Kommentar zu Tehillim 87:8

יסודתי בהררי קדש. יסודת מזמור זה על הר ציון וירושלים יסדו המשורר:

לבני. כבר פירשתי בתחילת ספר השני טעם לבני קרח וזה המזמור על שבח ציון חברו דוד ונתנו לבני קרח לשורר, או חבר אותו על עצמו: ופירוש יסודתו. יסודת השיר בהררי קדש שהם ירושלים: ואמר הררי. לשון רבים כי הר ציון אחד והר המוריה שהוא הר הבית אחד או אמר כן בעבור ההרים הסמוכים לירושלים: והזכיר

לבני קרח מזמור כו' למה שענין זה הוא לבני קרח הוא מזמור ושיר והוא כמאמרם ז"ל על פסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים כו' קינה מבעי' ליה אלא משל לעניה שהלכה לשאוב מים מן הבור ונפל הדלי והיתה בוכה שלא היה מי שיעלה לה את הדלי באה בת מלך והשקיפה מעל פי הבור ונפלה לתוכו שלשלת זהב מעל צוארה התחילה בעלת הדלי לרקד ולזמר אמרו לה עד עתה היית בוכה ועתה מה לך תזמרי אמרה עד כה לא הי' מי יעלה הדלי שלי כי אין דואג עלי אך עתה מי שיעלה שלשלת בת המלך על פי דרכו יעלה הדלי שלי כן בני קרח שאסף מכללם היו בוכים על טביעת אביהם בארץ באמרם מי יעלה לנו את אבינו אך בראותם שטבעו בארץ שערי ב"ה כמאמר הכתוב טבעו בארץ שעריה התחילו מזמרים כי מי שיעלה השערים יעלה את אביהם וזהו מזמור לאסף אלהים באו כו'. ובזה יתכן יאמרו פה בני קרח למה שפתח מאמרם הוא אוהב ה' שערי ציון שלא הניח את הגוים ישלחו יד בהם כי כן הוא אומר חשב ה' להשחית חומת בת ציון כו' טבעו בארץ שעריה והנה בזה מגיד מעלת קדושת הארץ ששעריה חשובים לפניו ית' וגם בו בשורה לבני קרח שיעלה אביהם כהשערים כמדובר ועל שני הדברים נאמר לבני קרח מזמור שיר לומר למה שמזמור זה הוא לבני קרח הוא מזמור ושיר אחת על קדושת וחיבת הארץ שנית על הנוגע אליהם ואמרו אל יעלה על רוח השומע ישמע מאמרנו זה שמה שאנו עושים עיקר הוא על מה שנמשך לנו על דבר אבינו כי הלא נעיד כי יסודתו של מזמור זה ועיקרו שעליו יסדנוהו לא בשביל הנוגע לנו היה רק בשביל הררי קדש להורות חיבתם אצלו יתברך:

בהררי. כי היה בציון כמה הרים כנודע :

לבני קרח מזמור שיר - לאחד מנכדי שמואל, או מבני בני בניהם ועיקר זה המזמור יסודתו על הר הקדש.

יסודתו. יסוד השיר הזה הוא לדבר במהללי הררי קדש והם ציון וירושלי׳‎:

יסודתו. בשורק:

לבני קרח, מדבר בשבח ציון והעם אשר בה, כמ"ש יסודתו בהררי קדש:

אֹהֵב יְהֹוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן: אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתי' אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד:
(ברכות ח ע"א)

ציון. כי הוא מקום המלוכה ובכללה ירושלים:

והתחיל ואמר אוהב ה' שערי ציון שחמל עלימו בל ישלחו יד בהם מכל משכנות יעקב ששלחו בהם יד והוא כנודע מארז"ל על דבר שחלקו כבוד לתורה בענין כניסת הארון:

שערי. מציין מושב החכמים והראשים בכ''מ

אוהב - השערים הנכבדים מכל המשכנות. והטעם: לשבת בם ואחר כן יזכיר ירושלם.

כל משכנות. כי אף שכל א״‎י אהובה היא למקום מ״‎מ שערי ציון אהוב לפניו יותר מהכל:

אוהב ה' שערי ציון. פירש בספר ארץ החיים וז"ל במדרש אוהב ה' שערי ציון קאי על בית המקדש לעתיד א"ת שאלת המין דכתיב גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון והתירוץ הוא נכבדות מדובר בך ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח ועוד עיר האלהים דכתיב בה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב עכ"ל. ולי הדל אפשר במה שכתב הרב מהר"י מטראני ז"ל דבמשכן ובית המקדש ראשון גם שני היו בחצר דידה אך לעת"ל יהיו נשואין בחצר דידיה וז"ש אוהב ה' שערי ציון בית המקדש לעתיד מכל משכנות יעקב משכן ובית המקדש ראשון וגם שני והטעם נכבדות מדובר בך לשון נשואין כמו ראוה מדברת דהשתא הוא חצר דידיה וז"ש עיר האלהים. והוא בנין עדי עד קיים לעולם וז"ש סלה שהיא גאולת עולם ב"ב:

(ב-ג) אוהב ה' את שערי ציון, נכבדות מדובר בך, ר"ל שכבר נוכל להרגיש מעלת איש או אומה או מקום ע"י הגנאי והדופי שישימו בו, שהגנאי שיטילו באיש נכבד ומצויין יהיה לפעמים שבח ומעלה באיש פחות וגרוע, כמו שיאמרו בגנאי הנדיב, שלא נתן לפדיון שבוים רק עשירית מעשרו ולא נתן חמישית עשרו, שאם היה הכלי נותן מתנה כזו היו משבחים אותו, וא"כ מן הגנאי הזה ניכר שהוא נדיב ודרכו תמיד לפזר הרבה, והנה העמים היו מדברים בגנאי של ציון וישראל מה שאסר ה' את הבמות וצוה להקריב רק בירושלים, שמזה אמרו שאהבת ה' את ישראל ושכינתו בתוכם אינה בעבור עצמם שא"כ היה מקבל עבודתם בכל משכנות יעקב, ואחר שה' אוהב רק שערי ציון, שאותם אהב מכל משכנות יעקב מבואר שאינו אוהב ישראל כ"כ, וזה גנאי להם לפי דעתם, ושיעור הכתוב מה שמדובר בך לגנאי (כי הדבור שאחריו ב' ומורה דבור של גנאי בכ"מ) לאמר שאוהב ה' את שערי ציון מכל משכנות יעקב, שמצד זה ידבר בך גנאי שאין ה' אוהב משכנות יעקב מצד עצמם, הנה נכבדות מדבר בך, הדבור של גנאי הזה הוא לך נכבדות וכבוד גדול, כי בגנאי הזה יודו שאת עיר האלהים, שבך בחר ה' לשבתו, וזה כבוד גדול שבך ישב אלהים על הארץ בקביעות, ועל ידך שוכן בתוך ישראל שכינת קבע, סלה סיום הענין:

אהב. אמר שערי לפי שהזקנים והחכמים יושבים בשערים ואמר אע"פ שכל משכנות יעקב אוהב אף על פי כן שערי ציון אוהב יותר לפי שהם החכמים והמתעסקים בעבודת האל יתברך:

נכבדות מדובר בך. את ירושלים דברי כבוד נדברו בך מפי הקב"ה ומה הן הנכבדות שאת עיר האלהים סלה:

נכבדות מדובר. ביושבים בך או פירושו מעלות נכבדות מדובר בך שאת מעולה על כל הארצות בהרבה דברים כי בישוב נחלק לשבעה חלקים ובחלק האמצעי היא ירושלי' והיא באמצע היישוב לפיכך אוירה טוב וממוסך מכל האוירים לבריאות הגוף ולחכמה כמו שאמר במזמור מ"ח יפה נוף משוש כל הארץ:

ואם תאמרי ציון אם כל הררי קדש של כל ישראל נחשבו לפניו ית' מה יתרוני על כלן דעי אפוא כי את עלית על כלם כי הלא שתים הנה קוראותיך אחת כי הלא הנכבדות הן נפשות עם בני ישראל מדובר בך כי כל מקום שיהיו מדובר שהם בך וממך. שנית כי נקראת עיר האלהים סלה שלא בלבד שבית המקדש קיים אלא אף אחר החרבן שמו יתברך נקרא עליך כי תקרא עיר האלהים סלה ולא נסתלק ממך שם זה בסילוק שכינה בחורבן:

מדבר בך. דבור שאחריו ב' הוא תמיד לגנאי, כמ''ש בכ''מ, כמו וידבר העם באלהים ובמשה כי דברנו בה' ובך :

נכבדות - כל אחד מתהלות נכבדות מדובר בך את עיר האלהים באמת - והיא ירושלם.

נכבדות. וזה לפי שמדובר בך אתה ציון אמרות נכבדות כי סנהדרין יושבים בה ועוסקים בתורה ולזה תקרא עיר אלהים עד עולם:

עיר האלהים סלה. כי האלהים בחר לשכון כבודו שם:

אזכיר רהב ובבל ליודעי. עוד זאת דיבר עליך אזכיר את מצרים ואת בבל על יודעי להביא מנחה כענין שנאמ' (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם וגו' מנחה לה' וגו':

רהב. הוא מצרים וכן אמר כשאזכיר ליודעי המדינות הגדולות בגוים לא אראה בהם כמו ציון: ואמר ליודעי. כמו ליודעי מעלת ציון ויהיה ליודעי כמו ליודעים יהיה הכינוי כנגד ציון או יהיה הכינוי כנגד המשורר ופירושו ליודעים ציון כמוני:

והביא ראיה אל אומרו נכבדות מדובר בך כמעט מהחוש ומפורסם והוא כי הנה הפסוק משולל הבנה מתיישבת אך יאמר הנה ישראל נתיישבו ברהב רד''ו שנה ובבבל שבעים שנה ועם כל זה לא נעשה איכותם מזגם ומראיתם כמקום תרבותם ליקרא מצריים או בבליים מה שאין כן יתר אומות כי בהיותם שקועים שבעים שנה או יותר בעיר אחת שאינה מולדתם יתערבו בבני העיר ההיא והיו כעם אחד ושם העיר ההיא תקרא גם עליהם גם אם יהיו בעלי קצוות בטבעם ומזגם הגרים עם התושבים אחר השתקעם כל כך שנים יהיו לאחדים וזה אמר כמדבר איש ישראל על עצמו ואומר הנה אין צריך לומר אשר לא ידעוני שגרתי משך זמן במצרים ובבל כי אם גם ליודעי שידעו בזה ואזכיר להם כך ודבק להזכרתי יתמהו ויאמרו יודעי בהזכירי להם רהב ובבל שנתיישבתי בתוכם מה זאת כי הנה פלשת וצור שהם הנאים וחשובים בעלי הדר וקומה מאד עם כוש שהם שחורים ונבזים וכעורים מתערבים לאחדים בהיותם בהמשך זמן רב וזהו הנה פלשת וצור עם כוש כלומר יתערבו להיות אחדים עם כוש באמנה אתם וזה המזכיר לנו רהב ובבל הוא הישראלי לא יאמר עליו רק זה יולד שם בעיר האלהים היא ציון הנז' כי כל מה שנשתקעו ברהב ובבל לא הספיק ליראות בהם תואר מצרי או בבלי ליקרא עליו שם העיר שנשתקעו שם רק תמיד יראה כאלו יולד שם בירושלים או ציון גם שהיה זמן רב ברהב ובבל:

רהב. הוא מצרים כמ״ש בהם רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳) ויקראו כן ע״ש גאותם והוא מל׳ ירהבו הנער בזקן (שם ג׳):

אזכיר - דברי המשורר אזכיר רהב - הוא מצרים המחצבת רהב, או רהב כל גוי והוא סמוך, כדרך ושכורת ולא מיין כאילו אמר: אזכיר רהב כל גוי שיהיה ובבל עמהם, אזכיר זה ליודעים כמוני וגם אזכיר פלשת עם צור.

אזכיר. אמרו במקום ה׳‎ לעתיד אזכיר את מצרים ובבל על יודעי ואהובי להביאם אל ציון הנה כן אזכיר פלשת וכו׳‎ להביאם שמה כי יאמר הלא זה יולד שם בציון ר״‎ל תולדות אבותיו מציון הוא ולזה החזירוהו למקומו:

לידעי. הלמ"ד בגעיא:

אזכיר, מבאר שני הבדלים בין אנשי עיר ציון ובין אנשי עיר או אומה אחרת, א. מצד כללות הקיבוץ, שבכל עם ועם אין כל איש ואיש מפרטי האומה הולך מהלך השלימות לכלל האומה, רצוני שהגם שמתנאי האומה או הקיבוץ שימצאו שם אישים רבים, מ"מ אם יחסר איש אחד לא יחסר שם עם ואומה ממנה, כמו שאם תחסר חטה אחת מן הכרי של תבואה שלא יורגש חסרון זה לכלל הכרי, לא כן אישי וקיבוץ עם ציון שידמו כאיברים פרטיים של הבע"ח שאם יחסר אבר אחד יהיה זה מום וחסרון לכלל הגוף, כן כל איש ואיש משלים שלימות הכלל, ואם יחסר איש אחד יורגש החסרון אל הכלל, וז"ש אם אבוא להזכיר ליודעי כללות אומה אחת רהב או בבל, לא אזכיר את האישים הפרטים הגרים בה, רק אזכיר רהב ובבל ליודעי, אזכיר את הקיבוץ בכלל לא את פרטיו, ואישיו, כי כבר תהיה האומה בתכלית שלימותה גם אם יחסר איש אחד, וכן אם אבוא להזכיר מי הוא הנולד בארץ פלשתים או צור או כוש אשר בעבורם יהיו יושביה לגוי, לא אזכיר שם אישים פרטיים, רק אומר כי פלשת וצור עם כוש זה יולד שם, ששם נולד גוי פלשת או גוי צור או גוי כוש, לא כן אם ארצה להזכיר מי הוא השם את ציון לגוי גדול ואומה מיוחדת, שאז לציון יאמר איש ואיש (אשר) יולד בה, אז אני צריך להזכיר כל איש ואיש מאישים הפרטיים הנמצאים בה, כי כל איש פרטי משלים את האומה בכללה, כמו שכל אבר פרטי משלים גוף הבעל חי שכ"א צריך לשלמות הגוף, והוא, ר"ל והאיש הפרטי הזה יכונן אותה שתהיה עליון, שע"י כל איש ואיש מאישיה יתוסף שלמות ועליה לעם ציון בכלל, ב. עוד יש ביניהם הבדל מצד האישים הפרטיים בעצמם, כי מלבד מה שנתעלו אישי העם הישראלי במה שכ"א הולך מהלך השלימות אל הכלל כולו, עוד יתרון להם במה שכל איש פרטי בפ"ע נחשב כגוי כולו וכקיבוץ שלם ועז"א ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם, איש פרטי הנולד בציון יספור ה' אותו בכתוב עמים, כאילו הוא עם שלם בפ"ע, שאינם נחשבים ליחידים רק לעמים שלמים, סלה סיום הענין:

הנה פלשת וצור עם כוש. גם הם כמצרים ובבל יתנו לב לבקש ולזכור את כל א' וא':

זה יולד שם. בכל אלו המדינות הגדולות אם יהיה באחת מהם חכם:

ליודעי. ענינו אהוב וחביב כמו ומודע לבינה תקרא (משלי ז׳:ד׳):

וטעם זה יולד שם – כי לפרקים מועטים בשנים רבות יולד בהם איש חכם נודע בדורו, שיש לו שם.

וצר. בס"א כ"י חסר וא"ו אחר צד"י ומסורת מסייעא ליה כי לא נמנה זה ביחזקאל כ"ז עם י' מלאים בלישנא בקריאה:

זה יולד שם. זה היה ממשפחות הנולדים בציון כענין שנאמר (שם כ"ז) ואתם תלוקטו לאחד אחד:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. וכשיביאום מנחה לה' בציון יאמר להם על כל אחד ואחד זה מאותם שגלו ממך ומתולדותיהם, ענין אחר המשורר אומר אזכיר לעמי וליודעי את גדולות מצרים ובבל שהם רואים עתה את גדולתם הנה פלשת וצור עם כוש מפני שהם סמוכים לרהב ובבל מנשאים אותם כל האומות ואומרים עליהם זה יולד שם במצרים ובבל:

וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ: ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי:
(כתובות עה ע"א)

ולציון. אבל לציון יאמר איש ואיש יולד בה מכמה חכמים יוכל אדם לומר שיולדו בה ותמיד בכל הזמנים ימצאו בה החכמים רבים וגדולים בעלי השם:

וש"ת הלא ולציון יאמר איש ואיש יולד בה בין יהודי או ארמאי כי הלא כל האומות מאדם הראשון יצאו והוא ממקום המזבח נברא ואם כן גם כל בני העולם נולדו בה בבחינה זו כי כל כך דבקה ציון למקום שיצאו ישראל כאשר למקום שיצאו האומות ומה בין זה שאמרת עליו זה יולד שם ליתר עמים הלא הוא כי והוא כלומר אותו שהזכרתי מיוחד לא ישוה ליתר אומות כי הוא יכוננה את ציון שירימה ויקים מעלתה למעלה כי יקדשנה למה שהוא עליון שנפשו מלמעלה עליון על כל גויי הארץ חלק אלוה ממעל ועל כן יש בו כח ואל לכוננה בשפע אשר יערה עליה ממרום מה שאין כן יתר האומות שנפשם היתה מלמטה מהחיצונים ועל כן לא יקראו על שמה כי אם ישראל שנפשם מציון עליון שכנגד התחתון שמשם ישראל כמדובר:

והוא. ר''ל האיש שנולד בה :

ולציון - ובעבור ציון הלמ"ד אמרי לי אחי, הוא יאמר תמיד איש ואיש נולד בה, כי חכמים שיש להם שם הם רבים.

ולציון יאמר. המבשר יבשר את ציון ויהיה נאמר לה הנה הובא כל איש ואיש אשר יולד בה:

ולציון יאמר וגו'. והשבח הזה שהוא עכשיו לרהב ובבל יסוב לציון ועליה יהו אומרים פלוני יולד בה:

והוא יכוננה עליון. כמו והוא עליון יכוננה כלומר האל שהוא עליון על הכל והוא יצר כל העולם יצר וכנן המקום הזה לשבח על כל המקומות, או פירושו דרך תפילה העיר הזאת עליון יכוננה ויעמידה שנים רבות:

וטעם איש ואיש – לא זה לבדו.

והוא. מי שבידו לכונן הוא יכונן אותה להיות עליון:

והוא יכוננה עליון. והקב"ה יכוננה למעלה מכל העיירות:

יכוננה - על דרך:והוא צוה לי אחי והנה והוא עליון יכוננה, בעבור היות השם בכח הפעלים, והיה פירושו והשם הנזכר למעלה: אוהב ה' שערי ציון.

יכוננה - מכון עליון. והטעם: מקום כזה שיולדו שם חכמים רבים, השם יעמידהו ויכוננהו.

ה' יספור בכתוב עמים וגו'. מקרא מסורס זה וסלה האמור לסופו מוסב כלפי ראשו ה' יספור בכתוב עמים סלה כלומ' לעתיד כשיכתוב הקב"ה הע"ג לדראון ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם ואת הנאנסים ביניהם ויוציאם מתוכם ויאמר זה יולד מאותם של ציון ויברור אותם לו וזה שאמר ישעיה (שם ס"ו) וגם מהם אקח לכהנים וללוים מן הגוים המביאים אותם מנחה אקח הנבלעים בתוכם ויהיה בהם כהני' ולוים שאינם נכרים ולפני גלוים הם אמר ה', והיכן אמר (דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה' אלהינו:

ה' יספור. ענין כתיבה רוצה לומר כשכתב האל יתברך העמים שיהיו בהם מהחכמים שיאמרו עליהם זה יולד שם כתב זה המקום לשבח שיהיו שם חכמים רבים והכתיבה היא גזירתו ובא הפסוק הזה על דרך בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל:

ולא עוד כי אם הלא כאשר ה' יספור בעברם בר"ה כל באי עולם א' א' לפניו כבני מרון שהיא בכתוב עמים כלם בשלשה ספרים לא יכנה את ישראל בזמן הבית לירושלים או לבן ציון ובימי הגלות והם בארץ אויביהם לבבליים וכיוצא על היותם שם רק בספור בכתוב עמים יאמר זה יולד שם סלה אף אחר החורבן:

יספר. מענין מספר :

ה' - הטעם והשם לבדו שידעו מספר כל העולם בכתבו והוא יכול לספר כל הנולדים שהם חכמים בציון, כי רבים הם ממספרי אדם.

ה׳‎ יספור וגו׳‎. בעת יכתוב את העמים יספור אז את ישראל הנבלעים בתוכם ויברור אותם ויאמר הלא זה מילדי העברים מעולם מימי אבותיו אשר נולדו בציון ולי המה:

יהוה יספר. יו"ד של שם בגעיא:

זה יולד שם - שב אל ציון.

וטעם בכתוב – השם והספרים הם הם השמים.

ושרים כחוללים. על זאת, כחוללים לשון מחוללי':

ושרים. המשוררים והמחוללים כולם ישירו שבחך כי אני גם כן אעשה כל מעיני בך כלומר כל מעיני לבי שלבי מקורו נובע עליך שירים, או פירוש מעיני עיוני והשגחתי בך:

משיבה רוח הקדש ואומרת הנה אין צריך לומר בני ישראל הזכרים כי אם גם הנקבות והוא כמאמרם ז"ל על פסוק קדמו שרים אחר נוגמם כו' שרצו מלאכי השרת לשורר תחלה על הים ולא רצה הקב"ה אלא שיקדמו שרים הם ישראל ואמרו שירה ואח"כ נוגנים הם מלאכים ובתוך כלומר בין השרים והנוגנים היו העלמות תופפות הם הנשים כמד"א ותקח מרים הנביאה כו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות הנה שהחשיב הוא יתברך את הנשים כאנשים להקדים למלאכי השרת וזהו ושרים שהם ישראל כמד"א קדמו שרים כחוללים שהם הנשים כמד"א ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות לחשיבות הנזכר ועל שרים וחוללים אומר כל מעיני בך בבריאת עולם וקיומו ולא כיתר אומות ואל אנשים ונשים אמר בלשון יחיד כל מעיני בך כלומר כי לאחדים אחשיבם כי זכר ונקבה יקרא שמם אדם אחד כמד"א דקרא את שמם אדם וההיקש בכולל כי כל ישראל גוי אחד ועם אחד וכן רז"ל פירשו מחוללים על אותן נשים:

ושרים. מל׳ שירה:

ושרים כחללים. בעת ינגנו בחלילים, או בעת יחולו במחול אז שרים לאמר כל מעיני בך, מענין מעין מים :

ושרים, בך - לנכח איש האלהים ושם שרים וחוללים שלא יפסקו, כמו מעייני מים, ואלה מעיני, כמו: על כל אצילי ידי, ומנהג העולם להיות השרים מועטים מהחוללים ושרי ציון, כמו החוללים ומשקל החוללים,כמו:אמרתי להוללים.

ושרים. אז ישוררו כמו המנגנים בחלילים, ויאמרו כל עיוני והבטתי ותוחלתי המה בך:

כל מעיני. בס"ס מלת כל במאריך ובמקף ומכל מקום קריאתו בקמץ חטוף כמ"ש בפרשה ראה על כל הבכור והנה כמוהו נמצאו רבים בתילים ובמקומות אחרים:

ושרים כחוללים. פירשו המפרשים ושרים ישראל כחוללים הנשים כדכתיב ותצאן כל הנשים בתופים ובמחולות ואפשר דהגם דקול באשה ערוה היכא דאיכא אימתא דשכינה אין לחוש וז"ש כחוללים בלשון זכר דגם הנשים יכולות לשורר עם האנשים דאיכא אימתא דשכינה וז"ש כל מעיני בך ואין לחוש להרהור דאיכא אימתא דשכינה כמ"ש ריש פ"ב דנדה וכיוצא בזה רמזנו בשירת הים ובשירת דבורה בס"ד:

ושרים, אחר שבאר המעלות שנמצא ליושבי ציון על עמים זולתם, אומר כי בעת ישירו שירי האומה בחלילים וכלי שיר, אז הם שרים לאמר כל מעיני בך, שמעיני הישועה האלה כולם בך, את ציון הוא המקור שממך יזלו מעינות האלה ושפע המעלה והתפארת שנמצא לעם יושב ציון:

כל מעיני. כל קרבי:

כחוללים. וכ"ף כמו חלק כחלק יאכלו כמו אלה כאלה, וכלם יענו בך וישוררו בך" וחוללים. הם המנגנים בחלילים:

כחוללים. שם כלי נגון כמו תוף וחליל (ישעיהו ה׳:י״ב) מעיני. מל׳ עיון ומחשבה:

בך. בישועתך:

אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. שערי ציון נקראו הדברי תורה והמצוה השייכת לנפש מיוחד, שזה נקרא שערים המצוינים בהלכה שלפרט זה הנפש שייכת זה המצוה ופרט אלו דברי תורה כפי מדריגתו, ומשכנות יעקב הם דברי תורה ומצות בכלל, וזה שאמר שהשי"ת אוהב ויקר בעיניו הד"ת הנצרכים לפרט נפש בשעתו יותר ממשכנות יעקב.