Kommentar zu Tehillim 89:55

לאיתן האזרחי. גם הוא אחד מן חמשה אחים המשוררי', ורבותינו פירשוהו באברה' אבינו על שם מי העיר ממזרח:

מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי: דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים וליחשוב נמי איתן האזרחי אמר רב איתן האזרחי זה הוא אברהם כתיב הכא איתן האזרחי וכתיב התם מי העיר ממזרח צדק [וגו'] וכו':
(בבא בתרא טו ע"א)

לאיתן. אמרו רבותינו ז"ל איתן זה אברהם אבינו, ולפי הפשט הוא הנזכר בספר מלכים ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והוא איתן בן זרח בן יהודה, והיה מחכמי ישראל וחיבר זה המזמור על הגלות ושם עיקרו על מלכות בית דוד, מדוע לא צמחה כי היא קרן ישראל, ובבא משיחנו יאסף הגלות לפיכך שם כל תלונתו על דבר המלך מזרע דוד:

משכיל לאיתן כו' הנה קבלו רז"ל כי איתן האזרחי הוא אברהם אבינו שהעירו יתברך ממזרח להעמיד על האמת כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי הקריא שמו של הקב"ה בפי הכל כי בפיו ובשפתיו יסד יסוד אמונת מציאותו יתברך וחידוש העולם והשגחתו ושכר ועונש כמפורש ברז"ל והיה גומל חסדים לכל עובר ושב וטרם אכלם בפיהם היה משרישם בשרשי האמונה ואחרי כן היה גומל להם חסד כמפורש בבראשית רבה שאחר ערוך השולחן בפני האורחין היה אומר להם עד שלא תאכלו תנו כבוד לבעל הסעודה ואז היו מתחילים לכבדו והיה אומר להם איני בעל הסעודה כי אם יש אלהי אמת בורא כל ולו יתברך הכל ואחר השריש האמונה בלבם היה מאכילם וגומל להם חסד והוא כי על פי דרכו רצה אברהם לרמוז להם כי עולם חסד יבנה כי לא בראו יתברך לצורך עצמו רק גזרה חכמתו לעשות חסד עם ברואיו והיה זה להסיר מלבם אמונת קדמות אשר המחזיקים באמונה ההיא היה להם כן באמרם שאם לא כן למה בראו כי אין לו צורך בו. ונבא אל ענין הכתובים הנה אמרו רז"ל בגמרא מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכשמת תלאה בגלגל חמה ע"כ. וכוונתם בלי ספק היא כי עודנו אברהם חי היה מאיר לעולם כלו בגרונו שהיה קורא בגרון לכל העולם היות אדון ובורא כל ומנהיג העולם כלו אלהי השמים ואלהי הארץ ומסביר להם האמונה בהכרחיות מתקבלות לכל וזהו היא מרגלית טובה שבצוארו הוא גרונו וכשמת נשאר הדבר תלוי בגלגל חמה כי ממנו יראו ויאמינו בה' ובחידוש עולמו והוא מאמרם ז"ל כי תחלת האמנת אברהם באמונת האמת היה על ידי גלגל חמה כי בראותו אותו מאיר לארץ ולדרים עליה מלא כל הארץ אמר בלבו מי יודע אם השמש הזאת הוא אדון הכל אך בראותו ששקעה ושימשה ירח בלילה ואחר כך ראה שבקר היה וחזרה החמה והביט בשיעורי עתותיהם ואופני גלגוליהם על פי הסדר אמר בלבו אין ספק כי יש מנהיג עליהם המשליטם בעולם איש על משמרתו ונותן גבול מסודר להם שלא ישנו את תפקידם וזה מאמרם ז"ל כי במותו נשארה מרגלית אברהם תלויה בגלגל חמה כי מאשר העמידם על האמת על ידי הוראת גלגל חמה נשאר אחריו הדבר מסור ותלוי בגלגל חמה כי ממנו ראו ולמדו כל בני עולם מעשהו בראשיתו:

משכיל לאיתן האזרחי - [ראה פט, ב]

משכיל לאיתן, נוסד בגלות, בו ידבר על הברית שכרת ה' עם בית דוד, שהופר ואין מזרעו מושל על ישראל, והמליץ יאמר כי הנהגת ה' הכללית שבה מנהיג את העולם הוא מיוסד על החסד ועל האמונה, והראה כי גם הברית שכרת עם דוד נוסד ג"כ על שני עמודים אלה, כי כמו שינהיג את הכלל בחסד ואמת, כן יש אתו הנהגה כזאת על אישים פרטיים, שהוא מלכות בית דוד שמכוון נגד הנהגת עולם הכללי וכאלו האחד דפוס לחברו, ועל פי זה יצעק מרה על שהחסד והאמת אשר בהנהגה הכללית עדן קיים ומתמיד, והחסד והאמונה שהוסד עם בית דוד הורס ונפרץ נשבת ואיננו:

אודיע אמונתך בפי. את שידעתיך שאתה שומר הבטחתך ומאמין דבריך:

חסדי. החסד הוא גורם ההבטחה והאמונה אחר ההבטחה. ואמר אספר תהלות ה' ואמונתו לבחיריו שיהיה נודע לעולם לדור ודור:

וזה אחשוב יאמר פה שאמר אברהם לפניו יתברך הנה עודני חי חסדי ה' כו' לומר היות חסדי ה' מציאות העולם אשר לגמול חסדים בראת אותו אשירה ביני לבינך וגם לשני דורות שהם לבני דורי ולדור הבא אחרי שהם דור בנינו שהם בחורים בדורי לשני דורות אלו אודיע אמונתך בפי שהוא מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו וזהו לדור ודור שהם הב' דורות אודיע בפי ובגרוני כי אמרתי לשני הדורות שלא ידחו אמונת מציאות הבורא וחידוש העולם באמרם מה צורך לבוראו:

חסד, אמונה. אצל בני אדם גדר האמונה הוא לשמור הבטחה או חיוב, וגדר החסד הוא מה שיתנדב מבלי חיוב או הבטחה, ואצל ה' מצאנו שעפ''י יסוד זה יכנה ההנהגה הטבעיית בשם אמונה, כי בו שומר אמונתו אל העולם, שיסדה לעולם על חקי הטבע הקבועים, ואת ההנהגה הנסיית בשם חסד, כי זה יעשה מנדבת לבו מבלי חיוב קודם, ובס' זה הוכפלו שמות אלה בפסוק ג', ט''ו, כ''ה, כ''ט, ל''ד, נ', וחוץ מזה מבואר נגלה שכל דבור ודבור סובב על הקוטב הזה, וכבר דבר על שני אלה למעלה ל''ג ה', ל''ו ו', צ''ב ג' ובכ''מ.

חסדי ה' עולם אשירה - אם זה איתן הוא הנזכר שהוא בן זרח שעליו הכתוב אומר מאיתן האזרחי התנבא על מלכות דוד שתפסק. והיה בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור היה עליו קשה ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות. והגאון לא הזכיר בפירוש תיקון זה המזמור. ורבי משה הכהן האריך בענין זה וחקרתי ספרו כמה פעמים ולא יכולתי להבין דברו והנה סוד זה המזמור כאשר החל חסדי ה' יספר חסדי השם ומה שנשבע לדוד והוא מדבר על דברי האויבים שהם מחרפים ומכזבים, על כן הזכיר חרפת עבדיך אשר חרפו אויביך ה' ויורה סוף דברי כי הוא מאמין בביאת המשיח אשר חרפו עקבות משיחך כאשר אפרש.

חסדי ה׳‎. החסד שעשה ה׳‎ עמנו אשירה לעולם ולכל דור אודיע בפי מה שהאמתת את דבריך:

לדר ודר אודיע. במקצת ספרים שניהם מלאים ואינם נכונים כי לא נמנה זה הפסוק עם החמשה מלאים במסורת תילים סימן קמ"ה אבל ברוב הספרים שניהם חסרים והמסורת שלפנינו האומרת לדר ודור לית דכוותיה כתיב כן וסימן חסדי ה' עולם אשירה וד' חלוף דור קדמאה מלא ותניינא חסר וכו' צריך לומר ובניתי לדר ודור כסאך סלה שבסמוך כי שם נמסר בספרים לית כתבי כן וכן נמסר בהדיא במסורת תילים סימן מ"ט:

חסדי ה', יש הבדל בין חסד ובין אמונה, החסד הוא מה שיעשה מנדבת לב מבלי הבטחה קודמת או איזה חיוב או בעבור דבר שקבל בעבורו, והאמונה או אמת הוא מה שיעשה ע"י חיוב, אם שהבטיח לעשותו, או שהתחייב לעשות בעבור הגמול וכדומה, והנה קיום העולם הכללי ע"פ חקי הטבע הכוללים הוא ממדת האמונה, כי אחר שיסד ה' את הטבע והעולם וחקק חקיהם, הוא כאילו הבטיח שהחקים האלה יתמידו כל ימי עולם, למשל חק נתן שירד הגשם בעתו, שיהיה הקיץ והחורף בזמנם, חק ולא יעבור, ואם יצוייר שישנה ה' את החקים האלה הוא מבטל אמונתו שהעמידם שלא ישתנו לעולם, לפ"ז החקים שבהם העולם הכללי מתנהג כפי הטבע שיסד בששת ימי הבריאה יעמדו מצד האמת והאמונה, אולם בעת יעשה ה' דבר פלא בלתי מחויב ונמשך מצד חקי הטבע הקיימים, הוא מצד חסדו באשר אינו מחויב בדבר זה מצד הבטחתו, ומשני ההנהגות האלה ידבר המשורר בסימן הזה, שעז"א חסדי ה' עולם אשירה, שישיר על ההנהגה הפלאיית, וגם אודיע לדור ודור אמונתך שהיא ההנהגה הטבעיית הקבועה, והנה יש הבדל בין עולם ובין לדור ודור, שעולם מציין הזמן הנמשך הבלתי מתחלק, ולדור ודור, מציין הזמן המתחלק לשני דורות, ולפ"ז היה ראוי שיאמר אצל האמונה מלת עולם, כי הסדור הטבעי הוא קיים לעולם, ואצל החסד הי"ל לומר לדור ודור, כי החסד שהיא ההנהגה הפלאיית אינה מתמדת תמיד רק מתחדשת לפעמים בדור מן הדורות לפי הדור, אולם הוא הדבר אשר כתבנו למעלה (סי' ל"ו פסוק ו') עמ"ש ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים, שהגם שידמה לבני אדם שהאמונה קבועה בשמים והחסד קבוע בשחקים, ר"ל שההנהגה ע"פ חקי הטבע היא קבועה במערכת השמים, וההנהגה ע"פ הפלא ושידוד הטבע הוא למעלה מן השמים שהם בשחקים, תלמדנו התורה כי גם החקים הטבעיים הם נמשכים לפי המעשה, אם לשבט אם לחסד, עד שגם הטבע תתנהג בדרך הפלא בנסים נסתרים לפי מעשה בני אדם לגמול או לעונש, וכן גם החסד הקבוע בשחקים הוא ג"כ הנהגה קבועה מסודרת מראש מקדם, וכמ"ש תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל, ועפ"ז יאמר שגם חסדי ה' עולם אשירה, שגם ההנהגה הפלאיית היא קבועה לעולם, וגם האמונה שהיא ההנהגה הטבעיית היא לדור ודור ונמשכת לפי הדורות, שדור שייטיבו מעשיהם וישמעו אל מצותיו תריק להם הטבע שופע שובע רצון, ולדור סורר ומורה יעצור את השמים ולא יהיה מטר:

אשירה, אודיע. על הנפלאות ישוררו בשירים, ודברים הטבעיים הרגילים אין דרך לחבר עליהם שירים רק יודיעו ויספרו אותם

חסדי - השם ואמונתו עד עולם עשיר.

עולם, דור ודור. הבדלם בארתי בכ''מ, ונרשם למעלה ל''ג י''א :

כי אמרתי עולם חסד יבנה. כי אמרתי עד עולם יבנה בחסד כסא דוד כמ"ש (שמואל ב ז׳:י״ג) והכינותי כסא ממלכתו וגו', ד"א סבור הייתי שיהא העולם בנוי בחסדך ותכין אמונתך בשמים שתהא נכונה ומקוימת ומה היא האמונה אותה ההבטחה שהבטחת את דוד ע"י נתן הנביא לאמר כרתי ברית לבחירי להכין עד עולם זרעו (שם):

כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה: ת"ש מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה הא לאו הכי אסירא כיון דאשתרי אשתרי וכו':
(סנהדרין נח ע"ב)

אמרתי. חשבתי שלעולם יבנה החסד שעשה לדוד לתת לו המלכות לו ולבניו אחריו, וכמו השמים שתכין אמונתך בהם שלא תפסוק כי פירוש אמונה קיום כן תכין אמונתך עם דוד ועם זרעו כל ימי עד:

כי אמרתי דעו כי עולם חסד יבנה כי בראו יתברך בתורת חסד בלבד והנה זה היה בשני דורות שהיו בחיי אך אחרי כן מי יאמר במקומו אך הוא כי שמים שבהם גלגל חמה תכין אמונתך בהם על ידי מה שסדרת בגלגלי השמים סדר חמה ולבנה ותקופתם יוכלו להאמין אמונתך וזהו תכין אמונתך בהם וזהו וכשמת תלאה בגלגל חמה:

כי - אמרתי בלבי שחסד השם לעולם עומד ובנוי והנה יבנה, כמו: ובניתי לדור ודור כסאך סלה ושאמונתך נכונה היא בשמים והטעם כאשר השמים עומדים, כן אמונתך עומדת וזה החסד וזאת האמונה הם שאמרת.

כי אמרתי. כי אומר אני חסד אל יהיה בנוי ומתוקן עד עולם:

כי אמרתי, והנה בעת בריאת העולם נתגלו שתי המדות כאחת, כי ראשית הבריאה היתה מצד החסד הגמור, כי אז לא היה עוד שום נמצא במציאות שיבטיח לו הקיום והמציאות, וחקי הטבע נתיסדו אז בלא הבטחה וחיוב קודם רק בחסד גמור, וז"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שתחלת בנין העולם היה מצד החסד לבד, אבל אחר שע"י חסדו ברא את העולם ויסד וחקק חקי הטבע בששת ימי המעשה, אז נתיסדה מדת אמונה, ר"ל שקיום הנמצאים אחר שבראם בחסדו, וכן קיום חקי הטבע אחר שחקקם בחסדו הוא מצד האמונה ומדת האמת, שהוא כאלו הבטיח אז שיעמדו החקים והנבראים כל ימי עולם ולא יפחתו מיניהם ולא יגרעו חקיהם, וחקי הטבע הקבועים הנוסדים על אמונה הם מן השמים שהוא מעולם הגלגלים ולמטה, כי למעלה מן השמים הוא עולמות השכליים ששם מקום הפלאות שהם למעלה מחקי הטבע שלנו, ועל זה אמר שמים תכין אמונתך בהם:

שמים. כימי עמידת השמים תהיה נכון אמונתך:

כרתי. ואתה כן אמרת לדוד על ידי נתן הנביא וכוננתי כסאו עד עולם וקראת אותו בחירי כמו שאמר ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל:

כרתי ברית כו' אחרי אומרו כי עולם חסד יבנה שהוא לעשות חסד עם שוכני ארץ נברא העולם והלא יאמר אומר ואיה חסדיו יתברך כי הלא העולם נברא בשביל בנו בכורו ישראל והמה גולים מגוי אל גוי והעולם לקוי בששה דברים מאז חטא אדם כמ"ש ז"ל שלקו זיוו חייו וקומתו מאורות פירות הארץ פירות האילן שעל ששה דברים אלו שני תולדות שהם אלה תולדות השמים ואלה תולדות פרץ מלאים וכל שאר תולדות שבמקרא חסרים שהוא כי אז ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים היו הששה דברים הרמוזים בוי"ו במילואן וכן יהיו בבא בן פרץ שהוא מלך המשיח אך בינתים הם חסרים ואם כן איה החסד שנברא העולם בחסד ואדרבה הוא בקלקול ומי יודע אם יגרמו העונות וישאר העולם בקלקול לזה אומרת רוח הקדש בשמו יתברך הנה כרתי ברית לבחירי לומר כי כאשר כרתי ברית היה בשביל בחירי הוא מלך המשיח והברית היה כי נשבעתי לדוד עבדי הוא מלך המשיח לאמר כי

בחירי, עבדי. וכן ישעיה מ''א ח', מ''ב א', לקמן ק''ה ו' :

כרתי - הנה הזכיר בתחלה,כי לפני הברית דבר השם היה חסד ואחר הברית אמונה.

כרתי. ר״‎ל וזהו החסד שאמר כרתי ברית לבחירי וחוזר ומפרש נשבעתי לדוד עבדי:

כרתי ברית. הבי"ת רפויה:

כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך וכו'. אפשר במ"ש הרא"ם ז"ל דהבטחה שיש בחילופה הכזבת הנביא מתקיימת אף אם יחטא אך אין צריך שתתקיים כולה וסגי בקיום מקצת ע"ש באורך פרשת וישלח. וז"ש כרתי ברית לבחירי הוא דוד הע"ה על יד שמואל הע"ה ועם כל זה נשבעתי לדוד עבדי וכי תימא שבועה למה כיון דהיתה הבטחה ע"י נביא ודאי מתקיימת דיש בחילופה הכזבת הנביא ואמאי הוצרך שבועה לז"א עד עולם אכין זרעך וכו' ומצד ההבטחה על ידי נביא בקיום מקצת ההבטחה סגי לבן נשבעתי שיתקיים הכל עד עולם אכין זרעך וכו':

כרתי, הוא מאמר ה', המשורר יאמר, כי לעומת שאנחנו משיגים את החסד והאמונה המתפשטים בעולם הכללי, קבלו מפי הנביאים שחסד ה' ואמונתו מתפשט גם על אישים פרטים, שה' אמר שכרת ברית עם דוד, שבענין הברית הזה נמצא ג"כ חסד ואמונה, שנגד החסד אמר כרתי ברית לבחירי, שכריתת הברית היה מצד הבחירה שבחרו ה' (לא מצד השקף על מעשיו רק מבחירת ה') שזה ממדת החסד שלא ישקיף על המעשה, ונגד האמונה שהיא כפי הזכות והמעשה אמר נשבעתי לדוד עבדי, שעוד הוסיף ונשבע לו מצד שהוא עבדו ועובד עבודתו, שמצד זה יחוייב שישמור לו אמונתו כפי זכותו, וזה כבריאת עולם שראשית הוייתו היה מצד בחירת ה' לבד שהוא החסד, ואח"כ מתקיים עפ"י האמונה שהוא מצד ענין הנמצאים ומציאותם:

נשבעתי. כי דברי שבועתי עד עולם:

והמפרשים עולם חסד יבנה - כי בחסד נבנה העולם איננו מטעם זה המזמור. ועוד: כי כל עולם בכל המקרא הוא זמן.

ובניתי לדור ודור. כמו שאמר נתן הנביא ובית יבנה לך, ובנין הבית הם הבנים ובני בנים:

עד עולם אכין זרעך שלא יהיה הפסק על ידי עונות מלבא הטוב העתיד כי עד עולם אכין זרעך ולא עוד כי אם גם בהפסק מלכות בית דוד מהגלות והלאה אבנה לדור ודור מציאות כסאך סלה ולא יסור שבט מיהודה כו' עד כי יבא שילה באופן שבטוח הוא בלי ספק חסדו יתברך בעולם לעתיד בימות המשיח כי מאז לא יפסק החסד ויבא אל הפועל חסד אל שהיה תכלית כונת הבריאה:

עד - הנה זרעו עד היום ואם נפסקה מלכותו שנים רבות עוד תשוב ותעמוד מלכותו לנצח.

אכין זרעך. להיות נכונים למלוכה:

עד עולם, יש הבדל אצלי בין עד עולם ובין דור ודור, שעד עולם הוא הזמן המתדבק, ולדור ודור הוא הזמן המתחלק לשני דורות, ועז"א עד עולם אכין זרעך, כי זרע דוד יתקיימו לעולם מבלי הפסק, ובניתי לדור ודור כסאך, כי כסא דוד יבטל בזמן הגלות ולא יעמוד לעולם בלי הפסק, רק שהשם ישוב יבננה בדור הנרצה בעיניו, ועז"א לדור ודור, סלה סיום הענין:

כסאך סלה. כסא המלכות הנתון לך לרשת לזרעך יהיה עד עולם כי אף שתבוטל בימי הגולה הנה תשוב בימי המשיח ולא תופסק עוד:

ויודו שמים פלאך. אם היית שומר הבטחתך:

ויודו. אמר אם אני מודה חסדך ואמונתך כן אני רואה השמים יודו פלאך והפלא הוא סבוב הגלגלים תמיד תנועה שאין לה הפסק יורה על מנהיגם ויודו כי כל כחם מאתך היא:

ויודו שמים כו' לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בספר הזוהר והוא כי שאל גוי אחד כתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך וכי בחכמי ישראל יש כמוהו והשיב כי בכל חכמי האומות אין בהם מי שעל ידו נעשה פלא כאשר בחכמי ישראל כי מי מחכמי הגוים יאמר לשמש וידום או לחומץ וידליק כאשר בחכמי ישראל כי צדיק מושל בעולם לעשות כרצונו כי הוא יתברך מקים דבר עבדו. עוד הקדמה ידועה לכל יודעי דת ודין והוא כי אין בכל מלאכי עליון עושה פלא כאשר יעשה איש צדיק כי אם יאמר מלאך מבלי מלאכות ה' בשליחותו כי אם מעצמו לשמש וידום וכיוצא לא יקים דברו וישים לאל מלתו אך אם איש צדיק מחכמי ישראל הוא ככל היוצא מפיו יעשה באשר ה' אתו ויקים דבר עבדו ככל הנמצא כתוב בספרי תורתנו כל הנסים ונפלאות אשר נעשו בשמים ובארץ על ידי חכמי ישראל עד אין מספר. ונבא אל הענין והוא כי משיב לפניו יתברך ואומר הלא אמרתי כי אמונת אלהותך וחידוש העולם שהיתה מרגלית טובה תלויה בצוארו היא תלויה בגלגל חמה כי שמים תכין אמונתך בהם על ידי גלגל חמה וסדר תנועתו ותקופתו כמדובר ושנעשה העולם על ידי החסד שיתקיים לעתיד כמאמרך ה' כרתי ברית לבחירי כאמור עוד אני אומר כי עשה זאת אפוא אלהינו ותגלה ותראה אמונתך בארץ בקהל קדושים הם ישראל עם קדוש לה' והוא כי תגזור אומר שיודו שמים פלאך ה' כי בבא איש צדיק לגזור על השמים לשנות טבעם כענין העמדת השמש וכיוצא שלא יעכבו השמים מעשות הפלא ההוא כ"א שיודו לדבר להקים דבר עבדו יתברך ובזה אף תמצא אמונתך בקהל קדושים כי באמור יהושע שמש בגבעון דום אם השמש היה מעכב והיה לאל ידו לעכב לא היה נעשה הפלא ההוא כמ"ש ז"ל שהשמש התחיל לעכב באמרו אני נבראתי ברביעי ואתה בששי ולא שוה לו כי הקים ה' דבר עבדו ועשה לשמש שיודה בדבר וזה יאמר ויודו שמים פלאך ה' ועל ידי כן אף תהיה אמונתך מצויה בעולם בקהל קדושים כי כל הרואים יכירו אמונתך במציאותו יתברך אלהי ישראל ושהוא יוצר הכל כי המשנה טבע העולם על ידי עם קדושו הוא יתברך חידשו:

(ו-ז)

ויודו - עתה יספר המשורר כי השם אל אמת ודברו יהיה אמת. וטעם ויודו שמים בתנועתם תמיד על פלאיך ועל אמונתך,אף היא בקהל קדושים - הם המלאכים המניעים.

ויודו. אז צבא השמים יודו על הפלאים שתעשה בימי המשיח ואף אמונת הבטחתך יסופר בקהל קדושים המה בני ישראל:

ויודו, (חלק ב') בחלק הזה יספר כי החסד והאמונה הכללי עודנו קיים קבוע בעולם הכללי, והמציאות מעיד עליו בכל יום הן בטבע הסדורה הן בהנהגה הפלאיית, וכי ה' יסד מלכות ב"ד מסכים עם החסד והאמת הכללי, והמציאות הכללי עד עליו, ויודו שמים פלאך ה', יאמר הגם שהשמים הם מתנהגים עפ"י חקי הטבע הקבועים, וקהל קדושים שהם המלכים הם המנהיגים את ההנהגה הנסיית שנעשית ע"י המלאכים כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו, שהם למעלה מן הכסא שהוא השמים כמו שפי' שם, בכ"ז גם השמים יודו פלאך ה', שגם הטבע תמשך אחר ההנהגה ההשגחיית הפלאיית, וגם בה יש נסים נסתרים והנהגה קצובה לפי המעשה ולפי השכר והעונש, ואף אמונתך יודו בקהל קדושים, שגם המלאכים יודו את ההנהגה הקבועה, כי גם הם יניעו את החקים הקבועים הטבעיים שיהיו מסכימים עם ההנהגה הפלאיית, וגם הנסים הם הנהגה קבועה מראש, וכמ"ש כ"ז באורך למעלה סי' ל"ו במ"ש ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים, עיי"ש בארך:

אף אמונתך. אמונת דבריך יודו בקהל קדושים:

אף אמונתך. אף האמונה שהכינות להם היא נודעת בקהל קדושים והם המלאכים כי בקיומם יהיה קיום הגלגלים, והאמונה הוא קיום והם קיימים לעולם כי אינם גוף ומקיימים השמים הוא גוף:

שמים, שחק. שחקים גבוהים משמים ומציין מקום הנפלאות, כמו שאמר ישעיה מ''ה ובס' זה (ל''ו ו', ס''ח ל''ה, ע''ז י''ח, ע''ח כ''ג)

יערך, ידמה. בארתי הבדלם ישעיה (מ' י''ח)

בני אלים. כחות הטבע, כמו הבו לה' בני אלים :

יערוך לה'. יהא נערץ כמותו:

כי. והם יודו ויאמרו כי מי בשחק יערוך לה' כמו שיחשבו עובדיהם, והם השמים וצבאם מודים כי אין בכל צבא השמים שיהיה לו ערך ודמיון כנגד האל יתברך, והם בעצמם מודים כי מהאל יתברך יבא להם הכח והפלא שהם מראים:

והנה עדיין היה אפשר לומר כי הן אמת שעל ידי שלא יוכלו גלגל חמה וכל גלגלי מעלה לעכב ביד צדיק מחכמי ישראל לשנות טבעם תוכר אמונתך בעולם אך עדיין לא יוכר אמונתך שגם בראת עולם המלאכים ושהם שלך לזה אמר גם זה יודע ויוכר כי הלא מי בשחק בכל מלאכי עולם המלאכים יערוך לה' לעשות כמעשיו כמו שכתבנו כי אין לאל יד מלאך לעשות שינוי בעולם כמלא נימא מעצמו אם לא בשליחותו יתברך אך אמנם ימצא מי שידמה לה' בבני אלים הם בני אברהם יצחק ויעקב כנודע מרז"ל על הבו לה' בני אלים ואמר כי בני האבות יעשו מה שבו ידמו לה' שהוא אמור לשמש דום ולירח עמוד והוא מאמר שהזכרנו מספר הזוהר כי בחכמי הגוים אין כמוהו יתברך אבל בחכמי ישראל יש כמוהו שהוא על ידי עשותם פלא שידמו לה' אלא שבפסוק זה מוסיף כי גם במלאכי השרת אין כח כאשר בעם קדוש לה' ואם כן אפוא אמור מעתה כי גם עולם המלאכים מכ"ש כי לה' המה כי הלא אין כחם אפילו כאנשים עבדי ה' מה גם עתה שלא אלוהות המה כי אם יצוריו ית' ככל שאר העולמות:

יערך. מלשון ערך ושווי:

כי, יערוך - כמו: יעריכנו הכהן.

יערוך לה׳‎. יערוך עצמו להיות דומה לה׳‎ להבטיח ולקיים:

כי מי בשחק יערך לה', השחק יציין מקום המלאכים והשכלים כי שחקים הם גבוהים משמים ושם מקום הפלאות, ובני אלים הם כחות הטבע, ויש הבדל בין ערך ובין דמה, כי הדברים יתדמו לפי מקריהם, ויערכו לפי שויים בעצמותם, והנה בשחק שם נמצא דימוי לה', שהוא הדמיון בקצת מקרי פעולותיו, שהפעולות היוצאות מהשחק אינם מקושרים בחקי הטבע והזמן והמקום, והמלאכים הם שכליים מופשטים מחומר וכדומה, ובכ"ז אין להם ערך עמו כי הם נבראים וכחם מוגבל, והפלאים הנעשים על ידם הם בלתי מתמידים ותלוים ברצון ה' לפי שעה, אבל ה' אין סוף ובב"ת בורא כל ופלאיו קבועים ברצונו הפשוט מראשית קדומים, ולפ"ז הגם שי"ל דימוי עמו אין להם ערך עמו, ומי ידמה לה' בבני אלים, שכחות הטבע אין להם אף דמיון אליו, כי כולם מקושרים בכחות גשמיים בלתי נצחים, ואין להם אף דמיון אליו יתברך:

כבני אלים. הם צבא השמים, ואלים הם המלאכים והצבא הם כבנים להם כי מסבתם היא תנועתם ומהלכם ומשפטם. ופירוש אילים. יכולים:

(ו) או שעור הענין ויודו שמים שהוא גם מלאכי השרת אשר בשמים כבודם יודו וישבחו שני דברים א' פלאך ה' בעשותך פלא אף יודו בפלא שאתה עושה אמונתך בקהל קדושים שישבחו המלאכים כי אמונתך ניכרת בקהל קדושים אשר בארץ המה כי כל פלא אין נעשה רק למענם ועל ידם:

אלים. חזקים כמו אל גוים (יחזקאל לא) ור״ל מלאכי מעלה:

בבני אלים - הם הכוכבים. והטעם: כי חכמי המזלות יראו בנסיונם פלאות גדולות ומעשים נוראים מתחדשים יום ויום כפי כח הכוכבים ומערכת אלה לאלה והיודעים דעת עליון, ידעו כי מעשה השם הנכבד נפלאים יותר ויותר.

ידמה וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

(ז) והוא באמרם המלאכי השרת כי מי מהם בשחק יערוך לה' אך יראו שיש ידמה לה' בבני אלים הם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב כמדובר בקודם:

בסוד קדושים רבה. בסוד רב של מלאכים:

אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים: ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו אמרו לו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אע"פ כן מת בנו בצמא שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה ר' חנינא אמר מהכא אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו:
(יבמות קכא ע"ב)

נערץ. כמו נורא פירושו שיעריצו ממנו וכן נקרא נורא שיראו ממנו, והוא נערץ ונורא בסוד המלאכים הקדושים: ופי' בסוד בחברה ופי' רבה. מערצה רבה ויראה רבה יעריצו:

ועוד ראיה כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כי הנה אל נערץ כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בפרקי רבי אליעזר באמרם כי בבא כל מלאכי מרום יחד לומר לפניו יתברך שלש תיבות ק' ק' ק' יגדלו הרתת והזיע והחלחלה כי מזיעתם נהר די נור נגד ונפק כו'. ונבא אל הענין אמר אברהם הנה ראיה כי גדולים צדיקים ממלאכי השרת כי הנה בהיות אל נערץ בסוד קדושים רבה אז הוא יתברך נורא הוא על כל סביביו שתגדל רעידתם ומוראם עד להפליא כלומר מה שאין כן צדיקים שעם היותם מרכבה אל השכינה והיא דבקה בהם יותר מבמלאכים ועל כן בהתפללם או בהעריצם על ידי סדר קדושה לא תפול חתיתו יתברך עליהם ועד ממהר אברהם עצמו המדבר שהיה מרכבה אל השכינה והיה מדבר עמו יתברך ואמר לו אל נא תעבור מעל עבדך שהוא מהיותי מרכבה אליך וכן עשה יתברך שהי' שורה על עצמו והוא מתעסק עם האורחים והלך ללותם ושכינה עליו עד סוף תפלתו על סדום כי אז נאמר ויעל אלהים מעל אברהם ולא חל ולא זע בדברו אתו והיא עליו מה שאין כן מלאכי השרת שרעדה אחזתם בדברם לפניו יתברך אך אמור מעתה כי אין זה כי אם על כי נפשם חלק אלוה ממעל הוא מה שאין כן שרפי קדש שמעולם המלאכים ועל כן מצד נפשם הם כמין במינו ואדרבה יחליפו כח:

נערץ. ענין חוזק כמו כגבור עריץ (ירמיה ב):

אל - הוא התקיף שיראוהו הקדושים שאינם בגוף ורבה תואר לסוד.

אל נערץ. כי הוא אל אמיץ בחבורת עדת קדושים רבה וגדולה הם מלאכי מעלה:

אל נערץ, עתה יבאר ששני מיני ההנהגות האלה שהזכיר, בין הפלאיית הנעשית ע"י הקדושים שהם המלאכים, ובין הטבעית הנעשית ע"י צבאות השמים והגלגלים כולם יוצאות מה' ולא יעשו דבר בלעדו, ונגד ההנהגה הפלאית אמר אל נערץ בסוד קדושים רבה, בועד הגדול של הקדושים והמלאכים ששם ימתקו סוד על הפלאים והנסים, ה' נערץ בקרבם שלא יעשו דבר בלעדיו, ויען שתכלית הפלאים הוא שייראו מפניו אמר כי נורא הוא על כל סביביו, באשר הם סביב לו וקרובים אליו והוא נורא עליהם:

וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו אמר רבי חנינא מאן דאמר רחמנא וותרן יתוותרן בני מעויי אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה א"ר אחא כתיב וסביביו נשערה מאוד מדקדק עמהן כחוט השערה א"ר יוסי (בר אבין) לא מטעם הזה אלא מן מה דכתיב ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים וכו':
(שקלים יד ע"א)

על כל סביביו. על כל המלאכים שהם סביביו כלומר משרתיו, והפסוק כפול בענין במלות שונות:

בסוד. ענין חבורה ואסיפה כמו ועל סוד בחורים (שם ו):

ונורא על כל סביביו – הם הצבא הגדול, שהם גוף.

על כל סביביו. הם המלאכים המסבבים כסא כבודו:

מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ: אבא חנן אומר מי כמוך חסין יה מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק דבי רבי ישמעאל תנא מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באלמים מה עשה נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו אל תיקרי קבורים אלא קבוצים אל תיקרי וישתכחו אלא וישתבחו וכו':
(גיטין נו ע"ב)

חסין יה. חסין אינו סמוך אבל הוא מוכרת בשקל גביר ופירושו חזק. ואמר יה. כי הוא השם המורה על הווית העולם כולו כי הוא מאתו, וחסין מורה כי הוא קיום העולם אחר הוויתו כמו שנקראת חי העולם:

ה' אלהי צבאות כו' אחרי אומרו מי מהם בשחק יערוך לה' אך יראו שיש לה' ידמה בבני אלים אחרי אומרו למעלה כי עולם חסד יבנה להמשיך מדת חסדו יתברך בעולם אמר עוד הנה עוד טעם אחר והוא כי הנה לפי הנראה היה יותר תפארתו יתברך היותו אלהי צבאות עליונים שרפי קדש רוחניים בעולם רוחני העליון ולא היות אלהי איש האדמה בארץ הלזו העכורה כי על כן ימלא לב האדם באדם להרהר ולומר היתכן מי שהוא אלהי השמים העליונים ברא הארץ הלזו העכורה ושיבחר בצאצאיה החומרים עם שלו כל פמליא של מעלה מלאכי צבאות על כן אמר הנה זאת אמת כי ה' אלהי צבאות עליונים ותחתונים ואין לתמוה על היות העולם גשמי לך רחוק רחוק מאיכותך ולהיות צבאות עם הארץ הלזו העכורה ב' הפכים מן הקצה אל הקצה על כן מלא לב האדם בהם לאמר אולי אלהי עולם העליון הוא בעצם אך השפל הוברי השמים ינהגהו על כן אמר זו היא גדולתך לשלוט על ב' הפכים כי מי כמוך חסין יה שהוא בב'עולמות שנבראו בשתי אותיות יה ומי יגיד אמונה זו לזה אמרואמונתך סביבותיך שהוא כי בעולם השפל אשר הוא חוצה סביב אל הרוחניות המתייחס אליך תוכר אמונתך זו:

חסין. ענין חוזק כמו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב׳:ט׳):

חסין. מורה על דבר המתקיים, וכן וחסון הוא כאלונים, וזה הבדלו מיתר נרדפיו, והוא תואר ע''מ גביר :

וחסין - תאר במשקל גביר מגזרת וחסון הוא.

חסין יה. אתה ה׳‎ החזק מאוד:

חסין, יה. יש פסיק בין חסין ליה לפי שמלת חסין הוא תואר ואינו סמוך ליה כאומ' ח"ו חסין של יה אבל הוא מוכר' בשקל גביר והם שני שמות של הקב"ה וכ"כ הראב"ע ורד"ק ורבי אלייא הלוי וכמוהו האדון יה דפ' משפטים וחבריה דכי תשא ואחרי' כיוצא בהן כמ"ש במזמור נ"ט ויהושע כ"ב:

ה' אלהי הצבאות, גם בהנהגה הטבעיית הנעשית ע"י המערכה וצבא השמים שבעבורם נקרא אלהי הצבאות, והיא ההנהגה הקבועה שבעבורם נקרא חסין שפורה חוזק קבוע, לא נמצא כמוך חסין יה, ואתה שוכן גם בקרב הצבאות האלה, ואמונתך סביבותיך, עד שגם הנהגת הטבע המיוסדת על האמונה היא ג"כ סביבותיך, כי אתה שוכן בקרבם ופועל בם:

ואמונתך סביבותיך. כמו שאמר אמונתך בקהל קדושים, כי הקדושים המלאכים הם סביבו והם מעידים על אמונתיך כלומר על קיומם: ואמר מי כמוך. כלומר בעליונים מי כמוך כי הם מעידים על עצמם כי קיומם מאתך שאתה קיים לעולם:

וטעם ואמונתך סביבותיך – שאיננה מתפרדת כי איננה מקרה.

ואמונתך. האמונה היא מעולם סביבותיך ולא תתפרד ממך:

בשוא גליו. בהנשא גליו:

אתה. עד עתה דיבר על העליונים, כי הוא מושל עליהם ועתה מדבר על התחתונים הגאים והחזקים מן הברואים הנוראים: ופירוש גאות הים. שהמים גבוהים על הארץ כמו שפירשנו במזמור ל"ג: ואמר אתה מושל כי המים בגאותם היה טבעם לצאת על הארץ והאל מושל עליהם ועצר אותם ושם להם חול גבול:

והוא כי הנה אתה מושל בגאות הים הוא שרו של ים שעל כרחו ראה וינוס ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל מימות שבעולם נבקעו ונתפרסם בכל העולם כי מעשה אלהים הוא שהכניע את השר ומזה הוכר בעולם כי גם בשוא גליו הוא בכל עת שגלי הים בזעף כנודע מרז"ל לשטוף את העולם והם נוחים בחול שעל שפת הים נודע על ידי מה שמשלת בשרו של ים כי גם בשוא גליו אתה הוא שתשבחם ותשקיטם כי המושל בשר הוא המושל גם בגליו והים הגשמי:

תשבחם. תשקיעם ותשפילם כמו משביח שאון ימים (לעיל סה):

תשבחם. תשפילם כמו משביח שאון ימים, ומשתתף עם שבח שגדרו שמשביח הדבר ומטיבו כמ''ש לקמן (קי''ז א') :

אתה - הזכיר דברי השמים והקדושים ולא יבינו רק החכמים לבדם ועתה שב להזכיר גבורתו בדברים הנראים והוא הים.

בגאות הים. בחוזק הים וגאונו:

אתה, מתחיל לבאר שני הדברים האלה שהזכיר, איך יתגלו ע"י שני ההנהגות האלה הנקראים בשם חסד ואמונה בעולם התחתון, נגד ההנהגה הפלאיית שהזכיר בפסוק ח' שנעשית ע"י סוד קדושים, אמר, אתה מושל בגאות הים, שבעת קריעת ים סוף התגאה הים לעבור גבולו בעת הוליכו ה' ברוח קדים עזה כל הלילה, שבעת הסער דרך הים להתגאות ולעבור גבולו, ואתה משלת עליו אשר בשוא גליו, בזה עצמו שהתנשאו גליו וכמ"ש וברוח אפיך נערמו מים, עי"ז בעצמו אתה תשבחם ונצבו כמו נד נוזלים וקפאו תהומות וישם את הים לחרבה:

אתה תשבחם. תשפילם וכן (משלי כ״ט:י״א) וחכם באחור ישבחנה (וכן לעיל סה) משביח שאון ימים:

בשוא גליו. בהתרומם והוא כמו בנשוא חסר פ"א הפועל:

בשוא - בהתרומם.

בשוא. בהתרומם גליו אתה תשקיעם ותשפיל׳‎:

אתה תשבחם. תשקיעם, ואפשר שאמר זה על קריעת ים סוף, או אמר כי כן יעשה בכל זמן, או פירושו בהתרומם גלי הים שידמה שיצאו לחוץ ליבשה כשיגיעו לשפה תשקיעם:

תשבחם - תשקיטם, כמו: משביח.

אתה - יתכן היות טעם תשבחם, בעבור ישראל הים.

וטעם דכאת כחלל רהב – הם מצרים, והטעם אנשי רהב.

רהב. מצרים:

דכאת. כתלוב באל"ף במקום יו"ד. בכל זה הפסוק מוכיח כי על קריעת ים סוף אמר הפסוק אשר לפניו כי רהב הוא מצרים, אמר קרעת הים לישראל ואע"פ כן דכאת המצרים בתוכו כאילו היו חללים כי לא היה להם כח לנוס ולצאת מהים בעוד שיה לחרבה:

וכן כאשר אתה דכאת כחלל רהב שרו של מצרים כי ראו ישראל את מצרים מת על שפת הים שהוא השר כמ"ש ז"ל מתים לא נאמר אלא מת מלמד ששרו של מצרים מצרים שמו וראוהו מת כחלל על שפת הים מזה הכירו כי בזרוע עזך פזרת אויביך הם דור הפלגה והוא כי אמרו רז"ל בפרקי רבי אליעזר כי על ידי שנתפלגו חלקם ה' לע' שרים שהוא ענין בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם על ידי מה ששרו של מצרים דינהו כחלל יראה שהוא יתברך אדוניו והוא מינה אותו בהפלגה ומי שמינה אותו מינה את כל האחרים שהוא פיזרם וחלק להם שריהם וזהו בזרוע עזך פזרת אויביך הרי מזה שאתה מושל בשמים שהכנעת שר הים ושר מצרים וגם מושל בארץ בין בחלק הים כי בשוא גליו אתה תשבחם ובקריעת הים וביבשה כלה כי בזרוע עזך פזרת כל גויי הארץ:

דכאת. ענין כתיתה ושבירה:

כחלל רהב. כמו החלל המדוכא כן דכאת רהב הם מצרים הקרוי רהב:

אתה, ועי"ז בעצמו דכאת את רהב שהם המצריים כחלל, ובזרוע עזך פזרת אויביך, שהזרוע מציין שיעשה הכל בכחו בלי עזר מהתחתונים או ממעשיהם, רק בכחו העליון לבדו:

פזרת אויביך. כי הים מוציא הטובעים ומפזרתם אל חוף הים ולא תכף שטובעים, ואתה בזרוע עוזך פזרת אויביך והקיא אותם הים תכף שטבעו כדי שיראום ישראל:

פזרת אויביך. הם מלכי כנען:

לך. עתה זכר בכלל העליונים והתחתונים, ואמר לך הם כי הם מודים זה אע"פ שאינם בני שכל, וכן אמר הנה אף לך ארץ אע"פ שאינה בעלת שכל אמר בני אדם חכמים מכירים ויודעים מהארץ ותולדותה ומהבהמות ומהעופות כי יש להם בורא ומנהיג, ואתה הוא הבורא והרי הם כאילו הם מספרים ומודים בזה:

ואם כן אחר שלך שמים אף לך ארץ אין צריך ראיה אל מה שביו השמים לארץ כי מן הסתם ודאי שתבל ומלואה אתה יסדתם:

ארץ, תבל. הבדלם מבואר בכ''מ, תבל מורה על חלק המיושב :

לך - עתה הזכיר דבר הרקיע והיבשה כי הוא חפץ לברוא אדם והנה השמים הם הקרובים אל הארץ, ותבל הוא הנושבת מהארץ, על כן ומלואה.

לך שמים. שלך השמים:

לך, ונגד ההנהגה הטבעיית שהזכיר בפסוק ט' שנעשית ע"י צבאות השמים ששם תתחיל הנהגת הטבע, אומר לך שמים, שהנהגת הטבע המתגלה במערכת השמים היא מיוחס לך, וגם אף לך ארץ, שאף הארץ ששם סוף ההנהגה הזאת היא לך ג"כ ותחת השגחתך, והראיה כי תבל ומלואה אתה יסדתם, שלפי הטבע היתה הארץ מכוסה במים, ולא היה אפשר שיהיה תבל שהוא חלק היבשה המיושב, ואתה יסדת את היבשה שימצאו תבל ומלואה, כמ"ש לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כי הוא על ימים יסדה כמו שפירשתי שם:

תבל ומלואה. ארץ תקרא המישבת ושאינה מיושבת והמיושבת תקרא תבל לפיכך אמר ומלואה, והמלוי שלה הם השוכנים בה בני אדם בהמות ועופות:

וטעם יסדתם – רמז לשבעה גבולות כל היישוב וככה יהיו תמיד.

ומלואה. הבריות שממלאים את העולם:

אתה יסדתם. כמו היסוד שהוא קיום הבנין כן עשה האל יתברך במקומות הישוב דבר שהם קיום היושבים כגון האילנות והעשבים והירקות למאכל אדם ולמאכל בהמה שהם נמצאים במקומות היישוב וכן לשונות הים והנהרות שעוברים במקו היישוב לתועלת בני אדם לעבור בם ממקום למקום ולצוד בם הדגים למאכלו:

צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שנאמר ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו וכתיב צפון וימין אתה בראתם וכו':
(בבא בתרא כה ע"ב)

צפון. לפי דעתי כי זכר תבל ומלואה והוא ממזרח למערב על קו השוה באורך העול' שהוא מיושב כולו מראש המזרח עד סוף מערב לפיכך אמר ומלואה שהוא מלא כולו, ואח"כ זכר צפון וימין שהוא לרוחב העולם ואינו מיושב כולו כי לפאת צפו, נשאר הרבה מן העולם חרב מרוב הקרירות, ולפאת דרום יותר ויותר מפני החמימות ומעט הוא היישוב בם וכולם מודים כי אתה בראת החרב והיישוב: וזכר תבור וחרמון. כי הם הרים גדולים וההרים מן הברואים אשר בארץ וחרמון הוא שניר הוא הר גבוה מאד עד שימצא בו שלג אפילו בימות החמה: ואמר בשמך ירננו. כאילו הם מספרים ומרננים כי אתה יוצרם ומי שרואה אותם נותן שבח ורנה והודאה לאל היוצרם והרי הם כאילו הם ירננו:

צפון וימין וכו' ראוי לשים לב כי הלא בכלל אומרו לך שמים אף לך ארץ ואמרו תבל ומלואה אתה יסדתם הוא כי צפון וימין הוא ית' בראם כי בכלל מאתים מנה ועוד כי גם מהראוי יזכיר גם מזרח ומערב ועוד מה ענין תבור וחרמון שבשמו ית' ירננו מכל יתר הרים והנה הראב"ע ז"ל פירש כי הזכיר ארבע רוחות העולם צפון וימין ותבור שהוא לפאת מערב וחרמון שהוא לפאת מזרח והלא כמו זר נחשב כי לו יונח כי כן הוא למה סיים תבור על צד מערב וחרמון על צד מזרח המבלי איו במערב זולת תבור ואין במזרח זולת חרמון הזכיר את אלו. ועוד כי טוב טוב היה לומר מזרח ומערב ויכלול הכל על דרך אומרו צפון וימין ולא יפרט פרטי הרים. ועוד למה בצפון וימין אמר בראתם ובתבור וחרמון אמר ירננו. ועוד כי לא כוון את הרוחות כי תבור באמצע ארץ ישראל הוא וחרמון הוא בעבר הירדן בארץ האמורי ואיך ייחס מזרחו של עולם אליו. אמנם הנה ידוע כי כאשר מדת רוגז מתוארת אל הצפון הד"א מצפון תפתח הרעה ומדת ימין אל החסד כך יש מקום בעולם שמתייחס אל מדת צפון משולל טוב כצפון העולם שאמרו רבותינו ז"ל שפאת צפון הוא תהו לומר שאם יאמר איש שהוא אלוה אומרים לו שיבננו ויצו בו את הברכה ולעומת זה יש מקום בעולם מתייחס אל הימין בשופע שובע ברכות אשר בו ועל היות שתי בחינות נגדיות על כן רבו המתפרצים אשר יצא עתק מפיהם לאמר שיש חלילה שתי רשויות א' פועל הטובות מתייחס אל הימין ואחד פועל הרעות ע"כ אמר הלא אמרתי כי תבל ומלואה אתה יסדתם ואם יחלוק בעל דין ויאמר הלא בקרב הארץ מקומות נגדיים ובנמשך מהם יש מתייחס אל הימין ושפע רב טוב יורק בו ויש אל צפון שמשם תפתח הרעה ואיך יתייחס תבל ומלואה אל רשות אחת ולא אל שתים ואחד מריק במקום א' מעין ענינו ואחד בשני את הפכו על כן אמר אברהם שקר ידברו כי הלא תבור וחרמון בשמך ירננו והוא כי הנה תבור הוא מושפע טובה בתבואות ואילנות וחרמון הוא שאין בו רק שלג בקיץ ובחורף כי האמורי יקראו לו שניר הוא טור תלגא האם תאמר כי תבור וחרמון עם היותם קרובים א' הוא לה' וא' לרשות אחר ולאלהים הוא אי אפשר כי הלא זה וזה לשמך ה' ירננו כי תבור בהרים אשר שם הפיל ה' את יבין ואת סיסרא אז שוררה דבורה את שמך ה' באמור אנכי לה' אנכי אשירה כי מגן אם יראה ורומח במ' אלף בישראל רק הולכים על דרך שחים תורה ותפלה מזכירים את ה' וה' עשה את המלחמה כאומר ויתן ה' את סיסרא כו' כי ה' עשה המלחמה עם היותו רחמים וכן בחרמון שהיה מהאמורי ונלקח לישראל על ידי שם ה' כי היו האמורים נחבאים במערות צורים בעבר א' לצאת על ישראל בעברם בגיא למטה ועל ידי הארון שהתחיל לעבור סמך ה' את ההר שמהעבר מזה ויכנסו שני הסלעים מהר זה אל המערות ומיעכו את האמורים שבהם וזה היה מעשה ה' כמאמר ישראל על כן יאמר בספר מלחמות ה' כי ראוי לאמר כי על ידי ספר התורה בלי חרב וחנית ובני אדם הם מלחמות ה' עם היותו מדת רחמים ובשמו ירננו על זה כי אז ישיר ישראל שירה לה' שעל ידו כבשו מנחל ארנון עד הר חרמון וזהו תבור וחרמון בשמך ירננו באופן שאין לומר כי תבור רשות אחד וחרמון רשות אחר כי הכל היה בשם אחד ואם ח"ו היה כך ינגד לישראל אדון המקום שהוא כנגדם:

תבור וחרמון. שמות הרים גבוהים:

בראתם. ברא מורה על דבר בלתי נגמר כמ''ש בכ''מ :

צפון - בעבור שהזכיר שמים וארץ והנה שתי פיאות והן מעלה ומטה, הזכיר צפון וימין ותבור בפאת מערב, והנה תבור וחרמון במזרח והנה קדם כמו זה וזה, כמו בספר יצירה חתם בשש טבעות.

וימין. הוא דרום כי מזרח נקרא קדם והעומד קדמת פניו לקדם מול השמש ימינו א״‎כ לדרום ומערב קרוי אחור כי אז אחוריו למערב:

צפון, מבאר איך יסד את התבל, שהארץ בצד צפון ובצד דרום אצל הצירים אינה ראויה לישוב מפני גודל הקור, ועז"א צפון וימין אתה בראתם, שיש הבדל בין בריאה ובין יצירה עשיה, שתחלה נבראה הארץ יש מאין והיתה עדיין תהו ובהו בלתי ראויה לישוב, ואח"כ יצר את הארץ ועשה אותה, היינו שתקן אותה שתהיה ראויה לישוב שזה נקרא בשם יצירה ועשיה, כמ"ש כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה, כמ"ש בפי' שם, אולם צד צפון וימין לא יצר ועשה ולא תקנם לישוב רק נשארו כפי שבראם תהו ובהו, אולם תבור וחרמון שהם באמצע הישוב הם נוצרו ונעשו ונתקנו לישוב והם והם בשמך ירננו, ששם תרון הארץ ותשמח כי פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן ע"י הישוב והברכה שנמצא שם:

בשמך ירננו. ר״‎ל פלאי גבהם יעוררו הבריות לרנן בפלאי שמך:

לך. כי אתה בכחך מעמיד הכל:

כי אפילו לא היה שאנשים לוחמים וה' הוא האלהים עוזרם כי אם הכל עשה ה' בב' המקומות וזהו לך זרוע עם גבורה לומר הנה דרך העולם שהמלך מחזיק ידי חילו בתת להם גבורה והם בזרועם עושים המלחמה אך אתה אינך צריך זרוע אומה להפיל זולתה על ידי תתך גבורה בנוצחת רק לך זרוע עם גבורה שמבלי זרועות ישראל אתה לוחם מלחמתם כי לך זרוע עם גבורה ולא שהם הזרוע ואתה נותן הגבורה כאשר היה בתבור כי מגן אם יראה ורומח כו' והולכי על דרך שיחו נצחו וכן בחרמון נצחו את האמורי מארנון עד חרמון באשד הנחלים שמבלי ילחמו ישראל הכניס ה' הסלעים מזה אל פתחי שערי המערות המלאות אמוריים מהעבר הלז ויצאו נהרי נחלי דם אויבי ה' הנה כי לך זרוע הוא שמאל כנודע מלשון זרוע סתם שהוא צפון כח הדין והרוגז. ואם ח"ו היו ב' רשויות אחד בתבור ואחד בחרמון שמאל בא' וימין באחר במקום שתעוז ידך היה ראוי תרום ימינך והם עליו אך ודאי שהכל אחד וה' הוא האלהים ואם כן בטלה דעתן של חושבי און שתי רשויות חלילה כי אם שצפון וימין אתה בראתם.

זרוע. הוא פרק העליון של היד ומציין תמיד תנועה הראשיית, כמ''ש ישעיה (נ''א ט' ס''ב ח') ובכ''מ

לך - התברר כי יש לך זרוע. והטעם: ארוכה שתוכל לנטותה דרך משל, אל מקום שתחפוץ והיא עם גבורה והנה אין ספק כי לעולם תעוז שמאלך, תרום ימינך, משל שתי ידיך.

זרוע עם גבורה. ר״‎ל זרועך נטויה על כל ובכולם תעשה גבורות:

לך זרוע, הזרוע המוזכר אצל ה' תמיד תציין הכח הראשי המניע את היד הפועלת (כמו שהזרוע הוא הפרק העליון של היד שהיא מניעה את היד), ויציין אצל ה' הכח הראשון המניע לפעולותיו, והנה הזרוע של בשר ודם אינה שלו, שהכח הראשי המניע אותו לעשות פעולותיו הוא דבר חוצה לו, אם טבעי אם אלהיי, כי כל תנועה שבעולם י"ל סבה חוצה לה כנודע, אבל אתה לך הזרוע, הזרוע היא לך בעצמך, כי אתה המניע הראשון לכל דבר, וכן הגבורה של בשר ודם היא דבר חוצה לו בלתי נגדר בעצמותו, כי יצוייר אדם בלתי גבור, עד שהגבורה היא שם התואר נוסף על האדם חוץ מגדרו ועצמותו, אבל אתה לך גבורה, שהגבורה עצמיית לך לא שם תואר, כי ה' לא יתואר בתארים רק שה' יתברך הוא עצם הגבורה, והנה הגבורה היא שם צרופיי, שלא תתראה הגבורה רק על ידי דבר אחר חלוש בערכו, ע"י שיתגבר דבר על דבר חוצה לו, וא"כ הגבורה היא רק בערך זולתו החלוש ממנו, אבל אתה לך גבורה, אינה אצלך שם צרופיי ע"י זולתך, כי לא נמצא דבר זולתך אחר שהכל מאתך, רק שהגבורה מתעצמת בזרוע שלך בעצמך, עד שראשית הכח הבב"ת מתעצם עם הגבורה, עד שלך זרוע עם הגבורה, שהגבורה נקשרת בזרוע שלך, ומבאר הדבר תעוז ידך תרום ימינך, שגבורת ה' אשר תתגלה ע"י הנסים והנפלאות שיתגבר על הטבע, תדמה במשל, כמי שמניע גלגל הריחים בכח גדול בידו השמאלית, ובידו הימנית יעצור בעד הנעת היד השמאלית ויגלגל את הגלגל לצד האחר הפך מתנועת היד השמאלית, ויראה כחו שידו הימנית תגבר ותרום בכח על עוז של ידו השמאלית, שבזה יראה גבורתו בעצמו שיד ימינו תרום ותגבר על יד שמאלו, וכן ה' יניע ויסבב את גלגל המערכת והטבע בידו השמאלית ותעוז ידו להניע אבירים בכחו, וע"י ההנהגה הפלאיית יעצור וישדד הנעת הגלגל והמערכה בידו הימנית, ימין ה' עושה חיל על הנהגת הטבע המיוחסת אל יד השמאל, ויראה גבורתו בו בעצמו, שהגם שתעז ידך השמאלית בהנהגת הטבע, בכ"ז תרום ימינך בהנהגה הנסיית על ידך השמאלית המנהגת את הטבע, וא"כ גבורתך אינה נודעת ע"י דבר זולתך רק לך זרוע עם גבורה:

תעוז ידך. היא השמאלית:

או יאמר לך זרוע כו' הלא אמרתי כי אין ב' רשויות חלילה כי אם שה' הוא האלהים ואין לתמוה איך יהיה חיבור בנגדיות ואיך לא ינגד א' בפעולה הנגדיית אליו כי הענין הוא לך ה' אשר דובר בך זרוע שכל מדה כלולה מכולן באופן כי לך ה' בעל הרחמים זרוע היא בחינת דין ועל היות שאין מציאותך משולל דין על ידי שייכות זה אתה גם כן עם גבורה שהוא אשר הוא מדת גבורה כי ה' הוא האלהים בלי פירוד ובכן אין למדת רחמים נגדיות בפעולת דין שאינו אלא שכאשר תעוז ידך שתגבר לפעול דין תרום ותסתלק בחינת ימינך כי הכל רצון אחד.

ידך ימינך. יד הוא השמאל כנ''ל (כ''ב ט') :

תרום ימינך. להיות עליון על כל:

תרום ימינך. הנה שתיהם שוות בך בעוז ובגבורה וברוממות:

או יאמר ראיה כי ה' הוא האלהים כי הלא ראינו כי כאשר תעוז ידך שתפעול רוגז תתרומם בעולם ימינך שעל ידי מכות מצרים ידעו כי אתה ה' ומה גם בים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי וכו'.

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ: ומנלן דאיקרי שמים דכתיב ואתה תשמע השמים מכון שבתך ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

צדק. אחר שזכר העולם ואמר כי בכח ה' עומד אמר כי קיום העולם שיהיה כמו שהוא קיים לנצח ולא ישחת הוא צדק האל ומשפטו וחסד ואמת אתו. והפסוק כפול בענין במלות שונות, כי צדק וחסד אחד, ומשפט ואמת אחד, ומכון כסאך ויקדמו פניך אחד, כי הצדק והחסד הוא שעושה עם הברואים בהעמידו העולם על מכונו והוא משפט ואמת מאתו לקיים דברו שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה: ופירוש מכון כסאך. כמו המלך היושב על הכסא ורואה צרכי עמו ומנהגם על המשפט: ופירוש יקדמו פניך. כי תמיד הם מזומנים עמך בלי הפסק, כי הקדום הוא הזמנת הדבר:

וראיה אחרת כי צדק ומשפט שעל ידי עשות צדק ומשפט שהוא בחינת אלהים נעשה האדם כסאך כי צדק ומשפט מכינים לעושם להיות כסא ולעושי חסד ואמת יעדיפו כי יקדמו אותו פניך ה' הרי כי ב' המדות לך הם:

צדק ומשפט. עי' ישעיה א' כ''א :

צדק - הטעם: אע"פ שלך לבדך הוא הגבורה, הכל בצדק ומשפט.

מכון. הכנת כסאך היא בצדק ובמשפט לא לפי כח הזרוע:

יקדמו. היו"ד בגעיא:

צדק ומשפט מכון כסאך, אחר שבאר שני מיני ההנהגות שבם ינהיג ה' את עולמו, שקראם בשם חסד ואמת או אמונה, מסיים לאמר שהכסא שעליה ישב ה' להנהיג את ברואיו התחתונים, (כי כסא ה' המוזכר בתנ"ך מציין הנהגתו את העולם התחתון), היא מכוננת על צדק ומשפט, כי גדר המשפט הוא מה שיעשה לפי הדין הקבוע, וגדר הצדק הוא מה שיעשה לפנים משורת הדין, שאז לא ישקיף השופט על הנימוס הקבוע רק על הזמן והענין והנשפטים, וכן ינהיג ה' את עולמו לפעמים במשפט, והיא בהנהגה הטבעית המסודרת, שהכל קצוב ושקול בפלס לפי נימוסים וחקים קבועים לא ישתנו ולא יבדילו בין הראוי ובין הבלתי ראוי רק העולם כמנהגו נוהג לתת לכל נמצא חקו, ולפעמים ינהיג בצדק, שישקיף לפי הזמן והענין ולפי מעשה הננמצאים, והוא ההנהגה הנסיית ההשגחיית שאינה נמדדת לפי חקי הטבע הקבועים, והנה שורש המשפט הוא האמת הנמצא בנפש השופט, ושורש הצדק הוא החסד המוטבע בנפשו, שע"י שנשרש בלב השופט אהבת האמת לא יטה מן המשפט הקבוע, וע"י שנשרש בלבו אהבת החסד יטה אל הצד לפנים משורת הדין לעשות חסד אעפ"י שאינו כפי המשפט הקבוע ואמתת הנימוס לאמתו, וכן יאמר אצל ה' שמה שצדק ומשפט מכון כסאך, זה נמשך ע"י שחסד ואמת יקדמו פניך, שע"י שהחסד יקדמו פניך תעשה צדק, וע"י האמת תעשה משפט, עד שמשני השרשים הקבועים במדותיך שהם חסד ואמת, יתגלו בהנהגה התחתונה צדק ומשפט, שהיא הנהגה הטבעיית לפי המשפט וההנהגה הנסיית לפי הצדק:

או יאמר לך זרוע כו' לומר הנה בנצוח ישראל את אויביהם בפועל ידם במה שאתה נותן בידם גבורה אתה בפועל שתי הפכים והוא כי זרוע איש ישראל המכה באויביהם הזרוע עצמה עם הגבורה שאתה נותן בה לך היא וזהו לך זרוע עם גבורה ואם כן כאשר תעוז ידך היא יד האיש המכה כי שלך הוא היד בעוז שאתה נותן ביד ההיא אתה מרים ימינך והוא היד שהאדם מכה בה ימינו היא כי בימין מכה ואתה מרים אותה להכות באויב והיא שלך וזה שפע חסד הוא והוא להכות את האויב והפילו ארצה שהוא רוגז נמצא כי ב' הדברים אתה עושה בתתך כח ביד איש ישראל המכה את אויביו דין ורחמים:

וטעם יקדמו פניך – שאינם זזים לעולם.

יקדמו פניך. יקדימו לבוא לפניך להנהיג בהם את בני העול׳‎:

צדק ומשפט כו' זולת הקודם יאמר כי הנה ידוע מאמרם ז"ל כי בשתים יתחתן בנו הוא יתברך משלנו ושתים משלו משל למלך שנושא אשה והיא מביאה לו שני תכשיטין והוא מביא שנים אחרים כך הקב"ה מתחתן בנו וישראל הנמשלים לכלה נותנת שני תכשיטין שהם צדקה ומשפט כמה ד''א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט והקב"ה מביא ב' תכשיטין על שלנו שהם חסד ורחמים כמה ד"א וארשתיך לי בצדק ובמשפט שהוא משלנו ומוסיף לה מדיליה חסד ורחמים וזהו ובחסד וברחמים אלא שהוא יתברך אינו נותן לנו את שלו אם לא בתתנו את שלנו אך בהעדר ממנו צדקה ומשפט מיד הוא אומר אספתי את שלומי כו' ואת החסד ואת הרחמים ולא עוד אלא שרוצה שנקדים אנחנו את שלנו ואחר כך יתן את שלו כד"א וארשתיך לי בצדק ובמשפט ואחר כך ובחסד וברחמים ובזה יתכן כי אמר אברהם הוא איתן האזרחי לפניו יתברך הנה ידעתי כי ידעתני למען אשר אצוה את בני לעשות צדקה ומשפט שהם שני תכשיטי הכלה שעל שתי מדותם אלה יוכנו להיות כסא ומרכבה אליך באופן שע"י שתי אלה תבא ותשרה עליהם בחסד וברחמים אך אוחילה לפניך שאל נא תמנע מהם החסד ורחמים עד עשותם צדקה ומשפט כ"א שעם היות כי צדק ומשפט הוא מכון כסאך שבהם יוכנו ישראל להיות כסאך ומרכבה אליך שהיא חתונתך אתם ואחר כך תשרה ותבא אליהם בחסד וברחמים אך שאלתי ובקשתי היא כי חסד ואמת שהם חסד ורחמים כנודע כי רחמים ואמת אחת הם יקדמו פניך טרם עשותם הצדק ומשפט כי טרם בואך אליהם ע"י עשותם מכון הכסא יקדמו את ביאת פניך החסד ואמת שהם תכשיטין ולא תאחרם עד בוא פניך ע"י צדק ומשפט המביאים פניך על הכסא שיכינו:

וטעם מכון כסאך – על דרך מלכי האדמה בשבתם על כסא המלוכה, ככה כסא הכבוד.

יודעי תרועה. שיודעין לרצות את בוראם בראש השנה בתרועה שמסדרים עליה מלכיות זכרונות ושופרות:

אשרי. בתחלת המזמור החל לזכור חסד ואמת שהיה לו עם דוד, וסמך לו החסד והאמת שיש לו עם העולם ושהוא מקיים האמת עם העולם כן היה לו לקיים האמת עם דוד וישראל. ואמר אשרי העם יודעי תרועה, כלומר אשריהם ישראל כשהיה רצונך אליהם והיית מולך עליהם, ואז היו יודעי תרועתך כמ"ש ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. וטעם התרועה כי המלחמה המתגברים על אשר כנגדם הם תוקעים ומריעים להפחיד אשר כנגדם כמו שאנו רואים במלחמות הכתובות שהם תוקעים ומריעים במצות האל יתעלה, והוא ותרועת מלך בו, וזהו יודעי תרועה:

ועם היות כי לפי הראוי אני מקשה לשאול כי לישראל יאתה להכין הכסא תחלה בצדק ובמשפט להכין עצמם להשרות עליהם שכינה ואחרי כן יבא חתן לקראת כלה ישב על כסא רם ונשא אשר הוכן לו ועם כל זה אני אומר כי עם כי אשרי העם יודעי תרועה שיחסר להם תחלה שפע רב טוב חסד ורחמים כ"א תרועה והכנעה שעי"כ יקיימו התורה מעוני בצדק ובמשפט ובהעדר שפע חסד ורחמים ויוכנו לקיים את התורה אחרי כן מעושר שע"י החסד וכמאמרנו על משנת ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני כו' שהוא כי העוני טוב לגבר בראשיתו כי כל המקיים את התורה מעוני יהיה בטוח כי גם אם יעשיר לא ישמן ויבעט כי העוני הכינו להיות נכנע בעבודת ה' משא"כ אשר יעשיר בתחלה שאם העושר יעשה את שלו ויבטל את התורה מעושר סופו שגם כי יעני אחרי כן יבטל את התורה מעוני כי הוללות העושר לא תוסר ממנו באופן שאשרי העם יודעי תרועה ועם כל זה שאלתי שחסד ואמת יקדמו פניך והוא כי ע"י הסתר פנים אפשר ירפו ידי בני האדם מהתהלך אל מהלך מיוחד לעם ה' הוא לע"ה כמד"א כי הולך האדם אל בית עולמו כנודע כי כל ענין העולם הזה הוא מהלך ודרך אל העולם הבא ואמר כי אשר להם הסתר פנים בעוה"ז יהרהר ויתרפה מלהלוך בדרך המיוחד לו אך עתה ע"י אור פניך בחסד ואמת יהיה להם התהלכות כי ינשאו ידיו ורגליו להלוך בדרך אל מחוז חפצו שהוא לעוה"ב וזהו ה' שהוא רחמים עם אור פניך שממדת חסד יהלכון:

תרועה. ענין התחברות וריעות וכן ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א):

תרועה. כמו ותרועת מלך בו, מענין ריעות והתחברות :

אשרי - הטעם להזכיר כל זה כי בידך כח וגבורה והחסד והאמת סביבותיך. אם כן למה תאחר להקים בריתך והחסד שהבטחתנו?!

יודעי תרועה. היודעים להתחבר ולהדבק במקום:

באור פניך. הבי"ת בגעיא:

אשרי העם, אחר שדבר על כל פרטי ההנהגה הכללית בשני חלקיה, שב לדבר על הנהגה השגחיית פרטיית המיוחדת ומסוגלת לעם ה', אשר המה בלתי נתונים תחת הנהגת המציאות הכללי ואל החסד והאמת או הצדק והמשפט הכללי, רק אל חסד ואמת וצדק ומשפט פרטי השגחיי נעלה ומרומם מן הכללי ומיוחד אליהם לבדם, ועז"א אשרי העם היודעים תרועת מלך, והוא שיתחברו עם ריעם ודודם העליון, כמ"ש ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, עד שימשכו השפע מאתו בלא אמצעי, כי אז באור פניך יהלכון, לא ע"י צבא השמים, ולא ע"י סוד קדושים שהם המלאכים, רק מונהגים ע"י ה' בעצמו בבלי אמצעי:

ה' באור פניך יהלכון. אז היו הולכים באור פניך ולא היו נכשלים:

אשרי העם כו' זולת הכתוב למעלה בפ' זה יאמר נמשך אל מה שאחריו והוא כי אחר אומרו איתן הוא אברהם כי עולם חסד יבנה אך החסד לא נתקיים עד ימות המשיח כמפורש למעלה ועל כן מצא את לבו להתפלל לפניו יתברך על מלכות דוד הוא מלך המשיח כמפורש בסמוך בכתובים הבאים וירא טרם ידבר והנה נגד פניו מאמר שמואל הנביא כי אחר שאלהי ישראל מלכנו למה לא נכנע תחתיו בעול מלכותו לעבוד עבודתו ולא נבקש מלך ב"ו ימלוך עלינו להדריכנו וליסרנו על כן הקדים ואמר אשרי העם כו' לומר הן אמת ידעתי כי אשרי העם יודעי תרועה להתרועע והכנע תחת מלכנו שבשמים מעצמם מבלי מלך ב"ו כי אז טוב למו כי ה' באור פניך יהלכון ויתנהגו וגם כפשוטו יתכן כי בהיותם יודעי תרועה נכנעים תחת עבודתו יתברך ישיגו מעין יציאת מצרים שהיה מאיר להם ללכת יומם ולילה באור פניו יתברך כי וה' הולך כו' להאיר להם כו'. או כאשר אמרנו על ענין ההנהגה כי לא היו צריכים מלך להנהיגם ולנחותם דרך ישרה כי באור פניך יהלכון:

וטעם להזכיר אשרי העם – אחר חסד ומשפט כי תושיע בגבורתך ובצדקתך כל הקורא בשמך.

באור פניך. המה ילכו באור התשועה הבאה מלפניך:

וטעם תרועה – כמו: ותרועת מלך בו.

באור פניך יהלכון - כמו: לאורו אלך חשך.

בשמך. ואז יגילון בשמך כל היום כלומר בזכור שמך היו נעזרים:

וגם יש יחפצו מלך לשמוח ולהתכבד בו אם מלך גדול הוא כי ישישו בשמחת הקרא שם מלך גדול עליהם אמר הנה גם זה לא יחסר ואדרבא בשמך שיקרא עליהם יגילון כל היום וגם יש דבר שלישי והוא כי המלך יתן להם מתנות ויעשירם כענין המלבישכם שני עם עדנים והנה גם זה בהיות ה' מלכם לבדו היה אז יותר כי אין צריך לומר אם ישפיע שופע טובה כ"א אפי' מעט מידו בתורת צדקה בלבד גדול מכל רב טוב שיתן המלך לעמו כי הנה ובצדקתך ירומו.

יגילון. מל׳ גילה ושמחה:

יגילון. גדרו למעלה (כ''א ב'), ובצדקתך גדר צדקה שאצל ה' ישעיה (נ''ט מ''ו) :

בשמך - והזכירם שמך סלה, הוא גילם תמיד ובהזכירם צדקתך ירומו, על כל בני אדם.

בשמך. בתשועת שמך יגילון כל הימים:

בשמך, ואז יקבלו שני מיני ההנהגות האלה בדדרך נפלא מאד, עד שבהנהגה הטבעיית בשמך יגילון כל היום, שם ה' מציין ההנהגה הטבעיית הקבועה (שעז"א ה' שמך לעולם ה' זכרך לדוד ודוד, שהשם הוא הקבוע תמיד שהוא פרסומו ע"י ההנהגה הטבעיית שהיא קבוע לעולם בלי שינוי, והזכר הוא המעשה שיעשה לפרקים שע"י יזכרו אותו שהוא הנס והפלא שזה אינו קבוע תמיד רק מתחדש לפי הדור), ויש הבדל בין שמחה וגיל, ששמחה היא השמחה התמידית, וגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה ודומיה, ולפ"ז מהראוי שישמחו על ההנהגה הטבעיית, ויגילו על הנס והפלא, רצוני שעל הטבע לא שייך גילה, שאינו דבר מתחדש רק מתמיד ורגיל, ולא יצדק לומר שיגיל אדם על שיש לו שתי ידים ושתי עינים והוא בריא אולם, שזה מגדר השמחה על דבר המתמיד, ולא יתכן גילה רק על הנס שהוא דבר מתחדש לפי שעה, כ"ז בהנהגה הטבעיית הפשוטה, לא כן בהנהגה הטבעיית המיוחדת לעם ה' שהיא בהשגחת ה' התמידית, יצוייר בה גילה, כמשל הבן האהוב לפני אביו והוא מפקח עליו תמיד בכל רגע לתת לו טרף חקו הקבוע בעצמו, שיגיל בכל עת על אהבת אביו והשגחתו עליו המתחדשת בכל רגע והיא נבדלת מן הגילה על הנס והפלא שזה לא יתמיד כל היום, כי הפלא אינו מתמיד, אבל בשמך יגילון כל היום, כי השגחה זו מתמדת, ונגד ההנהגה הפלאיית אמר בצדקתך ירומו, שגדר הצדקה הבא אצל ה' הוא מה שיעשה ה' מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם והכנתם, וצדקה זו אין לה גבול כמו שה' יתברך בלתי ב"ת, ועז"א בצדקתך ירומו בכל עת למעלה ראש:

וברצונך. שאתה מתרצה להם אפימאנ"ט בלע"ז:

כי. אתה תפארת עוזם כי לא היה להם עוז אלא מאתך ובעוזך היו מתפארים על האומות: ואז ברצונך תרום קרנינו. וכתיב תרים פירושו שאתה היית מרים, וקרי תרום ר"ל ברצונך היה רמה קרנינו, ואע"פ שקרנינו כתיב ביו"ד לשון רבים ותרום לשון יחיד פירושו כל קרן, וקרן רוצה לומר מלכי ישראל:

וגם יש טעם רביעי לבקש מלך ב"ו והוא כי דרך המלך אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר ילחם מלחמותיהם באופן שהמלך עוז לעמו יתן והנה גם על טעם זה הוא בלתי ראוי והוא כי הלא המלך אשר ימלוך על ישראל שהוא עוזמו של העם תפארתו של המלך הוא אתה ה' כי בך יתפאר תהיה לו למעוז ביום צרה וללחום מלחמותיו ולא יבטח בעצמו וזהו כי תפארת עזמו אתה כלומר וא''כ אפוא למה נעוז במעוז מלך מבני אדם אשר תפארת מעוזו אתה הוא ולא נעוז במעוזך ממך ואלינו מבלי אמצעי בינותינו והן אלה טענות שעליהם היה ראוי לא תרצה להקים עלינו מלך מבני אדם כ"א מלכותך בלבד עלינו אך עם כל זה וברצונך יהיה שתרום קרננו הוא מלכות ישראל עלינו:

תפארת עז. כשבאו אצל ה' יציין בעז הנהגת הטבע, ובתפארת הנהגה הנסיית כמ''ש בכ''מ :

כי - לא יתפארו בעוזם, כי אם בעזך.

תפארת. אתה הוא המפאר חזקם ובעת תמלא רצון תרום קרן ממשלתנו:

תרים קרנינו. תרום קרי:

כי, מבאר זאת בפרטות נגד מ"ש בשמך יגילון כל היום מפרש כי תפארת עוזמו אתה, עוז מציין תמיד העוז הטבעיי, ועוז הטבעיי שיש לכל אדם לא יצדק בו תפארת, שלא יתפאר אדם במעלה טבעיית וע"כ לא יצדק בו גילה כנ"ל, כי הוא דבר קנוי לו בטבע ומתמיד כפי טבעו, אבל עוזם זה הטבעי יתפארו בו לפני רבים עמים, אחר שהוא ע"י השגחתך ואתה הוא תפארת עוזמו, שעוזם הוא מה' וזה מעיד שהם עם סגולה וגוי קדוש לה' וזה תפארתם, וע"כ יגילו כל היום, ונגד מ"ש ובצדקתך ירומו מפרש וברצונך תרום קרננו, שהצדקה האלהית שבה יעשה מעשים נפלאים מצד אלהותו שלא בהשקף על המקבל, הוא דבר התלוי ברצונו הפשוט לבד כי לא יעשה זה בעבור שכן חייב המשפט והדין רק בעבור שכן רוצה, וברצון הזה הנשגב תרום קרננו תמיד למעלה ראש, כמ"ש ובצדקתך ירומו:

קרנינו. בהרבה ספרים מדוייקים כתוב קרנינו ביו"ד הרבים וכ"כ רד"ק:

כי. הפסוק הוא כפול במלות שונות:

כי הלא לא מבלתי עשותנו עיקר ממך אנו חפצים במלך כ"א אדרבא להיותו צדיק ודבק בך שיהיה לעם מול האלהים נחפוץ בו כי הנה אשר הוא לה' שהוא איש שלך צדיק וישר דבק בך הוא מגננו וזהו כי לה' מגננו ואשר הוא לקדוש ישראל דבק בך ית' הוא מלכנו באופן שעיקר המלך עלינו אתה הוא מעולם ואשר נמליך מלך עלינו הוא להיותו שלך ואדרבא למה שעל ידו יהיה לנו קשר אמיץ עמך והנהגתו אותנו כהנהגתך כי על פיך ישק להנהיגנו ולפי זה יתכן אמר מגננו על דוד ומלכנו על מלך המשיח:

ה', קדוש ישראל. הבדלם ישעיה (א' ד') ובכ''מ בתנ''ך :

כי - מלכנו - הוא דוד שלך. הוא ומגננו שיגן בעד עמו, והטעם כפול כמשפט.

כי לה׳‎ וגו׳‎. כאשר היה מגננו לה׳‎ אז תרומם קרן ר״‎ל כאשר היו המלכים המגינים על עמים יראי ה׳‎ אז משלו ממשל רב:

כי לה', מבאר שנית שני דברים אלה, שנגד ההשגחה באמצעות הטבע אומר כי לה' מגננו, ונגד ההשגחה באמצעות הפלאות אומר ולקדוש ישראל מלכנו, כי יבואר אצלנו תמיד שיש הבדל בין כשיזכיר שם הויה סתם, שאז ידבר עליו מצד שהו בורא העולם ומהוה ומנהיג ומקיים המציאות הכללי בהנהגה הכללית, ובין כשיזכירנו בכינוי אל ישראל כמו אלהי ישראל אביר ישראל קדוש ישראל, שאז ידבר עליו מצד המעשים הנפלאים שיעשה לעם ישראל והקשר והדיבוק שיש לו עמהם, וכשיזכיר שם קדוש ישראל יכוין על הקשר שיש לו עמהם ע"י קדושת מעשיהם, עפ"ז אמר נגד ההשגחה באמצעות הטבע שזה קורא מגננו, מה שהוא מגן לנו כפי הטבע, זה מיוחס לה' בורא ומנהיג המציאות הכללי, ונגד הנסים והפלאות הגבוהים שיתרוממו ע"י מלכות בית דוד אומר ולקדוש ישראל מלכנו, שמלכנו והנסים שיתנוססו אליו הוא מיוחס לשם קדוש ישראל מצד השגחתו המתרוממת ע"י קדושת מעשיהם, - ועתה נעתק לספר בפרטות מ"ש ולקדוש ישראל מלכנו, ויציע בארך ההשגחה שנתגלה אל מלכות ב"ד ואיך גם בזה נודעו שני הדרכים אשר נתגלו בהנהגה הכללית הנקראים בשם חסד ואמונה:

מגיננו הוא מלכנו, והוא דוד המלך ושלמה בנו והבאים אחריו מזרעו, ור"ל כי לה' הוא מלכינו לפיכך היה מצליח ומתגבר על אויביו, ופירוש לה' המלך שהיה ירא את השם וכן מי לה' אלי:

ולקדוש וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

לחסידיך. נתן הנביא וגד החוזה:

אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן: מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן:
(עבודה זרה כ ע"ב)

אז. ומתי היה זה אז כשדברת בחזון לחסידיך והוא שמואל הנביא, ואמרת לו שויתי עזר ישראל על גבור והוא דוד:

אז דברת בחזון כו' אחר אומרו איתן האזרחי הוא אברהם ירום הוא יתברך קרננו שהוא על מלכות דוד כמדובר כי על ידו יתקיים עולם חסד יבנה ככל הכתוב למעלה אמר עתה איני שואל מאתך דבר אשר אינו רצונך כ"א שאדרבה אתה בעצמך חפצת ומיהרת לעשותו בעוד שאול בעולם במלכותו שעם שאין מלכות נוגעת בחברתה עכ"ז משחתו למלך בעוד שאול מולך על ישראל כי הנה אז דברת בחזון לחסידך שמואל ותאמר לו בשלחך אותו להמליך את שאול הנה שויתי עזר על גבור הוא שאול שהיה גבור וגבוה מכל העם משכמו ומעלה שויתי עליו עזר ושפע להיות ראוי למלוך כמאמר שמואל אליו וצלחה עליך רוח ה' כו' ונהפכת לאיש אחר וכן הרימותי בחור מעם כמאמרו יתברך אל שמואל ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב:

בחזון. במראה נבואה:

שויתי. עי' למעלה (י''ז ח') :

אז, לחסידיך - המשוררים כמו: הימן ואיתן שנקראו חוזים ונביאים.

אז. בעת המלכת אותו דברת בחזון לחסידך הוא שמואל הנביא:

לחסידיך. בכמה ספרים מדוייקים כתוב לחסידיך ביו"ד לשון רבין וכן הוא לרש"י והראב"ע והתרגום אבל לרד"ק הוא בלא יו"ד:

הרימותי בחור מעם. אפשר לרמוז שלא מעניניה דקרא כנודע מרז"ל דהכתוב עסיק ואתי בענינו ורומז לענין אחר. ואפשר דרמז לענין מעביר על מדותיו שאמרו שמעבירין לו על כל פשעיו. ובודאי מתמתקין הגבורות והדינין ובטלים המקטרגים והנה בחו"ר גימטריא גבורה וז"ש הרימותי בחור אני אסלק הגבורה והדינין. מע"ם ר"ת מעביר על מדותיו ומי שיש בו מדה זו ממתק הגבורות ומסלק הדינין. ורואה אני דיש לקשר הכתוב גם בענינו וז"ש מצאתי דוד עבדי כלומר מטעם זה של מעביר על מדותיו מצאתי דוד עבדי גם שהיו מקטרגים על דוד ונתעורר מדת הדין ורמז עבדי גימטריא אלהים עם כל זה מצאתי בדרך מציאה שבת מדת הדין ונתמתקו הגבורות ומצאתי דוד מטעם שהיה עניו והיה מעביר על מדותיו ולכן חזר לאיתנו ולתקפו כיון דמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ואמר בשמן קדשי משחתיו רמז מה שאמרו רז"ל דכשבא שמואל הע"ה למשוח לדוד קפץ השמן מיד שמואל על ראש דוד נמצא דכביכול הוא משחו וז"ש בשמן קדשי משחתיו דייקא אני בעצמי:

אז דברת בחזון לחסידיך שדבר אל נתן הנביא בשביל דוד (שמואל ב ז׳:ב׳) ותאמר שויתי, מבאר איך הקדים לו החסד והאמונה הפרטית, כי האמונה הוא מה שיעשה לפי הכנת המקבל ומעשיו, והחסד הוא מה שיעשה מצד בחירתו אותו בלא השקף על זכות ומעשה רק מצד הבחירה, נגד האמונה כפי ההכנה אמרם שויתי עזר על גבור, מלת שויתי מורה שמשים דבר אל דבר כפי השווי והראוי לו, שויתי לו עזר מצד שהוא גבור ומוכן בעצמו שיקבל שפע הגבורה, שויתי עליו כפי הכנת גבורותו, ונגד החסד אמר הרימותי בחור מעם, הרימותיו מן העם מצד הבחירה מבלי הכנה כלל רק שבחרתיו לכך:

שויתי עזר. על דוד לעזור לו תמיד:

אָז דִּבַּרְתָּ: חסידות מביאה לידי רוח הקדש דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא וכו':
(שקלים ט ע"ב)

הרימותי בחור מעם. שהיה נבחר למלוכה:

הרימותי. מל׳ הרמה והתנשאות:

ובחור – כמו נבחר, או בעבור היותו כן במלכו.

שויתי. ר״‎ל נתתי לדוד כח וממשלה:

הרימותי בחור. הבי"ת רפה:

בחור. הנבחר שבכולן הרימותי מתוך העם להמליכו:

מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי: התם כתיב הנמצאות הכא כתיב מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו וכו':
(יבמות עז ע"א)

מצאתי דוד עבדי. כי אני ידוע שהוא עבדי ולא אמצא כמוהו:

ועם כל אושרו הטוב אשר היה לשאול עכ"ז אמרת לשמואל הנה מצאתי דוד עבדי כלומר שעם היות שאול צדיק עם כל זה את דוד מצאתי עבד לי ממנו כי לא מצאתי את שאול שיתואר בתואר היות עבדי כ"א את דוד וע"כ בשמן קדשי משחתיו והוא מאמרם ז"ל במסכת כריתות כי את שאול משחו בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה הקדוש וזה יאמר בשמן קדשי משחתיו. ושיעור הכתוב כי בעוד שהרימותי בחור מעם שעדיין היה שאול ברוממות מלכותו מצאתי דוד עבדי כמ"ש ז"ל שנסהו בדרך שהיה רועה את צאן אביו שהיה מנהיגם ברחמים בסדר רעייתם ואז מצאו מוכן לרעות את ישראל עמו ולא יחלתי עד תום מלכות שאול כ"א מיד שמצאתי בשמן קדשי משחתיו ולא עוד אלא בשמן הקדש משחתיו שהוא סימן שתמשך מלכותו מעין אשר עשה יתברך בהיות ע"י קרן ולא בפך השמן כרז"ל:

מצאתי - הטעם שלא נמצא בדורו כמוהו.

מצאתי. אותו מצאתי בבני ישי ומשחתיו על ידך:

מצאתי, מפרש נגד האמונה כפי ההכנה, אמר מצאתי דוד עבדי, שמצאתי אותו מוכן לכך מצד שהוא עבדי ועובד אותי, ונגד החסד העליון אמר בשמן קדשי משחתיו, מבלי השקף על ההכנה כי השפעתי עליו קדושה עליונה ע"י משיחתי, (בכתוב הקודם דבר נגד הצלחות הזמניות גבורה ונצחון האובים, ופה מדבר נגד אושר הרוחני והקדושה):

מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי: ויואש ושרף אלו מחלון וכליון ולמה נקרא שמן יואש ושרף יואש שנתיאשו מן הגאולה שרף שנתחייבו שריפה למקום אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות וישבי לחם זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה והדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומיא אמרן [דכתיב מצאתי דוד עבדי וכתיב שתי בנותיך הנמצאות]:
(בבא בתרא צא ע"ב)

בשמן קדשי. שנמשח בשמן המשחה שנקרא שמן משחת קדש:

אשר ידי תכון עמו. תהיה נכונה עמו לעוזרו:

אשר ידי כו' הנה ידוע כי יד ה' כל ישעה וכל חפץ הוא להריק ברכה ושפע וע"י הצדיקים מתמלאת שפע להריק לא כן הרשעים כי מתישין כח חלילה כמאמר הכתוב צור ילדך תשי אך צדיקים כביכול מוסיפין כח כד"א ואנכי מלאתי כח את רוח ה' והוא כי המדה המריקה למטה ע"י הגורמים שיורק שפע על הארץ הם סיבה שתתמלא המדה מלמעלה הימנה כמשל שדים כי יינק הולד וימלאו הדדים חלב ואם יונק אין יעצר החלב ולא ימלאו הדדים כי אין מריק וזה יאמר הוא יתברך על דוד איש אשר ידי המריקה ונותנת שפע בעולם תכון ותתמלא עמו בסבתו במה שגורם להריק הנה ראוי הוא כי אין צריך לומר מדת רחמים כ"א שאף זרועי היא מדת הדין תאמצנו:

תאמצנו. מל׳ אומץ וכח:

ידי זרועי. כנ''ל פסוק י''ד :

אשר תכון עמו - לעזרו.

תכון עמו. תהיה נכונה עמו לעזרה:

אשר, נגד האמונה כפי ההכנה אמר אשר ידי תכון עמו, שע"פ הכנתו אהיה לו לסעד כאילו ידי עם ידו פועלים ביחד ואני רק הגומר ונגד החסד אמר אף זרועי תאמצנו, שמבואר אצלי שיש הבדל בין יד לזרוע שיד ה' היינו הפעולות שיעשה לפי מעשי התחתונים והכנתם, והזרוע תציין הפעולות שיעשה מעצמו בלי השקף על מעשה התחתונים, שכמו שפרק הזרוע הוא המניע את היד כן תרמוז בדברים הגיונים על ראשית התנועות וסבתם, ולכן על מה שיכון עמו לפי הכנתו אמר ידי, ועל מה שיאמצהו שלא בהשקף על מעשיו רק מצד חסד ה' אמר שיאמצהו בזרועו, שלא בהשקף על זכותו:

תאמצנו. להתגבר עוד על שונאיו:

לא ישיא אויב בו. לא יגבור עליו להיות לו כנושה:

לא. לא יהיה לו האויב כנושה בו שיקח ממונו:

לא ישיא אויב כו' הנה ידוע כי אשר אין לו עון אשר חטא לא יירא מרבבות עם כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית גם ידענו כי כל צרה ויגון ויסורין הבאים על האדם העון עצמו אשר עשה הוא המדכאו ומענהו כד"א ותמוגנו ביד עונינו. ונבוא אל הענין והוא כי אחרי אומרו יתברך כי אף זרועו הוא מדת הדין תאמצנו את דוד אמר עתה הלא תאמר איך תאמצנו מדת הדין ואדרבה מביא עליו יסורין לז"א גם זה אומץ לו שכדי שיהיה נקי מכל עון אשמה כשיהיה הוא מלך המשיח על כן עתה בדוד לא ישיא אויב בו שהוא לא אניח את השטן יהיה נושה בו כ''א שיפרע מיד ביסורין ממרקין באופן שלא יהיה לשטן חוב עליו וזהו האויב שהוא אויב בו בקרבו הוא שטן הוא יצר הרע ועי"כ ובן עולה הכח טומאה הנעשה ע"י העון המענה את עושהו שהוא בנו של העולה עצמה לא יעננו כי ניכה חובו ועי"כ בהיותו מלך המשיח יהיה זך ונקי עד גדר שוכתותי מפניו כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד. או מעין זה ענין עבירה גוררת עבירה כמבואר אצלנו בביאור התורה כי אותו משחית הנעשה בעבירה הוא הגורר עבירה כיוצא בה ומענהו בעל כרחו כי יש לו אחיזה וע"כ טוב לגבר שיפרעו ממנו כל אשר הוא חוטא דבר יום ביומו בל תשאר בידו עבירה שיענהו לגרור לו אחרת וזה יאמר כי טוב הוא לא ישיא אויב בו הוא יצה"ר אויב שהוא בו לא יהיה נושה שום חוב באדם כ"א שיפרע יום יום ובזה בן העולה הוא בן הנולד ונעשה מהעולה הוא המשחית וכמו שביארנו יפה בעתו כי המשחית הוא הגורר אחרת כי הוא העבירה עצמה לא יעננו לגרור לו אחרת שהוא ענין עבירה גוררת עבירה כמדובר:

ישיא. ענין הלואה כמו כי תשה ברעך (דברים כ״ד:י׳):

(כג-כד)

לא - אמר רבי משה הכהן: כי לא ישיא כמו משאת מאומה לא ישלוט בו נושה. יש אומרים: כי הוא מגזרת: זדון לבך השיאך.

לא ישיא. לא יהיה לו כנושה לקחת עשרו:

לא ישיא אויב בו, יש הבדל בין צר אויב שונא, הצר הוא המציר בפעל, אם מחמת איבה, או לפעמים יהיה להנאתו, עד שיצויר צר שאינו אויב, והאויב אינו מציר בפעל רק נוטר איבה עליו, ויש הבדל בין אויב לשונא, האויב איבתו גלויה והשונא הוא בלב, סבת האיבה יהיה לרוב קנאה או מריבה או רעה שעשה לו, וסבת השנאה יהיה שמואס בו, או מפני מדותיו הפחותים או בלא טעם, עד שימצא שונא שאינו אויב דורש רעה, כי מצאנו שנאה גם על דברים הגיונים, שונא שקר, שונא בצע, ולא יתכן בם שם איבה, וימצא איבה בלא שנאה שישמור איבה על איש חמודות, שלולא האיבה לא היה גועל אותו, ויש הבדל בין שונא בקל ובין משנא בפועל, שמשנא מורה שמשניאו בעיני אחרים וממאיס מעשיו ומדותיו, ותחלה אמר שהאויב לא ישיא בו, שדרך האויב שלא לצור בעצמו ולא להשניאו, שזה נקרא צר או משנא, רק להודיע איבתו הגלויה ולהשיא בו משאת שוא ומדוחים, ונמצא אויב ובן עולה, האויב משיא בדבור, ובן עולה יעננו בענוים בפעל, עפ"ז אמר ששני אלה לא יריעו לו, וחוץ מזה גם אנכי אריב ריבו:

לא יעננו. בגופו. ואויב ובן עולה אחד:

יעננו. מל׳ ענוי:

אויביו, צריו, משנאיו. הבדלם התבאר בכ''מ ותמצאם בספר זה (ח' ג', י''ג ה', י''ח ח', שם מ''א, כ''א ט', ל''ה י''ט, ל''ח כ', מ''ד ח', י''א, נ''ה י''ג, ס''ח ב', ס''ט ה', ע''ד י', פ''א ט''ו ט''ז, פ''ג ג', ק''ו י') :

וכתותי. כי אני אכתת מפניו צריו שלא יוכלו לשלוט בו:

וכתותי מפניו כו' אמר הוא יתברך שתים אעשה לו על אויביו האחד באמצעותו והב' אני לבדי והוא כי יש בהם שני מינים אחד שפועל האיבה בידים שבא אצלו וילחם בו וזה נקרא צר כי מצר הוא בפועל והשני הוא ששונא בלב ולא בפועל על הא' אמר וכתותי מפניו צריו והוא כי ברוב צדקו וקדושת צלם אלהים שעל פניו המטיל מורא מעין ומוראכם כו' כי מזיו פניו אכתת צריו הבאים בפניו להלחם בו וזהו וכתותי מפניו צריו כי תפול עליהם אימתה ופחד מאור שאתן בפניו וזהו לצר הרואה פני המלך הבאים לפניו להלחם בו שהם צריו אך משנאיו ששנאתם בלב ואינן באים לפניו אגוף אני לבדי כי לא לפניו יבא.

וכתותי. ענין רציצה ושבירה:

וכתותי - הטעם כי בן עולה לא יעננו , רק אני אכות צריו.

וכתותי מפניו צריו שיבואו לצור עליו ולהלחם בו, אכות אותם בעת מלחמתם עמו, ומשנאיו שמבאישים ריחו בעיני הבריות, אגוף במגפה, עד שכולם יתרחקו מהם כמו שמתרחקים מהנגפים:

אגוף. מל׳ מגפה:

ואמונותי. החסד הי' מתחלה לדוד כשבחרו למלך, והאמת אחרי כן שיקיים לו דברו שהבטיחו להיות מלך הוא וזרעו עד עולם:

ובכל זאת לא אנכה מזכיותיו כ"א אמונתי שאמרתי לו ומדת חסדי שהוא בתורת חסד בלי נכוי שכר עמו ולא להיותי אני המכתת צריו ונוגף אויביו ימעט גדר רוממות מלכותו על כי לא לו מתייחס הנצחון כי אדרבא ובשמי תרום קרנו כי שמי נקרא עליו והוא מאמר רבי שמואל בר נחמני כי משיח הוא משלשה שנקראו בשמו של הקב"ה שנאמר זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו שעי"כ אני דבק בו ומרוממו עד בלי די:

ואמונתי - הטעם לא יתפרדו מעליו, ובעבור שנקרא: בשמי תרום קרנו.

עמו. יהיו תמיד עמו:

ואמונתי וחסדי עמו, ויהיה עמו בין אמונתי מה שאעשה לו ע"פ מעשיו, ובין חסדי מה שאעשה לו מצד בחירתי אותו בלא השקף על הזכות, וע"י שידעו הכל שהוא מושגח מאתי, בשמי תרום קרנו, כי יראו ששמי נקרא עליו וייראו ממנו:

ובשמי. שיהא שמי בעזרתו כלומר שיזכור שמי, והוא שמו ושמו הוא:

(כד) או יאמר ענין מאמרם ז"ל על פסוק וירד העיט על הפגרים כו' כי דוד שנקרא עיט במלכו רצה לכלות כל המלכיות אלא שלא הניחו אברהם וזהו וישב אותם אברם ויהיה כמבואר אצלנו כי אברהם בירר לנו את המלכיות במקום גיהנם ואיך נשתעבד למלכיות אם היה הרגם דוד אך אם לא נתקיים לו בזמן מלכותו יתקיים לעתיד לבא וזה יאמר הנה וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף כי בשני סוגים אלו נכללו כל המלכיות:

ובשמי. בעזר שמי:

(כה) אך לא יחוש כעת כי הנה אמונתי שאהיה נאמן במאמרי על העתיד וחסדי עמו כ"א לא עשיתי לו בזמן הזה אעשה לעתיד כי בשמי תרום קרנו שהוא כאשר יהיה שמי שלם בד' אותיות שהוא בהנקם מעמלק כנודע על פסוק כי יד על כס יה אז תרום קרנו של דוד הוא מלך המשיח:

ושמתי. תהיה לו כח ושלטנות כאשר דרים בחוף הים ובערי הנהרות כמו שמצאנו שחירם מלך צור שלח מנחה לדוד דרך ים וכן מלכי ארם שהיו בעבר הנהר היו שולחים לו מנחה דרך הנהר:

ואז יתקיים כי ושמתי בים ידו השמאלית לנקום נקם הוא אומה המתיחס אל הים כמ"ש ז"ל כי כשלקח שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים הגדול ועלה שרטון ועליו נעשה כרך גדול וכו' ועיקר ידו עליו תהיה ועל פי דרכו בשלשה הקודמים כי כל ארבעתם יפלו יחד כנזכר במפלת מלכות הרביעי של הצלם הוא מלכותא דפרזלא והדקת שארית השלשה שקדמו כי במחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא הדקת נחשא כספא ודהבא ששלשתם על נהרות כי בבל ומדי הם על נהרות וכן אנטוכיא של יון על נהר גדול היא כאשר ראינו בעינינו אמר על שלשתן ועל נהרות ימינו שלא יצטרך להם רוגז המתיחס אל השמאל כי כבר נפלו בזממהם:

ושמתי - בעבור שהזכיר כי השם מושל בגאות הים, הזכיר שיתן חלק מהכח לדוד להתגבר בהולכים על הספינות בים ובנהרות.

ידו. ממשלתו יהיה בהולכי ימים ונהרות למרחקי ארץ:

הוא יקראני. שיהיה דבק בי ויודע ומכיר שהעזר יבא לו מאתי:

הוא יקראני כו' הנה כתבנו כי איתן האזרחי בקש רחמים על דוד ומלך המשיח שאחד המה וסיפר כל מה שאמר יתברך לשמואל כמדובר משיב הוא יתברך על פי רוח הקדש ואומר הוא יקראני אבי אתה שאלמלא אתה הייתי נפל ואיני מבקש כ''א תהיה אלי וצור ישועתי בל יוכלו עלי אויבי כי אם שאהיה נושע מהם:

וצור. ענין חוזק:

הוא - הטעם כי השם בחרו בתחלה והוא מודה כי אין לו תוקף וישועה רק מאתו.

אבי אתה. ר״‎ל כל בטחונו יהיה עלי כבטחון הבן על האב:

(כז-כח) הוא יקראני, מצייר ענינו עם ה' כענין האדם שצריך אל אושרו, א. אב המולידו המביאו אל המציאות, והאב זוכה לבנו בכחות גופו וישמרהו עד היותו לאיש, ב. מלמדו, ומלכו שהמלמד יורהו אושר הנפש תורה וחכמה ואמונה, והמלך יושיעהו בהנהגה המדינית וישימהו לשר וקצין, עז"א שהוא יקראני אבי אתה, ובעבור זה אף אני בכור אתנהו, שאשלימהו בכל כחותיו הטבעיים וכל צרכיו כאב את בן בכורו, ויקראני אלי וצור ישועתי, אלי המורני אמונה אמונת האל, וצור ישועתי מכל צרה, ובעבור זה אתנהו עליון למלכי ארץ:

בכור אתנהו. גדול אתנהו:

אף אני. בקמץ האל"ף אע"פ שאינו בהפסק, אבל הוא בהעמדת טעם כי הוא בטרחא ויש לו לפעמים משפט ההפסק. אמר כו שיקראני הוא אבי אף אני גם כן אקרא לו בן, ולא עוד אלא בכור שיש לו מעלה על שאר הבנים כי הוא יהיה עליון על כל המלכים וכן היה שעבדו המלכים את דוד ונשאו לו מנחה:

אך ואני לא בלבד אחשיבנו לבן כ"א גם לבן בכור וזהו אף אני בכור אתנהו ועל אומרו שאינו חפץ גדולות כ"א שאהיה לו לאלוה ולצור ישועתו שלא יהיה משועבד לגוים גם אתנהו עליון למלכי ארץ:

אף - מלך ראשון עובד השם היה דוד בישראל אע"פ שהיה כן שאול, נפסקה מלכותו ובעבור כי מודה כי השם תקפו וישעו, על כן הוא עליון למלכי ארץ.

בכור אתנהו. להיות גדול על כל כמו הבכור על שאר הבנים:

אף אני. בשני ספרים ישנים אחד מהם כ"י ואחד מהם מהדפוס כתוב אני בחטף פתח ורד"ק כתב שהוא בקמוץ שלא בהפסק אבל הוא בהעמדת טעם כי הוא בטרחא ויש לו לפעמים משפט הפסק וכן ברכני גם אני אבי. וכן ברביע אם אני לא אעבר אליך. וכן במכלול דף רס"ב:

(כז) או יאמר הענין שכתבנו כי רצה דוד לכלות כל האומות ולירש אותם שהוא וירד העיט על הפגרים אלא שאברהם לא הניחו במה שבירר לבניו את המלכיות והנה כתבנו שזה מאמרו יתברך באמרו וכתותי מפניו צריו כו' אך לא עתה כ"א לעתיד כי אמונתי עמו כו' שמורים לעתיד כאשר ושמתי בים ידו כו' אך לא סיפר איך היתה שאלת דוד לכלות כל האומות ולירש אותם ועתה פירש הוא יתברך הדבר ואמר לאברהם הנה הוא יקראני במלכו אבי אתה כלומר אתה ה' בורא כל העולם אבי אתה כמד"א ה' אמר אלי בני אתה כלומר ועל כן להיותי בנך ראוי הוא יהיה כל העולם שהם כעבדים שלי שאכלה את כל האומות ואירשם ואם איני כדאי הנה אתה אלי על צד החסד כמדובר וצור ישועתי המחזיקני להושע:

עליון וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש לתוספת ביאור:

(כח) ואומר הוא יתברך אף אני כעת בזמן הזה גם שלא אוריש לו את הכל בכור אתנהו ליקח פי שנים כפלים על כל אחד ממלכי הארץ ושיהיה עליון מכלם וזהו עליון למלכי ארץ:

לעולם. החסד שעשיתי עמו להקימו מלך אשמרנו לו לעולם וכן בריתי שכרתי לו תהיה נאמנת לו שלא אשקר בבריתי:

אך החסד אשר שאל לירש הכל להיותי אלהי החסד כן אעשה אך לא עתה כ"א לעולם אשמר לו חסדי שהוא לעתיד לבא אניח לו שמור חסד זה ובריתי נאמנת לו כלומר לו בעצמו בריתי נאמנת וקיימת בלי תנאי כי ושמתי לעד זרעו וכו' אך לזרעו צריך תנאי שהוא אם יעזבו בניו כו' כי אז ופקדתי כו' משא"כ לעצמו כי וחסדי לא אפיר מעמו אפילו אם יחטאו הבנים כאשר יתבאר בס"ד:

לעולם אשמר לו חסדי - הראשון.

ובריתי. הברית שכרתי לו תהיה נאמנת ומקוימת:

אשמור לו. חד מן יתרין וא"ו וחטפים קמצים על פי המסורת:

לעולם אשמר לו חסדי, באר שישמור לו החסד והאמונה לעולם, שגם בעת שיופסקו המעשים שבעבורם הבטחתי לו המלכות, בכ"ז אשתדל שלא ימוש החסד והאמונה, ור"ל כי מה שיעשה ה' מצד האמונה שהיא ההבטחה עפ"י המעשים, תופסק בעת תופסק המעשה שבעבורו הבטיח לו הטוב ההוא, וכן מה שיעשה ה' מצד החסד לבד הגם שאינו תלוי במעשה יופסק אם ימצא איש אחר שהוא יותר ראוי אל החסד הזה, אבל המעשה שיעשה ה' מצד החסד והאמונה באחד, כמו מלכות בית דוד, שהתחלתה היה ע"י אמונה שהוא מעשים טובים של דוד, רק שע"י המע"ט לא היה מחויב לבנות לו בית נאמן שתהיה המלכות לביתו בירושה, שפרט זה היה מצד החסד, ובכ"ז בא החסד בסבת המעשים שהיה התחלה לזה, דבר זה לא יבוטל עולם, (כמ"ש זה בארך בש"ב סימן ז'), רק אז יעשה ה' שההתחלה שבעבורה עשה לו את החסד הזה לא ימוש לעולם, והיינו שיכין את בניו תמיד שלא יתמוטטו ממעשיהם הטובים עד אופן שימיש החסד מהם, כי יחזירם תמידד למוטב עד שימצאו תמיד המעשים טובים שהיה התחלה אל החסד הזה וכמו שיבאר, וז"ש שלעולם אשמר לו חסדי, ועי"כ בריתי תהי' נאמנת לו מצד האמונה ומעשיהם הטובי' שיתמידו תמיד, ועי"כ ושמתי לעד זרעו, שגם אם יחטאו יתקיימו לעד, כי אחזיר אותם בתשובה, וכסאו (אשים לעד) כימי שמים, ועתה יבאר איך יהיה זה, והלא יש אופן שיחטאו בניו ויפסקו החסד והאמונה, אומר אם יעזבו, ר"ל בין אם יהיה חטאם מצד הכפירה בדעות ואמונה, שזה נקרא עון בכתבי הקדש, וזה שיעזבו תורתי, שהם הלמודים באמונות ודעות, ובמשפטי לא ילכון שהם הלמודים בעניני ההנהגה בין אדם לחבירו, ובין אם יהיה חטאם מצד המרד, שיחזיקו בתורה ומשפט היינו בהדת בכלל, רק ימרדו ולא יקיימו מצות חלקיות ופרטי הדת, ועז"א אם חקתי יחללו שהם המצות שאין להם טעם, ומצותי לא ישמרו שהם המצות שיש להם טעם שכלי, וזה הפשע מצד המרד שמאמין בעיונו בתורה ומשפט רק שעובר על פרטיהם בפעולותיו:

(כז) או יאמר הוא יקראני אבי אתה בהיותי אדם יציר כפיך אלי בזמן מלכותי שהייתי עתיד להיות נפל והפלגת חסדך לי בחיים ומלכות. צור ישועתי בהיותי משיח נושע ומושל על הכל:

ובריתי נאמנת - תהיה לו.

(כח) ואני הוספתי על שאלתו כי לא בלבד החשבתיו לבן כ"א גם בכור אשר מהיותו בכור ליה חזי בכרותא כהונתא ומלכותא כמאמר המתרגם על בכורי אתה יתר וכו' ועל הבכורה אמר בכור אתנהו נוטל חלק על כל השבטים ועל מלכותא אמר עליון על מלכי ארץ.

(כט) ועל כהונתא המתיחסת לחסד אמר לעולם אשמר לו חסדי ועוד אוסיף לו להשלים לו גם כתר שלישי והיא כתר תורה כי ובריתי הוא תורה כד"א אם לא בריתי יומם ולילה תהיה נאמנת לו תמיד להכתירו וכל זה מדבר על זמן מלכות דוד שקראו אלי על החסד שעשה עמו ואמר ולא עוד כ"א שאז ושמתי לעד זרעו וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ושמתי. שיהיה במלכות זרעו לעד: וכן כסאו. כסא המלוכה יהיה כימי השמים:

ושמתי לעד כו' ראוי לשים לב מה ענין ימי שמים האם יש ימים לשמים שאינו לארץ. ועוד כי בכלל אומרו אם יעזבו בניו תורתי הוא אם חקותי יחללו ולמה הפרידם. ועוד אומרו אם חקותי כי לא יצדק אומרו אם והראוי יאמר ואם חקותי יחללו. אך יאמר ושמתי לעד כו' וכסאו כימי שמים למעלה שהם ימים אשר אין בין יום ליום חשך משא"כ לימי הארץ שחשך יחשיך בינתים והוא כי לא יהיה כבנין הבית הראשון שיחשיך ויחרב הבית ויחזור ויבנה כי אם כימי שמים שהכל אור והוא כאשר לעתיד כי שני דברים יעשה. אחד שישים לעד זרעו שלא יפסק. ב' שכסא מלכות זרעו הנזכר התלוי בבית המקדש יתמיד כימי שמים כמדובר. וזה יהיה אף אם יעזבו בניו תורתי בשב ואל תעשה ובמשפטי לא ילכון אך אם יכוונו לחלל ממש שהוא אם חקותי יחללו כו' אז ופקדתי בשבט פשעם כו' ומכל שכן שלא ימשך כסא זרעו וגם שאקצוף על זרעו לא על רשעים אפיר חסדי מעם דוד כי וחסדי לא אפיר מעמו והוא כי ג' דברים הם אחד שלא יפסק מציאות זרעו לעולם. ב' כי גם שיפסק מלכותו יחזור לימות המשיח. ג' היות מלכותו נמשך ממנו עד עולם והנה אם לא יהיה עון אמר כי זאת השלישית הכוללת כלם תהיה לו והוא אומרו ושמתי לעד זרעו וכסא של זרעו כימי שמים:

ושמתי - טעם הברית שיעמוד זרעו ומלכותו כימי שמים.

ושמתי וגו׳‎. שיהיו גם המה בממשלה ההיא:

וכסאו. כסא זרעו:

אם. הזכיר התורה והמשפטים והחוקים והמצות שאם לא ישמרו אותם כמו שכתוב בתורת משה:

וזה יהיה אם יעזבו בניו כו' שבשב ואל תעשה יתרפו מן התורה וגם במשפטי למה שהם משפטי לא ילכון כי אם מצות אנשים מלומדה עם כל זה יתקיים האמור:

(לא-לב)

אם - בריתי הוא ברית סיני והזכיר משפטים, כי המלך הוא שופט.

אם יעזבו. אבל אם יעזבו בניו תורתי:

תורתי, משפטי. עי' ישעיה (מ''ב ד')

חקותי, מצותי. עי' לקמן (סי' קי''ט) :

אך אם חקותי יחללו שהוא להכעיס בכוונת חילול ומצותי לא ישמורו שהוא כי יעברום כי שמירה היא מצות לא תעשה:

אם חקתי - מצות לא תעשה ומצותי מצות עשה.

ופקדתי בשבט פשעם. כך אמר לו נתן הנביא על שלמה (שמואל ב ז׳:י״ד) אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים, זה רזון בן אלידע שעמד לשטן לו ובנגעי בני אדם זה אשמדאי שהשדים בני אדם הראשון היו:

וּפָקַדְתִּי עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכו':
(יומא פו ע"א)

ופקדתי. וכן אמר לו על ידי נתן הנביא, והוכחתיו בשבט אנשים בנגעי בני אדם, כמו שמייסר האב את הבן בשבט כן ייסר ויוכיח החוטא מבניו בנגעים ובחלאים ובשבט והוא שיתננו ביד אויביו לא שיסיר המלוכה ממני:

אז ופקדתי בשבט אויב פשעם כי תבטל מלכותו ויהיה שבט מושלים עליהם ובנגעים עונם הנה כי תתבטל השלישית:

ופקדתי. ענין חסרון כמו ויפקד מקום דוד (ש״א כ):

פשעם, עונם. הפשע הוא המרד, והעון הוא המעוה מצד שכלו, כמ''ש בכ''מ :

ופקדתי - תחסר מלת עליהם או פשעם הוא הפעול ובשבט כמו: הבן אתה בשבט תכנו.

ופקדתי. אז אחסר מהם המלוכה בעבור פורעניות גמול פשעם:

ופקתי בשבט פשעם, אם יהיה החטא מצד הפשע שהוא המרד, אפקוד בשבט, ואם יהיה החטא מצד העון שהוא הכפירה, אפקוד בנגעים, והוא מדה כנגד מדה, שהעון הוא ענין דבוק בנפש עצמה ושום בשכל שהוא עצמות האדם, כן יענש בנגע גופו שהוא בא מעצמותו, וכמו שהפשע אין לו שורש בנפש, רק בגופו שמורד, שאינו עצמות האדם העקרי, כן יכהו בשבט שהוא דבר שהוא חוץ ממנו, ובכ"ז וחסדי לא אפיר מעמו, וישאר החסד קיים, וגם תשאר האמונה והבטחון וההבטחה, ועז"א ולא אשקר באמונתי, כי הבלתי מקיים הבטחתו הוא משקר בדברים:

וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: אמר רב אמי וכו' אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכו':
(שבת נה ע"א)

בשבט. ר״ל מוסר פורעניות:

ובנגעים. אייסרם בנגעים גמול עוונם:

וזהו וחסדי. המלוכה הוא החסד ואע"פ שהוא יפר בריתי שלא ישמור מצותי אני לא אפיר חסדי:

אך הב' הראשונות בעמדם יעמודו כי חסדי שהוא שלא יפסק זרעו לא אפיר מעמו וגם לא אשקר באמונתי שהוא במה שנשאר באמונה לעתיד:

אפיר. מל׳ הפרה וביטול:

וחסדי - כנגד: ואמונתי וחסדי עמו.

וחסדי. אבל לא אפיר חסדי מכל וכל לקחת ממנו המלוכה לעולם כי תשוב לזרעו בימי המשיח:

ולא אשקר באמונתי כי בכל זמן יהיה בבניו מלך:

באמונתי. במה שהבטחתיו באמונה:

לא. אע"פ שהוא חלל חקותי ולא שמר מצותי:

וגם שהיה אפשר להתיר השבועה לא אעשה כן כי אם לא אחלל בריתי וגם לא אשנהו בצד מה:

לא - אם חלל זרעו ברית סיני, אני לא אחלל.

לא אחלל בריתי. מכל וכל לכלות המלוכה מזרעו:

לא אחלל בריתי, נגד מ"ש (פ' ד') כרתי ברית לבחירי שהיה מצד החסד, ומוצא שפתי לא אשנה נגד מ"ש נשבעתי לדוד עבדי, הגם שהיה זה מצד שהוא עבדי ועתה משו ממצותי, בכ"ז לא אשנה אחר שיצא ההבטחה משפתי:

אם לדוד אכזב. לשון לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א) פיילנצ"א בלע"ז:

אחת. כלומר אחת היא השבועה שלא אשנה:

ועתה בא ופירש כל האמור ואמר אחת נשבעתי בקדשי כו' לומר גם שהזכרתי ג' חלוקות אחת היא שנשבעתי בקדשי הכוללת שתים כי הנה היתה אם לדוד אכזב:

אכזב. מל׳ כזב ושקר:

אחת בקדשי - השמים שהם עומדים כדרך: כי אשא אל שמים ידי, או בקדשי שם, כמו: קדושתי וטעם אחת שהיא מספקת או שלא נשבעתי לעולם בקדושתי, רק זאת השבועה לבדה היא הנאמנה, שלא יסוף זרעו לעולם, על כן: זרעו וכסאו כשמש נגדי - על ימי המשיח.

אחת וגו׳‎. שבועה מיוחדת נשבעתי בקדושתי והיא תקום ולא תשתנה:

אחת נשבעתי, ר"ל כי הנשבע לחברו על תנאי נמצא בשבועתו שני דברים, התנאי והשבועה, עד שחיוב השבועה לא תחול רק אם יתקיים התנאי, למשל אם ילכו בתורת ה' אז יקים להם את שבועתו, אבל הנשבע בלי תנאי לא נמצא בשבועתו רק דבר אחד שהיא השבועה, וז"ש אחת נשבעתי בקדשי, שדומה כאילו נשבעתי בלא תנאי, אם לדוד אכזב שלא תופסק השבועה בשום אופן, כי זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, ר"ל הזרע יעמדו לעולם, והכסא הגם שתופסק בעת מן העתים כשלא יהיו ראוים, בכ"ז לא תופסק לעולם, ומציין דמיונה עם השמש והירח, שהשמש אורו מתמיד ולא יחסר בשום זמן, וגם אורו הוא מעצמו, לא כן הירח שאורו נתלה מזולתו שהוא השמש, וגם יחסר תמיד בסוף ימי החדש ובכ"ז כפי שיוסיף חסרון אורו בסוף החדש כן יקרב זמן הראותו ומלואו, עד שאורו רק מסתתר לפי שעה לא שיופסק לגמרי, ולזה נמשל מלכות בית דוד שנגדי כסאו כשמש, שאצל ה' היא עומדת תמיד באורה ושלימותה ולא תחסר בשום פעם, והגם שבצד התגלות מציאותה בעולם התחתון אינה דומה כשמש, כי נתלית בזכות ובמעשים כמו הירח שאין אורו מצד עצמו, וכן תכהה אורה אם לא יזרחו לנגדה זכות מעשים טובים, מ"מ הוא דומה כירח יכון עולם, היא נכונה גם בעולם התחתון כירח שהוא מוכנן לעולם, וגם בעת יאפיל אורו בסוף החדש יחודש אורו תכף, וכן בכל עת שתשקע כסא דוד ותאפיל לגמרי תשוב ותזרח בחדושה כבתחלה, ועד בשחק נאמן, אחר שבאר איך החסד והאמונה שכרת ה' ברית לדוד נדמה אל החסד והאמונה השמורים במציאות העולם הכללי ושכסא דוד דומה אל השמש והירח בעולם הכללי, יאמר כמתאונן הנה העד אשר בשחק הוא נאמן וקיים, ורצוף בדבריו כונה תאומית, אם כפשוטו שהעד שהכין ה' לקיום הברית שהוא השמש והירח קיים בשחק, ואם כמתלונן שהעד אשר בשחק שהוא השמש והירח והחסד והאמונה שקיים למו נאמן וקיים, לא כן החסד והאמונה שהבטיח לבית דוד שהוא אינו נאמן וקיים, כמו שידבר בחלק הבא:

בקדשי. בקדושתי נשבעתי זה אם לדוד אכזב. טעם אם. כן לשון השבועה אם אעשה כך וכך:

אם לדוד אכזב. גזם ולא אמר והרי הוא כאילו אמר כך וכך יהיה אם אכזב לדוד, ואמר לשון הנופל באדם וכן אם יבואון אל מנוחתי (לקמן צ״‎ה) ורבים כמוהו:

זרעו לעולם יהיה. במלוכה:

וזו כללה שתים אחד כי זרעו לעולם יהיה ולא יפסק מן העולם. שני כי כסאו של עצמו כשמש נגדי שהוא כי כאשר השמש נשקע מבני אדם בערב יום ואין העדרו רק מבני אדם ולא מנגדי כי זורח הוא תמיד למעלה כך כסאו גם שנשקע מבני אדם למטה הוא נגדי להאיר גם למטה לעתיד כשמש שבלילה לפני ה' וחוזר ומאיר למטה לעולם ביום:

זרעו לעולם יהיה. בממשלת המלוכה כי אם יופסק זמן מה תשוב עוד בימי המשיח:

וכסאו כשמש נגדי. כמו השמש שהוא קיים לעולם. ואם תפרש כשמש שיהיה בהיר ומאיר כשמש, יהיה על הטובים ממנו:

וכסאו כשמש. עד עולם כימי השמש יהיה כסאו נגדי להשגיח בו:

ועד בשחק נאמן. הירח והשמש עדים לו שכל זמן שהם קימים יתקיים מלכותו כמו שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ׳) אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תופר את דוד עבדי:

כירח. כמו שפעמים אפל ופעמים מאיר כן יהיה זרעו, כשיהיו טובים יהיו מאירים כשיהיו רעים יהיו אפלים, ומכל וכל לא תפסוק המלכות כמו שהירח לא יפסוק בין מאיר בין אפל לא יספוק:

ומה שיהיה כסאו מכונן העולם למטה טרם ישקע לא יבצר מהיות כ"ט דורות כירח שיום כ"ט נסתר מבני אדם וזהו כירח יכון עולם והוא כנודע כי מאברהם עד צדקיהו כ"ט דורות ומסיים אברהם הוא איתן האזרחי כל מאמרו יתברך וקנצי למליו אמר ועד בשחק נאמן סלה לומר כי לכל הדברים האלה לא יש שני עדים לומר כי על פי שני עדים יקום דבר אך על כל זה הוא יתברך כאלף אלפי עדים דמי וזהו ועד בשחק כו' לומר כי עד אשר הוא בשחק נאמן סלה משא"כ בעדים אשר בארץ המה כי אינם סלה:

כירח - הזכיר השמש שהוא המאור הגדול וכאשר הוא עומד לעולם נגד השם, כן תעמוד מלכות דוד, גם הזכיר מאור הקטן.

כירח. במו הירח כן זרעו יכון עד עולם על כסא המלוכה:

ועד בשחק נאמן סלה. הירח הוא עד נאמן בשחק על זרע דוד כי כן אמר לו האל שיהיה זרעו כירח:

ומלת יכון – שבה אל זרעו ועולם כמו לעולם, והירח עד נאמן.

ועד בשחק. והוא קבוע לו בשחק לעד נאמן עד עולם שתתמיד בו המלוכה עד עולם כימי הירח וכפל הדבר לחוזק:

ואתה זנחת. דקדקת אחר בניו לחשוב עונם עד אשר זנחתם ומאסתם בימי צדקיהו:

ואתה. המזמורים ברוח הקודש נאמרו והמשורר תמה לאורך הגלות, והוא לא אמר שעבר האל על שבועתו אבל תמה לפי שארך כל כך אמר והלא אתה נשבעת לו, יהיה זה שידמה שנפסקה המלכות עד שכמעט נואשו מן הגאולה, ואמר המשורר דרך תמיה איך יהיה החטאת הגדולה הזאת והקצף הגדול הזה, וגם משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך אמר איך תעשה זה הרי נשבעת, וישעיהו הנביא אמר למה תתענו ה' מדרכיך, ואליהו אמר ואתה הסיבות את לבם האחורנית. ונאמר כי כולם לא אמרו אלא על דרך דמיון:

ואתה זנחת כו' כהתימו אברהם את כל דברי אלהים חיים אשר דבר טוב על דוד ועל זרעו ועל טוב העתיד בימות המשיח בא במר נפשו כמתאונן על צרת בניו בגלות להיות מצטער על כי מידו היתה זאת להם שהוא בירר לנו את המלכיות ואמר ואתה זנחת כו' והנה הראב"ע כתב שרבים תמהו על פסוק זה שנראה כאומר לו יתברך חלילה שלא קיים שבועתו אך איני רואה קושי כי מה שנאמר בתורה לא מאסתים היינו לכלותם אך לא מציאות מאיסה ועם כל זה לא יחוייב שיהיה בניחותא אלא שאומר ואתה לו יונח שזנחת ותמאס האם התעברת עם משיחך דוד שאתה מאריך הגלות החיל הזה כלומר והיה לך למהר את הקץ להביא את אשר דברת עליו לעתיד בימות המשיח. ולהתכת התיבות שכופל ואומר זנחת ותמאס יאמר ואתה זנחת ונתרחקת ממנו והיה די הסתלקך כי נעדר כל טוב ונתעתדנו לצרות גם ותמאס באריכות הסילוק והגלות האם התעברת עם משיחך כבקודם:

התעברת. מל׳ עברה וזעם:

ואתה - פעול.

ואתה זנחת. והנה בעבור העון עזבת אותו ומאסת בו כאשר אמרת ופקדתי בשבט פשעם:

ואתה, (חלק ג', שבו יספר, כי הופר ברית שכרת ה' עם דוד והוריד לארץ נזרו), ואתה זנחת, מציין הפרת הברית הזה כאלו ה' טוען נגד הברית הזה, ויאמר שמשיחו זנח את הברית והפר אותו ראשונה ולכן נפטר גם הוא מחיוב הברית והקשר, וז"ש הנה התעברת עם משיחך, ודברת אליו בעברתך לאמר, ואתה זנחת את הברית ותמאס אותו, וע"י הטענה הזא, נארתה ברית עבדך, הפרת את הברית גם אתה, ונגד מ"ש (פסוק ד') כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי, שהוא מה שנשבע לו מצד שהוא עבדו שהיא האמונה ע"י המעשה, אמר נארת ברית עבדך, ונגד מ"ש שכרת לו ברית מצד החסד שבחר בו בלא סבה כמ"ש לבחירי, וכן אמר בפסוק כ"א מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו שהמשיחה הוא מצד הבחחירה והחסד, אמר ע"ז חללת לארץ נזרו, שנזר קדושתו שבא ע"י המשיחה חללת והוצאת לחולין והורדתו לארץ:

עם משיחך. עם דוד שהיה משיחך צויתה אותו למשחו ידמה שהפכת עמו האהבה לעברה שפסקת המלכות מזרעו:

זנחת – גם ותמאס - הוא משיחך.

התעברת. נתמלאת עברה עם משיחך זה צדקיה שנמסר ביד נ״‎נ על שמרה בדבר ה׳‎ בשבועה שנשבע בה׳‎:

נארתה. בטלת:

נארתה ברית. שכרת לו השחת אותו, נארת ענין השחתה, וגם הנזר אשר על ראשו חללת אותו והפלת אותו לארץ:

ועוד יש לתמוה ולומר האם נארת חלילה ברית עבדך והוא מאמרם ז"ל על פסוק הן אראלם כו' שהיו בוכים מלאכי השרת בחרבן בית המקדש ואומרים נשמו מסילות שבת עובר אורח של עוברי דרכים לגמילות חסד של אברהם הפר ברית האם הפרת ברית שכרת לאברהם וזה יאמר נארת ברית עבדך אברהם בתמיהה האם חללת לארץ נזרו הוא יעקב נזרו של אברהם כמאמרם ז"ל בבראשית רבה על פסוק עטרת זקנים בני בנים כי יעקב היה עטרת לאברהם וזה יאמר חללת לארץ נזרו והוא כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל הוא זיו איקונין של יעקב כמ"ש ז''ל וזהו חללת לארץ נזרו:

נארתה. ענין הרחקה כמו ניאר מקדשו (איכה ב):

נארתה. ענין הרחקה והשלכה, כמו נאר מקדשו (איכה ב')

נארתה - השחתה, כמו: נאר מקדשו והנו"ן שרש והנזר יושם לראש, על כן לארץ.

נארתה. הרחקת הבריות שעם דוד וחללת נזרו להשליכו לארץ:

נזרו. כתרו:

נזרו. הנזר הוא הכתר שיצייר הקדושה שהוא נזיר אחיו, ציץ הזהב נזר הקדש, כי נזר שמן משחת אלהיו על ראשו, ובא על נזר המלך שנמשח, אצל שאול (ש''ב א'), יואש (מ''ב י''א), דוד (לקמן קל''ב י''ח), שאלה נמשחו בשמן :

כל גדרותיו. שבנה בירושלים:

פרצת. הגדרות שלא נתת אויב להרע לו פרצת אותם הגדרות והמבצרים ושמתם מחיתה ובאו ושסוהו:

ואם תאמר נא ה' כי חטא ישראל והמה גרמו לעצמם הנה הטלת כעסך בציון ובית המקדש וירושלים כמה ד"א כלה ה' את חמתו כו' ויצא אש בציון וזהו פרצת כל גדרותיו שמת מבצריו מחתה שאפי' כל העוברים היו חתים ותמהים ואומרים בראות מכת הארץ ההיא ואת תחלואיה גפרית כו' כל ארצה מה חרי האף הגדול הזה כמפורש במקומו שעל מכות הארץ היתה תמיהתם וזהו שמת מבצריו מחתה:

גדרותיו. ענין כותל ומחיצה:

פרצת - החומות שבנה ומבצריו שם למחתה.

פרצת וגו׳‎. וכל הרוצה בא בו ר״‎ל נתת אותו להפקר:

פרצת, מצייר שהמלך גדר בגדר סביב מדינתו לכלוא רגל זרים מארצו וגם בנה מבצרים רבים בתוך המדינה להשגב בתוכם בעת מלחמה, ואתה פרצת כל גדרותיו עד שבאו זרים בארצו, וגם מבצריו שמתה מחתה שלא יהיה לו מבצר למצוא מחסה מפני אויב, ומפרש נגד מ"ש פרצת כל גדרותיו, אמר, שסוהו, כי הגדרות שישימו המלכים סביב גבולם (היינו השומרים ואנשי צבא שיעמידו על ערי הגבול) יהיו מפני שני ענינים, א. מבלי להניח חרב אויב לעבור דרך ארצם, ועתה שסוהו כל עוברי דרך, כי נפרץ הגדר, כמו פרעה נכה בעברו בימי יאשיה, ב. מפני השכנים בל יפרצו גבולם, ועתה היה חרפה לשכניו ונגד מ"ש שמת מבצריו מחתה מפרש. הרימות ימין צריו, שצריו נצחו אותו במלחמה, ועי"כ השמחת כל אויביו, וכבר בארנו שהצר הוא הלוחם וצר עליו בפעל וגבר ימינו והאויב הוא הדורש רעה בלב ואינו לוחם בפועל הם שמחו בלבם על מפלתם:

מבצריו. הר הבית ומצודת ציון:

מחתה. מושבר כמו חתתה קשתותם (ירמיה נא):

מחתה. להיות מושבר והרוס:

שסהו. כמו בזזוהו כיון שלא היה לו גדר ולא מבצר שסוהו עוברי דרך:

ומי יתן והיה חרבן הבנינים מנכה צרות העם כ"א גם שסוהו כל עוברי דרך וכל כך נמאס מהשבי ובזה והרג ורעב ויתר צרות כי לא היו אחרי כן שוסים אותם אלא עוברי דרך כי שכניו לא שסוהו יען היה חרפה להם שכל כך היו מאוסים בעיניהם שלא שמו לב לשסותם גם הם והוא כי הכירום ברוב גדולה ותפארת על כל גוים ועתה ראו הקצה האחר נמאסו בעיניהם:

שסוהו. ענין רמיסה כמו מי נתן למשיסה (ישעיהו מ״ב:כ״ד):

שסוהו - כי אין לו חומה ומבצר.

כל עוברי דרך. כדבר ההפקר אשר כל מוצאה רומסה ודורכה:

היה חרפה לשכניו. הפך מה שהיו השכנים עבדים לו, כלומר המלכים אשר היו סביבותיו:

הרימות. הפך אף זרועו תאמצנו:

הרימות ימין צריו כו' עוד אתלונן כי אמרת לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה וכו' והנה הרימות ימין צריו ולא שמת לבך אל הדבר ההוא. ועוד תלונה שנית והיא כי הלא נודע כי השמח לאיד אויב שב האף מעל סובל הצרה ובא אל השמח לאידו כמד"א בנפול אויבך כו' והשיב מעליו אפו והנה השמחת כל אויביו:

צריו, אויביו. כנ''ל פסוק כ''ג :

הרימות - הפך אשר ידע ידי תכון עמו.

השמחת כל אויביו. נתת להם שמחה הפך שהיה פחדו ויראתו עליהם:

השמחת - מן בנין הכבד הנוסף ואין אחרת זולתה במקרא.

אף תשיב צור חרבו. השבות אחור והפכת את חידוד חרבו כמו (יהושע ה׳:ב׳) חרבות צורים, וכן (ישעיהו נ״ד:י״ז) כל כלי יוצר עליך:

אף תשיב צור חרבו. הפך וכתותי מפניו צריו. וצור חרבו פירוש חדוד חרבו והוא הפך כמו ותולעת שני שני התולעת:

ומהראוי שאף שהוא אפו האמור בכתוב ההוא תשיב אותו מעל ישראל עליהם ושיהיה האף צור חרבו של ישראל לנקום ואדרבה ולא הקמותו במלחמה:

צור. ענין חדוד כמו חרבות צורים (יהושע ה):

תשיב צור חרבו. כמו וידיו תשבנה אונו, ועל צריהם אשיב ידי, וצור חרבו חידוד חרבו, כמו חרבות צורים, ששב ללחום שנית :

אף צור חרבו - חידוד חרבו וחרבות צורים, כדרך: מצור החלמיש, מחלמיש צור.

אף תשיב וגו׳‎. עם כי חרבו היתה לטושה וחדודה להכות בו את האויב הנה השבת החדוד לאחוריו לבל יוכל להכות בו את האויב וגם לא הקמת אותו במלחמה להנצל הוא מיד האויב ר״‎ל אף אם היה לפי הטבע מקום להתגבר הוא על האויב נלחמו עמו ממרום ולא נתגבר וגם נפל עוד:

הקמתו. הקו"ף בצירי ובלא יו"ד אחריה וי"ס ביו"ד ומהם בחירק וספרי הדפוס הם בגירסא ראשונה:

אף תשיב, הנה גם אחר שכבש נ"נ את ארץ יהודה אם לא היה צדקיהו מורד בו לא היה מבטל מלכותו, אבל עוד תשיב צור חרבו, היינו שצדקיהו הוציא חרבו השלופה עוד הפעם למרוד בנ"נ ולהלחם נגדו, אמנם לא הקמותו במלחמה, כי נ"נ כבש אותו שנית, ועי"כ השבת מטהרו, ר"ל כי בפעם הראשון שכבש את מלכי יהודה הגם שחרב מלך יהודה לא היה לו צור ותוקף וחידוד, עכ"פ היה לו טוהר ונקיות, שלא היה בה לכלוך וגיאול, (כי מה שנלחם נגדו טרם שנשבע לעבדו לא נחשב בזה כמפר אלה ושבועה) אבל אחר שנכנע תחתיו ונשבע לעבדו, והוא השיב צור חרבו שנית, ועבר על השבועה אשר השביעו נ"נ באלהים עי"כ נשבת הטוהר של צור חרבו, כי נחשב כמפר אלה וברית, ועי"כ כסאו לארץ מגרתה, ונשבת מלכות יהודה מכל וכל, ויותר מזה כי הקצרת ימי עלומיו, ששחט את בניו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור, ובזה עטה עליו בושה, ועי"כ מת לפני זמנו, סלה סיום הענין:

ולא הקמותו. ולא העמדתו מלפול:

ולא הקמותו. לא היה לו תקומה בפני צריו:

ולא הקמותו - בנפלו, או כמו: העמדתו, כמו: וקם הבית.

השבת מטהרו. זריחתו כמו צהרים דמתרגמינן טיהרא וכמו (שמות כ״ד:י׳) וכעצם השמים לטוהר:

מטהרו. זכותו והוא מלכות שהיה לו, ודגש הטי"ת מטהרו לתפארת הקריאה, ובא גם כן הטי"ת בקמץ חטף לתפארת. ומטהרו שם הזכות:

השבת מטהרו כו' הנה למעלה אמר כי אור מלכות בית דוד היה כירח יכון עולם שהיה לנו כאור הלבנה הולך ואור עד ט"ו לחדש וחוזר והולך ומתמעט עד כ"ט שאז אורה נסתר כן מאברהם עד דוד היו י"ד ושלמה היה ט"ו מילוי הירח והלך ומתמעט עד צדקיה שהיה כ"ט ששם חשך אורו ונחרב הבית והגלה המלך ולא קם עוד מלך עד כי יבא שילה כמדובר למעלה ובזה יאמר מאז השבת מטהרו שהוא אורו שהוא בדור כ"ט מאז כסאו לארץ מגרתה:

השבת. ענין בטול כמו שבת נוגש (ישעיה יד):

מטהרו. ענין זכות ונקיות, כמו כעצם השמים לטוהר, והראוי בלא דגש כמו משמר מבצר

השבת מטהרו - מקדשו שהוא טהור, על משקל מקדש ה' כוננו ידיך ונחטף בקמץ בעבור אות הגרון.

השבת. בטלת אותו מזוהר הצלחתו והפלת כסאו לארץ:

מטהרו. במקרא גדולה הטי"ת בקמץ לבד ובכמה ספרים מהדפוס וכ"י כתוב מטהרו בשוא לבדו. וס"א הטי"ת בחטף קמץ וכן כתבו רבי יונה והראב"ע והרד"ק שהוא בחטף קמץ לתפארת בעבור אות הגרון וכן דגש הטי"ת לתפארת כדגש מקדש ה':

לארץ מגרתה. השפלת והשחת, כל לשון שחייה בתרגום יונתן מגר:

מגרתה, כמו תרגום ויפול רוכבו אחור וימגר רוכביהון:

מטהרו. ענין זוהר כמו וכעצם השמים לטוהר (שמות כ״ד:י׳):

מגרת. הפלת, ואין לו ריע :

ואמר מטהרו – כי אין בארץ מקום טהור כמוהו, וטעם הוי"ו כי הוא סבה ראשונה לבנות המקדש כי הוא הכין הכסף והזהב.

מגרתה. ענין הפלה כי ויפל רוכבו אחור (בראשית מ״ט:י״ז) תרגומו וימגר:

מגרתה - כמו תרגום: ימגר כל מלך.

הקצרת ימי עלומיו. הם ימי המלכות כמו ימי האדם בנעורים בגוף, וימי הזקנה הם ימי הרעה, ואמר כי ימי המלכות היו קצרים וימי הרעה שהם ימי הגלות היו ארוכים:

ומי יתן ולא הקצרת ימי עלומיו והוא כי כאשר מעשרים שנה עד חצי ימיו של אדם הולך בעילוי ונקראים ימי עלומיו וחוזר ומתמעט מל"ה שנים ואילך כן עד שלמה שהוא גמר המילוי יקראו ימי עלומיו של כסא המלכות ויאמר הן לו היה עילוי המלכות נמשך ט"ו דורות החרשתי שהיו ימי עלומיו ארוכים אך לא היו רק ב' כי הט"ו נמנים מאברהם נמצאו נמנים י"ג בלי מלכות הנה שהקצרת ימי עלומיו של כסאו הנזכר והבושה של הגרעון והחרבן העטית סלה:

עלומיו. נעוריו כמו בן מי זה העלם (ש״א ז):

הקצרת - שלא ארכו ימי מלכות דוד.

ימי עלומיו. ימי הנערות ר״‎ל ימיו הטובים הקצרת והעטפת עליו בושה לעולם ר״‎ל זמן רב:

העטית עליו בושה. שהוא בוש מההבטחה שהבטתו ואומרים שאין לו תוחלת עוד והנה הוא בוש עמהם:

העטית. ענין עטוף ולבישה כמו ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה):

וטעם העטית – שאין להם פתחון פה ותשובה.

עד מה. כאילו אין אתה רואה בצחרת הגלות:

עד מה ה' כו' הנה יראה כי יש גבול ובאמרו לנצח יראה שלילת גבול אך יאמר הנה אמרת בתורה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וכו' עד סוף הפסוק אשר המה דברים רבים וגדולים ואמר אם עד מה ה' שהוא עד ישתלמו ישראל בכל מה שבפסוק מה ה' וכו' א"כ אפוא ימשך כי תסתר לנצח כי מי יוכל לקיים כל האמור שם ויש סכנה בדבר כי ביני וביני בראות חמתך הוא אחד ממלאכים רעים הסתר פניך ימצא מקום להצר ותבער כמו אש חמתך:

עד מה - מפאה אחת כאילו אתה נסתר ולא תראה ברעות משיחך, רק תבער כמו אש חמתך בו, עד היום.

עד מה. אמנם עשית בדין מ״‎מ עד מתי וכי תסתיר פניך ממני לנצח בתמיה:

העטית. העי"ן בחטף סגול:

עד מה, (חלק ד') וכאשר יראה אורך זמן ביטול מלכות בית דוד, מתפלל עד מה ה' תסתר לנצח, שאתה מסתיר פניך מהושיע, ובכ"ז תבער כמו אש חמתך, שעדיין אתה בקצף וחמה עד הדור:

תבער. וכי תבער חמתך כהאש הזה השורף הכל:

זכר אני מה חלד. מה זקנה יש לי הלא מעט ימי ודי לך שאתה נפרע ממני במותי קצר ימים:

זכור. ידבר על לשון אשר הוא מזרע דוד בגלות ואמר כי הוא מפחד מהמיתה ולא יראה הישועה ואולי לא יניח בן תחתיו והנה נפסקה המלכות, או בכל דור ודור יתאוה מי שהוא מזרע דוד שתהיה בימיו הישועה ויהיה הוא המלך המשיח, ואמר זכור אני מה בעולם כי מעט הוא חיי האדם, ואזכור על מה שהוא בראת כל בני אדם כי לתמותה בראת אותם החיים שוא והבל:

והנה זכר אני אברהם המדבר מה חלד שהוא כי חסד יבנה באופן שעל ידי עשות חסד יספיק להתקיים אך אם הוא על מה שהוא על קיום מה ה' שואל ממך וכו' אם כן שוא בחנם בראת כל בני אדם כי מי ומי יוכל לקיים כל מה שבכתוב ההוא כי הלא הבלי העולם יהוללום:

חלד. ענין זמן כמו האזינו כל יושבי חלד (לעיל מט):

זכור - זה המשורר ידבר על לשון ישראל בגלותם, כי כל אחד רואה שדור הולך ודור בא ואין מושיע וכמה יקוה המקוה ושנותיו קצרות וזה הוא: זכור מה אני ומה חלדי, כי מה ישרת אחורנית כדרך: אדם פטדה וברקת. חופש כל חדרי בטן.

זכר אני. בכל עת אני זוכר וחושב מה הוא הזמן שיש לי בזה העולם הלא הוא המעט ופן אמות ולא אראה הישועה:

זכר אני. בקמץ חטוף לא בחולם כמו שנמצא באיזה ספרים:

זכר אני, כי העמדת מלכות ב"ד הוא ההולך מהלך השלמות לכלל מין האנושי, ושמו של משיח הוא מן הדברים שקדמו לעולם כמ"ש חז"ל, כי הוא תכלית המין כולו והתכלית קודם במחשבה, ואם לא תבא הישועה האמתית הלא צריך לזכור אני מה חלד, הלא אז מציאותי בחלד הוא בחנם, וגם על מה שוא בראת כל בני אדם, שאז כלל מציאות מין האדם, הוא לשוא לחנם, אחר שלא יגיעו אל התכלית האחרון שזה יהיה בימי המשיח שיכירו כולם את שם ה' ויעבדוהו שכם אחד:

על מה שוא. לחנם ולהבל בראת כל בני אדם:

שוא. על חנם וכן שוא שקד שומר (לקמן קכז):

וחלד - כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ, זמן ידוע.

על מה שוא. למה בחנם בראת כל בני אדם אם ימות ולא יראה הישועה:

על מה שוא. השי"ן דגושה:

וחלדי כאין נגדך - ולמה בראתנו ואנחנו שוא כדרך אך הבל בני אדם כזב בני איש. והנה הטעם: כל אחד מישראל מתאונן בשביו כי ימות ולא יראה ישועת השם.

מי. כי אין אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ושיוכל להמלט נפשו מיד שאול:

ואם ימצא איש אחד מני אלף מהביל העולם אינו כ"א בזכור תמיד יום המות כלומר ואין עושה כן כי הנה מי גבר יחיה ולא יראה וישקיף המות תמיד נגד עיניו מעודו חי להתעורר לשוב שימלט נפשו משאול ושיהיה סלה שלא יצטרך להיות זמן מה בגיהנם כו' כי הלא בלעדי זה לא ימלט אדם נפשו סלה ואנה ימצא זוכר תמיד רואה ומביט יום המות כמאמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה:

מי - הנה הטעם הנה אמות ולמה סבלתי עול הגלות, וכן הוא אומר: שאתי בחיקי כל רבים עמים.

מי גבר יחיה. מי הוא האדם אשר ישאר חי ולא יראה המיתה וימלט נפשו לעולם מן השאול:

ולא יראה מות. בדגש המ"ם בס"ס:

מי גבר, והלא כל הדורות עתידים למות ע"י חטא אדה"ר, ומי לא יראה מות כאליהו שנשאר בחיים, או עכ"פ שימלט נפשו מיד שאול, שהלא בזמן הגלות קשה להם למצוא אושר הנפש, והישועה המובטחת שאז יסור המות כמ"ש לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן וגו' רחקה ממני, וא"כ בריאת בני אדם כולו לשוא ותהו סלה סיום הענין:

(מח) או יאמר בשום לב שהל"ל זוכר אני ולא זכר אך ארז"ל על פסוק כחסדך זכר לי אתה שאמר דוד אתה צפנת רוב טוב ליראיך ואם תבקש גדולי השלמות יאבד כל הטוב כי בני עליה מועטים לכן זכור לי שאני בינוני וכיוצא בי למען טובך שלא יאבד וזה יתכן אמר אברהם זכור אני בעולם הבא יען כי איני עושה ממש מהעולם הזה רק אומר מה חלד כלומר כי הבל הוא כי המהביל העולם הוא הריצוי לפניך והוא השלם ושבשבילו נברא העולם ועליו מתקיים כמ"ש ז"ל תולהארץ על בלימה אין העולם מתקיים אלא על מי שחושב עצמו כמי שאינו וזהו אומרו מה שאמרתי שתזכרני על כי אני מהביל העוה"ז הוא על כי מה שוא שאומר על עצמו מה שוא אני בראת כל בני אדם שהוא שלפניו תמיד יום המות כי זה ודאי לא ישקוט כי אם כלה תשובה ומע"ט ויתנהג בחסידות:

(מט) כי בני עליה כאלה מעט מזער ימצאו כי מי גבר יחיה בעוה"ז ולא יראה מות שימלט נפשו סלה מראות גיהנם כלומר ואיננו כי אם ע"צ הפלא כמפורש בקודם. או יאמר מאמר רז"ל מה יעשה אדם ויחיה ימות וזהו מי גבר יחיה בעולם הבא ולא יראה מות דסורין פה שיוכל למלט נפשו מדינה של גיהנם תמידי וזהו ימלט נפשו מיד שאול סלה:

איה חסדיך. והם מה שנשבעת לדוד באמונתך, ואיה הם עתה שתעזבנו:

איה חסדיך כו' יאמר איה חסדיך הראשונים בחשק עלינו כי הלא מרוב חשקך להיטיב נשבעת לדוד עם אמונתך שלא תמיש ודאי מבלי שתשבע ועל כל זה מרוב חשקך לעשות חסד נשבעת לו ואיה נא כדבר ההוא להצילנו:

איה - הקם שבועתך בביאת הגואל.

איה חסדיך. ר״‎ל הואיל וכלנו עומדים למיתה איה הם חסדיך שהבטחת לנו בימים הראשונים אשר נשבעת לדוד באמונה להשיב המלוכה לזרעו:

הראשונים, אדני. יש פסיק בין הראשונים לאדני כי יוצר הכל הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים:

איה, (חלק ה') שב להתפלל שיזכור ה' את החסד והאמונה שכרת לדוד, ועז"א איה חסדיך הראשונים ה' נגד החסד, נשבעת לדוד באמונתך נגד האמונה, שהשבועה הזאת היתה לצורך מהלך שלימות הכלל, כמ"ש ותדבר אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' (שמואל ב ז׳:י״ט), וכמ"ש שם:

שאתי בחקי כל רבים עמים. בגולה אני נושא סבלם ומשאם:

זכור. החרפה שאומרים שאין לנו עוד תשועה:

ועוד אמר אברהם הנה נשאתי בחיקי כל רבים עמים שמתברכים בזכותי כד"א ונברכו בך כל וכו' וגם לולא אברהם היה דוד מכלה אותם כמאמרם ז"ל על פסוק וירד העיט כו' שבקש דוד לכלות כל הגוים לולא שאברהם לא הניחם וזהו וישב אותם אברם והיה למען יגלו ישראל בידם כי אברהם בירר לנו המלכיות והייטב ששאתים בחיקי להרע כ"כ את בני ואמר זכור ה' חרפת עבדיך הגולים למהר להצילם והושיעם כי עליה היתה שאתי בחיקי כו':

כל רבים עמים. כמו כל עמים רבים:

חרפת. נמשך לשתים חרפת רבים עמים, כמו עמים רבים, כמו משנה כסף ודומיהם :

זכור, חרפת עבדיך - שהאחרים יחרפום.

שאתי. מה שאני נושא בחיקי וסובל:

זכר ה' בשגם שיש לך לזכור חרפת עבדיך, שהם מחרפים אותם בגלותם על מה שעובדים אותך, שאתי בחיקי כל (חרפת) עמים רבים שמחרפים אותי ואני נושא החרפה בחיקי, ובאמת לא אותי הם מחרפים רק אשר חרפו אויביך ה', סבת החרפה שחרפו הוא מפני שהם אויביך, וחולקים עליך ועל אלהותך, ועשה למענך ה' - משיב לאמר אשר חרפו, ר"ל יש לי נחמה במה שידעתי שמה שחרפו, הוא עקבות משיחך, שע"י החירוף יבואו עקבות המשיח, ובעת שירבו חרופיהם הוא האות שיבואו עקבות המלך המשיח, ולכן ברוך ה' לעולם אמן ואמן כי ישמור אמונתו והבטחתו ותאומן לנצח:

שאתי בחקי כל רבים עמים. שאני נושא חרפתי בחקי חרפת כל עמים רבים שיחרפוני, ואמר זה כל אחד מבני הגלות, ורבים עמים כמו הפך עמים רבים:

עקבות משיחך. סופי מלך המשיח ולשון משנה הוא בעקבות המשיח חוצפא יסגא:

אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ: ת"ר שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה מתקיים מקרא זה והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר שניה חיצי רעב משתלחים שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה ברביעית שובע ואינו שובע בחמישית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא אמר רב יוסף הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא אמר אביי בששית קולות בשביעית מלחמות מי הוה ועוד כסדרן מי הוה (אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך) וכו':
(סנהדרין צז ע"א)

אשר. ומה חרפו עקבות משיחך התאחרות משיחך שמתאחר לבא ואומרים שלא יבא לעולם, וכן לא יעכבם, כי עקב הוא אחרית הגוף וסופו:

אמנם אשר חרפו אויביך ה' ונגעו בכבודך לא על כן נשאתים בחיקי והאריכות םיבב החירוף כי אשר חרפו הוא בזמן עקבות משיחך שהוא בשלהי הגלות שיחרפו על איחור משיחך ולא חלילה שחירופם חשוב בעיניך לעשות רושם ח"ו וגם לא ימשך מהאריכות חלילה לישראל פקפוק באמונת הגאולה כי על דבר חירופם אינו עושה בך רושם כי הלא ברוך ה' לעולם אמן ועל אמונתנו אדרבא אנו כופלים האמנה וזהו ואמן:

עקבות. ענץ התאחרות וכן לא יעקבם (איוב לז) ע״ש שהעקב הוא אחרית הרגל וסופו:

אשר - פירוש כי המחרפים הם אויבי השם.

אשר חרפו וגו׳‎. וחוזר ומפרש אשר חרפו התאחרות משיחך שמתאחר לבוא:

אויביך ה'. יש פסיק בין אויביך לשם שלא יהא כאומר שהאויבים הם אלוהות ח"ו ולהרחיק ג"כ משמו ית"ש כל לשון שנאה וחירוף ח"ו כי חייבים אנו לכבדו ולאהבו תמיד:

(נא) או יאמר זכור ה' חרפת עבדיך ומה היא חרפתם שאתי בחיקי כל רבים עמים שמתקיימים בזכותי ואת בני לא אוכל להושיע כי תמה זכות אבות ואין חרפה גדולה מזו שאבותם נושא וסובל מי שמצר את בניו ואת בניו לא יושיע:

וטעם עקבות משיחך – מגזרת בעקב עשו ועקבותיך לא נודעו. והטעם שאחרו פעמיו לבוא כאומרים נשברו עקביו, על כן לא בא עתה.

עקבות. דגש הקו"ף לתפארת:

(נב) ושמא תאמר למה אזכור חרפת העם ואנה עזבת חרפה אשר חרפו כלפי מעלה זה אינו מתדבק בך כי אשר חרפו אויביך ה' בין בחרבן ראשון בין בחרבן שני הם עקבות ופסיעות משיחך כאלו בכל פעם הוא פוסע ומתקרב קצת פסיעות למהר את הקץ:

ברוך ה' לעולם. על כל אשר עשה לנו:

ברוך. דברי המשורר ראה ברוח הקודש שיבת הגלות ונותן הודאה לאל יתב'. או מחבר הספר אמר כן בתכלית הספר תודה לאל יתב', כמו שכותבים הסופרים בהשלימם ספר, וכבר פירשנו הפסוק בתכלית ספר הראשון:

אך בך אין עושים רושם חלילה כי ברוך ה' לעולם בין בזמן הראשון בין בשני והוא כי לעומתם תתרבה הברכה שיגדל כח ה' שימלא כח רוח ה' לםריק על הארץ אמן על הא' ואמן על הב' שיחיש לגאלנו ויתרומם שמו יתברך בעולם ובזה ישמחו.

ברוך - הטעם שראה המשורר ברוח הקדש ביאת המשיח, על כן נתן תודות לשם. ויש אומרים: כדרך איוב כי המשכיל יברך השם, אע"פ שהאויב יחרפהו יסבול חרפתו. וחכם גדול ספרדי אומר: כי הסופר שכתב זה הספר תחלה כתב בסוף הספר ברוך השם שעזרנו לכתבו כולו כדרך הסופרים בדורינו לכתוב באחרונה ברוך נותן ליעף כח.

ברוך ה׳‎ לעולם אמן ואמן. ר״‎ל אמת הוא שהמקום הוא ברוך ומהולל וכפל המלה לחוזק:

השמים

ותגל

הארץ:

תם ונשלם ספר שלישי בשם ה':

4127 / (תהלים פט,יח) / (רצונך)[רצון]
אפיימינ"ט / apeiement / הבאת שלום, הרגעה

4128 / (תהלים פט,לו) / אכזב
פיילנצ"א / feilance / מחסור
חסר בכתבי-היד. הלעז אינו מתרגם את הפועל, אלא את המושג, שהוא מייצג.