Kommentar zu Tehillim 92:22

מזמור שיר. של לוים (נביאים):

מזמור. ביום השבת היו אומרים זה המזמור בית המקדש ויש במזמור מענין שבת כמו שנפרש:

מזמור שיר כו' טוב להודות וכו'ראוי לשום לב מהו כפל מזמור ושיר. ועוד שנראה שבא לזמר ולשורר את השבת ושוב אינו מזכירו בכל המזמור אלא שאומר כי טוב להודות לה'. ועוד מי לא ידע כי טוב להודות לה' ועוד למה מחלק הדבר לשנים ובמלות שונות טוב כו' ולזמר כו'. ועוד מי לא ידע ששמו ית' הוא עליון. ועוד אומרו להגיד בבקר חסדך כו' למה יחס הגדת החסד אל בקר וגם שיהיה א' והאמונה אל הלילה ושיהיו לילות רבים. וגם למה מפרט עשור ונבל וכנור. וגם אומרו עלי הגיון בכנור כי הלא גם העשור ונבל היה עלי הגיון שהיה הוא הוגה בזמרו. ועוד כי בין למ"ד כי מזמור זה אמרו משה כמזמורים הקודמים בין לאומר שאמרו אדם הראשון לא לזה ולא לזה היו כנור ונבל ועשור. אמנם הנה גם לאומרים שאמרו משה יראה שלא ימעטו שלא אמרו אדם תחלה אלא שחזר ובא לו למשה ברוח קדשו והנה אמרו רז"ל כי כשחטא אדם היה מיד מת אם לא ששבת הופיעה והגינה עליו וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר שאמרה שבת בכל ששת ימי המעשה לא נהרג הרג ובי אתה מתחיל ונוצל אדם מדינה של גיהנם והתחיל משורר. ונבא אל הענין בהזכיר שני דברים אחד מפורסם בדברי רז"ל כי כשחטא אדם מיד נסתלקה שכינה לרקיע הראשון ועל ידי כן נתקלל העולם בעשר קללות כמ"ש בספר הזוהר וחסרו ו' דברים מן העולם והב' מאמרנו בס"ד על פסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום והוא כי קול ה' של רחמים בא לרחמו שלא ימות רק יקבל ענשו ולמה זכה לכך הלא הוא לרוח היום הוא רוח יום השבת שהיה מתחיל להופיע מיום הששי והגינה עליו והנה נמצא שהיה לו לאדם להחזיק טובה לשם הרחמים שקבל סניגוריא מיום השבת וריחם עליו ולעשות תיקון על שכינה שנסתלקה לרקיע. ונבא אל הענין והוא כי אמר הנה מהשבת ומה' נמשך לי חיים אך איני עושה עיקר על מציאות חיי מצד עצמי רק על שבהחיותם אותי אודה את ה' על אשר גמל עלי בל אהיה כפוי טובה לקוני וזה אמר הנה עלי מזמור ושיר בשביל יום השבת שגרם לי הטובה:

מזמור שיר ליום השבת - לא הזכיר שם המשורר.

ליום השבת. המזמור הזה הוקבע לזמר על הדוכן בשבת:

מזמור שיר ליום השבת, שיר הזה ידבר מהשגחת ה' בעולמו, שהגם שנראה שהכל נוהג ע"פ הטבע מ"מ עין משכיל יראה בו השגחת ה', ויביט עונשי הרשעים וגמול הצדיקים, הגם שה' הסתיר השגחתו מעין ההמון למען יהיה מקום לבחירה, ויען שיום השבת הוא עדות על ההנהגה השגחיית ושהעולם לא נמסר אל הטבע והמקרה, כמו שבארתי במקומו, לכן נתיסד שיר זה ליום השבת:

ליום השבת. שאומרי' אותו בשבתות והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת:

וטעם ליום השבת – שיזמרו בו זה המזמור והעד הבא אחריו -

פרשת וארא כתיב טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לך (קהלת ז ג), טוב כעס שהקב״ה כועס על הצדיקים בעולם הזה, כענין שנאמר ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד יד), משחוק ששוחקים הרשעים בעולם הזה, שמאריך אפו והם פרים ורבים, כענין שנאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי (שם ט טז), ואומר בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און (תהלים צב ח), בוא וראה משעה שדבר הקב״ה למשה בסנה, שנאמר ויאמר משה משה (שמות ג ד), ששה עשר אמירות של גבורה, ובכולם לא נאמר דיבור, אלא ויאמר ויאמר, וכיון שאמר משה לפני הקב״ה והצל לא הצלת את עמך (שם ה כג), מיד התחילה מדת הדין לקטרג עליו, שנאמר וידבר אלהים אל משה (להלן פסוק ב), (ד) אין דבור אלא לשון קשה, שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל), אלהים זו מדת הדין, עד שלימדה מדת רחמים סניגוריא עליו, שנאמר ויאמר אליו אני ה׳, זו מדת רחמים, אני ה׳, אני הוא עד שלא נברא העולם, אני ה׳ שנגליתי לאברהם, אני ה׳ שעתיד ליפרע מפרעה ומעבדיו, אני ה׳ שמשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אני ה' אני הוא ולא אחר.

טוב. יום השבת טוב להודות בו לה' משאר ימי השבוע כי האדם פנוי מעסקי העולם ונשמתו נח מטרדת הגוף ומתעסקת בחכמה ובעבודת האלהים, וטוב לומר לשמך עליון כי הנשמה העליונה תמצא מקום לשבח לך שאתה עליון:

ומה שאייחס לטוב לא על מציאות חיי שלא מתי כי אם מה שהוא טוב הוא להודות כו' כי על ידי הצלתי אודה את ה' מה שאין כן אם הייתי מת מיד כי לא שאול תודה ולא מות תהלל יה:

להודות לה' ולזמר לשמך. כבר בארתי (ז' י''ח) שבכ''מ ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו, ושמו מורה על הפרסום ושם הוי''ה מציין הכרתו בעצמו וזה ע''י פלאותיו וע''ז בא הודאה פרטית שזה טובה פרטית, אבל הזמר והתהלה הוא מצד הפרסום הכללי שזה שמו וע''י הנהגתו הכללית, ובזה נקרא עליון, כי ההנהגה היא ע''י הטבע וה' עליון על כולם ואדוני האדונים :

טוב להודות - באמונת הלב ולזמר בפה ובגרון.

טוב להודות לה׳‎. טוב וישר לנו להודות לה׳‎ ולזמר לשמך העליון על כל:

טוב להודות לה'. לקב"ה ולזמר לשמך שכינתיה בסוד ויעש דוד שם ואני מכוין שתקבל הארה מי"ס וכל אחד כלולה מעשר ק' ושם אדני עם הכולל קס"ו גימטריא עליון כמש"ל:

טוב, מדבר נגד שני ההנהגות, נגד ההנהגה ההשגחיית, טוב להודות לה', ונגד ההנהגה הכללית ע"פ הטבע, טוב לזמר לשמך עליון, שבשם זה נתפרסם ויצא לו שם גם בין הגוים דקרי ליה אלהא דאלהיא ושהוא עליון על כולם:

(א) או שיעור הכתוב גם שיאות מזמור ושיר ליום השבת שהליץ עלי שנמשכו לי חיים ותיקון העולם:

לשמך עליון - שהוא עליון על כל השמות, או להודות בלשון ולזמר בכינור והעד עלי עשור.

(ב) אבל טוב הוא להודות לה' שקבל הסניגוריא ומפרש ואומר מה שאמרתי שהוא שיר הוא להודות לה' שריחם עלי במדת רחמיו ומה שאמרתי מזמור הוא ולזמר לשמך עליון שהוא לשמך אותו שעלה ונסתלק למעלה הוא שם אדנות הוא שכינה מדת הדין שנסתלקה למעלה וזהו לשמך עליון שנסתלק עליון מעל הארץ שעל ידי זמירות תשוב תעלה דתוקן העולם.

במדרש ואתה מרום לעולם ד' לעולם ידך על העליונה כו' כי נראה לאדם שהקדושה חלה לפעמים ובאמת השי"ת לא כן עשה כי כל קיום העולמות מהקדושה נמשכת והבן:

להגיד בבקר חסדך. בעת הגאולה:

לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ: אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות:
(ברכות יב ע"א)

להגיד. ביום ובלילה עלינו להגיד החסד שעשית, עמנו שנתת לנו יום השבת למנוחה והאמונה שתקיים חסדך לנו בכל עת, ואחד מן החסדים הוא שעשית לנו יום השבת וכשנבא להגיד חסדיך נזכר זה החסד: וטעם בבקר. כי כל ימי השבוע כשיקום אדם בבקר ילך לעבודתו ובזה הבקר יקום למנוחה ולענג הגוף והנשמה ואז אזכור חסד האל: ויהיה טעם בלילות. לשון רבים כי כל הלילות אפילו לילות ימי השבוע הם פנוייים יותר מהימים להגיד חסד ה' ואמונתו: ואמר בלילות. עבור ליל שבת וליל מוצאי שבת והם לילי מנוחה כי לא יצא אדם למלאכתו עד הבקר ברוב:

ועל הדבר הראשון שהוא טוב להודות לה' אמר זה אין צריך בשש כי אם להגיד בבקר חסדך כי במה יודע כי האריך לו ימיו הוא ית' ולא יקיים אומרו ביום אכלך ממנו מות תמות כי אם הוא במה שיכנס קצת מהלילה ואינו מת אולי הוא ית' כוון באמרו ביום אכלך על יום כ"ד שעות מבקר יום הששי ולא מהלילה שקדם כענין ויהי ערב ויהי בקר כי אם שהלילה הלך אחר היום ותופס לילה שאחר אור היום אך יודע בבקר שכבר הושלם יום ולילה ועודנו חי ואז יודה ויגיד חסדו ית' וזהו להגיד בבקר חסדך שהוא מה שטוב להודות לה' אך על הבחינה השנית הנקראת אמונה שהיא לאחרית הימים שהוא אומרו ולזמר לשמך עליון אינו עתה בבקר כי אם ואמונתך יהיה הזמר בלילות:

חסדך ואמונתך. התבאר למעלה פ''ט :

להגיד - ללמד לאחרים חסדך להודיעם.

בבוקר. בכל בוקר:

להגיד בבקר חסדך. אפשר במ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל מהזהר דמגאולת מצרים נמשך עד הגאולה העתידה. וז"ש להגיד בבקר חסדך גאולת מצרים כמו שפירש רבינו האר"י ז"ל ומשם נמשך שפע להתקיים בגליות ואמונתך בלילות עד לעתיד שרומז עלי עשור. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך:

להגיד רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה להגיד בבקר חסדך, שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, ואמונתך בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה:

ואמונתך בלילות. ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב:

ואמונתך בלילות - כדרך: קדמו עיני אשמורות, חצות לילה אקום להודות לך.

ואמונתך. קיום הבטחתך נגיד בכל הלילות:

והחמר היה להם לחמר. כדכתיב בפרוח רשעים כמו עשב (תהלים צב ח).

עלי עשור ועלי נבל. כנור של עשרה נימין:

עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר: והגה זו מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וכה"א עלי הגיון בכנור וכו':
(עירובין כא ע"א)

עלי עשור. נגיד בפה ובכלי הניגון:

ואי אלו לילות הם הלא הוא אותם שהם עלי עשור ועלי נבל הוא המנגן בלילות עלי עשור וכו' הוא דוד שבא לתקן כי הוא אדם כנודע ויתקן באשר ה' אתו כי אינו מי שיצטרך להתחיל לנגן בידיו ולהגות בזמר בכלי הנגון כי אם הוא אותו שיזמר עלי הגיון בכנור שהוא שמה שהיה מזמר היה על היות תחלה הגיון בכנור מאליו כי היתה רוח צפונית מנשבת בכנור והוגה מאליו והוא על דוד כי הוא עצמו אדם הראשון והוא מזמר על תיקון השכינה הוא שמך עליון שהזכיר שנסתלקה למעלה ועל ידי מזמורי דוד מתקנת וחוזרת ועל ידי כן מתקיימת אמונת טוב העתיד לאדם במלך העתיד מלך המשיח והיה זה בלילות שהיה דוד מזמר בכל לילה ובזה ביאר אומרו ואמונתך בלילות והיה זה ע"י מה שהאריך לאדם הוא ית' שאל"כ לא היה יוצא שת לעולם שמזרעו יצא דוד לתקן את אשר עותו כי הוא אדם הוא דוד הוא משיח ואדם התחיל לשוב ודוד גמר התיקון להכין לזמן מלך המשיח כמו שאמרו ז"ל אלה תולדות פרץ כו' שאמרו רז"ל כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ מב' אלה תולדות השמים ואלה תולדות פרץ והטעם כי על ידי חטא אדם הראשון לקה העולם בו' דברים שהם זיוו חייו קומתו מאורות פירות הארץ פירות האילן ועל כן אלה תולדות השמים כו' מלא כי ששה דברים היו בו מה שלא היו אחרי חטא אדם ויתוקן על ידי מלך המשיח שהוא בן פרץ ועל כן אלה תולדות פרץ מלא והלא עדיין צריך טעם למה נרמז מילוי בפרץ שם ולא בפרשה שמזכיר לידתו אך הוא כי שם שמספר מביאת דוד לעולם אשר על ידו היה התיקון על כן שם נרמז ועוד אמרו בספר הזוהר כי מלבד אלו הששה דברים הנאמרים גם כן נתקלל האדם עשר קללות ובאת רבקה וגלגלה עשר ברכות ויתן לך האלהים כו' שהן מתקיימות לעתיד לבא כמאמרם ז"ל וגם לזה צריך תיקון והוא ע"י דוד בזמירותיו וכמאמרנו באמרו ותדבר על בית עבדך למרחוק כו' וזה אחשוב כוון פה באמרו עלי עשור ועלי נבל וכו' שהוא כי ישוב אדם בדוד לזמר בלילות עלי עשור שהוא נבל עשור של עשר יתרים לרמוז תיקון לבל יעדרו העשר ברכות ועלי נבל סתם בעל ו' יתרים להכין תיקון הששה דברים שלקה העולם וה' עזרו כי היה עלי הגיון בכנור כי היה שירו על היות הגיון בכנור עצמו מאליו מאתו ית' כמדובר:

הגיון. ענין דבור:

עלי - אלה כלי ניגונים והגיון נועם השיר, או שם כלי הניגון.

עלי עשור. נזמר על כלי נגון בעל עשרה נימין:

עלי עשור ועלי נבל. אמרו בערכין דף י"ג ע"ב תנא ר' יהודה אומר כנור של מקדש של ז' נימין וכו' ושל ימות המשיח ח' וכו' של עה"ב עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל והרב צאן קדשים כתב יש ליתן טעם דכנור של מקדש של ז' נימין. דכבשנו ז' עממין וכו' ולעתיד יהיו ח' כי היינו משועבדים לד' מלכיות שכפולות ח' בבל כשדים. פרס מדי. יון מוקדון. ישמעאל אדום. ויוסיף קני קדמוני קניזי ויהיו עשר ועד"ה בבנין ראשון סוד בת שבע והיא המתהלכת בינינו וזהו הכנור שהיה למעלה ממטתו של דוד עכ"ל. ולפי דבריו אפשר דלימות המשיח ח' לרמוז דבת שבע נשפעת מאד מבינה מדה ח' ממטה למעלה. של עה"ב עשר שהיא שלימה בי"ס. כנור הוא כ"ו גימטריא הוי"ה נ"ר רומז למלכות וא"ש ההי"ב:

עלי עשור, שנגוני המוסיקא וערך תנועותיה יתדמו עם ערך העולם הכללי וניגון המוסיקא הכללית, אשר יתחלף ערכה לפעמים בניגון הדומה לעשור כערך הגלגלים שהם כנור של עשר נימין, או בנבל שהם השמונה נימין מחשבון גלגל המזלות ולמטה:

ועשור. הוא כלי הניגון שיש בו עשרה יתרים:

(ב) או שיעור הכתובים ענין המשנה שיהיה אדם נותן הודאה על העבר וצועק על העתיד לבא וזהו טוב להודות לה' על העבר שנתן לי חיים ולזמר וכו' על העתיד על היות שמך עליון שנסתלקה שכינה ויהיה העולם הולך ומתקלקל ועל ידי זמירות יתוקן שהם של דוד כאשר יבא ופי' על הא' להגיד וכו' ועל הב' ואמונתך שאנו מאמינים שתתקן הוא עלי עשור וכו' ככל האמור:

עלי הגיון בכנור. על השיר שבדבור הפה מנגן בכנור לבסם הקול כדרך המנגנים:

והגיון. הוא נועם השיר באומרם אותו על הכינור:

כי שמחתני. בהתבונני בפעליך ובמעשה ידיך שהוא העולם ואשר בו ביום השבת שיש לי פנאי להתבונן בו אז אשמח וזהו חכמת הטבע, וכשאתבונן בה ואשיג ממנה מה שאשיג אשמח וארנן בלבי זהו דבר כל חכם וחכם שמתבונן במעשה האל לפיכך אמר שמחתני ארנן לשון יחיד:

כי שמחתני כו' אמר אדם הלא אמרתי כי אודה את ה' ואזמר לשמך עליון והלא יחסדני שומע באמת באמור כי לא יתכן כי בכל לבי אני אומר כן כי מי יאמין שלא אתעצב על שלא תבצר ממני המות תחת היותי מוכן לחיות לעולם על כן אני אומר כי חלילה לי מזה כי הלא אדרבה שמחתני ה' כו' והוא כי הנה הטעם היותר צודק אל היות עונש אדם מות ולא יסורין וחי לעולם הוא כי הן האדם היה מרכבה אל השכינה ולכוונה זו בראו ית' אלא שבהעוותו נתקלקל ונתעכר חומרו מלסבול קדושת רוחניות השראת שכינה עד סור ופסוק זוהמת נחש מישראל מה שאין זה מתקיים כראוי עד ימות גבר ויחיה שתתמרק חלאת זוהמתו בכור הארץ ויתחדש החומר זך בלי שמרי זוהמא כיום הבראו בימי בראשית ויוכן לקבל השראת שכינה אז יותר מבמתן תורה כי אז עדיין היה להם יצר הרע אך לעתיד יסיר ה' את לב האבן ויתן לנו בשר באופן כי טובה היתה לנו המות כי בה נבא אל השגת שוב ה' את שיבת היותנו עם רוחנו גויותינו סובלים השראת שכינה עלינו אחרי מירוק החומר במעבה האדמה מה שאין כן אלו נשאר האדם ואשתו חיים כאשר המה כי אז אפי' חיו אלף שנים פעמים לא תוסר מעלינו חלאתנו ולא נשוב עוד אל היותנו כדאים להשרותו ית' כבודו עלינו גם כי נתמרק ביסורין על אשר חטאו ועל כן היטיב אשר דבר ר' מאיר במה שמצאו כתוב בספרו והנה טוב מאד והנה טוב זה מות וזה יאמר אדם לפניו ית' הנה אומר לה' כי שמחתני ה' בפעלך שקנסת עלי מיתה ולא הנחתני בחיים כי על ידי כן במעשי ידיך שהוא כעין הגוף הדק וזך שהייתי מעשה ידיך כשעשיתני במעשה ההוא עצמו ארנן לעתיד שתשוב תחדשני ארנן לעתיד מה שאין כן לו השארתני חי לעתיד שהלא לא אהיה רק עכור ולא כמעשי ידיך ואמר מעשי ביו"ד הרבוי להיות שתי מעשים של בריאה ושל עת התחיה שע"י היות שני פעמים מעשה ידיו יהיה יותר זך וקיים לעד ועל כן ירנן שלא יקרנו כמאז ששלט בו יצר הרע ונתעכר:

בפעלך במעשי ידיך. פעל הוא העסק ומעשה הוא הגמר (ישעיה י''ב נ''ט ו, ירמיה נ' כ''ט תהלות כ''ח ד') :

כי - בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשים מתבודדת בעסקי העולם על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשה השם ונפלאותיו, על כן: כי שמחתני ה' בפעלך. על דרך שנות השמטה שישמעו כל התורה למען ילמדו ויראו. והטעם: כי שמחתני בדעתי כל מעשיך שהם ישרים.

בפעליך. במעשה הנסים שעשית לי:

במעשי. הבי"ת בגעיא:

כי שמחתני ה' בפעלך, יש הבדל בין פעולה ובין מעשה, הדבר הנגמר ונשלם נקרא מעשה, והעסק שעודו מתעסק בו יקרא פעולה, וכן המציאות כולו כמו שהוא נגמר ונשלם עם חקי הטבע הקבועים נקרא מעשה ה', אבל העסק שיתעסק ה' עם השגחתו שבזה ידי היוצר עודם פועלים ועוסקים ומחדש פעלים לפי ההשגחה זה נקרא פעולה, וע"כ נגד החסד שהיא ההנהגה ההשגחיית והנסיית אומר כי שמחתני בפעלך, כי בו ישמח לבנו בהכיר השגחת ה' וגמולו וענשו, ונגד הטבע הסדורה בשלימות מראשית קדומים אמר במעשי ידיך ארנן:

או שיעור הכתוב כי שמחתני ה' בפעלך והוא כי הנפש שהיא באדם אומר הנה שמחתני במה שהנחתני בגופי הוא פעלך אשר פעלת אך יותר מגדר שמחה היטבת לי בגזירת המות לאחר זמן ולא השארתני חי לעולם כי עתה במעשי ידיך ארנן לעתיד שהוא בשובך לעשות אותי זך ועל זה ארנן שהוא יותר מגדר שמחה:

במעשי וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

או יאמר מעין מאמר רז"ל על התחיה לישב דעת המתמיהין איך יקום מת אחר העשות עפר והשיבו להם מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן ומעין זה יאמר אדם הראשון לראית התחיה כי שמחתני ה' בפעלך שהיה הכל יש מאין דלא הוה והוה אם כן מזה אבטח שבמעשי ידיך דכבר הוה שודאי ארנן בתחיה שתשוב תעלני: או יאמר הכתוב הטעם שכתבנו שטרם יחטא היו גוף ונפש זכים יאותו יחד אך אחר זוהמת נחש ויתעכר הגוף יוכרח למות לזכך החומר להיות בחברת הנפש וחי לעולם וזה אמר איני קץ על המות כי הלא אני הגוף אומר כי שמחתני ה' בפעלך בהיותי עם הנפש שהיא פעלך מזווג עליון כנודע וגם הנפש תאמר במעשי ידיך הוא הגוף יציר כפיך זך לא אקוץ כי אם ארנן בחברתו כלומר מה שאין כן בהתעכרו לכן הנה טוב מות לתקן:

מה. כשאני מתבונן בהם אני מכיר כי גדולים הם וגבוהים להשיגם אל השלמות: וכן עמקו מחשבותיך. שלא נגלו לחכמים טעמי העולם בשאלות קשות שיש בעניני העולם למה היה כך ולא היה כך, ואחת מן השאלות הוא למה ברא האל העולם היום כך וכך שנים ולא בראו האל קודם לכן והתשובה בזאת השאלה ובזולתה כך גזרה חכמתו ואנחנו לא ידענו דעתו ומחשבותיו למה עמקו למטה וגדלו למעלה:

ואופן התיקון על ידי גלגולין עד גמר הטהרה בתחיה לא יכילם רעיוננו מה שחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו ידח כי הלא מה גדלו מעשיך ה' וכו' והוא בשום לב שהל"ל איש חכם לא ידע כו' האם ישבח עומק מחשבותיו ית' שאיש בער לא ידע כו' אך אחרי אומרו כי טוב מות שע"י כן יהיה זך לעתיד כאשר בהיות יציר כפיו והותר אמר לא אוכל לפרטם כי אם לומר הלא ראיה לעינינו מה גדלו מעשיך הנגלים ה' הוא עולם ומלואו שאין איש יכול לראות ולהבין כלו ולא מקצתו עם היותו נגלה מזה נדון מקל וחומר כי מאד מזה עמקו מחשבותיך הבלתי נגלים מלהשיגם ואין להרהר חלילה כי אין משיג:

מה - ולא יכולתי לחקרם כי גדלו ממני מחשבותיך,

עמקו. הם דברים עמוקים ואין להבינם:

מה גדלו. הגימל דגושה:

מה גדלו מעשיך ה', מבאר הטעם מדוע חלק ה' את הנהגתו שהוא לפעמים בטבע ופעמים בהשגחה, ומדוע את העולם נתן בלבם עד שלא ימצא האדם תמיד את ההנהגה ההשגחיית, ורבים חושבים שהעולם כמנהגו נוהג ושהכל הוא בדרך הטבע, כי זה במחשבה עמוקה, כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש, שאם היה מעניש הרשע תיכף והיה כל ההנהגה ע"י השגחה גלויה, היו יראים לעשות רע ולא היה בחירה, וז"ש מעשיך הטבעיים הסדורים הם גדלו, אבל מאד עמקו מחשבותיך בזה במה שצפנת הנהגתך ההשגחיית שיהיה נעלם ונסתר באופן אשר (ז-ח) איש בער לא ידע ושהכסיל לא יבין כי בפרוח רשעים כמו עשב הוא כדי להשמדם עד עד, שהצלחת הרשעים בעוה"ז הוא שעי"ז ישמדו לעד, וזאת לא יבין הבער והכסיל, וזאת עצמו מעומק מחשבות ה' בעולמו שהכסיל לא יבין זאת כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש:

מאד עמקו - והנה גדלו כמו גבהו שהם למעלה מעלה, והפך זה עמקו והכל כנגד האדם.

איש בער לא ידע. את האמור למטה:

איש. זה הפסוק קשור למעלה למה שאמר עמקו מחשבותיך אמר כל איש בער וכסיל הוא שלא ידע ולא יבין זאת מה שאמר לדעת פעליך וקשור למטה ממנו:

כי הלא אפילו מי שהוא בגדר איש חשוב כנודע מכל אנשים שבמקרא אעפ"כ שהוא בגדר איש חכם וחשוב הוא בער לא ידע וכסיל הוא גם הוא האיש הנזכר שלא יבין את זאת ויתמה על החפץ:

בער. שוטה כבהמה מל׳ אנחנו ובעירנו (במדבר כ):

בער לא ידע, וכסיל לא יבין. יש הבדל בין בער ובין כסיל, שהבער הוא אדם הבהמי ומשתתף עם ושלח את בעירה, אבל הכסיל יהיה לפעמים בעל דעה גדול (כמ''ש בפי' משלי בגדר הבדלי שמות כסיל אויל פתי) רק שאינו הולך בחקי החכמה מפני תאותו ורשעו, ויש הבדל בין ידיעה והבנה שהידיעה הוא בדבר המושג ע''י החוש או מושכלות ראשונות, והבינה הוא ע''י מופתי השכל, והכסיל יודע דברים שיושגו מן המאוחר אל הקודם ע''י הבחינה והנסיון, רק אינו רוצה להשתמש במופתי התבונה להבין גם בשכלו, והבער לא ידע אף דבר המושג בחוש :

איש - ראיתי כי איש בער לא ידע, מעשיך.

איש בער וגו׳‎. וחוזר ומפרש וכסיל לא יבין את זאת והיא האמורה למטה:

איש בער לא ידע. בפרוח רשעים כמו עשב כלומר שיצליחו בעולם הזה אבל החכמים ידעו כי הוא להשמדם עדי עד כלומר שלא יהיה להם חלק לעולם הבא שהוא עדי עד וההצלחה הוא שכר מעט מעשים הטובים שעשו בעולם הזה משלם להם שכרם בעולם הזה כדי שיאבדו לעולם הבא בשכר מעשים הרעים שהם רבים, ויש לפרשו גם כן שיהיה דבק למטה ופירושו כטעם הראשון כי כל איש בער וכסיל לא יבין לדעת הצלחת הרשעים בעולם הזה וצרת צדיקים בעולם הזה כי אף על פי שאמר להשמדם עדי עד עוד נשארו שאלות קשות בזה הענין:

(ו) או שיעור הכתוב הנה אין לאיש להרהר מקל וחומר ומה אם הנגלה יפלא בעינינו כי מה גדלו מעשיך ה' ומה גם מחשבותיך הנסתרים כי מה עמקו מחשבותיך:

וכסיל – הטעם כפול:

(ז) וזה הוא ק"ו כל כך ברור כי איש בער יקרא אשר לא ידע וכסיל אשר לא יבין את זאת. או יאמר הלא אמרתי שעמקו מחשבותיך בגלגולים במה נדע כי כן הוא לזה אמר איש בער לא ידע מעצמו ענין הגלגול וכסיל מהתורה כי כסיל הוא מקביל אל חכם כמה ד"א בן חכם ישמח אב ובן כסיל כו' לא יבין את זאת הוא ענין כי מאיש לוקחה זאת והוא כי מאי זאת כי לא לוקחה זאת כאשר היא רק עצם צלע אחד אך הוא מאמרנו בביאור התורה כי בתחלה ומה גם למ"ד דו פרצופין נבראו נפש חוה היתה בו ואפילו לדברי הכל כל נפשות אישי ישראל היו בו כמאמרם ז"ל בש"ר ונפשה גם היא וכשהוסרה מאדם לא צלע עצם בלי נשמה הוסר ממנו כי אם בכל הנפש אשר היתה בו כי נפשה הוסרה ממנו גם היא וזהו לוקחה זאת שאל"כ למה על כן תקרא אשה לא לוקח רק עצם אך הוא כי זאת כמות שהיא לוקח ממנו ואם כן אין לך גלגול גדול מזה וקל וחומר הדברים אם עודנו בחיים יש גלגול כל שכן אחר מות כחז"ל שאל"כ מאי זאת וזהו וכסיל לא יבין את זאת שאלו יבין היה הגלגול נודע אליו. או יאמר הלא אמרתי שהמות הוכרח על כי מתחלה צדקו יחדו הגוף הזך עם הנפש ואח"כ נפגם הגוף והוכרח למות ליתקן בתחיה על זה אמר איש בער וכו' וכסיל לא יבין את זאת הוא זאת התורה אדם כי ימות באהל וכו' כי למה יטמא אשר באהלו אם לא שבמות אדם זוהמת נחש נשארה דבקה בגופו והיא תדבק לאשר באהלו הנה המשכיל בזה יבין כי טוב היה המות לאדם וזרעו ליטהר מזוהמת ההיא לשוב בזכוך בתחיה:

וכיון שמתגבר עליו לעת כזאת, ממילא צריך לחפש ולהתחזק באופן אחר ובעצה וגבורה למלחמה, שהרי לא נשקט היצר בעצת ה' כתמול שלשום, אבל כללא דמילתא היא האמונה במה שאין עין רואה ואין האזן שומעת ואין שום שכל משיג ונשגב ה' לבדו, ואח"כ התחזקות היראה וממילא תחול אחר האמונה, כי שניהם דבר אחד ואחדות פשוט, וזהו המביא התקשרות בו ית' בכל מדה ומדה, כי דברים אלו המה העומדים ברומו של עולם ומשברים כל התאות וכל הקליפות, ובהתגבר אלו על עצמו יתפרדו כל פועלי און כהמס דונג מפני אש, ויהי מושל ברוחו מלכד.

בפרח רשעים כמו עשב. אינם יודעי' שהפרחת' אינה אלא להשמידם עדי עד שמשלם לשונאיו על פניהם להאבידם:

בפרוח הטעם שתבא להם ההצלחה מהרה והמשילם לעשב שיבש גם כן מהרה אבל בצדיקים אמר כתמר וכארז:

ואם יאמר איש מה יעשה אדם בראות רשע וטוב לו ויפקפק בהשגחה לזה אמר בפרוח כו' הוא להשמדם כו' או ימשך זה מפסוק הקודם לומר איש בער יקרא וכסיל מי שלא יבין וכסיל ג"כ אשר לא יבין כי בפרוח וכו' הוא להשמדם עדי עד. או יאמר בפרוח רשעים בנכסים כמו עשב ויציצו שהוציאו ציץ הם הבנים שהצליחו גם בבנים הוא להשמדם עדי עד לנכות זכיותיהם:

ויציצו. יפריחו:

בפרוח רשעים, ויציצו פועלי און. ימשיל שכמו שהעשב מטבעו שעת יפרח ויתן זרעו יבול, כן הרשעים ישמדו אחרי יפרחו ויצמיחו מינם, ויש הבדל בין רשעים ובין פועלי און, שפועלי און הוא בין אדם לחבירו, והרשע יהיה לפעמים נגד המקום, ממליץ שהרשעים יאבדו אחרי יפרחו, והפועלי און ישמדו אחרי יציצו, שהציץ קודם הפרח ברוב האילנות, כי הפועל און בין אדם לחברו ישמד קודם להרשע כדי שלא יזיק לבריות :

בפרוח - הם המצליחים בארץ.

בפרוח. במה שהרשעים מפריחים:

וטעם להשמדם – זאת היא אחריתם כמו: יחד כסיל ובער יאבדו כאשר פירשתי, או שהשם ישלם טוב לרשע בעולם הזה על טובה שעשה להאבידו באחריתו, ככתוב בתורת השם.

כמו עשב וגו׳‎. לא יבין אשר הכוונה היא להשמידם עד עולם כי משלם להם מעט שכר צדקתם לטרדם מעוה״‎ב:

ואתה מרום. בכל משפטיך ידך על העליונה שהכל מצדיקים עליהם את דינך:

ואתה. אף על פי שהרשעים מצליחין אל יאמר אדם כי אין משגיח ורואה כמו שאומרים קצת מחוסרי אמנה, אין זה כמו שהם אומרי' אבל הוא משגיח ורואה, אבל תמהים בזה רוב העולם לפיכך אמר ואתה מרום לעולם ה' כלומר אתה רואה הכל והנה יבא עת שיגיע לכל אחד כפי מעשיהם:

ואתה מרום כו' הנה יפול לב אדם על קושי א' לומר כי הלא מרגלא בפומא דגדולי עולם שהחוטא פוגם למעלה ומקרא מלא דבר אליהוא אם חטאת מה תפעל בו אך האמת הוא כי בו ית' חלילה לפגום כי אם ענין מאמר התורה צור ילדך תשי שעל ידי עונות בלתי מקבלת השכינה שפע רב טוב מלמעלה והוא תשות מעין דדי המינקת שבאין יונק יותשו דדיה כי לא יבא חלב בהם אך הפגם האמור בדברי חכמי האמת הוא שהחוטא פוגם בשורש נפשו הדבק למעלה לפי בחינת העון וזה יהיה ענין הכתוב הלז והוא כי אחר אומרו שנראה יפריחו רשעים וכו' ויציצו בנים כו' הוקשה לו שאחר שבהעוותם הם פוגמים למעלה חלילה למה יאריך להם עד ינכו זכיותיהם ולא יכריתם בהחלם לעוות ועוד כי איך אמרנו להשמדם עדי עד שנראה שהוא בדור ראשון או שני והלא לעומת זה ידענו שאדרבה לבלתי ידח ממנו נדח מגלגל פעמים שלש עם גבר על כן להשיב על כל זה אמר ואתה מרום כו' לומר חלילה לאל מפגם כי אתה מרום במעלתך לעולם ה' כמאמר אליהוא אם חטאת מה כו' כי בין יזכו בין יחטאו לעולם אתה ה' בלי שינוי ופגם חלילה ואינך מאבדם מיד כי אם מגלגל עמהם פעמים שלש כי אם אחר שהפריחו רשעים ויציצו פועלי און שיציצו בגלגול פעם שנית:

ואתה, השם - מרום תחת תואר, או הוא חסר בי"ת והטעם: כי אתה מרומם שיבין הבער סודך.

ואתה. כי אתה מרום לעולם ובכל עת ידך על העליונה ואם לא תפרע מהם בחייהם תפרע מהם אחרי מותם:

ואתה, ר"ל והגם שהרשעים פורחים ופועלי און יציצו, בכ"ז אתה מרום לעולם וידך תשיג אותם לענשם תמיד, כי ב"ו ימהר לענוש המורדים נגדו, א. מצד שאין ידו משגת אותם תמיד, ב. מצד שמתירא פן ימות ולא יוכל לענשם, אבל אתה מרום וידך על העליונה, וגם אתה נצחי לעולם:

כי. הנה תבא עת שאויביך ה' יאבדו והכפל לחזק, והצדיקים ישישו ויפרחו ויעלזו בכבוד וזהו שאמר:

ותראה כי עדיין הם אויביך בגלגול הב' הנה הנם אויבים לך כבתחלה וזהו כי הנה אויביך עדיין אתה ה' כלומר מתנהג ברחמים ואם חוזרים שלישית ותראה עדיין כי הנה אויביך אז יאבדו לגמרי והאבדון הוא כי יתפרדו מאתך. וילקה שרשם הדבק בשכינה וזהו הפגם כי חלק שורש נפשם הדבק בשכינה שנפגם ואם עד שלשה גלגולים יקלקלו תאבדם ממך שיתפרדו כל פועלי און אך בך חלילה איו פגם. או יהיה יתפרדו כענין הכתוב אצלנו על ממקום קדוש יהלכו כי אחר שהיו רשעים קבורים חזרו בגלגול כרשב"י ובאו במקום תיקון ליקרב אל הקדושה למעלה אדרבה וממקום קדוש יהלכו ויתפרדו עוד מהקדושה כי יוסיפו להרשיע וזה יאמר תדע למה יאבדו הוא על כי במקום שעל ידי הגלגולים היה להם להתקרב אל מקום קדוש אדרבה יתפרדו כל פועלי און בגלגוליהם. או יאמר אויביך שהם מכעיסיך יאבדו לגמרי אך הפועלי און להנאתם לא יאבדו אך יתפרדו בצד מה מן הקדושה כענין עונותיכם היו מבדילים כו':

כי הנה אויביך - פעמים כי שמע המשכיל מה שקרה לרשעים, גם ראה כן בימיו פעמים רבות, כי אויבי השם סופם לאבדון.

כי הנה וגו׳‎. וחוזר ומפרש כי הנה אויביך יאבדו ר״‎ל האבדון נכון בידם וימק בשרם ויתפרדו עצמותם:

אויביך יהוה. יו"ד של שם בגעיא:

כי הנה אויביך ה' יאבדו, מצד שני אופנים, א. מצד שהם אויביך יאבדו שע"י שהם אויבי ה' יאביד אותם בהשגחה, ב. שגם מעצמם יתפרדו כל פועלי און, כי טבע פעולותיהם הרעות תחייב להם הפרידה והעדר החיבור והקיום, ואז באבוד רשעים ותרם כראים קרני, אז קרן הצלחתי תתרומם משפלותה, ובלותי יהיה רענן כשמן, הגם שאבלה ואזקן אהיה רענן ע"י שמן משחת ה' שהוא משל על השפעתו (ויכוין בקרן על גבורה הגופנית ובשמן על הצלחה הנפשיית כמ"ש ישעיה ה' א' בבה"מ שם):

(ח) או יאמר אם יאמרו לו מה תתהלל אדם והלא יצאו ממך דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה על כן אמר הנה אלה רשעים זרים ופסולת הם אצלו כי הנה בפרוח רשעים הם דור אנוש ויציצו כל פועלי און הם דור המבול להשמדם וכו' כי פסולת היו:

(ט) ולא פגמו חלילה כי ואתה מרום וכו':

(י) ואשר בני נח שבחרת בו והנה אויביך ה' שבקשו להלחם בך הנה אויביך הראוי היה מק"ו שיאבדו אלא שעל אחדותם הוכרח שיתפרדו כל פועלי און מאחדותם המסייע כלומר שעל כן הפיצם ה':

בלותי בשמן רענן. לבלותי בשמן של שררה בלותי כמו (במדבר טו) בלול בשמן:

ותרם. דבר המשורר על לשון כל צדיק וצדיק שיראה הרשעים אויבי השם אשר יאבדו ויתפרדו והוא יודה לאל על הטובה שנתן לו ויאמר ותרם כראם קרני, הרימות קרני כקרני ראם:

אמנם אין לי חלק בהם כי אחרי כן בימי אברהם אחר שנתפלגו בהיות אברהם בן מ"ח שנה אז ותרם כראים קרני כי מבת לוט והלאה החל עניני כמ"ש ז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום כלו' כי אני מצד הקדושה ואשר היו חיצונים כבר אבדו ומאז ותרם כראים וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

כראים. שם חיה ראם:

בלתי. כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה, והוא מן הכבד

ותרם - אמר: ותרם כנגד ואתה מרום.

ותרם. אבל קרני תרומם כקרני הראם:

בלתי בשמן רענן. מן בלולה בשמן והוא פועל עומד כאלו אמר נבללתי או הוא פועל יוצא ופירושו בלותי ראשי: ופי' רענן. לח ודשן והוא דרך משל על רוב הטוב והתענוג:

ותרם כראים כו' רבותינו ז"ל בפר"א אמרו פסוק זה על מנחם בן עמיאל שעתיד לנגח לד' רוחות העולם ולפי דרכנו יאמר שאחר ספרו מאבדן הרשעים הרגיש מה היה שהוא לא נגעל לגמרי בחטאו ביום שנצטוה ומה גם למאז"ל מין היה אפיקורוס היה קוצץ בנטיעות מושך בערלתו היה ואדרבה הוסיפו לו ימים ושנים והיה משורר מזמור זה לפניו ית' ברוח הקדש לז"א הנה אדרבה ותרם כו' והוא כי הנה אמרו רז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן א' היה לו במצחו והוא כמפורש אצלנו במקומו שהוא רמז שעל ידי קרן מלכות דוד שהוא מעם אשר בו האחדות שהיה עתיד לצאת ממנו נתרצה קרבנו וזהו שאומר אדם ותרם כראים קרני הוא מלכות דוד שהוא קרני שלי כי אני אני הוא שבקרבני שהוא קרן מלכות היוצא ממני ושני גדולות עשיתי עמי א' הגדולה והרוממות שנית ההמשך והוא כי דוד נמשח ע"י קרן ובשמן המשחה משא"כ שאול ויהוא כ"א בפך ובשמן אפרסמון שהקרן רמז אל הגדולה ושמן המשחה אל ההמשך והוא כי שמן המשחה אינו מתמעט ואינו מתייבש כי שיעורו עודנו קיים ותמיד הוא רענן שאין יובש שולט בו כמשאז''ל שהיו ב' טיפין ממנו יורדין על זקן אהרן והנמשח ממנו כאשר הוא רטוב ורענן כך גדולת הנמשח בו נמשך תמיד ועל ב' הדברים אמר על הא' ותרם כראים קרני שהיה הרוממות גדול כראם כי היה בקרן וגם היה בשמן רענן הוא שמן המשחה שהוא רענן תמיד ורומז התמדה:

בלותי. מל׳ בלילה וערבוב:

רענן. רטוב ולח :

וטעם כראם – שקרניו גבוהות מאד:

בלותי. אהיה נבלל בראשי בשמן לח ודשן והוא משל על רבוי התענוג:

רענן. ענין לחות ודשן כמו והיה עלהו רענן (ירמיה יז):

בלתי בשמן רענן – שמן המור רענן קרן ראשי בלול.

בשורי. בעוייני כמו בשוררי:

בשורי. כמו בשוררי שפירושו אויבי שמביטים לרעה, ומלת בשורי תואר ובא בשורק כמו נחלץ חושים: וטעם ותבט. תשמענה. כלומר ראתה בהם עיני ושמעה מהם אזני מה שחפצתי:

ואם יאמר איש הלא בנית כל טובך במזמור הלז באמור כי אתה דוד וכל מעשה תוקף תקונו עליך הוא ומי יגיד שכך הוא לז"א ותבט וכו' לומר הלא הוא כי כאשר נדבר עלי בב"ד של מענה בגן עדן שהיה הוא בו הביט עיני בשורי המביטים בי לחייבני בקמים עלי מרעים הם כחות הטומאה להמיתני כמאמרו ית' ואראה והנה לעומתם תשמענה אזני מהמיימינים ומהפכים בזכותי שיאריכו לי:

בשורי. ענין הבטה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר לב):

ותבט, בשורי. הבטה הוא שימת לב על הדבר וזה המבדיל בינו ובין ראיה (ישעיה ה') ושור, הוא הבטה למרחוק, ובא תמיד שם שוררי על המביטים מרחוק לראות נקמה באויביהם :

ותבט, בשורי - תאר כמו וסורי בארץ יכתבו מגזרת שוררי.

ותבט עיני. עיני תראה חפצה בהאויב המביט בי בעין רעה:

ותבט, ואחר שידעתי שהצדיקים תחלתם יסורים וסופם שלוה והרשעים בהפך, לכן תביט עיני על השוררים ומביטים עלי בעת שקמו עלי מרעים, ותשמענה אזני איך שהאשנים השרים ומביטים עלי אז, הם אומרים צדיק כתמר יפרח, שכל הרואה מכיר ואומר שעי"ז עצמו שהמריעים קמים על הצדיק עי"ז יפרח כתמר ויתרומם ויצלח, והנה התמר פורח ועושה פירות, אבל י"ל חסרון שאחר הפריחה יתמעט ליחותם השרשי ורובם ייבשו אחר הפריחה, ובפרט אם יקוץ את התמר אין גזעו מחליף, והארז הוא ישגה תמיד וגזעו מחליף אם יקוצו אותו, אבל אינו פורח ועושה פירות, והצדיק נמשל לשני העצים, אל התמר במה שהוא פורח כמוהו ועושה פרי קדש הלולים, שהם בניו וקיום מינו, ואל הארז שהוא עצמו מתקיים בקיום אישיי לנצח ע"י נפשו הרוחנית, שחי לעולם בעולם הנצחי:

בקמים עלי מרעים. על הרשעים הקמים עלי שמעו אזני מאחורי הפרגוד שלא יועילו לכלות אותנו, כך שמעתי:

וטעם ותבט - שראה בעיניו נקמתו מאויביו הרשעים הנמצאים עמו וככה תשמע אזנו באויביו שאינם נמצאים.

בקמים. בעת יקומו עלי מרעים תשמענה אזני מה שחפצה לשמוע והוא אבדן המרעים:

ובעבור שהזכיר בקמים עלי – פירש כי הם מרעים והבי"ת ישרת בעבור אחר כאילו כתוב במרעים.

צדיק כתמר יפרח וגו'. כתמר לעשות פירות וכארז בלבנון להחליף גזעו:

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח: בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף וארז אין גזעו מחליף והא דריש ר' חייא בר לולייני מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות לכך נאמר תמר ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז אלא הב"ע בשאר מיני ארזים וכו':
(בבא בתרא פ ע"ב)

צדיק. המשילו לתמר ולארז לפי שהם גבוהים מכל האילנות ואמר בלבנון שהוא יער בארץ ישראל דבר על ההוה:

בזכות מי שעתיד לצאת ממני אמרו צדיק כתמר יפרח הוא דוד שהוא אדם עצמו כתמר שמפריח לע' שנה יפרח שהוא דוד שהוא כתמר שחי שבעים שנה ובחיים חייתו בסוף השבעים יפרח בימיו לו בן הוא שלמה וזהו יפרח והפרח כארז בלבנון ישגה:

ישגה. יתרבה גדלו כמו ישגה אחו (איוב ח):

צדיק - הגיד כי אויבי השם ואויביו יאבדו ואויבי השם הם אויביו, כדרך הלא משנאיך ה' אשנא, אמר: הפך זה: צדיק כתמר שהוא עומד שנים רבות. ואמר רשעים שהם רבים וצדיק כי הם מעטים, והמשילו בעץ נותן פרי הדר גם יפרה וישגא כעץ החזק בלבנון, והוא הארז והמשיל הרשעים לעשב ולציץ השדה, שאינו עומד כי אם מעט.

כתמר יפרח. יעשה פרי בבנים ובבנות כתמר הזה הפורח להוציא פירות:

בלבנון ישגה. בספר אחד כתיבת יד מצאתי ישגא באל"ף ובכל שאר הספרים בה"א ועיין מ"ש באיוב ח':

כארז בלבנון ישגה. פירשו המפרשים דהאדם הוא הפך האילן כי האילן שרשו בארץ וענפיו החלו עולין למעלה למעלה והאדם שרשו למעלה וענפיו מתפשטים ויורדין וז"ש שתולים בבית ה' למעלה בחצרות אלהינו למטה יפריחו עכ"ד. ואפשר לרמוז דרך רמז ואסמכתא צדיק כתמר יפרח כתמר גימטריא סתר שיגע בתורה בצנעא יפרח שמתגלים לו רזי תורה וזהו יפרח שעושה ציצים ופרחים לתורה כארז בלבנון ארז גימטריא יצחק רמז למדה"ד בלבנון ישגה שמתמתקים הדינים ויתבררו ויתלבנו בכח תורה לשמה:

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח: דרש רבי חייא בר לולייני מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק ח"ו אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק ח"ו אין עושה פירות לכך נאמר תמר ונאמר ארז וארז גזעו מחליף וכו':
(תענית כה ע"א)

ישגה. יגדל ויפרח ועל רוב הגידול יאמר ישגה שהוא ענין הריבוי שהוא כמו שגיא כח שפירושו רב כח וכן תרגום רב שגיא:

ישגה. יתגדל ויעלה מעלה מעלה כקומת הארז אשר בלבנון:

שתולים. יהיו הצדיקים בבית ה':

שתולים. לפי שדמה הצדיקים לעצים, אמר שתולים במקום טוב והוא בבית ה' בחצרות אלהינו כלומר שתהיה ישיבתם שם תמיד כי שם יהיו החכמים והמורים, ואז בימות משיחנו יכרתו הרשעים וישארו הצדיקים כולם יהיו עוסקים בחכמה לדעת את השם: ושם יפרחו. כלומר יצליחו וירבו בחכמה: ואמר בבית ואמר בחצרות. כי הכהנים והלוים בבית וישראל בחצרות:

ואחר שיהיו דוד ושלמה שתולים בבית ה' למעלה אחר סלוקן מן העולם לא יסור שבט ומחוקק שבחצרות אלהינו יפריחו הם הנשיאים שנמשכו בלשכת הגזית שהוא בחצרות היכל ה':

שתולים. נטועים:

שתולים. השתול הוא הנשתל ממקום למקום (כנ''ל א) :

שתולים - ההוה מהצדיקים שתול בבית השם והם הכהנים והמשוררים יראה פרחם בחצרות השם, חוץ בית השם עד שיריחום כל הבאים לעבודת השם ולתפילה.

שתולים. יהיו נטועים וקבועים בבית ה׳‎ לומדי התורה והחכמה:

שתולים, נגד מ"ש כארז בלבנון ישגא שהוא מה שהצדיק עצמו יתקיים בקיום האישי, וגם עת יקצץ מעוה"ז ישוב לשגוא בעוה"ב, אמר שתולים בבית ה', כי השתול הוא העץ הנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר, ור"ל הצדיק שנעקר ממקומו שבעולם החמרי (שהם נקראים חצרות ה', שהם כחצר לפני הבית שהוא עוה"ב, כמ"ש התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלן) ואז נשתל בבית ה' דהיינו בעולם הנפשות ששם הבית (כמ"ש (למעלה ע"ג) עד אבוא אל מקדשי אל) ושם ישגא כארז בלבנון, ונגד מ"ש צדיק כתמר יפרח שהוא מה שיפרח בעוה"ז להשאיר מינו בבנים ובבנות, אמר בחצרות אלהינו יפריחו:

יפריחו - יוציאו פרח.

בחצרות. כפל הדבר במ״‎ש:

ינובון. יצמחון:

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה: תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב אבל תורה אינה כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו בעת ילדותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
(קידושין פב ע"ב)

עוד. בימות המשיח יהיו ימי ישראל, ארוכים והימים שהם ימי הזקנה בעולם הזה אז יהיו כמו ימי הנערות ויהיו כמו נערים שיגדלו וירבו ויהיו דשנים ורעננים הפך הזקנים:

ואחרי כן בדורות האחרונים המתיחסים לשיבה גם שלא תהיה הפרחתם רבה לא יבצר בצד מה שינובון ואחרי כן דשנים ורעננים יהיו בסוף השיבה בימות המשיח או גם אחר סילוק גם הנשיאים ההם עוד ינובון בשיבה שאחר ימי שנותם ע' שנה עוד ינובון בקבר ששפתותם יהיו דובבות בקבר שהלכותם ילמדו ויזכרו ישראל שעי"כ דשנים ורעננים יהיו נמצא שבזכות דוד והיוצאים ממנו שהם כיוצאים ממני העמידני ה' ועמדה זכותם לי:

ינובון. מל׳ תנובה והצמחה:

ינובון. מענין פרי ותנובה

עוד - והזקנים מהם שגבר עליהם היבושת עבודת השם תדשנם, כדרך: ולא נס לחה.

עוד ינובון. בימי זקנתם ירבו עוד תנובה והצמחה ויהיו דשנים ורטובים:

עוד, והם עוד ינובון וישאו פרי גם בשיבה יולידו בנים לקיום המין והם עצמם דשנים ורעננים יהיו בכחות גופם שיוכלו לעסוק בתורת ה' לקיום אישם:

דשנים. שמנים ורעננים יהיו ואז יגידו כי ישר ה':

עוֹד יְנוּבוּן: רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומנות אינן כן כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה וכן הוא אומר באברהם אבינו ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמ' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי:
(קידושין פב ע"א)

דשנים. שמנים:

ורעננים. ענין לחות ורטיבות כמו והיה עלהו רענן (ירמיה ז):

להגיד. אז יגידו כי ישר השם כי בזמן הזה לבות בני אדם פוסחים במעשי האל בראותם שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ובזמן העתיד בבא המשיח יצרפו ויתלבנו וישארו ככסף מזוקק ולא יהיה עוד שלוה לרשעים ולא צרה לצדיקים ואז יודו כל העולם כי ישר ה' וצורי כי אני בוטח בו. ואמר המשורר כי יאמרו הכל כי לא עולתה בו. וכל מעשהו באמונה ואז כשתרבה דעת בני אדם יגלה זה הסוד למה היה כן בעולם הזה שלוה לרשעים וצרה לצדיקים, וכתוב עלתה בלא וי"ו וקרי עולתה והענין אחד אלא שהכתוב על דרך נחי העי"ן הנעלמים, ואף בזה השורש באו מהם עלומי הוי"ו כמו ועולתה קפצה פיה והקרי כמשפט זה השורש שהוא בוי"ו:

להגיד כי ישר כו' אמר הנה מדברי אלה אני נוגע בכבוד עצמי שאני אומר שהייתי ראוי שלא יאריך לי כ"א שידינני כמשפט רשעים אלא שהביט בבאים ממני לז"א איני חושש על כבוד עצמי כי טוב הוא שיאמרו שהעולה היתה בי ולא שיאמרו שהיא בו חלילה שידברו נגד יתברך שנשא פני ולא קיים מאמרו באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי עתה מאמרי זה הוא להגיד כי ישר ה' ואינו נושא פנים כי בזה שאמרתי שהוא צורי להאריך ימשך שלא היתה עולתה בו כי אם בי בלבד ושעשה בשביל העתיד לצאת משיאמרו חלילה שלא עשה הדין ונשא פנים ליציר כפיו ויחשדוהו:

להגיד - עד שיגידו כל האדם, כי השם ישר ויתן טוב לטובים.

להגיד. למען יודע לכל כי ישר ה׳‎ ואין בו עולה בראותם כי סוף הדבר שמקבל כל אחד גמול מעשיו:

ולא. הוא"ו בגעיא:

להגיד, שיעורו עוד ינובון בשיבה כדי שיוכל לו להגיד ולהודיע לכל כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, שאין עולה בהנהגתו ממה שנראה לפעמים שהרשעים מצליחים בעוה"ז, כי הכל בהשגחה והצדיקים עתידים לקבל שכרם:

ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן. עד שהוא יוצא פגע בו אדם הראשון. אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו אילולי שהודיתי כבר הייתי אבוד מן העולם. מיד תמה אדם ואמר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהלים צב ב). למדה עליו שבת זכות. שנא' מזמור שיר ליום השבת (שם שם א).

(ח) או שיעור הכתובים בפרוח רשעים כו' שהם רשעים וייטב להם בעוה"ז הוא להשמדם עדי עד:

ולא עולתה בו - בהאבידו הרשעים.

עלתה. עולתה קרי:

(ט) ואם יאמר איש והלא נפשותם חלק אלוה ממעל ואיך ישמידם ה' והם חלקו אך אין מהשמדם לך פגם חלילה כי הנה ואתה מרום לעולם ה' נקרא ה' כי לא שנית:

(י) והנה זה אשר תעשה להם שתביאם בגלגול פעם שנית והנה אויביך ה' עדיין עודך עם היותם אויביך שמך נקרא עליך וזהו אויביך ה' כ"א עוד בשלמות הנם אויביך בשלישית אז יתפרדו נפשותם מאתך כי בעצמם פגמו וזהו כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און כלומר כי אפילו מה שיתפרדו ממך אינו אלא כאשר אין עתיד לצאת מהם דבר טוב כי הכל פועלי און משא"כ לאשר עתיד לצאת צדיק ממנו כי תאריך לו:

(יא) כי כן עשית לי כי אחר שחטאתי גזרת עלי רוממות בזרעי שהוא דוד וזהו ותרם כראים קרני וכו' כבקודם:

(יג) אלא שהיה עתיד כי צדיק כתמר יפרח הוא דוד והנה עדיין לא יצא ידי חובת הקושי הראשון איך יאמר על הרשעים שיעשה להשמדם עדי עד ונפשותם חלק אלוה ממעל ואיך יאבדו חלקיו יתברך והנה לזה החל ואמר כי יתפרדו ממנו כאשר בשלשה גלגולים יהיו אויבי ה' ושאין עתיד לצאת צדיק מהם:

(יד) אך עדיין יתחמץ לבב אנוש איך חלק אלוה יפרד ויאבד על כן גומר מאמרו ואומר שתולים בבית ה' כו' לומר הנה גם אלה שתולים נפשותם בבית ה' למעלה אלא שמה שבעולם הזה הנקרא חצרות אלהינו אינו עיקר הנפש כ"א הפרחה בלבד מעיקר הנפש שהיא למעלה התפשטות ממנה בלבד כלומר כי מזה בין תבין כי מה שיתפרד ויאבד אינו כ"א ההפרחה וההתפשטות לא השורש:

פרשת יתרו כתיב טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון (תהלים צב ב), טוב היה ליתרו כיון ששמע גבורות ה׳, נתן הודייה לשם הנכבד, שנא' וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, ובסוף הענין כתוב ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו׳ עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים (שמות יח י ויא).

(טו) ועכ"ז עוד יעשה הוא יתברך לבלתי ידח ממנו נדח כ"א עוד ינובון בשיבה אחר שבעים שנה לא יגעל בהם על שאז אין תשובתם שלמה כי בוטל כחם לחטא ועכ"ז אם עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו לפניו ית':

(טז) וכל זה שאני בא בטענות לבל יראה ניגוד בהשגחתו הוא כדי להגיד לעם כי ישר ה' כי אני לעצמי איני צריך טענות כי ידעתי כי הוא צורי שלא מתי ביום הראשון ובמה שגזר עלי מיתה ידעתי כי לא עולתה בו:

מה גדלו מעשיך ה'. היינו שמעשי ה' גדולים מאוד עד שעל פי שכל מחויב כל נברא להכיר את השי"ת ולירא ממנו, אכן רצון השי"ת הוא להסתיר הנהגתו והאדם יוצרך להטריח עצמו בעבודה עד שיתגלה לו הנהגת השי"ת, וזה מה גדלו מעשיך ה' מכל מקום מאד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע עד שיעבוד ויסבול מזה ויאיר לו ההסתר והעומק.

מזמור שיר ליום השבת טוב וכו', מה גדלו מעשיך ה' וכו', איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. הנה במזמור הזה יתבאר איך שאין לשום אדם שום צד טענה נגד הש"י, וכמו שמבאר הרמב"ם הקדוש בפרק חמישי מהלכות תשובה הלכה ה', וזה לשונו הטהור, שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע, אם תאמר, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, וכפי הנאמר יש ביד אדם רשע לפטור עצמו מן הדין וגם אין כל כך זכות לצדיק או שלא יאומן ח"ו על הש"י שיודע כל, אכן לזאת ביאר דוד המלך ע"ה במזמור הזה ואמר מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא וכו', ואף כי לראות עין אנושי נפלאו דבריו היתואר הש"י כביכול בגדולתו ובעמקות מחשבותיו אם כסיל לא ישיגם ובער לא יבינם, אשר מהראוי היה לתאר כי אף חכמי העולם ונבוניה לא ידעם, כי הוא שכל הנעלם מכל רעיון, וכמ"ש (ישעיה נ"ה,ח') כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכמו שמתאר אליהו הנביא זצ"ל בתפלתו [תיקוני זהר הקדמה אחרת] אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, לית מחשבה תפיסא בך כלל. אך זאת הוא כוונת דוד המלך ע"ה במאמרו זה, כי באמת החכמים המאמינים לא ילכו בדרכים כאלה להרהר אחר הש"י חלילה, כי ידעו כי אין להשיג יקרת עמקו והם ידעו כי מה מאד מחשבותיו גדלו ומה מעשיו רבו, ורק על זה אמר איש בער לא ידע, ירצה בזה כי איש בער לא ידע את עמקות מחשבותיו לכן יקשה לו על דרכי הש"י כמו שביארנו. וזה ביאר במאמרו בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד ואתה מרום וכו', והוא כי כל אשר פרחו הרשעים כמו עשב ופועלי און העלו ציץ לא היה תחלת בריותם רק כדי להשמדם עדי עד, ולא היה בריאתם רק בכדי שיוטב לצדיקים וא"כ אין להם שום טענה, כי מאחר שעיקר חיותם לא היה רק על זה ולא היה בשורשם חיים ביותר, וכמו שלעתיד אומות העולם יטענו נגד הש"י, מאחר שלפניך נגלו תעלומות וידעת כי על ידי ההשפעה שהשפעת לנו רוח טובה בעוה"ז והשפלת את עמך ישראל להגלותם תחת ידינו, יגרום לנו שיעלה בלבנו להשמיד את עמך ועי"ז יעשה לנו כאשר זממנו ולהרם קרן ישראל והלא מה אנו חייבים בזה ולא עלינו האשם, וזה שנאמר בפרוח רשעים וכו', להשמדם וכו', ונגד זה אמר ואתה מרום לעולם ה' היינו שבאמת תמיד אתה למעלה ואין לשום בריה צד טענה עליך ובצדק כל משפטיך נגדנו.

כי הנה איביך ה' כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל וכו', ותרם כראים קרני. והוא מחמת כי כל אומות העולם הם אויביך ולכן אין להם שום צד חיים בשורשם, כי באמת רק רצון הש"י הוא הנמצא ואין נמצא אחר זולתו, ומאחר שהם מתנגדים לרצונו אין להם חיים בשורשם, אך לעת עתה עוד הוא רצון הש"י בקיומם בכדי שעל ידם יתנשא ישראל ביותר, אבל מצד עצמותם אין בהם שום תועלת להש"י, וא"כ כאשר יאבדו לא יהיה להם שום טענה מה שהם הולכים לאבדון וישראל יורשים כל טובם, כי מה עשה להם, הלא היטיב להם כל ימיהם והיה להם כל השפעות טובה, ומה שלא ישאר מהם השארה, זה לא היה להם מעולם שום חיים שהוא לעד, כי מאחר שלא נבראו אלא לטובת ישראל, ובעתם ובזמנם יאבדו כי הם שונאים לישראל ולהש"י, וכל טובם ירשו ישראל.