Musar zu Wajikra 14:34

ר' ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת יש להקשות לפי מה שכתב בעל הליכות עולם וז"ל מסורת בידינו וביד כל ת"ח. שכל מקום ששינו בריש הפרק אמר ר' פלוגי כגון אמר ר' עקיבא מנין לע"ז כו' כך הוא ההלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כמו ר' אליעזר אומר דשבת אינה הלכה עכ"ל. א"כ איך אומר בכאן ר' ישמעאל אומר הל"ל אמר ר' ישמעאל כי בי"ג מדות אין מחלוקת חס ושלום ואין סברא לומר שבעל הליכות עולם אינו מדבר אלא ממשנה ולא מברייתא דמאי שנא. עוד קשה מה שאמר בי"ג מדות מניינא למה לי. עוד קשה הוא אומר י"ג צא וספור אותם ותמצאם שהם י"ו. וכבר הביאו המחברים את דברי הראב"ד שהקשה קושיא זו וכתב בתירוצה וז"ל כלל זה יהיה בידך כל מדה שאין דינה משתנית מחברתה נחשבת עמה מדה אחת והרי לך סדר חשבונם ע"פ האותיות א' ק"ו. ב' ג"ש. ג' בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים. ד' כלל ופרט. ה' פרט וכלל. ו' כלל ופרט וכלל. ז' כלל שצריך לפרט. ופרט שצריך לכלל. ח' דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל. ט' דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כעניינו. י' יצא לטעון טעון אחד שלא כעניינו. י"א יצא לדון בדבר החדש. י"ב דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו. י"ג שני כתובים המכחישין זה את זה כו' אלו הן י"ג מדות בפרטן ובמניינם ובכללם עכ"ל. ומצאתי בספר קרבן אהרן שכתב וז"ל ויש ממחברים ממאנין בזה להיותן נחשבין לאחד אלו המדות דדבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו לפי שהם נבדלים במהות שבאחת מהם ילמד הדבר מעצמו והב' הוא למוד מזולתו וזה כי הדבר הלמד מעניינו והוא כמו לא תגנוב האמור' בעשרת הדברות שדרשנו שהוא מדבר בגונב נפשות ולמדנו מעניינו אשר בו הוא כתוב וזה שהוא כתוב אצל לא תרצח ולא תנאף אשר הם ממחייבי מיתת ב"ד וא"כ גונב זה לא יהיה אלא בגניבה שיתחייב עליה מיתת בית דין והוא גונב נפשות. אמנם דבר הלמד מסופו הוא דבר הלמד מעצמו וממה שנאמר בו לבסוף כמו שלמדנו לבית המנוגע שאמרו (ויקרא יד, לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם אינו אלא בבית שיש בו אבנים ועצים ועפר ולמדנו זה ממה שנאמר בסופו (שם, מה) ונתץ את עציו ואת אבניו ואת עפרו. ונמצא שהם מתחלפים במהות הלימוד שהאחד למד מעצמו והב' למד מזולתו ולזה בודאי כי אלו ב' מדות הן ולא אחד והר"ר דור אבודרה"מ בשם רבינו סעדי' מונה לכלל ופרט ופרט וכלל לאחד ולא פי' הטעם ולדעתי שני כתובים הבאים כאחד אינה מדה שהתורה נדרשת בה. וגם ר' ישמעאל לא מנאה בכלל י"ג מדות שאמר וטעם גדול יש לנו בזה והוא כי המדות שהתורה נדרשת בהם הם אותם שעל ידיהם אנו דורשים ומולידים דבר בתורה מסברתינו שאינה כתוב בתורה בהדיא אמנם שני כתובים המכחישים שהכתוב הנ' הוא מכריע אין אנו דורשים בזה דבר אלא הכתוב הוא המכריע והדורש. ועוד כי ענין המדות הוא כלל בידינו אשר בו נדרש ובמדה הזו למדנו ר' ישמעאל שלא נדרש בה. וזה"ש עד שיבוא כו' שירצה שנירא לנפשותינו שלא תגע בהם יד שכלינו להכריע בין ב' הכתובים המכחישין זה את זה אלא נמתין עד שיבוא הכתוב הנ' והוא יהיה המכריע ביניהם וא"כ בכל המדות למדנו במח זה נדרוש ואיך נדרוש ובזאת המדה הזהירנו שלא נדרוש וגם רבי ישמעאל לא מנאה בכלל המדות. שכן אמר וכן שני כתובים וכו' מה שלא אמר באחת מתאחדות ואלו היתה זאת שוה להם למה הוצרכה לזאת המלה הקושרת אותה עם האחירות. לכן בהכרח נאמר שאין זה אלא לאחר שהשלים לפרש י"ג מדותיו אמר וכן ירצה וכן עם אלו צריך אתה ליזהר ולידע דבר א' שיש מקום שאתה צריך למנוע עצמך מדרוש ותקבל שכר על הפרישה והוא כאשר תמצא שני כתובים וכו' עכ"ל. והנה אודיע דעתי ג"כ ואתרץ ג"כ לישנא דוכן שני כתובים מאי וכן. ע"ק ר' ישמעאל לא מנה רק י"ג מדות ולמה לא מנה ל"ב מדות שמנה אותם ר"א בן ר"י הגלילי. דתניא ר"א בן ר"י הגלילי אומר בל"ב מדות התורה נדרשת בריבוי ומיעוט ובריבוי אחד ריבוי ובמיעוט אחד מיעוט בוקל וחומר סתום ובק"ו מפורש (בגזירה שוה) מבנין אב בדרך קצרה. מדבר שהוא שנוי מסדור שנחלק מדבר שהוא בא ללמד ונמצא למד מכלל שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון מדבר גדול שהוא נתלה בדבר קטן הימנו להשמיע לאוזן בדרך שהוא שומעת. משני כתובים המכחישין זה את זה כו' ומדבר שהוא מיוחד במקומו ומדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר ומדבר שנאמר בקצת והוא נוהג בכל ומדבר שנאמר בזה וה"ה בחבירו ומדבר שנאמר בזה ואין ענין לו אבל הוא ענין לחבירו. מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו הכח היפה שבשתיהן ומדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חבירו ומדבר שחבירו מוכיח עליו ומדבר שהוא מוכיח על חבירו וממשל וממעל ומנגד וממוקדם וממאוחר שהוא כענין. וממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות מלשון נוטריקון מלשון גסטרי' אם לחשבון האותיות אם לחילוף זו בזו הרי אלו ל"ב מדות מכאן אמרו כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בן ר"י הגלילי בהגדה עשה אזנך כאפרכסת ושמע דבריו שנאמר הט לחכמ' אזנך וגו' ע"כ. ופירש אלו המדות תמצא בספר הליכות עולם והנה קשה למה לא מנה ר' ישמעאל אותם. ובתירוץ זה כתב רבינו שמשון בספר כריתות וז"ל עזב ר' ישמעאל אותן המדות מהן משום דלא חשיבי מדות אלא כמאן דכתיב בקרא בהדי' כמו בהקש וזולתו. ומהן משום שאין להוכיח שום חומרא או קולא כמו נוטריקון ומהם שאינם אלא לישב פשוטו המקראות כמו דבר גדול הנתלה בקטן וכיוצא בו ולכך נקט ר' ישמעאל במילתיה דבר שהתורה נדרשת בה. כלומר גופי התורה קלות וחמורות ודינין ועל פי הטעמים האלה יתיישב לך השמטת הל"ב מדות לר' ישמעאל והא לך טעמן אחד לא מריבוי מדה זו לא חשיב ר"י משום שיש יתור גמור והוה כמאן דכתיב בהדי ממיעוט לא חשיב לה שהיא מדות מיותרת כי היא מפורשת מריבוי אחר ריבוי גם את זו לא מנה מטעם הנזכר בריבוי ובמיעוט. וכן הטעם במיעוט אחר מיעוט מק"ו מפורש גם לזה לא מנה שהכל מבואר בפסוק בהדיא מנ"ש זאת המדה חשיב לה ר"י אמנם חשיב לה גופי תורה וילפינן מינה דין קולא וחומרא. מבנין אב גם מדה זו חשיב רבי ישמעאל אבל דבריו דברי חק ומשפט. ודברי זה התנא דברי אגדה בדרך קצרה מדה זו אינה אלא ישוב המקראות הלכך לא חשיב להו ר' ישמעאל. מסידור שנחלק ומדבר שבא ללמד וכו' גם אלו אינן דין אלא יישוב המקראות הלכך לא חשיב להו ר"י מכלל שאחריו מעשה גם זו לא חשיב דלא נפקא לן מינה לא קולא ולא חומרא. משני כתובים המכחישין זה את זה היא המדה שלמעלה מדבר שהוא מיוחד במקומו ומדבר שאינו מתפרש במקומו לא מנה אותם ר"י אף על פי שדין משמרות יוצאין ממנו מפני שהיא יוצאה מדבר הלמד מסופו. מדבר שהוא בזה ואין ענין לו ר' ישמעאל לא מנה מדה זו שאין בה חק ומשפט. וכן במדרש אגדה מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו גם זה בנין אב. מדבר שהוקש בשתי מדות וכו' גם זו לא חשיב רבי ישמעאל שאינה אלא דברי דרשה ואגדה. מדבר שחבירו מוכיח עליו גם זו מדרש כאלו נכתב בהדיא או מלת אחד עומדת במקום שתים ולכך לא חשיב לה רבי ישמעאל. מדבר שהוא מוכיח על חבירו גם זו לא חשיב ר"י שהיא אגדה ולא נפקא לן מינה לא דין ולא משפט. ועוד שבכלל קל וחומר היא ומה אם התקיף כן כל שכן החלש. מדבר שהית בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו ר"י לא חשיב הך מידה. דסבירא ליה דליתא אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא או שמא הך דרשה אינה אלא לענין אגדה וכן הטעם לשאר המדות עכ"ל. הרי מדות דר"י נשתנו ממדות דר' אליעזר בר ר' יוסי הגלילי בשני עניינם הא' כי מדות דר' ישמעאל הן להמציא מהם לימוד מחודש. ומדות דרבי אליעזר הנזכר לעיל אינן אלא ליישב פשוטי המקראות במקומו. הב' כי מדות דרבי אליעזר הם בדברי אגדה ודרשה. ומדות דר"י הם בעיקר דינייהתורה להוכיח חומרא או קולא. ובזה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשיתי הנה אמר ר' ישמעאל אומר ולא אמר ר' ישמעאל כי יש מחלוקת בין ר"י לר"א הנ"ל. אף שאין מחלוקת ביניהם בגוף עניינם ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי מ"מ משמעות דורשין איכא בנייהו ר"י ס"ל דלא נקרא מדות אלא כענין כלי המדה. שיש ג' דברים. א' המודד. ב' הכלי שבו מודדין. ג' דבר הנמדד. כך בענין המדות ההם א' המודד הוא הש"י. כי אלו המדות הם הלכה למשה מסיני שמסרם לו הש"י ומשה למדם לישראל. ב' כלי הכרח הם ק"ו ג"ש בנין אב וכו' שבהם מודדין ומשערין בעומק השכל להמציא דבר חדש והנמדד ראה זה חדש הוא ומה שנמדד מאלו המדות הן הן גופי דיני התורה ובמדה זו יתנהג ואז בו מדות טובות. וע"ז אמרה התורה נדרשת במה שאמר התורה ר"ל דיני התורה אסור ומותר כשר ופסול טמא וטהור וכו'. שעל זה מורה תיבת התורה המורה הדרך מה לעשות ובמה שיאמר התורה שולל דברי אגדה הבאים במדות דר"א. ותיבת נדרשת הוא מלשון עד דרוש אחיך דבר שמתגלה אחר החקירה והדרושה כך הן ענין מדות דר"י שמהם נחקר ונדרוש דבר חדש ולא ישוב מקרא במקומו לבד כמו הרבה ממדותיו של ר"א. ולפי זה יתבאר דג אחרונות שהוזכרו בבריית' דר"י דהיינו דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן ב' כתובים כו'. אף שמהם יוצאים דיני תורה למעשים כמו שיתבאר לקמן במקומן. מ"מ אינן מדות למדוד בהן להמציא מהן דבר חדש כי אינם יוצאים חוץ למקומן רק מתבארים במקומן בהבנת קראי ואפשר אינם מקובלים הלכה למשה מסיני כמו י"ג דלעיל כי הם למדין מעצמן נראות ונגלות לעין מכח הענין בעצמו או ממה שמבואר בסופו או מכח קושיות שני כתובים המכחישין מצינו תירץ ממקום אחר כדרך התורה במקומות הרבה מה שחיסר כאן גילה בכאן ד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר. נמצא צודקים דברי ר"י שאמר בי"ג מדות כי באמת אינם אלא י"ג מדות אלו ג' אחרונים אף שהם מדות אינם בגדר המדות שהתורה נדרשת כמו הי"ג המקובלות למשה מסיני:

בענין טומאת בתים כתיב (ויקרא יד, לד) ונתתי, וקשה לשון דונתתי, ורש"י כתב (שם) בשורה כו'. וקשה תינח ונתץ, ואם לא נתץ מאי איכא למימר:

אמנם קשה דגם בטומאת בגדים הוה ליה למימר ונתתי. עוד קשה על מה שכתב שאינו נוהג אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה, א"כ ירושלים שיותר נבחרת לקדושה היה ראוי להיות נוהג בה, ואנן תנן במסכת נגעים פרק י"ב (ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מטמאין בנגעים, וילפינן מדכתיב (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחוזתכם וחוצה לארץ אינה אחוזתם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים. ובפרק קמא דיומא (יב, א) איתא למאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ירושלים מיטמא בנגעים חוץ מן המקומות המקודשים שהוא המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות וקשיא. עוד קשה זאת תהיה, תיבת תהיה מיותר. עוד קשה תורת מצורע, בכל מקום שכתיב תורת לרבויי אתי, ומה בא לרבויי כאן: