Kommentar zu Tehillim 81:44

על הגתית. כלי שיר הבא מגת:

למנצח. זה המזמור נאמר על יציאת מצרים ונזכר בו ביטול העבודה מאבותינו שהיה בראש השנה לפיכך היו אומרים זה המזמור בבית המקדש בראש השנה ונזכר בו גם כן תקיעת השופר ואמר:

למנצח על הנתית כו':

הגתית. כלי נגון הבא מגת:

למנצח על הגתית - מלה הגתית פרשתיה.

למנצח, הוסד בר"ה, וכפי הנראה היה אז ג"כ עת בצורת, ובר"ה התפללו על הגשמים ונענו:

הריעו. בר"ה:

הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ: מתיב רב אחא בר הונא תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו במוסף מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב וכו':
(ראש השנה ל ע"ב)

הרנינו. ראוי לכם עם ה' שתרנינו לאלהים עוזינו ותשבחו לו על הטובה שעשה לכם ביום זה כי אף על פי שיום הגאולה היה בחמשה עשר בניסן, התחלת הגאולה היתה שנחו מהעבודה הקשה אשר עבדו בה בראש השנה בהסירו מסבל שכמו הראה לנו עוזו וגבורתו שהיינו ברשות אדונים קשים וכאשר רצה האל יתעלה שמו לא היה כח ביד המצריים להעבידנו:

הנה אמרו רבותינו ז"ל גדולים צדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים ועל דרך זה יאמר הרנינו לאלהים הוא מדת הדין ושבחוהו כי הוא עוזנו ומרחמנו ואם אינכם צדיקים רק מתייחסים ליעקב אל תרנינו בקול שהוא הוראת שמחה ואיננה למחוסרי כשרון רק הריעו והכנעו לאלהי יעקב כי גם הוא אלהיכם ויכפר בעד תרועתכם והכנעתכם:

הרנינו. בפה:

עוזנו. במקצת מדוייקים נכתב בוא"ו עם דגש בזין ובלא יו"ד:

הרנינו, חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח׳:י׳) אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר הרנינו לאלהים מצד שהוא עזנו, תרננו בשיר, וגם הריעו בשופר מצד שהוא אלהי יעקב, וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש (ג-ד) שאו זמרה ותנו תוף, לשיר בשיר, וגם תקעו בחדש שופר שבא השיר ותרועת השופר ביחד, ובאר שנמצא ביום זה ג' סימנים מובדלים, א. בחדש שהוא חג ביום שהירח מתחדש בו, ב. בכסה, שהוא יום המוכן למשפט, ג. ליום חגנו שהוקבע ליום חג ומועד:

לאלהי יעקב. אמר יעקב לפי ששבטי יעקב היו עבדים ויעקב הוא שירד עם בניו למצרים ואז הוחל שני מנין העבודה שהיו במצרים כמנין רד"ו:

עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק:

הריעו. בשופר:

כנור נעים עם נבל. ר' חייא בר אבא אומר הוא נבל הוא כנור, ורבי שמעון אומר נימין (ויתידות) יתירות שבין זה לזה למה נקרא שמו נבל שהוא מנבל כל מיני זמר:

שְׂאוּ זִמְרָה: והא א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין משכחת לה כדתני ר' יוסי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקין הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא: חזקיה אמר מהכא וכנניהו שר הלוים (ישור) במשא כי מבין הוא אל תיקרי (ישור) אלא ישיר בלווטי א"ר יוחנן מהכא לעבוד עבודת עבודה איזהו עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה רבי יצחק אמר מהכא שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל ר"נ בר יצחק אמר מהכא ( הם) ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים:
(ערכין יא ע"א)

שאו. קול זמרה, ותנו תוף. קול התוף או פירושו ותנו ידכם בתוף:

ועל אומרו הרנינו כו' שהוא בהיותכם צדיקים אמר שאו זמרה בפה בקול רם כלכם ותנו תוף לנגן ביד היודע לנגן כי כל כך תשאו קול שעם שהתוף קולו גבוה תשמע קול זמרתכם אך אם ליעקב תתייחסו להעדר כשרונכם כנור נעים כלומר הכנור שקולו נמוך הוא נעים ונאות כי לא תשאו זמרם בקול רם ועמו נבל גם הוא שקולו גבוה מעט מהכנור אך לא תוף שהוא הרמת קול גדול. כלל הדברים הוא שהכל נשורר ונשמח במדת הדין ואין ההפרש בין דור צדיקים לדור זולתם רק להרמת קול או לקול נמוך:

נעים. ענין מתיקות וערבות:

שאו - כמו: ישאו מדבר ועריו.

שאו זמרה. הרימו בפה קול זמרה ותנו קול על התוף וכנור שקולו נעים:

שאו זמרה. מפני הגעיא שעם השוא קודם אות הגרון תקרא שורק בהרחבה מכלול דף קפ"ט:

כנור נעים עם נבל. וכן תנו ידיכם בכנור נעים עם נבל כלומר בכל מיני זמר:

ומלת תנו – תשרת בעבור אחרת ותנו כנור נעים עם נבל.

בחדש. בחדוש הלבנה:

בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: אמר עולא עמון ומואב שיבבי בישי דירושלם הוו כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם שלחו לנבוכדנצר פוק ותא אמר מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי שלחו ליה כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר ה' איש מלחמה שלח להו בקריבא הוא ואתי שלחו ליה הלך בדרך מרחוק שלח להו אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים שלח להו הדרי רשיעי בתשובה ובעו רחמי ומייתו ליה שלחו ליה כבר קבע להן זמן שנאמר ליום הכסא יבא (ל)ביתו אין כסא אלא זמן שנאמר בכסה ליום חגנו שלח להו סיתווא הוא ולא מצינא דאתי מתלגא וממיטרא שלחו ליה תא אשינא דטורא שנאמר שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון שלח להו אי אתינא לית לי דוכתא דיתיבנא ביה שלחו ליה קברות שלהם מעולין מפלטירין שלך דכתיב בעת ההיא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם וכו':
(סנהדרין צא ע"ב)

בחדש שופר. יום ראשון של חדש כמו מחר חדש כי בו תחדש הלבנה וכל החדש נקרא עם שם הלבנה ואמר בזה היום שהוא ראש חודש, תקעו שופר כמו שצוה אתכם משה ונראה כי זה הוא טעם מצות התרועה בראש השנה לפי שבטלו אבותינו מעבודתם ביום זה והתרועה הוא סי' שילוח עבדים:

תקעו בחדש כו' הלא אמרנו כי שם אלהים הוא מדת הדין הוא טוב לישראל וממנו ישועה לה' לישראל עמו והיוצא מזה הוא כי יום ר"ה כי לאלהים הוא היום ההוא לטוב לישראל הוא ואם כן אפוא היה ראוי נשיר בו לפחות בכנור עם נבל אך מצות ה' עלינו בשופר המורה תרועה לזה בא ויאמר גם שאמרתי כי גם מדת אלהים לנו טוב עם כל זה תקעו בחדש הידוע שופר כי בר"ה אפילו נהיה צדיקים יום תרועה והכנעה הוא ואין בו כי אם שופר תרועה ולא מפני שיוה צרה הוא ליעקב כי אדרבה יום שמחה ונצחון הוא אלא שהוא יום מכוסה ענינו ליום החג כי אז ביום חגנו של סכות מתגלה והוא מאמרם ז"ל שבר"ה עומדים לדין ישראל ואומות העולם ודומה למלך שדן אנשים רבים ואחר צאתם מהדין לא נודע מי מהם נצח אלא במה שהנוצח נושא כלי המלך לפניו כן בבא חג הסוכות וישראל בלולביהם בידיהם מכר שהם נצחו וזהו יאמר תקעו בחדש שופר והטעם הוא שעם היות שהאלהים הוא מדת הדין שבר"ה הוא עוזנו אז הוא ביום נכסה ליום חגנו שאז יודע ויגלה על כן מאחר שהוא נכסה כעת נריע כלנו:

בכסה. ענין זמן מיועד כמו ליום הכסא יבוא (משלי ז׳:כ׳) והה״א תמורת האל״ף:

בחדש. ר''ח שבו התחדש הירח, הנה חדש מחר

תקעו בחדש - תחלת חדוש הלבנה, כמו: חדשיכם ומועדיכם חדש ושבת וכתובה בתורה תקיעת החצוצרות ונכון הוא שהיו תוקעים גם בשופרות, ורבותינו ז"ל פירשוהו על יום ראש השנה.

בחודש. בהתחלת החודש ר״‎ל ביום הראשון תקעו שופר:

בכסה. המסורת עליו לית וכתיב ה"א ורבותינו דרשו במסכת ר"ה פ' ב' איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה ויש בזה פי' רבים עיין עליהם ובזוהר פ' אמור דף ק' ע' ב' ופרשת פינחס דף רל"א ע' ב' ופרשת שופטים דף רע"ה:

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. בכס"ה גימטריא אני ה' דבמקום אלהים מדת הדין הוסיף אחד ונעשה אני ה' מדת רחמים על דרך שכתב הרב ש"ך עה"ת כי זה היתה גאולת מצרים דבמקום אלהים מדת הדין הוסיף אחד ונעשה אני ה' רחמים וזש"ה וזה לך האות עש"ב:

בכסה. יום מועד קבוע לכך וכן (משלי ז׳:כ׳) ליום הכסא יבוא ביתו למועד הקבוע:

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: מלכיות כגון חי אני נאם ה' [אלהים] אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואע"ג דא"ר נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן כיון דבריתחא אמור אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן זכרון כגון ויזכור כי בשר המה וגו' שופר כגון תקעו שופר בגבעה וגו' אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של עובדי כוכבים אומר מלכות כגון ה' מלך ירגזו עמים וכגון ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו זכרון כגון זכור ה' לבני אדום וגו' שופר כגון וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן וכתיב ה' צבאות יגן עליהם אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה כגון זכרני ה' ברצון עמך וכגון זכרה לי אלהי לטובה פקדונות הרי הן כזכרונות כגון וה' פקד את שרה וכגון פקוד פקדתי אתכם דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינן כזכרונות ולר' יוסי נהי נמי דפקדונות הרי הן כזכרונות וה' פקד את שרה פקדון דיחיד הוא כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד מי (הוא) זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ראשונה שתים שניה שלש דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר ראשונה אחת שניה שתים זמרו אלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו כי מלך כל הארץ אלהים שתים דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אחת ושוין במלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו שהיא אחת זכרון שיש בו תרועה כגון שבתון זכרון תרועה מקרא קדש אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו אומרה אלא עם הזכרונות [בלבד] מלכות שיש עמו תרועה כגון ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות דברי ר' יוסי רבי יהודה אומר אינו אומרה אלא עם המלכיות בלבד תרועה שאין עמה לא כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה עם השופרות דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר:
(ראש השנה לב ע"ב)

בכסה. בזמן ומועד:

בכסא. יום המוכן ומזומן, כמו ליום הכסא יבא ביתו :

וטעם בכסה – שהלבנה מתכסה בו והנה כן משפט כל חדש.

בכסה. בזמן המיועד להיות בו יום חג והוא ר״‎ה:

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה מנלן א"ר אלעזר אתיא פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה כתיב ברחל ויזכור אלהים את רחל וכתיב בחנה ויזכרה ה' ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב שבתון זכרון תרועה פקידה פקידה כתיב בחנה כי פקד ה' את חנה וכתיב בשרה וה' פקד את שרה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין מנלן דכתיב תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו כי חק לישראל הוא וגו' עדות ביהוסף שמו בצאתו וגו':
(ראש השנה יא ע"א)

ליום חגינו. שהוא חג מן החגים הידועים לנו:

ומלת חגינו – זביחת הכשבים כמו: חגים ינקופו, אסרו חג בעבותים. ולפי דעתי: שמלת כסה, כמו זמן קבוע או מועד ידוע, וככה ליום הכסא יבוא ביתו.

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר: ואיבעית אימא רב חסדא כרבי זירא מתני לה דרבי זירא אמר לתקופה ור"א היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מראשית השנה נידון מה יהא בסופה ממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וכו':
(ראש השנה ח ע"א)

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר: ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת ואין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש א"ר אבא מאי קרא תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום וכו':
(סנהדרין יא ע"ב)

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ א] מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו א"ר אבהו מאי קראה תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא הטריפני לחם חקי וכו':
(ביצה טז ע"א)

כי חק. הוא לישראל מאת הקב"ה לתקוע באותו היום והוא יום המשפט להקב"ה:

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא: סד"א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי בליליא מידי דהוה אדיני ממונות דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה הכא נמי מקדשין בליליא קמ"ל ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקא קרי ליה רחמנא משפט מה משפט ביום אף הכא נמי ביום:
(ראש השנה כה ע"ב)

כי. זה שאני אומר לכם תקעו חוק ומשפט הוא עליכם שצוה אתכם אלהי יעקב ולמה צוה אתכם:

ועם היות שהתרועה בשופר הוא להכינע ולהחריד כד"א אם יתקע כו' ועם לא יחרדו והלא תאמרו אם אחר שאנו צדיקים מה צורך לשופר כי עם כל זה אין השופר חנם בזמן ההוא כי הנה בהיותכם צדיקים ונקראים ישראל לישראל הוא השופר לחוק כמו כל חוק להכניע כי סוד נסתר יש בו ואם הוא משפט הוראת דין הוא בזמן שהוא יתברך אלהי יעקב שאנו בלתי כשרים:

חק, משפט. חק דבר שאין טעמו ידוע, ומשפט דבר שטעמו ידוע (אילת השחר כלל תקי''ג) :

כי חק ומשפט - קרובים בטעם. וטעם זה היה החוק לישראל, להריע לאלהי יעקב בזמן הזה.

כי חק. התקיעה ההיא היא חק גזרת המקום על ישראל כי הוא יום המשפט ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט:

כי חק, אין לנו לדרוש טעם על מצוה זאת של תקיעת שופר, כי לישראל הוא חק, שהוא דבר שאין לו טעם רק חקה מאת ה', אבל הוא משפט לאלהי יעקב, ה' יודע טעמו ואצלו הוא משפט ולא חקה, וגם רמז שהוא יום משפט לאלהי יעקב, שמצד שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם הכין יום משפט לבחון בו את מעשיהם ולדון אותם איש כדרכיו:

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל: מאי אחר חד וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו להעיד עליו אמר רב פפא מאי אחר זוג אחר ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי אם אינן מכירין אותו מאי אותו אילימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב ביה אלא מאי אותו אותו הזוג ה"נ מאי אחר זוג אחר וחד לא מהימן וכו':
(ראש השנה כב ע"א)

עדות ביהוסף שמו. כלומר זכר ועדות שם זה החוק שהיא תקיעת שופר ביהוסף:

יהוסף. כמו יוסף וכל ישראל נקרא בשם יוסף כדלעיל ומה היא העדות בצאתו על ארץ מצרים, י"מ כשיצאו ישראל מארץ מצרים לפי שכתוב ובני ישראל יוצאים ביד רמה והנכון בעיני כי בצאתו נאמר על האל יתברך כלומר כשיצא על ארץ מצרים לגאלינו:

שפת לא ידעתי אשמע. כלומר אז כשנגאלתי הייתי שומע מדברים לשון אחרת שאינו לשוני, ואמר לא ידעתי שלא היה לי לדעת אותו לולי שנשתעבדתי בהם או אמר לא ידעתי כי רובם לא היו מבינים לשון המצריים כי היו מדברים בלשון הקודש:

עדות ביהוסף שמו. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים:

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ: יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כיון שהודה ואמר צדקה ממני יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור מאן נינהו חנניה מישאל ועזריה וכו':
(סוטה י ע"ב)

עדות ביהוסף כו' שמא תאמר הלא אמרת כי גם יום ראש השנה שהוא יום דין הוא עוזנו אלא שהוא בכסה ליום חגנו ואם נראה שמצות היום בשופר המורה הכנעה ותרועה הוא כי הדבר הוא חק לישראל אך יש סוד בדבר אמר עתה אם יאמר איש מי יאמר שכך הוא ואינו שיום ר"ה להיותו יום דין הוא עת צרה רק עוז וטובה לישראל הנה עדות לזה כי היום של ר"ה עם היותו דין הוא רחמים וטוב לטובים הנה ביהוסף שמו עדות זה הוא יתברך למה ששם יה המורה ומעיד על העדר זמה כנודע כי על כן נאמר החנכי הפלאי כו' להזכיר שם יה על כל משפחה כי שם יה עדות לישראל שהם בני אבותם שהוא לדעתי על כי שם זה באיש ואשתו יו"ד באיש וה"א באשה וזהו ביהוסף שמו שבו שם יה מעיד שלא חטא באדונתו והוא במ"ש ז"ל כי בר''ה יצא מבית האסורין וראה אשר עמד לו הוא יתברך כי היה עוזו לפנים משורת הדין כי הלא בלי הדרגה היה כי בצאתו מהסוהר מיד היה על ארץ מצרים מושל עליה ומה גם שמזל מצרים היה מחייב שאין עבד עולה לגדולה לעולם ואינו לובש בגדי מעלה הנה כי מדת אלהים שבר"ה היה עזו ומה היתה העדות שהיה מעיד יוסף שאמרתי עדות ביהוסף שמו להורות כי מה' היתה לו ולא מפרעה על פתרון חלומו הוא הנה הוא אומרו שפת לא ידעתי אשמע כי מה' היתה לו כי לא היה עולה לאותה גדולה אם לא היה מלמדו גבריאל ע' לשון באופן ששפת לא ידע שמע ועם היות אותו היום מיוחד לשם אלהים הוא מדת הדין כי ראש השנה היה הכינו באותה הלילה להצליח למלוכה בשלוח מלאכו ללמדו שפת לא ידע שע"י כן מבית האסורים יצא למלוך:

עדות. מלשון עדי וקשוט וכן את הנזר ואת העדות (מ״ב י״א) שפת. לשון עם ועם כמו שפה אחת (בראשית י״א):

(ו-ז)

עדות - יש אומרים: כי שמו שב אל עדות, כמו: ויקם עדות ביעקב אע"פ שבא על לשון זכר כמו ודעת לנפשך ינעם, כי התי"ו סימן לשון נקבה. ויש אומרים: כי וי"ו שב אל חק לישראל, או אל משפט. ויש אומרים: כי עדות כמו עדי, כמו את הנזר ואת העדות, רמז לרביד זהב.

עדות. ביום הזה שמו עדי הזהב על יוסף כמ״‎ש וישם רביד הזהב על צוארו (בראשית מ״א:מ״ב) כי ארז״‎ל בר״‎ה יצא יוסף מבית האסורים:

עדות ביהוסף שמו. פסוק זה מתחיל בעי"ן ומסיים בעי"ן רמז למה שאמרו בסוטה פ' אלו נאמרים בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. א"נ לפי שלא נהנה מן הערוה זכה שלא ישלוט בו ובזרעו ע"ה מדה כנגד מדה באמרם ז"ל אל תקרא עלי אל עולי עין עיין מסורת הברית הגדול:

עדות ביהוסף שמו וכו'. אפשר לרמוז דיוסף הצדיק הפליא לעשות במה שעמד בנסיון מופלא מאד אשר הסט"א נתלבשה באשת פוטיפר והשתדלו מאד להחטיאו והמקום מקום מסוכן מאוד ערות הארץ וצדיק עוב"ד בצדקו עלה בכב"ש וכבש יצרו ובזה הכניע לפ' וז"ש עדו"ת גימטריא ת"ף כמספר לילית לרמוז שהכניעה ודבק בשכינה ונתוסף ה' בשמו ונקרא יהוסף כי יוסף הוא יסוד גימטריא ששה הויו"ת כנגד חג"ת נה"י כי יסוד נקרא כל שכולל כלם ונתוסף ה' כנגד מלכות לחבר את האהל להיות אחד. בצאתו על ארץ מצרים שהיא סט"א ערות הארץ ובריש גלי נתעלה על ארץ מצרים. ובזכות זה שפת לא ידעתי אשמע והרמז שפ"ת שהכניע יצ"ר גימטריא ש' ולילית גימטריא פת והוא שפת ולזה שפת לא ידעתי אשמע בכח השכינה הנקראת שפ"ה גימטריא שכינה ובזכות שדבק בה למד ע' לשון עלי עין שלא הסתכל בנשים ולא פגם לשון גימטריא שכינ"ה:

עדות ביהוסף שמו, יען שענין יוסף שיצא מבית האסורים היה ג"כ בר"ה, כמ"ש חז"ל, ואז היה ג"כ הדין על הרעב והשובע, שע"כ חלם פרעה ביום ההוא את חלומו, אמר שכבר שם ה' עדות זה ביהוסף שהוא שופט ביום ההוא על הרעב והשובע ועל כל עלילות מצעדי גבר, כי בצאתו על ארץ מצרים, אז אשמע שפת (מי) שלא ידעתי אותו שאמר לאמר הסירותי מסבל שכמו, ר"ל שאז שמע שפרעה אמר כן שיצא לחירות, וזה היה בר"ה, אולם לא פרעה היה המדבר, כי אני אשמע אז שפת לא ידעתי, היינו שהאל הבלתי נודע אמר כן, שהגם שבגלוי דבר פרעה זאת, בהסתר יצא דבור זה מאת ה', שהוא הוציאו לחירות והוא אמר הסירותי מסבל שכמו, וכמו שהיה בימי קדם ביוסף כן היה גם עתה, כי בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם, שגם עתה שהיינו בצרה מפני הרעב, וה' ענה אותנו בסתר, ואמר "בצרה קראת ואחלצך": והוציא גם אותנו לחירות מן הצרה ביום זה כמו שהוציא את יוסף, וגזר ג"כ על השובע אחרי הרעב כמו שגזר בימי יוסף, וכמו ששם היה עניית ה' בסתר, כי בגלוי היה נראה שפרעה הוא העונה, ועניית ה' היה נסתר תחת רעם שרים ותרועת מלך, תחת רעם דברי פרעה, כן תשועת ה' עתה נגלה ע"י רעם, שבאו רעמים ומטר שהוא ענין טבעי, ותחת קול הרעם שהוא בגלוי, נסתר עניית ה' על התפלה, שענה אותנו בסתר בקול הרעם והמטר ואמר לנו "בצרה קראת ואחלצך", אבחנך על מי מריבה, קרא מי הגשמים שירדו בשם מי מריבה, שהם המים אשר רבו בני ישראל אל ה', ופה היה המים שרב ה' והתוכח עם בני ישראל, כמו שיבאר הריב והוכוח הזה, ובמים אלה שעצר את הגשמים בחן אותנו אם נשמע בקולו, כמו שיבאר סלה נשלם הענין:

שפת לא ידעתי אשמע. מפורש במס' סוטה שלמדו גבריאל שבעים לשון:

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף: רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן הני חמשים אותיות חמשים נכי חדא הויין א"ר יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכו':
(סוטה לו ע"ב)

שפת, (

בצאתו על ארץ מצרים - כמו: ויצא יוסף, רק לא מצאנו יוסף בסבלות וכפוי בדוד רק כבל רגלו בבית הסוהר. ויש אומרים: כי בראש השנה יצא מבית האסורים. והנכון בעיני: כי הזכיר יהוסף בתוספת ה"א תפארת, בעבור השם הנכבד והוא כנגד כל ישראל כאשר הזכרתי במזמור העליון.

בצאתו. בעת שיצא למשול על ארץ מצרים:

שפת לא ידעתי אשמע. כתוב בספר רב פעלים שבמסרה מקצת ספרים מצא שפת לא ידעתי אשמע לית פתח בס"פ ולא מצאתי כן בשום ספר:

איש)

וטעם להיות חק – בכל ראש חדש לתקוע בשופר להזכיר גבורות השם בתחלת כל מועד ויום החדש ככה, או הזכיר יוסף כנגד כל ישראל כדרך בני יעקב ויוסף סלה כאשר פירשתי שם.

שפת. אז היה יוסף משתבח לומר שפת לשון אשר לא ידעתי מעולם הנה עתה אשמע ואבין כי ארז״‎ל שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון לפי שכתוב בנמוסי מצרים שאין למשול בהם כ״‎א המכיר בכולן:

לא ידעתי. מדוד. כמו והכה בכיור או בדוד (שמואל א' ב') :

בצאתו על ארץ מצרים - בבואם מרעמסס ועברו על ארץ מצרים ומצרים מקברים.

וטעם שפת לא ידעתי אשמע – הנה משורר כנגד כל ישראל שהוצרכו ישראל במצרים ללמוד לשון מצרים שלא ידעוה אבותיהם, והיה ראוי להיות שפת שלא ידעתי, או תחסר מלת עם שפת עם לא ידעתי כדרך השותים במזרקי זהב, או כסף יין ועתה הזכיר החק ששם האל בישראל שהוציאם ממצרים, וזה הוא הסירותי מסבל.

מדוד. מעבודת עבדות לבשל קדירות כדרך שאר העבדים:

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ: בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכתיב התם הסירותי מסבל שכמו בניסן נגאלו כדאיתא בתשרי עתידין ליגאל אתיא שופר שופר כתיב הכא תקעו בחדש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו':
(ראש השנה יא ע"ב)

הסירותי. דברי האל יתברך ביום הזה הסירותי מסבל שכמו שלא נשתעבדו עוד ולפיכך שם זה החוק שהוא תקיעות שופר לזכר יום ה:

הסירותי מסבל כו' אחר דברי אסף האומר שבראש השנה שהוא יום דין פקד ה' את יוסף באה רוח הקדש אחריו ותמלא את דבריו ותאמר בשמו יתברך הסירותי כו' לומר שלא בלבד יום צאתו מבית הסוהר היה בראש השנה כי אם גם כאשר הסירותי מסבל שכמו בתחלת מאסרו שענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו גם צאתו מהסבל שכמו היה בראש השנה וכן כאשר כפיו מדוד תעבורנה אחר שהוסר מהסבל וישימוהו לשרת שם לבשל תבשילם בדוד כשהסירוהו מדוד גם כן היה בראש השנה כי מאז היה המוציא והמביא וזהו הסירותי כו' כפיו כו'. או יאמר כי גם בסוהר לא היה לו צרה כי אדרבה היה משתרר שם לז"א הסירותיו מסבל שעבוד שלא היה רשאי לצאת ועוד כי גם שלא היה אז בכבלים לא יבצר שהיה מבשל להם בדוד ואחר כך כפיו מדוד תעבורנה:

מסבל. ענין טעינת משא כמו והנושאים בסבל (נחמיה ד׳):

הסירותי - אני הוא שהסירותי מסבל שכמו - שכם ישראל.

הסירותי. אמר במקום ה׳‎ בזה היום הסירותי מסבל שכמו של ישראל כי ארז״‎ל בר״‎ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים:

מדוד. קדירה כמו (שמואל א ב׳:י״ד) והכה בכיור או בדוד:

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ: ובזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת שהשירה שלו הרנינו לאלהים עוזנו לא היה אומר בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפרק אלא מהו אומר הסירותי מסבל שכמו ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הרנינו אע"פ שחוזר וכופל את הפרק וכו':
(ראש השנה ל ע"ב)

שכמו. שהיו נושאים לבינים:

שכמו. כתיפיו מדוד. כלי בישול כקדרה וכיוצא וכן והכה בכיור או בדוד (ש״א ב):

וכפיו תעבורנה – תסורנה מעשות חומר מעשות החומר והלבנים ולנשאם בדוד. ויתכן: היות שפת לא ידעתי רמז לישראל, ששמעו קול השם בסיני, והנה שפת, סמוך כי ישראל לא ידעו השם כראוי רק אחרי שומעם קולו, וכן הוא כתוב: אתה הראית לדעת ומה הוא מן השמים השמיעך את קולו, או יהיה שפת לא ידעתי משה שהיה ערל שפתים והיה אהרן לו לפה, והיה משה מדבר על שם הכבוד לישראל.

כפיו. העברתי כפיו מן הדוד ממה שהיה מבשל לאדוניו ועשה לו מלאכת עבד:

כפיו מדוד תעברנה. וכן עברו כפיו מעשות הדודים והם הקדירות כי לא היו עושים הלבינים לבד כי כל מלאכת החמר היו עושים:

בצרה קראת. לי כלכם קראתם מצרת עבודת סבלות מצרים ואחלץ אתכם:

בצרה. כשהיית במצרים בצרה קראת לי:

בצרה קראת כו' אחרי אמור רוח הקדש אשר היטיב הוא יתברך עם יוסף על שלא טימא בריתו והנה היה מקום נענה בתריה ונאמר הלא אתה ה' עזרת אותו לבב יחטא שאלמלא כן הלא הוא כבר נפתה והלך לעשות מלאכתו וזה חסדך שאתה עוזר לבל יחטא הצדיק ואחר כך נותן לו שכר כאלו מעצמו עשה למה לא עשית כך לעמך ישראל אשר היו בסיני להגן להם ולעזרם בל תצא תקלת העגל מתחת ידם כי לפי הנראה לא היו בלתי ראויים בלבותם שתבא תקלה זו מתחת ידם לזה בא רוח הקדש כאלו הוא יתברך מדבר עם עמו ישראל ואומר בצרה קראת כו' לומר לא מבלי אהבתי אותך לא עזרתיך כי הלא בצרה מבלי מקדים תפלה וגם בלי תפלה כי אם קראת בלבד ואחלצך כי כאשר ויצעקו בני ישראל אל ה' וכמו שאמרו רז"ל שלא היה ממתין הקב"ה רק עד שיקראוהו ואף על פי שדברתם קשות המבלי אין קברים וכו' לא כעסתי עליכם רק אענך בסתר רעם בהסתר והעדר זעימה שאמרתי למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ופירוש רעם הוא כד"א בעבור הרעימה כי זה יורה כי אהבתיך וגם אתה אלי כי הלא אבחנך על מי מריבה שאמרתי בתורה שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע וכו' ואותו הבוחן נשאר בך סלה שקבלת לעשות כל הכתוב בפסוק ההוא על מה ששם נסהו ואם כן מה היה שלא עזרתיך מעון העגל:

ואחלצך. ענין הוצאה ושליפה כמו חלוץ הנעל (דברים כ״ה):

בצרה - זה הוא שהצילם מתחת יד מצרים. וטעם ואענך בסתר רעם – כדרך: ענני במרחביה כאלו הוא כתוב עניתיך, בהסתיר הרעם ממך, בעת השקיף השם בעמוד אש וענן וכתוב: קול רעמך בגלגל.

בצרה. בעת הצרה כשקראת אלי הוצאתיך ממנה:

ואחלצך. כ"ב:

אענך בסתר רעם. אתה קראתני בסתר ביני ובינך ואני עניתיך בקול רעם הודעתי גבורות ונוראות בפרהסיא:

ואחלצך. וחלצתי אותך מהצרה:

אענך. מל׳ עניה ותשובה:

וטעם אבחנך על מי מריבה – מימי הצור שנקרא שם המקום מסה ומריבה. וטעם להזכיר זה עם זה, כי בהיותך במים ואתה עובר בים, הסתרתי הרעם והענן ממך ובהיותך ביבשה נתתי לך מים.

אענך. עניתיך במה שהייתי מסתיר ממך:

רעם. בספרים ישנים הרי"ש קמוצה:

אבחנך על מי מריבה סלה. ואע"פ שגלוי ובחון לפני שאתם עתידים להמרותי במי מריבה, כך שנויה במכילתא:

אענך בסתר רעם. אתה קראתני בסתר בצרתך ואני עניתיך בקול רעם בהראותי נפלאותי בגלוי וי"מ שהסתרתי ממך הרעם שהכיתי בו מצרים כי המכות רעם היו:

אבחנך. מל׳ בחינה:

אבחנך - בדרך ושם נסהו.

רעם. בעת עברם בים והיה על המצרים לבדם שנאמר קול רעמך בגלגל (לעיל טז):

אבחנך. קבלנו קריאתו בקמץ חטף אשר לא כדת בהיות העין גרונית וכן ארחמך ה' חזקי בפלס אזכרך מארץ ירדן וכ"ב רד"ק בפי' ובשרשים:

אבחנך. החי"ת נקראת בקמ"ץ חט"ף בפלס אזכרך מארץ ירדן עשיתי לך כמה טובות שחלצתיך מעבודת מצרים והעברתיך בים ובחנתיך והצמאתיך לראות אם תעמוד עמי בנסיון ולא עמדת כי הריבות עמדי ברפידים על המים ואמרתי לך:

וסלה - באמת.

אבחנך. ר״‎ל עם כי היה בחון וידוע לפני שתחטא במי מריבה עכ״‎ז עניתיך בעברך במי הים:

סלה. ר״‎ל וכ״‎כ עד עולם דרכי להושיע בעת צרה עם כי נגלה לפני שיחטא בדומה לה:

שמע עמי. אחרי שכל זאת עשיתי לך כדאי אתה לשמוע לי:

שמע שאם תשמע אלי ולא יהיה בך אל זר שלא תשים בטחונך אלא בי ולא תשתחוה לאל נכר ותזכור כי ה' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך לשאול וכל משאלך אמלא אם תשמע לי ולא תרעב ולא תצמא:

לז"א שמע עמי ואמידה בך וכו'. ולבא אל הענין נשים לב אל דברי התורה במתן תורה באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' מהו כפל שמוע תשמעו ועוד מהו אומרו באמצע דבריו יתברך ואתם תהיו לי כו' כי מלבד שמלת ואתם מיותרת גם יקשה כי ידוע שעמהם ידבר ועוד אומרו אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שהוא מיותר שודאי שאל בני ישראל ידבר על כן אומר כי רוח הקדש מפרשת לנו הפסוקים ההם ובו משיב אל הענין והוא בהנחת רז"ל בש"ר כי הערב רב עשו את העגל ופתו את בני ישראל באמור להם אלה אלהיך ישראל אשר העלוך כו' אך ישראל שלמים היו כי על העת ההיא של מתן תורה אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה כו' וגם הוא יתברך התרה באלה ובאלה בע"ר שלא יהיה להם אל זר ולישראל שלא ישמעו מהע"ר וזה ביאור הכתובים ועתה אם שמוע העם הוא הע"ר תשמעו בקולי הם ישראל כלומר בקולי ולא בקול הע"ד ופירש מה שאמר לעם הוא ושמרתם את בריתי שהוא להיות לו לאלהים ולא לאלהים אחרים ועל ידי כן עם היותכם מהעמים תהיו לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ולא לשרים שלהם בכל העולם כי לי כל הארץ ולא לשריהם עד כה דבר עמהם אשר כנה אותם בתואר בית יעקב כי בית יעקב הם הע''ר ואל בני ישראל אשר עליהם אמר ותגד לבני ישראל להם אמר ואתם תהיו לי כלומר ידעתי אלו ישובו לסורם אך אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כלומר ולא תשמעו לאלו ועל כן אמר אלה הדברים האחרונים מואתם והלאה הוא מה שתדבר אל בני ישראל כי הם מלכים לפני וגוי קדוש הפך האחרים שלא מבני ישראל המה ואלי תשמעון ולא להם. כלל הדברים שהע"ר החטיאום עם היות לבבם שלם וגם ה' התרה בע''ר שלא יעברו בריתו לעבוד אלהים וגלה אזן ישראל וזה מאמר אסף ברוח הקדש כאלו פיו יתברך מדבר ואומר אל יקשה בעיניך ישראל שלא שמרתיך בעגל כי הלא בהתחברך לשכנים רעים באה הרעה הזאת לך וגם אני התריתי בם גם גליתי אזנך ומה לעשות עוד ולא עשיתי וזה החילו כמפרש מקראי קדש התורה אם שמוע תשמעו כו' שאומר שמה שאומר שם שמוע שאמר לע"ר הנקראים עם שמע עמי ואעידה ואתרה בך ומה שאמר תשמעו בקולו הוא ישראל אם תשמע לי כלומר אתם ישראל אם תשמע יהיה לי ולא לאלו:

ואעידה. ענין התראה כי ע״פ רוב מתרין בעדים שלא יכחש:

שמע - הזכיר בתחלה הסירותי מסבל שכם ישראל, על כן הוא חייב לשמוע לי. כתוב הנה: לא יהיה בך אל זר - לא יהיה בך אל זר נמצא ובדיבור שני כתוב: לא יהיה לך אלהים, פירוש באמונת הלב מפי חכם לא בך נמצא ולא באמונת הלב.

שמע עמי. אמרתי מאז שמע עמי והנה אתרה לשמוע אמרי:

(ט-יא) שמע עמי ואעידה בך, אתרה בך שאם תעבוד ע"א לא ירדו הגשמים בעתם, כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ומפרש ומהו ההתראה, ישראל אם תשמע לי שלא יהיה בך אל זר אז הרחב פיך ואמלאהו, מבאר מ"ש אבחנך על מי מריבה, שה' בחן אותם ע"י המים ועצירת גשמים, והתרה בם ואמר, שאם תשמע לי אתה ישראל, ולא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לע"א, (אחר שאנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים שמאז יחדתי אתכם לחלקי ואין לכם לעבוד לכוכב או גלגל), אז תרחב פיך ואני אמלא אותו כל טוב, כן התרה ה' בם על ידי המים, (שלכן קראם מי מריבה) ובחן אותם אם ישמעו לקולו בזה:

ישראל. ר״‎ל כי אם תשמע לי אתה ישראל:

לֹא יִהְיֶה בְךָ א"ר אבין מאי קראה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע וכו':
(שבת קה ע"ב)

לא יהיה בך אל זר. שלא יהא נמצא אצלך:

ומה שהעדתי בך עמי הוא הע"ר באמור ושמרתם את בריתי הוא לא יהיה בך אל זר כו':

אל זר, אל נכר. נכר גרוע מזר כמ''ש ישעיה כ''ח, ור''ל שלא יהיה בך היינו בלבך אל זר מחשבת ע''ז, ולא תשתחוה בפועל, וכמו לא יהיה לך אלהים אחרים שפירשו רבים ממוני המצות על מחשבת אליל, וכל מאמר הוא תנאי נסמך על מלת אם, אם תשמע ולא יהיה בך אל זר אז הרחב פיך, ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הוא כעין מאמר מוסגר מבאר הטעם שראוי שלא יהיה בך אל זר, וכמו שכן אמר בדברות הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, לא יהיה לך :

הרחב פיך. לשאול ממני כל תאות לבך:

הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת"ח ומטובו ה"ז בור א"ל אביי לרב דימי והכתיב ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בד"ת כתיב וכו':
(ברכות נ ע"א)

אנכי. תזכור הטובה שעשיתי עמך שהוצאתיך מארץ מצרים:

ומה שאמרתי לישראל ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש הוא לומר אנכי ה' אלהיך ביחוד המעלך כלומר ולא לאלו והוא מה שאמרו ז"ל כי הע"ר לא היה חפץ ה' שיעלו ומשה בחשבו כי טוב להכניסם תחת כנפי השכינה חלה פני אל ימחם וז"א וגם ע"ר עלה אתם כלומר כמאליהם ולא מן ה' ומה שאמר וגוי קדוש לומר הרחב פיך ואמלאהו קדושה שתהיה בגוף ונפש גוי קדוש שהוא כי פה אל פה אדבר בך והוא מאמרם ז"ל במדרש חזית שכל דבור ודבור מעשרת הדברות היה הדבור עצמו מדבר עם כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך ואומר הן כך וכך מצות יש בי ואומר הן כך וכך עונשים יש בי ואומר הן מקבל את אלהותי ואומר הן מיד היה הדבור נושקו על פיו הוי ישקני מנשיקות פיהו והענין כי בזכות רוב קבלות פיו באמרו הן על כל דבר ודבר היתה קדושת הדבור מתדבקת עם נפשו המתייחסת אל הפה כד"א ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא וממלאה שפע קדושה וזהו אומרו נושקו על פיו וזה יאמר פה שאמר אז הוא יתברך לישראל הרחב פיך לנדור נדרי קבלתך לומר הן על כל דבר ואמלאהו שפע קדושה על ידי נשיקה כמדובר:

אנכי - כאשר תאמין כי אנכי השם העומד לנצח, התענג עלי שתבקש בפיך כל רצונך ומשאל לבך ואמלאהו ולא בימי השופטים או נבואת הבית הראשון, אם היה זה אסף הוא המשורר בימי דוד.

אנכי. ר״‎ל הנה הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה ולזה הרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי:

הרחב פיך. בסגול:

ואמלאהו. ככל אשר תשאל אמלא:

ואמלאהו. נפל ממנו הדגש להקל:

במועצותיהם. בגעיא:

ולא שמע עמי לקולי. במדבר ובימי השופטים גם בימי מלכים אחר דוד ושלמה עד שגלו וחרב הבית:

ומסיימת רוח הקדש אמרי ה' ואומר הלא התריתי בעמי הוא הע"ר ובישראל ולא שוה לי כי ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי כי אם לעמי.

לא אבה. לא רצה:

(יב-יד)

ולא שמע. אבל עמי לא שמע לקולי:

ולא שמע עמי לקולי וכו'. אפשר במ"ש רז"ל שאם היו ישראל שומעים מהקב"ה לא היה שולט בהם יצה"ר אך הם אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וכו' ואמר ה' מי יתן והיה לבבם זה וכו' וז"ש ולא שמע עמי לקולי דייקא שלא שמעו ממני. וישראל לא אבה לי שהי"ל לחשוב דכיון דאני המדבר אני נותן בהם כח שיהיו שומעים. וזה גרם ואשלחהו בשרירות לבם דחזר להם היצה"ר. לו עמי שומע לי הכל לא היה יצה"ר ובודאי ישראל בדרכי יהלכו ואז גם א"ה יהיו בטלים כמע"ט אויביהם אכניע וכו':

(יב-יג) ולא, אבל ע"י שישראל לא שמע לקולי ועבדו ע"א, עי"כ אשלחהו בשרירות לבם, שלחתיו מעל פני והסירותי השגחתי מהם, (וע"כ לא ירד המטר ההשגחיי בעתו), ובכ"ז הם ילכו במועצותיהם, ולא שבו אלי:

לא אבה. לשמוע לי:

ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי. שם ישראל הוא שם מעלתם מצד עצמם, ושם עמי הוא שם הקשר שיש להם עם אלהים שהם משועבדים לו כעם למלכם, מצד השעבוד של עמי מחויבים לשמוע בקולו, ומצד מעלתם בעצמם ראוי שיאבו בעצמם לה', וכן אמר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, שמצד מעלתם ישראל ראוי שילכו בדרכי ה' מעצמם מצד מעלתם :

לא אבה. לא רצה לשמוע לי:

בשרירות לבם. במראית לבם כמו (לעיל ה') למען שוררי:

ואשלחהו בשרירות לבם. כשראיתי שלא שמע לי שלחתיהו בחוזק לבם רע שלא רצה לשוב מרעתו:

והנה לעכב בעמי שלא יחטאו לא יצדק כי בא ליטמא פותחין לו ועל כן ואשלחהו בשרירות לבם וישראל ילכו במועצותיהם של עמי באמור להם אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ומה גם למ"ש ז"ל שאמרו שלוח זהב שהושלך ליאור מצרים שכתוב בה עלה שור שעל ידה עלה יוסף הטילו באש ויצא העגל שבזה מצאו פתחון פה ליעץ את ישראל לעבדו:

בשרירות. במראה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד):

ואשלחהו - כמו: מי שלח פרא.

ואשלחהו. שלחתים מארצם ללכת בגולה כי הלכו בשרירות לבם ובעצתם הרעה:

ואשלחהו. רוצה לומר סלקתי שמירתי מעליהם ושמתים הפקר:

בשרירות - בחוזק, כמו: שריר וקיים.

במועצותיהם. כמו שיעשו הרע לעצמם כן ילכו ברע ויאבדו:

לו עמי שומע לי. עדיין אם היו רוצין לשוב לי ולשמוע אלי:

לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי: דאמר מר ארבעה חשובים כמתים אלו הן עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים עני דכתיב כי מתו כל האנשים ומאן נינהו דתן ואבירם ומי מתו מיהוי הוו אלא שירדו מנכסיהם סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם מצורע דכתיב אל נא תהי כמת ומי שאין לו בנים דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי תנו רבנן אם בחקתי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי [וגו'] כמעט אויביהם אכניע ואומר לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו':
(עבודה זרה ה ע"א)

לו. אילו שמע לי:

והן אמת שהייתי מכלה אותם אלא שאין עיקר האשם על ישראל כי הנה לו עמי הוא הע"ר היה שומע לי בהתראה שהתריתי בו ישראל בדרכי היו מהלכים ולא בדרכי הע"ר כי בזה הקל אשמתם:

לו. כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט):

לו - הפך ולא שמע עמי לקולי.

לו עמי. אם היה עמי שומע לי וגו׳‎:

לו עמי. לו בטעם מיושב:

לו, ובכל זאת הדבר תלוי בידם והלואי ישמעו לי מעתה, וילכו בדרכי, אז כמעט, שישמעו לי, ר"ל תיכף שיתחילו לשמוע מעט לדברי ה', אז אויביהם אכניע, שהם אויביהם בלב ועל צריהם המצירים להם בפועל אשיב ידי, לכלותם פעם אחר פעם:

בדרכי יהלכו - הפך ילכו במועצותיהם.

כמעט אויביהם אכניע. בשעה מועטת הייתי מכניע אויביהם:

כמעט אויביהם אכניע. כי היה שולט באויביו לא הם בו:

על כן גם עתה בכבוש הארץ כדבר מועט בקלות אויביהם הם שרי ז' עממים אכניע במרום כד"א יפקוד ה' על צבא המרום במרום ולא אניח את ישראל שבזרועם יהרגו את אנשיהם למטה כי אם גם את צריהם אשר הם למטה הצרים אותם למטה אשיב ידי גם בהם אחרי הכניעי העליונים שלא אעשה כמקרא שכתוב ויגרש מפניך אויב למעלה ויאמר השמד אתה למטה כי אם גם זה וזה וכמאמרנו שאמר מלכי צדק לאברהם וברוך אל עליון אשר מגן צריך שהוא גם התחתונים והוא מאמרו יתברך ואיבתי את אויביך למעלה וצרתי את צורריך למטה כי גם שעשו ישראל מלחמה בעם הרוג הרגו:

(טו-טז)

כמעט - במעט זמן.

כמעט. כשעור מעט זמן חיש מהר הייתי מכניע אויביהם והייתי משיב ידי על הצרים להכות ולחזור ולהכות:

אשיב ידי. אשיב מכתי מעליכם לתת אותה עליהם ואז:

כמעט. זמן והכ"ף כ"ף האמיתי כמו כ"ף השבעה לי כיום:

אויביהם צריהם, משנאי ה'. בארתי לקמן פ''ט כ''ג הבדלם, כי הצר הוא המציר בפועל, ועליו משיב ידו להענישו בפועל, והאויב דורש רעה בלב ויכניע אותו שיכנע בלבו מדה כנגד מדה, והשונא אינו דורש רעה דוקא רק נבדל ממנו ומרחיקו, וע''כ אמר משנאי ה', ומשנאי בפועל שגורם שגם אחרים ישנאו אותו, וחז''ל דרשו כל משנאי אהבו מות אל תקרא משנאי אלא משניאי, וזה רצוף בפשטות מלת משנאי בפועל, וחסר מלת אשר משנאי ה' אשר יכחשו לו, כמו וכחשתי לאל ממעל איוב ל', וכן מלת על נמשך לשתים על צריהם אשיב ידי, (על) משנאי ה', ועתם עת פורעניותם, ומלת כמעט, ר''ל לו שומע לי כמעט :

וטעם אשיב – בעבור שאכניע בימים קדמונים כל אויביהם.

אשיב ידי. פעם אחר פעם עעד שאכלם:

משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם. פורענות' לעול':

משנאי ה'. הם הרשעים שבאומות העולם:

והטעם הוא כי אין אשמת ישראל גדול כי הלא משנאי ה' הם הע"ר היו אשר יכחשו לו באמרם ישראל כי ה' העלם ואומרים לו אלה אלהיך ישראל אך הם אז היו צדיקים בין בצאתם ממצרים שנאמר והנה עתך עת דודים בין ביום מתן תורה שעליהם אמר הקב"ה היטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים כ"כ היה לבבם זך וטוב שאמר ה' מי יתן ויהיה כך לעולם וזה מאמר ה' כי משנאי ה' היא הע"ר כי יכחשו לו אך ישראל מי יתן ויהי עתם זה לעולם:

משנאי, יכחשו - כמו: יכחשו לך אויביך, מרוב פחדם יכחשו שלא מרדו בך, או על דרך ויכחשו אויביך לך, מטעם ובשרי כחש משמן.

משנאי ה׳‎. השונאים הנחשבים לשונאי ה׳‎ היו אז מכחשים לו לומר שאינם שונאים על כי יפחדו מהעונש:

משנאי, שיעור הכתוב על צריהם אשיב ידי ועל משנאי ה' אשר יכחשו לו (אשיב ידי) שאז אכלה צוררי ישראל ואת משנאי ה' אשר יכחשו מציאות ה' והשגחתו, ויהיה עתם לעולם ר"ל יבא עת פורעניותם שבו יכלו לעולם:

יכחשו לו. בישראל מיראתם אותו ויאמרו שלא הרעו לו:

ויהי עתם - כי בא יומו ולעולם לא יקומו. ורבי יהודה בן בלעם אמר: כן ועל צריהם אשיב ידי שהם משנאי ה' כי הם מכחשים אלהותו ויחשבו כי עד לעולם יעמודו וזה פירוש ארוך ואיננו על משפט לשון הקדש הלא ראה וקרוב לבא עתה ורבים ככה:

ויהי עתם. עת הטובה ההיא היתה לעולם מבלי הפסק:

ויהי עתם לעולם, עת וזמן ברכתם שהוחל בטוב יהיה לעולם בלי הפסק אם היה שומע לקול ה':

ויאכילהו. לישראל:

ויאכילהו. והיה מאכיל אותו האל יתברך מחלב חטה:

על כן ויאכילהו בהביא אותם אל הארץ מחלב חטה ועוד תהיה הוראת היות עתם לעולם כי עודני מעותד שומצור דבש אשביעך לעתיד כי מחלב חטה שיהי פסת בר בארץ גם מצור אשביעך דבש שהוא נוסף על ענין יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכו':

מחלב. ענין מיטב כמו ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח):

מחלב. מן המיטב כמו חלב כליות חטה (דברים ל''ב) :

ויאכילהו - כל המפרשים אמרו: כי ויאכילהו על השם הנזכר למעלה משנאי ה' והה"א והוי"ו שב אל ישראל, אם בדרכי יהלכו והטעם היה ראוי שישמעו לו ויזכרו החסד שגמל לאבותם והוא אכילת המן, שהוא מתוק ונכבד יותר מחלב חטה והשביעם מים מצור מתוק מדבש. ותהיה מ"ם מצור - משרת אחר כדרך: מאל אביך ויעזרך.

ויאכילהו. אז היה ה׳‎ מאכיל אותו ממיטב החטים והיה משביעו דבש הזב מן הצור וכן הוא אומר ויניקהו דבש מסלע (דברי׳‎ לב) והוא מדרך משל לומר שהיה רב שפע במקום יובש וצמא אם היו הולכים בדרכי המקום:

ויאכילהו, ואת ישראל יאכיל (ה' הנזכר בכתוב הקודם) מחלב חטה ואשביעך דבש גם מצור, שגם הצור היבש יזוב דבש ונופת מרוב הברכה, כמו וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור:

ומצור. השביעם דבש כשהלכו בדרכיו כענין שנאמר (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע:

ומצור דבש אשביעך. ודבש היה משביעך מן הצור והדבש הוא משל למעדני הארץ ופירוש מצור מקום חזק כלומר שלל גדולים ומעדניהם:

וטעם אשביעך – כדרך: מטרף בני עלית, כל רואו אומר לו ככה פעם ידבר כאילו אינו לנכח ופעם ידבר לנכח, וככה שמנת עבית כשית, כי כן מנהג הלשון.

ויש אומרים: כי ומצור דבש אשביעך – ידבר לנכח ישראל לעתיד.

אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ארץ מצרים הוא משוקעת בכל מיני יצרים רעים, וזה שהוסיף דוד המלך עליו השלום לשון המעלך שבכל התורה נזכר לשון הוציאך, כי חוץ מה שצוה השי"ת להשמר מכל דבר איסור צריך האדם להזהר אף בדברים המותרים שלא יהיה משוקע בחמדתם רק יהיה למעלה מכל תשוקה וחמדה, ובאם יהיה מבורר בזה שלא יהיה נכנע תחת שום חמדה ותשוקה אז מבטיחו השי"ת הרחב פיך ואמלאהו שיתן לו השי"ת כל משאלות לבו בהרחבה.

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. בגמ' (ראש השנה כ"ה:) מאימתי נקרא חוק בגמר דין. היינו שבזה החודש נמצא עומק יראה שאין לשער, כי חוק מורה על דבר שנגמר היינו כי בשורש הדבר לית דין כי הוא חוק וחקוק, וזה הוא אצל הש"י עוד במשפט למשל כל דין שבעולם הוא מי יחיה ומי בקיצו וכדו' וכן כל הרצונות שבעולם, רק שזה בוחר בחיים בגוון זה וזה בוחר בגוון אחר, אבל גוף החיים הוא דבר חקוק שאין מי שלא יבחר בזה, ועל זה החוק עוד הוא במשפט אצל הש"י כמ"ש (ירמיה ל"ג,כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וכו', וכן הוא בכל הענינים.