Musar zu Schemot 15:20

וּנְבָאֵר דֶּרֶךְ אַגַּב הַפָּסוּק הַזֶּה הֵיטֵב, וּמִמֶּנּוּ יִרְאֶה כָּל בֶּן דַּעַת כִּי כֵּנִים דְּבָרֵינוּ. וְהוּא, דְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה פֵּרְשָׁה לָנוּ בְּמִצְוַת הַזְּכִירָה ד' עִנְיָנִים: א. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה", הַיְנוּ מַה שֶּׁעָשָׂה. ב. לְמִי עָשָׂה? לְמִרְיָם. ג. בְּאֵיזֶה מָקוֹם עָשָׂה? בַּדֶּרֶךְ. ד. בְּאֵיזֶה זְמַן הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה? בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. וּמַה יִּחֲדָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּהַזְכִּירָה אֵלּוּ ד' דְּבָרִים? מַה נָּפְקָא מִנַּהּ לָנוּ אִם הָיָה עֹנֶשׁ אַחֵר לֹא עֹנֶשׁ הַצָּרַעַת? וְאִם הָיָה דָּבָר זֶה לְמִרְיָם אוֹ לְאִישׁ אַחֵר? וְאִם הָיָה דָּבָר זֶה בַּבַּיִת אוֹ בַּדֶּרֶךְ? וְאִם הָיָה דָּבָר זֶה בִּזְמַן אַחֵר לֹא כְּעֵת צֵאתָם מִמִּצְרַיִם? אָמְנָם אֵלּוּ הַד' פְּרָטִים הֶכְרֵחִים לַזְּכִירָה, וְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם. וְלָזֶה כְּתִיב: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה", הַיְנוּ שֶׁיִּזְכֹּר וְיִתְבּוֹנֵן אֶת גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ, שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ עֲבוּר דִּבּוּרָהּ בְּמֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהוּא עֹנֶשׁ הַצָּרַעַת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ קָשֶׁה עַד מְאֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לְהֵרָפֵא מִמֶּנּוּ, אִם לֹא שֶׁיִּתְנַהֵג עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְירַפְּאֶנּוּ, וְכִדְאִיתָא (במדרש רבה ויקרא ט"ז) (ויִּקְרָא י"ד ה'): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת", לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת? לוֹמַר לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה לַחֲזֹר כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לִנְגָעִים לַחֲזֹר וְכוּ'. וְטֻמְאָתוֹ חֲמוּרָה עַד מְאֹד, שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵישֵׁב חוּץ לְשָׁלֹש מַחֲנוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁאָר הַטְּמֵאִים. וְגַם מְטַמֵּא כָּל מִי שֶׁבָּא בְּאָהֳלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא (רֶמֶז לְכָל מִי שֶׁנִּטְפָּל לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע יִטָּמֵא כָּמוֹהוּ). וְגַם הוּא חָשׁוּב כְּמֵת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (נדרים ס"ד:). וְהוּא מַה שֶּׁכָּתוּב: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה" וְגוֹ'. וּלְמִי עָשָׂה? לְמִרְיָם, שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה, שֶׁהָיְתָה הַבְּאֵר עוֹלָה בִּזְכוּתָהּ, וְגַם נְבִיאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ט"ו כ'): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן" וְגוֹ', וְלֹא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ, אֲשֶׁר אֲהָבַתּוּ כְּנַפְשָׁהּ, וְסִכְּנָה עַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַמַּיִם וְלֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ, אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּסוֹף הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת), וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו, שֶׁיֵּבוֹשׁ, וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָהּ לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְכַוָּנָתָהּ הָיְתָה לְבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): "וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד", וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּ לָהּ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה. וּבְאֵיזֶה מָקוֹם נַעֲשָׂה לָהּ הָעֹנֶשׁ? בַּדֶּרֶךְ, כִּי לֹא תָּלוּ לָהּ גֹּדֶל זְכֻיּוֹתֶיהָ לְהַקִיף לָהּ עַד בֹּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחֲנוֹת בְּאֵיזֶה מָקוֹם, כִּי אָז לֹא הָיָה נִכָּר כָּל כָּךְ, אֲבָל עַתָּה שֶׁנֶּעֶנְשָׁה תֵּכֶף בַּדֶּרֶךְ בְּעֵת הֲלִיכָתָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ט"ו): "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם", מִמֵּילָא נִתְפַּרְסֵם גֹּדֶל כְּלִמָּתָהּ לַכֹּל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם י"ד): "הֲלֹא תִּכָּלֵם" וְגוֹ'. וּבְאֵיזֶה זְמַן הָיָה הַמַּעֲשֶׂה? בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הָיָה אָז בִּתְחִלַּת שָׁנָה שְׁנִיָּה לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, וַעֲדַיִן לֹא נוֹדַע לַכֹּל גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ הַמַּגִּיעַ עֲבוּר זֶה (וּמַה שֶּׁכָּתוּב אֵצֶל מֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, תֵּכֶף וּמִיָּד הוּסַר מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ד' ז'): "וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ") מַה שֶּׁאֵין כֵּן אַחַר כָּךְ, בְּעֵת שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ וְנִתְקַלְקֵל עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁל הַמְרַגְּלִים הָיָה הֶעָוֹן הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל, שֶׁרָאוּ עָנְשָׁהּ שֶׁל מִרְיָם וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר, וּלְכָךְ נִסְמְכָה פָּרָשַׁת שְׁלַח לְפָרָשַׁת מִרְיָם וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שָׁם.

וזה סוד הענין מהאשה הקדושה הצדקת מרים ^הגה"המרים נקראת על שם (שמות א, יד) וימררו את חייהם, ובמרירות הגלות היה הזיכוך על מרירות לילית, ויצעקו בני ישראל אל ה' (שם יד, י): הנביאה עם שאר נשים צדקניות לקחה בידה תוף ומחולות. תף, חסר כתיב, לרמוז שביטלה ת"ף כתות של לילית כמו שהבאתי לעיל. ובמחולות, לבטל קליפת מחלת, וכן הדור להם לנשים צדקניות לבטל את הנשים הארורות. ותצאן כל הנשים בתפי"ם ובמחולות (שמות טו, כ), ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל:

וכן אהרן, היה סובר ענין התגדלות משה להיות גואל ישראל הוא ענין מיותר, רק חסד הוא מהש"י שמגדל את יראיו וחלק מכבודו להם אבל אין תועלת מזה כי גואלנו ה' צבאות. וכן היה סובר משה רבינו ע"ה בעצמו מתחילה כששלחו הש"י לילך בשליחות הגאולה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך. ואמרו בב"ר (טו, יח) מי אני הוא שכתב דן אנכי כו', כלומר רומז לאנכי ה' אלהיך (תהלים פא, יא), ורצה לומר שאתה בעצמך תגאלם ומה אני לעשות על ידי. אבל כוונת הקב"ה היה להגדילו כמו שכתוב (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה וגומר, שאחר כך תנתן התורה על ידו ויגדיל תורה ויאדיר כמו שכתוב (שם ג, יב) וזה לך האות בהוציאך תעבדון אלהים על ההר הזה שהוא מתן תורה. ואהרן לא ידע באותו הפעם אותו הענין, וסבר שעשה לפנים משורת הדין, ואלו היה יודע שהתורה מכתיבה עליו כך, ממילא היה מבין ענין זה שמוכרח הגאולה להיות דוקא באמצעיתו, אז היה הולך נגדו בתפים ובמחולות, כמו שמצינו בעת הגאולה (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה התוף בידה וגו', כן היה עושה אהרן מאחר שהוא הכרח להיות גואל: