Midrasch zu Bamidbar 28:9

"זכור" (דברים ה יב) ו"שמור" – שניהם נאמרו בדיבור אחד. (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת", (במדבר כח ט) "וביום השבת שני כבשים" – שניהם בדבור אחד נאמרו. (ויקרא יח טז) "ערות אשת אחיך" (דברים כה ה) ו"יבמה יבא עליה" – שניהם נאמרו בדיבור אחד. (דברים כב יא) "לא תלבש שעטנז" (דברים כא יב) ו"גדילים תעשה לך" – שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר (תהלים סב יב) "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", (ירמיה כג כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'".

וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹף. מָה עוֹף זֶה אֵינוֹ יָכֹל לִפְרֹחַ בְּלֹא כְּנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּלֹא זְקֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, גְּדוֹלָה זִקְנָה. שֶׁאִם זְקֵנִים הֵם, חֲבִיבִים הֵם. וְאִם נְעָרִים הֵם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּץ לָהֶם אֶת הַזִּקְנָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, לֹא בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת מָצִינוּ שֶׁהַמָּקוֹם חוֹלֵק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְעוּ לְקוֹלְךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג, יח). בַּסְּנֶה, לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג, טז). בְּסִינַי, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שם כד, א). בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַף לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחָפְרָה הַלְבָּנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיה כד, כג). וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לוֹ יְשִׁיבָה שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלּוֹ. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַבֵּד לַצַּדִּיקִים וְלַחֲסִידִים. אֲבָל בְּכָל עֵת שֶׁנּוֹפֵל שְׁגָגָה מֵהֶם, הוּא מְיַסְּרָן. רְאוּ מַה כְּתִיב בִּבְנֵי אַהֲרֹן, שֶׁהָיוּ סְגָנֵי כְּהֻנָּה וְשָׁגוּ בַּיַּיִן, כִּי כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי שְׁתוּיֵי יַיִן הָיוּ, וּלְפִיכָךְ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר מִיתָתָן לְהַזְהִיר עַל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִזָּהֲרוּ עַל הַיַּיִן. רָאוּ מֶה עָשָׂה נֹחַ. שֶׁהוּא הִתְחִיל לִשְׁגּוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּחֵל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם (בראשית ט, כ). וּכְתִיב: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכַּר וַיִּתְגַּל (בראשית ט, כא). מִי גָּרַם לוֹ לְהִתְבַּזּוֹת הַיַּיִן. וְגָרַם לוֹ לְהָבִיא קְלָלָה עַל זַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן (בראשית ט, כה). וּלְכָךְ הֻזְהֲרוּ מִן הַיַּיִן, כִּי הַיַּיִן מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לִזְנוּת, וְלִשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלִגְנֵבָה, וּלְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וַהֲלֹא מְשַׂמֵּחַ לֵב הָאָדָם, וּמְשַׁבְּחוֹ הַכָּתוּב כְּמוֹ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו). וְאוֹמֵר: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (שם יט, ט). וְעוֹד, כִּי לָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְפִקּוּדָיו יַנְחִיל גַּן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ). וְהַשִּׁכּוֹר בְּעוֹד שֶׁהַיַּיִן בּוֹ, הוּא יוֹשֵׁב בְּשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּגַן עֵדֶן. כְּמוֹ הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוַה חָסִיד, וַהֲוַה לֵיהּ אַבָּא וְשָׁתִי חַמְרָא טוּבָא. וּבְכָל עִדָּן דַּהֲוַה נָפִיל בְּשׁוּקָא, אַתּוּ עוּלְמַיָּא וּמַכִּין יָתֵיהּ בְּאַבְנֵי וּבִצְרוֹרִין, וְצוֹוְחִין וְקוֹרִין בַּתְרוֹי חֲזוּ שִׁיכְּרָא. וּכְשֶׁרוֹאֶה בְּנוֹ הֶחָסִיד, הוּא מַכְלִים וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וּבְכָל יוֹם אוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, אֲנִי אֲשַׁגֵּר וְיָבִיאוּ לְךָ לְבֵיתְךָ מִכָּל הַיַּיִן שֶׁמּוֹכְרִין בַּמְּדִינָה, וְלֹא תֵּלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן, שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֶרְפָּה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ כֵן פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁאָמַר אָבִיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן. וְכֵן עָשָׂה הֶחָסִיד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה, וּמְיַשְּׁנוֹ בְּמִטָּתוֹ וְאַחַר הוֹלֵךְ לוֹ. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹרֵד מָטָר, וְיָצָא הֶחָסִיד לַשּׁוּק וְהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לַתְּפִלָּה, וְרָאָה שִׁכּוֹר אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק וַאֲמַת הַמַּיִם יוֹרֵד עָלָיו, וְהַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים מַכִּין אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרִין וּמַשְׁלִיכִין חֹמֶר בְּפָנָיו וּבְתוֹךְ פִּיו. כְּשֶׁרָאָה זֶה הֶחָסִיד, אָמַר בְּלִבּוֹ אֵלֵךְ לְאַבָּא וַאֲבִיאֶנּוּ לְכָאן וְאַרְאֶה לוֹ זֶה הַשִּׁכּוֹר וְהַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים, אוּלַי יִמְנַע פִּיו מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר. וְכֵן עָשָׂה, הֱבִיאוֹ לְשָׁם וְהֶרְאָהוּ לוֹ. מֶה עָשָׂה אָבִיו הַזָּקֵן. הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁכּוֹר וְשָׁאַל לוֹ, בְּאֵיזֶה בַּיִת שָׁתָה אוֹתוֹ יַיִן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ. אָמַר לוֹ בְּנוֹ הֶחָסִיד, אַבָּא, בִּשְׁבִיל זֶה קְרָאתִיךָ, אֶלָּא שֶׁתִּרְאֶה הַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂים לָזֶה, כִּי כֵן עוֹשִׂים לְךָ בְּעֵת שֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה, אוּלַי שֶׁתִּמְנַע פִּיךָ מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן. אָמַר לוֹ: בְּנִי, בְּחַיַּי אֵין לִי תַּעֲנוּג וְגַן עֵדֶן אֶלָּא זֶה. כְּשֶׁשָּׁמַע הֶחָסִיד, הָלַךְ לוֹ בְּמַפַּח נֶפֶשׁ. אֲבָל לֹא שִׂמְחַת הַיַּיִן, הַפִּקּוּדִים וְהַתּוֹרָה, כִּי הַיַּיִן כְּשֶׁיָּצָא מְגוּפוֹ, וְהַיָּגוֹן בָּא בְּלִבּוֹ, זֶה יוֹצֵא וְזֶה בָּא. וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה הוּא הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ), בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְעוֹד תִּמְצָא בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁאוֹמֵר בַּכְּבָשִׂים, שְׁנֵי כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים (במדבר כח, ט), וּבַלֶּחֶם שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, וּבַיַּיִן רְבִיעִית הַהִין. כָּךְ מְעַט הָיוּ מַקְרִיבִים, לְהוֹדִיעַ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כִּי יַיִן הַרְבֵּה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי חֵטְא וּלְצָרָה גְּדוֹלָה וּלְחֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדֵּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים (משלי כג, לא) בְּבֵיתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּבֵיתוֹ בְּמַה לְּבַשֵּׁל, כִּי הַכֹּל מוֹכֵר וְנוֹתֵן בִּשְׁבִיל יַיִן. דָּבָר אַחֵר, כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. אֶל תִּקְרֵי בַּכּוֹס אֶלָּא בַּכִּיס, כִּי נוֹתֵן בַּכִּיס עַיִן רָעָה. וְכֵן תִּמְצָא בִּבְנֵי אֶפְרַיִם, שֶׁאוֹמֵר, וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פּוֹתָה אֵין לֵב (הושע ז, יא). לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁשּׁוֹתִין יַיִן הַרְבֵּה. וְאוֹמֵר: הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרַיִם (ישעיה כח, א). וְעוֹד מָצָאנוּ, כִּי לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה אָמַר הַכָּתוּב לְהוֹצִיא אֶת בְּנָם לִרְגֹּם בָּאֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא, יח). וְאוֹמֵר: וְתָפְשׂוּ בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כא, יט). וְכָל זֶה לָמָּה. בִּשְׁבִיל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, שֶׁיִּהְיֶה מוֹצִיא מָמוֹנוֹ וְיִגְנֹב וְיַעֲשֶׂה עֲבֵרוֹת וְיִתְחַיֵּב לְמִיתָה. וְקֹדֶם שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּמִיתָה, וְתָפְשׂוּ בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ', וּרְגָמוּהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ וְגוֹ' (דברים כא, כא). וּדְעוּ כִּי רָעָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִשְׁתּוֹת יַיִן הַרְבֵּה. וְכַמָּה בָּשָׂר יֹאכַל יוֹתֵר מֵאָדָם אַחֵר בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה, לִיטְרָא אַחַת. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, אַל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יַיִן בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר לָמוֹ (משלי כג, כ). מַהוּ לָמוֹ. כְּלוֹמַר, לָמוֹ עוֹשִׂין הָרַע, שֶׁמּוֹצִיאִין מָמוֹנָם וְהוֹלְכִים לַחֶרְפָּה, וְסוֹף דָּבָר יִתְחַיְּבוּ מִיתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

יש להשיב כי משנתינו קודם תקנת הדחייה נשנית, ורבנן בתראי תקנו דחיות, כמו שהזכרנו בתחלת שכל טוב, ולמה תקנו לא אד"ו ראש, שאם אינו קובע יו"ט א' ר"ה לשנה הבאה, יהיה ר"ה ביום ד' שאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ועד ועד בכלל, ואם השנה מעוברת מרחשון וכסליו כסדרן, חמשה, וכשר"ה חל ביום ד', נמצא יוה"כ ביום ו', ונמצאו שבתות סמוכות זו לזו, ומת שנפטר ערב יו"כ עם חשיכה מוטל על פני האדמה עד מוצאי שבת, והרי מבאיש ומתבזה על הבריות, וכשחל ר"ה ביום ו' יו"כ ביום א', ונמצאו גם סמוכות לבזיון המת, וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, להכי תקנו שלא יהא ר"ה באד"ו, ומשום תקנה איתיה כדאמרינן במס' ר"ה, ואל יאמר קטן האמונה הלא שמבראשית היו מקדשין על פי הראיה בכל יום לעת שהלבנה נראית ואין חידושה תיקון הדחיות, כי יש להכחיד שאלתו תחת לשונו, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג לז), שקידוש מועדים תלוין, ואפי' בימי הנביאים לא הלכו אלא אחר קידוש ב"ד, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית לבנה, אלא בקידוש ב"ד [על פי חשבון, שיהיו ב"ד] מעיינין ואומרים מקודש מקודש החודש, וכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא (תהלים פ"א ד), תחלה, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), וכתיב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד), בחידוש קבועו בין נראה ובין לא נראה מקריבין קרבנו בזמן קבועו, אפס כי אם לא נראה בזמנו, דקיי"ל כר"א בר צדוק, ובישראל מקדשין את המועדות אפי' שוגגין אפי' טועין הרי הן קדושין וקבועין, ואין אדם יכול לומר בד"א בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים, אבל בדורות האחרונים אין יכולין לחדש תיקון, שהרי הוא אומר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ומצינו שחזקיה כתת נחש הנחושת אשר עשה משה, ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו שלישית השקל על מחצית השקל אשר צוה ה' את משה, ואלמלא שקשה להאריך בדברים, יש לגדור מן התורה, ומן התלמוד, שיכולין חכמי הדורות ויודעי השם לחדש תיקון לפי הנראה להם, לפיכך תיקן ר"א הגדול וחבריו את הדחיות, ור"ג מסר סוד העיבור, כאשר קיבל מבית אבי אבא בקבלה מאנשי כנסת הגדולה תלמידי חגי זכריה ומלאכי. ומילה דוחה את השבת מק"ו מצרעת, ומה צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה פי' את הצרעת, שבת נידחית מפני העבודה, אינו דין שהמילה תהא דוחה אותה, פי' את השבת, ומנלן דעבודה דוחה את השבת, דכתיב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), ומנלן דצרעת דוחה את העבודה, שאם היה מצורע נדחה קרבן פסחו מן י"ד ניסן לי"ד אייר, ומנלן דצרעת נדחה מפני מילה, הא כתיב ביה השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח'), דכתיב ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), אע"פ שיש שם בהרת: