Kommentar zu Tehillim 88:26

על מחלת לענות. על חולת אהבה וענויה שהיא מעונה ביסורי הגלות:

שיר. כבר כתבנו כמה פעמים כי ענין פתיחת המזמורים לא נודע אצלינו היום כי היה על ענין הנגונים על שם זכור ה' לדוד את כל ענותו והמזמור הזה על לשון בני הגלות נאמר וחברו הימן האזרחי ונתנו לבני קרח לשורר והימן זה אפשר שהוא הימן המשורר שהיה בן בנו של שמואל ולא ידענו למה קרא אותו האזרחי ואפשר שהיה הימן שהיה מבני זרח בן יהודה לפיכך קראו אזרחי והיה מחכמי ישראל, והוא הנזכר בפסוק ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע:

שיר מזמור כו' לפי הנראה מרוב המפרשים כי על בני הגלות החיל הזה האחרון ידבר וכה נדבר בדרך הראשון בס"ד אמר כי הנה שיר מזמור זה היה לבני קרח שהיו מזמרים אותו בשירי זמרה בכלי שיר והוא כי כל תאות בני קרח תיקון הגלות הזה האחרון כי עליית אביהם משאול מטה תלויה בו כנודע על כן בבכי סיפור צרות גלותנו זה ישוררו הם כי התקיים הרעה הוא פתח תקוה שיתקיימו כל נבואות הטובה וכעובדא דרבי עקיבא כי במה שהיו חבריו בוכים בראות בהר ציון שועלים הלכו בו היה הוא משחק וזה שיעור הכתוב שיר מזמור היה לבני קרח מה שלפי האמת הוא למנצח על מחלת לענות שהוא על מחלת כלומר בשביל מחילת עון הוא טוב לזמרו לענות נפש ע"י ספור הצרות באופן שהיו בני קרח כר' עקיבא שהיו משוררים במה שהוא אדרבה לענות ואך השיר מזמור היה לבני קרח שיהיו מזמרים אותו אמנם מי שהשכיל אותו ברוה"ק היה הימן האזרחי וזהו משכיל להימן האזרחי:

מחלת. שם כלי נגון:

לענות. הרמת קול, כרם חמר ענו לה (ישעיהו כ״ז:ב׳) :

שיר מזמור לבני קרח - בעבור היות מחלת פתח לעד נאמן שהוא סמוך, על כן אמרתי כי זה השיר על נועם פיוט תחלתו מחלת ובפיוט היה לבי או גופי שנסמך מחלת אליו, גם זה המזמור על חולי המשורר.

להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״‎ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):

למנצח על מחלת לענות משכיל. פירש בספר ארץ החיים כל שמחה בעה"ז חוץ משמחת מצוה הוא מצד מחלת וכל עינוי מצד לילי"ת ובתורה וגמילות חסדים מכניעים אותם עכ"ל ואפשר כי תורה כמספר לילית ס"מ ובזה מכניע אותם. גם גמילות חסדים כמספר ס"מ במחל"ת ואהני להכניעם:

שיר על מחלת לענות, הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד לענות, לצעוק ולהרים קול, ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזור האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמ"ש הנני פותח את קברותיכם עמי, רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועז"א משכיל להימן, שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה:

משכיל. כל מקום שנאמר משכיל ע"י תורגמן נאמר שהיה הנביא מעמיד תורגמן לפניו וכשרוח הנבואה באה לו אומר את הנבואה לתורגמן והוא משמיעה:

לענות. להרים הקול בשיר כמו וענו הלוים וכו׳ קול רם (דברים כו):

ומלת לענות – כמו קול ענות. אמר רבי ישועה: שזה הימן הוא נכד שמואל וקראו הכתוב אזרחי כי הוא אזרח במשוררים כי רוב המשוררים הם בניו ובני בניו ככתוב בדברי הימים. ויש אומרים: כי אל"ף נוסף והוא בן זרח ואחיו איתן. ואחרים אמרו: כי הימן ואיתן אחים והיה שם אביהם אזרח.

להימן האזרחי. א' מן המשוררי' בכלי שיר ויסדוהו בני קרח את המזמור הזה שיאמרהו הימן על הדוכן:

להימן האזרחי. מבני זרח בן יהודה היה שהוא מיוחס (בד"ה א' ב') ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה היו חכמים גדולים כמו שנאמר בשלמה (מלכים א' ד') ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויסדו מזמורים ונקבעו בספר תהלים לכך נקראו בני מחול, כך מצאתי בפירושים מדוייקים:

יום צעקתי. וגם בלילה אני נכון נגדך:

יום צעקתי. הלילה גם כן יקרא יום וכן ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים ומכת בכורים בלילה היתה:

ה' אלהי ישועתי כו' הנה כתבנו כי המצאת דברי המזמור הזה הוא כאלו אנו מדוכאי הגלות הזה האחרון מדברים עמו יתברך והוא כי יזכירו לפניו ית' אשר הפליא חסדו בגלות ראשון ויעש לפנים משורת הדין לכן גם עתה כמאז יהיה לנו מושך חסד ואומרים הנה ה' היה אלהי ישועתי והוא כי בגלות מצרים השם הגדול הזה היה אלהי ישועתי כמד"א ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שהי' היום שצעקתי בלילה נגדך שנא' ויצעקו בני ישראל אל ה' בליל קריעת ים סוף עם היות הצעקה נגדך כמטיח דברים כלפי מעלה חלילה המבלי אין קברים כו' כי כ"כ חפצת בישעותי שלא הבטת אל דברי כ"א אל מציאות הצעקה והושעתני בשם הנז':

ה' - טעם יום – זמן כמו אתה עובר היום, היום הזה יום בשורה הוא, ביום הכותי כל בכור.

יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״‎מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:

יום צעקתי בלילה. כתב הראב"ע כי יום צעקתי קשור עם הבא אחריו וכן דעת רד"ק וכן הוא לפי גירסת הטעמים בספרים מדוייקים לכן בי"ת בלילה רפויה ואין נראה כן מפירש"י ז"ל:

יום צעקתי בלילה נגדך תבא לפניך וכו'. אפשר לרמוז במ"ש בעירובין יכולני לפטור את העולם מן הדין שאנו שכורים מהגלות ופריך והא שכור כפקח אלא שפטור מתפלה ומשני מאי מן הדין מדין תפלה ופירש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דאמרינן ג' דברים מעבירין את האדם על דעת קונו דקדוקי עניות ורוח רעה וגוים למאי נ"מ למבעי עלייהו רחמי וכיון דאנו שכורים פטורים מלהתפלל על הדברים שמעבירים על דעת קונו וא"כ פטורין מכל דין זהת"ד בקצר אמיץ וז"ש יום צעקתי בלילה פירוש בגלות ואני שכור ופטור מלהתפלל ועכ"ז אנו עושים לפנים משורת הדין ומתפללים ולכן תבא לפניך תפלתי שאני פטור להתפלל ומכל דין כי שבעה ברעות נפשי וכו' ומעבירין את האדם על דעת קונו והתקון הוא למבעי רחמי ושכור פטור מתפלה וא"כ פטור מכל דין. ובקונטריס יוסף תהלות פירשתי בהקדמה זו פסוקים דלקמן והבוחר יבחר:

ה' אלהי ישועתי, היום אשר בו צעקתי הוא עומד בלילה נגדך, ר"ל כי אצלנו הזמן העבר אין לו מציאות בזמן ההוה, והצעקה שנעשה בו שייך אל זמן העבר לא אל ההוה, אבל אצלך שאינך תחת הזמן, העבר וההוה והעתיד עומד תמיד נגד עיניך בהוה, ואין הבדל בין העבר וההוה, עד שגם היום העבר עומד נגדך בלילה שאחריו בהוה, כאלו הוא עוד במציאות וכן הצעקה שנעשה בו, וא"כ תבא לפניך תפלתי, מצייר תפלתו כעצם מופשט העולה למעלה ויתיצב לפני ה', (כי גדר התפלה היא שפיכת הנפש והתקשרה במקורה) ועי"כ תטה אזנך גם לכנתי וקינתי על צרות הגוף:

ויום צעקתי - קשור עם הבא אחריו.

לרנתי. פירוש לזעקתי וכן ותעבור הרנה במחנה:

אך עתה בגלות החיל הזה תבא לפניך תפלתי כלו' ולא שיעלנה מלאך כ"א שהיא תבא לפניך כי ראויה היא נגדך ושאלתי היא שיפתחו שערי תפלה שננעלו שיוסר מסך שסכות בענן לך מעבור תפלה באופן שתבא לפניך ממש תפלתי שאמרתי שתם תפלתי ואם יגדל צערי ואצטרך גדר רנה שהוא יותר מתפלה אז לא בלבד תמתין שתבא אליך תפלתי כי אם שאתה תקדים ותטה אזנך לרנתי כי מושיע אין בלתי ע"י תפלתי שתשמע ותענני כי הנה תמה זכות אבות שעמדה לי אז:

תפלתי, רנתי. רנה מענין קינה כמו קומי רני בלילה וכן למעלה (י''ז א) :

תבא, תפלתי - כוונת הלב.

ורנתי - בלשון.

כי שבעה ברעות נפשי. על כנסת ישראל הוא אומר:

כי שבעה. כי מלא הדבר הוא השבע: ופירוש ברעות. בצרות הגלות עד שאני קרוב למיתה זהו וחיי לשאול הגיעו:

כי הלא כאשר שבעה ברעות נפשי במדבר על דברי עונות כעגל וזולתו עד גדר שחיי לשאול הגיעו

כי, ברעות - הם התחלואים.

כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה:

כי שבעה ברעות נפשי, ר"ל כל ימי חיי היה אך רעות שבם שבעתי, ועתה חיי לשאול הגיעו, הפך מי שכתוב בו וימת זקן ושבע ימים או המת שבע טובה ושלוה:

וחיי - דרך משל.

וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:

אין איל. אין כח כמו (לעיל כ"ב) אילותי לעזרתי חושה:

נחשבתי. בגלות כמו המתים יורדי הקבר כי אין בי כח להנצל מן המריעים לי:

ולא היתה לי תקומה כי נחשבתי עם יורדי בור עם עדת קרח והייתי כגבר אין איל לבקש תיקון

איל. ענין כח כמו אל גוים (יחזקאל לא):

נחשבתי - מרוב דלותי והשתנות דמותי. אמר בן בלעם: כי איל תאר, כמו: עם גבר תמים. ולפי דעתי: שהוא שם במשקל ביום קרב ותחסר מלת לו, דרך קצרה אין כח לו,וכמוהו: ולאין אונים לו, כי הטעם לאשר אין אונים לו.

נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר:

נחשבתי, מצייר א"ע כחולה חולת העילוף שטועים וחושבים אותו למת ומקברים אותו, והוא עדן חי ומרגיש רק שנתעלף ואין לו כח לנוע אחד מאיבריו שיכירו שהוא חי עדיין, וז"ש נחשבתי בעיני הבריות עם יורדי בור, ורוצים לקברני, ובאמת הייתי כגבר אין איל, שעוד יש בי חיות רק אין בי כח:

הייתי כגבר אין איל. הייתי כאיש אין לו כח:

אין איל. שלא היה לי כח מעולם:

במתים חפשי. הנני בין המתים חפשי מן העולם וכל שהם המתים חפשים מן העולם:

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות וכו':
(שבת ל ע"א)

במתים. טוב לי שאהיה עם המתים שאהיה חפשי ועתה אני עבד:

אז במתים הם האבות בזכותם הייתי חפשי כענין זכור לאברהם כו' וכיוצא אך עתה המתים הנז' שנזכרו אז האם כמו חללים חלילה נחשבנו שוכבי קבר הנז' כמד"א ושכבתי עם אבותי אשר לא זכרתם עוד להצילני כאשר בימים ההם והמה המתים הנז' האם מידך נגזרו:

עוד. כמו עדיין וכן עוד היום גדול (בראשית כ״ב):

חפשי. מרעות העולם, וחללים הם הנהרגים ע''י פצעים, מידך נגזרו, נסתלקו ממכת ידך כמו כי נגזר מארץ חיים, שאין ידך מושל עליהם :

במתים חפשי - מכל המצות ומכל עבודות הגוף וממלכי האדמה.

במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו:

במתים, והלואי הייתי במתים שהם חפשי מן היסורים, וגם אם נגזר עלי להיות חלל (כי הנקבר בחייו ימית א"ע בקבר ויעשה חלל) הלואי הייתי כמו חללים שוכבי קבר, שכבר מתו, אשר לא זכרתם עוד כי אינם חיים עוד, אבל אנכי גרוע מהם, כי המה מידך נגזרו, המתים כבר נגזרו ונפרדו ממכת ידך, שאין ידך שולטת עליהם עוד להכותם, לא כן אנכי, שהגם, (ז-ח) ששתני בבור תחתיות ובמחשכים אשר במצולות, בכ"ז עלי סמכה חמתך, וגם בקבר שאני שם עוד ענית כל משבריך, ויעברו עלי המשברים שעוברים על מי מצולה, וכאלו גם אחרי נקבר עם יורדי בור עוד מרגיש צרות החיים ורעותיהם, סלה סיום הענין:

מידך נגזרו. ממצותיך נגזרו מן העולם:

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דא"ר יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכו':
(שבת קנא ע"ב)

כמו חללים שוכבי קבר. כי הנני עתה בגלות כמו חללים שישכבו בקבר ולא זכרתם עוד להקימם מעפרם:

נגזרו. נכרתו כמו נגזרנו לנו (יחזקאל לו):

אשר לא זכרתם עוד - לאות כי יבוא עת ומועד שיזכרו בו המתים.

עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה:

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי: לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו ור' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכו':
(נדה סא ע"ב)

והמה מידך נגזרו. והמה החללים נגזרו מידך שגזרת עליהם תמותה כן גזרת עלי הגלות בלי תקומה: ומלת זכרתם. כמו תזכרם עבר במקום עתיד ולא יבטל זה תחיית המתים העתידה להיות כי הוא מדבר על טבע העולם כי המת לא יחיה לעולם בטבע וכן מה שאמר בזה המזמור הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו סלה לא דבר אלא על הטבע:

והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:

בבור תחתיות. הוא הגלות:

שתני. שמתני בגלות שהוא בור תחתיות כלומר תמותות יש בגלות כמו שאמרו רז"ל שבי כולהו איתנהו ביה:

הנה כי שתני בבור תחתיות הוא גלות בבל שהיה בור של שני תחתיות זה למטה מזה תחתית ראשון הוא גבול גלות בבל והב' הוא גלות מדי כי לא היה הפסק בינתים רק זה יוצא וזה נכנס כבור של שני תחתיות אך הנה היו גבולים לתחתיות ההם לסוף שבעים שנה בבנין בית שני שהיה אור אמנם אח"כ בגלות יון וגלות אדום הייתי במחשכים במצולות. והעיקר על זה האחרון שגם שביון לא היה נודע גבול לא היה כזה שהוא בור עמוק עמוק וארוך עד אין קצו נגלה כי לבא לפומא לא גלי':

שתני - כאילו שתני כאדם שוכב במחשכים במצולות, וכל זה יספר רובי נגעיו ותחלואיו ומכאוביו.

שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד:

במצלות. בחולם הצד"י כמ"ש בפרשה בשלח ובכל הספרים מדוייקים כן כתיב חסר וא"ו קדמאה ומלא וא"ו תנינא וכן צריך להגיה במסרה פרשת בשלח ועיין גם כן מ"ש (בנחמיה ט"ו):

במחשכים במצולות. דימה הגלות למקומות חשכים וכן למצולות ים ומלת במצולות בחולם הצדיק:

במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:

סמכה. נשענה ותלה עלי:

סמכה. ענין הקרוב והסיבוב:

ומי יתן והייתי כימי המדבר שהיה לי מי שעליו תסמך חמתך שהוא משה המשיב וסובל חמה ומסלקו מעל עמך בזכותו כד"א לולא משה בחירו כו' להשיב חמתו באופן שעליו סמכה חמתך אך עתה עלי סמכה וסבלתיה כי אין מגין עלי וגם עד כה כל משבריך ענית סלה כמ"ש ז"ל על הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון כגל הזה שכל אחד אומר חברי לא יכול לכסות הארץ אני אבא אחריו ומלאתי את העולם וכשמגיעים לחול שקט כן כל אומה תקום ותאמר הגוי אשר קדמני לא יכול על ישראל אני אבלעם ובהגיעם לחול הם ישראל הוא ית' מצילנו מידם ומכניעם כך במצרים עניתם במכת בכורות ובים וכשדים ככתוב בירמיה והמן ואנטיוכוס וזהו וכל משבריך ענית סלה משא"כ עתה כי לא ענית את המרעים לי כי אם שמתו מיתת עצמם וקמו כמה דורות אחריהם ובעמדם יעמודו ימים אין מספר:

וכל. הוי״ו במקום עם וכן ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳) ר״ל עם יוסף שהיה במצרים:

עלי - בעבור שהוא דימה עצמו לתחתית הים כי הוא מגורש מהיבשה בחמת השם, על כן עלי סמכה חמתך כדרך כי חצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי.

וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״‎ל זמן רב:

וכל משברך ענית סלה. משברים לשון גלי הים הם כל סערת אפך בכלם ענית אותי תמיד:

וכל משבריך ענית סלה. ובכל משבריך עניתני:

משבריך. הם גלי הים הנראים כמשברים מי הים וכן משברים יתחטאו (איוב מא):

ומלת עלי – תשרת בעבור אחרת, וכל משבריך ענית עלי סלה.

והמשברים. הם גלי הים הנקראים כן לפי שהם משתברים בעת זעף הים ולפי שדמה עצמו שהוא במצולות ים לפיכך אמר משבריך:

ענית. מל׳ ענוי:

וענית - כמו: ישאו נהרות דכים.

שתני תועבות למו. האומו' שהייתי חשוב' בעיניה' עכשיו אני נמאסת להם:

הרחקת. יש מפרשים מיודעי על אומות העולם אמר אותם שהיו מיודעי כשהייתי בארצי עכשיו כשאני בגלות נעשו רחוקים ממני:

הרחקת מיודעי כו' לבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל באיכה רבתי וז"ל כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל הנה כי רעים ומיודעים לישראל יקראו. ונבא אל הענין אמר הלא אמרתי כי טוב לי אז בגליות ראשונים מבגלות הזה האחרון והלא נגד עיני הוא כי תוכל השיבני כי בגלות הראשון הרחקתי מיודעיך ממך הם מיכאל וגבריאל כי אשר אמרו לנפשך אל תיראו מבא צר ואויב בשערי ירושלים כי אני אסבבנה מים רבים בהשביעי את מיכאל שר המים ואחר יאמר אני אקיפנה אש ע"י גבריאל שר האש והוא ית' שינה משמרת כל אחד כמד"א חלל ממלכה ושריה ולא עוד כ"א גם אז את ב' המלאכים האלה צוה ית' להצית היכלו באש וא"כ אפוא איככה תאמר אלי כי טוב לך בגלות הראשון מבזה האחרון ע"כ מקדים ואומר איש ישראל אשר בגלות המר הזה הן אמת כי הרחקת מיודעי ממני הם מיכאל וגבריאל בראשון כי חשבו מישראל אחד לעשות חומת אש סביב ע"י גבריאל וא' לעשות חומת מים סביב ע"י מיכאל והרחקתם ממני כד"א חלל ממלכה ושריה ולא עוד אלא ששתני תועבות למו שהם הציתו את האש במקדש ועכ"ז כל צרתי בגלות ההוא לא היה רק היותי כלא ולא אצא אך הייתי משולל עוני וחשיבות כי החשיבוני בגלות ההוא עד גדר ששרי העמים היו רדופים להתחתן בישראל הגולים:

מיודעי. אוהבי כמו אלופי ומיודעי (לעיל נה):

הרחקת, תועבות - חסר כ"ף.

הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים:

הרחקת, אחר שצייר הדבר בציור משלי כאלו הוא קבור בקבר, ורק בזה עודנו חי שעדן מרגיש רעות ומכאובים, יציד הנמשל שהרחקת מיודעי ממני שהם לא יבואו אלי, כי אני תועבה למו, וגם אני לא אוכל לבא אליהם כי אני כלוא ולא אצא, וזה הנמשל של הקבר:

כלא. נחבש בכלא ואיני יכול לצאת:

ושתני להם תועבות. שהם מתעבים אותי ויש לפרש כי כל אחד מבני הגלות אומר על חבירו כי מרוב צרת הגלות לא ישגיח אחד על צרת חבירו כי דיו בצרתו וכל אחד אומר כי אחיו וריעיו ומיודעיו רחוקים ממנו וכאילו הוא תועבות למו:

למו. להם:

כלוא - מהחולי. והטעם: כי רחקו מיודעיו ולא יבקרוהו ויראה הוא כלוא ולא יוכל ללכת אליהם.

שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳‎:

כלוא ולא אצא. והנני כלוא וסגור בגלות ולא אצא ממנו:

כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:

דאבה. מן דאבון נפש כאלו אמר כלתה עיני מן העוני שאני בו ועיני תלויה אליך עד שכלתה וקראתיך בכל יום:

אך עתה בגלות החיל הזה עיני דאבה מני עוני ועכ"ז שדלונו מאד לא ייחסנו הדבר אל רוגז ודין כ"א לרחמים וזהו קראתיך ה' בכל יום כי לא קראתיך אלהים כי אם ה' להורות כי העוני לא מבחינת תואר אלהים היה לנו כ"א ממדת רחמים כענין כי הוא יכאיב ויחבש שהוא כי אינו כבשר ודם שכשמכאיב אינו חובש כי אם שבמה שיכאיב יחבש וזה יאמר עם שעיני דאבה מני עוני עכ''ז קראתיך אלהים וזאת שנית עשיתי והיא כי לא ייחסתי הדלות אל האויב אשר הגלני ויחלצני או אל מזל מקום גלותי או אל השר השורר באומה שאני בקרבה להתחנן אל איזה ממעמד ג' אלה אשר היה אפשר לייחס עניי אליהם כ"א שטחתי אליך כפי כי הכרתי ממך הכל ואין זולתך:

דאבה. ענין עצבון כמו ודאבון נפש (דברים כ״ח):

עיני - לעולם עיני החולים משתנות.

עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני:

בכל יום. בכל הספרים כתוב בכל יום וכן הוא בתרגום ובפירוש הראב"ע ורד"ק ובמסורת בכל יום ג' וסימנם ואל זעם בכל יום. עיני דאבה מני עני. בכל יום אברכך. ומה שכתב המגיה שראה בספר מדוייק בכללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א בדין דחיק ואתי מרחיק ובמאמר המאריך:

עיני, והגם שלא אראה אדם עוד עם יושבי חדל, בכ"ז אני רואה את העוני שהוא עומד אצלי לענות אותי, ועיני רואות אותו ודואבות ממנו, ובמעמד הזה קראתיך ה' בכל יום:

ושטחתי אליך כפי. והנה לא תושיעני:

(ד) או יאמר כי שבעה ברעות כו' לומר לא אכחד כי רעות ויסורי הגוף בגלות הוא שובע וטובה לנפש וזהו כי שבעה ברעות נפשי אך עצמו מאד מלסבול צרות הגוף כי הנה וחיי לשאול הגיעו:

שטחתי. ענין פרישה כמו משטח חרמים (יחזקאל כו):

וטעם בכל יום – שארך חליו.

שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:

(ה) כי הלא נחשבתי עם יורדי בור שהייתי חושב בלבי אוי לי כי נוסף על דוחק הגלות גם יחטיאוני הגוים ההם באופן שמלבד צרת חיי שלשאול הגיעו גם במותי ארד גיהנם בחשבי כך הייתי כגבר אין איל כגוע ומתעלף מרוב דאגה:

(ו) וכ"כ גדלה רעתי בשעבוד הלז שאלו הייתי במתים הייתי מייחס עצמי חפשי אפילו אם הייתי כמו אותם חללים שהם כשבויים תמיד שוכבי קבר תמיד אשר לא זכרתם עוד לא לג"ע ולא לגיהנם לא נהנים על חטאתם ולא נדונים על כי והמה מידך נגזרו מהעולם ותהי מיתתם תחת גיהנם:

(ז) שתני בבור כו' לבא אל הענין נזכירה מארז"ל על פסוק והמים להם חומה חמה כתיב מלמד שהיו מתמלאים חמה לשטפם אלא שזכות שבימינם הוא מזוזה ומשמאלם תפילין שבזרוע הגינו עליהם. ונבא אל הענין והוא שאומרים בני הגלות החיל הזה זכור נא ה' זמן שהיתה חמתך מתוחה עלינו באשמותינו וממקום שהיתה החמה עלינו משם היטבת לנו ויהי נא גם עתה כמאז והוא כי הנה על ים בי"ס שתני בבור תחתיו מוקף מארבעה צדדין כנתון בתוך בור כמשז"ל מב' צדדים מדבר וים מלפניהם ומצריים מאחריהם ואח"כ במחשכים שהם הענן והחשך במצולות ים:

(ח) ואז היית מפליא לעשות כי חמתך שהיתה מתוחה ע"י המים לטבענו כמ"ש והמים להם חומה חמה כתיב נהפך להם לטוב שאדרבה המים ההם היו בסומכי נפשנו כי חומה היו עלינו מכל צד וזהו עלי סמכה כי אחר היותם עלי נעשתה סמך מה שהיה חמתך וגם זולת זה מדתך היא כי גם משבריך הבאים לשטוף העולם ענית סלה בהגיעה אל החול מש"כ עתה כדלעיל:

(ט) הרחקת כו' אומרים בני גלות המר הלז הלא אמרתי שלחיים האלה טוב ממנו המות כי אשר הוא במתים חפשי יחשב עכ"ז בראותי עצמי בגלות אדום שהרחקת אותם עם שהם מיודעי אחי אבינו ממנו עד גדר ששתני תועבות למו וממוראם הייתי כלוא ולא אצא:

(י) והלחם אזל ואין כסף באופן שעיני דאבה מני עוני ודלות כי אין לחם והיינו מתים ברעב באופן שמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ועוני רעב ע"כ בהיות לנו צרת מות ע"י אויב וצרת רעב מה עשיתי כי הלא לאו אורח ארעא נבקש על ב' דברים כאחת אך נועצתי לבקש מאת ה' על הלחם לבדו כי בתת ה' לחם לא למתים הוא נותן ומאליו הוא כי גם יציל ממות והוא עצת ר' פלוני בגמרא וז"א עיני דאבה מני עוני ועל העוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי ולא על מיתת חרב:

הלמתים. הלרשעים שאף בחייהם קרוין מתים הלהם אתה עושה פלא ונסים:

הלמתים. אם נמות בגלות תעשה לנו פלא אחר כך:

ולמה עשיתי כן ולא שאלתי על צרת אויב הוא באמרו הלמתים תעשה פלא בתקנך חרפת רעב אין ספק דפיתא לשכבי לא יהיב ולכן מאליה תבא תיקון המות וזהו הלמתים תעשה פלא לתת להם לחם ודאי לא כן הוא כ"א שתבלע המות ומה גם היות חללים ע"י אויב כי הרפאים יקומו יודוך סלה:

רפאים. מל׳ רפיון וחלשות:

מתים, רפאים. עי' ישעיה (כ''ו, י"ד):

הלמתים - הטעם עשה פלא עמי בעודני חי וארפא.

הלמתים. ר״‎ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת:

הלמתים, וכי תפליא עמי פלאות אחרי המות, ויותר מזה האם רפאים שהם כבר קבורים בקבר ונבלה גופם שם, וכי יקומו ויודוך סלה סיום הענין:

אם רפאים יקומו יודוך. שמא אלו האומות שריפו ידיהם מעבודתך ומתורתך יקומו ויודוך בתמיה:

ואם רפאים. והם המתים יקומו מקברם ויודוך ואם לא תעשה פלא בעודנו בחיים ונודה לך על הניסים והנפלאות שתעשה עמנו מתי תעשה אחר שנמות הרי הגוף המת לא ירגיש ולא נודע ואין תקוה לו על דרך הטבע:

אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״‎י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:

היסופר בקבר חסדך. אם נמות ביד אויבנו כלום נוכל לספר שבחך בקבר:

בָּאֲבַדּוֹן א"ר יהושע בן לוי ז' שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית וכו' אבדון דכתיב היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון וכו':
(עירובין יט ע"א)

היסופר. ועוד כפל הדבר לחזק:

ולמה לא בחרתי למות ברעב כיון שבמתים חפשי הלא הוא כי אמרתי היסופר בקבר חסדך והן אמת כי הצדיקים אין מפסידים בקבר כי גם בקבר יפליא חסדו למו הוא יתברך כי גם שם יתענגו כמעשה דר' אחאי בר יאשיה וגם שם שפתותם דובבות ואשר הם בלתי כשרים ונדונים בגיהנם לא יבצר כי גם שם יהללו את שם ה' באמונת מאמרם באמרם ה' אמת ותורתו אמת ודינו אמת ועל שתי הבחינות אמר אם צדיקים אנו ואתה עושה לנו חסד בקבר האם יסופר בעולם החסד ההוא להללך עליו לא כן הוא וזהו היסופר בעולם מה שבקבר חסדך ואם אנו בלתי צדיקים הלא אמונתך שמצדיקים אמונת דינך הלא זה הוא באבדון אך לא יתפרסם לחוץ וזהו אמונתך באבדון כ"א יסופר הוא באבדון:

היסופר - הטעם: לא המתים יהללו יה.

היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים:

(יב-יג) היספר, יאמר גם אם יצוייר שתעשה פלא למתים, הלא תכלית הפלאים הוא, א. שיודעו להאנשים שלהם נעשו הפלאים, ב. שיוכלו המה לספרם לאחרים, ונגד זה אמר היסופר בקבר חסדך שגם אם ידעו המתים וישיגו את הפלאים, הלא לא יוכלו לספרם, ומוסיף שלא לבד שלא יוכלו לספרם, כי גם היודע בחשך פלאך, שגם לא יודעו להם כלל ולא ירגישו אותם, ותכלית ידיעת הפלאים הוא שע"י משיגים יכולת ה' וצדקתו, וע"ז אמר היודע פלאך וצדקתך, ותכלית ספור הפלאים שע"י יכירו הבריות חסדו ואמתו, לכן אמר היסופר חסדך ואמתך:

באבדון. הוא הקבר שהגוף אבד וכלה בו:

באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:

היודע. ועוד שליש הענין כדרך הנוהגים והצועקים שכופלים דבריהם כמה פעמים:

וכן על דבר הגלות המתארך מה בצע כי האם יודע בחשך בגלות הדומה לחשך פלאך שבראת את העולם לא יודע רק בבקר אור תשועתנו בזמן יאמר עלינו קומי אורי כי בא אורך וכו' נפשי לה' משומרים לבקר ולא עוד כי אם הצדקה שאתה עושה בעולמך אינה בארץ הצבי רק בארץ נשיה כי נהפך השפע לארץ העמים המתייחס אל ארץ נשיה.

נשיה. ענין שכחה כמו נשני אלהים (בראשית מ״א):

נשיה. תואר, לשון שכחה כמו נשכחתי כמת מלב :

היודע, בארץ נשיה - כמו: אשר לא זכרתם עוד.

היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״‎י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳‎):

בארץ נשייה. הוא הקבר שהמתים נשכחים בו:

(א) עוד יתכן דרך אחר בכל כללות המזמור והוא כי בשפע רוח הקודש הימן האזרחי השכיל מזמור נאות על מחלת לענות שהוא על דבר מחילת אשמות בני האדם על ידי תשובה לענות נפש ע"ד אז"ל על מחלת בת ישמעאל שמחלת לשון מחילה שלמדו שהנושא אשה מוחלין לו עונותיו והוא כי ע"י אמרי שפר סדר תחנה לפניו ית' כי גוף ונפש האדם באדם יכונו יחדו על שפתם אמרות הכנעה והתנצלות כל חלק וחלק בפני עצמו על אשר חטא על הנפש באופן כי גם ה' ישקיף וירא בחינת כל א' בפני עצמו ויכמרו רחמיו גם על שניהם כא' ואמר כי אשר השכיל הימן האזרחי ברוח ה' דבר בו היה מזמור לבני קרח על פי הנבל וכנור וזה החלם:

(ב) ה' אלהי ישועתי כו' והוא במה שכתוב אצלנו כי עיקר תשובת האדם הוא בהתבודדות בלילה בינו לקונו ועל ענין זה אמר כי אומר האדם עם רוחו גויתי הנה ידעתי כי אתה ה' אלהי ישועתי כי תושיעני ביום שצעקתי בלילה שלפניו נגדך אך עכ"ז אוחילה לפניך כי גם שהתבודדתי בלילה ושועתי נגדך ואני בטוח שתושיעני

(ג) עכ"ז תחזור ביום לשמוע אל התפלה ואל תקוץ מלשמוע פעם שמת כ"א שתבא לפניך תפלתי ולא לפני מלאך מקשיב ומעלה התפלה כ"א לפניך ממש כי תטה אזנך ממש גם אל הרנה שאחר התפלה שהוא ריבוי התחנות שאחרי נוסח התפלה שגם זה לא יהיה עליך למשא:

(ד) ופירש הענין ואמר כי שבעה כו' והוא כי נפש וגוף מתלוננים ומתאוננים נגדך על אימות מות יום הדין על דברי עונות אשר בידם ומתלונן כל א' וא' לפניו ית' איש לעברו מקצהו כי הנפש קצה על רעות רבות מצאוה וזהו כי שבעה ברעות נפשי והוא כי הנה ארז"ל בב"ר כי תכלית הצדיק בעה"ז הוא למען בסילוקו תאושר נפשו ועם רוחו גויתו כי ביום הסילוק מראין לו מתן שכרו ונפשם שבעה והם ישנים כי הנפש שבעה בטובות שמראין לה וגם הגוף קונה עריבות מעין העולם הבא ועל נגדיות שני הדברים אומר האיש החוטא אויה לי כי שבעה ברעות נפשי תחת היותה שבעה במראה מתן שכרו וכן הגוף תחת היותו ישן מעריבות העה"ב ולא יהיה כן עתה אדרבה וחיי לשאול הגיעו ליקרא בחיי מת כנודע כי הרשעים בחייהם קרויים מתים וזהו וחיי לשאול הגיעו:

(ה) נחשבתי עם יורדי כו' מתחלת הנפש במר שיחה ואומרת אויה לי כי תחת היותי אצלו ית' אמון משחקת לפניו מתעלסת באהבתו יושבת בהיכלו והנה עתה אשר הורידוני ארצה בחרש מחרשי אדמה כלי מלא כלמה נחשבתי ברדתי אל גוף האדם כיורדי בור ולא יוכל לעלות ככה ירדתי מרום היכלי מלך עולם אל בור שאון טיט היון ומי יתן והייתי בחיריית לשוב לעלות אל מקומי הראשון כאיש גבור חיל היורד אל א' הבורות כי צועה ברוב כחו עד עלותו מתוך הבור החוצה מעלה מעלה אך הייתי כגבר אין איל היורד הבור והוא בלי כח כמת מוטל בו ולא יוכל לעלות כך אומרת הנפש הנה הן אמת שלא הפילוני כ"א ברצוני לתועלתי לעשות רצון קוני ירדתי אל הגוף הזה הנמשל לבור אך הייתי כגבר אין איל לעלות כי לא אעצר כח לעלות אל מקומי הראשון והוא מאמרם ז"ל על פ' כל הנשמה תהלל יה כי בכל נשימה ונשימה נפש האדם רוצה לעלות אל. מקומה אלא שרואה את הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאתוריה שהוא ככתוב אצלנו כי כל דבר אל יסודו שואף ע"כ נפש האדם באדם שואפת עלות אל מקומה הראשון לצאת מבור שאון טיט היון אשר היא בו אלא שרואה את הקב"ה שעם היותו קדוש על הארץ כבודו עם שהארץ עכורה ככה היא מתנחמת להיות בחומר האדם כי דיו לעבד להיות כרבו הנה כי טבע הנפש לשאוף ותשתוקק עלות מהגוף העכור ואין לאל ידה והדבר הזה הוא מאמרנו שאומרת הנפש הנה הייתי כיורדי בור ולא כיורד הבורה ויכול לעלות כ"א הייתי כגבר אין איל לצאת ממנו. או יאמר הייתי כגבר כו' שמתלוננת ואומרת מי יתנני והירי בי כח להכריחו לעשות רצון קוני כ"א הייתי כגבר אין איל לעשות רצון אלהי כ"א כגבר אין איל מסורה ביד הגוף הנגוף חומר עכור לא יתנני הדבק בקוני כי על אפי ועל חמתי יכריחני ומשכי אחר הבלו ולא אוכל לו:

(ו) ומי יתן ובצאתי ממנו במותו היו אהיה כאשר במתים נעשה חפשי בפרט כשהוא כמו חללים שלא הספיקה הריגתם להעלותם לגן עדן כי אם להיות שוכבי קבר על שקבלו ענשם בעולם הזה שהיו חללים שעל כן הם שוכני קבר לא נדונים וגם לא נהנים כי אם מהסוג אשר לא זכרתם עוד להחיותם על עבירות שבידם ומה שלא נדונים הוא כי והמה מידך נגזרו:

(ז) הנה גם מזה אנכי מקנאה כי הנה הוא יוצא חפשי אך אנכי נפש החוטאת מצטערת כי לא די לי כי שמני בבור תחתיות הוא גוף חומרי כי אם גם בצאתי ממנו ארד אל גיהנם במחשכים הם כחות הטומאה במצולות הם מצולות ים חלאת טומאת שאול שהן בחינות עמקי שאול ומי נתן לנפש חלק אלוה ממעל יורד שאול גאונה והמונה ושאונה:

(ח) ושמא תאמר כי גם הגוף מקבל עונש כמ"ש ז"ל כמשל החיגר והסומא על כן עוד תוסיף ותאמר עלי סמכה חמתך לומר כי אויה לי כי עיקר העול והעונש הוא עלי כי החומר במה נחשב הוא אך כל חמתך על דברי עונות אשר יחטא האדם על הנפש היא כד"א הכרת תכרת הנפש ההיא ונכרתה הנפש כו' וכל עיקר גיהנם אליה הוא וגם כל משבריך ביסורי העולם הזה לא סבלם הגוף לבדו כי גם לי ענית סלה באופן נשאר עיקר העונש אל הנפש אחרי כן בהסתלקה:

(ט) ולא עוד כי אם זו רעה חולה כי הלא אם בצאתי מן העולם כאשר ידבקו בי כחות הטומאה קטיגורים שעשיתי בהעוותי למוגגני בגיהנם אם היו כך כחות הקדושה מלאכי קדש סניגורים אשר בראתי בזכיות אשר עשיתי היו מתקרבים לי ועוזרים אותי להקל אשמתי או ליהנות מהם בצד מה החרשתי אך לא כן הוא כי אם הרחקת מיודעי ממני וקראתם מיודעים שהם כחות קדושים כמוה ומאיכותה והוא כי הוא ית' נותנם באוצר עד ישלים מירוק כל עון ופשע וחטאה בגיהנם והוא במאסר וכל אורות זכיותיו במקום הקדש שמורות לו עד מלאת ימי מירוקי אשמותיו בגיהנם וזהו הרחקת מיודעי ממני והנה שתני שתי תיעובים והרחקות א' האמור שהרחקתם ממני והב' כי גם אני לא נתתני לצאת מגיהנם חוצה להתקרב או לראות באור זכיותי ושרפי קדש אשר פעלתי בהן וזהו כלא ולא אצא והם שתי הרחקים אחד שהרחקת אותם ממני. שנית שאסרת אותי מצאת וראות בהם:

(י) עיני דאבה כו' עד כה דברה הנפש דברי שאגתה לפניו יתברך לפרש מאמר כי שבעה ברעות נפשי החל החומר לענות אחריה גם הוא דברי נאקתו ביאור אל אומרו למעלה וחיי לשאול הגיעו וזה החלו עיני דאבה מני עוני לומר הלא תקנא נפשי בי כי קדושה וטהורה היא ואוי לה כי היא ניתנה בבור שאון טיט היון חומר עכור ואין לאל ידה לימלט ממה שאני מחטיאה והיא סובלת גיהנם כי עליה סמכה חמתך כו' ואני הגוף מה אענה בתרה כי אני סובל כל היסורין הבאים על האדם כי עיני דאבה מני עוני והיא מתלוננת עלי וגם התפלה לה' מי הוא העושה אם לא אני כי קראתיך ה' בכל יום בפי ושפתי ולשוני וגם שטחתי אליך כפי:

(יא) ואיך לא תחזיק לי הנפש טובה כי כל יגיעי למענה כי כל מה שאני סובל יסורין וקורא אותך בכל יום ושוטח אליך כפי לא לי אני עושה כי עפר מות אני והלמתים תעשה פלא על ידי יסורי ותפלתי שהוא לגופים כלומר כי כל יגיעי עליה לטובתה והראיה שאין עיקר האדם רק הנפש שאם היית עושה עיקר מהגוף אם כן גם הגוים אשר בגוף לא נפרדו מישראל כי כלם מחומר אדם הראשון והאם רפאים יקומו יודוך סלה לא כן הוא ואם כן הוי אומר כי העיקר הוא על הנפש כי בה נפרדו אישי ישראל מיתר אומות עובדי כוכבים כנודע ליודעים חן:

(יב) וגם לא ימנע או אני איש צדיק או רשע אם צדיק אני והנפש עולה והגוף נשאר בקבר עד זמן התחיה למי הוא כל עיקר הטוב לא לגוף הנשאר בקבר הוא כי היסופר בקבר כו' לומר האם השכר טוב שאתה עושה עם עושה רצונך אשר הוא חסד בודאי האם יסופר בקבר לא כן הוא כי שם ישב בדד וידום גוש עפר כאבן דומם כלומר אך הנפש היא העולה ומספרת ומשבחה לקונה יתברך כל חסדך ואמתך אשר אתה עושה עמה וזה הוא אם האיש הצדיק שזוכה הגוף להיות קיים ואין רמה שולטת בו ואם לא צדיק הוא והגוף כלה ואבד האם אמונתך תסופר באבדון הרי הוא אבד שם כלומר אך למעלה תסופר מה שאתה עושה עם נפש החוטא כי תחשוב מחשבות לבלתי ידח ממך נדח כי רבה אמונתך:

(יג) ושמא תאמר כי גם לי תעשה פלא כי תחייני בזמן התחיה הנה זה לא יודע עד תקימני ממחשך הקבר ולא מעתה כי היודע בחשך פלאך וזהו אם צדיק אני ואם רשע אני האם וצדקתך תעשה להחיות כמו שהוא ארץ נשיה חומר שכוח שאולי תחשוב מחשבות לבלתי תדח הנפש על ידי גלגולים ואולי החומר הראשון שלא פעל שום זכות כי אם רשע לא יקום בתחיה שיהיה מהבלתי קמים וזהו וצדקתך האם בארץ נשיה:

ואני אליך. ואני בעוד שאני חי שועתי תמיד אליך ובכל בקר ובקר תפילתי תקדמך כלומר כי תפילתי קודמת לכל עסק שיש לי:

ועוד אני החומר מוסיף ואומר כי מה תשתוחח נפשי ומה תהמה עלי כי הלא לא די שיהיה כל יגיעי על אושר הנפש כי אם גם שכל תפלותי לילה ויום לקוני אינם אלא שלא ירחיקנה הוא יתברך מאתו וכל הגיהנם הראוי לה שמה יתננו לי החומר בעולם הזה להציל אותה וז''א ואני אליך ה' שועתי וגם בבקר תפלתי תקדמך לא שתטיב לי כי אם בשביל הנפש

ואני - טעם בבקר, כי אז יקל מעט מרובי החולים.

ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:

תפלתי תקדמך. תי"ו תפלתי בגעיא בס"ס:

ואני, אבל אני בעודי בחיים הלא אליך ה' שועתי, ולא לפרקים רק בכל בקר תפלתי תקדמך, (מצייר שהדבר הראשון שיבא לפניך בבקר הוא תפלתי) וא"כ למה ה' תזנח נפשי, שבהכרח או שעזבת אותי לגמרי ואינך משגיח עלי כלל ואני תחת המקרה, או שהסתרת פניך ממני לבל אראך, כמשגיח על חברו מציץ מבין החרכים שהוא רואה את חברו ואין חברו רואהו:

(ט) או יהיה ענין הכתובים מעין זה בדרך אחרת ויצדק בו מלת אך קרוב כי לשון אך איננה צודקת בעצם והוא בהזכיר מאמרם ז"ל כי הקב"ה עם ישראל ידמה לחתן שמביא לארוסתו ב' תכשיטין והארוסה ב' אחרים וכל עוד שהיא שומרת את שלה גם הוא מעמיד לה את שלו כך הקב"ה נתן לישראל חסד ורחמים וישראל שני תכשיטין אחרים והם צדק ומשפט כמה ד"א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט ונעשה האירוסין בארבעתן שנאמר וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וכשאבדו ישראל שני תכשיטיהם נטל הקב"ה את שלו שנאמר אספתי את שלומי כו' את החסד ואת הרחמים עד יתקנו ישראל את שלהם שציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אז יחזיר הוא יתברך את שלו כמפורש במאמרם ז"ל. ונבוא אל הענין והוא כי עגמי נפש בני הגלות החיל הזה המר והנמהר אשר סיבת גלותנו היא שנאת חנם כנודע ע"כ באות נפשם אומרים הלא כל אומתנו מוכנת לקנות שלמות עד השגת נבואה שאשמעה מה ידבר האל ה' וזה בחסד וברחמים מאתו וע"כ רמזם בתארים אלו אל ה' שהם שתי מדות חסד ורחמים כנודע ובמה הייתי משתלם עד הגדר הנזכר הלא הוא כי ידבר שלום דרך כלל אל עמו ואל חסידיו ובזה אל ישובו לכסלה הוא כסילות שנאת חנם ונושע מהגלות כי יתרפא הנגע:

וטעם שועתי - לך לבדך ולא לרופא זולתך.

(י) משיבה רוח הקדש ואומרת מה להם לבקש מאת האלהים יתן להם שלום באופן כי מה זכות יחשב למו במה שהאלהים עושה ואין זה רק שיראה להם כי רחוק הדבר מאד לתקן הם ע"י עצמם והלא יתעו כי אך קרוב ליראיו ישעו אפילו ישע השכינה מהגלות לשכון בארצנו קרוב הדבר ליראיו לעשותו וגם ישועת ישראל רמוזה באמרו בארצנו כמפורש בקודם:

(יא) ואיך הוא קרוב הלא הוא כי הנה חסד ואמת שהם הב' של הקב"ה כי אמת ורחמים אחד הוא נפגשו ונתאחדו להיות לישראל מאתו יתברך כשצדק ושלום שהם שתים של ישראל נשקו ונדבקו כי משפט הוא שלום כמה ד"א אמת ומשפט שלום שפטו כו':

(יב) ולכן יראיו יתברך זאת יעשו שאמת מארץ תצמח כי יעסקו בארץ בתורת אמת וגם יעשו צדקה העולה היא השמימה כמאמר מונבז אני גנזתי למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף:

(יג) וע"י עשותם שתי אלה גם ה' יתן הטוב מאוצרו הטוב מן השמים על מה שצדק משמים נשקף וארצנו שאמת ממנה תצמח תתן יבולה וע"י ברכה הזאת יהיה שלום מאליו ע"י מעשיכם ולא תשאלו מה' כי ידבר שלום:

(יד) ועי"כ תשכון כבוד בארצנו כי צדק לפניו של כבוד הנזכר יהלך משמים עם השכינה שעלתה גם היא שם וישם לדרך פעמיו הכבוד הנזכר לבא לשכון בארצנו כי אין מעכב כי השלום ישנו גם הוא:

למה. לא תשגיח על דלותי:

לומר למה ה' תזנח נפשי כי אם תסתיר פניך יהיה ממני הגוף ויסרני בהסתר פניך מהחומר לבל תזנח נפשי כי יסורי התומר יכפרו בעד הנפש כי איני קץ ביסורין בעד הנפש:

תזנח. תעזוב:

תזנח, תסתיר פניך. עי' למעלה (י''ג ב') :

למה - כן אשווע, ולמה תסתיר פניך ראה כי.

למה. ר״‎ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״‎כ תעזוב נפשי ביד האויב:

תסתיר פניך. שלא תפנה אל שועתי ולא תפילתי:

וגוע מנוער. מת מתוך תשנוק מיתה חטופה, כמו (שמות י"ד) וינער ה' וינער פירש מנחם ל' חביט' כמו (ישעיהו ל״ג:ט״ו) נוער כפיו מתמוך בשוחד, (שם נ"ב) התנערי מעפר קומי שבי (שם א') והיה החסון לנעורת (איוב ל״ח:י״ג) וינערו רשעים ממנה (נחמיה ה׳:י״ג) ככה יהא נעור וריק:

מנער. מימי נעורי אני סובל זה העוני:

כי הלא היסורין היותר קשים שבעולם הוא העוני כמאמרם ז"ל כי עני חשוב כמת וגם אמרו רז"ל בשברי לכם מטה לחם זו קשה מכלם וכן אמרו שאמר איוב כי טוב לו שאר יסורין מעוני כי בעוני הוא מת בכל עת וזה אמר הנה עני אני ועל ידי העוני אני כמת בכל עת וזהו וגוע מנוער כי מנעורי אני חשוב כמת כי מאז גדלני העוני ועם כל זה לא קצתי בהם בשביל שלא תזנח נפשי ואדרבה על העוני סבלתי גם צרות אחרות כי נשאתי כו' והנה הכרתי מה גדלו חסדיך בתתתך לי הצרות בהדרגה ושנתת בי כח לסבלם והוא כי חרון גדול מאימה והנה תחלה נשאתי אמיך שהיו באים עלי אימות של צרות הבאות בשמעי שמען ואומרה טוב לי לסבלן פן יבואו קשים מהם וזהו נשאתי אמיך על ידי מה שאפונה אך לא באו אלי בפועל כי בצער האימות מות אמרת די:

אמיך. מלשון אימה ופחד:

אפונה. בכ''מ אשר אפנה :

עני - הטעם: מימי הנוער לא היתה תולדתו חזקה כמו גוע היה נחשב, אף על פי שהייתי עני נשאתי אימיך, והטעם החליים.

וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״‎ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳‎. ר״‎ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:

נשאתי אמיך. במקצת ספרי' כתוב אימיך מלא יו"ד ואינם נכונים כי זה אחד מן ד' חסרים יו"ד בלישנא וסימן נמסר באיוב סוף סימן ט':

(טז-יז) עני אני, הגם שאני עני ונכנע בנפשי, וגוע מנוער מצד חולשת גופי, בכ"ז נשאתי אמיך בכל מקום אשר אפונה, כאלו אני רוצה להחזיר פני לצד אחר מפני אימתך והיא תבעתני בכל צד, ועלי עברו חרוניך שהם העונשים, וגם בעותיך צמתתוני הפחדים שיש לי תמיד על להבא:

אפונה. מיושבת ומבוססת אימתך בלבי אפונה לשון (משלי כ"ה) דבר דבור על אפניו על מכוניו:

עני אני וגוע. כלומר הולך ומת כאדם שמתנוונה והולך, ואיננה פורק עוליך מעלי מרוב צרותי ואף על פי שלא תושיענו אלא בכל עת אני נושא אימיך ופחד שמך: ופירוש אפונה. מענין פן אני מפחד תמיד ואומר פן יקרני כך וכך ונבנה אפונה ממלת פן ואפונה בלע"ז דובי"טי:

אפונה. מל׳ פנוי:

ומלת אפונה – מגזרת פן, כמו אעלה מגזרת על ותהינו מגזרת הנה.

וטעם אגורה - ואפחד.

בעותיך. שם מן והמן נבעת:, צמתתוני. אין טעם להרכבה הזאת והנכון בעיני כי כפלה בו הלמ"ד עם כינוי הרבים לחזק הענין כמו ירקרק שוא ירוק שבירוקים כן צמתתוני ר"ל כרתו אותי כריתות רבות:

ואחרי כן עלי עברו חרוניך הקשים מאימות ולא בלבד היה שמוע האימות היותן באות כי אם בפועל ראיתי הצרות אלא שלא חלו בי רק עברו עלי דרך העברה וכ"כ היו עצומים כי גם שעברו ולא חלו בי בעותיך צמתותוני מהצרות והחרונות ההם עם עברם דרך העברה והנה היוצא מזה הוא כי אם לא היו דרך העברה כי אם באים עדי בעצם ומה גם אם יהיו רבים כי לא עצרתי כח לסבול כי אמות מיד כי הלא בעותיך בלבד צמתותוני ומה גם עתה הצרות עצמן:

בעותיך. מל׳ בעתה וחרדה כמו פלצות בעתתני (ישעיה כא):

צמתתוני. נכפלה התי''ו לחזק, שכרתו אותי כריתות רבות (מכלול) :

עלי - יספר כי רובי תחלואים רבים קרוהו.

בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:

צמתתוני. ענין כריתה כמו יצמיתם ה׳ (לקמן צד):

צמתותוני - פועל מורכב כדרך: מבליגיתי, יושבת בלבנון מקוננת בארזים.

סבוני. כמו שהמים סובבים בעולם כן ביעותיך סבבוני וכן הקיפו פירושו סיבבו וכפל הענין במלות שונות כמו שהוא במקומות רבים:

ואחרי כן סבוני את עצמי בעצם כמים שהייתי בתוכן כמי שהוא נתון בתוך מים וזה כל היום ולא באו מעט מעט כי אם הקיפו עלי יחד ואני סובלן ולא צמתותוני כאשר הבעותים לבדם בתחלה כי דמלפא תיכלא לא מבהתא כי תחלה החלו אימות ואחר כך ביעותי חרונות ונבהלתי עד נעשה לי כטבע קו לקו ועתה אני מסובב מהם וסובל:

הקיפו. ענין סבוב:

סבוני, הקיפו. ההיקף הוא ההיקף השלם כנ''ל (כ''ב י''ז, מ''ח י''ג) :

סבוני - ברוב ימים שעברו ולא היה בריא.

סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם:

סבוני כמים, ויותר מזה שהקיפו עלי, שהיקף הוא סביב סביב בכל צד, ולא אחד אחר חברו, רק הקיפו עלי יחד כולם בפעם אחת:

יחד. החרון והחרדה:

מיודעי מחשך. נחשכתי ונחדלתי מהם:

הרחקת. כמו שפירשתי, כאילו מיודעי במקום חשך שלא אראה אותם:

ואחר זאת טעמתי מהם לכפרת עון שאדרבה אני מצטער בהרחיקך יסוריך ממני והוא כר' אלעזר בר' שמעון שהיה אומר בואו אחי בואו רעי כי חביבין עלי יסורין עד שכאשר אתה מרחיקם ממני אני מצטער ואומר עליהם הרחקת ממני אוהב ורע הם היסורין כמאמר ר' אלעזר בר' שמעון כי אז מיודעי הם המלאכים שעשיתי בזכיותי כמפורש למעלה באמרו הרחקת מיודעי ממני אז בהרחיקך היסורין ממני נראה אלי כאלו מיודעי אתה חושך ממני כי על ידי היסורין מתקרבים כלם אלי וגם אני עושה יותר על ידי הכנעת היסורין כי ההכנעה מביאה לידי זכיות הרבה אך בהרחקת היסורין מיודעי הם נעדרים ממני כי איני עושה מצות כמדובר. או יאמר על דרך זה כי הנה המיודעים הם קרובים והאוהב ורע הם דחוקים אמר כאשר הרחקת ממני אוהב ורע הם היסורין אני מעלה על עצמי כאלו מיודעי הם הנעדרים ממני שהן קרובים מהאוהבים ורעים מחשך:

מיודעי. אוהבי:

הרחקת - ככה היה מנהג כל אהביו ורעיו שלא יבקרוהו בחליו, כאילו מיודעיו במחשך ולא יראם.

הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני:

מידעי. המ"ם בגעיא:

הרחקת, מצייר כאלו אימות ה' ובעתותיו הסובבים אותו הם כשומרים סביבו בל יקרב שום איש אליו, ובזה הרחקת ממני אוהב ורע, רק מיודעי מחשך, דבר חשך ואופל הוא מיודעי, שאני שוכן עם החשך והאופל, והנמשך על הגוף הכללי והאומה מובן מאליו, שצורת האומה הכללית היא כגוף חולה במחלה אנושה, וכאלו מת ונקבר ובטל מן העולם, רק בזה עודהו חי שעודו מרגיש בצרותיו, והוא מופרד מבני אדם כלוא בבתי כלאים לשכון לבד כצפור בודד על גג, ונרדף מן אימים ובעתות ומשברי מות, וכן כל הדמויים צודקים בנמשל למבין, שעז"א משכיל:

מחשך. מל׳ חושך:

מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם:

מחשך. תימה גדולה על רש"י שפירש מחשך נחשבתי ונחדלתי מהם משמע שהיה גורם מחשך בשי"ן שמאלית לשון ולא חשך ממני הגהת שרשים ומהמסורת יש להוכיח שהוא בשי"ן ימנית שכן אומרת מחשך ב' וסימן מיודעי מחשך. אשים מחשך לפניהם לאור: