Halakhah zu Schemot 32:32

למדנו אם כן, שבעקבות החורבן והגלות, שורשה של מצוות עונה ושמחתה נפגם, וממילא היה מקום לקבוע סייגים לאיסורי נידה וזיבה כדרך שקבעו חכמים בכל המצוות. עוד אפשר לומר, שהואיל ואחד מהטעמים לאיסור נידה, שמתוך ריחוקם שבעה ימים בכל חודש, "תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (לעיל הלכה ד), לאחר חורבן המקדש והגלות שמחת הזוגיות נפגעה, והיה צורך להוסיף ימי איסור. וכך בכל חודש הגעגועים גברו יותר, ובני הזוג יכלו לשמוח שמחה יתרה בחיבורם המחודש, ואהבתם נשמרה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ג, טו).⁹. יש לשאול על מה שאמר ר' ישמעאל בן אלישע, שבעקבות החורבן וגזרות חכמים "דין הוא שנגזור עלינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים", איך אפשר לבטל מצווה מהתורה? ואפשר שדיבר בלשון הפלגה, ולא התכוון שבאמת אפשר לנהוג כך להלכה. ואפשר שהכוונה שאם היו ישראל נמנעים מנישואין ופריה ורביה, כביכול היה ה' חייב למחול לישראל, שהרי הבטיח שישראל יתקיימו תמיד, וכעין מה שאמר משה רבנו לה' כשביקש שימחל לישראל על חטא העגל (שמות לב, לב): "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (מעין זה כתב חת"ס לב"ב שם, ועי' תוס' שם).
כיוצא בזה למדנו שהחורבן השפיע על הלכות פריה ורביה. שעל פי ההלכה, בני זוג שלא נולדו להם ילדים עשר שנים, חייבים להתגרש ולהתחתן בשנית כדי להוליד ילדים. אולם כתבו כמה ראשונים (הגה"מ, מרדכי ואגודה), שהואיל ואחר החורבן מצד מסוים היה ראוי שלא להתחתן ולהוליד ילדים, לכל הפחות אין כופים אותם להתגרש. וכ"כ בבית שמואל אה"ע א, ו. ובחת"ס יו"ד קסא, ביאר את הגמרא נדה סא, א, שלא תיקנו חכמים מלכתחילה שילכו נשים בבגדי צבעונים ויימנעו מטומאת כתמים, אלא רק התירו זאת, מפני שמעיקר הדין היה ראוי לגזור לאחר החורבן שלא יתחתנו, ואע"פ כן התירו "כדי להקל על כתמיהן".
כיוצא בזה, למרות שמהתורה מצוות נשיאת כפיים בכל יום, נהגו הכהנים בקהילות אשכנז ומקצת קהילות יוצאי ספרד לשאת כפיים רק במוספי החגים (ב"י, רמ"א או"ח קכד, מד). ביאר מו"ר הרצי"ה (שיחות במדבר עמ' 67), שברכת כהנים צריכה להתקיים בהרגשה טובה ובשמחה, ומחמת צער הגלות וכל הטרדות שנבעו ממנה, הכהנים היו מעוכבים מכך, זולת חגים שבהם היתה התרוממות רוח מיוחדת. ממילא מובן שבארץ נהגו לשאת כפיים בכל יום.