"כ ראיתי את ענים מפני השבועה שנשבעתי לאברהם:

לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן: אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי וגו' אמרו ליה אי משאר שבטים קאתי יכלת ליה ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלת ליה יהודה דכתיב ידך בערף אויביך אינך דכתיב בהו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כי נפל תפול לפניו וכו':
(מגילה טז ע"א)

לפני. ולכה לישועתה לנו, תלך לפנינו להושיענו:

ואם חלושי זכות אנחנו להתעורר בגיננו זכור את רחל שהיתה מצרה ומבכה על בניה כמאמרם ז"ל באיכה רבתי ועליה נאמר מנעי את קולך כו' כי יש תקוה לאחריתך וכו' ומדגל מערבי אשר שם שכינה אשר שם היו בני רחל אפרים ובנימין ומנשה בזכותה עוררה עתה את גבורתך שלא תהיה גבורתך כישנה כאשר בראותך גוים מרקדים בהיכלך והיית כישנה בעיני הרואים אם היות שהן היא גבורתך עתה תהיה גבורתך בהתעוררות וזהו עוררה את גבורתך ולא למעננו תעשה כי אם למענך כי תצא שכינה מהגלות כי הנוגע לך הוא ישועתה לנו כי זה חפצנו יותר מישועתנו כאלו הושעתנו כי חביבה ישועתך לנו:

ולכה. כמו ולך כך הוא במסרה ור״ל עליך:

לפני - הזכיר אפרים בתחלה, כדרך יעקב ושהוא היה בעל הדגל.

לפני אפרים וגו׳‎. ר״‎ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳‎:

לפני אפרים. עיין מה שאכתוב במשלי סימן ד' על לפני אמי:

לפני אפרים ובנימין ומנשה וכו'. אפשר במ"ש אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל ובעניותי כתבתי בדרושים דמוכח מרז"ל דסגי שיהיה במלחמה ההיא מבניה של רחל בהא סגי ומהני שיפול זרעו של עשו וז"ש לפני אפרים וכו' עוררה את גבורתך דסגי כשיהיו שם לפני דייקא הגם שמשאר שבטים רבים לוחמים והם נכנסים בעובי הקורה:

לפני, (חלק א') בקש שיעורר ה' גבורתו שהראה בימי קדם לפני אפרים ובנימין ומנשה, ויעזרם נגד צריהם הרוצים להרע להם, וידוע כי מאפרים ומנשה נפלו על חזקיה רבים, כנזכר בכתוב, עד שגלות נ"נ כלל יהודה ובנימין ואפרים ומנשה, ותפס ג' שבטים אלה שהם מבני יוסף, שהם העומדים נגד בני עשו, כמ"ש בית יוסף להבה ובית עשו לקש:

אפרים. במלחמת ארם כשצר על שומרון (מלכים א' כ') ושלח מלאכים לאחאב כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם:

ולכה - כמו לך אמרו בעלי המסורת, כי הוא מלא והטעם ולכה ועליך הדבר להושיענו וזה הפירוש איננו ישר בעיני.

ולכה. כמו ולך כן הוא ע״‎פ המסורה ור״‎ל עליך:

ולכה. בה"א והוא חד מן ד' ולכה כמו ולך על פי' המסורת והביאם ג"כ רש"י ז"ל וטעם הנגינה נמשך על מלת לישעתה שיש בה גלגל ואינה דבוקה למלת לנו כי הטעם מפריד ביניהם ואתי שפיר למאי דדריש ר' חלקי' בשם ר' אבהו ולכה מלא כתיב שכל הישועה כביכול שלך הוא שוחר טוב וב"ר פ"ט ודכוותי' דריש נמי ר' אבהו בפסוק יגל לבי בישועתך זה א' מן המקראות הקשין שישועתו של הקב"ה כביכול היא ישועתן של ישראל יגל לבי בישועתנו אין כתוב כאן אלא בישועתך אמר דוד ישועתך היא ישועתנו ודכוותי' בפסוק ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ודכוותי' דריש נמי בפסוק רמה קרני בה' כי שמחתי בישועתך דוק ותשכח. ועיין עוד מה שכתבתי בישעיה מ"ג ושמואל ב' ז' (ירמיהו ל״א:כ״א) על פסוק למסלה דרך הלכתי וזוהר פ' קדושים דף צ' עמוד ב'. ריקאנטי פרשת בראשית דף כ"ו כ"ח בחיי פרשת בשלח פסוק זה אלי ואנוהו:

מנשה. בימי יהואש בן יהואחז שנאמר (שם ב' י"ג) כי ראה ה' בעני ישראל כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש והכו שלש פעמים במלחמה שנאמר שם שלש פעמים הכהו יואש והשיב את ערי ישראל, בפירושים אחרים מצאתי שנאמר שלש פעמים תכה את ארם ואשר השיב את ערי ישראל:

לישעתה. מתחלפים הספרים ולפי המסורת חסר וא"ו כי הוא א' מן ו' חסרים בלישנא וסימן במ"ג תילים ל"ה ודוכתא אחריני:

בנימין. בימי אחשורוש שהיו מרדכי ואסתר בסכנה וכל הדור תלוי בהם:

ולכה לישועתה לנו. אין זה לשון הליכה אלא כמו לך וכן הוא במסורת ולכה איפוא דיעקב (בראשית כ״ז:ל״ז) ולכה אין בשורה מוצאת (שמואל ב י״ח:כ״ב) שמלה לכה קצין תהיה לנו וגו' (ישעיהו ג׳:ו׳):

השיבנו. בגלות בבל שהיה מרדכי שם:

אלהים השיבנו. כלומר הכון לבבינו אליך:

אלהים השיבנו כו' הלא אמרנו ולכה לישועתה לנו כי היות לכה הישועה שתצא מהגלות הוא כאלו הישועה היא לנו עתה אנו אומרים כי גם תשועתנו קלה מאד והוא כי א' שאלנו מאתך והוא אל נא תיחל עד נתחיל ליטהר ותסייענו אחרי כן כי אם אלהים השיבנו אתה כי טרם נתחיל לשוב אתה השיבנו ואחרי כן מיד נסגל מצות ומעשים טובים ואז האר פניך והוא הנודע מספר הזוהר כי המצות שישראל עושים בהם מאירה פנים השכינה ומקבלת פני עליון באור המצות ההן ואז היא עת רצון עד אין קץ ועל כן אנו אומרים אלהים השיבנו ואחרי כן והאר פניך כלפי מעלה במצות שנעשה ע"י מה שתשיבנו ואז תהיה עת רצון שמיד נושע בלי חבלי משיח:

אלהים השיבנו - שיעזרנו לשוב אליו.

השיבנו. אליך:

אלהים השיבנו, שישובו לארצם ולא ינצחום אויביהם:

והאר פניך. כי בעת הקצף הוא מסתיר פנים ובעת רצון הוא מאיר פנים ומשגיח לטובה:

והאר פניך - אלינו וזאת היא הישועה שנבקש.

והאר. הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים:

עד מתי עשנת. בצרות מלכי יון שהרעו מאד לישראל:

ה' אלהים. חסר הנסמך כאילו אמר אלהים אלהי צבאות:

ה' אלהים כו' אמר אם מה שתזניחנו בגלות הארוך והמר ודחוק הלזה הוא כי שמת לבך להסתפק בעליונים הם מלאכי השרת כמ"ש ז"ל במדרש חזית כי זו היתה עצת שרפי קדש לפני הקב"ה בימי המן שיסתפק בעליונים ולדחות שברא זו בא ויאמר אם מה שהארכת הזמן והרבית הצרות הוא כי נעשית ה' אלהים של הצבאות של מעלה עזבת אותנו זה אי אפשר כ"א ה' הוא אלהים של הצבאות בלבד ומסתפק אלהותו בהם א"כ עד מתי עשנת בתפלת עמך כ"א כך היית עושה היית מניחנו כיתר הגוים וכאשר ראית ותתר גוים כן היה ראוי תעשה לנו וזה אי אפשר שא"כ עד מתי עשנת בתפלת עמך כי סכות בענן לך הדומה לעשן להסתיר פניך מתפלתנו:

עשנת. כמו תעשן והוא ענין כעס כמו יעשן אפך (לעיל ע״ד):

עשנת. מענין חרון אף, כמו אז יעשן אף ה' :

ה' - בעבור שמצאו רבים אלהים צבאות אמרו, כי הוא שם אות בצבא שלו. ועל דרך הפשט שהוא דרך קצרה, כמו: והנבואה עודד הנביא, שכן הוא והנבואה נבואת עודד הנביא, וככה זה: ה' אלהים אלהי צבאות, שהם צבא השמים.

עשנת. כעסת למאס תפלת עמך:

(חלק ב'), עד מתי עשנת בתפלת עמך, שהתפללו ע"ז כמ"ש נחמיה ד' ג' ונתפלל אל אלהינו:

עשנת. כמו יעשן:

ד"א מכורותיהם. מגורותיהם. כ' וג' משמשין. כמו גנתו (איוב ח יו). כנתו. וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ טז). פי' וגנה. כלומר בארץ מגורותיהם עשו חמס להרוג בעלי שכם. שאם חטא שכם בן חמור. כל העיר מה חטאת.

וטעם עשנת – פועל עומד כמו: והר סיני עשן כולו, כאילו עלה אליך עשן בעת תפלת עמך והנה היתה התפלה, כמו עשן, כדרך: עלה עשן באפו.

האכלתם לחם דמעה. במצרים:

הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה: תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר לא כרבותינו שהיו דורשין עד עידן עידנין ופלג עידן ולא כר' שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ אלא מלכות ראשון שבעים שנה מלכות שניה חמשים ושתים ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה וכו':
(סנהדרין צז ע"ב)

האכלתם. כלומר כמו שהמאכל והמשקה חק האדם תמיד בלילה וביום כך הדמעה חוק תמיד הוא:

ולא הנחת רק שערי דמעה שלא ננעלו ואפי' הלחם אשר הם אוכלים תעצר את השמים ולא יהיה מטר ע"י תפלה עד שתרדנה עינינו דמעה ותענינו על כי שערי דמעה לא ננעלו באופן שאפילו הלחם אשר הם אוכלים הוא לחם דמעה והמים אשר הם שותים לתת להם מי בורות שיחין ומערות הם בדמעות שליש ואם הנחתנו ככל הגוים למה הבאתנו בסער הזה ולא כגוים אשר טוב להם בעה"ז:

שליש. שם מדה גדולה וכן וכל בשליש (ישעיה מ׳):

שליש. יל''פ כי שלש פעמים הגלם נבוכדנצר, ור''ל שלש פעמים האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות, או שנתקן בימי בלשצר שהיו שלשה מלכים לגלות בבל, או כיון על מצרים ובבל ומדי ג' גליות :

האכלתם - אמר רבי משה: תחת לחם דמעה.

לחם דמעה. במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל:

האכלתם לחם דמעה, מרוב ענים נדמה כאילו אוכלים לחם של הדמעות, לחם צר ומים לחץ, וכמו שנזכר רוב העוני שלהם בנחמיה סי' ה':

ותשקמו בדמעות שליש. בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים, זו למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן, ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית, וא"ת רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינה אלא גלות אחת ומנחם פירש שליש שם של כלי ששותין בו וכן פי' (ישעיהו מ׳:י״ב) וכל בשליש עפר הארץ, ורבותינו פירשוהו על ג' דמעות שהוריד עשו שנאמר בו (בראשית כ״ז:ל״ד) ויצעק צעקה הרי אחת, גדולה הרי שתים, ומרה הרי שלש, ועליהם זכה לחיות על חרבו והיה כאשר תריד וגו' (שם):

וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: דמעת עינו דכתיב ותשקמו בדמעות שליש ודם מגפתו דכתיב ודם חללים ישתה מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה חלב האשה דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו וכו':
(נדה נה ע"ב)

בדמעות שליש. יש מפרשים כי על גלות בבל אמר שהיה שבעים שנה שהוא שליש מגלות מצרים שהיה מאתים ועשר שנה ויתכן לפרש כי על גלות שלישי נאמר:

ותשקמו דמעות שליש - הפך ותשקמו דמעות בשליש והוא שם מדה, כמו וכל בשליש. ויתכן: כי זה דרך משל, כי מאכלם ומשקיהם דמעה.

ותשקמו. השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״‎ל הדמעות הרוו צמאונם:

ובי"ת בדמעות - כמו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, או בי"ת בדמעות ישרת אחרת, ותשקמו דמעות, או בדמעות, הטעם שוה בשליש או תחסר אות בי"ת. וכן הוא: האכלתם לחם דמעה - ועל איזה פירוש שיהיה הטעם בני ישראל בגלות.

תשימנו מדון. אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו שנתגרו בנו יון:

מדון. שהם מריבים עמנו תמיד:

וכן למה תשימנו מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו למו על עצמם שמכנה מפני כבוד עליון כלומר כי ילעגו כלפי מעלה לומר איה אלהיכם ואלו בחרת בצבאות לכנות שם אלהותך על מלאכי השרת אם כן היה לך להניחנו בנחת בגוים אך בצער אשר אנו מצטערים הלא יורה כי בנו בחרת והבאתנו במצודת צרות למרק אשמותינו להיטיב אחריתנו:

מדון. מל׳ דין:

תשימנו מדון - כמו: ויהי ריב ומדון, כי זה שכן אומר בחלקי יהיה.

מדון. בעלי דין ומריבה:

(ז-ח) תשימנו מדון לשכנינו, סנבלט וטוביה כמש"ש סימן ו':

ילעגו למו. להם לעצמם או בזו לאל יתברך כלומר ילעגו לך ויאמרו שלא תוכל להושיענו:

למו. להם ר״ל עליהם:

וטעם ילעגו למו – כנוי בעבור כבוד השם שהוא הגפן שהסעת מלפנים, וכמוהו: אשר לא נשא לשוא נפשי.

ואויבינו ילעגו למו, לועגים על שכנינו, שי"ל מדון עם עם שפל וחלוש כמונו, וא"כ אלהים צבאות השיבנו לגדולה ועושר שהיינו בו מקדם:

ד"א ארור אפם כי עז. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג). כלומר תתבצר אפם ותתמעט. ועברתם תקטן.

וטעם ילעגו – שלא תוכל לעזרני.

וטעם לאמרו פעם שנית אלהים השיבנו והאר - רמז ליהודה שגלה פעמים.

השיבנו ונושעה. מבני יון:

אלהים. פירשנוהו ואמר זה הפסוק שלשה פעמים כדרך המתפלל לכפול דבריו לחזק התחינה אבל בכל אחד יש שינוי מעט:

ועוד טענה אחרת והיא כי אפי' להיותך אלהים צבאות של העליונים צריך תשיבנו וזהו אלהים צבאות השיבנו והוא כי אם אין ישראל גם בעולם המלאכים לא יבחר כי הלא המה לא בראם ה' רק לשלשל על ידם שפע מעולם העליון בהשלשלות עולם המלאכים שבינתים על ישראל ועל העולם שנברא בשבילם שאם לא כן מה בצע לו יתברך במלאכים ולפיכך הננו שבים לשאלתנו לומר והאר פניך אחר שתשיבנו ונושעה כמדובר למעלה ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו למעלה אלהים השיבנו ופה אלהים צבאות השיבנו וגם אל מציאות אומרו פעם שנית:

גפן ממצרים תסיע וגו'. חזר ורמז על גלות ארמיים גפן ישראל אשר הסעת ממצרים עקרת משם כמו (איוב י״ט:י׳) ויסע כעץ תקותי ואח"כ גרשת שבעה גוים ונטעתם בארצם:

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעָ: רבי אלעזר המודעי אומר גפן זה ירושלים שלשה שריגים זה מקדש מלך וכהן גדול והיא כפורחת עלתה נצה אלו פרחי כהונה הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים רבי יהושע בן לוי מוקים לה במתנות דאמר ר' יהושע בן לוי גפן זו תורה שלשה שריגים זה באר עמוד ענן ומן והיא כפורחת עלתה נצה אלו הבכורים הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים רבי ירמיה בר אבא אמר גפן אלו ישראל וכן הוא אומר גפן ממצרים תסיע שלשה שריגים אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה והיא כפורחת עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות וכן הוא אומר ובני ישראל פרו וישרצו עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל ליגאל וכן הוא אומר ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי הבשילו אשכלותיה ענבים הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה והיינו דאמר רבא שלשה כוסות האמורות במצרים למה אחד ששתה בימי משה ואחד ששתה בימי פרעה נכה ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים וכו':
(חולין צב ע"א)

גפן. המשיל כנסת ישראל לגפן:

גפן ממצרים וכו' הלא דחיתי עתה בל יעלה על לב שבחרת בצבאות מלאכים לכנות אלהותך עליהם ואם יאמר איש למה לא שמתי בסוג חלוקה אם בחרת באומות אחר שחטאנו עוינו והרשענו וגרשתנו מארצך הנה זה לא יתכן לשומו בטבע שום חלוקה כי הלא לאין דמית האומות בערכנו כי הלא גפן ממצרים תסיע שהוא מקודם הסיעתך את ישראל ממצרים כי אם שגזרה חכמתך להסיע נועדת שתגרש גוים מארץ ישראל ותטעה כי כל הגוים היו כאין נגדם של ישראל:

תסיע, תגרש. ר''ל הסעת וגרשת פעם אחר פעם, לכן בא העתיד :

גפן - על לשון זמן עומד. והטעם הסעת והם ישראל, כי כרם ה' צבאות.

גפן. ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים:

גפן ממצרים. במדוייקם כ"י ודפוס ישן מלת גפן בימנית:

גפן, (חלק ג') בקש שיעזרם על בנין המקדש ויוציאם מעול מלכי פרס, ומזכיר יצ"מ שאז לקחת גפן ממצרים וגרשת ז' עמים, ונטעת אותם במקומם בקרן בן שמן:

ויספר שר המשקים וגו' והנה גפן לפני. גפן אלו ישראל. שנאמר גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט).

תסיע תגרש. עתיד במקום עבר וכמוהו רבים, ואמר לשון נסיעה על הגפן כמו ויסע כעץ תקותו:

וטעם תסיע – בעבור לכתם במדבר.

תגרש. מא״‎י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם:

תגרש גוים - השבעה ותטעה, כמו: תביאמו ותטעמו.

פנית לפניה. את היושבים שם:

פנית. שלא עמד איש בפניהם:

ולא עוד אלא שפנית לפניה להקל מעליה שהוא כי שמת בלבם לפנות משם וללכת אל ארץ רחוקה הוא הגרגשי שפנה מפני ישראל. או יאמר כשגזרת לגרש גוים כבר פנית לפניה את השר של הגוים מטרם תסיע את ישראל שמה והוא מז"ל על פסוק סר צלם מעליהם שהוא השר כי מאז שהיו מ' שנה קודם לכבוש הארץ פנה אותו משם ויהיה שיעור הענין ללמדנו ב' דברים א' מה בין ישראל קדושים לאומות שני קדושת הארץ כי אין האומות מתקשרים בה כאשר ישראל כי שרשי נפשותם הן בארץ העליונה שלמעלה מארץ ישראל:

פנית. ענין הסרה והפנוי מן המקום:

פנית - לסקל מהאבנים והם הרשעים.

פנית לפניה. את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה:

(י-יא) פנית לפניה, אח"כ פנית גם העמים שסביב א"י למען תוכל הגפן להתפשט, בין בשרשיה מתחת ובין למעלה שתמלא ארץ, עד שהרים כסו צלה והענפים שלה נדמו לארזים היותר חזקים:

ותשרש שרשיה. השרישה שרשיה:

ותשרש. מבנין פעול הדגוש עקירת השורש כמו ובכל תבואתי תשרש:

(ט) והוא כי הנה בהיות ישראל במצרים טרם קבלם התורה היו שם עובדי ע"א וכמעט היו מתאחזים בכח הטומאה שלמעלה ממנה כי עדיין לא קבלו התורה וגם שדבקו בע"א וזהו גפן ממצרים תסיע שהוא יתברך הסיע אותם כי היו כנאחזים אבל האומות שבא"י לא דבקו בה כי מי יתן טהור מטמא והעיר אותם הוא יתברך משם לא היה כמסיע אותם מדבקותם כי מעולם לא הושרשו בה וזהו תגרש גוים כי אינו רק גרושין ממקום הוייתם בלבד אך לא כן ישראל כי אם ותטעה כי הם אשר נטעים שם:

ותשרש - מבנין הכבד הנוסף להפריש השרש ומבנין הכבד להכרית השרש, כמו: ושרשך.

(י) מה שלא היו כן הגוים כי לא היו כנטועים בה כי אם כמכשולות הנמצאים שם המעכבים את ישראל מלבא לידבק בשרשם כראוי שהוא בהסתופף בארץ קדושה שתחת ארץ עליונה אשר בה שרשי נפשותם וזהו פנית לפניה שפנה המכשולות המעכבים מלפניה כדי להשריש שרשיה כמדובר כי כל שרשי נשמות עם בני ישראל הם בארץ העליונה שכנגד א"י שלמטה הנגדיים אל שרשי נפשות הגוים באופן כי היו מכחות הטומאה והם זרים אצל ארץ ישראל ואין להם שייכות כלל כי מה לתבן את הבר כי הן מהחיצוניות ועל כן שרשיהם היו בלתי מתדבקים באיכות הארץ אך ישראל בבואם שמה התקשרו בשרשם הקדוש ושרשיהן העליונים אשר לכל נפש מישראל בארץ העליונה השרישו בהתדבק נפשותם בשרשם העליון ולא היו כנפרדים משרשם כאשר בהיותם חוץ ממנה וזהו ותשרש שרשיה שהוא למעלה ועל ידי כן ותמלא הארץ היא ארץ ישראל התחתונה ופרו ורבו והצליחו עד מלאת הארץ כי השרשת הקדושה בקדושה הפליגה ההפרחה וההצלחה.

או יאמר כי הנה שרשי נפשות ישראל הם נגד ציון למעלה כי על כן נאמר ולציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר שעם שותשרש שרשיה שהוא בציון על כל זה ותמלא ארץ מקדושת שרשם כי פשטו הם בכלה.

וענפיה. כמו ארזי אל, ארזים חזקים כלומר מלכים אדירים:

כסו הרים צלה. כמו בצילה:

ולא בלבד בהרי ארץ ישראל שהיו תחת הקדושה היה שפע הטובה כי אם גם כסו הרים צלה כי בצלה של גפן זאת חיו כל ממלכות גוים המשולים להרים והוא מאמרם ז"ל אלו ידעו האומות כמה הפסידו בגלות ישראל וחרבן בית המקדש לא החריבוהו כי מתמצית שפע ארץ ישראל היו אוכלים מכל הטוב אשר להם עתה וגם ע' פרי החג היו ישראל מקריבים שלא יצדה העולם מהם נמצא כי כל הרי האומות בצל ישראל היו מסתופפים ולבל יאמר איש איך יתכן תהיה הגפן בארץ ויכסו הרים צלה בחוץ לארץ כי הלא וענפים הם ארזי אל הם ארזים שצלם הולך למרחוק משם אל הוא שם החסד שבו נברא כל כללות העולם כי עולם חסד יבנה והוא כי נפש כל צדיק מישראל הוא כענף גפן המצל כארז כמדובר כי זכיותם הן המצלים על כל העולם:

צלה. מל׳ צל:

כסו. השרשים כסו את ההרים בצלה :

כסו - חסר בי"ת בצלה, או דרך וערום כסה בגד, והוא דרך צחות.

צלה. של עדת ישראל:

כסו הרים. בקמץ חטף מפני דגשות הסמ"ך:

וענפיה ארזי אל. כמו הארזים הגבוהים מאד לפיכך קראם ארזי אל, כי כל דבר שרוצה להגדילו סומך אותו לאל:

אל. ענין חוזק כמו ביד אל גוים (יחזקאל ל״א):

וענפיה. של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״‎ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה:

ארזי אל. האלף במאריך לב"א וכן הוא במדוייקים:

עירה. עירו קרי. פי' גפן זה ישראל. שנא' גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט). יקבץ אותם לעירו בירושלים. שנקרא עיר ה' צבאות.

תשלח קציריה. שלחה פאורותיה כמו ועשה קציר (שם י"ד):

תשלח. כל כך גדלה עד ששלחה קציריה עד ים:

עם היות שלא יצאו לחוץ לארץ כי אם תשלח קציריה עד ים שהוא תחום ארץ ישראל מן הירדן עד הים הגדול ומנהר מצרים עד נהר פרת וזהו ואל נהר יונקותיה:

תשלח. ענין התפשטות כמו ותשלח פארות (שם יז):

תשלח, עד ים - באורך מים סוף ועד ים פלשתים.

תשלח. פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך:

קצירה. ברוב המדוייקים חסר יו"ד אחר רי"ש:

תשלח, כמ"ש וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, למעלה ע"ב:

עד ים. עד הים הגדול היה גבולה:

והקצירים. הם הענפים הקשים:

(י) או שעור הכתוב פנית לפניה כו' כי אם היות תחלה מלאה הארץ גוים לא היתה נחשבת ארץ ישראל כמלאה למה שהיא מהקדושה והם חיצונים אך כמלאה מכשולות וריקה מעם אך כאשר פנית לפניה הגוים ותשרש שרשיה של גפן ואז ותמלא הארץ משפע יניקת שרשיה ממקומן:

קצירה. ענפיה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳):

ואל נהר - נהר פרת ברוחב.

ואל נהר. זה נהר פרת והוא הרוחב:

ואל נהר יונקותיה. רחבו של ארץ ישראל ממדבר עד הנהר נהר פרת:

ויונקותיה. הם הענפים הרכים בני שנתם, ופירושו עד ים פלשתים והוא אורך ארץ ישראל:

(יא) ואחר שנתמלא ארץ היא א"י כסו הרים צלה מהעודף מתמצית ארץ ישראל הרים הם שרי האומות צלה של גפן ושמא תאמר ולמה לא נתפשטו על כל ח"ל אחר שהם מצלים על כל העולם הלא הוא כי הנה ענפיה ארזי אל שכלם קדושים ואיך יתפשטו למקום טומאה רק בא"י בלבד וזהו וענפיה הם ארזי אל באיכות:

יונקותיה. ענפים יונקים ורכים כמו ויעל כיונק (ישעיה נ״ג):

יונקותיה - הסעיפים הם הקטנים הדומים ליונקים. ויתכן להיות טעם ההרים והארזים שהיו ישראל ההרים הגבוהים והיערות,

ואל נהר. פרת והוא רחבה של א"י:

(יב) לכן לא שלחת קציריה רק עד ים הוא גבול ים ואל נהר הוא ירדן גבול מזרח יונקותיה ולא אמר עד נהר ולמה שמהעבר הלז הם שני שבטים וחצי על כן אמר ואל נהר יונקותיה כי גם הם יונקים מארץ ישראל ולא רצה יתברך יתפשטו יותר מטבור הקדושה כלל הדברים כי אין הדעת סובלת שגעלת בנו ובחרת באחד מהאומות כי הלא הבל היו ולאבן נגף ולצור מכשול היו לפני ישראל כי אתה פניתם מלפני ישראל יען כי ישראל מהקדושה מושרשים בארץ העליונה ואדרבה על ידי ישראל היו מתקיימים כל האומות אך החששא לא היתה רק אולי בחרת בעליונים כמדובר למעלה:

וטעם ארזי אל – כדרך: כהררי אל.

למה. עתה:

למה. סילקת שמירתך מהם:

למה פרצת כו' אחר כל אשר החשבת את ישראל כל כך הלא צר לישראל מאד למה פרצת כו' ויתכן יהיה מאמר פסיקתא על פסוק פתיתני ה' ואפת שבא מלאך מאתו יתברך וישם רגל אחד בחומות ירושלים מכאן ורגל אחד מכאן ופרץ חומותיה והיה קורא קול גדול בואו לכרם שאין השומר בתוכו השחיתו אשכול כו' שבעליה הלך לו ועשה כן למען יערבו אל לבם ליכנס כי אלמלא כן לא האמינו מלכי ארץ וכו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים וזהו למה פרצת גדריה שעל ידי כן נתפרקו וארוה כל עוברי דרך לשלול שלל ולבוז בז והיתה למס ועל מדי אינו מתלונן כי לא נפקד מהם איש ולא מממונם ואדרבה נהפוך היה אשר שלטו היהודים המה בשונאיהם:

פרצת. ענין שבירה:

וארוה. לקטוה :

למה פרצת - כמו: פרץ גדרו.

למה. עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״‎ל למה נתתם להפקר לכל:

למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך. ראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי ז"ל שכתב משם הרב החסיד מוהר"ר יהודה חאבילייו ז"ל שדקדק מאי יכרסמנה חזיר מיער לשון עתיד הול"ל וכרסמה ופירש הרב ז"ל במאי דתנן פ"ג דמעשרות משנה ד' מצא קציצות בדרך אפילו בצד שדה קציצות וכו' מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובמשנה ג' על מקרסם עלה עלה פירש רבינו עובדיה ז"ל מכרסם כמו יכרסמנה חזיר מיער ע"ש וז"ש למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך בטענה שאין בה משום גזל ואין אנו לוקטים אותה ויכרסמנה חזיר מיער באופן דארוה כל עוברי דרך בטענת יכרסמנה חזיר מיער:

(יג-יד) למה פרצת גדריה, כמ"ש פרץ גדרו והיה למרמס (ישעיהו ה׳:ה׳) עד שתחלה ארוה כל עוברי דרך, שארו ולקטו הפירות, ואח"כ יכרסמנה חזיר מיער שבאו מחריבי ארצות נ"נ ושריו וקלקלו את הגפן לגמרי:

פרצת גדריה. של אותה הכרם:

וארוה. ולקטוה עוברי דרך:

גדריה. כתליה:

וארוה - כמו: אריתי מורי לקטתי וכן נשים באות מאירות אותה.

וארוה כל עוברי דרך. לקטוה כל הבא כמו (שיר השירים ה׳:א׳) אריתי מורי עם בשמי וכן בלשון משנה כמלא אורה וסלו:

וארוה. ענין לקיטה כמו אריתי מורי (ש״ה ה):

יכרסמנה חזיר מיער. כמו שדה שקרסמוה נמלים בלשון משנה והוא ל' נתיקה:

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת דרש דרש חציין של תיבות והתגלח של פסוקים יכרסמנה חזיר מיער עי"ן דיער חציין של תהלים והוא רחום יכפר עון חציו דפסוקים וכו':
(קידושין ל ע"א)

יכרסמנה. ענין כריתה:

אך אחר שפעם אחד נפרץ גדרה הקל להיות שליטת חיצונים בהם גם בהיותם על אדמתם ובבית מקדשם הוא בימי יון שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם ובהיכל כי בא לכרסמנה חזיר מיער תוך ירושלים וקראו חזיר מיער על שגם שתואר חזיר נאמר על עמלק כמאמר רז"ל על פסוק ואת החזיר כו' לזה אמר כי חזיר זה שהואיון אינו הנזכר שהוא חזיר בייתי כי בא מיצחק ואח עשו ליעקב כי אם חזיר מיער שהוא חזיר הבר שהוא מהחיצונים ועליו אמר יכרסמנה חזיר מיער הוא עמלק שבא לכרסם הגפן ואחרי כן וזיז שדי הוא אדום איש שדה בגלות האחרון ירענה. הנה כלל דברי הוא שאין הדעת סובלת בחרת באומות:

יכרסמנה. ענין כריתה וכליון כי יחסלנו הארבה (דברים כ״ח:ל״ח) תרגמו ירושלמי ארי יקרסם יתיה גובא ובמשנה שדה שקרסמוה נמלים (פאה פ״ב) והקו״ף והכ״ף מתחלפים כי הם ממוצא אחד:

יכרסמנה. ענין כריתה כמו שדה שקרסמוה נמלים :

יכרסמנה - מלה רבעיה כמו ירמסנה. ויש אומרים: מלה מורכבת יכרת ממנה כדרך: מלא כרשו מעדני וזה רחוק בעיני.

יכרסמנה. הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה:

מיער. העי"ן תלויה ויש בו דרש באגדת תילים. ויקרא רבה פ' י"ג ומדרש חזית פסוק כמעט שעברתי מהם ואבות דרבי נתן פ' ל"ג ועיין מ"ש בפ' צו קודם וישם עליו את החשן ובשופטים י"ח:

מיער. העי"ן תלויה (וכאילו נכתב באל"ף) זכו ישראל הרי עשו אויבם כחית היאור שאין להם כח לעלות ביבשה ובזמן שהפורענות נגזר עליהם מתגבר כחית היער שהיא משחתת והורגת, וחזיר מיער הוא עמלק כמו דכתיב (בדניאל ז') אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה ויש לו (לחזיר) מקצת סימני טהרה אף עמלק יש לו זכות אבות:

חזיר מיער. עי"ן תלויה ויש בו דרש:

וזיז. מלשון הזזה ותנועה:

חזיר - חיה.

וזיז. החיות הזזים בשדה כ״‎א ירעה בה ויאכל פריה:

וזיז שדי. כל רמש השדה ולשון זיז שהוא זז ממקומו והולך:

וזיז שדי. כמו שדה:

שדי. כמו שדה:

וזיז - עוף והוא שם מין.

ירענה. רועה עליה וענפיה ואוכלן:

וזיז שדי. כלל לחיות המדבר וחזיר וזיז משל על עובדי כו"ס וגם אוכלים את ישראל בכל פה. ובדרש וזיז שדי אמר רבי יהודה בר סימון הזיז הזה עוף גדול הוא ובשעה שפורש כנפיו מכסה גלגל חמה הדא הוא דכתיב המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן, ולמה נקרא שמו זיז שיש בו מכל מיני טעמים מזה ומזה:

ושדי - כמו שדה, והעד: יעלוז שדי וכל אשר בו.

וטעם חזיר - ועוף האומות הדומות לחיות ולעוף הדורס.

אלהים. פירשנוהו שהוא חסר הנסמך כי צבאות אינו שם תואר לאל יתברך והעד מקום הסמיכות ה' אלהי הצבאות ופירושו אלהי עולם צבאות מעלה כלומר כי במצותיו הולכים ומושלים בעולם והוא אלהיהם, לא כדברי האומרים שהם אלהים:

אך מה שאפשר הוא היותך בוחר בעליונים כאשר בקשו ממך בבריאת עולם ובמתן תורה ולא רצית ועל זאת אני אומר אלהים צבאות כלומר אם חפצת להיות אלהים של צבאות שוב נא מזה כי הלא הבט משמים שהוא מעולם המלאכים וראה בכל העולם עד הארץ מתחת בכל בריותיך ופקוד גפן זאת בודאי כי אין ספק שלא תמצא מן שמים עד למטה כמוה והוא כי אין מקשר שלשת העולמות עם העליון לקיימם אלא ישראל כנודע כי בד' חלקיו הגוף מהעה"ז והנפש המתנועעת מעין עולם התנועה והרוח מעין עולם המלאכים והנשמה מהעליון ומהתקדש חלקי האדם על ידי התורה מתקדשים הד' עולמות ויוכנו לשלשל השפע להתקיים וזהו הבט משמים וראה והשפיע עד למטה ובודאי תפקוד גפן זאת כי בלעדה אין מתקיימים:

נא. עתה:

אלהים, שוב נא - עתה כמו: הנה נא זקנתי אוי נא לנו והכלל כן פירוש כל נא שבמקרא והוא בלשון ערבי, הפוך אין נופל על זמן עומד ובעבור שהזכיר צבאות, אמר: משמים.

שוב נא. שוב עתה אלינו:

וראה ופקוד גפן זאת. אפשר דהכונה דיעשה לכבוד השכינה דנקראת גפן ונקראת זאת. וכנה אשר נטעה ימינך במקום אף יהיה וכנה שהוא כמספרו אשר נטעה ימינך יש מי שפירש ופקוד גפן אלו ישראל בעבור התורה הנקראת זאת. ואני בעניי אוסיף דבעבור קבלת ישראל התורה נתקיים העולם על הקבלה לבד כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז:

(טו-טז) הבט ופקד גפן זאת וכנה, שהגפן היה דרך לסמכו על עץ עב וזה נקרא כנה, ובעת שיתפשט ענפיו בגובה סומכים ומאמצים אותם אל בנין גבוה והוא עולה וגדל למעלה ראש, והעץ שנסמך עליו קורא כנה מלשון מכון וכנין, והבנין קורא בן, מבקש שיפקד את הגפן ואת הכנה והבנין, הגפן הם ישראל, והכנה הוא מלכות ב"ד, והבנין הוא המקדש:

שוב נא. שוב עתה אלינו וראה בלחצינו:

ופקד. ענין השגחה:

וטעם זאת – כי זאת היא בעצמה שהסעת ממצרים.

פקוד. השגיח על הגפן הזאת:

הבט משמים. כלומר אף על פי שאתה גבוה ונישא ואנחנו שפלים הבט אלינו:

ופקוד גפן זאת. שלא ירמסוה עוד זולתך:

וכנה אשר נטעה ימינך. המבוססת והמיושבת ל' והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג):

וכנה. לפי מקומו נטיעה ויש אומרים כי הוא כמו וגינה בגימ"ל כי הכ"ף והגימ"ל ממוצא אחד: ויש לפרש כנה. כממו מכון והדגוש תמורת הנח והיא ירושלים או בית המקדש:

וכנה אשר נטעה כו' כוונת אסף להזכיר לפניו יתברך שלשה זכיות זכות ישראל שנמשלו לגפן וזכות בית המקדש וזכות דוד שבזכותו נבנה כמאמר ספר הזוהר על פסוק לא בחרתי בעיר כו' ואבחר בדוד ועל כן הוא בנה את היסודות והנה זכות ישראל כבר הזכירו מפסוק גפן ממצרים תסיע עד כה. ועתה בא להזכיר זכות בית המקדש וזכות דוד שעליו נסמך הבנין ואמר וכנה הוא בית המקדש אשר נטעה ימינך והוא כד"א את הכיור ואת כנו כי כאשר כנו של כיור מקבלים מימיו כך בית המקדש של מטה הוא כנה לקבל שפע עליון והוא אשר נטעה ימינך כמה ד''א הר זה קנתה ימינו שנאמר על הר המוריה ואם ישראל חטאו זכור על בן אמצתה לך כי אמצת כח קיום המקדש על מי שקראת אותו בן כמד"א ה' אמר אלי בני אתה הוא דוד שעד בא דוד לא בחרת בבהמ"ק למטה כי עליו אמצת יהיה לך בית פה הוא הכנה הנז' וכמאמר ספר הזוהר על פסוק לא בחרתי בעיר כו' ואבחר בדוד שעד מצא את דוד לא בחר בירושלים:

וכנה. מל׳ כן ובסיס:

וכנה. כמו מכון וכן ובן מלשון בנין :

וכנה - הם ישראל, והעד: אמצת לך.

וכנה. מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״‎י:

וכנה. כף רבתי:

ועל בן אמצת לך. ועל עשו שהיה בן חביב לאביו שהיה קורא אותו בני אמצת גפן יעקב לך שנאמר (שם כ"ז) ואת אחיך תעבוד עכשיו:

על בן. ענף:

אמצתה. מל׳ אומץ וחוזק:

ועוד: אשר נטעה ימינך – כמו ותטעה ותהיה מלת ופקוד מושכת אחרת, אף על פי שהוא בפסוק אחר כמו: כי אמר גר הייתי, עם כי אלהי אבי בעזרי וכן היא: ופקוד כנה.

ועל בן. ר״‎ל תן השגחתך על א״‎י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל:

אמצתה לך. כי כבר אמצת אותה לך ועתה נטשתה אותה:

כנה - תואר לגנה או לגפן שהיא מכוננת. ויש אומרים: כי הכ"ף תחת גימל ולא מצאנו שהתחלפו רק שי"ן בסי"ן ואותיות אהוי.

בן. לשון נקבה כמו בן פורת יוסף או טעמו לבנה שזכר:

ויש אומרים: כי בכנה - היה ראוי להיותו על דרך: רבה צבאך. ור' יהודה הלוי מ"כ אמר: כי הנו"ן חסר דגש התחברות שנים נונין, כמו הללוהו מבנין הכבד הדגוש לשון ציווי וככה אמר וכן בן נ"ל אנ"י יא"י המגי"ה, ועל שמלת על לשון ציווי, כמו: אל נא צו את בני ישראל הפך יכרסמנה.

ומלת בן – סעיף, כמו: בן פורת יוסף.

שרופה באש. כסוחה לשון לא תזמור (ויקרא כ"ה) ת"א לא תכסח:

שרופה כסוחה. כרותה:

והנה הכנה הזאת שרופה באש כסוחה וכרותה מדבקותה בבית המקדש של מעלה שכנה זו כסוחה מהכיור העליון כלומר וחוסה ועשה על מקדשך השמם ושמא תאמר שאם תפקוד על ידי עצמך מגערת פניך יאבדו כלם ואולי צריך שהות עד נטהר מעונותינו שנשוב טרם יכלו שמאימתן נשוב ומה גם לאומר אין בין הזמן הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד:

כסוחה. ענין כריתה כי לא תזמור (ויקרא כ״ה) תרגומו לא תכסח וכן קוצים כסוחים (ישעיה ל״ג):

שרופה - בלשון נקבה, כמו: פורת וראה הכתוב למעלה ישרת גם כה וכן הוא וראה שזאת הבן, היא שרופה באש כסוחה והכנה והבן שתיהם אובדות מגערת פניך, הפך והאר פניך.

שרופה באש. הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך:

שרופה ועתה היא שרופה באש וכסוחה, שכסחו את הכנה, ושרפו את הבנין, ואם כן ראוי כי החזיר והזיז שדי מגערת פניך יאבדו על שמחבלים את הגפן:

יאבדו. תמיד הם הולכין ואובדין מגערת פניך וזעפך:

מגערת פניך יאבדו. ישראל שהוא הגפן הם אובדים מגערת פניך:

אבדו. כלומר שהסתרת פניך מהם וגערת בם:

תהי ידך על איש ימינך. תשיב מכותיך על עשו שהוא איש העומד להפרע ימינך ממנו:

תהי ידך. להגן:

על כן לא תעשה על ידי עצמך כי אם תהי ידך על איש ימינך והוא מאמרם ז''ל כי פסוק נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך נאמר על מלך המשיח שיאמר לו הוא יתברך שב לימיני עד אשית וכו' ועליו יאמר פה תהי ידך על איש ימינך שתהיה ידך על איש ימינך אשר אמרת לו שב לימיני וענין היות ידו יתברך עליו יהיה על דרך מאמרם ז"ל על משה שכשהלך לקרוע את הים לא רצה שרו של ים עד שנתן הקב"ה ימינו על ימין משה שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו כו' ועל דרך זה יאמר פה על מלך המשיח תהי ידך על איש ימינך שאתה אומר אליו שב לימיני כו' ומי הוא זה שאמרתי תהי ידך עליו הוא על בן אותו אדם שאמצת לך הוא בן מי שאמרתי בפסוק הקודם עליו ועל בן אמצת לך שהוא דוד כאשר ביארנו בו בס"ד. והנה זה הוא לדעת האומר כי נאם ה' לאדוני שב לימיני נאמר על בן דוד ולדעת האומר שעל אברהם נאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני יהיה ביאור אומרו תהי ידך על איש ימינך על משה שנתן הקב"ה ימינו על ימינו בקריעת הים שנמצא כי משם הוא איש ימינו והענין כי הנה אמרו רז"ל כי מרע"ה שהיה רועה ישראל בראשונה הוא ירעם באחרונה ויהיה על ידי משיח בן דוד ב"ב ויאמר לפי זה תהי ידך על איש ימינך כאשר בים סוף אמרו רז"ל שנתן הקב"ה יד ימינו על ימין משה מיד ראה הים וינס ויאמר תהי נא עתה גם כן ידך על משה כמאז ושמא תאמר הלא אז הוא זמן מלכות בן דוד ואיך ניתן הממשלה לזולתו לזה אמר על בן אדם וכו' לומר הנה זה משה האיש הוא מושל על בן אדם שאמצת לך הוא על דוד אשר דוד הוא אדם שאמצת לך הנזכר בפסוק על בן אמצת לך כמבואר בסמוך והוא כי גם שבן דוד הוא מלך משה יהיה כאב ופטרן עליו כנודע מחכמי האמת וגם רז"ל אמרו מי שהיה רועה תחלה יהיה באחרונה:

ידך. מכת ידך :

תהי - כל יד ואחריו בי"ת לגנאי, והיתה יד ה' בהם, הנה יד ה' הויה במקנך ואם איננה בבי"ת היא לשבח, תהי ידך לעזרני, ויד ה' עלי חזקה, היתה עלי יד ה'. וכן היא: תהי עזרתך על איש ימינך - פירש כי הכנה אשר נטע ימינו דרך משל. והנמשל הוא על ישראל, או משיח בן אפרים וכנגד ועל בן הזכיר על בן אדם.

תהי ידך. מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך:

תהי ידך. התי"ו בגעיא. ועיין מ"ש במשלי כ"ו:

תהי, ונגד כנת ימינו, יש עתה איש ימינו, שהוא האויב שבא ג"כ בכח ימין ה' שנתן הגבורה בידו להחריב ארצות, ונגד הבנין שאמץ לו לחזק הגפן, יש בן אדם שאמץ לו להחריב ולהשחית, מבקש תהי מכת ידך על איש ימינך, כאילו יד ה' השמאלית תכה את האיש שחזק בידו הימנית:

ועל בן אדם. אשר אמצת לך להיות מושבו משמני הארץ:

על איש ימינך. ישראל כי בימינך ובזרועך הגדול קניתם מבית עבדים:

ועל בן וגו׳‎. הוא כפל ענין במ״‎ש כי היא היא ועל ישראל יאמר:

על בן אדם. כפל דבר:

אמצת לך. שאמצת אותו לך שהיה עמך ואתה לו לאלהים:

ולא נסוג ממך. ואל תגרום לנו להיות נסוגים ממך:

ולא. לא נשוב אחור ממך, כלומר מעבודתך:

ולא נסוג ממך וכו' הנה במעמד הר סיני נדבקנו בה' יתברך והיה לנו חירות מן שעבוד מלכיות וחירות ממלאך המות אמר עתה אחרי שתהי ידך על איש ימינך הוא מלך המשיח עד שית אויביו הדום לרגליו או שאמר על משה שהוא ינהגנו כמאז נמצינו על ידי כן בני חורין משעבוד מלכיות והלא תאמר מה יסכון לנו כי אולי נעשה כאשר בסיני שהיינו בהכנת חירות ממלאך המות וממלכיות וקלקלנו הכל על ידי העגל לז"א אין פחד מזה כי הנה לא נסוג ממך שלא נעשה כאשר במתן תורה ששבנו אחור על ידי העגל ותשוב בנו זוהמת נחש ותשוב המותה למקומה אך כי עתה לא נסוג ממך לאחור כי הלא עתה תחיינו שיבולע המות לנצח ובהסיר השטן הזה מעלינו שהוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע על ידי כן לבד בך נזכיר שמך וזהו ובשמך נקרא. או יאמר שמא תאמר מה יסכוו לנו שתהי ידך על איש ימינך אולי יקראנו כמאז שאחר שיצאה נפשנו בסיני והחייתנו מפחד שלא נשוב למות הנחנו אותך ואמרנו למשה דבר אתה עמנו וכו' אמר עתה לא נסוג ממך כי אם כשתחייני כמאז ובשמך נקרא ולא בשם איש. או יאמר כל כך נהיה צדיקים ונדבק בך עד גדר שבשמך נקרא שהוא מאמרם ז"ל עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה שנאמר כל הנקרא בשמי כו' שהוא כי יקרא אל רעהו צדיק כמותו בשם הקב"ה וזהו ובשמך נקרא או התכת התיבות שבהיותנו בשמך שגם שמך בנו כאמור נקראך את השם עצמו:

נסוג. ענין החזרה לאחור כמו ונסוג מאחר אלהינו (שם נט):

ולא - כמו לא נשוב, כי החולם והשורק מתחלפים יקום אבי, ויקום לקול הצפור או יהיה מלת נסוג פועל עבר, כמו לשון יחיד מגזרת נכונו ללצים שפטים. והטעם ישוב אל בן אדם הנזכר למעלה וכאשר תהי ידך לעזרו, אז תחיינו כולנו.

ולא נסוג. לא נשוב אחור ממך:

תחיינו. י"ס תחינו ביו"ד א' לבד ועיין לעיל סימן ע"א ולקמן סימן פ"ה:

(יט-כ) ולא נסוג ממך, ואנחנו לא נסוג מאמונתך, רק תחיינו בכל משך זמן הצרות האלה למען בשמך נקרא, ונאמר ה' צבאות השיבנו, ויען התפלל עתה על בנין המקדש הזכיר שם הויה שאין מזכירים אותו רק במקדש:

תחיינו. מן הגלות ונזכיר טובתך וגבורתך ואז נקרא בשמך:

תחיינו. מתמותת הגלות:

תחיינו. ר״‎ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך:

ובשמך נקרא. ואתה גואלינו:

ה' אלהים צבאות. כאן נאמרו שלש אזכרות (של שמות) ובאמצעי שתי אזכרות ובראשון אזכרה א' הכל לפי חוזק הגליות והצרה והגאולה:

האר פניך. כנגד מגערת פניך שזכר:

והנה מדרגה זו איננה במלאכי השרת ובכן אפילו תהיה ה' אלהים צבאות שתכנה אלהותך עם מלאכי השרת שתקרא אלהים צבאות עם כל זה אל תעזוב אותנו בודאי כי גדולים אנו מהם לכן השיבנו ולא תיחל עד נתחיל ונבא ליטהר האר פניך במצות שנעשה נגד פני עליון כי כן דרך השכינה להראות מצות ישראל לפני השם העליון כנודע מספר הזוהר ובזה שאחר התשובה מיד ונושעה וז"א ה' אלהים מה שלא נזכר ה' למעלה אך הוא להיות שם ה' בנו עם היותך אלהים צבאות השיבנו כמדובר. או שיעור הכתוב ובהיות בנו שמך נקרא ונאמר ה' אלהים צבאות ולא כאשר עד כה שלא. היינו מזכירים שם ה':

ה' - וטעם להזכיר זה, אז נזכור מה שהיינו מתפללים והזכיר השם הנכבד בפסוק הזה השלישי, בעבור ובשמך נקרא שהוא השם הנכבד והנורא שהוא לנצח כאשר פירשתי בספר השם.

ויהי עשו בן ארבעים שנה. דכתיב כי חיוה רביעאה שראה דניאל ולא זכר שמה. והיא משניה מן כל חיותא (דניאל ז ז). הוא דמות חזיר. ולפי שהיה משוקץ לא זכר שמה דניאל. והוא מלכות אדום שנמשלה כחזיר. שנא' יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד). ולמה נמשלה מלכות אדום לחזיר. אלא מה חזיר מפסע טלפיו בשעת שהוא רובץ. כלומר ראו שהוא טהור. כי מפריס פרסה הוא (ויקרא יא ז). והכל אומרים והוא גרה לא יגר טמא הוא (שם שם). כך מלכות אדום הרשעה גוזלת וחומסת ומפזרת מעותיה. כלומר שהוא עושה חסדים. ועליו הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד). הוא מעשה אביהם עשו הרשע. שכל הימים היה מצייד נשי האנשים ומענה אותן. וכיון שהגיע לארבעים שנה. רצה לדמות עצמו ליצחק אביו. שכשם שנשא יצחק אביו אשה למ' שנה. כן גם הוא נשא אשה למ' שנה. אבל לא הואיל כלום. לפי שכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו.