Midrasch zu Bamidbar 9:10

ראשון הוא למה נאמר? לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז) שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח שיבא אביב בזמנו. הא כיצד? עבר את אדר שיבא אביב בזמנו. הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומעני שיעברו ר"ח ניסן. היה ר"ש אומר הא אם אמרת כן נמצאת אתה עושה ניסן ב'. ואמרה תורה ראשון הוא לכם! ר' נתן אומר, שמור את חדש – חדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה? הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר, כשהוא אומר "שמור את חדש" חדש אתה מעבר. והדין נותן הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה החדש אחד ממנוייו – אף שנה אחד ממנוייה. אי מה חדש אחד מל' בו אף שנה א' משלשים בה? ת"ל שמור את חדש. חדש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד מל' בה. או מה שנה אחד מיב בה אף חדש אחד מי"ב בו? ת"ל ובט"ו יום לחדש חג ז' ימים (שם כ') יום לחדש אתה מענר ואי אתה מעבר א' מי"ב בו. ור' יצחק אומר הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע הא אין עליך לומר בלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת [מה החדש אחד ממנוייו אף השנה אחד ממנוייה] מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עבורה אלא בסוף. רבי ירמיה אומר הואיל וטומאה מעכבת ואביב מעכב, מה טומאה אין פחות משלשים יום אף אביב אין פחות משלשים יום. או אפילו כי חל אביב ובא. ת"ל "ושמרת את חדש החקה הזאת למועדה" (שמות יג') במועדה אתה מוסיף ואי אתה גורע.

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ג, לט), וָא"ו שֶׁל וְאַהֲרֹן נָקוּד, עַל שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִן הַמִּנְיָן. וְדִכְוָתָהּ (בראשית טז, ה): יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, שֶׁלֹא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמַּטִּילִים מְרִיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יח, ט): וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה, נָקוּד עַל אי"ו שֶׁבְּאֵלָיו, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין הֵיכָן הִיא וּמְבַקְּרִים אַחֲרֶיהָ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יט, לג): וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ, נָקוּד עַל וא"ו שֶׁבָּאֶמְצַע שֶׁל וּבְקוּמָהּ שֶׁל בְּכִירָה, בְּשִׁכְבָהּ לֹא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע, וְדִכְוָתָהּ (בראשית לג, ד): וַיִּשָּׁקֵהוּ, נָקוּד עָלָיו עַל שֶׁלֹא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית לז, יב): וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת, לָמָּה נָקוּד עַל אֶת, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָלְכוּ לִרְעוֹת אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְפַּתּוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר ט, י): אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, נָקוּד עַל חֵי"ת שֶׁל רְחֹקָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶלָּא מִן אַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהוּא טָמֵא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם אֶת הַפֶּסַח. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כא, ל): וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר נָקוּד עַל רֵי"שׁ שֶׁבַּאֲשֶׁר: שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְלַמֵּד שֶׁלֹא הֶחֱרִיבוּ הָאֻמּוֹת אֶלָּא מְדִינוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כח, כא): עִשָֹּׂרוֹן עִשָֹּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה, נָקוּד עַל עִשָֹּׂרוֹן רִאשׁוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד בִּלְבָד. וְדִכְוָתָהּ (דברים כט, כח): הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לָמָּה נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וְעַל עי"ן שֶׁבְּעַד, אָמַר לָהֶם עֲשִׂיתֶם גְּלוּיִם אַף אֲנִי אוֹדִיעַ לָכֶם אֶת הַנִּסְתָּרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לָמָּה נָקוּד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר עֶזְרָא אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר לָמָּה כָּתַבְתָּ אוֹתָן אוֹמַר לוֹ כְּבָר נִקַּדְתִּי עֲלֵיהֶם, וְאִם יֹאמַר לִי יָפֶה כָּתַבְתָּ כְּבָר אֶמְחֹק נְקֻדּוֹתֵיהֶן מֵעֲלֵיהֶן.

פס'. וסמך ידו. ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. על ראש העולה. ולא על הצואר ולא על הגב. עולה. אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה. ד"א העולה פרט לעולת העוף (שהרי בבקר וצאן שוה לבקר לשחיטה ולקבלה ולזריקה ולחלבים ונרצה לו. מלמד שהקב"ה רוצה לו שמכפרת העולה על עשה ועל לא תעשה שיש בו קום עשה. ד"א ונרצה לו לכפר. אי זהו מכפר זה הדם. אין לי אלא טהור. טמא מנין ת"ל (שמות כ״ט:מ״ד) ונשא אהרן את עון הקדשים. אי זה הוא עון הוא נושא עון טומאה שהותר מכללה בצבור (שנאמר (במדבר ט׳:י׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין). (שם) לכל מתנות קדשיהם. לרבות הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משוה ומנחת נסכים שהציץ מרצה. דבר אחר ונרצה לו לכפר. לימד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר וכיפר כיפר גברא ולא כיפר קמי שמיא. והכי מפורש במסכת זבחים בפרקא קמא. לכפר עליו. ר' שמעון אומר את שעליו כמשא חייב באחריותו. כגון נדר. דאמר הרי עלי נדר. ואת שאינו עליו משא אינו חייב באחריותו. כגון דאמר הרי זו דהיינו נדבה: