Kommentar zu Tehillim 90:22

תפלה למשה. אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה:

אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה: אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ור"א אמר זה בית רבינו שבבבל דרש רבא מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו':
(מגילה כט ע"א)

תפלה. תפלה זו מצאה דוד כתובה והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו וכתבה בספרו זה ודבר בו מחולשת האדם ומקיצור ימיו ומתפלל שלא יענישוהו הבורא כפי מעשיו:

בסייעתא דשמיא נתחיל ספר רביעי:

מעון. מדור כמו השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו:ט״ו):

מעון. מקום ודירה :

תפלה למשה איש האלהים - לפי דעתי: שמשה אדונינו חבר זאת התפלה כי היא על לשון רבים ואין דברי דוד ככה. ועוד: שהחל ה' מעון אתה ובתורה מעונה אלהי קדם. אמר רבי משה: כי מעון מגזרת עין מקום מבט עין. והנכון בעיני: שהוא ממעון קדשך והיא התקרה העליונה, כמו: ויהי בשלם סוכו והנה מעונתו כנגד סוכו. והטעם: כי השמים אינה מעונות לנו באמת רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא והמעון עומד לא ישתנה.

תפלה למשה. י״‎א מזמורים שמכאן עד לדוד מזמור משה אמרם ודוד יסדם בספרו איש האלהים. ר״‎ל שהיה נביא:

אדני מעון. בשם של אל"ף דל"ת ובטעם מיושב ובספרי ספרד האל"ף בגעיא:

תפלה למשה, מזמור זה עם שלאחריו הוא ענין אחד, התפלל על קוצר חיי האדם ועל שימיו כלים בהבל מבלי יוכל להשיג במו את התכלית אשר עבורו נברא, ובמזמור שאחריו הגיע לו מענה על תפלתו שהאיש המתלונן בצל ה' נשמר מפגעי הזמן ויאריך ימים עד שישלים בחייו את אשר עליו להשלים, עד שקוצר ימי האדם ופגעיו ומאורעותיו, סבתם הוא מה שלא חסה בצל ה', כי לכן נעזב הוא אל מקרה הזמן ותהפוכותיו ה' מעון, בדבור הזה הודיע פינה יקרה מאד, שהרוחות והנשמות העתידים להבראות כבר היה להם מציאות מעולם במקורם הנשגב בה' אלהי הרוחות, ואין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, רק מה שבמציאותו עתה התיצב כמו לבוש במלבוש חומרי נתון תחת הזמן והמקום וחקי טבע העולם הזה הגשמיי, והיא רק מקרה קרה לעצמות האדם, לא דבר מועצם בעצמותו, כי בעצמות האדם בעצמו כפי מה שהוא בעצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהיא עצמות האדם לא נעשה שום שינוי רק שינוי מקומית, כטפת מים היוצאת מן המקור שאין הבדל בין אחרי נזלה מן המקור ובין כשהיתה במקורה רק שינוי מקומית לבד לא שנשתנה בעצמותה, וכ"ש שלא יצדק לאמר שהטפה הזאת נתחדשה אחר שלא היתה, כי החידוש שנעשה בה עתה הוא רק מה שעתה נמצאת במקום זולת מקומה הראשון, וכן אחרי מות האדם לא יתהוה בו בעצמותו רק שינוי מקומית, שלא יתכן לומר שאז ישתנה עצמותו מן היש אל ההעדר, כי נפשו הרוחנית שהיא עצמית האדם עודנה יישה ונמצאה לא נפסדה ולא קבלה שינוי, רק שהתעלתה מן מדורה התחתון שישבה בין בני בשר מתפעלת מן שכניה החומריים, אל מעון רוחני, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, אל המקור אשר ממנו נזלה, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, שבכל הדורות אשר עברו לפני יצירת האיש היה ה' מעונו, כי בכל הזמן הזה שכנה נפשו במקורה הנשגב בהאל יתברך והוא היה מעונה, ולא תאמר שזה הותחל מימות בריאת שמים וארץ לבד, עד שתאמר שגם הנשמות נתחדשו אז ונבראו ושכנו במעון האל יתברך, לא כן, כי גם בטרם הרים יולדו ובטרם תחולל ארץ ותבל, שעדיין לא ילדה הארץ את צאצאיה, וכן מעולם ועד עולם (מעון אתה היית לנו) אתה אל, כי אתה המקור שממך יצאו הרוחות ואליך ישובו, ובך שמו וישימו מעונם ומשכנם מעולם עד עולם:

מעון אתה היית לנו. מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו:

איש האלהים. שהיה נביא:

תפלה למשה כו' הנה ארז"ל על פסוק ויהי נועם ה' כו' שאמרו משה כשהוקם המשכן בר"ח ניסן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ועל פי הדברים האלה אחשוב שגם כל המזמור נאמר אז תפלה לה' שישרה שכינתו במשכן בראותו כי בז' ימי המילואים לא שרתה שכינה התפלל ושיתף עמו את ישראל כאלו כלם מתפללים וכונת התפלה לומר לא על צדקת עמך אנו מבקשים שתשרה שכינה עלינו כי אם על רוב חסדיך כי מעולם המה. ולבא אל הענין נזכירה מאמרם על פסוק בשגם הוא בשר שאמרו בשגם זה משה שגמטריא שלו עולה כמספר משה וכוונת הענין כי מאז חס הקב"ה על עולמו על שהיה עתיד משה לבא ולקבל תורה לישראל וזהו לא ידון רוחי באדם לעולם לעשות דין החלטי שלא יהיה עד עולם על ידי רוחי הוא רוח אלהים הוא מדת הדין וזה בזכות משה שהוא בשגם כמדובר וכן בדור הפלגה לא כלה יתברך את העולם בשביל ישראל כנדרש על פסוק בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ונבא אל הענין והוא כי אומר משה בשם כל ישראל עמו שמכללם הוא חוסה ה' כחסדך מאז כי הנה מעון ומחסה היית לנו כלומר בשבילנו כמה ד"א לא לנו ה' לא לנו שהוא בשבילנו וזה הוא בדור ודור הם שני דורות הנז' שהיה ראוי בהם לבא קץ כל בשר להיות כליון חרוץ שוטף העולם כלו ועם כל זה מעון ומחסה היית לתת לעולם שארית לנו בשבילנו ולא עוד כי אם בטרם הרים יולדו שהוא מטרם היות מציאות עולם והוא כי אמרו רז"ל על פסוק בצקת עפר למוצק כו' מלמד שנטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד והשליך תוך המים וכן אמרו כי מן הצרורות נעשו הרים ושאר העפר מישור וזהו בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו. כלל הדברים כי היו ההרים תוך המים כעצמים תוך בטן המלאה ועל כן כאשר גזרה חכמתו יתברך ואמר יקוו המים כו' ותראה היבשה יתייחסו ההרים לעוברים הנולדים בצאתם מרחם אמם ועל זה אמר בטרם הרים ילדו אשר היו קשים גם תוך המים וממשיים וגם ותחולל ארץ ותבל שהיו רכים בצאתם מתוך המים והיית אז כבורא אותם ויאמר ארץ על א"י ותבל על ח"ל והוא כמו שאמרו ז"ל כי תחלה ברא יתברך ארץ ישראל בלבד ואחר כך חוץ לארץ שהיה התפשטות מחודש שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות הנה מטרם הרים יולדו ומאז תחולל כו' וגם כל ימי משך העולם שהוא מעולם עד עולם העתיד אתה אל כי בחסד אל אתה מתנהג בחסידות המתייחס אל שם זה וכל זה הוא הקדמה אל מה שעתיד לומר שגם עתה יהי מושך חסד להשרות שכינה בישראל כמדובר. או יאמר הנה אדני מעון אתה לכל העולם שאתה מעונו של עולם כי בך מתקיימים כנודע כי על ידי שם זה נשתלשל השפע ונברא העולם הלזה ובו חסים ומתקיימים כי הוא כבוד ה' הממלא את העולם ועל כל זה היית לנו ביחוד בדור ודור עמנו ומגן לנו והוא ב' דורות היה עיקר גלות מצרים כנודע מרז"ל כי אחרי מות לוי שהאריך יותר מכל השבטים החל הגלות שהם מסוף חיי קהת עד שנת מ' למשה כי היתה שכינה עמהם בגלות כ"י ומגן בעדם וזהו היית לנו בדור ודור:

טעם אתה עם מלת היית – אתה לבדך.

אד׳‎ מעון. אתה לנו למחסה בכל דור ודור כמו המדור המגין מזרם וממטר:

בדר ודר. מעולם כי אתה מקדם הכל היית:

מעון. פירושו מקם ומחסה, שהוא מקומו של עולם וכן אמר על לשון ישראל בכל הדורות היית לנו מקום ומחסה:

בטרם הרים יולדו. נבראו ובטרם חוללת ארץ ותבל ומעולם ראשון ועד עולם אחרון אתה אל:

בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ: דרש רבא אם בריאה יברא ה' אם בריאה גיהנם מוטב תהיה אם לאו יברא ה' איני והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם אלו הן תורה ותשובה גן עדן וגיהנם כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו וגו' תשובה דכתיב בטרם הרים יולדו ותחולל וגו' תשב אנוש עד דכא וגו' גן עדן דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו' גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה כסא כבוד דכתיב נכון כסאך מאז בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון שמו של משיח דכתיב יהי שמו לעולם וגו' אלא הכי קאמר אי איברי ליה פומא מוטב ואם לא יברא ה' והכתיב אין כל חדש תחת השמש הכי קאמר אי הכא לא מקרב פומא להכא ליקרב וכו':
(נדרים לט ע"ב)

בטרם. זכר הארץ ולא זכר השמים לפי שרוצה לדבר על בן אדם שיעמוד מעט בעולם לפיכך דבר על הארץ שלא יעמדו אישים אף על פי שיעמדו מינים אבל השמים גם אישיים עומדים: וזכר ההרים. שהם עומדים יותר משאר חלקי הארץ:

ועם היותך מדת דין בטרם הרים יולדו וכו' כמפרש בקודם ומעולם וכו' אתה מתנהג בחסד אל כלומר וגם עתה לא תמנע חסדך עלינו:

ותחולל. ענין יצירה כמו הן בעון חוללתי (לעיל נא):

ותחולל. נסתר לנקבה, בטרם חלה הארץ, שהחיל הוא קודם הלידה, כמו כי חלה גם ילדה (ישעיהו ס״ו:ח׳), ומעולם עד עולם, מטרם שהיה העולם עד סוף העולם, ואתה אל, נמשך על מ''ש מעון אתה היית לנו אתה אל :

בטרם - הזכיר השמים שהם למעלה מן האדם ועתה יזכיר הארץ.

בטרם. עד לא ילדו ונבראו ההרים ועד לא חוללת הארץ ותבל ומטרם שהיה העולם ועד סוף ימי העולם בכל עת אתה אל ר״‎ל חזק ובעל היכולת:

ותחולל. בתרי טעמי החי"ת בגלגל והלמ"ד במירכא:

ילדו. כי היסודות הולידום במצות האל יתברך:

ארץ ותבל. כשהם סמוכים יורה ארץ על המקום הבלתי מיושבת ותבל על מקום המיושבת:

ומלת בטרם – ישרת בעבור שנים וכן הוא: ובטרם תחולל ארץ ותבל.

עד עולם. הכי איתא בנסחי דספרד עד בלא וא"ו לא כספרים דגרסי עוד בוא"ו ויש זה הוכחה מהמסרה דמני בישעיה סימן נ"ט ובדברי הימים א' כ"ט. י"ב ועד עולם בוא"ו ולית דין בהדייהו:

ותחולל ארץ ותבל. פירושו ובטרם שחוללת ארץ ותבל. וארץ היא המיושבת ושאינה מיושבת וכשזוכר אותה עם תבל היא שאינה מיושבת גם רמז בזה כי בלידת ההרים נהייתה הארץ:

וטעם להזכיר ההרים – בעבור היותם עומדים כאילו הם קדמונים כמו: ומראש הררי קדם.

ומעולם. פירושו מטרם שהיה העולם: ופירוש אל. יכול:

וטעם יולדו – כי הרוחות יולידום וארץ שהיתה תחת המים בבריאתה.

ותבל - היא היבשה ששם היישוב. ורבי משה אמר: כי אתה אל תקיף לנצח. ולפי דעתי: כי אל - תאר הוא. וככה פירושו: בטרם היות הרים וארץ, ומעולם ועד עולם אתה אל, בעבור שיאמר על בן אדם דכה.

אנכי ה׳ אלהיך. זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף, ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים, כי התועים בעומק דעתם אומרים לפי העת ברא הקב״ה בריה לדבר אנכי, והיה כמו שביל מתוך [הענן להשמיע] לישראל אנכי, ועליהם אמר הכתוב העמיקו שחתו (הושע ט ט), כי מרוב שמעמיקין להוציא מלבם מילין, משחיתין את עצמן לדבר על ה׳ תועה, ועליהם אמר קהלת אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ד), כי אומרים היאך יתכן מלת אנכי בלא כלי דבור גרון ופה ולשון ושפתים, וכל הדבור אי אפשר לומר בבורא, ועליהם נאמר וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב ה), אלא מפי הגבורה יצא דבור אנכי, אבל כשם שהקב״ה נקרא חכם וגבור, והוא לא כחכמת האדם, ולא כגבורת האדם, כך אע״פ שהכתוב אומר וידבר אלהים, אין דבורו כדבור בני אדם שצריך לכלי הדיבור, וכה״א ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד טו), ואומר אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיה מ יח), ואומר ואל מי תדמיוני ואשוה (שם שם כה), ומפני שאין לב בני אדם משיג להבין גבורות ה׳, והיאך דבורו בקדושה וחכמתו וגודל מעשיו העצומים, לפיכך אין ראוי להרהר על אלו ובאלו הדברים, אלא כמו שאמר הכתוב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך (דברים ו ה), ואומר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (שם ח יג), וכאלה רבות. וכל זה מידיעת הלב והנפש, כי אין חקר לתבונתו מלא כל הארץ כבודו, שלא יכלכלוהו עליונים ותחתונים משרתיו וכל צבא שחקים אין מציצים כבודו, שנאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו (יחזקאל ג יב), והוא מקומו של עולם, שנאמר ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ א), והנביאים דברו בנבואתם פה ואוזן ועין ויד ורגל, כל אלה דרך שמיעת אוזן בני אדם שיתבונן הדבר, כמו ה׳ איש מלחמה (שמות טו ג), וכי מי יכול לדמות לבוראנו איש או גבור בעולם, לא נאמר אלא לשבר את האזן, להבין מה הוא אומר הנביא לו, לכך נאמר בכתב כל המחזות ומתוך נוראות צורנו אנחנו מכירין שהוא אחד ואין שני לו, ואין ערוך אליו, ברוך הוא וברוך שמו.

תשב אנוש עד דכא. מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים:

תשב. עד היותו דכא בימי הזקנה, כלומר לא יועילו חזקו בימי בחורותיו כי אתה תשיבנו דכא:

תשב אנוש עד דכא כו' הלא אמרתי כי מעולם עד עולם אתה אל מתנהג בחסד אל והלא על זה ימצא פתחון פה בעל דין לחלוק ולומר הלא נגד עינינו כמה בני אדם מתייסרין ביסורין קשים ואיה החסד שמתנהג בו לזה אמר גם זה מפאת חסד הוא כי הנה תשב אנוש עד דכא ביסורין ולא בלבד תכוין להיטיב לו שיתן אל לבו לשוב בתשובה כי אם גם ותאמר שובו בני אדם כי כל רואיו יקבלו מוסר וישובו עד ה' וזהו תשב כו' ותאמר כו'.

עד דכא. מציין דכא כמקום מופשט שלשם ישוב האנוש, ותאמר שובו אל מקומכם בתחלה אל המעון שהוא האל :

תשב - אתה אל ולא אדם תקיף, כי תשב אנוש בימי הזקנה עד היותו דכא.

תשב אנוש. אתה משיב את האדם מן רוב אומץ חזקו אשר יהיה מדוכא ביסורים המחלישים כח ובזה כאלו תאמר לבני אדם שובו מדרכיכם הרעים על כי אין יסורים בלא עון:

תשב אנוש עד דכא. אפשר לומר דברוב רחמיו יתברך מלבד שהפליא חסדיו הרבים לקבל החוטא בתשובה עוד בה הקל מאד כי בהיות לו ענוה והוא מעביר על מדותיו חשוב ומקובל ומרוצה ומעבירין לו על כל פשעיו וכבר הרב עיר וקדיש הרמ"ק ז"ל פיו פתח בחכמה ויאמר לאדם הלא ידעת כי כמה וכמה חטאת וצריך תקון ואם יאמרו שתתענה כמה תעניות השב תשיב כשל כחי ושגבו ממני דברי הצומות ואם יאמרו לך לכפר על חטאתך צריך שתהיה זמן הרבה בסובלי חלאים ורבים מכאובים תחיל תזעק כי תאוה נפשך להיות בריא אולם וכל מיני חלאים ומכאובים הרחק מאד. ואם כה יאמרו צריך שימותו בניך הלא תענה אתה ה' תשמרם. ואם יגזרו עליך עניות ודלות לבך ימהר הרחק ממני כל מיני עוני ולא יחסר לחמי באופן שכל חולי ומדוה ועניות אינהו ואביזרייהו אל תאבה ובכה תבכה להנצל מהם. וזאת העצה היעוצה שתהיה בריא ומתפרנס בכבוד וכל בני ביתך חיים וטובים רק שתהיה עניו ומעביר על מדותיך כי בזה יתכפרו עונותיך זהת"ד בקצור וזה רמז תשב אנוש ולא די שאתה מקבלו בתשובה אלא שכל סיגופים וענינים מועילים לתשובה עד דכה שיהיה עניו ומעביר על מדותיו זה לבד יספיק. ולא עוד אלא שהוא כביכול קורא אותם שישובו שובו בנים שובבים וז"ש ותאמר שובו בני אדם:

תשב, כמו שהיית מעון הרוחות מאז, כן בעת תשב אנוש עד דכא, שהגוף יאפסו כחותיו עד שידכא וישוב אל האפס, בזה תאמר שובו בני אדם, תצוה לבני אדם שישובו מן חיי החומר אל מעונם ששכנו שם בתחלה, והוא שישובו אליך אל, שבך שכנו מעולם ועד עולם:

ותאמר שובו בני אדם. שישובו בני אדם בתשובה ועל די היסורים אומר להם כי הם השלוחים:

או יאמר בשום לב אל שינוי התארים שנכנס באנוש ויצא באדם. אך הוא כי הנה תואר אנוש יצדק בכל סוג יהודי אוי גוי אך אדם אינו כי אם בישראל כנודע מרז"ל באמור אתם קרויים אדם כו' דהי הענין כי הנה אחד מריסדי הנהגותיו עמנו הוא כי יתן אדם תחתינו טרם ישלח ידו בנו למען נראה ונקח מוסר כמד"א הכרתי גדם נשמו פנותם החרבתי חוצותם כו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר כו' וזה יאמר תשב אנוש עד דכא הוא הגוי אשר יצדק בו תואר זה כדי שעל ידי כן יראו ויקחו מוסר ישראל וזה ותאמר שובו בני אדם שהוא כאשר עשה במצרים ונאמר למען תספר כו' וידעתם כי אני ה':

ותאמר שובו בני אדם - אל העפר אשר לקחתם ממנה.

כי אלף שנים בעיניך. אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא (מצאתי) כי אלף שנים בעיניך וגו'. וכשעלתה תשובה בדעתך מתחלה יפה דנת ובראת אותה וראוין היו השנים לכך לפי (שלא) היו ימי בני אדם רבים שלא היו אלף שנים בעיניך אלא כיום הולך שעבר וחלף ומעט מן הלילה עמו שהרי אמרת לאדם הראשון (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחיה תשע מאות ושלשים שנה נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו:

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ: תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ואומר מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו וכו':
(סנהדרין צז ע"א)

כי. ואמרת לו גם כן מה הם חייך כי אילו יראה בעיניך ותחשב שתחיה אלף שנים מה שלא חיה האדם הראשון כאין הם כיון שסופו למות לפיכך אל תתגאה בחייך אם תאריך ימים כי כולם יחשבו כיום אתמול שעבר או כמו אשמורה אחת מאשמורות הלילה כולם עמל ויגע ורבותינו זכרונם לברכה פירשו בעיניך כנגד האל יתברך ואמר יומו של הקב"ה הוא אלף שנים רוצה לומר כי אלף שנים אינם נחשבים לו אלא כיום אחד:

כי אלף שנים כו' עוד חסד גדול עשית בראשונה עם אדם הראשון מה שאין כן בשאר דורות והוא כי הנה אלף שנים בעיניך כו' שהארכת לו אלף שנים תחת יום אחד שלנו כי יום אחד שהיה לו לחיות נתת לו אלף שנים כנודע כי השבעים הנותרים נתנם לדוד או למ"ד לכל דורות עולם כי ימי שנותם שבעים שנה מה שאין דרך חסד זה נמצא בדורות עולם להאריך כמה שנים תחת יום אחד כ"א זרמתם שנה יהיו כו' כלומר ולכן ראוי תשוב תרחם ולא תדקדק עמהם כאשר יבא ביאור הכתובים בס"ד. ולבאר הכתוב והתכת תיבותיו ראוי לשום לב אל אומרו כיום אתמול כי יעבור כו' כי אם הכונה הוא כי אלף שנים בעיניו יתברך כיום אחד שלנו בעינינו מי נתן יום אתמול בדבר והראוי יאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אחד בעינינו. ועוד אומרו כי יעבור כי הנה כי עבר מבעי ליה. ועוד כי גם שנאמר שהוא עתיד במקום עבר מי לא ידע שאתמול עבר. ועוד אומרו ואשמורה בלילה מה ענין אשמורת הלילה בזה. אמנם יאמר ראה נא ה' כמה הטבת חסדם עם אדם הראשון כי הנה כאשר גזרת עליו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא כי יחיה יום משלנו והחלפת אותו ביום שלך אלף שנים ותקטן בעיניך החליף יום לאלף שנה כי אם את היום שלנו החלפת והגדלת והוספת עד יהי מקצתו כיום תמים והוא כי הנה אדם מעת חטאו היתה לו מדת חייו ח' שעות כי הלא בשעה א' מהיום הוצבר עפרו בב' גבלו בג' עשאו גולם בד'נפח בו נשמה בתחלת ה' סרח נמצא היה חייו מהחמישית והלאה הם ח' שעות שהוא שליש היום כי כ"ד שעות שהוא יום תמים שלישו ח' ואם כן גם כי יחליפו לו יום שלנו ביומו יתברך הלא יהיה שליש יום שלנו בשליש יומו יתברך שהוא שליש האלף אך השני השלישים יפלו אך מה עשית לו להשלים האלף העלית כאלו יום אתמול שהוא י"ב שעות כאלו לא עבר כי אם שעדיין היה עתיד לעבור והוא על כי בקר אור יום חמישי נאמר תוצא הארץ נפש חיה ואמרו רז"ל זו נפשו של אדם הראשון שהיא נפש החיונית ואחשוב למדו מג"ש נפש חיה מפסוק ויהי האדם לנפש חיה על כן מנה הוא יתברך י"ב שעות של חמישי שבו באה נפשו לעולם עם הח' שעות הנותרות וזהו כיום אתמול כי יעבור הרי כ' שעות ועדיין חסרים ד' על כן הוהפת עוד ד' שעות שהם שיעור אשמורה של לילה שהם ד' שעות כי ג' אשמורות הוי הלילה וזהו אשמורה בלילה שאשמורה א' של הלילה שעבר עשה כאלו עדיין היתה עתידה לעבור והוא כי הנה זה היה על צד החסד והרחמים ולא היתה בשתי אשמורות ראשונות הכנה להריק שפע חסד ורחמים שהן חמור נוער וכלבים צועקים כאשר בשלישית שהיא תינוק יונק כו' כי בה יש שדים כי יינק שפע חסד ורחמים כנודע וזהו ואשמורה א' בלילה שהיא המיוחדת כמדובר. וכונת הענין לומר לפניו יתברך זכור רחמיך הראשונים אשר עשית לאדם כי הארכת ימיו למען יתקן בהם את אשר עוות וחוסה וחמל על אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז וזה אמר זרמתם כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ואשמורה. הוא חלק משלשה חלקי הלילה נקראים אשמורה בלשון מקרא:

כי, בעיניך - עם בני אדם ידבר השם ואל תתמה בעבור שובו לשון רבים, ואחר כן בעיניך, כי כן משפט הלשון. זכור ימות עולם בינו, טפכם נשיכם וגרך.

כי אלף שנים. ר״‎ל ע״‎י היסורים כאילו תאמר להאדם הלא אף אם תחיה אלף שנים הלא יהי׳‎ בעיניך כיום אתמול כאשר יעבור כי אחר שעבר הזמן מה לו אם היה זמן מרובה או זמן מועט הלא הלך לו ואיננו:

ובעיניך. בגעיא:

כי אלף, כן תאמר אל בני אדם, שובו מעולם הזה הזמני, כי אלף שנים שחיית פה בעולם החומרי, הלא ידמו בעיניך כיום אתמול כי יעבר, וגם ידמו בעיניך כאשמורה בלילה, ומבאר נגד מ"ש כיום אתמול כי יעבור זרמתם, שזרמתם את האלף שנים כמו שזרמת את יום האתמול, (מציין מרוצת הזמן כמרוצת זרם מים שהשבולת שוטפת והולכת, וכל שבולת שוטף את חברו, כן כל רגע מרגעי הזמן שוטפת את רגע הקודמת לה מן ההוה אל העבר, ואין הבדל בין אם היה העבר יום אחד או אלף שנים, כי העבר איננו בהוה, והזמן החולף אפס מן המציאות), ונגד מ"ש ואשמורה בלילה, אמר שנה יהיו, כמו שבזמן של הלילה לא נעשה בה תנועה ופעולה, רק בה ישן הבע"הח ולא פעל מאומה, כן היו כל האלף שנים כאלו ישנת בהם, עד שמצד זה האלף שנים שחיית היו כלא היו מצד שני ענינים, א. מצד שנזרמו ונשטפו מן המציאות כיום אתמול, ב. מצד שגם בעת היו במציאות ישנת בם ולא עשית כל מאומה, בבקר שיעור הכתוב האלף שנים ידמו בעיניך בבקר כחציר יחלף כיום אתמול כי יעבר מדמה הבקר הבא בהוה כאילו צמח ויצא מן הזמן כצמח חדש, ור"ל בבקר שיצמח כחציר במציאות, ידמה הזמן של אלף שנים שעבר כיום אתמול:

כיום אתמול כי יעבור. שכבר עבר:

וטעם כיום – אולי חיית אתה בן אדם אלף שנים, ככה יהיו כיום אתמול, כי יעבור שכבר עבר, או כמו אשמורה בלילה. ועל דרך הפשט מה טעם לאמר כיום אתמול היה מספיק היום והנו כמו אילו חיה אלף שנים, ואשר יורה יושר, פירושי שיאמר: ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שלא יגיעו לאלף ולפרש אותו על דור המבול רחוק הוא.

ואשמורה בלילה. וכמו משמרה אחת ממשמרות הלילה כי לאחר שעבר הזמן משמר אחד ואלף שנים לאחת תחשב:

זרמתם שנה יהיו. עכשיו חטפתם לאותם השנים והבאתם לימים מועטים שאינם אלא כשנת תנומה ששני הדורות שבעים שנה הם, כמו שמפורש בסוף הענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם חשובים שינה אחת כענין (לקמן קכ"ז) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ועל שבעים שנה של גלות בבל נאמר שהיה שבעים שנה:

זרמתם. כנגד האל יתברך דבר המשורר ואמר זרמתם שכל בני אדם כזרם ממים שהולך ושוטף במהרה או יהיה כמו השינה ר"ל כמו החלום בשינה כי בהקיץ אין מדברי החלום כלום:

זרמתם שנה יהיו וכו' הנה אחר כל החסד אשר הארכת ימי אדם למען יספיק ליתקן הנה לדורות עולם לא עשית כן כי אם זרמתם ותשטוף ימיהם שהוא כי לא נשאר רק שבעים שנה כאשר יזכיר בסמוך והן אמת כי לטובה היתה הכונה שהוא כי למען אימות מות הקרובה לבא אליהם כל החי יתן אל לבו לשוב מרשעו וימות צדיק באופן שגם במותו יקרא חי ולא תתייחס פרידתו אל מות כי אם אל שינה כמאמרם ז"ל כי הצדיקים בסלוקם מראים להם מתן שכרן וששים ושמחים ונפשם שבעה והם ישנים וזה יאמר זרמתם והקצרת ימיהם למען שעל ידי כן שנה יהיו ולא מיתה כי בהביט אל המות יתקנו מעשיהם עד היותם במיתתם כישנים שינה ולא מיתה שיקראו ישני עפר וזה על ידי שבבקר שהוא זמן הבחרות מהרה כחציר יחלוף יפריח ויחדש מעשים טובים או שיחלוף וימיר מעשה הילדות אל הפכו הוא מעשים טובים בראות כי זורמו ימי חלדו ומות תבואנו על כן מאז הבקר יחדש טובו:

זרמתם. ענין מרוצת המים כמ״ש כזרם מים (ישעיהו כ״ח:ב׳) והושאל למרוצת השנים יחלוף. ענין התחדשות כמו יחליפו כח (שם מא):

זרמתם. פעל, משם זרם מים, כמו זורמו מים עבות

זרמתם - שב לדבר עם השם, כי השנים תשימם כמו זרם מים עבר אותם, כמו השינה, או הטעם שישנו שנת עולם.

זרמתם. מרוצת חייהם המה כחלום השינה כי בהקיצו אין דבר מדברי החלום כן אין ממש בחיי האדם:

זרמתם. לשון שטיפה כמו (חבקוק ג) זרם מים:

כחציר יחלף. מצייר זמן ההוה המתנענע ברגע ההוה כחציר היוצא מן זרעו אשר נתבלה בארץ וישוב להצמיח מינו, כן יום העבר הצמיח מינו שהוא יום הבא לאחריו, אבל גם הוא דומה כחציר ועשב, הצץ וחולף כחותיו ומזונו בכל רגע ורגע, עד ישתיך הליחות השרשי שבו כל רגע, ויינק מזון אחר והתכה אחרת תמורתו, עד שימולל ויבש בערב, וכן הבקר החדש יבלה את רגעיו אשר יתחלפו מרגע לרגע, כל רגע מתכת את חברתה ותכנס במקומה, עד שבערב ימולל היום ההוא וישוב מן ההוה אל העבר :

בבקר. ר״‎ל בימי הנעורים לבד מחדש ומחליף כח כחציר הזה שרק בבוקר יחליף כח:

בבקר כחציר יחלוף. הנולד בלילה מת בבוקר לסוף השינה ואם

בבקר יציץ. מיד חלף ועד בא הערב ימולל ויבש, למה:

בבקר כחציר יחלוף. כמו החציר כן יחלוף ויעבור במהרה אפילו בבקר כלומר שימות בימי הנעורים כמו החציר שהוא רטוב לפני שמש ובבקר כצאת השמש עליו ייבש:

אך מה נעשה כי יצר לב האדם רע כי אם שכונתר כך היא בני אדם לא יעשו כן כי אם בבקר יציץ הפרחת מעשים טובים כי לא יבצר מליתן אל לבו פן ימות בנוער אך הבחרות יבטלנו והמר ימיר טוב ברע וזהו וחלף כי בני האדם לא ישכילו האמת כי אם הן אמת כי מאימות מות לא יבצר יתעורר לפעמים ויצץ ציץ איזו תשובה בבחרות מאימת מות פן ימות בנוער או התחלת מעשים טובים כאילן שיציץ ציץ אך לא יתמיד כי אם וחלף שמחליף וממיר הטוב ההוא ולערב שהוא לעת זקנה במקום שהיה לו להשליך העולם הזה אחרי גוו ולדבק בקונו אדרבה במה שמאריך ימים שוכח המות וימולל הציץ שהפריח בבחרות ויבש טוב מעשיו.

יציץ. יפריח:

בבקר יציץ - דור אחר דור וחלף מגזרת חליפות שמלות כדרך: אם הרגם ודרשוהו, תשלח רוחך יבראון.

בבקר יציץ. אם בבקר יציץ ומחליף כח הלא לערב בימי הזקנה ימולל ויבש ודומה הוא לחציר הנתייבש אחר שזרחה החמה עליו כל היום:

בבקר, ר"ל כן ידמו בבקר ההוה אשר יציץ וחלף עתה ויוצא אל המציאות, אשר גם צמח הבקר הזה ימולל ויבש לערב, כי גם בקר ההוה הנמצאת עתה במציאות אינו מתקיים רק דומה כציץ הפורח ומתקיים יום אחד וימולל ויבש בערב:

וחלף. זה מן לשון אם יכרת ועוד יחליף יחליפו כח ענין התחדשות אמר אם בבקר יחלף כלומר פעמים יהיה שליו ושקט לערב שהוא הזקנה ימולל ויבש כמו הקציר אם יהיה בו כח רטיבות בבקר שהשמש אין בו כח החמימות כל כך לערב ימולל ויבש שהכתה אותו כל היום השמש:

או יאמר ימולל לחותו השרשי ולא לאט מעט מעט כי אם כדבר שהולך ונכרת וזהו ימולל ובזה תחת הפריחו תורה מצות אדרבה מה שהוציא ציץ בבקר הוא מתייבש בערב הוא בזקנה כי אז בימי הרעם מתרפה מעבוד את קונו באופן כי לא יתקנו מעשיהם:

ימולל. ענין כריתה כמו כי אמילם (לקמן קיח) ויבש. ר״ל וכבר נעשה יבש וכן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳):

בבקר - והדור שיציץ וחלף דומה אל הציץ הדל שאין לו כח בו, שבערב ימולל ויבש והנה דימה חיי האדם כמו מבקר עד ערב.

ימולל. מבנין פועל מרובע והוא פועל עומד ועניינו יכרת:

כי כלינו באפך וגו'. ועל כל זאת:

כי. עתה ידבר על לשון הגלות אמר כל אדם הוא הבל אפילו אותם שהם בשלוה כל שכן אנחנו בגלות באפך שאנפת בנו על עונותינו והפסוק כפול בענין במלות שונות:

ותחת מה שעשית כדי ששינה יהיו שגם מיתתם אל שינה תתייחס ולא למיתה שהוא במותם על ידי שכינה או כח קדושה נהפוך הוא כי אדרבא כלינו באפך כי עת הסילוק שאנו כלים בו על ידי כח קדושה הוא כי אם באף הוא אחד מן המשחיתים שנקרא אף כי הוא להם מלאך המות בזעף אף ובחמתך שאם אין כח המשחית הנוטל הנפש מתייחס לאף הקשה מחמה ככתוב אצלנו במקומות רבים כי אם במתייחס לחמה לא יבצר שגם בה נבהלנו כי נפיש בעתותא דמלאך המות כמ"ש ר' יוחנן ורבא על עת שראוהו בסילוקן ומתים בבהלה הפך הצדיקים המתים מתוך שמחה כמד"א ותשחק ליום אחרון:

ויעש אלהים את הרקיע. ויבדל בין המים וגו' אשר מעל הרקיע. מים שעל הרקיע במאמר הן תלוים. שאילה מאחר שאמר ויעש אלהים את הרקיע מה תלמוד לומר ויהי כן. תשובה ויהי כן זה פירושו לדורות שאין לו חליפין כשאר ויהי כן שמתחלפים בכל שנה. והרקיע שעשה ביום שני הוא חוץ מן השמים שנבראו ביום ראשון. שנאמר על פני רקיע השמים. כמו שער החצר (שמות לה יז). וכמו פרכת הקדש (ויקרא ד ו). ואף על פי כן קראן שמים. שנאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים. ואמרו רבותינו ז"ל כי ששה רקיעין הן חוץ מן הרקיע הזה. שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים (דברים י יד). ושלמה אמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז). כי הקב"ה הוא מעונו של עולם. שנא' ה' מעון אתה (תהלים צ א). והעולם תלוי כקמיע ביד גבור. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשהגביה הרקיע עם המים. מיד ברא מלאכי השרת. שנא' המקרה במים עליותיו השם עבים וגו' (שם קד ג). וכתיב סמוך ליה עושה מלאכיו רוחות (שם שם ד). וגם גיהנם ביום שני נברא. שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל לג). איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום. הוי אומר זה יום שני של עולם. לפיכך לא נאמר כי טוב בשני.

ומשה בן שמונים שנה. הגיע לגבורות,שנא׳ ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ י).

באפך, ובחמתך. הבדלם מבואר בכ''מ (וע''ל ו' ב') וההבדל בינם לבין עברה ע''ל ז' ז' :

כי - כאילו אנפת בנו, על כן יכלו ימינו.

כי כלינו. עתה ידבר על לשון בני הגלות בבל שיאמר אם חיי כל אדם הוא הבל אף אם המה בשלוה כל שכן אנחנו אשר כלינו באפך שאנפת בנו על עונותינו:

כי כלינו, אחר שהציע כי האל הוא מעון הנשמות לעולם, ממנו באו ואליו ישובון, התחיל להתאונן על קיצור חיי האדם, אשר לא יספיקו לו להשלים את התכלית אשר עבורו נשלח ממעונו לעולם הזה, והנה קיצור חיי האדם יהיה על שני פנים, א. ע"י עונש על חטא פרטי, ב. ע"י עונש הכללי נשגזר מיתה על אדם וזרעו, ועל שני אלה יתלונן פה, נגד העונש הפרטי אומר כי כלינו באפך, אם כלינו ע"י האף שיש לך על חטאים שחטאנו, ובחמתך נבהלנו, יש הבדל בין אף ובין חמה, שאף הוא הקצף הגלוי, וחמה הוא הכעס השמור בלב, ור"ל חוץ ממה שכלינו ע"י אפך הגלוי, עוד נבהלנו ע"י החמה הצפונה, ומפרש נגד מ"ש כי כלינו באפך שתה עונותינו לנגדך, שהאף המתגלה בא ע"י העונות, (וגם ר"ל שתשית את עונותיהו לנגדך, דהיינו שתחשב את העון לפי ערך גדולת מי שחטאו כנגדו שהוא בלתי ב"ת, ועפ"ז מגיע לחוטא עונש גדול וכבד מאוד), ונגד מ"ש ובחמתך נבהלנו מפרש (עונות) עלומנו (שתה) למאור פניך, גם עונות הנעורים שאנחנו כבר שכחנו אותם, תשית אותם נגד מאור פניך ששם אין חשך ושכחה רק הכל גלוי ונראה, וכאלו ישמור עוד חמה צפונה על עונות נעורים:

ובחמתך נבהלנו - כמו: ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה.

ובחמתך. הוא כפל במ״‎ש:

שתה עונותינו לנגדך. ואת עלומינו את חטאת נעורינו שמת למאור פניך:

שתה. משפטם שתתה והתי"ו למ"ד הפועל נבלעת בדגש תי"ו הנמצא והוא כתוב בלא ה"א וקרי בה"א ואחד הוא בענין כי הנח שאחר הקמ"ץ פעם כתוב פעם אינו כתוב והמלה מלרע שלא כמנהג והטעם כתבנו בספר מכלול בספר הדקדוק ממנו: אמר שתה עונותינו לנגדך. כלומר שתראה תמיד ותענישנו עליהם:

ושמא תאמר מה תשתוחח על המות ואדרבא אז ינוח להם כי אין סילוק בלי הראות שכינה כנודע ואז הנפש תצא אליה לז"א שתה עונותינו וכו' והוא כי הן אמת כי אין איש מת מבלי הראות שם שכינה אך מה יסכון לבלתי צדיק כי אחר התיצב נגדו שכינה ותשאף הנפש לצאת הלא כל עונותינו אשר נעשו כחות טומאה חיצונים הלא מתיצבים לעומת השכינה ואז בצאת הנפש החוטאת כל אותם הכחות אשר עשתה בהעוותה ידבקו בה ותסתלק השכינה ואותם הכחות יאחזו בה כאריות שואגים ויקלעוה בתוך כף הקלע וזהו שתה עונותינו וכו' לומר מה בצע בהתיצבות שכינה אם שתה עונותינו לנגדך הוא נגד השכינה לידבק בנפש אשר חטאה ועשאתם וגם אשר אין לו עונות מזיד כי אם שגגות גם הוא לא ישמח בשכינה כי הלא גם שלא יעמדו העונות נגד השכינה לסלקה לגמרי לפחות לא יבצר שיספיקו להפסיק למעט אור פניך כי יתיצבו נגדך וזהו עלומינו הם אשמות העלם שהם השגגות לא יבצר שיושמו למאור פניך שגם שלא תסתלק לגמרי יעמדו מנגד לבל יאיר לנו אור פניך הנה כי לא שוה לנו מה שזרמת את ימינו וקצרת חיינו למען שעל ידי היות המותה נגד עינינו נתקן מעשינו ונישן במות ולא נמות כי אדרבא לא נתקן מעשינו ונכלה בהבל ימינו ונמות לשחת ולא יתהפך לשינה:

עלומינו. מלשון העלם וחסרון ידיעה:

עלומנו. עונות עלומינו ימי הנערות, גם נכלל בו עונות שהם נעלמים מאתנו :

שתה - ובאמת יש לך להתעבר עלינו בעבור עונינו תענישנו מעט מעט. אמר רבי משה: כי עונינו עונות עלומינו. והנכון בעיני: שהוא מגזרת תעלומה, על כן: למאור פניך.

שתה. שמת עונותינו נגדך לזכור בהם ולפרוע עליהם גמול:

שת. שתה קרי והמלה מלרע וכן במסורת ב' חד מלעיל וחד מלרע וסימן כל שתה תחת רגליו. שתה עונותינו לנגדך. וכן כתב רד"ק בפירוש ובמכלול דף קל"ה:

עלמינו. נעורינו כמו (שמואל א יז) בן מי זה העלם:

עלמנו למאור פניך. עלומנו חסר יו"ד הרבים או לשון יחיד ופירושו ענין הנעלם הוא למאור פניך כי אין נסתר לך כי הכל הוא מאור פניך ויש מפרשים עלומינו חטא נעורים ולזה הפירוש יהיה חסר יו"ד הרבים כי לא נמצא עלומים נעורים זקונים בלשון יחיד:

עלמינו. השגיאות שהמה נעלמים מאתנו תשימם מול מאור פניך לזכור גם בהם ולשלם גמול עליהם:

למאור פניך. למולך להביט בהם:

פנו בעברתך. ופנו ונבערו והלכו להם בעברתך:

כי. כי לא היו בהם ימי טובה אלא כלם פנו בעברתך:

ואם תאמר נא ה' הלא בזה אשמתכם רבה כי לא הספיק מה שקצרתי ימיכם להכשירכם הלא לעומת זה ראה נא ה' כי כל ימינו פנו בעברתך והוא כי אפילו ריקנים שבנו מלאים מצות אלא שהצרות מאבדין אותם כענין הגליות ועניות אשר לא יניחו מדה טובה לישראל וזהו כי כל ימינו כו' והוא במה שידענו מספר הזוהר על פסוק דקרבו ימי ישראל למות כי ימי הצדיק אשר בהם פעל ועשה מצות ה' קנו הויה וקיום רוחני והן הם המתקרבים ובאים לעת מצוא זו מיתה להתיצב ולהאיר לפניו להראות פני אלהים וישישו בשמחה אמר הנה לא יבצר כי ימים רבים קנינו ועשינו אותם ימים שלנו במעשים הטובים שבהם פעלנו טובה ונעשו הויה וקיום רוחני להתקרב לפני ה' בסילוק אך מה נעשה כי כל ימינו שהיו לנו קיימים קיום עצמיי פנו ממקום הוית רוחניותם בעברתך הידועה שהיא בזעת אפיך תאכל לחם כי עניות לא הניח מדה טובה לישראל ועל פת לחם יפשע גבר. או אחר שעל דורות עולם ידבר אפשר יאמר בעברתך על עברת הגליות באופן שתחת היות שנינו חיים וקיימים כלינו שנינו כמו הגה שלא נשאר מהנעשה בהם כי אם כמו הגה וספור בעלמא שאדם מספר מה שכבר היה בהם של מה לך ושל מה בכך בלי תועלת מה שאין כן העושה בם תורה ומצות שמקנה בשנים קיום רוחני והוא כי בצרותינו לא נמשכנו אחר מעשים הטובים שבהם עשינו ימינו הנאמרים ונהפך השיטה עד בטלנו העמדתם וקיומם:

פנו. מל׳ פניה:

הגה. כמו והגה מפיו יצא, דבור :

כי - הנה פירוש טעם אשר כלינו באפך, שכלינו שנינו כמו הגה, כמו: והגה מפיו יצא, שהדיבור אין לו מעמד, כי ברגע דבור המדבר ימצא ואחר כן כאילו לא היה.

פנו. הלכו להם בעברה וזעם הבאה מעמך:

כי, ונגד המיתה הטבעיית שנגזרה בחטא אדה"ר, אומר אם כל ימינו פנו בעברתך, שגדר שם עברה הוא שע"י קצפו וחמתו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, וזה הוא בעונש שנגזר על כל הדורות שלא חטאו בחטא אדה"ר, שזה ע"י עברה להעניש את הבלתי חוטא, וע"י העברה הזאת פנו כל ימינו עד שכלינו שנינו כמו הגה, ר"ל כמו שיצא הגה ודבור וגזרה שהגה וגזר ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שאם יהיו ימי שנותינו בהם, בשנים הרגילים (מלת בהם מוסב על שנינו), אז יהיו שבעים שנה, ואם (ימי שנותינו) בגבורות, אם יהיו בגבורות יותר מן טבע הרגיל, אז יארכו שמונים שנה, ורהבם, ר"ל רהב הימים והתנשאם יהיה עמל ואון, דהיינו הפעולות שיפעל בימי חייו שבם יתנשאו ימיו יהיה עמל ואון כי גז חיש, ר"ל ובכל אופן, החיש גז, שטף הזמן החש וממהר במרוצתו, זה קורא חיש, הוא גז ונגזז מן המציאות בכל רגע, שבכל רגע יגוז רגע ההוה מן ההוה אל העבר, ונעופה, ואנו עפים עם החיש ומהירות הזמן מן המציאות אל ההעדר, כי הזמן הוא חיי האדם, ובכל רגע תגוז רגע מן הזמן וחלק מחיי האדם מן המציאות, אל תהום כאפס, עד כי מי יודע עז אפך, ר"ל אנחנו עפים עם שטף הזמן, ולא נוכל לדעת לא עז אפך שתעניש אותנו על חטאים פרטים, שעליהם אמר כי כלינו באפך, ולא עברתך כיראתך ולא יש מי שיוכל לדעת את עברתך הכללית שהוא בחטא אדה"ר (שעליו אמר כל ימינו פנו בעברתך) שהיא מתדמה עם יראתך הגדולה, שכן היא כוללת כל בשר אשר בו רוח חיים שכולם המות כרוך בעקבם, ומי יודע אותה, וא"כ אבקש למנות ימינו כן הודע שנביא לבב חכמה, אחר שע"י קוצר ימינו אין אנו יודעים מאומה לא מאפך ולא מעברתך, ואנחנו מתים מבלי השגת השלמות אשר בעבורו נבראנו, הלא ראוי שתודיע לנו שנוכל למנות ימינו כן באופן זה אשר נוכל להביא בו לבב חכמה, נגד מ"ש ורהבם עמל ואון, תלמדנו שנביא בימי חיינו לבב חכמה, ולא יהיה ימינו לריק ולתהו:

כמו הגה. כדבור הממהר לכלות:

כלינו שנינו כמו הגה. אמר כלינו שהוא פועל יוצא לומר כי אנחנו גורמים הכליון בעונינו:

הגה. ענין דבור כמו ולשוני תהגה (לעיל לה):

כלינו. אנחנו בעונותינו גורמים כליון שנותינו להיות נמשך זמן דבור בעלמא:

והגה. הדבור היוצא מן הפה חלף במהרה כן שנינו חלפו במהרה:

ימי שנותינו בהם שבעים שנה. שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם:

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: ת"ש דאמר ר' יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך ה' מאות שנה ובין (כל) רקיע לרקיע מהלך ה' מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע אך אל שאול תורד אל ירכתי בור וכו':
(פסחים צד ע"ב)

ימי. משה רבינו דבר על הרוב אמר על קצור הימים שמתלונן כל דור ודור בגלות כי ימינו קצרים ולא נוחיל לראות הישועה אם לא תקרב הגאולה:

ועוד טענה שמת לתת התנצלות מה על מה שלא נכלה ימינו ושנותינו בעבוד את ה' והוא כי הנה ימי שנותינו כו' והוא בשום לב אל מלת חיש שהוא שם המהירות ומהראוי היה יאמר כי גז מהרה וכיוצא בו אך נבא אל הענין בהזכיר מאמרם ז''ל במדרש חזית על רבי בון שנפטר בבחרות שאמרו כי ראה הקב"ה שמיהר לעשות מעשים טובים בזמן מועט וסלקו מהר פן יחטא ויקלקל או שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ונבא אל הענין אמר הנה יש דבר המחטיא את האדם אשר עיני בשר לו ומוליכו דרך לא טוב והוא כי יראה ימי שנותינו שניתנו לדורות והם אשר חסרו מהאלף של אדם שהע' שנה אלה נמצאים בהם בבני האדם ואם בגבורות ימצאו גם שמונים שנה ויראו כי ורהבם של החיים הארוכים האלה הם חיי עמל ואון שהוא לבלתי צדיקים ולעומת זה נראה כי גז חיש והוא הצדיק המת בקיצור ימים על שמיהר להשלים נפשו בימים מועטים שאותו המהירות הכריתו וזהו כי גז חיש שגז אותו החיש הוא המהירות שמיהר להשתלם הכריתו שהוא הצדיק שמיהר לעשות כל מה שהיה ראוי לעשות בשנים רבות ועל ידי כן ונעופה שנחשיך עצמנו בסברת הרהור זה והוא כפירוש השני שפירש הראב"ע ונעופה כד"א ארץ עיפתה כו' והוא כי לעיני בשר לנו יפלא כי נראה בעלי עמל ואון יאריכו ימים וצדיקים יגוזו מהרה והיא שאלת רשע וטוב לו צדיק ורע לו אשר כמה נחלו על שבר שאלה זו:

ורהבם. ענין התחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳):

בהם. בימים שונים הנזכר בכתוב הקודם, ר''ל בימי החיים הרגילים

ימי - אולי יטעון טוען: והלא משה חיה ק"כ שנה ואיך הוא יאמר שבעים שנה? זה לאות כי משורר היה שמו משה, והתשובה ככה נוכל לומר כי נח דניאל ואיוב אינם נודעים והלא יראה בתחלה איש האלהים ובעבור זה הזכיר שאיננו מתעסק בהבלי העולם וככה טעם זה המזמור, משה ידבר על לשון כל דור ודור גם דורו כן היה עד היום, אולי זה עשה זאת התפלה לפני התנבאו שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים.

בהם. במספרם יהיו שבעים שנה:

ורהבם. קריאת הרי"ש בקמץ חטף:

ימי שנותינו בהם ע' שנה וכו'. שמעתי מהרב הישיש כמה"ר שאול בכ"ר דויד ז"ל שפירש במ"ש פ"ג דשמחות זקן שאכל את החלב או שחילל שבת מי מודיעני שמת בהכרת אלא המת לג' מת בהכרת וז"ש הכתוב ימי שנותנו וכו' מי יודע עוז אפך הכונה כאשר יגיע לע' או לפ' שנה מי יודע עז אפך אם בן ע' או פ' יאכל חלב וכיוצא ונתחייב כרת הרי פלט ליה מכרת ובמה יודע עז אפך ומדת הדין הקשה. לז"א למנות ימינו כן הודע דאכתי איכא כרת דיומי ואני בעניי הרחבתי קצת הביאור בקונטרס ראש דוד פרשת משפטים בס"ד עש"ב:

ואם בגבורות. ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם:

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה: תניא אמר רבן יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד כל העולם כולו עליו במלכותו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן וכו':
(חגיגה יג ע"א)

ואם בגבורות שמונים שנה. נמצא כי הם מעט מן המעט:

גז. ענין כריתה ותלישה כמו גזי נזרך (ירמיה ז):

ורהבם. שם, גדלם ותקפם

וטעם בהם – דבר גדול יהיה אם היה במספרם שבעים שנה.

ואם בגבורות. ואם בהתגברות כח הטבע יהיו שמונים שנה:

ורהבם עמל ואון. וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים:

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ: אמר מר זוטרא מאי קרא דכתיב תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו שבעים שיבה שמונים גבורות דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה וכו':
(מועד קטן כח ע"א)

ורהבם עמל ואון. חוזק הימים והוא מקור או שם כלומר אפילו מי שיהיה ימיו בשלוה, עמל ואון הם כי לא יאריכו לו הימים:

חיש. מהר כמו חושה לעזרתי (לעיל לח):

גז. כמו ויגז שלוים מן הים

ורהבם - וימי רהבם ימי הכח והחוזק שהם ימי הבחרות, כולם הם עמל ואון.

ורהבם. אף התוקף והאומץ של השנים ההם המה יגעים וצער:

גז. לשון העברה כמו נגוזו ועבר (נחום א׳:י״ב) ויגז שלוים מן הים (במדבר י״א:ל״א):

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ: רבה אמר רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר בר"ה נפקדו שרה רחל וחנה אמר רבה ליתנהו להני כללי מכדי מתני' מאן תקין רבי והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאי שמא לא זכה להבנות הימנה ודלמא איהי דלא זכיא איהי כיון דלא מפקדא אפריה ורביה לא מיענשה וכו':
(יבמות סד ע"ב)

כי גז חיש ונעופה. סר חוזק הימים ההם במקרה:

יחיש. שם על הזמן הממהר ורץ :

כי גז - שיכרתו מהרה כמו גזי נזרך וזה טעם חיש ונעופה, והנה נהיה כעוף נודד ממקומו, או ונעופה - לשכון ארץ חשך, ארץ עיפתה, עושה שחר עיפה, או המלה מגזרת עפעף כמו תעופה כבוקר תהיה התעיף עיניך בו ואיננו, וכאילו תעופה היו ימינו.

כי גז. לפי שלא יאריכו ימי האומץ כי מהר יוכרת ויעוף א״‎כ האומץ שהיה בתחילה גרמה להוסיף הצער בהעדרו:

נעופה. אל הקבר כלומר נלך שם במהרה כעוף:

גז ענינו סר ממקומו והוא פועל עומד:

מי יודע עז אפך. בימים מועטים כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך ואתה כיראתך עברתך. כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים:

מִי יוֹדֵע: אמר רבי יוחנן כל המצדיק את עצמו מלמטה מצדיקין עליו הדין מלמעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף רבי חייא בר אבין אמר רב הונא מהכא וכיראתך עברתך וכו':
(תענית ח ע"א)

מי. מי יכול להשמר מאפך וכמה הוא עוז אפך כי אנחנו רואים כי כמו שיראתך באדם כן עברתך בו כלומר כל מה שיראוך יותר עליו תביא עברתך כשיחטא מעט כן אמר על בני אהרן בקרובי אקדש:

ושמא תאמר נא ה' כי הלא החי יתן אל לבו כי כל רעת הרשעים שמורה להם ומשלם לשונאיו בעולם הזה מעשה איזה דבר טוב נמצא בו וההפך בצדיק או שמקדק עם חסידיו כי אין מיתה בלא חטא ולמה יתנו לב להרהר ברע הלא הוא כי עיני בשר למו והאדם יראה לעינים כי מי יודע עז אפך לומר כי מה שאתה מאריך ימים לרשע אשר מאסת לא ידעו בני האדם כי עז אפך הוא כ"כ גדול שמתאפק לסבול האריכות ההוא מבלי יפקוד עליו פשעיו וידמו היו תהיה כמלך מבני אדם שלא יעצר כח להאריך למכעיסיו שבעים או שמונים שנה ולהיטיב לו בינתים על איזה טוב אשר עשה בין הכעסותיו העצומות והרבות כי חמת אדם תפקוד מיד וזהו מי יודע כו' לומר מה שיהרהרו על שמאריך ימים לרשע הוא כי מי מבני אדם יודע עז אפך להתאפק מלפעול עד יאכלו שבעים שנה איזה מעשה טוב אשר עשו כי גם גדולים וטובים נתמהו על ראות הוא יתברך גוים מרקדים בהיכלו ושותק ולפי האמת הן הן גבורותיו ועזו לסבול עד מלאת סאתם וכן מה שגז חיש שהוא הצדיק שיתקצרו ימיו גם על זה יהרהרו כי גם מי יודע שכיראתך עברתך שכפי גודל יראת אדם ממך כן תרבה עברתך שתדקדק עם חסידיך ועל כן ימצא איש את לבו להרהר כי גז חיש הצדיק כמדובר:

ויפגע במקום. רב הונא בש"ר מאיר אמר למה מכנים שמו של הקב"ה מקום. וכן הוא אומר בנעמן. והניף ידו אל המקום (מ"ב ה יא). לפי שהוא מקומו של עולם. וכה"א ה' מעון אתה היית לנו (תהלים צ א) אתה מעונו של עולם.

מי - אמר רבי משה: כי זה הפסוק קשור עם הבא אחריו והטעם כל איש שהוא יודע עוז אפך וידע למנות ימינו האמת נודע אליו, ונביא הוא כי יש לו לבב חכמה ויפרש כן כמו בנות צלפחד, ומלת הודע כמו הושב כספי ועל זה הדרך: או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ולפי דעתי: מי יודע - מי זה שיוכל לדעת עוז אפך?! וכפי היראה ממך ככה עברתך, על דרך בקרובי אקדש כאשר דרשו קדמונינו במלת וסביביו נשערה מאד.

מי יודע. בימים מועטים כאלה מי יוכל לדעת חוזק אפך על מה היא ולהיות נשמר ממנה:

(ט) או יאמר על דרך הנזכר הנה כל ימינו של הכולל פנו בעברתך שהוא בראות עברתך שאתה מתנהג שעל ידי כן נהרהר וכלינו שנינו שלא בדבר קיום שהיא עבודתך הנותנת קיום בימים כמה דאת אמר ויקרבו ימי ישראל כי אם בהבלי העולם שלא נשאר מהם כי אם כמו הגה וסיפור מעשה שהיה בהם והם אינם:

וכיראתך. כאשר יראתך נעלמה מלדעת איך נירא את ה׳‎ כן נעלמה עברתך מלדעת על מה אתה מתמלא עברה וזעם כי אין להשיג בימים מועטים כאלה:

(י) ופירש מה היא עברתך שעליה באים להרהר הלא היא אשר הם צדיקים כי ימי שנותינו בהם כי ימים של השנים יש בהם בימים בלבד שיעור ע' שנה בימים שבקרב השנים כענין מאמרם ז"ל על ר' בון שמת בקצרות שנים אמרו עליו קנה ר' בשנים מועטות מה שהיה אחר עושה בע' שנה וכענין זה יאמר כי יש אשר ימי שנותינו בהם בקצת השנים יש ע' שנה ואם בגבורות גבר על יצרו יש בהם שיעור פ' שנה וראית ה' כי ורהבם שאם היית מאריך לו הרבה שהוא רובם הנשארים לע' היה עושה בהם עמל ואון על כן טרם יפסד תאספנו ובראותנו איש כזה כי גז חיש מן העולם ונעופה כל הרואים נעוף בהרהור מן העולם והוא פירוש אומרו כי כל ימינו פנו בעברתך שבראות עברתך על צדיק שנכרת בזה נמנעים מעבוד את ה' חלילה והם פונים ימיהם כמעופפים מהעולם:

(יא) וזה לנו על כי מי יודע עוז אפך שמא להגן על עוז אפך סילקת אותו או אולי וכיראתך עברתך שלפי יראת חטאו דקדק עמו כלומר על כן לך יאתה להרים מכשול מבני אדם ולרחם על נפשם בל יאבדו:

(ט) או יאמר כי כל ימינו פנו בעברתך כמדובר למעלה כי על עברת בזעת אפיך תאכל לחם אנו מוציאים כל ימינו לקבץ ללחם ביתנו ולא עוד אלא שכלינו שנינו בדברי רוח כמו הגה שאדם הוגה ואומר:

(י) ימי שנותינו כו' וכיוצא בו ופירש ההגה ואמר שהוא שדרך איש להיות הוגה ואומר בבחרותו הנה ימי שנותינו בהם בבני אדם ע' שנה ואם בגבורות פ' שנה כלומר ולפי זה עוד לנו זמן לעבוד את ה' ועתה נוציא זמנינו ובהנאותינו עד שעל ידי כן ורהבם עמל ואון שמוציא רובם בעמל ואחרי כן בראות כי גז ונכרת קודם מלאת ע' שנה אומר מה זאת הנה חיש ונעופה והוא מאז"ל כי פי' ימיו כצל עובר אינו כצל כותל או אילן כי אם כצל עוף בשעה שהוא עף וז"א חיש ונעופה שאומר חיש הוא מה שונעופה שהוא כעוף הפורח נמצא שעל ידי הגה חשבונות של הבל כלינו שמנו באמור ימי שנותינו כו' ודומה לזה. ואומרו ורהבם ולא אמר ורובם אפשר לרמוז כי לא על צדיקים ידבר כי אם על רהבים ושטי כזב או ירמוז בה"א כי שנות עמל ואון הם חמשה חלקים משבעים שנה הנזכר שהוא להוציא מע' שנה עשרים שאינן בני עונשים לשמים:

(יא) מי יודע כו' ועוד טענה אחרת לשלא יתן האדם אל לבו את אשר יהיה אחר מותו הלא הוא כי הרשעים לא ישיגו בדעתם עוז גיהנם כי לא יראוהו בעין כי מי יודע עז אפך והצדיקים יבטחו בצדקתם ולא ישימו לב כי לפי יראתם את ה' יגדל ענשם כי מדקדק עם חסידיו וזהו וכיראתך כו' חוזר אל האמור כי גם מי יודע כי וכיראתך שיראים אותך תהיה עברתך:

ובזה יובן בס"ד עוד ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ידינו דייקא שלא חטאו וכזה אז כוננה עלינו:

למנות ימינו כן הודע. כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה, ונביא לשון הבאה, (וי"א למנות ימינו כן כמנין כ"ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות) (שופטים ח׳:ט״ז) (סא"א):

וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול וכו':
(בבא בתרא יב ע"א)

למנות. למנין ימינו כמה הם שנודעים לך כך הודיע אותם לנו ואז נביא לב חכמה כלומר נביא חכמה בלבנו ונשתדל יותר בחכמה כשנדע קצנו ויתן לפרש כי על הגלות אמר כי דברי דניאל סתומים הם וגם המלאך אמר לו שיסתום מה שהיה מבין ממנו. ואמר הודיענו מתי יבא הנביא לישראל כמו שכתוב הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא כי אז יהיה לנו לבב חכמה כמו שכתוב:

למנות ימינו כו' אחרי אומרו כי גם שהוא יתברך קיצר ימי בני האדם למען החי יתן אל לבו כי עתיד למות ויירא מן החטא ויתקן מעשיו אך עם היות שאדם ילוד אשה קצר ימים על כל זה הוא שבע רוגז ועל כן לבו בל עמו להתיצב בדעתו לתקן את אשר עותו וגם יבהלהו להרהר אחר מדותיו יתברך ולבלתי התמיד במעשה הטוב כי יראה רשע יאריך ימים ושנות צדיק קצרי יד אמר עתה הנה משתי הטענות האלה תקן נא אלהינו הא' ואנו נתחכמה על השנית והוא כי כל רעת האדם הוא שישכח המות כי מי יתן והיה מעלה על רוחו אחרי יודעו כי ימי שנות אדם ע' שנה שיתן אל לבו להיות מונה והולד ונותן אל לבו קרבת מיתתו כי בהגיעו לארבעים יתן אל לבו כי לא נשאר לו כי אם שלשים וישקיף כי חלף הרוב ובהגיעו לחמשים ידאג כי לא נשארו רק עשרים ויפשפש במעשיו ועד"ז שנה שנה יהיה הולך וזוכר ושב ומתקן וז"א למנות ימינו כן שהוא להיות מונה שהוא כן כשיעור הנ"ל הוא שבעים שנה הודע לבני אדם שתשפיע בו ידיעה למנות כך גם שלא ידע כי בכל יום הוא מעותד למות זה יספיק כי על ידי כן ונביא אנחנו מעצמנו לבב חכמה כי נביא על ידי כן גם את היצר הרע המכניס בנו רוח שטות אל חכמה ודעת עם היצר הטוב וז"א לבב שהם הב' יצרים שיהיו אחדים ביראת ה' היא חכמה כמ"ש ז"ל על אברהם שאפילו היצר הרע שלו היה נאמן לה' שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהוא על ידי היות המות תמיד נגד עינינו שעל ידי כן לא נטפל רק להשכיל להיטיב ולבלתי הרהר בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו כי הרהור קרבת המיתה ויראת הדין וחשבון לא תניחנו להתרחק מן ה' ולהרהר אחר מדותיו כי נחוש על הדין כי קרוב הוא. או יאמר כי קו לקו על ידי מה שלמנות ימינו תודיענו כמפורש ימשך קו לקו כי ונביא מעצמנו לבב חכמה להשכיל כי גם בכל יום מעותד למות כמאמרם ז"ל על משנת שוב יום אחד לפני מיתתך שהקשו וכי יודע האדם מתי ימות אלא ישוב בכל יום שמא ימות למחר:

ונביא. מל׳ הבאה:

למנות. שיעורו, הודע למנות ימינו כן שנביא לבב חכמה, וזה א' משמושי הוי''ו :

למנות - כדרך הודיעני ה' קצי, תן לנו לב לדעת למנות ימינו. והטעם: שנדע שמספרם מעט יהיה, ונביא בקרבינו, או בנו לבב חכמה.

למנות. לפי מנין ימינו שהם קצרים כן הודע נא דרכיך ר״‎ל לפי ערך מעט השנים כן תרבה לנו חכמה לדעת הכל במעט זמן ואז נביא גם אנו לבב חכמה ר״‎ל אם תתן בנו הרבה חכמה אז נחשוב לתור ולחפש בה לבוא אל תוכן עומק הדבר:

והנה נביא – כמו: ומה נביא לאיש.

ד"א יום של הקב"ה אלף שנים. שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (תהלים צ ד). ומצינו כי חיה תתק"ל שנים. ונשארו שבעים לדורות. שנא'. ימי שנותינו בהם שבעים שנה (שם שם י).

שובה ה'. מחרון אפיך:

שובה. טעמו מלרע אמר שובה אלינו עד מתי תזניחנו והנחם על עבדיך הנחם עליהם כי כבר נשאו עונם:

שובה ה' כו' הנה כתבנו שכל ישעו וכל חפץ בתפלה זו הוא שתשוב השכינה ותשרה בעולם השפל אחר העשות המשכן מאשר נסתלקה על דבר העגל ועד כה הקדים ואמר כי אין לתמוה על אשר יחטאו בני אדם ככל הכתוב למעלה למען הקל מאשמת העם בל תהיה אשמתם מעכבת מבוקשו ועתה גלה כונתו שהוא להחזיר שכינתו למשכן אחר שנסתלקה על דבר העגל ואמר שובה ה' אחר סילוקך כי הלא גם שתאחר הלא עתיד אתה לשוב ולכן עד מתי ומה גם במה שידענו שעל ידי צדיקים שבעה היתה עתידה שכינה לחזור הם אברהם יצחק ויעקב כו' תחת עלותה על ידי שבעה שחטא אדם ועלתה לרקיע ראשון ועל ידי אנוש לשני כו' ואברהם הורידה משביעי לששי ויצחק מששי לחמישי ויעקב לרביעי ולוי לשלישי וקהת לשני ועמרם לראשון ומשה לארץ על כן אמר אחר שעל ידי אתה עתיד לשוב לארץ עד מתי תתאחר. ושמא תאמר הרבה עשיתי שנחמתי על הרעה אין זה יתרון שתתנחם בהיותך מעוכב על השמים רק והנחם בהיותך על עבדיך בארץ שנהיה מרכבה אליך. או יאמר כי הלא כל מאמרו הוא עם שם אדנות כאומרו אדני מעון אתה כו' וידוע שהוא מדת הדין אמר שובה ה' כלומר התהפך מדין לרחמים כאלו תשוב תהיה ה' הוא הויה על דרך מאמרנו על פסוק וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני שאני אלהים נהפכתי מדין לרחמים וזהו אני ה' ואם חטאנו לך והנחם על עבדיך הם האבות. או יאמר אם תמאן להנחם על עון העגל ועל כן לא תשוב למטה אחר שנסתלקת מעל הארץ על עון זה הנחם על עבדיך הם הו' שהורידו שכינה עד הרקיע השביעי כי הכל היתה הכנה להשרות שכינה גם בארץ וימצא כל מה שעשית בשבילם בלתי מועיל. או יאמר אם חטאו מישראל בעגל הנחם על אשר היו עבדיך ולא המירוך כי מה פשעו הצדיקים שילקו באשמת הרשעים. או יאמר אתה על ידי מה שעשה עמלק אמרת כי יד על כס יה שלא יהיה השם שלם עד נקמת עמלק שובה ה' כאשר היה שלם ואם אין זכות בישראל הנחם והתחרט מפירוד שמך על זכות עבדיך. או יאמר הנה בנוח הארון אני אומר שובה ה' רבבות ישראל אמר אמור שובה ה' עד מתי אומר כך כלומר עשה זה בבת אחת לעולם ולא אצטרך לאמרו תמיד ואם אין זכות הנחם על עבדיך:

עד מתי. ר''ל עד מתי שיהיה זה שנביא לבב חכמה ושובה יוצא, שובה את אפך. או עומד, שובה מאפך. או מענין מנוחה והשקט, כמו שובה ה' רבבות אלפי ישראל :

שובה - הטעם מחרון אפך, כי למעלה כתוב: כי כלינו באפך.

שובה ה׳‎. שוב מחרון אפך עד מתי תחרה עוד:

שובה. מלרע:

שובה ה' עד מתי, שובה מחרון אפך עד מתי שנביא לבב חכמה, שעד הזמן הזה שנוכל להביא לבב חכמה תשוב ולא תענשנו באפך ע"י חטאינו, וגם והנחם על עבדיך שלא תחול על עבדיך הצדיקים עברתך הכוללת בחטא אדה"ר:

והנחם. חשוב מחשבה טובה על עבדיך:

והנחם - דרך משל לבן אדם שינחם.

והנחם. חשוב על עבדיך מחשבה אחרת להיות מרוצה להם:

שבענו בבקר חסדך. ביום הגאולה והתשועה שהוא בקר לליל הצרה והאנחה והחשיכה:

שבענו. עת הישועה יקרא בקר ואור:

שבענו בבקר כו' אמר הנה עוד יש טענה אחרת שעליה ראוי תשוב שכינתך אלינו ותפליא חסדך עמנו והוא כי הנה עתה סמוך ליציאת מצרים הוא כעת בקר והתחלת יום והננו עתידים לגליות ולצרות כי לא נעלם זה ממשה ע"ה ואם עתה אינך משביענו חסד לא נוכל לסבול בימים הבאים באמור כי מעולם לא ראינו טובה אך שבענו עתה בבקר חסדך ובזה ונרננה ונשמחה בכל ימינו תמיד כי תהיה לנו תקוה לאחרית שלום כי נזכור מה שהשבעתנו בבקר חסדך. או יאמר ענין מאמרם ז"ל בב"ר כי בסילוק הצדיקים הב"ה מראה להם מתן שכרם ונפשם שבעה והם ישנים שהוא כי מאור האושר ההוא תשבע הנפש כמאמרם שעל כן נאמר באברהם זקן ושבע וגם הגוף על ידי המות יתייחס לישן מהעריבות ההוא. ונבא אל הענין אמר הנה אם נשאל רב טוב בעולם הזה אפשר נשמן ונבעט לכן שבענו בבקר וכו' לומר למה תניח שביעתנו עד הערב הוא עת הסילוק שבענו בבקר חסדך הוא שתראנו אור דבקות השכינה מעין מה שאתה משביענו בערב שאינו השראת שכינה בעלמא כי אם עד גדר שביעה מאורך העתיד לידבק בצדיקים שהוא גדר שעין לא ראתה באופן שע"י כן לא נחטא כי אם שנגילה ונשמחה בכל ימינו כי נהיה דבקים בך ומוציאין כל ימינו בתורה ומצות וע"י כן כאשר בסילוק הצדיק שש ושמח בימים עצמם שעשה בהם מצות כי הן הם המתקרבים בסילוקן כמ"ש בספר הזוהר על ויקרבו ימי ישראל למות כי קונים ע"י המצות הוית קדושה אלא שלא כל הימים שש אדם בהם רק אשר עשה בהם מצות אמר שבענו כו' וע"י כן בכל הימים נעשה מצות וימצא כי נשמחה בכל ימינו שבימים עצמם שפעלנו מצות בהם נשתעשע. או יאמר במה שידענו כי בית ראשון נבנה בזכות חסד לאברהם ולהיותו אב לישמעאל נעשה הר ועל כן אברהם קראו הר והב' בזכות יצחק ועל עשו שהיה איש שדה על כן שדה נחרש וע"כ קראו שדה ואין שובה ונחת לשכינה עד הבית הג' שבזכות יעקב ע"כ קראו בית ויתכן שאמר משה מעתה שובה ה' מלשון בשובה ונחת ה' בל תהיה מטלטלת שכינה בגליות כי מעתה יהיה כעתיד והנחם והתחרט על עבדיך אברהם ויצחק שגזרת מקדש ראשון וב' בזכותם כי מעתה תבנה השלישי ופירש איך יהיה שהוא שבמקום הבנות הא' בבקר בראשונה שהוא בזכות חסד לאברהם אשר בו כדי שביעה בשלישי שבענו מעתה בבקר חסדך שלך ולא בחסד אברהם ולא יקפידו עבדיך כי תבטל שלהם כי טוב להם שנרננה ונשמחה בכל ימינו מעתה ולא יפסיקו חרבנות בינתים:

שבענו - אם שבענו חסדך בבקר, אז נגיל כל היום. והטעם: אם תעשה עמנו חסד בבחרותינו שתלמדנו הדרך הישרה - אז נשמח כל ימינו אפילו בזקנה.

בבוקר. בכל בוקר:

(יד-טו) שבענו, ר"ל שיהיו אחת משתי אלה, או שתכף בבקר (שהיא מליצה על התחלת זריחת החיים ושנות הנעורים), תשבענו חסדך, ולא נראה כלל רעת הזמן ותהפוכותיו, עד שעי"כ נרננה ונשמחה בכל ימינו, ורעת הזמן לא נראה כלל או עכ"פ אם נגזר עלינו לשתות כוס הרעה בבקר שהוא בימי הנעורים, שמחנו כימות עניתנו עד שנמצא שמחה לעומת העינוי:

ונרננה ונשמחה בכל ימינו. כלומר בכל הצרו' שעברו עלינו בימינו אלה:

בכל ימינו. כי לא תהיה עור צרה:

ונרננה. בהודות והלל:

ונשמחה וגו׳‎. כי תשוב להיטיב לנו בעבור רוב ההודאה וההלל וכן יהיה הולך וחוזר חלילה כל הימים:

שמחנו כימות עניתנו. שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגליות וכמנין שנות אשר ראינו רעה:

שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ: תניא אידך ר' אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה כתיב הכא ויענך וירעיבך ויאכילך וכתיב התם שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה רבי דוסא אומר ד' מאות שנה כתיב הכא ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב התם שמחנו כימות עניתנו וכו':
(סנהדרין צט ע"א)

שמחנו. אינו אומר כחשבון הימים שעיניתנו כמו שאמר הדרש כי ימי הישועה כימי הגלות ואחר כן יחרב העולם אלא אומר כמו שעניתנו אלו הימים והראיתנו בהם רעה כן תשמחנו לעולם:

שמחנו בימות כו' אמר אל יקשה בעיניך לשמחנו בהשראת שכינה במשכן באמור כי אבל חטאנו אחרי צאתנו ממצרים ובעטנו בטובה כי הלא ראה והביטה כי כל כך הרגשנו צרה אחרי צאתנו ממצרים במדבר עתה כאשר עניתנו במצרים ולא תתפשנו על צערנו כי הלא יותר נכנענו פה אחר צאתנו ממצרים מבהיותנו שם כי הלא כימות ולא שנים נחשבו מה שעניתנו במצרים וכשנות נחשבו לגודל הצרה מה שראינו רעה נגד פנינו אחרי צאתנו ממצרים עד עתה במדבר והוא כוכב המורה דם שעליו אמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם ותמיד אנו בדאגה על הדבר כאלו היה שנות רבות מרוב הדאגה שגדלה מהענוי של מצרים. ושעור הענין שמחנו כי כימות יחשבו מה שעניתנו במצרים ושנות יחשבו מה שאחרי כן ראינו רעה עם היות בהפך כי במצרים היו שנות ובראיית רעה היו ימות. או יאמר שמחנו כי רב עצבוננו כאלו ימות עניתנו היו שנות ראינו רעה ולא ימים כי יחשבו כיום לשנה. או יאמר אם אין אנו כדאים לקבל טוב עתה שמחנו מבלי היותנו ראויים כימות עניתנו שהיה העינוי גם כן בלי היותנו ראויים אליו כי שבעים נפש צדיקים גמורים ירדו מצרימה והוא שנות ראינו רעה והוא כי ב' זמנים היו במצרים אחד טרם הכביד הגלות רק היו רואים הרעה ממשמשת ובאה והיה זה עד תום כל הדור ההוא שבאו מצרימה כי אז היו צדיקים אך אחרי כן שנטמעו וילמדו מעשיהם אז היה כובד העול שלא היתה ראיית רעה לבדה כי אם גם פועל וזהו שמחנו עם שאין אנו כדאים כימות עניתנו עם שלא היינו ראויים לענוי ובאלו אמרתי שנות ראינו רעה שאז עדיין לא היינו ראויים לעינוי:

כימות עניתנו שנות ראינו רעה. כבר בארנו (יחזקאל כ''ב) שימים (כשבא על זמנים ארוכים יציין ההמשך הזמני הכללי), ושנים הם הפרטים מן הזמן הכולל, כמ''ש זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שלעולם יפול על זמן הכללי המתדבק, ודור ודור יפול על זמנים פרטיים, ובזה הוסיף חוץ ממה שתשמחנו כזמן הכללי שבו עניתנו, תחשוב מספר השנים שבם ראינו רעה לשמחנו כנגדם :

שמחנו כימות עניתנו - בתחלואים ובדאגות.

כימות. כמנין הימים אשר ענית אותנו וכפי השנים אשר ראינו רעה וכפל הדבר במ״‎ש:

פעלך. פועל הישועה:

יראה אל עבדיך כו' ארז"ל במדבר רבה כי כשהוקם המשכן למטה הוקם המשכן למעלה הוא משכן הנער כו' אשר הוא רוחני מעשה אלהים וכמו שכתוב אצלנו שהוא מקרא שכתוב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן העליון ואת תבנית כל כליו וכן תעשו דוגמתם למטה ובזה יאמר יראה אל עבדיך הם האבות פעלך למעלה הוא משכן העליון והדרך על בניהם בתחתון שיתהדרו שיודע לכל איך שבת לסכך בשכינתך עלינו ומה גם למ"ש ז"ל שנעשה המשכן למען ידעו כל הגוים ששב הוא יתברך עם ישראל.

והדרך. מל׳ הדר ויופי:

פעלך. הוא העסק שעודו מתעסק בבריאה, כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וזה ההבדל בין פעל ובין מעשה כמ''ש בכ''מ (ע''ל כ''ח) ופעלך הוא על פעולת הטבע. והדרך הוא על פעולת נסים שבם יתהדר למראה עינים, כמ''ש ישעיה ל''ה :

יראה - שיראה עזר השם להם, כי הוא חפץ בם.

יראה. פועל ידיך יהיו נראים אל עבדיך וגם על בניהם אחריהם תהיה ההדר מעמך:

יראה, עד שנראה ונשיג את פעלך, איך אתה פועל ועוסק בעולמך, ועי"כ יראה הדרך על בניהם, שע"י הבחינה בפעולות ה' שעדן פועל בעולמו, (כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת), בזה ישיגו בניהם הדר ה' וכבודו והשגחתו, וישיגו התכלית אשר בעבורו נבראו:

על בניהם. שיראו האבות והבנים הישועה בכל דור ודור מתחננים זה האבות שהישועה שעתידה להראות בימי בניהם תקרב ותהיה בימיהם ויבאו האבות והבנים יחדיו:

או יאמר הלא אמרתי זכור לאברהם כו' יראה פעלך שמחלת במה שיהיה הדרך הוא שכינתך על בניהם ממש שהם יהיו היכל ה' מרכבה אליך ולא המשכן כי הם העיקר והוא כי ויהי נועם ה' וכו' כאשר יבא בס"ד:

ויהי נועם אד' אלהינו. שכינתו ותנחומיו:

ויהי. אז בימי הישועה יהיה מעשה ידינו נכון וכפל הפסוק לחזק:

ויהי נועם אדני כו' אמרו רז"ל שאמר מרע"ה זה כשהוקם המשכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם כו' ויאמר לפי זה הנה השראת שכינה על הקרשים ויריעות לא יתכן. אמנם העיקר הוא באנשים וזה ככתוב אצלנו בביאור התורה כי ב' דברים צריך א' שיהיו צדיקים שתשרה שכינה בעצמנו שנית כי המשכן בעצמו שהוא בכל פרטיו מעין המשכן הרוחני העליון על ידי היות עושיו מכוונים אל מה שהוא דוגמא למעלה אל כל דבר שעושים ממנו למטה קונה כל פרט מהתחתון איכות קדושה מעין מה שהוא דוגמתו למעלה. ועל ידי שני הדברים האלה אחד השראת שכינה בעצם וראשונה באנשים כי היכל ה' המה וגם על ידי מה שעולה ומתכונן איכות המשכן בכל חלקיו כמגשמיות אל איכות רוחני על ידי שתי אלה מתפשטת קדושת שכינה שבאנשים גם אל המשכן ודומה לפניו יתברך כאלו הוא שורה בעליון ממש כי איכות העליון בו וזה יאמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ממש שיהיה בנו השראת השפע וממנו ימשך שגם ומעשה ידינו הוא משכן כוננה עלינו שתתן בו שפע למה שהוא דוגמא אל דברים עליונים שעל ידי כן אתה משרה שכינתך בו כאלו תשרה למעלה כי כל חלקי המשכן על פי כונת עושיו עולים באיכות כאלו אינם גשמיים וזהו כוננה עלינו שתכונן אותו למעלה מאיכות גויותינו כי גשמיים אנחנו עם היות גוף המשכן גשמי ואל יחשב כמו זר לפניך כונן מעשה ידינו על עשותנו העגל כי הלא העגל לא היה מעשה כי אם יצא מאליו וגם היה בעצם מידי הערב רב אך זה הוא מעשה ידינו של זרע ישראל ועל כן למה שזה מעשה ידינו כוננהו. או יאמר במ"ש ז"ל בגמרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב ידי יסדה ארץ כו' ובמעשה הצדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך ובזה יאמר ויהי נועם ושפע ה' אלהינו עלינו על עצמנו שהוא גדר הצדיקים ששופע עליהם דבקותו יתברך ועל ידי כן שתחשיבנו לצדיקים גם ומעשה ידינו כוננה עלינו כי דרכך לכונן בעצם מעשה צדיקים כמה ד"א כוננו ידיך גם יכוננו ידיך מעשה ידינו וגם כי שם נאמר על בהמ"ק שהוא מכוון כנגד ב"ה של מעלה שהוא שער השמים מה שאין כן במשכן עם כל זה זאת היא שאלתי ובקשתי שעם שאין בו רק מעשה ידינו בלבד ואינו כהר המוריה כנגד שער השמים עם כל זה כוננהו בקשרך אותו עם העולם העליון בכל רמזי חלקיו שעל ידי כן תשרה בו שכינה וזה כוון משה ללמד דעת את העם בל יהיה להם כמו זר שבתו יתברך באהל ובמשכן. שנית בל יעלה על לבם כי להציל את ישראל צריך יהיה דר עמהם ובראשון החל כאשר נבאר:

נועם. ענין מתיקות וערבות כמו ולחם סתרים ינעם (משלי ט):

ויהי - טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהיה טורח להם ועמל בכל מעשיהם.

ויהי נועם. נעימות ה׳‎ יהיה עלינו:

ויהי נעם אדני. יש מחלוקת בספרים אם הוא בשם של אדנות או בשם המיוחד ועל המסורת יש לסמוך שהוא באל"ף דל"ת:

ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, (הנעימות הוא התענוג שישיג הפועל ממעשהו במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה), וע"י שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי נחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו, ובנו ימצא תכלית מעשיו ופעולותיו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ר"ל כי מעשה ידי האדם בענינים השפלים אינם מכוננים עליו, דהיינו שהוא לא נעשה כן ובסיס אל מעשיו, למשל הבונה בית לשבת בו, הבית מכונן על יסוד אבנים, והאבנים מכוננים על עפר הארץ, לא על האומן הבונה, בהפך האומן יתכונן על ביתו לשבת בו ולמצוא מחסה מזרם וממטר, לא כן מעשה הטוב בענינים הנפשיים, נעשה הוא בסיס וכן למעשה ידיו, למשל הלומד תורה תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו, והעושה מצוה לשמה המצוה יש לה כן בנפש הפועל, וז"ש שמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו, לא על דבר שהוא זולת עצמותנו, ומעשה ידינו יהיו דברים אשר כוננהו, שכל מה שנעשה יכונן ה' אותם מפני שיהיו טובים בעיניו, עד כאן דבר איש האלהים המתפלל, והיא תפלה כללית, וגם פרטית, שהתפלל גם על עצמו במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, שאמר שאינו מבין עז אף ה' ולא עברתו, ובקש שה' ינחם על עבדו, ושיראו אליו פעולות ה' בעת יכנס לארץ להשיג שלימותו, והדר ה' יראה על בניו שהם יירשו מקומו אחריו, ושמעשה ידיו מה שהוציא עם ה' ממצרים יתכוננן עליו לא על זולתו - ע"כ היא התפלה:

ומעשה ידינו כוננה עלינו. לשון תחינה הוא, כוננה כמו שמרה שפטה:

וטעם כוננהו – שיהיה שלם על דרך: אם ה' לא יבנה בית.

כוננה עלינו. הכן עלינו להיות מתוקן בידינו ולא יארע לנו תקלה בעת נעשה את המעשה:

כוננהו. כונן אותו, ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם:

כוננהו. הכן את המעשה ההוא שלא יארע בם תקלה והפסד מה: