Midrasch zu Schemot 13:7

מצות יאכל את שבעת הימים כשהוא אומר את להביא את יום ארבעה עשר שחייב במצה: לא יראה לך חמץ. רואה אתה לאחרים: ולא יראה לך חמץ. רואה אתה לגבוה: ולא יראה לך חמץ. רואה אתה לפלטיר: ד"א ולא יראה לך חמץ בטל בלבך: מיכאן אתה אומר ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו ודיו: ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. זה הוא חילוק שבין בית שמאי ובין בית הלל שבית שמאי אומרין שאר כזית וחמץ ככותבת ובית הלל אומרין זה וזה כזית:

שאור לא ימצא. אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מניין, ת"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז), הקיש הכתוב שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא, מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:

תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי', אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי' דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו"ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע"ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ"ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל' יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל' יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' (במדבר ט ו), וכולי' עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי' דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע"ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה: