Musar zu Bereschit 28:11

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה בחמה איומה כנדגלות (שיר השירים ו׳:י׳). פסוק זה מדבר בנפש הצדיק שכ"ז שהיא משתדלת בתורה ובמצות ובמעשים טובים הולכת מעילוי לעילוי ועולה ממדרגה למדרגה מארבע מדרגות שיש לנפש, המדרגה הראשונה שהיא שקועה בתאוות הגופניות והשגתה חלושה ועל כן צריך לחנך לנער על פי דרכו. המדרגה השנית בהגיעו לכלל מצות שאז הנפש יתחזק כח השגתה והיא משתדלת במצות ובמעשים טובים. המדרגה השלישית בהגיע האדם לזמן שלמות השכל והוא בהיותו בן ארבעים שנה. המדרגה הרביעית בהגיעו לימי הזקנה שהם נקראים ימי הרעה וחשך לגוף וכל עסקו והשתדלותו אינו אלא בדרכי הנפש שהם העבודה והתפלה והוא זמן החשק בהקב"ה שהוא דבוק בו בסוף. וכנגד ד' מדרגות אלו שיש לנפש המשיל שלמה בחכמתו את הנפש לד' ענינים, והם סוסיא רעיה כלה יונה, והם ארבע פרשיות (שיר השירים א׳:ט״ו) לסוסתי ברכבי פרעה (שם) הנך יפה רעיתי (שם ב) יונתי בחגוי הסלע (שם ד) אתי מלבנון כלה, המשילה תחלה לסוסיא יפה המקושטת והמנהיגים ינהגוה לכל מקום שירצו כנגד המדרגה הראשונה אשר לנפש שהיא חלושה מאד ומנהיגי הגוף ינהגוה לכל מקום שירצו, וכן הנער מקשט את עצמו ומסלסל בשערו. ואחרי כן המשילה לרעיה כנגד המדרגה השנית שהיא מתחברת אל המצות ואל המע"ט. ואחרי כן המשילה ליונה הדבקה בבן זוגה כנגד המדרגה השלישית שהוא דבק בשכלו והוא שלם בו, ואמרי כן המשילה לכלה כנגד המדרגה הד' שהוא זמן הזקנה שהנפש נכספת וכלה לשוב לשרשה כענין שכתוב (תהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי. וע"כ הזכיר הכתוב הזה שהתחלנו בו ד' מעלות של אור זו למעלה מזו שהנפש מתעלה ומוספת אורה בכל אחת מהן עד שתהא מגעת אל התכלית, וזהו שאמר כמו שחר כלבנה כחמה כנדגלות. תחלה המשיל את הנפש לאור השחר והוא הכוכב המאיר בשחר וכשאמר כמו שחר כאלו אמר כמו כוכב השחר לפי שיש לו נגה על שאר הכוכבים והוא הנקרא אילת השחר והלל בן שחר מלשון בהלו נרו. וכונת המשל הזה כי כשם שכוכב השחר הוא אור חלוש ויתערב עמה שחרות השחר כן הנפש בתחלת השגתה היא חלושה ויתערב עמה הנערות, ולכך אמר יפה כלבנה כדי להגדיל האור כי אור הלבנה גדול מאור השחר, וכך הנפש תגדל אורה והשגתה מצד ידיעת המצות ולימוד התורה, ומפני שאור הלבנה נוטה אל השחרות ואפילו גוף הלבנה בעיגול שלה נוטה אל שחרות מעט ואין אורו בהיר ועוד שהאור שלה מושאל מן החמה לכך הוסיף ואמר ברה כחמה כדי להגדיל האור, ולהמשיל אור הנפש לאור השמש שהוא אור בהיר ואינו נשאל אלא אורו מעצמו כן הנפש אורה מעצמה, ולכך נמשלה הנפש לשמש. ומצינו יעקב אבינו ע"ה שנקרא שמש, שכן אמרו במד' (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שמע מלאכי השרת שהיו אומרים בא השמש בא השמש, ויוסף אמר עליו (שם לז) והנה השמש והירח, וכן דרשו ז"ל אמר יעקב מי הגיד ליוסף ששמי שמש, וכדי להמשיל שלמות הנפש אל שלמות האור שהוא המאור הגדול ולכך הזכיר כאן ברה כחמה, ועדיין אפשר להבין בדבר זה כי על דרך האמת השמש אין לו שלמות לא בעצמותו ולא בפעולתו, לא בעצמותו שהרי הוא לוקה כמו הלבנה או הכוכבים ולא בפעולתו שאע"פ שתועלת השמש רבה בנמצאים כלם אין התועלת מבלי נזק כי הוא מזיק את העולם ברב החמימות, ואין ראוי להמשיל אור הנפש אלא לאור שאינו מקבל לקות ושיהיה מועיל ולא מזיק, לכך אמר כנדגלות והם כתות של מלאכי השרת וקראם נדגלות על שם שהכתות ההם עשוים דגלים דגלים, וזהו שאמר איומה כנדגלות שהן אור שכלי כאור הנפש לא גופני כאור האמה, וההשגה הזאת תכלית הנפש שהיא למעלה מן השמש. וכמו שדרשו (קהלת ב׳:י״א) ואין יתרון תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון הא על השמש יש לו. וכן מצינו ביהושע ששתק את השמש ואמר לו (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום. ומזה ראה שלמה בחכמתו להזכיר בכתוב הזה ארבע אורים זה למעלה מזה. אור השחר. אור הלבנה. אור החמה. אור הנדגלות. והן הכתות של מלאכי השרת וזה כנגד ארבע מדרגות שיש לנפש זו למעלה מזו ועל כן הזכירם כסדר בקטן החל ובגדול כלה, וכל העילוי הזה שיש לנפש עד שתהא מגעת אל התכלית אינו אלא בלימוד התורה והמצות, וזהו שאמרו ז"ל רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות:

אל יקל בעיניך מה שקורא ק"ש ומתפלל עם הצבור, כי יש סמך למנהגם שהתירו בשעת הדחק אף שמקדימין הרבה. ויש להביא ראיה מיעקב אבינו, ויפגע במקום (בראשית כח, יא), תיקן תפילת ערבית והתפלל והיה עוד היום גדול, כי בפתע פתאום בא השמש שקעה החמה, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה (סנהדרין צה, ב). ואין לומר שיעקב אבינו ע"ה התפלל אבל לא קרא קריאת שמע עד הלילה, זה אינו, דכבר פסקו הפוסקים (עי' רמב"ם הל' תפלה ז, יח. ושו"ע או"ח רלו, ב) כר' יוחנן לסמוך גאולה לתפילה אפי' של ערבית, ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה באמצע תקנום (ברכות ד, ב). וזה לשון התוספות בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), יעקב תיקן תפילת ערבית, תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) וילך חרנה (בראשית כח, י), כי מטא לחרן בעי למיהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום כו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר, וקשה למתניתין מפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים. ולפי מה שפירשנו דקיימא לן כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא, ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת, עכ"ל:

תפלת ערבית זמנה מיד אחר שקיעת החמה, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה, כמו שכתבתי למעלה. וקרית שמע של ערבית זמנה משעת צאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, כרבן גמליאל, והלכה כמותו. ואם עבר זמן הנץ החמה ולא קרא קריאת שמע, בין מזיד בין שוגג בין אנוס, הרי זה ביטל קריאתה בזמנה, ואם היה שוגג או אנוס, יתפלל שחרית שתים, אבל אם היה מזיד, אין לו תקנה, ועל זה שנו חכמים מעוות לא יוכל לתקון, ומפ' בגמ' זה שביטל ק"ש של ערבית וקרית שמע של שחרית. ומתפלל מיד אחר שיקרא ק"ש, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. המתפלל ערבית עם הצבור, אם מתפללין קודם צאת הכוכבים, יתפלל עמהם, אבל לא יקרא ק"ש עד צאת הכוכבים שהיא עונתה, ויתפלל עם הצבור, ואחר כך יקרא ק"ש. ואם היו מתפללין בזמן צאת הכוכבים קודם קרית שמע, ואחר כך מתפלל כדרכו. נכנס לבית הכנסת בערבית, ומצא הצבור שקראו ק"ש בברכותיה, יתפלל שמונה עשרה עם הצבור, ואח"כ יקרא ק"ש בברכותיה, מה שאינו רשאי לעשות כך בשחרית, מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה. קרא ק"ש, בין בשחרית בין בערבית, בין בינו לבין עצמו בין בצבור, ונכנס לבית הכנסת והיו קורין ק"ש, יקרא עמהם עד פרק ראשון.