Musar zu Schemot 20:12

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך וגו'. (שמות כ׳:י״ב) המצוה הזאת מן המצות המושכלות ולא פי' הכתוב בכאן הכבוד הזה מהו, ויש לנו ללמוד אותו מכבוד האב הראשון העליון ית' שהתחיל בו אנכי ה' אלהיך, ויאמר הכתוב כשם שצויתיך בכבודי תחלה כן אנכי מצוך בכבוד אביך ואמך שהן שותפים עמי ביצירתך, ובא לומר כי כשם שנצטוה באב הראשון יתברך שיודה בו ובמציאותו שהוא אלהיו כן יתחייב שיודה במולידיו שהם אביו ואמו, וכשם שהזכיר לא יהיה לך שלא יכפור בו כן יתחייב שלא יכפור באביו ואמו לומר על אדם אחר שהוא אביו, וכשם שהזכיר לא תשא שלא ישבע בשם אלהיו לשקר ולשוא כן יתחייב שלא ישבע בחיי אביו ולא בשם אביו לשקר ולשוא ושלא יעבוד אותו מפני ירושת ממון או ירושת כבוד או מעלה אחרת. ובכלל הכבוד הזה דברים רבים כבר ביארו אותו רז"ל הוא שאמרו (קידושין פ"ק דף לא) מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. ולשון כבד נאמר על ממון כמו שנא' (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. ומהו הכבוד שיכבד אדם להקב"ה בממונו שיהא נותן צדקה לעניים ויפריש תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופאה, גם באביו חייב בכך שיתן לו מממונו לכל הדברים הנזכרים שחייב לו בהן אם אין לו לאב. ואפי' אם אין לו לבן חייב להשתדל ולטרוח שיפרנס את אביו שכן דרשו ז"ל גדול הנאמר באביו ואמו יותר מן הנאמר בהקב"ה בהקב"ה נאמר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון ובכיבוד לא נאמר אלא אפילו אתה מחזר על הפתחים חייב אתה ליתן להם. ודרשו ז"ל במסכת קידושין (פ"ק דף לח) ובמס' ע"ז שאלו את ר' אליעזר עד היכן כבוד אב ואם אמר להן צאו וראו מה עשה גוי א' לאביו באשקלון ודמא בן נתינא שמו פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים רבוא שכר והיה מפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה אחת בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אלא איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא: מצינו שכל המכבד את אביו מכבד להקב"ה וכל המבזה כבוד אביו הוא מבזה בכבוד הקב"ה, ולמדנו זה מענין ראובן שכתוב בו כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה, אביך העליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי, לפי שכיבוד אב ואם ומוראם שקלם הכתוב ככבודו של מקום ומוראו. וכן דרז"ל במס' קידושין (ד' לב) הקיש הכתוב מורא אב ואם למורא המקום נאמר כאן (שמות יט) איש אמו ואביו תיראו ונאמר להלן (דברים ז) את ה' אלהיך תירא הקיש הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום נאמר כאן (שמות כ״א:י״ז) ומקלל אביו ואמו ונאמר להלן (שם כד) איש כי יקלל אלהיו אבל בהכאה ודאי אי אפשר. והדין נותן להקיש ולהשוות כבודן ומוראן לפי ששלשתן שותפים ביצירתו, וכן דרשו ז"ל במסכת נדה (פרק המפלת דף לא) ג' שותפים יש בו באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל. עשרה דברים הן בין אביו ואמו זה חמשה וזה חמשה והקב"ה נותן בו י' כשניהם ובשעה שאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני. ולגודל הפלגת חיוב הגדול שיתחייב אדם בכבוד אביו ואמו היה אומר רבי טרפון אשרי מי שלא חמאן, לפי שאי אפשר לו לבן להשלים חיובו בהן ובא עמהן לידי מכשול עון ומי שלא ראה אותם ולא השיגו ימיו לכבדם אינו נתפס עליהם ליום הדין, רב יוסף כד הוה שמע קל כרעא דאימי' אמר איקום מקמי שכינה דאתיא:

מכלל האהבה והיראה שיתפלל לפניו שנא' (דברים י) ולעבוד את ה' אלהיך, שידבק בו שנא' (שם) ובו תדבק, שישבע בשמו שנאמר (שם) ובשמו תשבע, שיקדש את שמו שנא' (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, שילמד תורה וילמדנה לאחרים שנא' (דברים ו) ושננתם לבניך ודברת בם שלא יתכן אהבת הש"י בלתי למוד התורה, שיברך על מזונו שנא' (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ועוד מכלל האהבה להדמות אדם לבוראו וללכת בדרכיו שנא' (שם כח) והלכת בדרכיו לפי שהאוהב את חבירו אוחז דרכו ונמשך אחריו ויתדמה לו ואז ילך האדם בדרכי השי"ת ילך בדרכי הקדושה ויתרחק מן הטומאה ויטהר בענין טומאות. להיות נוגע בנבלה טמא שנאמר (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה וגו'. להיות ח' שרצים מטמאין שנא' (שם) וזה לכם הטמא. האוכלים מטמאין שנא' (שם) מכל האוכל אשר יאכל. הנדה טמאה ומטמאה. היולדת טמאה כנדה. ומצורע טמא ומטמא. זב וזבה והמת. ומי נדה מטמאין לאדם טהור ומטהרים מטומאת מת בלבד, שהרי בענין טומאות נאמר (שם כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני, וכן מצות עשה של נזיר שנקרא קדוש שנא' (במדבר ו) קדוש יהיה וגו'. אם ילך בדרכי הקדש יבעול בקדושין כדי שתהא קנין כספו ומיוחדת לו ואסורה לכל אדם כהקדש, ואחר שהיא קנין כספו יפטרנה ויגרשנה בשטר שנא' (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות וכתיב (ישעיה נ) אי זה ספר כריתות אמכם וגו', אם ילך בדרכי הקדושה והטהרה יתנהג במצות הסוטה כמצות הפרשה, וזהו שכתוב (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים. ואמרו בספרי והתקדשתם זו עשיית מצות ואחר כך והייתם קדושים, לפי שעשיית המצות היא הקדושה. אשר בא לרמוז על כל מצות עשה שבאה בו תורה בלשון אשר, כגון מצות עשה לצדק מאזנים שנא' (שם יט) מאזני צדק אבני צדק וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. להשיב הגזלה שנאמר (שם ה) והשיב את הגזלה אשר גזל. לשחוט ולאכול שנא' (דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך. לכסות את הדם שנא' (ויקרא יז) אשר יצוד וגו' ושפך את דמו וכסהו. לבדוק בסימני בהמה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו. בסימני דגים שנא' (שם) אשר לו סנפיר וקשקשת. בסימני חגבים שנא' (שם) אשר לו כרעים. בסימני עופות שנא' (דברים יד) כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו. שהרי מן האסורין נוכל להכיר המותרין. לערוף העגלה שנא' (שם כ) אל נחל איתן אשר לא יעבד בו וגו'. לעשות לעדים זוממין שנא' (שם יט) ועשיתם לו כאשר זמם. למנות שופטים שנא' (שם יו) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך. לכבד אב ואם שנא' (שמות כ) כבד את אביך וגו' אשר ה' אלהיך נותן לך: הוצאתיך עיקר ההוצאה בלילה היתה שנאמר (דברים יז) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ואע"פ שכתוב (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מ"מ בלילה נשתלחו והורשו לצאת כאמרו (שמות יג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו. והמלה הזו רמז למצות עשה הנוהגת בלילה כגון אכילת מצה שנא' (שם) בערב תאכלו מצות. ואכילת הפסח בלילה שנא' (שם) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ולספר ביציאת מצרים בלילה הזה שנא' (שם יג) והגדת לבנך ביום ההוא, ואמרו בהגדה אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך. וכן מצות עשה של ספירת העומר שנא' (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת שהיא בלילה. מארץ הוא כולל כל מצות עשה שהן נעשות בקרקע כגון מצות עשה של ערלה, שנא' (שם יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים, להיות נטע רבעי קדש שנא' (שם) יהיה כל פריו קדש הלולים, לשבות מעבודת קרקע שנאמר (שמות לד) בחריש ובקציר תשבות, וזה כולל כלאי זרעים וכלאי הכרם שכלם מעשים נעשים בקרקע. להשמיט קרקע שנא' (שם כב) והשביעית תשמטנה ונטשתה. ועוד יכלול מארץ כל מצות עשה של קרבנות התלויות בארץ והן מצות רבות ואין חיובן בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר ה': מצרים זכרון יציאת מצרים הוא עיקר לכל המצות והראיה מתשובת עבדים היינו לשאלת מה העדות והחקים והמשפטים, וע"כ אפשר לומר כי מלת מצרים כוללת כל מצות עשה הנמשכות אחר יציאת מצרים, ואלו הן, מצות עשה לקדש בכור בהמה טהורה ולהקריבו שנא' (דברים טו) כל הבכור אשר יולד, וכן כתיב (במדבר יח) ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. לפדות בכור אדם שנא' (שם) ופדויו מבן חדש תפדה. לפדות פטר חמור שנא' (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה. לערוף פטר חמור שנא' (שם יג) וערפתו. ולהקריב מוסף שבת, להקריב מוסף ראש חדש, מוסף הפסח, וקרבן מנחת העומר ממחרת הפסח, להוסיף קרבן ביום העצרת שנא' (במדבר כח) וביום הבכורים. להביא שתי הלחם שנא' (ויקרא כג) ממושבותיכם תביאי. להוסיף קרבן בר"ה שנא' (במדבר כט) וביום השביעי באחד לחדש ועשיתם. להוסיף קרבן ביה"כ שנא' ובעשור לחדש השביעי, לעשות עבודת היום ביוה"כ שנא' (ויקרא יו) בזאת יבא אהרן. להוסיף קרבן ביום ח' חג העצרת. לחוג ברגלים שנא' (שמות כג) שלש רגלים תחוג לה'. להראות ברגלים שנא' (דברים יו) יראה כל זכורך. לשמוח ברגלים שנא' (שם) ושמחת בחגך. ועיקר כל הרגלים הללו זכר ליציאת מצרים. לבער חמץ שנא' (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו שאור. לשחוט כבש בפסח שנא' (שם) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. ולאכלו שנא' (שם) ואכלו את הבשר. ולעשות פסח שני בחדש השני בי"ד יום. ולאכול פסח על מצות ומרורים שנא' (שם) על מצות ומרורים יאכלהו. ולישב בסוכה שנא' (ויקרא כג) בסכות תשבו ז' ימים. מבית כולל שתי מצות עשה. מצות מזוזה ומעקה. מזוזה דכתיב (דברים ז) על מזוזות ביתך. מעקה דכתיב (שם כב) ועשית מעקה לגגך. עבדים יכלול להעניק עבד עברי ואמה העבריה שנא' (שם טו) הענק תעניק לו. לדון עבד עברי בהלכותיו שנא' (שמות כא) כי תקנה עבד עברי, שיצא לחפשי בשנה שביעית. והנרצע שיצא ביובל. ליעד אמה העבריה שנ' (שם) אשר לא יעדה. לעבוד בעבד כנעני לעולה שנ' (ויקרא כה) לעולם בהם תעבודו. אל קנא כולל מצות עשה של הורגי ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק, סקילה שנאמר (דברים כב) וסקלתם אותם באבנים. שריפה שנא' (ויקרא כא) באש תשרף. הרג שנא' (שמות כא) נקם ינקם. חנק שנאמר (שם) מות יומת, ועוד נכלל בו לתקוע בשופר בר"ה שנ' (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם כדי להעביר כעס וחימה ביום הדין שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועושה חסד יכלול כל מצות עשה שיש בהן גמילות חסדים כגון צדקה לעני. להלוות לעני שנא' (שמות כא) אם כסף תלוה. לתת לעני לקט שכחה ופאה ועומר השכחה. להניח עוללות בכרם ופרט הבציר שנאמר בכולן לעני ולגר תעזוב אותם. להפריש בשנה השלישית מעשר עני. להשיב המשכון לבעליו שנא' (דברים כד) השב תשיב לו את העבוט. ליתן שכר שכיר שנא' (שם) ביומו תתן שכרו להיות השכיר אוכל בזמן שכירותו שנאמר (שם) כי תבא בכרם רעך ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן (שם כד) ולא תבא עליו השמש. לעזוב מעל חבירו או מעל בהמתו שנא' (שמות כג) עזוב תעזוב עמו. להקים המשא על הבהמה שנא' דברים כב) הקם תקים ממו. להשיב האבדה שנא' (שמות כג) השב תשיבם לאחיך. וכן מצות עשה ליבם אשת אח שנא' (במדבר כה) יבמה יבא עליה שגם זה חסד עם המתים. ולשמרי מצותי כולל מצות עשה של חליצה שנא' (שם) וחלצה נעלו ולרמוז שהיא שומרת היבום או החליצה. זכור את יום השבת זה מצות עשה לשבות ביום השבת שנא' (בראשית ב) ויקדש אותו כי בו שבת, ובכלל שביתה זו שביתת המועדים שגם הם נקראים מקראי קדש. ובשביעי בו שנאמר (ויקרא כג) וביום השביעי מקרא קדש. לשבות ביום נ' שנא' (שם) וקראתם בעצם היום הזה. ביום ראשון של חדש השביעי שנא' (שם) באחד לחדש יהיה לכם שבתון. וביום הכפורים שנא' (שם) שבת שבתון הוא לכם, ובראשון של חג שנא' (שם) וביום הראשון מקרא קדש. ובשמיני בו שנא' (שם) וביום השמיני מקרא קדש ובכלל זה לקדש חדשים. לחשב שנות חדשים בב"ד שכל המועדים תלויין בהן, וכן למנות שנות יובל ושמטות שנא' (שם כה) וספרת לך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כולל מצות עשה של שמיטת קרקע בשנה השביעית שנא' (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, ולקדש שנת היובל בשביתה שנא' (ויקרא כה) וקדשתם את שנת החמשים, ולתת גאולה לארץ בשנה זו שנאמר (שם) ובכל ארץ אחוזתכם. כבד את אביך ואת אמך זו מצות עשה של כבוד אב ואם שהם סבת הבן. ויכלול עוד לכבד הקב"ה ולרמוז על זה באו האתין, כי כשם שנתחייב לכבד אביו ואמו שהם סבתו כך נתחייב לכבד הסבה הראשונה האב העליון ית', וזהו שאמר בברכות (פ"ו דף לה:) (משלי כח) גוזל אביו ואמו אין אביו אלא הקב"ה שנא' (דברים לב) הלא הוא אביך קנך. ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא' (משלי א) ואל תטוש תורת אמך, ובכלל כבוד השכינה לקבור הנהרג ביומו כדי שלא לעכבו בזמן ממשלת הדין שנאמר (דברים כא) כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו':

וְיוֹתֵר טוֹב הָיָה לָהֶם שֶׁיָּשִׂימוּ מַצֵּבָה שֶׁאֵינָהּ יְקָרָה כָּל כָּךְ וּבְאוֹתִיּוֹת פְּשׁוּטוֹת וְלֹא מֻזְהָבוֹת וּבְלִי צִיצִים וּפְרָחִים וּבְלִי נְטִיעוֹת (אֲבָל עֶצֶם הַמַּצֵּבָה הוּא עִנְיָן נִצְרָךְ לְנֶפֶשׁ הַמֵּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל בִּשְׁקָלִים), וְיֶתֶר הַהוֹצָאוֹת, שֶׁנּוֹפְלִין עַל זֶה, הָיָה לָהֶם לִקנוֹת שַׁ"ס וְלִתְּנוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְיִכְתְּבוּ עָלָיו שֶׁהוּא לְזֵכֶר נִשְׁמַת אֲבוֹתֵיהֶם, אוֹ לַעֲשׂוֹת מִזֶּה גְּמַ"ח קָבוּעַ לְזֵכֶר נִשְׁמַת אֲבוֹתֵיהֶם, וּבָזֶה הָיָה מִתְעַלֶּה נַפְשָׁם מְאֹד לְמַעְלָה, כִּי מִכָּל הַלְוָאָה וְהַלְוָאָה שֶׁנִּתּוֹסֵף לָהֶם מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא, מִמֵּילָא נִתּוֹסֵף זְכוּת לַאֲבוֹתֵיהֶם גַּם כֵּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר "יֵשׁ נוֹחֲלִין", דִּזְכֻיּוֹת וּמִצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַבֵּן אַחַר מִיתַת אָבִיו, הוּא כַּפָּרָה לְנֶפֶשׁ אָבִיו, אַף עַל פִּי דְּמִנַּפְשֵׁהּ קָעָבֵד. וְכָתַב עַל זֶה בְּנוֹ, בַּעַל הַשְּׁלָ"ה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְלֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁמַּצִּיל אֶת אָבִיו מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וּמַתִּיר אוֹתוֹ מִן הַיִּסּוּרִין, אֶלָּא אַף זוֹ שֶׁמַּכְנִיסוֹ אַחַר כָּךְ לְגַן עֵדֶן וְנוֹתְנוֹ בִּמְחִצַּת הַצַּדִּיקַים, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר סוֹף פָּרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי (מלאכי א' ו'). "בֵּן יְכַבֵּד אָב" אַף עַל גַּב שֶׁמֵּת, מְחֻיָּב יוֹתֵר לְכַבְּדוֹ, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כ' י"ב) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" דְּאִם אוֹתוֹ הַבֵּן הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רַע וּמִכְשׁוֹל, וַדַּאי מְבַזֶּה לְאָבִיו וְכוּ' וְאִם הַבֵּן הַהוּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב וּמַעֲשָׂיו מְתֻקָּנִים, וַדַּאי שֶׁהוּא מְכַבֵּד לְאָבִיו בְּזֶה הָעוֹלָם לְנֶגֶד בְּנֵי הָאָדָם וּמְכַכֵּד אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא נֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל הָאָב וּמוֹשִׁיב אוֹתוֹ בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, עַד כָּאן לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהִנֵּה אִם יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה וּלְהַכְנִיסוֹ לְגַן עֵדֶן, קַל וָחֹמֶר שֶׁיָּפֶה כֹּחוֹ לִגְרֹם לְאָבִיו שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִדּוֹן בְּגֵיהִנֹּם וּבְיִסּוּרִין. וּמַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר "חֲסִידִים", שֶׁאֵין הַתְּפִלָּה וְהַצְּדָקָה מוֹעֶלֶת כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל אָדָם רָשָׁע, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא אָמְרוּ כֵּן אֶלָּא לְגַבֵּי אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעוֹ הוּא, אֲבָל בְּנוֹ הוּא כַּרְעָא דַּאֲבוּהּ (הרגלים של אביו) בְּוַדַּאי יוֹעִיל עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ