Musar zu Mischlej 11:49

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהילים קי״ב:ט׳) פסוק זה אמרו דוד גילה לנו על מדת הצדקה שהיא עליונה עד מאד והודיענו שיש בעשיתה שכר גדול ועצום בעוה"ז ובעוה"ב. והזכיר לשון פזר נתן מפני שלשון נתינה נופל על דבר שיש לו קצבה אבל לשון פזור אין לו קצבה. ולכך הזכיר ג"כ פזר, ואמר לאביונים ולא אמר לעניים שלשון עני הוא האיש שאין מזונותיו מספיקים לו פעם יש לו מהם פעם הוא נעדר מהם, ולכך נקרא עני מלשון הכנעה אבל האביון הוא למטה ממנו בחסרון כי הוא התאב לכל דבר ברוב הימים ואפי' לדברים הקלים, ועל כן אמר דוד ע"ה כי עיקר מצות הצדקה הוא לבני האדם כאלה והם האביונים התאבים לכל דבר ולא בדרך נתינה בלבד שהוא דבר קצוב אלא בדרך פזור ואם עשה כן יבטיחנו הקב"ה בב' יעודים, הא' יעוד הגוף בעוה"ז, השני יעוד הנפש לעוה"ב. יאמר כי אם הוא מתנהג עם האביונים פעם בדרך פיזור פעם בדרך נתינה צדקתו עומדת לעד הקב"ה יקבע לו ברכה בממונו שימשך ממונו ויתקיים בידו שיוכל לתת ממנו צדקה לעד. וכענין שהזכיר שלמה בנו (משלי י״א:כ״ד) יש מפזר ונוסף עוד, וכן הזכיר משה רבינו (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו כלו' אם נתן הקב"ה יתן לך שתתן לו, והנה משה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה הוא שאמר (שם) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. והברכה הזו היא תוספת טובה ורבוי הצלחה בעוה"ז, ומפני שלא הזכיר משה במצוה זו אלא יעוד הגוף בעוה"ז כמשפטו בשאר המצות על כן גילה לנו דוד המלך ע"ה על שני היעודים. הוא שאמר (תהילים קי״ב:ט׳) צדקתו עומדת לעד, הוא יעוד הגוף בהמשכת ממונו שיתן צדקה ממנו לעולם, וכן אמרו ז"ל (כתובות פ"ו דף סו ב) מלת ממון מסר, ואמרי לה חסד כלומר הרוצה שיתקיים ממונו בידו כמלח הזה שהוא מקיים את הבשר יחסר ממונו לצדקה ואמרי לה חסד יעשה ממנו חסד, קרנו תרום בכבוד הוא יעוד הנפש לחיי העוה"ב, כי הנפש הנקראת כבוד תזכה ותשוב לשרשה שהוא כסא הכבוד, ולשון קרנו כי תתעלה הנפש בקירון האור והזוהר הצח והבהיר בכסא הכבוד זהו קרנו תרום בכבוד מלשון (שמות ל״ד:כ״ט) כי קרן עור פניו. ועוד יכלול לשון קרנו כי מפני שהזכיר צדקתו עומדת לעד והם הפירות שבעוה"ז לכך הזכיר קרנו תרום בכבוד לרמוז שהקרן קיימת לעוה"ב. וכן הזכיר שלמה בנו תמיד הוא שאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי כלומר צדקה תרומם גוי כשיעשנה וחסד לאומים חטאת כשלא יעשנה כי כל העמים צריכין לעשות צדקה וחסד לפי שמתקיימין עליהם ונענשין בבטולם:

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא). ידוע כי מדת הכנסת אורחים מדה עצומה נמשכת ממדת החסד שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל בריה ואברהם אבינו היה ראש המחזיקים שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, והוא היה החסד ממלא מקום המדה ההיא כי מצינו בירושלמי (בראשית כו) וישמר משמרתי מאי משמרתי אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי, ודרשו ז"ל כי אברהם היה מחזר אחר אורחים ומביאם לביתו, שכן אמרו במדרש ארבעה פתחים היו בביתו של אברהם לארבע רוחות העולם וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם שנאמר (שם יח) וירא וירץ לקראתם, ועליו אמר הכתוב (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. ולכך הודיענו הכתוב הזה כי אברהם היה זהיר במדה הזו במקומו שהיה יושב שם והוא באר שבע והיה זן ומפרנס עוברים ושבים זהו שאמר ויטע אשל ודרשו רז"ל אשל נוטריקון אכילה שתיה לויה. ובמדרש תהלים (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ישנים היו אומות העולם מלבא תחת השכינה ומי העירם אברהם שנאמר מי העיר ממזרח ולא תאמר זה בלבד העיר אלא אף הצדקה היתה ישנה והעירה וכיצד העיר אותה עשה פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים שנאמר ויטע אשל אמר ר' זעירא אכילה שכיבה לויה הוי אומר צדק יקראהו לרגלו. ובמדרש תנחומא ויטע אשל ר' נחמיה אומר אותיות אשל הן הן אותיות שאל היה אדם נכנס אצלו ואמר לו שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך ועשה פונדק בפרשת דרכים. ודע כי מלת אשל בפשוטה הוא אילן ולכך הזכיר בו לשון נטיעה. וכן בלשון רז"ל אשלי רברבי, וכוונו בזה לומר שדרשו במלת אשל כי המשיל הכתוב המדה העצומה הזאת של הכנסת אורחים לאילן העושה פירות כי מן המדה הזאת שהיה אברהם מחזיק בה בבאר שבע נטע לנפשו בשמים אילן שיעשה לו פירות, וכן מצינו לשון נטיעה בשמים והוא שכתוב (ישעיה כא) לנטוע שמים וליסוד ארץ לא תמצא בכל התורה כולה לשון ויטע כי אם שנים והם ויטע אשל (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן לרמוז כי המחזיק בנטיעת המדה הזו זוכה לגן עדן. וכך אמר במסרה תרי ויטע בספרא. וידוע כי המצות כלן כדמיון האילנות שעושין פירות ופירותיהן חלוקין ושונין במיניהן ועיקר האילן שהוא הקרן קיים כך המצוה יש בהן פירות בעוה"ז אבל עיקר השכר אינו אלא לעוה"ב. וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. יאמר כי הפועל הנוצר תאנה מלבד השכירות שנוטל בשמירתו יש לו ריוח אחר שהוא אוכל מן הפירות בכל יום ויום וכן שומר אדוניו יכובד. כי יש מלכים שנוהגים להוליך סביבותיהם שומרים מעבדיהם ולא מפני שיפחדו כלל אלא דרך מורא ואימת מלכות. ויאמר כי זה ששומר אדוניו החשוב והגדול מלבד שהוא נוטל פרס מבית המלכות בשכר שמירתו עוד יש לו תועלת אחר שהכל יכבדוהו וייראו מפניו למורא המלך. ונשא שלמה ע"ה המשל הזה על מצותיה של תורה כי מי שנוצר את המצות מלבד עיקר השכר שהוא שמור לו לעוה"ב יאכל פריה בעוה"ז, והזכיר לשון נוצר כי הוא לשון נופל על התורה שנא' (משלי ד) נצרה כי היא חייך, וכתיב (שם כח) נוצר תורה בן מבין. ולמדנו בזה כי יש לקצת מצותיה של תורה פירות בעולם הזה והפירות חלוקים זה מזה כי יש לזה שכר אריכות ימים ולזה עושר וכבוד ולזה שכר פרי הבטן:

ועוד יש לפרש אור זרוע לצדיק אור ממש וזהו רמז לאור הנברא ביום ראשון שדרשו ז"ל עליו וירא אלהים את האור כי טוב ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. וביאור לצדיק לנפש הצדיק שהנפשות נבראו ביום ראשון עם בריאת האור. שכן תמצא באיוב (לח) איזה הדרך ישכן אור וכתיב בתריה הידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים. יאמר הקב"ה לאיוב אם אתה יודע ומבין נתיבות הוית האור ידעת בודאי כי אז תולד כלומר כי מאז נולדת עמו ומיום ראשון של בריאת העולם אתה יכול לספר עניניו כי שם היית עמו, זה מספר ימיך רבים רמז לו כי הנפשות נבראו עם בריאת האור ביום א', והוא שייסד הפייט הלוי ז"ל תכן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. ולפי שהאור והנפש נבראים ביום ראשון קיימים ונצחיים לעד תמצא שייחד אותם הכתוב במעשה בראשית בלשון ויהי מה שלא תמצא כן בשאר הנמצאים אלא שאומר ויהי כן בלתי שיחזור הדבר הנברא בעצמו והוא אמרו (בראשית א׳:ג׳) ויהי אור (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה לרמוז כי נפש הצדיק קיימת נצחית כאור עצמו וכי נפש הצדיק זוכה ומעותדת למעלתו, ורז"ל משלו בזה משל אמרו למה הדבר דומה למלך שהיה לו מנה יפה אמר זו היא לבני הה"ד אור זרוע לצדיק. ומה שאמר זרוע להפלגת השכר הגדול ושפע התענוג הנפלא המתרבה לנפש הצדיק כענין הזריעה שאדם מוציא ממדה אחת כמה מדות כן נפש הצדיק זוכה של כל מצוה ומצוה לכמה מיני תענוגים לעוה"ב, ועוד אפשר לומר שהזכיר לשון זריעה לפי שכל זריעה שבארץ המקרים שולטים עליה כגון השדפון והברד וכיוצא בזה, ובא לומר שהזריעה הזאת עליונית היא לא תפול תחת המקרה הוא שאמר שלמה במקום אחר (משלי י״א:י״ח) וזורע צדקה שכר אמת, כלומר שאר הזריעות הדבר תלוי בספק אם יבאו לידי קצירה לפי שאפשר שילקו בשדפון והזורע לא ימצא מה לקצור בעת הקציר אבל הזורע צדקה אין קצירתה תלויה בספק כי שכרה קיים לעוה"ב, וזהו שכר אמת כלומר שכר אמיתי קיים ובא שֶכֶר ושָכָר בלשון שָפָל ושֶפֶל (קהל' י) ועשירים בשפל ישבו (שם יב) בשפל קול הטחנה:

וידוע כי יש בדבר פעמים רבים בענין מניעת הזמנת הפרנסה לצדיקים וכתב בזה החכם הגדול רבי בחיי בן בקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחיבר וזה לשונו, דע כי הפנים שבעבורה ימנע מן הצדיק הזמנת מזונותיו וטרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו אפשר שיהיה לעון שקדם לו התחייב להפרע ממנו כענין (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם. ויש שיהיה דרך התמורה בעוה"ב כמו שאמר (דברים ח) להטיבך באחריתך, ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת השם כדי שילמדו בני אדם ממנו כענין איוב. ויש שיהיה ליישב אנשי דורו ויבחנהו השי"ת בעוני ובריש וחלאים להראות חסידותו ועבודתו לשם ית' מבלעדיהם כמ"ש הכתוב (ישעיה נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ויש שיהיה מפני שאינו מקנא לשי"ת לקחת הדין מאנשי דורו כמו שידעת מענין עלי ובניו שאמר בהם בכתוב (שמואל א ב) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם, אבל טובת הבורא יתברך על הרשע יש שיהיה בעבור טובה שקדמה לו יגמלהו השי"ת עליה בעוה"ז כמו שאמר (דברים ח) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואמר בו התרגום ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון, ויש שתהיה על דרך הפקדון אצלו עד שיתן לו ה' יתברך בן צדיק שיהיה ראוי לה כמו שאמר (איוב כז) יכין וצדיק ילבש. ואמר שלמה (קהלת ב) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואפשר שתהיה הסבה גדולה שבסבות מותו ורעתו כמו שאמר (שם ה) עושר שמור לבעליו לרעתו, ואפשר שתהיה להאריך לו הבורא עד שישוב ויהיה ראוי לו כמו שידעת מענין מנשה, ויש שתהיה לחסד שקדם לאביו והיה ראוי להטיב לו בעבורו כמו שנאמר (מלכים ב י) ליהוא בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל ואמר (משלי כ) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו ואמר (שם לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית ומצפוניהם הרעים כשהם רואים זה ממהרים לסור מעבודת הש"י וחשים להתרצות אל אנשי הרשע וללמוד ממעשיהם ויתברר הדבר לאלהים ויראה הנאמן בעבודתו וסבלו עד ששולטים בו ומביישים אותו ומקבל שכר מהש"י על זה כמו שידעת מענין אליהו עם איזבל וירמיהו עם אנשי דורו ע"כ. ולכך יצטרך אדם שיהיו עיניו תלויות תמיד אל ה' שיספיק לו פרנסתו ושיטריף אותו לחם חקו והמלך שלמה שאל זאת הוא שאמר (שם ל) הטריפני לחם חקי. ואע"פ שלחם חקו של שלמה היה עושר רב והון עתק בכל יום אעפ"כ אותו לחם חקו היה הכרחי לשלמה מצד מלכותו כמו לחם חקו של אחד משאר בני אדם השפלים. ועוד כי מדת העוני נמצאת בבריות כענין שכתוב (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ודרז"ל לעולם יתפלל אדם על מדה זו שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בא בנו בא בן בנו שנא' (שם) כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. והבוטח הזה המשליך יהבו על השי"ת צריך הוא שיחשוב כי מי שמטריף ומפרנס את העוף באויר והאפרוח בתוך הביצה שאין שם מקום ודרך לעבור המזון ואעפ"כ אין הפרנסה מנועה ממנו בחסד השי"ת על אחת כמה וכמה שיפרנס את האדם שיש בו נפש שכלית וההשגחה בו פרטית מצד שכלו ולא ימנע ממנו הפרנסה, וכך אמר הכתוב (תהלים לד) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכתיב (שם קיא) טרף נתן ליראיו. ואין צריך לומר אם הבוטח דר ביישוב אלא אפי' היה דר במדבר שם יזמין לו הקב"ה פרנסתו שכן מצאנו באליהו שנתן לו הקב"ה פרנסתו במדבר ע"י עופות הוא שכתוב (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. וכיון שכן חייב אדם שיתלה בטחונו בהקב"ה בענין הפרנסה, ובשעה שיהיה חסר המזונות ובביתו אין לחם ואין שמלה שיהיה חזק בבטחונו יותר ויותר ממה שהיה בביתו בר ולחם ומזון שיספיק לו כל ימי חייו מתוך הרבוי, כי באותו רבוי אפשר שישלוט בו הפגע והמקרה ולא כן בבטחונו, וישראל במדבר שהיה המן פרנסתם לא היה יורד להם לחדש אחד או לשנים אלא בכל יום ויום, והטעם בזה כדי שיהיו עיניהם נשואות להקב"ה בכל יום וכדי להרגילם במדת הבטחון, וכבר הזכרתי זה באות בי"ת בטחון. ודרשו רז"ל כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה למדונו בזה כי השלם במדת הבטחון יש לו לחשוב בבטחונו של הקב"ה ואין לו לחוש מה יאכל ביום מחר כי מי שיביא יום מחר ויוציא חמה מנרתקה הוא יזמין לו פרנסתו ויתן אליו אכלו בעתו. וכן דרשו זכרונם לברכה בכתובות ריש פרק מציאות האשה (דף סז ב) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה פרנסתו בעתו. ועל זה אמר דוד בכאן השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וטעם יכלכלך בנחת ולא בצער בכבוד ולא בביזוי כיון שהוא משליך יהבו על הקב"ה, ופסוק מלא היא (משלי י) לא ירעיב ה' נפש צדיק. וכיון שהקב"ה מכלכלו ונותן לו פרנסתו יצטרך שיודה וישבח לשמו בזה ואע"פ שפרנסתו שהוא מתפרנס בה היא בדוחק ובצמצום הלא טוב לו זה מידו של הקב"ה ממה שהיה מתפרנס בה ממנות בשר ודם בריוח והעדפה, וק"ו מיונה שכן דרשו רז"ל (בראשית ח) והנה עלה זית טרף בפיה אמרה יונה לפני הקב"ה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש בידי ב"ו. וענין טרף מלשון מזונות כענין (משלי ל) הטריפני לחם חוקי. ומה שאמרו רז"ל (מ"ק דף כח) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכת ושלא תועיל התפלה בהם שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה. אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך בטענת שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט והכלל גדול מן הפרט ויכול הוא לבטל כחו, ובכל מה שגזר ממקרי האדם מכח המערכת אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו וכענין שכתיב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה כלו' ברצון בלבד שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה כי שלשתן תלוין במזל והתפלה על המזל, וכן מצינו שניתנו שלשתן בכח התפלה שהוא על המזל. בנים ניתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. חיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. ומזוני לאליהו ולאלישע שמצינו שנתרבו המזונות וניצלו מן הרעב, והרי המאמר הזה לרז"ל הערה על כח התפלה להודיענו כי הם תלוים במזל ולכך יצטרך ריבוי תפלה בהם כדי לבטל המזל בכח התפלה כמו שנתבטל בשלשתם ע"י תפלה. ומפני שבנתינת המזונות נעשה בהם נס בביטול כח המערכה המשילו החכמים נתינת המזונות לקריעת ים סוף, ומפני שקריעת הים היה נס מפורסם וזה נסתר לכך אמרו כקריעת ולא קריעת, וכן אמרו (ערבי פסחים דף קיט) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דכתיב (תהלים קלו) לגוזר ים סוף לגזרים וכתיב (שם) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו:

דבר מפורסם הוא כי מי שהוא חנף הוא מורד בהקב"ה שהרי העבד היודע אדוניו ומניח אותו ועובד זולתו הרי הוא מורד בו וכן החנף כיון שהוא עובד את הבריות הרי הוא מניח להקב"ה ומורד בו. בוא וראה כמה גדול כח עבירה זו שלא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה אלא בשביל שחנפו לו לאגריפס המלך, והוא שדרשו ז"ל במס' סוטה בפ' אלו נאמרין (סוטה דף מא) כשהגיע אגריפס לאותו פסוק (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מאחיך הוא מיד זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה. ושם אמרו משמיה דרבי נתן אמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שחנפו לו לאגריפס. ושם עוד במסכת סוטה ארבעה כתות אינן מקבלות פני שכינה ואלו הן כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע. כת לצים שנאמר (הושע ו) משך ידו את לוצצים. כת חנפים שנאמר (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים שנאמר (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע שנא' (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ועל זה הזהיר שלמה בכאן אומר לרשע צדיק אתה ומשבח מעשיו הרעים ראויים הבריות שיקללו אותו מפני שהוא תועבת ה', וכן הזהיר (משלי י״ז:ט״ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק וגו', ודרשו רז"ל (סוטה פ"ז דף מא ב) כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' יזעמוהו לאומים ואין לאום אלא עוברים שנא' (בראשית כה) ולאום מלאום וגו', והזכיר שלמה עוד (משלי י״א:ט׳) בפה חנף ישחית רעהו והיאך הוא משחית אותו כשהוא משבח מעשיו הרעים ואומר לו טובים הם אז הוא חוזר ומתמיד עליהם (שם) ובדעת צדיקים יחלצו מן החונף שהזכיר כי הצדיקים לא יתעו בעצמם שיתגאו כשהבריות מהללים אותם, וכן דרשו רז"ל הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו אם יאמרו לך כל העולם כלו צדיק אתה הוי בעיניך כרשע. דרז"ל (סוטה פ"ז לא ב) כל המחניף לרשע לסוף נופל בידי ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו או ביד בן בנו שנאמר (ירמיהו כ״ח:ו׳) ויאמר ירמיה אמן כן יעשה ה' היה ירמיה מתנבא על הכלים הנותרים בבלה יובאו ושמה יהיו וחנניה בן עזור היה מתנבא שהכלים שלקח נבוכדנצר בעוד שנתים ימים יושב וכל שכן שלא יקח הנותרים, והיה ירמיה יודע כי שקר בפי חנניה והחניף לו שלא החזירו מדבריו ואמר אמן כן יעשה ה' ולבסוף נפל ביד יראיה בן שלמיה בן חנניה שנאמר (ירמיהו ל״ז:י״ג) ויתפוש את ירמיה הנביא. ועל מדה זו ירמיה הנביא מוכיח לישראל שהיו מחניפים והיו באים לביהמ"ק ומשתחוים שם ומצד אחר היו עושים כמה עבירות והיו אומרים שבית המקדש יגן עליהם והוא שאמר (שם ז) היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה כ"א הוטב תיטיבו את דרכיכם ומעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו גר יתום ואלמנה לא תעשוקו דם נקי אל תשפכו במקום הזה, וכתיב (שם) הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל וגו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם, יאמר כשאתם אומרים היכל ה' שאתם משתחוים שם ובאים שם ג' פעמים בשנה אין זה אלא דברי שקר שאתם בוטחים בהם ועל כן הזכיר היכל ה' ג' פעמים וכן תרגם יונתן לא תרחצון לכון על פתגמי נביאיא שיקרא דאמרין קדם היכלא דיי אתון סגדין ג' זמנין בשתא אתון מתחזן קדמוהי, ויש מפרשים היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה כלומר ג' הם אולם ודביר והיכל לא יחריב שלשתם על עונות העם ולא יתן כבודו להשחית, והוא משיב להם (שם כב) ארץ ארץ ארץ כלומר אינם היכלות אלא ארץ כשאר כל ארץ אם אתם חוטאים ובוטחים על דברי השקר: ודרשו ז"ל באיכה רבתי (איכה א׳:ו׳) היו שריה כאילים, למה נמשלו ישראל כאילים ר' סימון אמר מה אילים הללו בשעת שרב הופכין פניהם אלו מאלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכים פניהם ממנו אמר להם תבא שעה ואני אעשה לכם כן, אמרו רז"ל (יומא פ"ח דף פו) מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר (יחזקאל כ״ג:כ״ד) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו ות"י ואתן פרסום קדמוהי, וכיון שהקב"ה מפרסמו מצוה עלינו לעשות כן וכיון שהבריות מחזיקין אותו באדם כשר והוא רשע מותר לפרסמו ולהודיע מעשיו ולמדנו זה מדואג האדומי שהיה ראש לסנהדרין שנא' (שמואל א כ״א:ח׳) אביר הרועים אשר לשאול ובשביל שהיה בו לשון הרע אע"פ שהיה בו תורה הכתוב פרסמו כדי להודיע מעשיו לבריות שנאמר (תהילים נ״ב:ב׳) בבא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך, ולמה נקרא שמו אדומי על שם עירו שהיא אדום, ובמדרש תהלים למה נקרא שמו אדומי שהיה מאדים פני דוד בהלכה רבי חנינא אמר מה אדום מבלע זכיותיהן של ישראל כך דואג מבלע זכיותיו של דוד ורבנן אמרי מה אדום נוקם ונוטר כך דואג נוקם ונוטר לדוד:

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

ועל זה הביאו חכמי המחקר משל והם המתפלספים המהבילים את העולם, העולם הוא נמשל לאדם שיש לו שלשה ריעים, הא' אוהבו ביותר לא יפרד מאתו לילה ויומם. הב' אוהבו אהבה יתירה אבל לא כן כמו הראשון, הג' אוהבו מעט ומתראה מעט לעתים רחוקים, לזמן שלח המלך בשבילו וילבש פחד ורעדה ויחרד לבו ליראת המלך, הלך ליטול עצה מן הריע הראשון אמר לו הנה המלך שלח בשבילי ואני מפחד ביותר ומבקש ממך עצה ועזר שתלך עמי לפני המלך, השיב לו שלא ילך עמו כלל. הלך לשני השיב לו שהוא מצטער עליו ביותר וילך עמו עד לפני שער המלך אבל לא יכנס עמו. הלך לג' השיב לו מצטער אני על צערך וכדי להקל מדאגתך אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואני אטעון טענותיך לפניו. הריע הראשון הוא הכסף והזהב והוא הריע שהיה בוטח עליו ביותר ועליו אמר שלמה המע"ה (משלי י״א:כ״ח) בוטח בעשרו הוא יפול אין לו לבטוח כי אם בשם ית' לבד והוא העושר העיקרי והסגולה הנצחית כענין שכתוב (איוב כ״ב:כ״ה) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. הריע השני הוא אשתו ובניו המלוין אותו עד הקבר ואין נכנסין שם וחוזרין להם. הריע הג' הוא צדקה ומע"ט הוא הריע המלוה עד שער הקבר ונכנס לפניו וטוען טענותיו. ואין לנו להביא ראיה מן הענפים רק מן השרש האמתי היא תורתנו הקדושה ומדרשי חז"ל, שהרי כל חכמות האומות אינם אלא פירוש התורה שלנו ואצ"ל המוסרי' והמשלים להם, והוא דרשם ז"ל הענין הזה בעצמו בפדר"א פ' ל"ד. וכך אמר ג' אוהבים יש לו לאדם בחייו ואלו הן, אשתו ובניו וממונו ומעשיו הטובים ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס את בניו ואת אשתו ובני ביתו ואומר להם בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה והן משיבין לו לא שמעת שאין שלטון ביום המות לא כך כתיב (תהילים מ״ט:ח׳) אח לא פדה יפדה איש. והוא מכניס את ממונו ואומר לו בבקשה ממך הצילני מדין המות הרע ומשיב לו לא שמעת (משלי יז) לא יועיל הון ביום עברה. והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה משיבים לו עד שלא תלך הרי אנו מקדמים לפניך שנאמר וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) והלך לפניך צדקך, ומפני שעיקר העולם אינו אלא הכנעת הלב והעבודה לכך ביאר שלמה ע"ה ואמר (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל וגו', שהרי בית האבל סבה להכנעת הלב כי שם סוף כל האדם וכן הזכיר עוד (שם) לב חכמים בבית אבל וגו' ואמר והחי יתן אל לבו ולא אמר והאדם יתן אל לבו כלומר זה שיהיה חושב שיהיה חי וקיים לעולם יתן אל לבו יום המיתה ולא ישיאנו יצרו לחטוא ויחזור בתשובה שלימה כדי שימצא מקושט במעשה התשובה כשיגיע יום מותו והוא שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וכי אדם יודע באיזה יום ימות אלא ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו שהוא חוזר בתשובה, ועל זה הביאו רז"ל משל למה"ד לאשתו של מלח שהיתה מתקשטת ותשם בפוך עיניה ובעלה עובר ארחות ימים אמרו לה השכנות והלא בעליך במדינת הים על מה זה תתיפי אמרה להן בעלי מלח הוא אולי יהפכו הרוחות וקל מהרה יבא וימצאני מקושטת, וכן הכתוב אומר (שם ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. לובן הבגדים משל על נקיות הנפש בתשובה והשמן משל למעשים טובים:

וגרסינן במסכת עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף י"ח) (ב), ובפרק בתרא דברכות דף ס"א (א), ובפרק קמא דמסכת כלה, תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה ומידה לידו כדי להסתכל בה, אפי' גדול בתורה כמשה רבינו ע"ה שקיבל תורה מהר סיני, עליו הכתוב אומר (משלי יא, כא) יד ליד לא ינקה רע, לא ינקה מדינה של גיהנם:

אל יאמר אדם כיון שהעניים נקראים עמו של הקב"ה והקב"ה אוהבן למה אינו מפרנסן, שלא סדר את עולמו כן אלא כדי שיזכו שאר הבריות בהם ויטלו שכר עליהם שכן דרשו בפרק השותפים (ב"ב דף י) רבי מאיר אומר יש לו פתחון פה לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן אמור לו כדי שאנצל בהם אני מדינה של גיהנם, וזו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אם אלהיכם כו' א"ל מפני שננצל כו' א"ל זו היא המחייבתן לגיהנם ואמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו הלך אדם אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך לא יכעוס עליו ואף אתם קרוים עבדים שנא' (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וצוה שלא להאכילו ושלא להשקותו עמד אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך לא דורון משגר לו אף אנו קרוין בנים שנא' (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, אמר לו אתם קרוין בנים ואתם קרוים עבדים בזמן שאתם עושים רצונו של מקום וכו' אמר לו הרי הוא אומר (ישעיהו נ״ח:ז׳) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך: ראוי לאדם שיזהר מאד במדת הצדקה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר (נחמיה י׳:ל״ג) והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל וגו', וכל המבזבז ממונו לצדקה הרי זה גונז לנפשו אוצרות למעלה שהם קיימים לעולם, ועל זה אמר שלמה (משלי י״א:י״ח) זורע צדקה שכר אמת כי שאר הזריעות פעמים שאירע בהן השדפון והברד ושאר המקרים ולא יצלוחו, אבל זריעת הצדקה היא השכר האמתי והקיום והזריעה המצלחת לעולם והם הם אוצרות של מעלה, ודרשו שם בפרק השותפין (ב"ב דף יא) מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות בית אביך, אמר להן אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה שנא' (תהלים פ"ב) וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנא' (שם פט) צדק ומשפט מכון כסאך. אבותי גנזו במקום שאינו עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות שנא' (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב וגו'. אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנא' (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנא' (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה:

אל יאמר אדם כיון שהעניים נקראים עמו של הקב"ה והקב"ה אוהבן למה אינו מפרנסן, שלא סדר את עולמו כן אלא כדי שיזכו שאר הבריות בהם ויטלו שכר עליהם שכן דרשו בפרק השותפים (ב"ב דף י) רבי מאיר אומר יש לו פתחון פה לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן אמור לו כדי שאנצל בהם אני מדינה של גיהנם, וזו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אם אלהיכם כו' א"ל מפני שננצל כו' א"ל זו היא המחייבתן לגיהנם ואמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו הלך אדם אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך לא יכעוס עליו ואף אתם קרוים עבדים שנא' (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וצוה שלא להאכילו ושלא להשקותו עמד אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך לא דורון משגר לו אף אנו קרוין בנים שנא' (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, אמר לו אתם קרוין בנים ואתם קרוים עבדים בזמן שאתם עושים רצונו של מקום וכו' אמר לו הרי הוא אומר (ישעיהו נ״ח:ז׳) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך: ראוי לאדם שיזהר מאד במדת הצדקה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר (נחמיה י׳:ל״ג) והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל וגו', וכל המבזבז ממונו לצדקה הרי זה גונז לנפשו אוצרות למעלה שהם קיימים לעולם, ועל זה אמר שלמה (משלי י״א:י״ח) זורע צדקה שכר אמת כי שאר הזריעות פעמים שאירע בהן השדפון והברד ושאר המקרים ולא יצלוחו, אבל זריעת הצדקה היא השכר האמתי והקיום והזריעה המצלחת לעולם והם הם אוצרות של מעלה, ודרשו שם בפרק השותפין (ב"ב דף יא) מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות בית אביך, אמר להן אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה שנא' (תהלים פ"ב) וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנא' (שם פט) צדק ומשפט מכון כסאך. אבותי גנזו במקום שאינו עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות שנא' (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב וגו'. אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנא' (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנא' (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה:

ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים, דעוברין על כל אזהרות רז"ל, דאפילו במרצה מעות מידו לידה (עי' ברכות סא, א) דבעבידתיה קא טריד, עכ"ז יד ליד לא ינקה (משלי יא, כא). ק"ו כשמשים יד ליד ממש ולשם שמחה, כי השטן מרקד וגם הוא מסתכל בה. וכבר אסרו להסתכל בבגדי צבעונין שלה, והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה בפנים שוחקת, וגם משיח עמה שיחות קלות ראש. ואפילו היא בתולה פנויה, אמר איוב (איוב יא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ובפרט כי רובן הם נידות, כי הגיעו לוסתן והרי היא ערוה, על כן מטמא את עצמו במגע וטמא טמא יקרא, ומחוץ למחנה שכינה יהיה מושבו. על כן מי שעשה אחת מאלה, יתחרט על העבר ויתודה ויבכה ויעשה תשובה, ואח"כ יהיה נשמר ונזהר כל ימיו, ויוסיף גדר על גדר להרחיק מפתח ביתה ובל יראה ובל ימצא:

וְאֵין בַּמִּדָּה הַזֹּאת שׁוּם טוֹבָה אֶלָּא שֶׁיִּשְׁמוֹר הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לוֹ אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה וְלֹא יַפְקִירֶנּוּ וְיִתְנַהֵג בּוֹ הַמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית וְלֹא יִהְיֶה בָּא בְּרֹב שְׁמִירָתוֹ לִידֵי הַבֶּצַע כִּי אֵינֶנּוּ מִמִּדּוֹת הַחֲשׁוּבִים. וְאָמַר הֶחָכָם בְּמִדַּת הַכִּילוּת (מִשְׁלֵי י"א כ"ו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְהֵפֶךְ זֶה — וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. פְּשַׁט הַמַאֲמָר הַזֶּה בַּצְּדָקָה, וְהָעִנְיָן הַנִּסְתָּר שֶׁבּוֹ בַּחָכְמָה וְאֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל שֶׁיִּהְיֶה כִּילַי בְּחָכְמָתוֹ כִּי אֵין הַחָכְמָה חֲסֵרָה בַּעֲבוּר לִמּוּדָהּ כְּמוֹ שֶׁהָאֵשׁ אֵינָהּ נִכְבֵּית בַּעֲבוּר שֶּׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנָּהּ נֵר. וּמִן הַמּוּסָר הַטּוֹב בְּתַקָּנַת הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁיַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ לְהִתְנַדֵּב עַל הַקְּרוֹבִים, עַד שֶׁיְּדַלֵּג לְאַט אֶל הָרְחוֹקִים עַד שֶׁיַּרְגִּיל בְּמִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד.

ומענין הדרך הזה אשר זכרנו. התשובה ביום המות. בראות החוטא כי כלתה אליו הרעה ואבדה תקותו. כמו שכתוב (משלי י״א:ז׳) במות אדם רשע תאבד תקוה. והוא מתודה בעת ההיא ושב אל ה' בלב שלם. וגם התשובה ההיא מועילה אף על פי שאינה משגת לתשובת השב בעוצם תומו. כאשר הקדמנו בשער הראשון.

ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו. ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה. תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה. ויהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות. אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט. ולראות איך החליפה מרום בשאול. כאשר יעלו את האבן על יד כף הקלע ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה. שנאמר (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש משלי אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים (יש כאן חסרון וצ"ל אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים עולות למעלה ונידונין שם. נשמתן של צדיקים זוכות בדין ונגנזות תחת כסא הכבוד ונשמתן של רשעים) חוזרות ויורדות ומטרפות לארץ שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה וגו'. ונאמר (משלי י״א:ז׳) במות אדם רשע תאבד תקוה. כי לא תהיה תקוה לנפש הרשע לצאת מחשך לאור שנאמר על נפש הרשע (תהילים מ״ט:כ׳) תבא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור:

כיצד מלמדין. הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין, כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין את דבריו, שנאמ' והיו עיניך רואות את מוריך. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו יושבין על הארץ, אלא כולן יושבין על הארץ או על הכסאות. הרב ששונה לתלמידיו, אם לא הבינו לא יכעוס עליהם, אלא חוזר ושונה הדבר אפי' כמה פעמים, עד שירדו לעומק ההלכה. ואל יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפי' כמה פעמים עד שיבין, ואם כפה עליו רבו יאמר לו, ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה. ולא יתבייש לשאול אפילו כמה פעמים, שאם יתבייש לשאול נמצא מטריח עצמו בהליכתו לבית המדרש ואינו למד כלום, דתנן לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בד"א שאין הרב כועס על התלמידים, אם לא הבינו ההלכה מפני עומקה או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם הרגיש הרב שהן מתרשלין בתלמודן ולפיכך לא הבינו, צריך לכעוס עליהן ולהכלימם בדברים, כדי שיתנו לבם ויכוונו דעתם ללמוד כראוי. ולפיכך צוה רבינו הקדוש ז"ל בשעת פטירתו ואמ' לרבן גמליאל בנו, זרוק מרה בתלמידים. לפי' אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק עמהם, ולא יאכל וישתה עמהם, כדי שתהא תמיד אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו במהרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמ' רב חנה בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנא' (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין יקבוהו אלא קללה, שנא' (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה, שנא' (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף. ואם למדו מה שכרו, אמ' רבא אמ' רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנא' (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנא' (בראשית מב, ו) הוא המשביר לכל עם הארץ. אמ' רב ששת, כל הלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנא' (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.

כיצד מלמדין. הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין, כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין את דבריו, שנאמ' והיו עיניך רואות את מוריך. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו יושבין על הארץ, אלא כולן יושבין על הארץ או על הכסאות. הרב ששונה לתלמידיו, אם לא הבינו לא יכעוס עליהם, אלא חוזר ושונה הדבר אפי' כמה פעמים, עד שירדו לעומק ההלכה. ואל יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפי' כמה פעמים עד שיבין, ואם כפה עליו רבו יאמר לו, ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה. ולא יתבייש לשאול אפילו כמה פעמים, שאם יתבייש לשאול נמצא מטריח עצמו בהליכתו לבית המדרש ואינו למד כלום, דתנן לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בד"א שאין הרב כועס על התלמידים, אם לא הבינו ההלכה מפני עומקה או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם הרגיש הרב שהן מתרשלין בתלמודן ולפיכך לא הבינו, צריך לכעוס עליהן ולהכלימם בדברים, כדי שיתנו לבם ויכוונו דעתם ללמוד כראוי. ולפיכך צוה רבינו הקדוש ז"ל בשעת פטירתו ואמ' לרבן גמליאל בנו, זרוק מרה בתלמידים. לפי' אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק עמהם, ולא יאכל וישתה עמהם, כדי שתהא תמיד אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו במהרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמ' רב חנה בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנא' (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין יקבוהו אלא קללה, שנא' (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה, שנא' (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף. ואם למדו מה שכרו, אמ' רבא אמ' רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנא' (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנא' (בראשית מב, ו) הוא המשביר לכל עם הארץ. אמ' רב ששת, כל הלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנא' (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.

עוֹד יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא צָרִיךְ לְאֵיזֶה דָּבָר הֶכְרֵחִי יְקַצֵּר עֲמִידָתוֹ שָׁם, אִם לֹא שֶׁהוּא מַכִּירָם שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בֵּינֵיהֶם דִּבּוּרִים אֲסוּרִים. וַאֲפִלּוּ אִם כָּל הַחֲבוּרָה הֵם אֲנָשִׁים הֲגוּנִים, וְאֶחָד נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אִישׁ זָדוֹן, הוּא מְקַלְקַל אֶת כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה וְרָאוּי לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְעַל כָּל פָּנִים לֶאֱחֹז בְּמִדַּת הַשְּׁתִיקָה בָּעֵת הַזּוֹ בְּכָל הַיְכֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר "רֹאשׁ הַגִּבְעָה" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הִזָּהֵר בְּנִי בְּמַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כ"ג ט'): "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר, כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", בְּכֵן תִּזָּהֵר מִמְּסִבָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ מֵאָה אֲנָשִׁים וְיֵשׁ בָּהֶם כְּסִיל אֶחָד אוֹ לֵץ אֶחָד, וְכָל שֶׁכֵּן הָאִישׁ הֶחָכָם בְּעֵינָיו וְהוּא כְּסִיל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָכָם בְּעֵינָיו כְּסִיל", הַחֲזֵק וְשֵׁב בִּשְׁתִיקָה וְאַל תְּדַבֵּר בַּמְּסִבָּה הַהִיא בְּשׁוּם דָּבָר, שֶׁאַף אִם תְּדַבֵּר כָּל מִינֵי חָכְמָה, יְנַצְּחוּךָ, וְתִקַּח לְךָ קָלוֹן, כִּי כֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי י"א ב'): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" וְגוֹ'. וְאַף אִם תִּרְצֶה לְדַבֵּר עִם רֵעֲךָ כָּמוֹךָ, הִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְלֹא יַגִּיעַ לְאָזְנָיו, וְעַל זֶה אָמַר: "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר" וְלֹא אָמַר עִם כְּסִיל אַל תְּדַבֵּר. וְהוּא בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, וְאֶת כָּל זֶה נִסִּיתִי כַּמָּה פְּעָמִים בְּשִׂמְחַת מִצְוָה וּמָצָאתִי כִּי כֵן הוּא, בִּגְלַל כֵּן בְּרַח בְּנִי מִמְּסִבָּה כְּמוֹ זוֹ, כִּי הוּא מְגַנֶּה אֶת כָּל בְּנֵי הַמְּסִבָּה, אוֹ אֱחֹז בִּשְׁתִיקָה וְתִנָּצֵל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

נדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו והיו כעתודים לפני צאן (ירמיה נ, ח). עמוד הצדקה, כתיב (ישעיה א, כז) ציון וגו' בצדקה, רצה לומר בזכות צדקה, וקאי אצדקה שיעשו ישראל. עוד יש לפרש דקאי אצדקה דבבל, שמעיקרא עשה נבוכדנצר עצת דניאל (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכשנתחרט (שם כז) הלא דא כו', עיין שם, ועל כן חרב. ואמר (ירמיה נ, ח) והיו כעתודים כו', רומז למה שכתוב (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד. וכן אמרו (שבת קיט, א), עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ונתקיים ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) עשר אעשרנו, השפיע לו הקב"ה עושר שלא בטבע, כמו שכתוב (שם לא, י) ואשא עיני ואראה בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים וגו'. וכתיב (שם ל, מ) ויתן פני הצאן:

ועל ענין זה של הרן יש רמז בדרשת רז"ל כמו שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הר"ן, הנ"ר אותיות הר"ן, ומאחר שהיה להר"ן גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז בפסוק (משלי יא, י) באבוד רשעים רנ"ה, רנה אותיות הר"ן. ובאיבוד מצרים כתיב (שמות טו, א) אז ישיר וגומר:

והנה עתה באות זה של נאמן רוח לא יהיה העסק בענין משא ומתן באמונה, או בענין דיבור אמת ושקר, כי כל זה יבוא לקמן בעזה"י בעמוד האמת ושם מקומו, רק הדיבור עתה להיות נאמן ברוח, נאמן רוח מכסה דבר (משלי יא, יג), ולא (שם כט, יא) כל רוחו יוציא כסיל. יהיה אדם בכל ענייניו בעל סוד, לא יגלה נסתריו לשום אדם, ולא יגלה נסתריו של שום אדם. הנלוים לו הוא לא יגלה נסתרים, כמאמר החכם סודך אסירייך, ואם תגלהו אתה אסירו. עוד אמר, אל תגלה לאוהבך מה שתסתיר משונאיך אם לא בחנתו פעמים רבות להיות אוהב נאמן, פן יהפוך להיות שונאך ויגלה סודך, ובפרט בדורות הללו כי בעו"ה פסקו אנשי אמנה:

ושבע כתות שמקבילות פני שכינה. הכת הראשונה רואה את המלך ואת הפנים, שנא' (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים את פניך, ואמר ישר יחזו פנימו. והכת השנייה אומרת אשרי יושבי ביתך. והשלישית אומרת מי יעלה בהר ה'. והרביעית אומרת אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך. חמישית אומרת ה' מי יגור באהליך. ששית אומרת ומי ישכון בהר קדשך. שביעית אומרת ומי יקום במקום קדשו. ונגדן שבע מדורות לרשעים בגיהנם. ואלו הן שאול, תחתיה, אבדון, גי, דומה, ארץ תחתיה, ארץ ציה. וגרסינן במ' שבת בפרק שואל אדם מחבירו, תניא ר' אלעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות ומונחות תחת כסא הכבוד, שנא' (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ושל רשעים זוממות, ואמרי עוממות, והולכות ואין להם מנוחה, שנא' (שמואל א כה, כט) ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. וגרסי במ' סנהדרין בפרק חלק, ת"ר רשע בא לעולם רעה בא לעולם, שנא' (משלי יח, ג) בבוא רשע בא גם בוז, רשע נפטר מן העולם טובה באה לעולם, שנא' (משלי יא, י) ובאבוד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם, שנא' (ישעיהו נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנא' (בראשית ה, כט) ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.

הַשַּׁעַר הַד' בְּמִדַּת הָעַזּוּת מַה שֶּׁסִּפַּרְנוּ מִשִּׁבְחֵי מִדַּת הַבֹּשֶׁת וּמַעֲלוֹתֶיהָ יִמְעַט כְּנֶגֶד גְּנוּת מִדַּת הָעַזּוּת וּמַה מְגֻנָּה הִיא מְאֹד שֶׁמִּי הוּא בַּמִּדָּה הַזֹּאת הוּא מְגֻנֶּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וּכְמוֹ אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם (יִרְמְיָה ה. ג) חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע, וְאָמַר הֶחָכָם בְּעַז (מִשְׁלֵי י"א ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן ר"ל כִּי כַּאֲשֶׁר תִּגְבַּר מִדַּת הָעַזּוּת עַל הָאָדָם יֵקַל אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וְאֵין מַבִּיטִין אוֹתוֹ בְּעֵין חֲשִׁיבוּת וְלֹא תְּשׁוּרֵנוּ עַיִן בְּרַחֲמִים אֲפִילוּ אִם יִהְיֶה חָכָם, כַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים לַבַּיְשָׁן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. וְאִם הוּא מִן הַחֲסִידִים וְרָצָה לְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ הַמִּנְהָג הַטּוֹב אֲשֶׁר יִרְצֶה בּוֹ הַבּוֹרֵא יָסוּר מִן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְיִתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ מִמַּעֲשָׂיו וְיַרְחִקֶנָּהּ מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ וּבְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הָעַזּוּת אָמַר הֶחָכָם (שָׁם כ"א כ"ד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ הוּא ר"ל כִּי מִי שֶׁהוּא עַז פָּנִים הַמָּקוֹם יִגְמְלֵהוּ כְּפָעֳלוֹ כְּמ"ש (שָׁם) עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְהִסְתִּיר בְּכָאן יְיָ כְּאִלּוּ אָמַר עוֹשֶׂה יְיָ בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּעֶבְרַת זָדוֹן שָׁב אֶל זֶה הָעַז שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּמִדַּת הָעַזּוּת עֶבְרַת זָדוֹן וּמַה שֶׁדּוֹמֶה לוֹ.

ואין שואלין לרב אלא בענין, ואין שואלין אלא מיראה. ואין שואלין ביחד יותר משלש הלכות. שנים ששאלו אחד בענין ואחד שלא בענין נזקקין לענין, מעשה ואינו מעשה נזקקין למעשה, הלכה ומדרש נזקקין להלכה, מדרש והגדה נזקקין למדרש, הגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר, קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לגזרה שוה. היו שואלין אחד חכם ואחד תלמיד נזקקין לחכם, תלמיד ועם הארץ נזקקין לתלמיד, שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות בשתי שאלות, בשתי ישיבות בשתי מעשים, הרשות ביד התורגמן. ומשתדלים ללמוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ותלמודו מתקיים בידו, דתניא ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעא מחכים, שנא' (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וכל המשמיע קולו בתלמודו מתקיים בידו, וכל מי שאינו משמיע קולו בתלמודו מהרה הוא שוכח. ואין ישנים בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת ארעי. וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים, שנא' (משלי כג, כא) וקרעים תלביש נומה. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. ואפי' מי שנתעטש בבית המדרש אין אומרין לו רפואה, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.

ובפרק קמא דאבות (מט"ז) רבן גמליאל אומר^*ביאור משנה פ"ק דאבות עשה לך רב וכו'. עשה לך רב והסתלק עצמך מן הספק כו' שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים כו' ולא המדרש עיקר אלא המעשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ובמדרש שמואל הרבה להשיב אפו עליו כי מתחלת הפרק עד הכא מזכיר בכל תנא לשון קבלו מהם ומן ר"ג לא מזכיר לשון קבלו. ובפרק ב' חזר להזכיר רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי כו' וביותר הקשה מה שמזכיר שנית בשם ר"ג עשה לך רב כי במשנה ו' מזכיר זה הדין בשם רבי יהושיע בן פרחיה עשה לך רב וקנה לך חבר. ובמדרש שמואל תירץ בשם לב אבות פירוש אחר הלל ושמאי רבו מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות ומשם תורת כל חכם לא מוגבלת כו' ע"ש ועוד הביא שם הרב רבי מנחם פירוש בדברי ר"ג עשה לך רב לא איירי כמו לעיל כי לעיל איירי מענין הלימוד שתהא חכמתו מקובלת ובכאן איירי מענין הוראה שאם בא הוראה בידך מה שאין מבורר בגמרא ותצטרך לסברא עשה לך רב שיברר לך הענין ולא תהא בוש מלשאל כו' ועוד דע^*גמרא ביבמות אף שנחלקו ב"ש וב"ה מ"מ נהגו אהבה ואחוה וריעות יחד. ביבמות דף י"ד (ע"א) הביא ברייתא אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיזת בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש אשתו ולנה עמה בפונדקי בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים וזה שנאמר האמת והשלום אהבו. ולפי' בעל לב אבות שפירש עשה לך רב קאי על הוראה יובן המשך המשניות שפיר וקאי על ב"ש המוזכר לפניו שמאי אומר עשה תורתך קבע כו'. ופירושו הוא מלת קבע שיהיה עיקר עסקך בתורה ולא במלאכה. ויובן זה הענין פירוש של ב"ש הנ"ל לפי מה שמסיק בגמ' דיבמות פרק^*גמרא יבמות פרק ב"ש פסוק רע ירוע כי ערב זר וכו'. (קט:) בית שמאי אמר רב יצחק מאי דכתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים ולערבי של ציון ולתוקע עצמו לדבר הלכה. דתניא רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה כו' פשיטא כו' אלא האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו. מה טעמא אמר רב פפא אמר קרא (דברים ה, א) ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה וכו' איבעית אימא תוקע עצמו בדינא בדיינא דאתא דינא קמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רב ולא אזיל לשאול ע"כ והרי לך שני פירושים לתוקע עצמו לדבר הלכה. האחד שאומר אין לו אלא תורה ללמוד ולא ללמוד על מנת לעשות והשני תוקע עצמו לדבר שיבוא דין לפניו ולא מתיעץ עם רבו. ובזה יובן ג' משניות הללו. ופירשו את בית שמאי דאמר עשה תורתך קבע ופירושו הוא יהא עסקך בתורה ולא במלאכה. וירא התנא פן יטעה הטועה לפרש האי עשה תורתך קבע איירי כמו תוקע עצמו לדבר הלכה לשני אוקימתות של הגמרא. ובא כל אחד ומוציא טעות זה נגד אוקימתא תוקע לדבר הלכה דאתא דין לפניו וגמיר הלכה ולא שאיל לרביה סותר טעות הפירוש שלא יטעה הטועה להבין עשה תורתך קבע לתקוע עצמו בהלכה לכן הסמיך רבן גמליאל אומר עשה לך רב כו' ומכח שזה איירי כשיבוא דין לפניו ישאל לרבו כפירוש בעל לב אבות בזה סותר פי' של עשה תורתך קבע בתוקע לדבר הלכה דהיינו רק לימוד תורה ולא למעשה משום הכי הסמיך מיד שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי וכו' ולא המדרש עיקר אלא המעשה ועל ידי סמיכות הללו יובן המעיין פירוש אמיתי עשה תורתך קבע ולא למלאכה. ומאחר שהבאתי כבר בשם מדרש שמואל דפירש מה שלא הזכיר פה לשון קבלו כי אחר שמאי והלל רבו מחלוקת בישראל ונעשה התורה כשתי תורות וכו'. והנה ירא התנא פן יטעה הטועה דמשום הכי לא מזכיר לשון קבלו מכח שהיה מחלוקת ביניהם משום הכי הסמיך רבן שמעון בן גמליאל לפי הגמרא לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ומשום הכי סיים רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים כו' שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. ואם כן קיימו בעצמם מדת השלום ולא היה מחלוקת ביניהם. ובזה יובן סמיכות אלו ג' משניות. וכולהו אליבא דבית שמאי ומפרשי דבריהם כוונתו משום הכי אין צריך להחזיר לשון קבלו מהם ונכון הוא: והנה עד כה דברתי ממעלת התורה ואף שיש לי להאריך בעמוד התורה כהנה וכהנה. אך מאחר שדברי אין ספר בפני עצמו רק הקדמה אמרתי לקצר בתכלית הקיצור במקום שיש לי להאריך ואפס קצהו תראה פה^*אין דברי תורה מתקיים אלא במי שדעתו שפלה וכו'. ומאחר שדברי תורה לא מתקיימין אלא במי שדעתוו שפלה כמבואר בעירובין (נד, א) אמר רבי אליעזר מאי דכתיב (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבושם אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין בו וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. וכן בתענית (ז.) אמר רב חנילאי בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה מניחין מי שדעתו גבוה והולכין למי שדעתו שפלה וכאלה הרבה אמרתי לתת טעם ומוסר גדול על הגאוה היתירה ויהיה מובן לשון המקרא גבי^*פי' הפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' וע"ד הגמרא בנגעים וכו'. נגעים (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' מלת יהיה צריך טעם למה נאמר הגם במשנה דנגעים לומד מזה נגעים שהיו קודם מתן תורה אין מטמאין שנאמר כי יהיה. גם עלינו חל חובת ביאור לפרשה. ואגב יובן הענין^*מדרש אין דור שאין בו ל' צדיקים כאברהם וכו'. גבי אברהם בסדום כתיב (בראשית יח, יח) ואברהם היו יהיה מה מורה מלת יהיה הגם במדרש (ב"ר לה, ב) דורש מלמד שאין דור שאין בו שלשים צדיקים כאברהם שנאמר ואברהם היו יהיה יהי"ה בגימטריא שלשים גם לדרכם יהיה מובן מלת יהיה. רק ידוע תדע מה שמצאתי בספר כנפי יונה ^* ענין מספר כנפי יונה להסיר הגאוה חלק ג' סימן מ"ט וז"ל ולפי שהכעס בא מצד גאוה והיא קשה הימנו מי שכועס כאלו עובד ע"ז. והגאוה הוא עצמו אל נכר. ולכן להסיר הגאוה צריך שיכוין השם י"ה מלא כזה יו"ד ה"ה כי פשוטה י"ה עולה ט"ו ומילוי של יו"ד ה"ה עולה ט"ו, ומלת גאוה עולה נמי ט"ו וכתיב (שמות טו, א) אשירה לה' כי גאה גאה מה כתיב בתריה עזי וזמרת י"ה וכפל גאה גאה חד לשם י"ה כפשוטה וחד למילואה. והאדם שיש לו גאוה מפריח ומסלק שם י"ה ממנו ובזה נותן כח לקליפות שיהיה להם אחיזה באותיות ו"ה שנסתלק שמירתו. והאריך שמה הרבה בענין זה רק העתקתי מה שצריך לעניינינו. ואעשה דבריו עטרה לראשי שמצינו בענין נגעים^*נגעים באים בשביל גסות הרוח. מאמר רבותינו ז"ל (ערכין טז, א) נגעים באים בשביל גסות רוח שנאמר (ויקרא יד, נו) לשאת ולספחת כו'. ומאחר שנגעים באים בסיבת גאוה רמז הקדוש ברוך הוא בזה הדבור מלת יהיה ורמז להם התיקון להסיר הגאוה על ידי שיסתכלו במלת י"ה דהיינו יהיה ב' פעמים י"ה חד לפשוטה וחד למילואה הרי ב' פעמים י"ה י"ה.^*פסוק המכסה אני מאברהם. ועל ידי זה יובן גבי סדום אמר הכתוב (בראשית יח, יז) המכסה אני מאברהם ופירש רש"י שם וכי אני מעלים והרי הוא חביב לפני כו' עיין שם וביקש הקדוש ברוך הוא לרמוז שלא בשביל אהבתו של אברהם גילה לו הדבר רק שמה שגילה לו שלא יכעוס אברהם כי הארץ שלו וה' נתן לו ועכשיו חזר ולקח. וכבר הקדמתי שכעס בא מצד גאוה. ועל כן גבי אברהם לא היה בו שום גאוה כפירוש רש"י (דברים ז, ז) גבי כי אתם המעט מכל העמים כאברהם שנאמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. וראיה לדבר שאברהם היה שונא גאוה רמז לן הכתוב ואברהם היו יהיה מלת יהיה מורה על י"ה י"ה חד לפשוטה וחד למילואה ועל ידי כוונה זו מסולק הגאוה ואז לא בא לכלל כעס.^*פסוק בתהלים ששם עלו שבטים שבטי יה וגו' וע"ד מדרש רבה כל המתגאה נדון באש. ועל דרך זה נראה לפרש פסוק בתהלים (קכב, ד) ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל. על דרך מדרש רבה פרשת צו (ז, ו) אמר רב לוי כל המתגאה נידון באש שנאמר (ויקרא ו, ב) זאת תורה פעולה היא העולה על מוקדה ופירש בעל מתנות כהונה מי שעולה בדעתו בגאות. והנה הפסוק ירא פן יטעה הטועה להבין האי לשון ששם עלו על דעתם איזה גאות ומשם הכי כדי שלא תאמר כן הסמיך לזה שבטי י"ה כי איך תאמר שלבשו גאות והפסוק מיחסם לשטי י"ה ובאם היה גאוה בהם היה השם י"ה מסתלק מהם. ולזה יובן סיפא דקרא כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וגומר ומפרש הקמחי חד לשכינה וחד לדוד ויובן לדרכי כמאמר רבותינו ז"ל בשוחר טוב (מזמור טו) ובמקומות אחרים גבי אנת נבוכדנצר מלכא. אם נבוכדנצר למה מלכא ואם מלכא למה נבוכדנצר. אמרו לו אם למסים וארנוניות אנת מלכא ואם לעבוד עבודת כוכבים אנת נבוכדנצר בעלמא. והוא הדין פה רמז שני כסאות היו אחד לשכינה. ואמרו המקובלים שכינה אותיות שכ"ן י"ה. ואחד לדוד כאלו הוא דוד בעלמא שאין לו תנא דמלכותא. אף שהיה יושב על כסא מלכותו מכל מקום נחשב בעיניו לדוד בעלמא והטעם הוא לפי שכסא שלו היה אצל כסא של שכינה הטהורה על שכן י"ה וכדי שלא לומר שמכוין כסאו לכסא שכינה לכן אמר כסאות לבית דוד כאלו הוא דוד בעלמא.^*פסוק לקחת מתנות באדם וגומר ותרעומות דוד. ויתורץ לפי זה תרעומות דוד שנתרעם במזמור ס"ח (יט) לקחת מתנות באדם וגו' ואף סוררים לשכון י"ה אלהים ענין י"ה שהזכיר פה צריך טעם ולפי פירוש הקמתי שפירש עד עתה שנלכדה ארץ ישראל כאלו את עלית למרום כו'. ובא האויב לקחת מתנות באדם המתנות שנתת להשרות שכינתך עד שגם סוררים מלך אשור ואשר עמו חשבו לשכון במקום אלהים ע"כ. ורש"י פירש גבי כי אתם המעט הממעטים עצמיכם לא כנבוכדנצר וכו' ולא כאשור כו' ואם כן הם היו מגדילים עצמם ואוחזים במדת הגאוה משום הכי מתרעם דוד לאמ' שחשבו לשכון י"ה וזהו היפ' הגאו' ולפי הקדמה הנ"ל יובן לשון גמ' בעירובין (יח, א)^*גמרא בעירובין מיום שחרב ב"ה די לעולם להשתמש בשם י"ה וכו'. אמר רב ירמיה מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם להשתמש בחצי השם שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה וקשה לי מה הכפיל לומר שנית הללויה שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה הללויה. ואגב יובן מלת דיו לעולם כלומר די בכך. הענין הוא כי שם י"ה מורה על שם י"ה פשוטו וכן על המלוי יו"ד ה"ה הוא גם כן י"ה וענין המלוי יורה על ריבוי רחמים כידוע ליודעי חן. ועל זה אמר לא תאמר מה שבחורבן בית המקדש אין העולם ראוי להשצמש יותר רק בחצי השם ושמא תאמר גם אותה החציה לא ישמש בשלימות רק לפי הנכתב שם י"ה כפשוט' אבל לא אותו שם י"ה המורה על ריבוי רחמים עז"א דיו לעולם להשתמש בחצי השם כלומר שדי בעונש זה שאין משתמשין רק בחצי השם ולכל הפחות אותו החציה יהיה במילואה ונכון שפיר לשון דיו כי די בחדא אבל לא בתרתי ומש"ה הכפיל לומר כל הנשמה בשעה שהנשמה בז"ה תהלל י"ה ול"ת שרק י"ה כפשוטו לכן אמר שנית הללויה מלשון שני פעמים י"ה י"ה. וזה מרמז^*פסוק אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו'. אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד, יב), גמ' (ברכות ה, א) דורש מה שדורש ואני אומר שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וזהו מגיע לו על ידי שמסתכל בשם י"ה משום הכי אמר אשרי תיסרנו י"ה ואז בהסתכלות בשם י"ה ומתורתך תלמדנו. והנה באמת יראתי לגשת ולהכניס ראשי בדברי מוסרים כי מה אני ומה כחי ואירא כי ערום אנכי אמנם לא נעלם ממני מה שמאריך בעל מדרש שמואל על מתניתין (אבות א, ז) לא המדרש העיקר אלא המעשה. וזה לשונו לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח העם שישובו מדרכי הרעה ולתקן להם תקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא. ואח"כ מוציאין כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהילת חכמתם שישמעו העם אתד בריהם כי נעמו ועושים מזה עיקר והתיקון אשר היתה הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר לא המדרש עיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היה הכוונה עד ככאן לשונו. הרי לך לפניך שהפליג במי שכוונתו רק על הדרשה ושלא יומשך ממנו איזה מוסר ואיזה מעשה. על כן אמרתי לעורר מה שנוגע בעמודים האלה ובפרט תוכחה כזו שנכתב בספר אשר אין נוגע לשום פרט רק על הכלל כולו יצאתי ובודאי יקיים הוכיח תוכיח ולא תשא עליו חטא וכפל הלשון של^*פירש נחמד על הוכח תוכיח ע"ד תשובת בר ששת. הוכח תוכיח דרשו רבותינו ז"ל (ערכין טז, ב) כמה לימודים וגם אנכי לא אחשוך דעתי על דרך מה שכתב בתשובת בר ששת סימן תל"א מה ששאלת מה איכא בין לשון הוכחה ולשון תוכחה. הוכחה כשיש מחלוקת בין שנים ובא הג' ומכריע כמו שאמר יעקב ללבן ויוכיחו בין שנינו (בראשית לא, לז), ואמר איוב לו יש מוכיח בינינו ותוכחה הוא מי שמוכיח לחבירו על מעשיו כמו הוכח תוכיח את עמיתך ומוכיח לרשע מומו ויוכח אמש אינו מענין תוכחה שהרי הש"י לא הוכיח ללבן על מעשיו אלא שצוהו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ויש בזה הוכחה שהדין עם יעקב ולא עם לבן עד כאן לשונו ואם כן משמע שמלת הוכחה נופל מחצה על מחצה ומכריעו ביניהם דוגמת מאמר רבותינו ז"ל (קידושין מ, ב) לעולם יראה אדם כאלו חציו זכאי וחציו חייב אם עושה מצוה יכריע עצמו וכל העולם לזכות וכן להיפך וכו'. וזהו רמז אדם שרוצה להוכיח את חבירו אל יאמר לו חוטא אתה רק יוכיח אותו שחציו צדיק הוא וחציו רשע ויאמר לו שיכריע עצמו לכף זכות. וזה רמז במקרא הוכח כי מלת הוכח נופל על המכריע בין שתי מחציות כענין זה מה שקרוי הוכח רצוני לומר בהכרעה כן תוכיח את עמיתך. והנה באמת האוסיף לדבר על דברי קדוש ה' אדוני אבי ז"ל שכל דבריו מיוסדים על תורה ומוסרים הרבה וגם אדוני אבי זקני איש אלהי שאסף וחיבר ספרי מוסר הרבה הלא המה מפוזרים בכל קצוי ארץ גם דודי החסיד והעניו אי חסיד ואי עניו כמוהו שהפליג לדבר בהגהות יש נוחלין ואני מנצר נטעי גזעם מהראוי ללכת בדרכיהם ובעקבותיהם והמה ישקני מנשיקות פיהם לעורר מה שנוגע לעמוד התורה: כתב^*לשון טור שכל אדם חייב ללמוד תורה וכו'. הטור סימן רמ"ו כל אחד מישראל חייב ללמוד תורה בין עני ובין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין זקן ואכילו עני המחזיר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לת"ת עד כאן. וכתב הרמב"ם פרק א' מתלמוד תורה (הלכה ט), גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומין ואף על פי כן היו עוסקין ללמוד תורה ביום ובלילה ונראה לי ראייה הוא מדתנן באבות (ד, ט)^*משנה בפ"א כל המקיים תורה מעוני וכו'. רבי יוחנן אומר כל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכו'. וגרסינן בסוף סוטה (מט.) אמר רבי יודא בר חייא^*העוסק בתורה מתוך דוחק תפילתו נשמעת. כל העוסק בתורה מתוך דחקו תפלתו נשמעת שנאמר (ישעיה ל ט) כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנך יחנך לקול זעקיך כשמעתו ענך וכתיב בתריה ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ. ובעוונותינו הרבים עכשיו ירוד ירדנו שאנחנו בגלות החל והמר הזה ולולי תורתינו שעשועינו. אז אבדנו בעניינו וכתב הסמ"ג בהלכות תלמוד תורה סימן י"ב וזה לשונו ודרשתי לגלות ישראל כי ברית התורה נכרת בדם שנאמר (שמות כד, ה) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וכל מי שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם שנאמר (ויקרא כו, כה) והבאתי חרב נוקמת נקם ברית. על כן מהראוי לכל איש ישראל לעסוק בדברי תורה אפילו בעל משא ומתן יבחר לו שעה א' ידוע מידי יום ביומו ולהיות חובר חבר יתחבר חבורה אצלו שילמדו. ובהיותי אב בית דין וריש מתיבתא בק"ק פרנקפורט המנהג שמה בכל יום ויום בהגיע חצות היום נאספו עדרים עדרים כתות כתות חבירות חבירות ולכל כת וכת ראש למדן אחד המגיד להם איש כחכמתו ובינתו ואומרים קדיש דרבנן ומטילין לקלפי מטבע אחת ובמעות ההוא משמחים אלהים ואנשים אשרי עין ראתה כל אלה. ואשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים קטן כמוני שבכל אתר ואתר קהלות וגלילות קטנות וגדולות ילמדו מזה וכן יעשו כסדר הזה. ואשריהם וטוב לה' בעו"ה ובעולם הבא וחייב אדם ללמד לבנו ולבן בנו תורה ובפרט שהם ערבים בעדינו כידוע במדרש חזית שיר השירים (פ"א בפסוק משכני), וגם לימוד הנערים צריך לקיים חנוך לנער על פי דרכו. חי ראשי בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק"ק פוזנא הלכתי דרך הים ועברתי בק"ק אמשטרדם ומצאתי שמה אנשים חשובים והרבה תלמידי חכמים מהם והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מבראשית עד לעיני כל ישראל ואחר כך כל העשרים וארבע ואחר כך כל המשניות וכשנעשה גדול אז מתחיל ללמוד גמרא פיר"ש תוספות וגדלו והצליחו גם עשו פרי ואנכי בכיתי על זה למה ועל מה לא יעשה כן בארצינו הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד תיהיה בן שלש עשרה שנים ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד כי בוודאי בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד מה שאין כן בלמוד דידן בכמה שנים. חי ראשי באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד ויעשו תיקון וסדר הלימוד^*לעשות הנהגה בסדר הלימוד מקרא ומשנה ותלמוד. כסדר הזה להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור אין ספק שחפץ ה' בידינו יצליח והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז והגאולה תקרב בזמן קריב. וגרסינן בחלק (סנהדרין צט, ב) אמר רב אלכסדרי כל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי ולזה יובן מאמר רבי מאיר (אבות ו, א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כדי הוא לו וכו'^*ביאור המשנה משמח המקום משמח הבריות. משמח את המקום משמח את הבריות ענין שמחת המקום ושמחת הברישת איני יודע שמחה זו מה היא עושה ולרב דאמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דבר בפיך וגו' וזהו משמח המקום ומשמח הבריות שבונה פלטרין למעלה ופלטרין למטה ופירש של העוסק בתורה לשמה האריך אדוני אבי ז"ל בכמה מקומות בספרו יעויין משם. והנה לא מבעיא מי שלומד תורה שלא לשמה כדי לקנתר את חבירו הן בדבור הן במעשה וי ליה וי לנשמתיה אלא אפילוו שלא לשמה שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי וכו' אף זה לא יעשה כי מתוך שלא לשמה זה יבוא שלא לשמה הגרוע ביותר ולעד"נ דיותר יש לחזקה זה שמתוך שלא לשמה הטוב שיבוא שלא לשמה הגרוע יותר מן שיבוא מתוך שלא לשמה שיבוא לשמה כי כך דרכו של יצר הרע היום אומר עשה כך^*קורא תגר על כותבי ספרים וחולקים על הראשונים בדברי קנתורים. גם קורא אני תגר על הכותבים ספרים וחולקים על הראשונים בדברי קנתורים אף שלוקה הלשונות הללו מן התלמוד מכל מקום אין למדין הלכה זו מפי התלמוד כי הלא ת"ל כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים התורה ויש לנו לב להבחין איזה דרך האמת והישר ומה חרי האף הגדול הזה להעלות בספרי דברי קנתורים גם שערוריה ראיתי שלימוד המשניות נתפשט מפראג וכוונת המתקנים היה כדי ללמוד ויהיה שגורה בפיהם^*שלא ללמוד בשעת התפלה ובפרט הלומדים משניות בב"ה. ותקנו הלימוד בבית הכנסת שלא ישכח במהרה. ועיקר כוונתם היה ללמוד המשניות אחרי כלות התפילה לקיים ילכו מחיל אל חיל וראיתי קצת בני אדם שלומדים הפרק משניות בלא עיון לימוד מקודם ולפעמים באים בבית הכנסת באמצע התפלה אף קרוב לגמר התפלה וממהרין לקרות הפרק תוך התפלה כדי שיהיה נמנה עם החבורה ללמוד הפרק ועדיין לא התפלל ולפעמים קורא הפרק בשעת התפלה עינו אחת במשניות ועינו אחת משוטט במחשבתו על ענין הלימוד להתחבר התפלה והלימוד ובאמת לא צדקו שניהם יחדו ולא קרב זה אל זה. וכמה פעמים הייתי גוער להולכים בדרך הזה כי זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד ולכן מן הראוי למחות ולגעור באלה אנשים העושים כן כי הלימוד זה הוא שלא לשמה רק יקרא הפרק בביתו או קודם התפלה ובזה תהיה התורה והתפלה מקושרת ומאוחזת כשלהבת קשורה בגחלת^*למוד החלוקים יהיה באמת ולא הראות חריפות שקר. ענין לימוד של החלוקים אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר מאחר שראיתי וקריתי שהרבה גאוני עולם פערו פיהם לבלתי חק עליהם ומוחים בהם ומבדילין מקדושת הלומדים גם אדוני אבי ז"ל הפליג לדבר מזה בתור' בע"פ שלו בספר זה והפליג על זה אפילו למי שיאמר האמת אמנם אוסר במשהו אם יש דבר שקר בתוכו וא"ת איך יהיה לי פתחון פה לחלוק על דבריהם אשר קטנם עבה ממתני. אך לאחר שקראתי בתורה בע"פ של א"א הניח מקצת לתרץ כל ופריך ופרכינן ודברים אלה וכאלה עיין במקומו ואם כן היה לי מקום לומר כיון שהותרה מקצתה הותרה כולה לחזק הדבר ולחזור למשנתו. אמנם לא כן עמדי בודאי אותן שאומרים מקשן ותרצן ורוצים לעייל פילא בקופא דמחטא וחושבין הרבה מחשבות במקשן ותרצן באומרם התרצן לא הבין המקשן והמקשן לא הבין התרצן ומתוך דבריו בא לתוכחה המקשן עם התרצן ויחם לבבו בקרבו מתוך הדברים ומוציא דברים מפיו שאין רוח חכמים נוח בזה ואומר כאלו המקשן קורא התרצו ע"ה או להיפך יסכרו פי האומרים כן או לאמור שיש חסרון ברש"י קבלה בידינו מי שאומר חסרון ברש"י יש חסרון במותו. היכן אתם האריות וכפירים ויש לכם לב כלב אריה לעקר הרים ולטוחנן זו בזו ולפלפל בקושיות ותירוצים בשמעתתא אליבא דהלכתא ולישב דברי התוס' ורש"י להיותן אחדים. ובזה ודאי אין היזק בשאלות הקושיות כפי חכמתו ולחבר הקושיות ולתרץ מה חסרון אליבא פשט זה או פשט אחר אלו הדברים הנאמרים באמת וראויים להעלות על שלחן מלכים ולהשומעים יונעם טוב ובלימוד הזה יתענו הבחורים ובעלי בתים זקנים ונערים ובלימוד הזה תדבק וטוב לך סלה: ואגב^*קורא תגר על הדרשנים המניחים כל הספרים השייכים לדרוש תורת י"י ומעמידים דורש שלהם על הדין ולא על האמת. באתי להודיע שגדלה התמיהה בעיני יפלא שיש כת מהדרשנים שהעמידו דרשות שלהם ע"פ הפוסקים בודאי באם הוא מכוין הדברים למעמיד פשוטת המקרא או פשוטת המאמר על הדין ועל האמת שסובל הפירוש והשכל נותן והמקום סובל דין הזה אשרי לו ואשרי להשומעים אליו. וגם אנכי בשטתי ת"ל לעשות כן לפעמים במקום שעין בעין יראה שהפשט סובל הדין הזה אליבא דהלכתא. אמנם חולי רעה ראיתי ושמעתי שרבים מהדרשנים מראים בקיאתם ברבים שלמדו טורים ופוסקים ומעמידין הדין על מקום שלית ביה לא דין ולא דיין. בודאי הדין הוא לאמתו במקומו השייך לו ברם שלא במקומו בודאי היא כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והתורה חוגרת שק על לימוד הזה ואומרת בושני מדבריך זה הם כי לא להזכיר מי בכם ירא י"י שומע בקול עבדו הלא כל הארץ רחבת ידים לפניכם תלמוד בבלי וירושלמי ספרא ספרי מכילתא רבות תנחומא שוחר טוב פסיקתא כולם מחדא מחתא מחתינהו ושייכים לענין זה להעמיד היסוד עליהם ולבנות עליהם בנין זקנים וכי אין ראוין להשען עליהם כמו שעשו הקדמונים על כן מי לי"י אלי יעסוק בתורה לשמה וידרוש לשם י"י לפרסם תורתו באמת וצדק וי"י יאמץ לבבו ויתן בו לב להבין האמת ויורוני דרך האמתי: ובענין^*מזהיר העם שלא להרחיק מחכמת הקבלה אדרבה ואדרבא יגיע היזק לנשמתו מי שלא למד חכמה זו. לימוד חכמת הקבלה אשרי האיש שזוכה לזה לראות בנועם י"י ולבקר בהיכלו כבוד אומר כולו כי החכמה זו יכניס אהבה ויראת י"י בלב האדם. וראיתי הרבה בני אדם פורשים מליכנס לפרדס וללמוד חכמת הקבלה באמרם הנסתרות לי"י אלהינו והנגלות לנו. בודאי האנשים האלה אינם זוכין לנשמה כמי שלומד סתרי התורה כמבואר בפרדס בשער עשר ולא תשע פ' חמישי הביא רעיא מהימנא ואית אחרני מארי ספרי תורה מארי מדות דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכות קדישא דאיהו כלילא מעשר ספירין דכל מן דירית לה וזכה לה כו' ע"ש. ופירש שם למעלה נאמר יש באנשי מעשה מי שיש לו נשמה שהיא אמת מצד הבריאה ועתה אמר שיש אחרים מארי סתרי תורה שהם העוסקים בתורה האלהית וסתריה ומפני שהיה אפשר לומר כי מארי סתרי תורה יקראו שהן עוסקין בסתרי הלכות דרשות ואגדות והחוקים והדינים והמשפטים כפי פשטן של הדברים לזה אמר כי אם היות שכר' כפול ומכפול והוא המד' הנבחרת עם כל זאת אינם זוכים למעלת הנשמה עד שהגיע לסתרי הספירות שהם סוד אלהים והם נקראים מארי מדות כי כל העסק של החכמים היא במדות ואמר שאלו יורשים נשמה מצד המלכות בעצמה לא מצד מטטרון עבד ולא מצד אמה כו' ע"ש באריכות וא"כ עין בעין יראה אף מי שלומד כל הלכות ומדרשים ואגדות ובכל זאת לא זוכים לאותה נשמה. והנה למה לי רוב דברים מענין אזהרות לימוד הזה עיין במאמרות של א"א ז"ל במאמר ראשון על פסוק דע אלהי אביך שהאריך לדבר מענין הבורחים מללמוד חכמת הקבלה ואני בטל במיעוטו. ולכן כל אדם הרוצה לדבק באותה הנשמה צריך ללמוד חכמת הקבלה. ובפרט שזכינו לספר הנחמד של ש"ה הגאון מהר"ר שעפטל בעל שפע טל לברכה שהתחיל לגלות חכמה זו בלישנא קלילא וצחות לשון ומי שהוא בקי בספרי יודע אח"כ ללמוד ספר הפרדס בלי שום שאלת רב. וגם יועיל למי שרוצה ללמוד הקבלה עיין היטיב בהקדמת תולדות אדם של אדוני אבי שהוא מפתח ומסביר הענין היטב הדבק להכניס בלבו יראה ואהבה לעשויהו לבריה חדשה ואשרי להקורא בו כי האדם יראה שכחו גדול יותר ממלאכי השרת ואשרי איש ירא ה' אחר שימלא כריסו בתלמוד ובפוסקים להיות חפץ בתורת ה' ויזכה לנשמה זו ואשרי מי שיזכה לזה ויקויים בנו המקרא (ישעיה יא, ט)^*פסוק כמים לים מכסים וע"ד הגמרא בחגיגה שם כשתכנסו לאבני שיש וכו'. ומלאה מהארץ האת ה' כמים לים מכסים וקשה מה ענין המשל למים לים מכסים. ונראה לי ע"ד הגמרא דאין דורשין (חגיגה יד:) אמר להם רבי עקיבא כשתכנסו אצל אבני שיש תזהרו שלא תאמרו מים מים משום דכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ופירש שיש טהור מבהיק כמים צלולים אל תאמרו מים מים יש כאן איך נלך וזהו כוונת המקרא ומלאה הארץ דעה את ה' רצונו לומר שידעו כשיבואו לאבני שיש מקום המבהיק מנצוצי השכינה אז ומלאה הארץ דעה את ה' שיבררו וידעו ויבינו שהם ניצוצי שכינה אף שיהיה נראה לכאורה שהם כמים לים מכסים מ"מ יזהרו שלא יאמרו מים רק מלאה הארץ דעה. וזהו^*כוונת הפסוק עושה הים ואת כל אשר בם וגו'. כוונת המקרא (תהלים קמו, ו) עושה הים ואת כלא שר בם השומר אמת לעולם מה ענין אמת שהזכיר גבי עשיית הים וגמרא דפסחים (קיח, ב) דורשין מה שדרשו ולענייני אתי שפיר עושה הים ולכ אשר בם וש"ת ע"י בריאה ח"ו יפוק חורבה מזה כשיגיע לאבני שיש יאמר מים מים ומקרא מלא הוא דובר שקרים לא יכון נגד עיני משום הכי אמר השומר אמת לעולם ר"ל בשעת עשיית הים הזהיר על אמת כמו שמסיק בגמרא הזהרו וכו' משום דובר שקרים לא יכון וכו'. ובזכות עמוד התורה. נזכה לעולם שכולו אורה. וליהודים יהיה אורה. זו תורה. ונזכה לשמוע סודות רזי התורה. מפי הגבורה. וכל ענין עמוד התורה הולך וסובב על המקרא שהתחלתי כי נר מצוה ותורה אור:

מדה זו ללמד שהכלל צריך לפיר' הפרט והפרט לפירוש הכלל ואל תדמה בנפשך מדה זו למדת כלל ופרט כי ההפרש ביניהם הוא בזה הענין שכלל ופרט כל אחד מפורש ממשמעותו לעצמו. ואין צריך שוב אחד לחבירו כגון ההיא דלעיל בהמה בקר וצאן הבהמה אינה צריכה לפי' בקר וצאן ולא בקר וצאן לפי' הבהמה ולפיכך אין בכלל אלא מה שבפרט. שהפרט לא בא לפרש משמעותו של הכלל דמפורש ועומד הוא אלא לפרט כללותו אבל כלל הצריך לפרט אין משמעות הכלל מפורש לעצמו דמסתבר משמעותו לדבר אחד יותר מלדבר אחר. ובא הפרט. לפרש ולעקור משמעותו ולפיכך אמרו כלל הצריך לפרט כלומר לפי' הפרט כגון (בחולין פח, ב) וכסהו בעפר דלא דרשינן ליה בכלל ופרט וכסהו כלל בעפר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וכו' משום דהוי כלל הצריך לפי' הפרט. דוכסהו משמע כפיית הכלי ומשמע נמי בלילת עפרא. אך עיקר משמעות לשון כפיית וסתר הוא כמו (בראשית יח, יז) המכסה אני מאברהם המסתיר אני מאברהם וכן (משלי יא, יג) נאמן רוח מכסה דבר וכך הם רוב כיסויים שבתורה וכשאמר בעפר הוא פי' על הכסוי זה שהוא בלילה ועירוב ממש ועוקר הכל ממשמעותו ולכך דרשוהו במקומו בפרק כסוי הדם (פח, ב) בכלל הצריך לפרט. ודוגמתו בבכורות (יט, א) מכלל הצריך לפרט כיצד כגון קדש לי כל בכור יכול אפילו נקיבה ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצתה נקיבה לפניו וכו' פי' משום דבכור זכר משמע זכר הראשון שנולד ואפילו יצתה נקיבה לפניו דק שהוא בכור לזכרים אתה בכור פטר רחם ועקר ליה ממשמעותיה דבכור לרחם בעינן וכן כה"ג עד כאן לשונו. ודברים אלו שכתב בעל הליכות עולם מבוארים הם בפ' כסוי הדם פרק ח' בענין וכסהו בעפר. ובמסכת בכורות דף י"ט שאומר שם מכל ל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקיבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאת נקיבה לפניו ת"ל פטר רחם אי פטר רחם יכול אפילו לאחר יוצא דופן ת"ל בכור זהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל ע"כ וע"ש ברש"י. והכלל העולה הוא כך כלל המובן פירושו מעצמו ואין צריך ביאור וכן פרט המוכן מעצמו ואין צריך ביאור נקרא כלל ופרט כמו מן הבהמה מן הבקר מן הבהמה הוא כלל מבואר מעצמו שכולל כל בעל חי וחיה בכלל בהמה. וכן הפרט בקר וצאן מבואר מעצמו שיודעים שהוא נכלל בכלל בהמה. ע"כ הפרט לא בא לשום פי' רק לפרט הכלל ולהוציא מן הכלל חיה שלא תהיה בת הקרבה. אמנם וכסהו בעפר הכלל של וכסהו צריך לתיבת עפר לפרשו דאלו לא היה הפי' של עפר אז וכסהו היינו מפרשים על כל פנים אכפיית כלי ואף אם היינו מפרשים אותו ג"כ על כסוי בדבר המתערב ונבלל מכל מקום לא היינו שוללים הכסוי של כפיית כלי כי וכסהו משמעותו נוטה יותר לכסוי כלי נמצא צריך הכלל לפי' הפרט של בעפר כי בעפר הודיע שפי' וכסהו הוא להיפך ממה שהיינו סוברים אלא הוא דוקא בדבר המתערב ולא בכלי וכן הכלל של בכור זכר והפרט הוא פטר רחם הכלל הוא צריך לפרט כי הכלל אינו מובן מעצמו דהיינו מפרשים הכלל בכור זכר הראשון מהזכרים אף שנולדה נקיבה לפניו ובא הפרט ופירשו שיהיה ראשון לפטר רחם והפרט פטר רחם ג"כ אינו מובן מעצמו דהיינו מפרשים אותו כשהוא פטר רחם ראשון הוא קדוש אף שיהיה מתחילה זכר יוצא דופן. ע"כ צריך לביאור מן הכלל דהיינו בכור דמשמע בכור לכל מילי בעינן הרי הפרט צריך לכלל וכענין זה פי' זו הברייתא האריכו שם בגמרא.

ועוד אמרו אבל רבתי (ה) כשנאחז רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע גזרו עליהם שיהרגו והיה רבי ישמעאל בוכה אמר לו רבן שמעון בן גמליאל רבי מפני מה אתה בוכה לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן שלצדיקים ואתה בוכה אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כעובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים וכמחללי שבתות אמר לו רבי שמא סועד היית או ישן ובאה אליך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן והתורה אמרה (שמות כב כא) "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו" וכתיב בתריה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב" "בחרבי" לא נאמר אלא "בחרב" לפי המידה הזו ישראל רבי צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות כיצד אי אפשר לאומות בלא צדקה ובלא מעשים נאים ואי אפשר לישראל בלא עבירות אלא שהאומות אובדין בעונש עבודה זרה שלהם לגיהנם ואבדון וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך ולפיכך הדין מתוח כנגד ישראל ליפרע מהן מלכלוך עוונותיהם בעולם הזה ומידת הטוב פרושה על האומות לשלם להם שכר טוב בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין זהו שנאמר (עמוס ג ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" וכך דרשו במסכת תענית (יא א') "אל אמונה" כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעשו כך נפרעין מן הצדיקין בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושין "ואין עול" כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה על מצוה קלה שעושים ואמרו לפי דרך זו (ברכות סא ב') "לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים" כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין העולם הזה ונוחלים העולם הבא שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" ורשעים גמורים אף על פי שיורדין לגהינם לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו וזהו שנאמר (משלי יא לא) "הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא" כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעשה קל וחומר שישתלם הרשע והחוטא רבותינו למדו שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העולם הזה יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.

האכזריות היא הפך הרחמנות, כדכתיב: "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ מב). ואין המידה הזאת נמצאת בצדיקים, אך היא בנפש הרשעים, כדכתיב (משלי יב י): "ורחמי רשעים אכזרי". וגם המידה הזאת נמצאת בעזי פנים, כדכתיב (דברים כח נ): "גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן". וכבר ידעת רעת מידת העזות. צא ולמד רע האכזריות, כי לעניין תשלומי איש רע, המורד והממרה, נאמר (משלי יז יא): "אך מרי יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו". כל האכזרי – אין בו גמילות חסדים, כדכתיב (משלי יא יז): "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי".

וגם בכל זה עוד לא די. ניתנו לו לאדם מצוות, וניתנה לו היכולת להיות מצווה ועושה. וזהו החסד הגדול ביותר. "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להן תורה ומצוות" (מכות כג: סוף אבות): "לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות" (בראשית רבה מד). ובכל ההנאות שהוא נהנה בהיותו אוהב את הבריות וגומל חסד עמהם - הריהו גם מקיים את מצוות האהבה והחסד, והריהו עובד ה׳ ואף מקבל שכר על כך. ולא עוד אלא שיש במעשי החסד משום התדבקות בקונו והליכה בדרכיו, (עי׳ שבת קלג: "הוי דומה לו" - ועי׳ רש"י שם: ירושלמי פרה רפ"א: ספרי, בענין "והלכת בדרכיו"). ואם כן, כל מעשה חסד, ואפילו קטן שבקטנים - הנאתו ללא שיעור. ולכשנתבונן עוד בדבר, נראה שאפילו אם יתן אדם לזולתו את כל העולמות כולם, עדיין אין כאן חסד גמור, שהרי האדם סובל מזה שהוא נזקק לזולתו, כמו שאמרו חז"ל: "רבי יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרווייהו: כיון שנצטרך אדם לבריות - פניו משתנות ככרום, שנאמר (תהלים יב:ט): ׳כרום זלות לבני אדם וכו׳. ר׳ אמי ור׳ אסי דאמרי תרווייהו: כאילו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר (תהלים סו:יב): ׳הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים׳" (ברכות ו:). החסד הגמור הוא דוקא אותו חסד שגומלים לאדם - באופן שלא יהא צריך לבריות, שלא יצטרך לבוא באש ובמים, - והיינו - כשמתפללים עליו והתפילה מועלת שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו חסד. (ראה רש"י שבת קכז: ד"ה ה"ג הני "ועיון תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב (משלי יא:יז): ׳גומל נפשו איש חסד׳"). וחסד זה - הוא החסד האמתי. אבל כשהאדם עצמו נותן לחבירו, עם כל החסד שיש בזה, אין כאן עוד חסד גמור, שהרי, כאמור, בה בשעה שהוא מקבל חסד זה הריהו "נדון באש ובמים". והיה ראוי מצד מקבל החסד שלא יהא נצרך כלל לחסד כזה, ל"מתנת בשר ודם".

אכילה ושתיה - אכילה ושתיה יש בהם שלשה סוגים: מצוה והתר ואסור. ויש ביד האדם לעשות כל סעדותיו סעדות מצוה בהצטרף אלו התנאים הנאמרים באמת מפי סופרים אשר מפיהם אנו חיים. ראשונה צריך ל, כון באכילתו שיהיה בריא וחזק לעבודת האל יתברך שמו, ולהיות ''גמל נפשו איש חסד'' (משלי יא יז), דהינו לברר ולהוציא לאור כל ניצוצי הקדשה הדבוקים בכל אשר יאכל ואשר ישתה. וצריך להתפלל על מזונו קדם כל אכילה, והוא חיוב גדול כמבאר בזהר (שמות עמוד סב). (ואני הקטן סדרתי נסח תפלה להוציא הכונות שאמרנו בפה, כי יש תועלת בהוצאת הפה לזכירת הלב, וגם יועיל להשרות קדשה על האכילה בפרט שכונתו לשמים, וסמכתיה בבית תפלתי בסיעתא דשמיא.) והנה הקורא בספר הקדוש ''ראשית חכמה'' (שער הקדושה טו) בעיניו יראה כונות האכילה אשר שוו בשעוריהן עם הקרבנות. אשרי ילוד אשה אשר ידו משגת להיות בונה בשמים עליותיו על ידי אכילותיו, ובלבד שיכון לבו לשמים ויעשה הדברים כדת וכהלכה, וטהר ידים יוסיף אמץ (איוב יז ט) לזהר בנטילת ידים כהגן וכתקון חז''ל:

בראיה, אמרו ז"ל (ברכות יח): "יד ליד לא ינקה רע", כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של גיהנם. ואמרו עוד (שבת סד): מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה וכו'. אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התורף (ברכות כד).

אמ' רב ביבי בשם רב הונא, מאי מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלימה רצונו, אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, מאזני מרמה תועבת ה'. א"ר לוי, מה כתי' בתריה (משלי יא, ב), בא זדון ויבא קלון. ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמ', כתי' (ויקרא יט, לו) מאזני צדק אבני צדק, איפשר דור שמדותיו של שקר שהוא זכאי. א"ר לוי, אף משה רמזה לישראל מן התורה, שנא' לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, מה כתי' בתריה (דברים כה, יז), זכור את אשר עשה לך עמלק.

אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות. תאנא הוסיפו לו שנים ועשרים שנה. הוי וצדקה תציל ממות. וגרסינן בבבא בתרא ר' חייא רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתוב אחד אומר לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. שתי צדקות אלו למה. אחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואחת שמצילתו ממיתה משונה. כתי' הכא (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה, וכתי' התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. (איזו שמצילתו מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה), ואיזו שמצילתו ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. כמו שאפרש לקמן בע"ה. כתוב אחד אומר וצדקה תציל ממות, וכתוב אחד אומר מי גבר יחיה ולא יראה מות. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אמור מעתה מי גבר יחיה ולא יראה מות, זו מיתה כדרך כל הארץ, וצדקה תציל ממות זו מיתה משונה. פירוש אין אדם בעולם שינצל מן המות, אבל בצדקה מאריכין ימיו וניצול ממיתה משונה. וגרסינן בואלה שמות רבה צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. ר' יאשיה הגדול אומר צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. כשם שההרים כובשים את התהום שלא יעלה ויציף העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו עושי הצדקות מן העולם. אבל כל הפוסק צדקה על עצמו ואינו נותנה לוקה בגופו, דכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. אל תאמר בצבור שאתה נותן ואינך נותן. אל תאמר לפני המלאך זה החזן שיאמר לך תן מה שפסקת ואת אומר לו שגגה היא ולא ידעתי מה שאמרתי. למה יקצוף האלהים על קולך. על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת לו ליתן ואינך נותן. ד"א על אותו הקול שהתפלל עליך החזן ובירך אותך על שפסקת צדקה וענו הכל אמן, וחבל את מעשה ידיך מעט מצות שבידך. וגרסינן בפירקא קמא דמס' ראש השנה. א"ר יצחק ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם. ואלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה. צדקה דכתי' (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. צעקה דכתי' (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שנוי השם דכתי' (בראשית יז, טו) ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, והדר וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שינוי מעשה דכתי' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וכו'. ויש אומרים אף שנוי מקום, שנא' ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, והדר ואעשך לגוי גדול.

והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד).

ולענין שנותן צדקה מעלתו כמשה רבינו ע"ה אבאר הפסוק בפרשת^*ענין נחמד על כל ענייני פרטי מעשה צדקה הנזכרים בפרשת ראה. צדקה פרשת ראה בפסוק (דברים טו, יא) על כן אנכי מצוך וגו' ויובן כל הפרשה. כתיב בפרשת ראה (שם יז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' וקשה מלת מאחד למה לי מה חסרון להפסוק באם אמר מאחיך ולא מאחד וכן באחד שעריך קשה מה מורה מלת באחד. ועוד קשה נאמר בארציך והלא הצדקה חובת הגוף היא ושייך גם בחוץ לארץ כמו בארץ ואגב יובן כל הכפולים פתוח תפתח נתן תתן. ועוד קשה קרבה שנת השבע שנת השמיטה ב' פעמים שנת למה לי. ועוד קשה ענין ורעה עינך באחיך האביון גם מלת ולא ירע לבבך ויראה ליישב ע"ד^*מ"ר בהר הנותן צדקה לגדול מישראל כאלו נתן לכל ישראל. מדרש רבה פרשת בהר (לד, ח) ואימתי פרע לו בימי שאול הה"ד (שמואל א' טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו וכי עם כל ישראל עשה חסד והלא לא עשה אלא עם משה לבדו אלא ללמדך כל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל וזהו רמז מאות אחיך במלת אחיך רמזו אחיך מאב קודם ובמלת מאחד רמז לך ע"ד שפירש"י (בראשית כו, י) כמעט שכב אחד העם אחד המיוחד בעם וזהו מאחד מן אחד מגדולי ישראל ר"ל כשתתן צדקה לגדול מישראל אזי יקויים בך פתח תפתח נתן תתן ר"ל אתה פתחת את ידך פעם אחת ונתת צדקה פעם אחת ויחשב לך לפתיחות ונתינות הרבה כאלו פתחת ידך לכל ישראל ונתת צדקה לכל ישראל לכן כפל הפסוק פתוח תפתח נתן תתן לרמז על נתינות הרבה ובמילת באחד שעריך רמז מה שאמרינן הבא בתרא (ז, ב) ההוא חסידא דהוי רגיל דקאי עשתעי אליהו בהדיה בנה בית שער ולא אשתעי אליהו בהדיא ונ"ל שזה נרמז בפסוק (משלי כב, כב) אל תדכא עני בשער ר"ל בעשיות בית שער ופירושו בגמרא מעשה דההיא חסיד היה מגוואי לחצר הוא לגרעיותא לפי שדלת החצר ננעלת והעני צועק ובית שער מבפנים מפסיק הקול ע"ש. וזהו רמז באחד שעריך א' דייק שיהיה לך שער אחד לשמור החצר בלבד כי זה חוב על הבעל בית לעשות לו דלת לשמור החצר כמבואר במשנה שכופין לעשות שער לחצר לאפוקי אם תרצה לעשות לך עוד בית שער איסור גמור כההוא חסידא.^*ענין אחר על הכפלים במקרא פתוח תפתח נתון תתן על דרך מ"ש מהרש"ל על הסמ"ג. ובמלת בארצך רמז תירוץ אחר על הכפלים פתוח תפתח נתון תתן ויובן ע"ד שכתב הסמ"ג בחלק ל"ת במצוה ד' כתיב (דברים ו, טז) לא תנסו וגו' הרי זה צדיק גמור וכו' ע"ש וכתב מהר"ר שלמה לוריא בביאוריו וא"ל שמותר בכלל מעשר דמעשר לחוד וצדקה לחוד שהרי למעשה יש קצבה ולצדקה אין קצבה כו' והנה מתחלה כתיב (דברים יד, כב) פרשת עשר תעשר ואח"כ מזכיר ענין צדקה עז"א אל תחשוב בלבבך שדי לך בנתינות מעשרות ותחשב שצדקה בכלל מעשר הוא על זה אמר פתוח תפתח ר"ל פתוח למעשר תפתח לצדקה וזה רמוז בכפל נתון תתן אפילו ק' פעמים א"כ אין לו קצבה מוכח מזה שאין צדקה בכלל מעשר כי מעשר יש לו קצבה ולצדקה אין לו קצבה מ"ה דייק בארך דהיינו בארץ ישראל שחייבים מעשרות מן התורה משא"כ בחוץ לארץ שאין חייבין במעשר מן התורה כמבואר בטור י"ד סימן של"א וא"כ רמז בארצך יש חיוב מעשר וש"ת צדקה יש בכלל מעשר לכן הכפיל פתוח תפתח ידך שאיירי מצדקה לא במעשר רק צדקה מחולין שלו כענין שנאמר (בראשית לב, יד) ויקח מן הבא בידו ופירש"י שם שנטל מעשר והיה חולין וזהו תפתח ידך ידך דייקא או נוכל לומר כפל נתון תתן ע"ד שכתב הסמ"ג במ"ע מצוה קס"ג וז"ל הצדקה בכלל נדרים דכתיב^*טעם אחר על כפול נתן תתן ע"ד הסמ"ג. בפיך זה צדקה ופי' האומר הרי זה לצדקה חייב ליתן לעניים ואם איחר עובר על בל תאחר ואומר רבי יעקב שנדרי צדקה שאנו נודרין עכשיו אנו נודרין על דעתנו ואנו כנזברין עליה ואם אנו ממתינין עד בוא עניים מהוגנים אין אנו עוברים וזהו כוונת הפסוק וקאי על רישא דפסוק שאמר כי יהיה מאחד אחיך מלת מאחד מורה על מי שיפול עליו לאמר מלת אחד שהוא חשובן והגון. אז נתן תתן לו מיד בלי איחור רק תיכף כשאמר נתן תתן לו אתה מאחר שהגון הוא ואין לך לדרוש אם רמאי הוא ויובן ממילא הדיוק באם הוא לאו עני הגון אז יש לך רשות להמתין עד שיזדמן לפניך הגון וכענין זה יתבאר המקרא (דברים טו, ט) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וקרא עליך וגו' יהי' בך חטא. כבר צוותו קמאי דקמאי אטו לא ידענא מי שעובר על אחד ממצות עשה או לא תעשה שיש בו חטא ומה קמ"ל והיה בך חטא אלא קאי גם ארישא דפסיק מאחד. אחיך ע"ד הגמרא בפ' החליל (לולב וערבה מט, ב) א"ר אליעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלאו כל העולם חסד שנאמר כו' ושמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך יכיל לירא שמים ת"ל (תהלים קג, יז) וחסד י"י מעולם על יראיו ופירש רש"י שמא תאמר כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה מספיקין בידו אנשים מהוגנים כו' משמע מתוך הגמרא מי שהוא ירא שמים מזמין לו הקב"ה עניים מהוגנים ולפי זה יובן ורעה עיניך באחיך האביון שתאמר עליו מה לי ליתן לו צדקה הלא לאו הגון הוא לכן סיים והיה בך חטא רצוני לומר אז תעיד על עצמך שבעל עבירה אתה מאחר שהזמין י"י לפניך עני שאינו הגון כי אם היית ירא אלהים היה מזמין הש"י לפניך עניים מהוגנים ולפי פשוטו הכי קאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ר"ל שהעני הוא המיוחד מאחיך הוא עני הגון וירע לבבך לאמר שאינו הגון אז והיה בך חטא שהבאשת ריחו ומסיק הכתוב מה גרם הרע עין והוא על דרך המשנה דאבות (ב, ט) איזהו דרך רעה שיתרחק האדם ממנה רבי יהושע אומר חבר רע ר' יוסי אומר שכן רע. רבי אליעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי רבי אליעזר שבכלל דבריו דבריכם ונמצא בלב רע עין הרע וזהו ורעה עיניך וגו' נמשך ולא ירע לבבך והשתא נבאר המקרא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל^*כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. בספרי מסיק פרשת ראה (טו, ט - פן יהיה דבר עם לבבך) בליעל מכאן כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה כתיב הכא בליעל וכתיב (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז וכו' דבר אחד בליעל בל יעל על לבו תורה ומחוסר ביאר מה ענין בליעל בל יעל תורה הגם שיש לפרש על פי מה שכתב הסמ"ג שמה כתיב בפרשת ראה כי יהיה בך אביון וגו' הרי יש כאן שני מצות האחד לפתוח יד לעני וליתן צדקה ע"ז אמר פתוח תפתח. השני אם לא רצה לקבל יתן לו בהלוואה ועל זה נאמר והעבט תעביטנו כמו שכתב אח"כ השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל ועוד נתון תתן לו אחר השמר לך על הלואה עומד ע"ש. וידוע ששביעית משמע המלוה עד"ז יובן הפסוק השמר לך פן יהיה עם לבבך בליען לאמר קרבה שנת השבע אם כן מה לי לעשות הלואה מאחר שקרבה שנת השבע ואז משמע החוב וע"י רוע לבבך תוסיף לאמר שנת השבע כל השנה הוא שנת השמיטה אם כן מיד בתחלת השנה משמט החוב. וזה הוא נגד הדין כי גמרא ערוכה בערכין פרק המקדיש (כח, א) שביעית משמט בסופה וטור ח"מ מביאו בסימן ס"ז ובפסיקתא דייק מתוך המקרא מקץ שבע שנים תעשה שמיטה והלא בתחלת שבע שנים הוא שמיטה אלא מלמד ששביעית הוא משמט בסופה. וזה כוונת המקרא השמר לך פן יהיה עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע השנה כולה משמט תכף בתחלת השנה ולכן אין רוצה להלו' לעני לכן אמר בליעל בל יעל על לבו תורה שאין תורה בקרבו שיודע להוכיח שאין השביעית משמט אלא בסופו ולדרכי הנ"ל יהיה הפירוש הכי כי ארז"ל (ע"ז יז, ב) כל מי שיש בו תורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (דה"ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהים אמת והנה תחלה נקרא בליעל על שם ע"ז שצדקה דומה לג"ח מה התם מי שאין עושה חסד דומה כמי שאין לו אלוה וה"ה מי שאינו נותן צדקה נקרא בליעל כאלו עובד ע"ז ובד"א כזה ג"כ דומה מה ג"ח אע"פ שיש בו תורה מ"מ כיון שאין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה ה"ה בצדקה נמי כן בל יעל על לבו תורה ר"ל אע"פ שיש בו תורה מכל מקום בל יעל על לבו תורה מכח שאין נותן צדקה ולכן מסיים ע"כ אנכי מצוך מלת אנכי מחוסר ביאור הוא אלא רמז למדרש מי שנותן צדקה יש לו מעלה כמרע"ה וזה אנכי דייק שתהיה כמוני.^*טעם אחר על כפל נתן תתן ע"ד הגמרא פ' השותפין. פירוש אחר על נתן תתן ע"ד הגמרא פרק השותפין (ב"ב י:) אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומה קרן ישראל אמר ליה בכי תשא ופירש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר בצדקה ואמר רבי אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה ואמר להם צאו וראו מה פירש להם דוד אבא (תהלים קיב, ט) פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וכו' וקשה לאבי אבהו אחר שגילה לו שקב"ה הודיע למרע"ה להרס קרן ישראל בכי תשא א"כ למה השיב שלמה מן דוד אביו ולא השיב המקרא כי תשא וגו' ואגב יובן התשובה שהשיב הקב"ה למשה בכי תשא הלא במלת כי תשא אין מפורש כלום רק מה כתיב לאחריו שיתנו כופר נפש והיה לו להש"י להביא המקרא ונתנו איש כופר נפשו הענין הוא^*מאמר ר' יוחנן מלוה י"י חונן דל ויתבאר ע"ז הפסוק והעבטת גוים רבים וגו'. במאמר ר"י שמה (ב"ב י, א) מ"ד (משלי יט, יז) מלוה י"י חונן דל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו כביכול עבד ליה לאיש מלוה. וע"י זה יתבאר פסוק (דברים טו, ו) והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו וקשה היה להקדים בפסוק הממשלה הנוגעת בגוף האדם ואח"כ העבטה המדברת בממון לכו וראו שבני גד ובני ראובן לא צדקו בדבריהם שהקדימו גדרות הצאן כמו שפירש רש"י. ולפי דרכינו אתי שפיר כי בא להורות שעבד לזה לאיש מלוה ואמר והעבטת גוים רבים וזה יגרום שתמשול בגוים רבים כי יהיו לך לעבדים. ועוד דע מה שמסיק^*במדרש רבה פרשת כי תשא אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל. במדרש רבה (ריש) פרשת כי תשא (לט, א) אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו ממני שנאמר (שמות ל, יב) כי תשא כמו כי תשה (דברים כד, י) אמור להם שיפרעו מה שחייבים לי הוי כי תשא ואשלמה להם שנאמר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים פירש מתנות כהונה הם לוו מהקב"ה וצריכים לפרוע והקב"ה מעלה עליהם כלאו הלווהו וזהו כי תשא. וזהו הענין במה תרומם קרן ישראל א"ל בכי תשא כי באמת הם לווין להקב"ה וחייבים לו ובאלה מלות רמז להם שהקב"ה הלוה להם והקב"ה חלק כבוד לישראל והראה כאלו ישראל נעשין תלוין לו ר"ל בכי תשא וכי תשה. ושאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה ר"ל אם הנותן צדקה יחשיב בעצמו כלוה בעלמא שחייב לפרוע להקב"ה את חובו מה שחייב לו או הנותן צדקה הוא כמלוה להקב"ה ואמר להם צאו וראו מה פירש אבא פיזר נתן לאביונים קרבנו תרום בכבוד וק' מלת נתן למה לי פיזר לאביונים הוה ליה למימר אלא רמז לנו שהנותן צדקה צריך ליתן אותה במתנה לפרוע חובו מה שהיא חייב להקב"ה ולא בדרך הלוואה. וזהו רמז הכפל נתון תתן ר"ל נתן הנתינות צדקה תתן במתנה ולא בדרך הלוואה לחזור ולפרוע לך ואמר כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י בכל מעשה ידיך כי הקב"ה יעלה לך למלוה ויברך בכל מעשה ידיך כאשר סוף הכבוד לבוא אבל אתה לא תעשה כן לקבל פרס להיות מחשבותך בנתינת הצדקה שתהיה בדרך הלואה רק נתן תתן במתנה לא בהלוואה כי אתה חייב להקב"ה ליתן צדקה^*ענין נחמד על הגמרא ר' יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וגו'. ואמרינן בפרק השותפין (ב"ב י, א) אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב (שם יב) לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה. א' שמצילתו ממיתה משונה וא' שמצילתו מדינה של גיהנם ואיזה שמצילתו משל גיהנם ההוא דכתב בה עברה כו' איזה מצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נתנה נוטלה ואין יודע ממי נטלה ע"כ. והנה הבעל חן טוב בפרשת עקב הקדימני והקשה כמה קושיות אמרו כתיב וכתיב דמשמע שהקשה שני מקראות אהדדי ואחר כך לא שאל אלא ב' צדקות ל"ל עך"ק למה הביא תחלת הפסוקים הוה ליה למימר ב' פעמים צדקה תציל ממות ל"ל עוד קשה מה בא ללמדינו שהון לא יועיל וכי סלקא אדעתין לומר שממון יועיל להצילו מגיהנם או ליתן כופר ביום המיתה ע"ק למה לא הביא המקראות כסדרן כי הפסוק לא יועילו אוצרות רשע ברישא כתיב ע"ש מה שמיישב ול"נ דה"פ כי הקושיא מה שלא הזכיר הפסוקים על הסדר לאו קושיא היא כלל כי הקושיא של ב' צדקות הללו למה קשה על מקרא השני שכפול הוא כי על מקרא הראשון לא קשה כלום מ"ה תפס זה המקרא ברישא אמנם שארי קושיות במקומן עומדים והקרוב אלי לומר רק אקדים^*גמרא עני ועשיר באין לדין וכו'. גמ' ביומא (לה, א) ת"ר עני ועשיר באם לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני את יותר מהלל כו' לעשיר אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עשיר הייתי וטרוד בממוני אומרים לו כלום עשיר את מרבי אליעזר בן תרסוס כו' רשע אומרים לו מ"ט לא עסקת בתורה אם אמר נאה וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום טרוד ביצרך היית יותר מיוסף הצדיק נמצא הלל מחייב עניים.^*פשט נחמד ששמע מחכם א' בפרנקפורט על המשנה אם אין אני לי מי לי. ועל זה שמעתי מחכם אחד בק"ק פרנקפורט פשט המשנה (אבות א, יד) הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי כו' וזה קאי על הלל אומר אם אין אני מחייב עצמי מי לי שיתחייב עצמי בשלמא שאר אנשים ילמדו מוסר ממני אבל אני ממי אלמוד לחייב עצמי ודברי פי חכם חן. ומהשתא לבוא לביאור המאמר הנזכר לעיל. כי קשה ליה ב' צדקות הללו למה והבין המקשן שאלו ב' מקראות עולין לקנה אחד וסיפא לאגלוייא דרישא לא הוסיף עליו כי קשה דאמרי לא יועיל הון ביום עברה איך סליק אדעתין שיועיל הון למי שאינו צריך למעות. ועל כן צריכת לומר שפשט המקרא הוא לא יועיל הון רצונו לומר טענות הון לא יועיל ביום עברה שיתן תירוץ לומר עשיר הייתי וא"כ על כרחך מוכח שהאי לא יועיל הון איירי בממון שהוא של יושר ובכל זאת לא יועיל דאם לא כן היא גופא קשיא וכי סלקא אדעתין שיועיל ממון שאינו של יושר הא אין קטיגור נעשה סניגור כי זה הוא שאלה ראשונה נשאת ונתת באמונה. אלא ממונו ממון של יושר אך ירצה לפטור עצמו בטענות עשיר הייתי ותמר לא יועיל. וא"כ הרי פי' וצדקה תציל ממנת איירי דוקא בצדקה שנותן מממון של יושר. וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות ב' צדקות למה לי. ואין לומר שסיפא לאגלוייא דרישא כי גם בזה קשה לא יועילו אונרות רשע מהיכא סליק אדעתין שיועיל אוצרות רשע ואין לתרץ דקמ"ל חידוש כו במקרא דלא יועיל מסיק שבא יועיל תירוץ אחד לאמר עשיר הייתי מה שאין כן באם יש לו שני תירוצים יועילו. כענין שמצינו בפוסקים (יו"ד סימן ל"ז ס"ג) בועה לחוד כשרה וקמט לחוד כשרה ובועה שהיא על הקמט טריפה מפני שהוא תרתי לריעותא. ואם כן רמז המקרא פה שיש לו שני תירוצים אחד או צרות שעשיר הוא. ורשע מורה על תירוץ רשע הייתי והוו אמינא דיועיל לו לפטור עצמו מדין וקמ"ל דלא יועילו ב' תירוצים. דזה אינו כיב אם האי אוצרות איירי מאוצרו' של רשע הדרא קשיא לדוכתיה מהיכי תיתי דיועיל והלא אין קטיגור נעשה סניגור אלא ודאי לדיוקא קאתי אף שהוא אוצרות רשע מכל מקום יועיל הצדקה מה שעושין ממנו ולא יועיל אוצרות רשע טענה של אוצרות וטענת של רשע לא יועיל אמנם וצדקה יועיל אף מאוצרות רשע על זה אמר כתיב וכתיב כי לפי זה המקראות סותרות אהדדי ע"י הקושיא ב' צדקות למה והבין המקרא שסיפא לאנגלוייא דרישא וע"כ אמר כתיב וכתיב. ומשני כפשוטה כי הסיפא לאו לאנגלוייא דרישא הוא רק צריכין לשני מודעות אחד להציל מגיהנם ואחד להציל ממיתה משונה. ודוקא קשיא המקראות לא ייעיל הון וכי' ולא יועילו אוצרות וכו' לרבותא הוא לאשמעינן סגם שלענין ממון לא שייך שמה שיועיל מכל מקום הצדקה שהיא בממון למאמר רבינו ז"ל (סוכה מט, ב) גדולה גמילות חסדים מן הצדקה דאלו הצדקה בממונו גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו. ואם כן ג"ח עדיף שעושה בגופו וחידוש זה קמ"ל אף שלא יועיל הון ביום עברה כי אין שייך להציל עצמו שם בממון אפילו הכי וצדקה שעושה בממונו מציל ממות. ודע מה שכתבו תוספות שמה בדבור המתחיל איזו מצלת כו'. ואם תאמר אדרבא זאת שהיא מצוה רבה היה לה להציל מדינה של גיהנם שהוא רע ביותר. ואומר ר"י דרוב דברים אין עומדין לאדם בעה"ז אלא לאחר מיתה ובעה"ז אין עומדין לאדם אלא מצות גדולות כדתנן (פאה א, א) אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב לכך קאמר דאפילו ממיתה משונה דהוי בעולם הזה מצלת ע"כ לשון התוס'.^*דרך נכון לתרץ קושית התוס' ועל דרך הרמב"ם. אמנם יש לי דרך אחרת לתרץ קושיית התוס' והוא ע"ד מה שכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ז) שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה. המחזיק יד ישראל המך ונותן לו הלוואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי שיחזק שלא יצטרך לבריות. וע"ז נאמר (ויקרא כה, לה) והחזקת בו פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן והעני לא ידע ממי קיבל. פחות מזה הנותן יודע למי יתן כו' ע"ש. וכן מסיק במדרש רבה פרשת בהר (לד, א) אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) שיודע להנהותו. כיצד יאמר לו שמעתי שנפלה לך ירושה ואלווה לך כו' וא"כ המלוה לעני המעלה שבכולם ומדריגה השנייה היא מה שמסיק בגמרא ואיזו היא שמצלת ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נתנה נוטלת וכו' והנה לא מחשבותי כמחשבות התוס' שסוברים מאחר שזו מצילתו מיום עברה של גיהנם הוא הפחות ממה שמציל ממיתה משונה ומשום הכי הקשו קושייתם לפי סברתם. ולי נראה דגמרא מרמז מה שמצלת ממיתה משונה היא מעלה השנייה דהיינו נותן ואינו יודע למי יתן וכו' אבל הצדקה שמצלת מגיהנם דהיינו ההוא שכ' בו עברה לא יועיל הון ביום עברה איירי שעש' צדקה במעלה העליונה מכל המעלות הוא המלוה לעני בשעת דוחקו ומשום הכי סמוכים המימרות דרבי יוחנן אהדדי בתחלה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מלוה י"י חונן דל כו' כביכול עבד לוה לאיש מלוה וסמיך מיד לאחר מימרא זו דרבי יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון וגו' והאי מלוה י"י חונן דל איירי במי שעושה לו הלוואה על מנת להחזיר לשלם לו. וזהו אמר מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו איירי מצדקה שעושה לשלם לו כגמולו משום הכי לא פירש רבי יוחנן ואיזה שמצילתו מדינה של גיהנם מי שעושה בהלוואה כי סמך על מימרא ראשונה רק זה פירש מה שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נותנה וכו'. ועוד כי מקרא כתוב כן (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם לא יועיל הון בישום עברה וגו' המקרא זה קאי על המלוה והלוה כדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה) (ע"א) גבי רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא תיובתא לרב הונא סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה כו'. אמר רב אשי אמריתא לשמעתתיא קמיה דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו ופריך ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה שוה ומאי שנא לוה דמהימן למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ללוה. לוה מקיים ביה כמלוה תומת ישרים תנחם מלוה קיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם ע"ש. והרי לך שמקרא תומת ישרים תנחם נדרש על המלוה. ועליו קאמר לא יועיל הון וגו' וצדקה תציל ממות שמע מינה שפסוק וצדקה תציל ממות ביום עברה איירי בצדקה הנעשה בדרך הלוואה. ולפי זה לא פירש הגמרא בהדיא שצדקה המצילתו מגיהנם איירי כשנעשה בדרך הלוואה כמו שפירש גבי איזו שמצילתו ממיתה משונה כי שמה לא הוי ידענא הפירוש אם לא פירש הגמרא בהדיא משא"כ בקרא לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות אין צריך לפרש לנו הפירוש כי יש ללמוד פירושו מקרא דסמיך ליה תומת ישרים תנחם שנדרש בגמרא על מלוה ולעולם עונש של גיהנם רחמנא לצלן הוא קשה ורע ממיתה משונה וכדי שיהיה ניצול מעונש זה צריך לפרוק חטאו בצדקה המעולה מכל המעלות הוא המצוה לעני. משא"כ להצילו ממיתה משונה סגיא במעלה שנייה כגון ניתנה ואין יודע למי נתנה. ובזה יתורץ שפיר קושיות התוס' ונכון הוא. ולפי תירוצו של תוספות מה שמציל בעולם הזה צריך לצדקה המעולה ומה שמציל מגיהנם אף פחותה שבפחותות אבאר גמרא אחת בבבא בתרא וכדי ליתן ריוח בין הדביקים אייחד פ' בפני עצמו:

ולענין שנותן צדקה מעלתו כמשה רבינו ע"ה אבאר הפסוק בפרשת^*ענין נחמד על כל ענייני פרטי מעשה צדקה הנזכרים בפרשת ראה. צדקה פרשת ראה בפסוק (דברים טו, יא) על כן אנכי מצוך וגו' ויובן כל הפרשה. כתיב בפרשת ראה (שם יז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' וקשה מלת מאחד למה לי מה חסרון להפסוק באם אמר מאחיך ולא מאחד וכן באחד שעריך קשה מה מורה מלת באחד. ועוד קשה נאמר בארציך והלא הצדקה חובת הגוף היא ושייך גם בחוץ לארץ כמו בארץ ואגב יובן כל הכפולים פתוח תפתח נתן תתן. ועוד קשה קרבה שנת השבע שנת השמיטה ב' פעמים שנת למה לי. ועוד קשה ענין ורעה עינך באחיך האביון גם מלת ולא ירע לבבך ויראה ליישב ע"ד^*מ"ר בהר הנותן צדקה לגדול מישראל כאלו נתן לכל ישראל. מדרש רבה פרשת בהר (לד, ח) ואימתי פרע לו בימי שאול הה"ד (שמואל א' טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו וכי עם כל ישראל עשה חסד והלא לא עשה אלא עם משה לבדו אלא ללמדך כל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל וזהו רמז מאות אחיך במלת אחיך רמזו אחיך מאב קודם ובמלת מאחד רמז לך ע"ד שפירש"י (בראשית כו, י) כמעט שכב אחד העם אחד המיוחד בעם וזהו מאחד מן אחד מגדולי ישראל ר"ל כשתתן צדקה לגדול מישראל אזי יקויים בך פתח תפתח נתן תתן ר"ל אתה פתחת את ידך פעם אחת ונתת צדקה פעם אחת ויחשב לך לפתיחות ונתינות הרבה כאלו פתחת ידך לכל ישראל ונתת צדקה לכל ישראל לכן כפל הפסוק פתוח תפתח נתן תתן לרמז על נתינות הרבה ובמילת באחד שעריך רמז מה שאמרינן הבא בתרא (ז, ב) ההוא חסידא דהוי רגיל דקאי עשתעי אליהו בהדיה בנה בית שער ולא אשתעי אליהו בהדיא ונ"ל שזה נרמז בפסוק (משלי כב, כב) אל תדכא עני בשער ר"ל בעשיות בית שער ופירושו בגמרא מעשה דההיא חסיד היה מגוואי לחצר הוא לגרעיותא לפי שדלת החצר ננעלת והעני צועק ובית שער מבפנים מפסיק הקול ע"ש. וזהו רמז באחד שעריך א' דייק שיהיה לך שער אחד לשמור החצר בלבד כי זה חוב על הבעל בית לעשות לו דלת לשמור החצר כמבואר במשנה שכופין לעשות שער לחצר לאפוקי אם תרצה לעשות לך עוד בית שער איסור גמור כההוא חסידא.^*ענין אחר על הכפלים במקרא פתוח תפתח נתון תתן על דרך מ"ש מהרש"ל על הסמ"ג. ובמלת בארצך רמז תירוץ אחר על הכפלים פתוח תפתח נתון תתן ויובן ע"ד שכתב הסמ"ג בחלק ל"ת במצוה ד' כתיב (דברים ו, טז) לא תנסו וגו' הרי זה צדיק גמור וכו' ע"ש וכתב מהר"ר שלמה לוריא בביאוריו וא"ל שמותר בכלל מעשר דמעשר לחוד וצדקה לחוד שהרי למעשה יש קצבה ולצדקה אין קצבה כו' והנה מתחלה כתיב (דברים יד, כב) פרשת עשר תעשר ואח"כ מזכיר ענין צדקה עז"א אל תחשוב בלבבך שדי לך בנתינות מעשרות ותחשב שצדקה בכלל מעשר הוא על זה אמר פתוח תפתח ר"ל פתוח למעשר תפתח לצדקה וזה רמוז בכפל נתון תתן אפילו ק' פעמים א"כ אין לו קצבה מוכח מזה שאין צדקה בכלל מעשר כי מעשר יש לו קצבה ולצדקה אין לו קצבה מ"ה דייק בארך דהיינו בארץ ישראל שחייבים מעשרות מן התורה משא"כ בחוץ לארץ שאין חייבין במעשר מן התורה כמבואר בטור י"ד סימן של"א וא"כ רמז בארצך יש חיוב מעשר וש"ת צדקה יש בכלל מעשר לכן הכפיל פתוח תפתח ידך שאיירי מצדקה לא במעשר רק צדקה מחולין שלו כענין שנאמר (בראשית לב, יד) ויקח מן הבא בידו ופירש"י שם שנטל מעשר והיה חולין וזהו תפתח ידך ידך דייקא או נוכל לומר כפל נתון תתן ע"ד שכתב הסמ"ג במ"ע מצוה קס"ג וז"ל הצדקה בכלל נדרים דכתיב^*טעם אחר על כפול נתן תתן ע"ד הסמ"ג. בפיך זה צדקה ופי' האומר הרי זה לצדקה חייב ליתן לעניים ואם איחר עובר על בל תאחר ואומר רבי יעקב שנדרי צדקה שאנו נודרין עכשיו אנו נודרין על דעתנו ואנו כנזברין עליה ואם אנו ממתינין עד בוא עניים מהוגנים אין אנו עוברים וזהו כוונת הפסוק וקאי על רישא דפסוק שאמר כי יהיה מאחד אחיך מלת מאחד מורה על מי שיפול עליו לאמר מלת אחד שהוא חשובן והגון. אז נתן תתן לו מיד בלי איחור רק תיכף כשאמר נתן תתן לו אתה מאחר שהגון הוא ואין לך לדרוש אם רמאי הוא ויובן ממילא הדיוק באם הוא לאו עני הגון אז יש לך רשות להמתין עד שיזדמן לפניך הגון וכענין זה יתבאר המקרא (דברים טו, ט) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וקרא עליך וגו' יהי' בך חטא. כבר צוותו קמאי דקמאי אטו לא ידענא מי שעובר על אחד ממצות עשה או לא תעשה שיש בו חטא ומה קמ"ל והיה בך חטא אלא קאי גם ארישא דפסיק מאחד. אחיך ע"ד הגמרא בפ' החליל (לולב וערבה מט, ב) א"ר אליעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלאו כל העולם חסד שנאמר כו' ושמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך יכיל לירא שמים ת"ל (תהלים קג, יז) וחסד י"י מעולם על יראיו ופירש רש"י שמא תאמר כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה מספיקין בידו אנשים מהוגנים כו' משמע מתוך הגמרא מי שהוא ירא שמים מזמין לו הקב"ה עניים מהוגנים ולפי זה יובן ורעה עיניך באחיך האביון שתאמר עליו מה לי ליתן לו צדקה הלא לאו הגון הוא לכן סיים והיה בך חטא רצוני לומר אז תעיד על עצמך שבעל עבירה אתה מאחר שהזמין י"י לפניך עני שאינו הגון כי אם היית ירא אלהים היה מזמין הש"י לפניך עניים מהוגנים ולפי פשוטו הכי קאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ר"ל שהעני הוא המיוחד מאחיך הוא עני הגון וירע לבבך לאמר שאינו הגון אז והיה בך חטא שהבאשת ריחו ומסיק הכתוב מה גרם הרע עין והוא על דרך המשנה דאבות (ב, ט) איזהו דרך רעה שיתרחק האדם ממנה רבי יהושע אומר חבר רע ר' יוסי אומר שכן רע. רבי אליעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי רבי אליעזר שבכלל דבריו דבריכם ונמצא בלב רע עין הרע וזהו ורעה עיניך וגו' נמשך ולא ירע לבבך והשתא נבאר המקרא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל^*כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. בספרי מסיק פרשת ראה (טו, ט - פן יהיה דבר עם לבבך) בליעל מכאן כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה כתיב הכא בליעל וכתיב (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז וכו' דבר אחד בליעל בל יעל על לבו תורה ומחוסר ביאר מה ענין בליעל בל יעל תורה הגם שיש לפרש על פי מה שכתב הסמ"ג שמה כתיב בפרשת ראה כי יהיה בך אביון וגו' הרי יש כאן שני מצות האחד לפתוח יד לעני וליתן צדקה ע"ז אמר פתוח תפתח. השני אם לא רצה לקבל יתן לו בהלוואה ועל זה נאמר והעבט תעביטנו כמו שכתב אח"כ השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל ועוד נתון תתן לו אחר השמר לך על הלואה עומד ע"ש. וידוע ששביעית משמע המלוה עד"ז יובן הפסוק השמר לך פן יהיה עם לבבך בליען לאמר קרבה שנת השבע אם כן מה לי לעשות הלואה מאחר שקרבה שנת השבע ואז משמע החוב וע"י רוע לבבך תוסיף לאמר שנת השבע כל השנה הוא שנת השמיטה אם כן מיד בתחלת השנה משמט החוב. וזה הוא נגד הדין כי גמרא ערוכה בערכין פרק המקדיש (כח, א) שביעית משמט בסופה וטור ח"מ מביאו בסימן ס"ז ובפסיקתא דייק מתוך המקרא מקץ שבע שנים תעשה שמיטה והלא בתחלת שבע שנים הוא שמיטה אלא מלמד ששביעית הוא משמט בסופה. וזה כוונת המקרא השמר לך פן יהיה עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע השנה כולה משמט תכף בתחלת השנה ולכן אין רוצה להלו' לעני לכן אמר בליעל בל יעל על לבו תורה שאין תורה בקרבו שיודע להוכיח שאין השביעית משמט אלא בסופו ולדרכי הנ"ל יהיה הפירוש הכי כי ארז"ל (ע"ז יז, ב) כל מי שיש בו תורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (דה"ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהים אמת והנה תחלה נקרא בליעל על שם ע"ז שצדקה דומה לג"ח מה התם מי שאין עושה חסד דומה כמי שאין לו אלוה וה"ה מי שאינו נותן צדקה נקרא בליעל כאלו עובד ע"ז ובד"א כזה ג"כ דומה מה ג"ח אע"פ שיש בו תורה מ"מ כיון שאין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה ה"ה בצדקה נמי כן בל יעל על לבו תורה ר"ל אע"פ שיש בו תורה מכל מקום בל יעל על לבו תורה מכח שאין נותן צדקה ולכן מסיים ע"כ אנכי מצוך מלת אנכי מחוסר ביאור הוא אלא רמז למדרש מי שנותן צדקה יש לו מעלה כמרע"ה וזה אנכי דייק שתהיה כמוני.^*טעם אחר על כפל נתן תתן ע"ד הגמרא פ' השותפין. פירוש אחר על נתן תתן ע"ד הגמרא פרק השותפין (ב"ב י:) אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומה קרן ישראל אמר ליה בכי תשא ופירש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר בצדקה ואמר רבי אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה ואמר להם צאו וראו מה פירש להם דוד אבא (תהלים קיב, ט) פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וכו' וקשה לאבי אבהו אחר שגילה לו שקב"ה הודיע למרע"ה להרס קרן ישראל בכי תשא א"כ למה השיב שלמה מן דוד אביו ולא השיב המקרא כי תשא וגו' ואגב יובן התשובה שהשיב הקב"ה למשה בכי תשא הלא במלת כי תשא אין מפורש כלום רק מה כתיב לאחריו שיתנו כופר נפש והיה לו להש"י להביא המקרא ונתנו איש כופר נפשו הענין הוא^*מאמר ר' יוחנן מלוה י"י חונן דל ויתבאר ע"ז הפסוק והעבטת גוים רבים וגו'. במאמר ר"י שמה (ב"ב י, א) מ"ד (משלי יט, יז) מלוה י"י חונן דל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו כביכול עבד ליה לאיש מלוה. וע"י זה יתבאר פסוק (דברים טו, ו) והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו וקשה היה להקדים בפסוק הממשלה הנוגעת בגוף האדם ואח"כ העבטה המדברת בממון לכו וראו שבני גד ובני ראובן לא צדקו בדבריהם שהקדימו גדרות הצאן כמו שפירש רש"י. ולפי דרכינו אתי שפיר כי בא להורות שעבד לזה לאיש מלוה ואמר והעבטת גוים רבים וזה יגרום שתמשול בגוים רבים כי יהיו לך לעבדים. ועוד דע מה שמסיק^*במדרש רבה פרשת כי תשא אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל. במדרש רבה (ריש) פרשת כי תשא (לט, א) אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו ממני שנאמר (שמות ל, יב) כי תשא כמו כי תשה (דברים כד, י) אמור להם שיפרעו מה שחייבים לי הוי כי תשא ואשלמה להם שנאמר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים פירש מתנות כהונה הם לוו מהקב"ה וצריכים לפרוע והקב"ה מעלה עליהם כלאו הלווהו וזהו כי תשא. וזהו הענין במה תרומם קרן ישראל א"ל בכי תשא כי באמת הם לווין להקב"ה וחייבים לו ובאלה מלות רמז להם שהקב"ה הלוה להם והקב"ה חלק כבוד לישראל והראה כאלו ישראל נעשין תלוין לו ר"ל בכי תשא וכי תשה. ושאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה ר"ל אם הנותן צדקה יחשיב בעצמו כלוה בעלמא שחייב לפרוע להקב"ה את חובו מה שחייב לו או הנותן צדקה הוא כמלוה להקב"ה ואמר להם צאו וראו מה פירש אבא פיזר נתן לאביונים קרבנו תרום בכבוד וק' מלת נתן למה לי פיזר לאביונים הוה ליה למימר אלא רמז לנו שהנותן צדקה צריך ליתן אותה במתנה לפרוע חובו מה שהיא חייב להקב"ה ולא בדרך הלוואה. וזהו רמז הכפל נתון תתן ר"ל נתן הנתינות צדקה תתן במתנה ולא בדרך הלוואה לחזור ולפרוע לך ואמר כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י בכל מעשה ידיך כי הקב"ה יעלה לך למלוה ויברך בכל מעשה ידיך כאשר סוף הכבוד לבוא אבל אתה לא תעשה כן לקבל פרס להיות מחשבותך בנתינת הצדקה שתהיה בדרך הלואה רק נתן תתן במתנה לא בהלוואה כי אתה חייב להקב"ה ליתן צדקה^*ענין נחמד על הגמרא ר' יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וגו'. ואמרינן בפרק השותפין (ב"ב י, א) אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב (שם יב) לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה. א' שמצילתו ממיתה משונה וא' שמצילתו מדינה של גיהנם ואיזה שמצילתו משל גיהנם ההוא דכתב בה עברה כו' איזה מצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נתנה נוטלה ואין יודע ממי נטלה ע"כ. והנה הבעל חן טוב בפרשת עקב הקדימני והקשה כמה קושיות אמרו כתיב וכתיב דמשמע שהקשה שני מקראות אהדדי ואחר כך לא שאל אלא ב' צדקות ל"ל עך"ק למה הביא תחלת הפסוקים הוה ליה למימר ב' פעמים צדקה תציל ממות ל"ל עוד קשה מה בא ללמדינו שהון לא יועיל וכי סלקא אדעתין לומר שממון יועיל להצילו מגיהנם או ליתן כופר ביום המיתה ע"ק למה לא הביא המקראות כסדרן כי הפסוק לא יועילו אוצרות רשע ברישא כתיב ע"ש מה שמיישב ול"נ דה"פ כי הקושיא מה שלא הזכיר הפסוקים על הסדר לאו קושיא היא כלל כי הקושיא של ב' צדקות הללו למה קשה על מקרא השני שכפול הוא כי על מקרא הראשון לא קשה כלום מ"ה תפס זה המקרא ברישא אמנם שארי קושיות במקומן עומדים והקרוב אלי לומר רק אקדים^*גמרא עני ועשיר באין לדין וכו'. גמ' ביומא (לה, א) ת"ר עני ועשיר באם לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני את יותר מהלל כו' לעשיר אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עשיר הייתי וטרוד בממוני אומרים לו כלום עשיר את מרבי אליעזר בן תרסוס כו' רשע אומרים לו מ"ט לא עסקת בתורה אם אמר נאה וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום טרוד ביצרך היית יותר מיוסף הצדיק נמצא הלל מחייב עניים.^*פשט נחמד ששמע מחכם א' בפרנקפורט על המשנה אם אין אני לי מי לי. ועל זה שמעתי מחכם אחד בק"ק פרנקפורט פשט המשנה (אבות א, יד) הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי כו' וזה קאי על הלל אומר אם אין אני מחייב עצמי מי לי שיתחייב עצמי בשלמא שאר אנשים ילמדו מוסר ממני אבל אני ממי אלמוד לחייב עצמי ודברי פי חכם חן. ומהשתא לבוא לביאור המאמר הנזכר לעיל. כי קשה ליה ב' צדקות הללו למה והבין המקשן שאלו ב' מקראות עולין לקנה אחד וסיפא לאגלוייא דרישא לא הוסיף עליו כי קשה דאמרי לא יועיל הון ביום עברה איך סליק אדעתין שיועיל הון למי שאינו צריך למעות. ועל כן צריכת לומר שפשט המקרא הוא לא יועיל הון רצונו לומר טענות הון לא יועיל ביום עברה שיתן תירוץ לומר עשיר הייתי וא"כ על כרחך מוכח שהאי לא יועיל הון איירי בממון שהוא של יושר ובכל זאת לא יועיל דאם לא כן היא גופא קשיא וכי סלקא אדעתין שיועיל ממון שאינו של יושר הא אין קטיגור נעשה סניגור כי זה הוא שאלה ראשונה נשאת ונתת באמונה. אלא ממונו ממון של יושר אך ירצה לפטור עצמו בטענות עשיר הייתי ותמר לא יועיל. וא"כ הרי פי' וצדקה תציל ממנת איירי דוקא בצדקה שנותן מממון של יושר. וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות ב' צדקות למה לי. ואין לומר שסיפא לאגלוייא דרישא כי גם בזה קשה לא יועילו אונרות רשע מהיכא סליק אדעתין שיועיל אוצרות רשע ואין לתרץ דקמ"ל חידוש כו במקרא דלא יועיל מסיק שבא יועיל תירוץ אחד לאמר עשיר הייתי מה שאין כן באם יש לו שני תירוצים יועילו. כענין שמצינו בפוסקים (יו"ד סימן ל"ז ס"ג) בועה לחוד כשרה וקמט לחוד כשרה ובועה שהיא על הקמט טריפה מפני שהוא תרתי לריעותא. ואם כן רמז המקרא פה שיש לו שני תירוצים אחד או צרות שעשיר הוא. ורשע מורה על תירוץ רשע הייתי והוו אמינא דיועיל לו לפטור עצמו מדין וקמ"ל דלא יועילו ב' תירוצים. דזה אינו כיב אם האי אוצרות איירי מאוצרו' של רשע הדרא קשיא לדוכתיה מהיכי תיתי דיועיל והלא אין קטיגור נעשה סניגור אלא ודאי לדיוקא קאתי אף שהוא אוצרות רשע מכל מקום יועיל הצדקה מה שעושין ממנו ולא יועיל אוצרות רשע טענה של אוצרות וטענת של רשע לא יועיל אמנם וצדקה יועיל אף מאוצרות רשע על זה אמר כתיב וכתיב כי לפי זה המקראות סותרות אהדדי ע"י הקושיא ב' צדקות למה והבין המקרא שסיפא לאנגלוייא דרישא וע"כ אמר כתיב וכתיב. ומשני כפשוטה כי הסיפא לאו לאנגלוייא דרישא הוא רק צריכין לשני מודעות אחד להציל מגיהנם ואחד להציל ממיתה משונה. ודוקא קשיא המקראות לא ייעיל הון וכי' ולא יועילו אוצרות וכו' לרבותא הוא לאשמעינן סגם שלענין ממון לא שייך שמה שיועיל מכל מקום הצדקה שהיא בממון למאמר רבינו ז"ל (סוכה מט, ב) גדולה גמילות חסדים מן הצדקה דאלו הצדקה בממונו גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו. ואם כן ג"ח עדיף שעושה בגופו וחידוש זה קמ"ל אף שלא יועיל הון ביום עברה כי אין שייך להציל עצמו שם בממון אפילו הכי וצדקה שעושה בממונו מציל ממות. ודע מה שכתבו תוספות שמה בדבור המתחיל איזו מצלת כו'. ואם תאמר אדרבא זאת שהיא מצוה רבה היה לה להציל מדינה של גיהנם שהוא רע ביותר. ואומר ר"י דרוב דברים אין עומדין לאדם בעה"ז אלא לאחר מיתה ובעה"ז אין עומדין לאדם אלא מצות גדולות כדתנן (פאה א, א) אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב לכך קאמר דאפילו ממיתה משונה דהוי בעולם הזה מצלת ע"כ לשון התוס'.^*דרך נכון לתרץ קושית התוס' ועל דרך הרמב"ם. אמנם יש לי דרך אחרת לתרץ קושיית התוס' והוא ע"ד מה שכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ז) שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה. המחזיק יד ישראל המך ונותן לו הלוואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי שיחזק שלא יצטרך לבריות. וע"ז נאמר (ויקרא כה, לה) והחזקת בו פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן והעני לא ידע ממי קיבל. פחות מזה הנותן יודע למי יתן כו' ע"ש. וכן מסיק במדרש רבה פרשת בהר (לד, א) אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) שיודע להנהותו. כיצד יאמר לו שמעתי שנפלה לך ירושה ואלווה לך כו' וא"כ המלוה לעני המעלה שבכולם ומדריגה השנייה היא מה שמסיק בגמרא ואיזו היא שמצלת ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נתנה נוטלת וכו' והנה לא מחשבותי כמחשבות התוס' שסוברים מאחר שזו מצילתו מיום עברה של גיהנם הוא הפחות ממה שמציל ממיתה משונה ומשום הכי הקשו קושייתם לפי סברתם. ולי נראה דגמרא מרמז מה שמצלת ממיתה משונה היא מעלה השנייה דהיינו נותן ואינו יודע למי יתן וכו' אבל הצדקה שמצלת מגיהנם דהיינו ההוא שכ' בו עברה לא יועיל הון ביום עברה איירי שעש' צדקה במעלה העליונה מכל המעלות הוא המלוה לעני בשעת דוחקו ומשום הכי סמוכים המימרות דרבי יוחנן אהדדי בתחלה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מלוה י"י חונן דל כו' כביכול עבד לוה לאיש מלוה וסמיך מיד לאחר מימרא זו דרבי יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון וגו' והאי מלוה י"י חונן דל איירי במי שעושה לו הלוואה על מנת להחזיר לשלם לו. וזהו אמר מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו איירי מצדקה שעושה לשלם לו כגמולו משום הכי לא פירש רבי יוחנן ואיזה שמצילתו מדינה של גיהנם מי שעושה בהלוואה כי סמך על מימרא ראשונה רק זה פירש מה שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נותנה וכו'. ועוד כי מקרא כתוב כן (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם לא יועיל הון בישום עברה וגו' המקרא זה קאי על המלוה והלוה כדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה) (ע"א) גבי רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא תיובתא לרב הונא סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה כו'. אמר רב אשי אמריתא לשמעתתיא קמיה דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו ופריך ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה שוה ומאי שנא לוה דמהימן למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ללוה. לוה מקיים ביה כמלוה תומת ישרים תנחם מלוה קיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם ע"ש. והרי לך שמקרא תומת ישרים תנחם נדרש על המלוה. ועליו קאמר לא יועיל הון וגו' וצדקה תציל ממות שמע מינה שפסוק וצדקה תציל ממות ביום עברה איירי בצדקה הנעשה בדרך הלוואה. ולפי זה לא פירש הגמרא בהדיא שצדקה המצילתו מגיהנם איירי כשנעשה בדרך הלוואה כמו שפירש גבי איזו שמצילתו ממיתה משונה כי שמה לא הוי ידענא הפירוש אם לא פירש הגמרא בהדיא משא"כ בקרא לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות אין צריך לפרש לנו הפירוש כי יש ללמוד פירושו מקרא דסמיך ליה תומת ישרים תנחם שנדרש בגמרא על מלוה ולעולם עונש של גיהנם רחמנא לצלן הוא קשה ורע ממיתה משונה וכדי שיהיה ניצול מעונש זה צריך לפרוק חטאו בצדקה המעולה מכל המעלות הוא המצוה לעני. משא"כ להצילו ממיתה משונה סגיא במעלה שנייה כגון ניתנה ואין יודע למי נתנה. ובזה יתורץ שפיר קושיות התוס' ונכון הוא. ולפי תירוצו של תוספות מה שמציל בעולם הזה צריך לצדקה המעולה ומה שמציל מגיהנם אף פחותה שבפחותות אבאר גמרא אחת בבבא בתרא וכדי ליתן ריוח בין הדביקים אייחד פ' בפני עצמו:

אחים - מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד באהבה ואחוה שלום ורעות. שאם י גדלה חיוב האהבה ולהיות עזרה בצרות בין אנשים זרים, על אחת כמה וכמה בין אנשים אחים, ואיש את אחיו יעזרו. וכתיב (משלי יז יז) ''אח לצרה יולד''. וכתיב (ישעיה נח ז) ''מבשרך אל תתעלם''. ואחיו בשרו הוא. ומה מאד גנאי הדבר בעיני אלקים ואדם כי יהיה ריב בין אנשים אחים. בושה להם, כלמה להם, לעגה להם. ואוי להם אם אינם עוזרים זה לזה לעתות בצרה, או אם האחד עשיר ואחיו עני ואינו מפרנסו בכבוד, שהרי אמרו במדרש רבה (אדר''נ פרק ט) על פסוק (במדבר יב ב) ''אל נא תהי כמת'' אמר לו אהרן למשה: משה, אחי צרעת זו לא על מרים אחותנו נתונה, אלא על עמרם אבינו היא נתונה. זאת יתן אל לבו כשאחיו בצרה, יציר בעצמו כאלו אביו ואמו עומדים לפניו וקובלים עליו ומתחננים לו שירחם על יוצאי חלציהם. ''ועוכר שארו אכזרי'' (משלי יא יז):

ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים – אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כוונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר (קהלת יא א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד – קוצר תבואתו. ומי שיש בו המידה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר ונוסף עוד"; עוד כתיב (שם כח כז): "נותן לרש – אין מחסור". ואמר דוד על האנשים הנדיבים (תהלים קיב ט): "פִזַר נתן לאביונים – צדקתו עמידת לעד".

ואם הוא ציקן בגופו – גם הוא רע ומר, שלא יעשה חסד עם בני אדם. ורע על כל רעות אם הוא כילי בחכמתו או בספריו, כיון שהוא אינו חסר בזה מאומה: כי החכמה דומה לאש, שאינה חסרה אם מדליקים ממנה נרות או אש אחרת. ועליו נאמר (משלי יא כו): "מונע בר – יקבוהו לאום". אבל בנדיב נאמר (שם): "וברכה לראש משביר". ופשט הכתוב מדבר בצדקה, והמשל על חכמתו.

מכל מקום יש לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת, דאמרו (סנהדרין לט, ב) אין גומרין הלל בז' של פסח אף שהוא יום טוב, משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה. וכן אמרו רז"ל (שם) על בצאת החלוץ אומרים הודו לה' ולא אמרו כי טוב. וקשה על זה, הלא כתיב (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה. ומהזוהר הבנתי תירוץ, דלא שייך רינה באבוד רשעים אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי, אבל כשלא נתמלא סאתם ויש בהם עדיין איזה דבר טוב רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל, על זה אמר מעשי ידי. וכן היה באיבוד הנעשה להם, לא נתמלא סאתם לאיבוד גדול כזה, אלא הקב"ה עשה בעבור ישראל, וזהו שכתוב (שמות יח, ח) על אודות ישראל, וכן כתיב מפני בני ישראל, כלומר בשביל ישראל שיראו נקמה נעשה איבוד גדול כזה:

מענין תענית, בפ"ק דתענית דף י"א (א), אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא ר' אליעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מהיין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אליעזר אומר, נקרא קדוש, שנאמר (שם ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש. ההוא אגידול פרע קאי. ולרבי אליעזר הא נקרא חוטא, ההוא דסאיב נפשיה. ומי אמר רבי אליעזר הכי, והאמר רבי אליעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבוא בעיר. לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר, נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסיד, עד כאן:

בדבורו, אז"ל (יומא פ"ו א): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט:יז): דברי חכמים בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה"א (משלי יא:יב): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (משלי יח:ג): "בבוא רשע בא גם בוז".

וְיֵשׁ לְבָאֵר הָעִנְיָן כִּי נוֹדַע הַפְּלוּגְתָא בְּעֵרוּבִין דַּף י"ג שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. אִם נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ'. כִּי הֲגַם שֶׁבִּבְרִיאַת הָאָדָם יֵשׁ רֶוַח הַרְבֵּה אִם מַצְדִּיק מַעֲשָׂיו. אָכֵן הַהֶזֵּק מָצוּי לִמְאֹד כַּאֲשֶׁר עֵינֵינוּ רוֹאוֹת כִּי הָרֹב נִכְשָׁלִים בַּעֲבֵרוֹת, וְלָזֹאת לְפִי שֶׁכָּל הָאָדָם נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא כוּ', כֵּן בְּמַתַּן תּוֹרָה הָיָה בְּרִיאָה חֲדָשָׁה, לְקַיֵּם תַּרְיַ"ג מִצְו‍ֹת אֲשֶׁר אֵין עֲרֹךְ לְמַתַּן שְׂכָרָן. אָכֵן לְעֻמַּת זֶה בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה הַהֶזֵּק מָצוּי, לְהֵעָנֵשׁ עַל תּוֹרָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת, לָזֹאת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא רָצוּ לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנָה, וְרַק יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בְּתֹם, (עַיֵּן שַׁבָּת דַּף פ"ח תֻּמַּת גוֹ'), לְקַיֵּם רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בִּבְרִיאַת הָאָדָם שֶׁהוּא נֶגֶד שִׂכְלֵנוּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:

וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך, וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה ודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבבו, וכן הוא אומר (ירמיה לא:יז-יח): שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו', כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי וגו'

ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי, ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמתית. על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת, ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל, והוא משאמרו ז"ל (אבות ד:א): איזהו חכם הלומד מכל אדם, וכן הוא אומר (משלי יב:טו): שומע לעצה חכם.

יש מפזר ונוסף בפ"ק דגיטין (ז, א) אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה ואמרו במסכת כתובות (סו, ב) מלח ממון חסר. ומכל מקום אסור לאדם לנסות את הש"י בזה כמ"ש לא תנסון את ה' ולא שרי לנסות אלא במעשר תבואה כדאיתא בפ"ק דתענית (ט, א), אבל בצדקה לא ונראה אפי' במעשר כספים נמי לא דהיכא דגלי הפסוק דשרי לנסות זה דהיינו במעשר תבואה שם מותר אבל היכא דלא גלי בהדיא הוא בכלל הלאו דלא תנסון. והטור י"ד סימן רמ"ז כתב וזה לשונו הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד כדכתיב מהחל התרומה לבא לבית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ברך את עמו וכתיב הביאו אתה מעשר אל בית האוצר ויהיה טרף בביתו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די ואמרו חכמים (תענית ט, א) בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כדכתיב (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת, עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו דאפי' בצדקה מותר לנסות וזה דבר תימא. על כן נראה דגם הטור ס"ל דבצדקה אסור לנסות ואף שכתב הדבר בדוק ומנוסה ר"ל העין רואה שהוא ע"כ כך וכמו שהעיד שהמע"ה (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף אבל לעשות כן ולנסות זה אסור. והראיה שהביא מהחל בתרומה כו' ואח"כ ממעשר זה לא הביא רק להראות השפעת הש"י למפזרים שמוסיף עליהם והא ראיה ששם היה עד לרוב ומכל מקום גם בצדקה עושה הקב"ה כן אבל לא התיר להאדם לנסותו רק במעשר ודיקא נמי דכוונת הטור כן שהרי בענין הצדקה לא כתב דמותר לנסותו רק כתב הוא בדוק ומנוסה רק בענין מעשר הביא לשון הגמרא שמותר לנסות והגאון רמ"א בשלחן ערוך (רמז, ד) בהגהותיו שהעתיק דברי הטור דמותר לנסות אף בצדקה לא נראה לי:

גרסינן בפרק חלק (סנהדרין צ, ב)^*מה נחמד מאמר רבותינו ז"ל פ' חלק ששאלו צדוקים את ר"ג מניין לתחיית המתים מן התורה וכו'. שאלו צדוקין את ר"ג מניין שהקב"ה מחייה המתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו. מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר י"י אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם אמרו ליה דילמא וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. מן הנביאים דכתיב (ישעיה כו, יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך ודילמא מתים שהחיה יחזקאל מן הכתובים דכתיב (שה"ש ז, י) וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישינים ודילמא רחושי מרחשן שפתיה בעלמא כדר' יוחנן משמיה דר"ש בן יוצדק כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעה"ז שפתותיו דובבות בקבר עד שאמר להם מקרא זה (דברים יא, כא) אשר נשבע י"י לאבותיכם לתת להם לתת לכם אין כתיב כאן אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וי"א מן המקרא הזה שנאמר (שם ד, ד) ואתם הדביקים בי"י אלהיכם חיים כלכם היום מה היום כולכם חיים וקיימים אף לעה"ב כולכם קיימים בגוף הפסוק של הנך שוכב עם אבותיך יש לדקדק לפי הפסיקתא שדדורש מלת וילך משה הסמוך לפרשה של מעלה שסיים לאבותיך מלמד שהלך עם אבות העולם. וא"כ קשה למה הזכיר פה שנית הנך שוכב עם אבותיך למה תלה השכיבה באבותיו. וכן מלת הנך שוכב צריך ביאור בזוהר (ח"ג רפד א) תירץ אעפ"י שמת משה רבינו ע"ה מכל מקום היה מאיר ליהושע כענין חמה. בסיהרא ואנו אין לנו אלא דברי הפשט. והנה הגמרא הנ"ל הביא בספר חן טוב והקשה עליה למה לא הביא ראיה מן הנביאים מה שביחזקאל דכתיב (יחזקאל לז, יב) הנני פותח קברותיכם הנאמר אחר שהחיה מתים ומוכרח שעל התחייה העתידה מדבר ואף אם נאמר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופסוק זה נכתב שלא כסדר ונאמר קודם שהחיה יחזקאל המתים הא נמי ליתא שהרי אותם שהחיה יחזקאל היו שטוחים על פני השדה כמש"כ והבקעה מלאה עצמות ולא שייך בהן פתיחת הקבר אלא קאי על העתיד ועוד הקשה למה לא הביא פסוק (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. ועוד הקשה למה לא הביא קרא המוקדם בתורה בפרשת וארא (שמות ו, ד) וגם הקימותי לתת להם ארץ כנען לכם אין כתיב כאן וכו'. ולי קשה על התשובה ודילמא וקם העם הזה וזנה אלמטה מהיכי תיתי יאמר וקם אלמטה מאחר שאין לו הכרע מה מורה מלת וקם מה לי אם עובר ע"ז בקימה או בישיבה. הגאון מהרש"ל ברש"י גבי (בראשית לד, כג) ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שנעל אותה בתיבה והקשה מנלן לרש"י שדינה חסרה דילמא אחד משבטים ומתרץ ואמר שמוכח הוא זה מכח שאמר ואת א' עשר ילדיו נמצא שחסר אחד וא"כ על כרחך דינה חסרה כי על דינה י"ל תירוץ למה חסרה. משא"כ על אחד משארי שבטים אין לי תירוץ. והוא הדין פה מה התחיל להקשות ודילמא וקם העם הזה וזנה הלא אין פירוש למלת וקם למה אמר עמידה בע"ז מה שאין כן אי קאי לעיל לא קשה מידי. וע"ק על מה ששאלו ודילמא מתים שהחיה יחזקאל מה דוחקו לאוקמה איחזקאל והלא שם מצינו שהקב"ה אמר לנביא יחזקאל התחיינה העצמות האלה ויאמר י"י אתה ידעת ופירש"י ישעי' היה קודם יחזקאל ומתנבא וא"כ היה לו ידיעה מנבואת ישעיה ולמה אמר אתה ידעת הלא גם הוא היה יודע הדבר הזה אלא ע"כ קאי על התחייה העתידה שתחיה ההיא נעלם מעין כל חי ולכן שפיר אמר אתה ידעת וא"כ מוכח שקאי על תחיית המתים העתידה. וכן קשה גבי דובב שפתי ישנים מה קשה לו שנכנס לדחוק את עצמו לדרשת ר' יוחנן ויראה ליישב כל הקושיות דכונת ודילמא וקם קאי אלמטה הוא ע"ד הגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות מג, ב), ת"ר ו' דברים גנאי לת"ח אל יהלך בקומה זקופה דאמר מר כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי שכינה דכתיב (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. ומרע"הב נשתבח במדת הענוה (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד ולכן הכי קאמרו הצדוקים ודילמא וקם העם הזה וזנה ר"ל אחר שישכב מרע"ה עם אבותיו ויתבטל הענוה וקם ילכו ישראל בקומה זקופה וידחו רגלי השכינה ויגרום להם לזנות אחרי אלהי נכר הארץ ונמצא שהיה להם פירוש על מלת וקם שקאי אלמטה. ועל הכוונה ודילמא יחיו מתיך קאי על מתי יחזקאל גם היה להם טעם לסברא זו. והוא ע"ד גמרא פ' כסוי הדם במתניתין (חולין פג, ב) כיסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ופריך מוקדשין מאי טעמא לא אילימא משום דרבי זירא דאמר רבי זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר (ויקרא יז, יג) וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה והכא לא אפשר וכו' ועוד דאמה שכתב הטור יורה דעה סימן שס"ב הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום בל תלין ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ"מ יפה לקברו בקרקע ממש שיהיה בתוך הקרקע כי הקרקע בכל סביבותיו ומכח זה הבינו האי נבואת ישעיה הקיצו ורננו שוכני עפר איירי במתי יחזקאל דאם קאי על מתים העתידים להחיות כמש"ה ובפתחי קברותיכם לא היה לו לומר שוכני עפר אלא שוכני בעפר כי שוכני עפר משמע ששוכנים עלג בי עפר וזה לא יתכן כי המתים צריכים להיות נקברים בקרקע ממש כל סביבותיהם אלא ודאי קאי על מתי יחזקאל שהיו שטוחים על פני הבקעה על העפר כדפרישי' לעיל ע"כ שפיר אמרו שקאי על מתי יחזקאל. וכן האי ודילמא דובב שפתי ישינים הוכיחו מכח (מכות כד, א) דקדוק לשון שאמר דובב שפתי ישינים שפתי ישנים דובבות הל"ל וכה"ג מצינו דקדוק לשון כי כל עושה אלה אין כתיב אלא (תהלים טו, ה) עושה כל אלה כו' וא"כ גם פה יל"ד למה אמר דובב שפתי ישינים אלא משמע שהכי הוא דובב שפתי ישנים אף שישנים מ"מ דובבות הן ומרחשין כשפתיהו דאם לא כן הל"ל שפתי ישנים דובבות והוי משמע שפתי הישנים לעת עתה דובבות לאחר התחייה ושפיר קמקשו על כל הפסוקים. עד שבא ר"ג ואמר להם כו' אך הקושיות של חן טוב במקומם עומדים. ונ"ל ליישב כי מסיק בחלק (סנהדרין צב, א) תני דבי אליה צדיקים שעתיד להחיותן אין חוזרין לעפרן שנאמר (ישעיה ל, ג) והיה הנותר בציון קדוש יאמר לו מה קדוש קיים לעולם כו' וע"ד זה יתורצו כל הקושיות כי הצדוקים גם הם ידעו שעתיד הקב"ה להחיות המתים כמו שמצינו מקרא (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ואיש משענתו בידו וגו' וילפינן בפסחים (סח, א) ממקרא זה וכו'. רק שאלת הצדוקים היה מניין שהקב"ה מחיה מתים ויהיו עומדים וקיימים לעולם ואל יחזירו לעפרן ובגלל דבר זה לא היה יכול להשיב להם ראיה ממקרא בפתחי קברותיכם וחייתם דילמא האי קרא איירי שיחיו ויחזרו לעפרן ולכן הביא ראיה ממקרא לתת להם כימי השמים על הארץ ואיתא במדרש (עי' ילקוט רמז תתעב) שמשלן לשמים וארץ מה שמים וארץ קיימים לעולם כו' ולכן הביא להם ראיה ממקרא זה דוקא שמרמז על קיומם לעולם. וכענין זה נאמר בפרשת דברים (א, י) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ופירש"י מה ת"ל והנכם היום מה היום קיים וכו' והשתא אתי שפיר התשובה הנך שוכב עם אבותיך וקם כי הקב"ה רמז פה למרע"ה ענין אחד ואקדים פסוק אחד מה שאמר מרע"ה בתוכחתו כי ידעתי אחרי מותי השחת תשחיתון (שם לא, כט), וקשה למה אמר אחרי מותי שישחיתו משמע תיכף אחרי מותו והלא כל זמן שיהושע היה חי לא חטאו רש"י פירש מה שפירש ותירצתי על דרך מדרש חזית שיר השירים (א, ב-ד) רבי יודא אמר בשעה ששמעו ישראל אנכי י"י אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו לומדים ולא שכחו באו אצל משה ואמרו תעשה אתה פרוזביון בינותינו כשחזרו לומדים ושוכחים אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תורתו עובר ונמצא ממיתה של משה אמרו שתורתם עובר וזהו שדייק כי ידעתי אחרי מותי השחת תשחיתון כי מכח שאמות תאמרו מה משה עובר אף תורתו וכו' ולכן רמז לו הקב"ה הנך שוכב ואל תירא עבדי משה שירננו ישראל ויאמרו מה משה עובר וכו' כי וקם העם הזה רמז לו על תחיית המתים ובבזה יסולק התלונה מישראל. והקב"ה ירא פן ואולי יטעה מרע"ה לאמר וקם קאי אלמטה ע"כ רמז לו ע"ז שני תירוצים הנך שוכב עם אבותיך אבותיך דייק שנאמר שם אשר נשבע י"י לאבותיכם לתת להם לכם אין כתיב כאן אם כן מרומז שפיר תחיית המתים וגם תירוץ השני של ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כולכם היום מה היום קיים וכו' רמז לו במה שאמר לו הנך שוכב ר"ל מלשונך שדברת בעצמך והנכם היום וכו' ומוכח מזה תחיית המתים כדפירשתי כי הלשון הנך הוא הלשון והנכם. וא"כ הן במקרא של וקם וכן נבלתי יקומון תורה שיהיו קיימין וחיין לעולם ואין חוזרין לעפרן ובזה יתורצו כל הקושיות יעיין המעיין. ואגב אבאר הירושלמי דכלאים (פ"ט ה"ג),^*ענין לכבד על הירושלמי כסות היורד עם אדם עולה עמו בתחיית המתים וחולק על בעל יפה מראה. תני בשם רבי נתן כסות היורדת עם אדם לשאול הוא באה עמו מאי טעמא (איוב לח, יד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש ובספר יפה מראה פי' בתחייה איירי שאחר שנשתנה צורתו ושב לעפרו במותו תחזור בו חותם צורתו כחומר ביד היוצר ומכל מקום מדכתיב ויתיצבו כמו לבוש משמע שיעמדו בתחייה מלובשים אך קשה מאי טעמא כמו לבוש דמדמי הגופות העומדים לתחייה ללבוש העומד עמו אדרבא הוי ליה לדמוייה הלבוש לגופו דהא מסתבר טפי עמידת גופות ראשונות מעמידת הלבושים. בגופות קיימא לן ואלו בלבוש שנקבר עמו פליגי ביה רבי נתן ורבי. וי"ל כמו לבוש כלבוש החטא וזולתה. אע"פ שנקברת ערומה יוצאת לבושה עכ"ל. ותירוצו דוחק בעיני ואני אומר אי קשיא הא קשיא מלת כמו למה לי לבוש הל"ל אלא מלת לבוש יורה שיעמדו לבושים ומלת כמו הוא בכף הדמיון לדמותו למה.^*מדרש רבה וייצר שני יצירות ופלוגתא דב"ש וב"ה. ויתבאר ע"ד מ"ר פרשת בראשית (יד, ה) וייצר ב' יצירות בית שמאי אומרים לא כשם שיצירתו בעה"ז יצירתו בעה"ב. בעה"ז מתחיל בגידין ועצמות וגו' בעור ובשר שכן הוא אומר במתי יחזקאל וכו' א"ר יונתן אין למדין ממתי יחזקאל דומיא שנכנס למרחץ מה שהוא פושט ראשון ללבש אחרון. ובית הלל אומרים כשם שיצירתו בעה"ז כן יצירתו בעה"ב מתחיל בעור ובשר שכן איוב (איוב י, יא) אומר וכו' עור ובשר הלבשתני וכו' אלא תלבישיני וכו'. והנה לדעת ב"ש הוא כפשוטה תתהפך כחומר חותם בזמן התחייה יתהפך הבריאה מה שהיה בעה"ז באחרונה בעה"ב יהיה בראשונה מש"ה אמר ויתיצבו כמו לבוש מלת כמו יהיה פירושו כמו לבוש המרחץ שמה שפושט אחרון לובש ראשון כך יהיה לעתיד ונמצא הדמיון קאי על סדר הבריאה איך יהיה וממשיל אותה כטבע הלבוש. וב"ה אומרים וכו' וצריך אני להקדים תחלה במה פליגי ב"ה על ב"ש ויראה כי עונות של אדם חקוקים על עצמותיו של אדם כמש"ה (יחזקאל לב, כז) ותהיה עונותיו על עצמותיו אם כן המקטרג יקטרג איך יברא הקב"ה עצמות שהם למזכרת עון של אדם מה עושה הקב"ה עושה בדעת ובחכמה את האדם כמו שמסיק בב"ר בדעת ברא. ברא מזונותיו תחלה כשאמר ונעשה אדם אמרו מלאכים הדא עקתא למה תברא והשיב אם כן צונה ואלפים למה נבראו מיד אמרו עביד כו' ונמצא ע"י שכבר נבראו המזונות שלא יהיו לבטלה היה בהכרח לברוא האדם כן הוא הנדון דידן כי לפי הטבע לא היה לברוא העצמות כיה דא עקתא למה להזכיר בהן עוונות של אדם אשר חקוקים על העצמות מה עשה הקב"ה גם לעתיד יברא תחלה עור ובשר וא"כ כשיבוא קטרוג על העצמות למה ברא אותם ישיב הקב"ה א"כ עור ובשר למה נבראו ולכן אף שהטבע נותנת מה שהיה באחרונה יהיה אח"כ בראשונה ובכל זאת לענין זה הוכרח להיות הבריאה כבתחילה לפי שע"י שנברא עור ובשר יברא גם עצמות מטעם כדפרישית ואם כן גם לב"ה הכי פירושו תתהפך כחומר חותם אליבא דב"ה קרוי היפוך מכח שנברא כאשר היה בעה"ז אמר ויתיצבו קאי על העצמות כמו לבוש קאי על עור ובשר תלבישני ונקרא בפסוק לעור ובשר לבוש ואמר תתהפך כחומר חיתם על עור ובשר ואמר יתיבצו על עצמות יהיה להם יציבה כמו שהיה יציבה ללבוש כלומר לעור ובשר הנקראים לבוש כן יהיה להם לעצמות:המוסר היוצא מעמדו הזה^*המוסר על האמת באריכות. כי דיו אלו ימי וכל מי כנישותא ודיירי ארעא ספרי ורשמי רשוותא כי קצר המצע מלהשתרע להאריך במוסר הזה כי חרפה היא לנו שעולם זה נקרא עולם של שקר כמבואר במ"ר פרשת אמור (כו, ז) בענין שמואל שהשיב לשאול המלך ע"ה מתחלה הייתם בעלמא של שקר כו' והנה רבים מתפרצים בדור בורחים מן האמת ורודפים אחר שקר כמ"ש הכתוב (משלי יא, יח) רשע עושה פעולת שקר וכן מצינו בהושע שהוכיחם באמרו (הושע ז, א) ונגלה עון אפרום ורעות שומרון כי פעלו שקר ואינם זוכרים שמצינו ארבע מינים דומם צומח חי מדבר לכל אחד יש מעלה על חבירו ומעלת האדם על כולם נקרא חי מדבר וכפרש"י (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא ואם האדם חוזר מדבורו ואומר ואינו עושה וכ"ש שמחליק דבריו א"כ מה יתרון לו על בעלי חי בלתי מדבר כי עלוי ויתרון האדם תולה בדבור ואם דיבור אין כאן אדם אין כאן אלא נמשל כבהמות נדמה והנה צאו וראו מה שכתב ספר חסידים סימן רי"ז מדה במדה לא בטלה (בראשית יח, טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה לפי שכזבה ע"י יצחק לפיכך מתה ע"י יצחק בעקידתו. הרי לך לפנייך מה שעלתה לאמנו שרה ק"ו לשארי בני אדם האוחזים בשקר ולא יראו וחרדו מקללת דהמע"ה (תהלים סג, יב) יסכר פי דוברי שקר ובעבור זה התפלל דוד על עצמו (תהלים קכ, ב) הצילה נפשי משפת שקר וכתיב (שם קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני צא ולמד במלחמת אחאב כשבא לשאול אל הנביאים אם אצא אם לא (מ"א כב, ו), בא רוח של נבות לפני י"י ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר צא וארז"ל (סנהדרין פט, א) צא ממחיצתי ומה זה היה כדי לקיים גזירת המקום ב"ה והוציאוהו ממחיצתו כ"ש וק"ו שאר בני אדם שבלשונם יכזבו לחנם שבודאי אל יכנסו למחיצת הקב"ה^*ספר חסידים חכם אחד למד לרשע שאל יאמר שקר ובזה שב להיות צדיק. ולאהבת המוסר להסיר השקר אעתיק לפניך מ"ש בספר החסידים בסימן תרמ"ז מעשה ברשע אחד שאמר לחכם אלו היית מורה לי דבר אחד הייתי עושה ואפילו קשה לי ביותר א"ל אל תכזב ובזה יהיה לך תשובה מקובלת אמר הרשע זה אסבול אע"פ שקשה לי ביותר כשבא לגזול ולגנוב אמר בלבו אם אני אומר אמת גזלתי ויתלו אותי על עץ ואם אומר שקר הוא אכזב ומנע מן הגזילה פעם אחת הפקיד לידו המלך הכלי שהיה כסף וזהב בו יהיה יצרו אומר לו גזלו חשב בלבו אני צריך לישבע על שקר ואעבור על צוואת מורי נמנע והלך לו כך שב על כל עוונותיו לכך נאמר שוה ודבר כזב הרחק (משלי ל, ח) ממני וזהו שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית עכ"ל. והנה אשרי האיש האוחז במדת האמת ואינו מוציא שקר מפיו ועי"ז ינצל מכל העבירות שבעולם. ואתם בני אל חי לא די שירחיק עצמו מדבר שקר כי גדולה מזאת כתב בספר חסידים סימן תתרס"ב וז"ל, (ויקרא יט, לו) הין צדיק יהיה לך אפילו הן שלך ולאו שלך ומנין שאף קרציות ורמיזות שלך יהיו צדק שנאמר (משלי ו, יג) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו שלך אצבע ודבר און אף נענוע שלך בראשך יהיה אמת כשאדם ר"ל הן כופף ראשו וכשרוצה לומר לאו מנענע ראשו לצדדים וכל האיברים כולם יהיו אמתיים שנאמר (שה"ש א, ד) מישרים אהבוך עכ"ל. צא ולמד מסדורי תפילות לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו אפילו מה שבלבבו יהיה על האמת הגם שהלב מכוסה מבני אדם ק"ו שיענה ויאמר אמת ויציב ערבית ושחרית באיברים החצונים. ובפרט שאנחנו כולנו בני יעקב אבינו שמדתו היתה אמת כמשה"כ (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב ומטעם זה אמרו בני יעקב בעת רדתם למצרים (בראשית מב, יא) כנים אנחנו ופירש"י אמתיים אנחנו על שם שהם כולם זרע אמת וע"ז נראה לי לפרש^*טעם יקר כל מי שרואה יעקב אבינו בחלום כו'. הזוהר פרשת וישלח (קסח, א) אמר רבי יוסי אנא שמענא דכל דאסתכל בחלמיה וחמא ליעקב מקפטר בקוספי ר"ל חיין אתוספין ליה ובאמת ראוי ליתן טוב טעם ודעת למה נבחר יעקב בזה משאר אבות ונראה דגרסינן בפ' חלק (סנהדרין צז, א) אמר רבא מריש אמינא ליכא קושטא כו' אמר לי דאקלע לההוא אתרא ושמיה קושטא ולא הוי מיית איניש מהתם בלא זמניה שמע מיניה מי שאוחז במדת האמת לא מת בלא זמנו וידוע שכל מה שמראין לאדם בחלומו מראין לו עניינים כדי לעשות תשובה וכדומה והנה מי שרואה בחלומו יעקב אבינו ע"ה אוחז במדתו מדת אמת כי משה"ה מראין אותו בחלומו כדי שיתעורר לאחוז במדתו ובעבור זה יתוספון ליה חיין. וטוב טעם ודעת לענין הזה יעקב אבינו לא מת כי היה כולו אמת וראוי להיות חי וקים. וא"כ יבין וישכיל כל בן דעת להדבק באמת וירחיק עצמו ממדת שקר המגונה וגרוע בכל המדות רעות שאינו רואה פני השכינה ומכל שכן וק"ו האנשים החטאים האלה הנשבעין לשקר וי ליה וי לנשמתיה וטוב עדן אשר לא היה בעולם אלף עיירות היה לינאי המלך ונחרבים בעבור שבועת אמת ק"ו על שבועת שקר ושוא תרתי לריעותא. וכן אותן אנשים החטאים בנפשותם מדברים בלב ולב עם חבריה' בחלקלקות אחד בפה ואחד בלב וגונבים דעת הבריות ואין נותנים על לבם קללת דהמע"ה יכרת י"י שפתי חלקות (תהלים יב, ד). ושערוריה ראיתי בעוונותינו הרבים בדורות הללו האוחז במדה מגונה זו והולך בדרך חלקלקות יאמרו עליו שהוא חכם ויודע לרמות בני אדם אתמהא וכי בעבור שהוא חריף ויודע לרמות חכם יקרא אין זה אלא נבל ולא חכם כי נבל הוא ונבלה עמו ושבע תועבות בלבו והעם אינן יודעים להיזהר ממנו ע"כ כל איש יבחר דרך הטוב לקיים בעצמו ודובר אמת בלבבו וחייב המזיק להרחיק עצמו מן נזק גדול הזה שפוגם בלישני' ומות (משלי יח, כא) וחיים ביד לשון בני אדם ואשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק במדת האמת כי חותמו של הקב"ה אמת^*טעם על המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז. וידוע מארז"ל (עי' סנהדרין צב, א וב"ר סה, טו) המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה שנאמר (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע כמת וכתועה ועובד עבודה זרה. וקשה למה נמשל מי שאומר שקר לעובד ע"ז בודאי ענין כמת הנזכר במלת כמתעתע אתי שפיר לדעת הגמרא דאתרא דלא אמרו שקר לא מת איניש בלא זמניה אמנם עינן עבודה זרה צריך טעם ודעת מה ענין זה לזה. ויראה כי בילקוט פרשת האזינו (רמז תתקמב ד"ה אל אמונה) הביא באריכות א"ר חנינא כל האומר הקב"ה ותרץ הוא כו' הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממדת שקר ועולה שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו ע"ש באריכות. וא"כ מכח שמדת השקר לא נברא מהש"י א"כ האומר שקר בע"כ יאמר שבורא אחר הוא שברא שקר ח"ו ואיכא שני רשויות ח"ו ע"כ כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה וע"י מדרש זה ראיתי ליישב^*טעם במדרש שהשליך הקב"ה אמת ארצה. ענין מארז"ל (ב"ר ח, ה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא) מלמד חסד אמר יברא כו' ואמת אמר אל יברא דכולא שקר צדק אמר יברא דכולא צדקה הוא ושלום אמר אל יברא דכולא קטטה הוא מיד נטל אמת והשליך ארצה שנאמר (שם שם יב) אמת מארץ תצמח וקשה למה השליך אמת ארצה יותר משלום וע"ד הנ"ל הוא מתורץ כי בשלמא השלום שאמר אל יברא דכולא עלמא קטטה הוא שפיר אמר כי כבר נברא המחלוקת בעולם כענין שמסיק במ"ר פרשת בראשית (ד, ו) מפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני מפני שבו נברא המחלוקת. ומה אלו שהם לתקונו של עולם וכו' א"כ המחלוקת וקטטה כבר היה בעולם משא"כ אמת דטען דכולי עלמא שקר הוא ושקר לא היה ולא נברא מהקב"ה וטענתו של אמת היה שקר לכן השליכו הקב"ה ארצה כי דובר שקר לא יכון נגד עיניו ומאחר שארחות י"י חסד ואמת יקיים כל איש הירא וחרד בלבו אחרי י"י אלהיכם תלכו וארז"ל (סוטה יד, א) והלא אש אכלה הוא אלא החזק במדותיו מה הוא מלא רחמים אף אתה כן. וכל המחזיק במדת האמת יזכה לראות בירושלים עיר הקודש בבניינה אשר עליה נאמר (זכריה ח, ג) ונקראת ירושלים עיר האמת ובכלל זה מספרי לשון הרע על בני ישראל פיהם כחץ שחוט וכחרב חדה ודוקרים איש את רעהו בחרב לשונם באחיו ידבר ובבן אמו נותן דופי. גם על גדולי ונשיאי ישראל שולח אמרתו תאלמנה שפתי שקר כאלה ישלם י"י כגמולם ויהיו לאות ולמופת לבני ישראל כדי לבער הרעה הגדולה הזאת מקרב ישראל אשר בעון זה נחרבו שני בתי מקדשות בעוונותינו הרבים וגרמה כמה רעות בעולם. ולא די שנקרא לשון הרע מי שמוציא רע על חבירו אף באם אומר טוב על חבירו וכוונתו לרעה רשע רע נקרא כמבואר בב"ב (קסד, ב) אמר רב דימי לעולם אל יספר בפני אדם טובתו של חבירו שמתוך כך כו'. ולא אליכם כל עוברי דרך זה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה חוטאים בנפשותם ובחרו במדת האמת לידע ולהודיע כי י"י הוא אחד וחותמו אמת. ובגלל הדבר הזה יאריכו ימיכם וימי בניכם. ותשבו לבטח בארצכם. אשר נשבע לאבותיכם. וברוך אל עליון אשר מלכותו ואמונתו לעד קיימת שוכני לגמור ולהשלים עמוד האמת:

השלישי: חנף המשבח רשע בפניו, ואומר לו: כמה איש נחמד ואדם טוב אתה! אך אינו מספר בשבחו ברבים, שלא יהיה לרבים למוקש. גם זה החנף גדול עוונו, דכתיב (משלי יא ט): "בפה חנף ישחת רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו". כי כשישבחנו יאמין לו, ויחשוב שהוא טוב, וירום לבו ויתגאה, ולא ישוב. כי כל מי שאינו צדיק, כשמשבחים אותו, יאמר בלבו: אמנם ידעתי כי כן הוא! וזה נשחת בחניפותו של זה.

בפרק קמא דתענית דף י"א (א), אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא רבי אליעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו אשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אליעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל הא איקרי קדוש, ההוא אגידול פרע קאי. ולר"א הא נקרא חוטא. ההוא דסאיב נפשיה. וכי א"ר אליעזר הכי, והאמר ר"א לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבא בעיר. לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסיד, עד כאן לשון הגמרא:

ועוד יש עבירה אחת הנקראת רכילות. איזהו רכיל? זה שהולך מזה לזה ואומר: "כך וכך שמעתי על פלוני!" – אף על פי שהוא אמת, הרי הוא מחריב העולם. והוזהרנו בזה כדכתיב (ויקרא יט טז): "לא תלך רכיל בעמך". ואיזהו רכילות? המגלה לחברו דברים שדברו ממנו בסתר. ותניא: מנין לדיין שלא יאמר: "אני מזכה וחברי מחיבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי?" לכן נאמר: "לא תלך רכיל בעמך". ואומר (משלי יא יג): "הולך רכיל מגלה סוד" (סנהדרין כט א).

וכדי לסיים בששה עמודים האלה שדברנו עד כה אמרנו וענינו לפרש פ' שירת הים כאשר שמה נרמזים מענין העמודים האלה כדאיתא בספרי והובא בילקוט פרשת בשלח (רמז רנא) תמן תנינן שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר' הונא בשם רבי אחא אומר עוברי הים פירשו אותו נחית בחסדך זה ג"י נהלת בעזך זה תורה עדיין היה העולם מתמוטט ואימתי מתבסס כשבאו אל נוה קדשך והיו מקריבים קרבנות ע"כ נבאר קצת פסוקים משירת הים ביד י"י הטובה עלינו. והנה קשה בפתח דבריו אז ישיר שני מלות דסתרי אהדדי ולא דמו להדדי כעוכלא לדנא כי מלת אז יורה על אותו עת ומלת ישיר מורה על העתיד כאשר רז"ל הרגישו בזה ואמרו (תנחומא בשלח י') אז שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתח"ה מן התורה. וע"ק ויאמרו לאמר למי אמרו כאשר בכל מקום מלת לאמר הוא לאחרים. וכאשר תנאים פליגי בזה במס' סוטה (לב, א) ר"ע דורש מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבור כקורין הלל רבי נחמיא אומר כקורין שמע. וא"כ גם עלינו חל חובת ביאור לבאר איזה דקדוקים ויתר הקושיות יתבאר ממילא רק נדקדק עוד קושיא אחת ויתורץ מיד מה מורה הכפל לשון וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים הל"ל מיד ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה זה שאמר שנית וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ועוד ראוי ליתן טוב טעם ודעת מה מורה לשונות כפולות זה אלי ואנוהו וכן אלהי אבי וארוממנהו הדורשי רשומות דורשים ואנוהו מלשון אני והוא כו' ואנו אין לנו אלא דברי הפשט. ומקודם אבאר מ"ר פרשת בשלח (כג, ב) אז ישיר משה הדא הוא דכתיב (תהלים קו, יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו אמר רבי אבהו אע"פ שכתב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם חזרו ולא האמינו שנאמר (תהלים קו, ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים מיד ויאמינו בה' ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה הה"ד אז ישיר משה ובנ"י אין אז אלא לשון אמנה שנאמר (בראשית לט, ה) ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וכתיב וכל יש לו נתן בידו הוי אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו במדרש הזה יל"ד חדא למה העמיד רבי אבהו דבריו על פסוקי תהלים ולא על דברי המקרא הלא כתוב במקרא בפירוש (שמות יד, לא) וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' וגם קשה והלא כבר במצרים כתיב (שם ד, לא) ויאמן העם וע"כ צריכין אנו לתרץ שבתחלה ובסוף היה חזק ואמיץ באמונה שלמה ובאמצעי היתה רפיא בידם האמונה. אלא ודאי כוונת רבי אבהו היה שדהמע"ה היה המקשן והתרצן בעצמו כי קשה ליה למה כתיב בתורה ויאמינו בה' הלא כבר כתיב ויאמן העם ותירץ אבותינו לא השכילו במצרים והיתה האמונה רופפת בידם ואח"כ כשראו הנסים על הים חזרו לאמונה הקדומה ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ועוד הקשו המפרשים במה שאמר בזכות אמנה שרתה עליהם רוה"ק למה יחשב להם לזכות האמנה. אחרי שראו עין בעין הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה בימים ההם ובזמן ההוא וכי לא היה להם להאמין בה' על חסדיו המרובין. לבאר זה אקדים עוד מדרש פרשת בשלח (שם יב) ד"א אז ישיר הה"ד (תהלים מ, ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון מבור שאון זה מצרים מטיט היון מטיט ולבנים ויקם על סלע רגלי זה הים כונן אשורי שעברו ביבשה מיד ויתן בפי שיר חדש. גם המדרש הזה אומר דרשני מה חידש דהמע"ה בדבריו והלא זיל קרי ביה רב הוא שהלכו ישראל ביבשה תוך הים ואמרו שירה. הענין הוא אלו ב' מדרשים בקשו לתרץ ב' קושיות עצומות א' מלת אז ישיר מלת אז צריך ביאור ועוד ק' שמצינו במ"ר פרשת וירא (נו, ב) על פסוק (בראשית כב, ה) ונשתחוה ונשובה אליכם אמר רבי יצחק הכל בזכות השתחויה אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחויה. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה שנאמר (שם כד, א) ויאמן העם ויקדו וישתחוו. התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה (שמות ד, לא) וישתחוו מרחוק. חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר (שמ"א א, יט) וישתחו שם לה'. הגליות אין מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והשתחוו לה'. ב"ה לא נבנה אלא בזכות השתחויה (תהלים צט, ה) שנאמר רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו. המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר (תהלים צה, ו) בואו נשתחוה נכרעה נברכה וגו'. וא"כ הרי לך לפניך שכל הנעשה לישראל לא היה אלא בזכות השתחויה ומדוע כשהלכו ביבשה תוך הים למה לא כרעו והשתחוו לפני המקום ב"ה כדי שיועיל להם זכות של השתחויה להציל אותם מסערות הים אלא הענין הזה גילה לן המדרש בדבריו של דוד המלך ע"ה וזה חידש דוד המלך ע"ה בדברי חכמתו כי הוא רצה להפליג מגדולת וגבורת ה' שהמים היה לישראל לחומה כתיב ורצה לטבעם כדאיתא במדרש ששר של ים אמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז וכו' וע"פ הטבע היו ראויים לטבוע כמו המצריים ומחסדי ה' המרובים גער בים סוף ויוליכם בתהומות והצלתם לא נעשה בטבע כמי שמצינו ביבמות (קכא, א) תניא אמר ר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו רבי עקיבא כשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה ואמרתי לו בני מי העלך ואמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לה ראשי כו' עד כמה גדולים דברי חז"ל מים שאין להם סוף אשתו אסורה כו' ואם כן מצינו לפעמים שנצול אדם מן הים ע"י שמנענע בראשו והרכין לגלי הים וזה גילה לן המדרש ויקם על סלע זה הים ר"ל מה שכונן אשורי שישראל היו נצולים מן הים לא היה מלך השתחותם והרכינו ראשיהם לגלי הים אדרבה הלכו בקומה זקופה כי ה' הוליך את הים ברוח קדים וישם אותו לחרבה מצד גזירותיו ב"ה וזהו ויקם על סלע רגלי שהקימני בקומה זקופה לא בכובד ובהכנעה ראש ועוד חידש לנו המד' ההשתנות שיר' הים משיר הבאר כי שירת הבאר נתנה לישראל תחלת מ' שנה ולא אמרו שיר' אלא לסוף מ' שנ' כפירש"י בפ' חקת (במדבר כא, יז) ושיר' הים אמרו מיד וזהו כונן אשורי ואמר המדרש מיד ויתן בפי שיר חדש וא"ש אז ישיר מיד בעת ההיא היו משוררים ומהללים לה' לאפוקי שירת הבאר לא היה כי אם לסוף מ' שנה. והשתא א'ש למה לא השתחוו ישראל בחרדת הים להקב"ה כי ישראל בקשו להגדיל הנס הגדול שעשה להם הקב"ה ולהודיע שהכל נעשה ברצון הקב"ה ע"י פקודיו וגזירותיו. לכן הלכו בקומה זקופה ולא השתחחו כלפי שכינה בעת ההיא פן יטעה הטועה ויאמר לאמר שהשתחוו לגלי הים בנענוע ראשם כאשר עשה ר"ע. ולא היה נס מפורסם שנעשה ע"י הקב"ה רק ע'פ הטבע באם מנענע אדם ראשו לגלי הים אז הוא שקט מזעפו. וכעין דרך זה ראיתי ליישב מדרש חזית שיר השירים (ד, ג) כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו אז ישיר ומדברך נאוה שמראין באצבע ואמרו זה אלי כו' באותו שעה התחיל משה משבחן כפלך הרימון רקתך הריקן שבכם מלאים מצות כרמון. וקשה למה משבחן באמירה זה אלי ואנווהו יותר מכל השבחות ותהלות שאמרו בשירה הלא רבים הם. וע"ק למה כינה אותן בשעה ההוא בשם ריקים ואמר כפלת הרמון רקתך. הענין הוא על דרך מארז"ל (מכילתא בשלח יד) ע"ז עברה עם ישראל בים שנאמר (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. על זה אמר ומדברך נאוה שהיו מרמזין באצבע ואמרו זה אלי הקב"ה כי באם לא היו מרמזים באצבע ואמרו סתם זה אלי היה חלילה מקום לטעות שאמרו זה אלי לע"ז שהלכה עמהם ולכן היו מרמזים נגד השכינה. ובעבור זה שהיה עבודה זרה עמהם אע"פ שלבם היה לשמים ובכל זאת קרא אותם ריקים. וא"כ על נכון הוא למה לא כרעו והשתחחו בים כדי שלא יאמרו שהשתחחו לגלי הים ותהיה הצלתם בדרך הטבע רק ה' פעל כל זאת. ובזה שפיר מתורץ כל הדקדוקים שבפסוקים ובמדרש הראשון וע"ד גמרא דפסחים (קיח, ב) ואמת ה' לעולם דגים שבים אמרוהו כדרב הונא דאמר ר"ה ישראל באותו הדור מקטני אמנה היו וכדדריש רבה בר מרי מ"ד (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו א"ל אני נותן לו אחד ומחצה כו'. ועוד צריך לדעת מה שכתב המרדכי בסוף יבמות (סימן צב) בתשובת הר"ר אליעזר מורדין מדקאמר מים שאין להם סוף אסורה ולא אמר לעולם ש"מ שאין איסורה איסור עולם וכן נראה שתלו רבותינו הדבר על רבני הדור כו'. והאריך שמה במאוד להתיר אשה שנתעגנה ד' שנים שנטבע בעלה ב"מ וכו' ומיהו ה"ר אברהם כתב דקשה להתיר כו' ע"ש. וא"כ ע"פ שני הקדמות אלו יובנו הפסוקים תחלה אמר ויושע י"י ביום ההוא כוונתו שע"י שביום ההוא היו מקטני אמנה וזה גרם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים שאמר הקב"ה לשרו של ים פלוט אותם ליבשה ואחר כך אמר וירא ישראל את היד הגדולה זה ראייה אחרת שנתן מתנה לדגים שבים וחזר ונטלה מהם וא"כ עי"ז היה להעלות מורא על ראשם להרהר אחרי הבטחות הקב"ה שהבטיח אותם לתת להם את ארץ כנען פן ואולי יחזיר ויטול מהם כאשר נעשה לדגים שנתן להם מתנה וחזר ונטלה מהם ובאמת עבירה גדולה היא בהרהורי הדברים האלה כאשר אברהם אבינו ע"ה נענש על ככה באמרו במה אדע וגו' וא"כ היה להם לישראל להרהר אחרי מעשה אלהינו ובכל זאת לא הרהרו אחריו והאמינו בו ובהבטחתו לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ובמשה עבדו ובאמת גדולה אמנה זו היתה בהם. והנה הוקשה להפסוק למה באמת עשה י"י ככה ונתן פתחון פה ומקום לטעות ואם בשביל תערומת ישראל שלא יאמרו המצרים עולים מצד הב' של ים בעבור זה לא היה צריך לפלוט אותם ליבשה כי הלא לסוף ד' שנים ישתקעו שמם ויאבד זכרם כדעת רבי אליעזר מורדין וא"כ ממילא יתפרסם שכולם מתים ונטבעים תוך הים. עז"א אז ישיר בעת ההיא היו צריכין לשורר להקב"ה כי היו מקטני אמנה ולא היו חזקים באמונת י"י ובאם לא היה פולט אותם לא היתה אמונת' שלימה וחזקה כי אם לאחר ד' שנים לכן פלטן הים כדי שתהיה אמונתם שלמה לכן אז ישירו תהלות י"י מיד משא"כ בשירת הבאר לא היו צריכין לומר תכף. ובזה מסולק הקושיא במדרש מה שחשב לישראל האמונה לזכות וע"י האמנה זכו לרוח הקודש לאמר שירה וכי לא היה לישראל להאמין ע"י הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא הוא הדבר אשר דברתי מאחר שישראל ראו שהקב"ה נתן מתנה לדגים וחזר ונטלה מהם א"כ היה להם מקום להרהר פן ואולי יעשה גם להם בנתינת ארץ ואפי' הכי לא הרהרו אחרי המקום לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ומש"ה זכו לרוח הקודש. ובזה מתורץ גם הקושיא ראשונה על רבי אבהו למה העמיד דבריו על המקראות בתהלים ולא על המקרא' שבתורה כי בתורה לא מוכרח שלא האמינו באמצעית דילמא האמונה שהאמינו במצרים היה עדיין תקוע בלבם רק על השנותד בר פעמים שחזר ואמר ויאמינו בי"י הוא מחמת הסברא שראו שלקח הקב"ה המתנה שנתן לדגים והיה להם להרהר אחריו ולא עשו כן רק האמינו בי"י לכן הוכרח הפסוק להחזיר ולכתוב ויאמינו בי"י. משא"כ בתהלים מפורש בהדיא אבותינו לא השכילו מוכח מזה שנתבטל האמנה מהם באמצעית רק בקריעת ים סוף חזרו והאמינו לכן חזר הפסוק ואמר ויאמינו בי"י. ובזה הוא מרומז עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה אלהי אבי וארוממנהו ר"ל כי מה שלא השתחוו בים לא היה אלא כדי לקיים רוממו י"י אלהינו והשתחוו להר קדשו שהעיקר התרוממות לי"י אלהינו הוא השתחויה להר קדשו והשתחויה לא היה אפשר בים כדי שלא יאמרו שהשתחוו לגלי ים לכן אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ר"ל י"י היה לי לישועה להצלני מי"ם ולא היה בדרך הטבע לכן אלהי אבי וארוממנהו לבד בלא השתחויה ולא כמ"ש במקום אחר והשתחוו להר קדשו. ומה שהזכרתי שאברהם היה נענש על שאמר במה אדע יתבאר אגב הגמ' בברכות (ז, ב) אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר י"י אלהים במה אדע כי אירשנה אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר (דניאל ט, יז) ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך למען אדני למענך מיבעי ליה אלא למען אברהם שקראו אדון וקשה באמת למה לי נענה אלא בזכות אברהם ולא בזכות יצחק ויעקב וע"ק לפי מדרש רבה פרשת בראשית (יז, ד) בענין קריאת השמות שקרא אדם לכל הנבראים אמר הקב"ה ולי מה אתה קורא א"ל אדון מפני שאתה אדון על הבריות והנה נמצא שאדה"ר קרא להקב"ה אדון ולמה אר"י מיום שנברא העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון ודופק לומר שהגמרא ומדרש פליגי אהדדי. ועוד הקשו התוס' וא"ת אמאי לא מייתי קרא אדני אלהים מה תתן לי שהוא מוקדם בתורה וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדרן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן צ"ל שהרי אברהם היה בן ע' שנים בברית בין הבתרים ואחר הדברים האלה נאמר לי אחר מלחמות מלכים ובמלחמות מלכים היה בן ע"ג שנים כוו' ע"ש ויראה לי לתרץ כל הקושיות על אופן זה ע"פ מה שמסיק בפסיקתא והובא בילקוט יהושע (רמז יד) והנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא) ארשב"י כ"מ שנ' אדון עוקר דיורין ומכניס דיורין וזה בנין אב לכולן עוקר כנעניים ומכניס ישראל וכן הוא אומר (יט, ד) נאם האדון י"י צבאות אביר ישראל וגו' ואשיבה שופטיך וגו' וענין דרוש זה גילה לן אברהם במה שקרא להש"י אדון ע"ש שעוקר דיורין ומכניס דיורין וזה מרומז בפ' במה אדע כי אירשנה כי הבטיחו לתת לו את ארץ כנען לעקור הכנעניים ולהכניס ישראל ומאחר שגם דניאל ביקש על זה האר פניך על מקדשך השמם ר"ל שיעקור האומות ויכניס ישראל משום הכי קראו אדון וגילה לן ממי למד זה מן אברהם ואמר למען אדני למען אברהם שקראך אדני ובזה הוא מתורץ קושיות התוספת למה הביא קרא המאוחר ולא המוקדם בתורה כי בקרא המוקדם לא מוכח שמ"ה קרא להקב"ה אדני מחמת שעוקר דיורין ומכניס דיורין רק אגב אורחא הזכיר שם הזה משא"כ בפסוק שאמר שאח"כ יש קושי' בפ' שכתוב ויאמר אליו אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת ובתשובת אברהם כתיב ויאמר אדני אלהים במה אדע וק' היה לאברהם להזכיר השם המיוחד ב"ה אשר בו נגלה אליו י"י וכעין זה מצינו בפרשת וישלח (בראשית לב, י) גבי י"י האומר אלי ופירש"י שם ושם נגלית אלי בשם המיוחד וכו' בשלמא לעיל לא קשה אף שכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונזכר שם הויה כי זה לא דבר י"י הוא רק הפסוק סיפר לנו המעשה שדבור י"י היה אל אברהם ונוכל לומר שאברהם הזכיר שם אדון אגב אורחא בלא טעמא משא"כ לקמן כתיב ויאמר אליו אני י"י דיבר הקב"ה עמו פנים בפנים והזכיר שם ההויה. וא"כ קשה למה הזכיר אברהם בתשובתו שם אדני ולא השם המיוחד אלא גילה לנו שבקשתו היה על במה אדע כי אירשנה דהיינו לעקור הכנענים ולהכניס ישראל ומאחר שמפורש במקרא זה יותר מפסוק הראשון לכן הביא מקרא המאוחר ונכון הוא ונחזור לעניינינו לתרץ הכפולות במקרא ויאמרו לאמר. ואקדים מ"ש א"א מ"ו ז"ל בפרשת בשלח וז"ל יש לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת במה שארז"ל (מדרש הרנינו) אין גומרין הלל בשביעי של פסח אף שהוא י"ט משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה וכן ארז"ל (סנהדרין לט, ב) על (דה"ב כ, כא) בצאת החלוץ אמרו הודו לה' ולא כי טוב וק' על זה הלא כתוב (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה ומזוהר (ח"א קכא, ב) למדתי תירוץ דלא שייך רנה באבוד רשעים אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי אבל כשלא נתמלא סאתם רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל אין לומר שירה וזה"ש על אודות ישראל וכן כתיב מפני בנ"י כלומר בשביל ישראל עז"א מעשה ידי טבעו בים כלומר עדיין הם מעשי ידי שלא נתמלא סאתם רק על אודות ישראל הטבעתים בים ואתם אומרים שירה עכ"ל אבל יש ע' פנים לתורה ואנכי אענה גם חלקי ויתבאר ע"פ מדרש רבה (שמו"ר כג, ב) תשורי מראש אמנה (שה"ש ד, ח) עתידין שיאמרו ישראל שירה לע"ל והוא כפול לשון כי די היה באמרו עתידין או לעת"ל הענין הוא שמדת הדין שמיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להש"י אף שעדיין לא נתקיים ההבטחה כי זהו מצד האמונה שמאמין בי"י ומה שמרע"ה איחר מלומר שירה עד שנעשו המעשים בעצם זה היה בשביל שישראל עדיין לא היו באמונה חזקה הה"ד ויאמינו בי"י ובמשה עבדו אז ישיר משה וגו' ולא מקודם משעה שהבטיח הקב"ה שיבקע הים כן מצאתי תירוץ זה בספר ברכת אברהם בהקדמתו מה שגילה לו אליהו הנביא בחלומו כשנעשה לו נס בים ע"ש באריכות וע"ז אמרו רז"ל בחלק (סנהדרין צד, א) ביקש הקב"ה לעשות סנחרב גוג ומגוג וחזקיה מלך משיח אמרה מדת הדין רבש"ע ומה דוד מ"י ע"ה שאמר כמה שירות ותשבחות ולא עשיתו משיח וחזקיה שלא אמר לפניך שירה וכו' וקשה והלא כתיב (ישעיה לח, ט) מכתב לחזקיה אלא לפניך דייק כלומר שלא הקדים לו' שירה לפניך קודם שנעשה הדבר ובזה יתבאר תשורי מראש אמנה עתידין יאמרו ישראל שירה לעת"ל דהיינו על הנסים שיתבשרו עליהם יקדימו לשורר מיד קודם שיתקיים הדבר וזהו על לעתיד לבוא וזהו תשורי מראש אמנה כלומר תתחיל לשורר מראש דהיינו מקדם אשר נעשה ובזה מתורץ מה שהפקיד הקב"ה ואמר מעשה ידי טבעו בים כלומר לאחר שטבעו בים אתם רוצים לומר שירה ולא אמרתם מקודם מיד בשעת ההבטחה ע"כ דברי א"מ תשואת חן חן לדבריו ול"נ לפ' ג"כ על ב' אופנים הא' משד"ר רז"ל בפ' הניזקין (גיטין נו, ב) גבי מכב"י מי כמוך באלמי' כו' עמד עליו נחשול שבים לטבעו אמר אין כוחו אלא במים בא פרעה טבעו בים בא סיסרא טבעו בים אף הוא עומד עלי לטבעני במים אם גבור הוא יעלה עמי ליבשה כו' ועוד מסיק במ"ר פרשת בראשית (ד, ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני אמר הקב"ה הואיל המים הללו לקו בהן דור המבול דור הפלגה דור אנוש לפיכך אל יכתוב בהם כי טוב וטעמו נראה שעל ידי המים כביכול בא בפי הרשעים לאמר שאין כחו אלא במים וזהו גנאי לכבוד המקום ברוך הוא על זה נראה לי לדייק מעשה ידי טבעו בים בים דייק ואם כן פן יאמרו הרשעים כאלו אין כחי אלא במים חלילה ואתם רוצים לומר שירה הפן השני הוא ע"ד מ"ר פרשת תזריע (יד, ב) אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב לו, ג) אמר ר"ע הלשון הזה משמש בלשון שירה ולשון דבר לשון שירה על שבחן של ישראל ולשון דבר על מפלתן של רשעים והנה היו שבחן של ישראל שהלכו בתוך הים ביבשה ושמה היה מפלתן של מצרים וזהו אז ישיר משה ובנ"י את השירה על שבחן של ישראל ועל מפלתן של מצרים כתיב ויאמרו לאמר ר"ל לא אמרו שירה רק בדרך אמירה אמרו שבח וזהו ויאמרו לאמר וזהו מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה ר"ל השבת לא היה בדרך שירה רק בדרך אמירה בעלמא והנה הן לדברי אדוני אבי ז"ל והן לדברי ידוייק כל המאמר דהיינו מעשה ידי שלא נתמלא סאתם וכן טבעו בים וכן שירה המשכיל יבין וימצא דבר טוב ולפי שבים היה שבחן של ישראל ופורענותן של מצרים אמרתי לבאר מדרש רבה פרשת בשלח (כא, ו) ואתה הרם מטך (שמות יד, טז) אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא אתה אומר לי שארקע הים וכו' והרי אמרת (ירמיה ה, כב) אשר שמתי חול גבול לים והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם א"ל הקדוש ברוך הוא לא קראת מתחלת התורה מה כתיב בה (בראשית א, יט) יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו כך התניתי בעמו מתחלה שאני קורעו שנאמר (שמות יד, כז) וישב הים לפנות ביקרר לאיתנו לתנאי הראשון וקשה מה מורה הב' לשונות לא קראת מה כתיב בה מה היה חסר המקרא באם היה אמר לא קראת בתורה יקוו לי המים. ועוד קשה למה הזכיר התנאי כששב הים לאיתנו ונקרע הים מקודם יותר נכון היה להזכיר התנאי בעת שיקרע הים וביותר ק' מה א"ל הקב"ה לא קראת בודאי אי הוי קרא הוי ידע ונ"ל לתרץ על ב' אופנים הפן הראשון משה רבינו ע"ה ידע שהקב"ה מקיים התנאי שלו ושבועתו וחשב בדעתו שלטובה מקיים הקדוש ב"ה השבועה ולא לרעה שיטבעו המצרים בים דומיא שמצינו מארז"ל (סנהדרין לז, ב) גבי פתחה הארץ את פיה לטובה וכו' ותמה מרע"ה אם יטבעו מצרים בים איה שבועתו אשר נשבע ועוד לך לדעת מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית (ה, א) ויאמר אלהים יקוו המים ר"א ב"כ בשם רבי לוי יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם וכתב בעל מ"כ מדכתיב יקוו לשון כבד ולא כתיב ויקוו לשון קל פירושו יהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ובזה יומתק לא קראת מתחל' התורה יקוו המים מה כתיב בה ר"ל מה כתיב בה במלת יקוו שנכתב בלשון כבד למה כתוב כך אלא יורה על מה שהקב"ה עתיד לעשות בהם שיהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ומצרים א"כ היה התנאי שיקרע הים גם לרעה ולכן הזכיר התנאי גבי וישב הים לאיתנו כי כשחזרו המים היו נטבעים המצרים ולזה היה צריך תנאי משא"כ כשנקרע הים לא היה צריך לתנאי כי עדיין לא נטבעו המצרים וזהו רמז לנו הפסוק וינהגהו בכבודת בכבדות דייק מכח שנכתב יקוו המים בל' כבד להורות שיקרע הים לרעה למצרים.

ויש הרבה עניים אשר תאוה נפשם לתן את בתם לתלמיד חכם, אבל מה יעשו שאין ידם משגת לתן מהר ומתן לפי צרך התלמיד חכם, מכל מקום חיובא רמיא לעשות כל אשר בכחם ולדלג על ההרים לקבץ כדי לזכות לתן בתם לתלמיד חכם. ואם לא יוכלו עשות זאת או שאין בנמצא במקומו תלמיד חכם, על כל פנים יבחר לו בחור טוב, זרע אנשים, יודע ספר וירא ה', ואל ימסר בתו לעם הארץ רע מעללים, שהוא כמשליך בתו לכלבים, ותלנתה עליו תהיה כל ימי חייה כי עכר אותה, ועכר שארו אכזרי (משלי יא יז). ועל דרך שאמרו (יבמות סג, ג) מתון נסב אתתא הכי נמי צריך להיות מתון קדם תתו את בתו לאיש, ויבדק אחריו יפה יפה עד אשר ידע בברור מה טיבו, ויראה אותו כי טוב הוא אז יתן לו את בתו. והן אמת כי מה' אשה לאיש והוא מזוג זווגים ומושיב יחידים ביתה, מכל מקום כבר מלתא אמורה פשר דבר לקמן בערך ''זווג'', עין שם:

אַדְהָכֵי יָתִיב הַאי בַּר נָשׁ וְנָאִים תְּחוֹת אִילָנָא, וְחַבְרֵיהּ אִתְרָחִיק מִנֵּיהּ וְהָלַךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּא: הַשְׁתָּא נֵיתוּב מֵרָחוֹק וְנֶחֱזֵי, דְּוַדַּאי בָּעֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִרְחַשׁ לֵיהּ נִסָּא. אַדְהָכֵי חָזוּ דְּמוּת כְּשַׁלְהֶבֶת עִם גֶּחָלִים עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְנָחָשׁ אֶחָד נָחִית מֵאִילָנָא חַד, וּבָעֵי לְהָמִית הַאי גַּבְרָא. קָם הַאי שַׁלְהוּבָא וְרָהִיט עַל רֹאשׁ הַנָּחָשׁ — וּמִית הַנָּחָשׁ, וְשׁוּב לֹא נִרְאֶה הַשַּׁלְהוּבָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָא אֲמִינָא לְכוֹ, דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֵי לְמִרְחַשׁ נִסָּא לְהַאי גַּבְרָא, וְלָא תִּפּוֹק זְכוּתָא מִנֵּיהּ? אַדְהָכֵי אִתְעַר הַאי גַּבְרָא וְקָם וְאָזִיל לֵיהּ. אַחְדוּ לֵיהּ רַבִּי חַיָּא וְרַבִּי יוֹסִי וְיַהֲבֵי לֵיהּ לְמֵיכַל. בָּתַר דְּאָכַל, אִתְחַוִּיאוּ לֵיהּ נִסָּא דְּרָחִישׁ לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. כִּי יֵשׁ אִילָנָא דְּחַיֵּי, וְיֵשׁ אִילָנָא דְּמוֹתָא; וְהָעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים מַחֲזִיק בְּאִילָנֵי דְחַיֵּי, וְהָעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים רָעִים מַחֲזִיק בְּאִילָנֵי דְּמוֹתָא. וְהַאי גַּבְרָא, דְּאַחֲזִיק בִּצְדָקָה, וְיָהִיב פַּרְנָסָה לֶעָנִי, וְעַל יְדֵי צְדָקָה זוֹ הָיָה נִצּוֹל מֵאוֹתוֹ חִוְיָא וְהִתִּישׁ כֹּחַ אִילָנָא דְּמוֹתָא. עַד כָּאן.

נחזור לעניינינו, נגד ח' אלו מה אנו ומה חיינו כו'. מה אנו נגד השמיעה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ק פה, ב) חרשו נותן לו דמי כולו. מה חיינו נגד אכילה ושתיה, כדי חייו היינו מזונות. מה חסדנו נגד העינים, כמו שכתוב (תהלים כו, ג) כי חסדך לנגד עיני. מה צדקותינו נגד מצח הראש. בפ"ק דתענית דף ח' (א) דריש ר' אמי, צדק משמים נשקף (תהלים פה, יב) על גשמים שהם צדקה. ולעיל בדף ז' (ב) אמר רב שילא א"ר המנונא, אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר (ירמיה ג, ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. על כן אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, ובצדקה מרים ראש דכתיב (משלי יא, כו) וצדקה לראש משביר. מה ישועתינו נגד הפנים, כמו שכתוב (תהלים פ, ד) האר פניך ונושעה ישועות פני ואלהי. מה כחנו, גבור ורב כח, איזה גבור הכובש כעסו חרון אף (אבות ד, א). מה גבורתינו גבור כארי בלב, לא להיות לב חומד, והוא מצד רחב לב הגאוה. מה נאמר לפניך נגד לשון מדברת גדולות, ועל אלו המה אמר (דברים י, יב) מה ה' שואל ממך, להיותך נחשוב למה בכל אלו, וכל זה הוא ועתה עת ה', רצה לומר בעולם הזה, אבל לעתיד מה רב טובך אשר צפנת וגו' (תהלים לא, כ), שם אוצר הכבוד. ואז ה' שואל ממך, רצה לומר יש לו דין שואל. מה שואל חייב באונסין, כך הקב"ה בתשלום השכר לעתיד. ועל זה שאמרו רז"ל (ברכות ו, א) חישב לעשות מצוה ונאנס כו'. ואמר ללכת וגו' ולאהבה אותו בכל לבבך בכל נפשך, הזכיר ב' דברים אלו להיות אלו ב' השלימות קיימים לנצחית בסוד ישורון וישראל שפירשתי. מכל מקום רומז ג"כ שלימות הממון בקרא אח"כ לשמור וגו' אשר אנכי מצוך היום, כי זה אינו נוהג אלא היום כמו שכתבתי לעיל. וזהו שאמר לטוב לך דייקא:

וכל המחסר ממונו בצדקה אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת. באו אחיו וחביריו ואמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך. אמ' להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בהם ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אבותי גנזו מה שאין עושה פירות ואני גנזתי מה שעושה פירות, שנאמר (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (שנא' ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא), שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

לשון הרע הוא הראש שרש פורה ראש, כי הוא שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים (ערכין טו ב), וכבר כרתו דוד המלך עליו השלום דכתיב (תהלים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות. ולשון הרע הוא המדבר בגנות חברו אם הוא דבר שלא יש בו נקרא גם כן מוציא שם רע, ואם הוא אמת נקרא לשון הרע כל שלא היה מפרסם וזה מגלהו הולך רכיל מגלה סוד (משלי יא יג) שטוען דברים מוליך ומביא ואומר פלוני עשה לך כך, או דבר עליך כך וכך. גדול עונם כי חץ שחוט לשונם וקבר פתוח גרונם, אבל אם רואה שיבוא נזק על חברו חיב לגלות לו כדי שישמר, על זה נאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל בעמך ולא תעמד על דם רעך אני ה':

הנהגה - כל אדם צריך להיות לו הנהגה טובה לידע להתנהג עם בניו הקטנים ועם בניו הגדולים ועם אשתו ועם משרתיו, וביותר צריך הנהגה לפרנס על הצבור לידע להתנהג עמהם לפי צרך שעה ולפי מה שהם לפי דעתם ולפי מדתם בסבלנות גדולה. וההנהגה צריכה רבה להתנהג לפי הצרך, ובפרט למנהיגי הערים לפי חכמת ההנהגה כך יהיה תקון העיר ושלומה, ועם שאפלו אם יהיה דבר ומנהיג גדול לא יוכל לצאת ידי חובתו שיהא רוח כל העיר נוחה הימנו, כי לא כל הדעות שוים, ואפלו משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובתו עם ישראל, רק דין להם למנהיגים לצאת ידי חובתם אלבא דרבא. וגדר לדבר להיות שומע לעצה, כי מרבה עצה מרבה חכמה (אבות ב, ז), ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד). וגדר שני להיות מתון מתון, חושב מחשבות לראות את הנולד ופונה לכל הצדדין שאינו מתקן. ואל השלשה לו בא, שהיא עולה על גביהן, שיהא נמלך בקונו וישפך נפשו לפני ה' אלו דברים שאין להם שעור, לא כל האדם ולא כל העתים שוות, ולכן צריך שיהא חכם ומבין מדעתו, ואם אינו סומך על ידיעתו שידע להתנהג כפי צרך שעה, יהיה כלל זה בידו, להתנהג לעולם עם כל אדם ברכות ופנים שוחקות ומלות מתוקות, כי ודאי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ובפרט בדורות הללו שחצפא יסגא אפלו הבנים קטנים אינם מקבלים כל כך קשות, ולשון רכה תשבר גרם (שם כה טו), כלי האי ואולי יהיו דבריו נשמעים, ובזה יהיה אדם אהוב למעלה ונחמד למטה כל הימים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

וכל האמור בענין יגדל החיוב עשות חסד עם הוריו ועם יוצאי חלציו ועם קרוביו הקרוב הקרוב קודם, על דרך שאמרו ענייך קודמין וכו' (ב''מ ע''א א), ומבשרך אל תתעלם (ישעיה נח ז). וביותר ויותר יגדל החיוב עשות חסד עם עצמו וגופו, וגומל נפשו איש חסד (משלי יא יז). וכמו שאמרו (ילקו''ש משלי רמז תתקמז) על הלל הזקן שכשהיה הולך לאכל היה אומר אלך ואגמל חסד עם אכסניא שיש לי, דהינו נשמתו, דכתיב (שם) גומל נפשו איש חסד. וידוע מאמר רבותינו ז''ל חייך קודמין (ב''מ סב א). באפן שמצות עשות חסד לוית חן היא לכל מלי דעלמא וכל שכן לכל מצוות שבתורה. וכי יתן אל רוחו ויכון לבו לכך, הא ודאי פשיטא שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר על החסד, שאם עושה כל דהוא נחת רוח לחברה הרי גומל עמו חסד:

אחלצהו. (משלי יא, ח) צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (עי' אסת"ר ד, א):

ועוד צריך המורה להיות לבו כלב האריה, ולא יחניף ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, ויקב הדין את ההר (סנהדרין ז, ב), לא ישוב מפני כל ולא יחוס על חסרון כבודו וחסרון הנאתו, כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ויחקר וידרש וילמד חפוש מחפוש עד מקום שידו מגעת, לדעת מה נמצא בעיר, מעשים אשר לא יעשו, ויגדר פרצות העיר, ויתקן תקנות והנהגות ישרות, לפי צרך שעה ברוח דעת ויראת ה'. ואם המצא ימצא איש או אנשים בני בליעל עוברי עברה ויוצאים מן השורה, יוכיחם בשבט לשונו, ואם לא ישמעו, יוסיף להכותם מכה רבה וירדפם עד החרמה, כי כשאין דין למטה, יש דין למעלה, חס ושלום, ולא יגור מפני איש (דברים א יז), רק יעשה מעשיו לשם שמים לכבוד צורו, והוא יהיה בעזרו והיה אדירו, והכל בסדר נכון בעצת השרים והסגנים, ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) ושומע לעצה חכם (שם יב טו). וכבר מצינו (סנהדרין לח, ב) בהקדוש ברוך הוא שנמלך במלאכי השרת כדי ללמד דעת את העם שיטל הגדול עצה מן הקטן, וזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגניתא (זוה''ק ח''ג קנז ב). וגם צריך המורה שידרש לעם את חקי האלקים ואת תורותיו ודרך חיים תוכחות מוסר, אולי יעשו דבריו פחות, אם לא למאה לעשדה, ואם לא לאחד:

ומה טוב ומה נעים שממני הזמן לא יסמכו על בינתם, ויחלקו כבוד אל הזקנים ושרי העיר, ויתיעצו עמהם על כל דבר ודבר ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), והם יהיו להם מעיר לעזר נגד הרוצים להתריס כנגדם. ובודאי שמי שהוא בר דעת, אפלו אם יראה שממני הזמן עשו לפי מה שנראה בעיניו שהוא כבודו, בענין עלית ספר תורה, או במקום ישיבת בית הכנסת וכדומה, לא יקפיד, ויעביר על מדותיו, כי דרך איש ישר בעיניו. וכל אחד בזמנו שהוא משרת בקדש יעשה מה שלבו חפץ ומה שנראה לו בינו לבין קונו, ולא יהא פוצה פה ומצפצף. וכך יתקנו בכל עיר לתקון העיר ולישוב העיר. ואף אם ירצה לדבר ולהשמיע קולו, ידבר דבריו בנחת באהבה ואחוה כאשר ידבר איש אל רעהו, שלום בתחלה ואהבה בסופה, זוהי דרך ישרה:

ולכן מה טובה החברה לענין התורה כי ברזל בברזל יחד, וגם במלי דעלמא שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואם רוצה לסמך על ידיעתו מפני סבה שאין לו עם מי לדבר יעשה זאת, אולי יש תקוה, שעל כל דבר שעולה על רוחו בהשקפה ראשונה בין בתורה בין במלי דעלמא, יבקש ויחפש לסתר את עצמו בינו לבין עצמו כאלו איש עומד לקראתו, ומבקש בכל תקף להפיל סברתו ארצה, ומתוך הוכוח יתברר האמת כלי האי, ואולי יגיע אל דרך האמת, אבל אם יבקש להעמיד דעתו שגיאות מי יבין, כי אין דבר קל כמו להיות האדם טועה בדמיונו, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי צריך עיון רב, ורחמין למבעי מהחונן לאדם דעת ינחנו בדרך אמת:

עצה - שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), ומה טוב שיהא לאדם חבר טוב, איש עצתו יודיענו ואל בינתו אל ישען, כי כל האדם כוזב, וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואפלו הגדול יטל עצה מן הקטן, כמו שמצינו בהקדוש ברוך הוא שאמר (בראשית א כו) נעשה אדם. ונמלך במלאכי השרת, ללמד אדם דעת שבמקום שאין גדולים וזקנים, יטל עצה מן הקטנים, אבל צריך שיהא אוהב נאמן אצלו, שאם לא כן יותר טוב שלא יטל עצה ממנו, דשמא ישיאנו עצה שאינה טובה, או שמא ישיאנו עצה טובה לפי תמו והוא יחשד בכשרים ויניח עצתו, או ילך אחר עצתו ואפשר שלא יצא טוב לו ויבוא לחשדו. ואין אוהב נאמן לאיש כמו אשתו, לכן אמרו (ב''ב נט ב) אתתך גוצא, גחין ולחיש לה, אבל מאחר שדעתן של נשים קלה, יותר טוב שילך אצל חכם שנהנים ממנו עצה ותושיה, ויטל עצה ממנו שהוא ייעצנו עצה הוגנת על פי התורה, ועל פי הישר בשכל טוב. ומסתמא כל שהוא תלמיד חכם, הוא נאמן רוח מכסה דבר ומיעץ עצה טובה והוגנת, אפלו אם היה נוגע בדבר, וכל שכן שעל הרב כיון שאינו סוחר אינו נוגע בדבר:

ערב - כתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט) רעה אחר רעה תבוא לערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ. דהינו שתובעים את הערב תחלה. והן עתה לפי מנהג העולם ותקנת השוק כל הערבות הוא כמעט כהאי גונא, שמי שנוטל ערב אינו רוצה לילך בדינא ודינא עם הלוה ולירד לנכסיו, אלא כיון שאינו פורע לו, תכף תובע את הערב, שכן על אמונתו הלוהו, ויש שמתנין בפרוש רצה מזה גובה. והן אמת שזה דבר קשה על האדם ובפרט אי דחיקא לה שעתא ומצטרך לתן חילו בשביל אחרים, שניו יחרק ונמס ותוהא ומתחרט אלף פעמים על מצוה שעשה:

ולכן מה טובה החברה לענין התורה כי ברזל בברזל יחד, וגם במלי דעלמא שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואם רוצה לסמך על ידיעתו מפני סבה שאין לו עם מי לדבר יעשה זאת, אולי יש תק, וה, שעל כל דבר שעולה על רוחו בהשקפה ראשונה בין בתורה בין במלי דעלמא, יבקש ויחפש לסתר את עצמו בינו לבין עצמו כאלו איש עומד לקראתו, ומבקש בכל תקף להפיל סברתו ארצה, ומתוך הוכוח יתברר האמת כלי האי, ואולי יגיע אל דרך האמת, אבל אם יבקש להעמיד דעתו שגיאות מי יבין, כי אין דבר קל כמו להיות האדם טועה בדמיונו, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי צריך עיון רב, ורחמין למבעי מהחונן לאדם דעת ינחנו בדרך אמת:

עצה - שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), ומה טוב שיהא לאדם חבר טוב, איש עצתו יודיענו ואל בינתו אל ישען, כי כל האדם כוזב, וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואפלו הגדול יטל עצה מן הקטן, כמו שמצינו בהקדוש ברוך הוא שאמר (בראשית א כו) נעשה אדם. ונמלך במלאכי השרת, ללמד אדם דעת שבמקום שאין גדולים וזקנים, יטל עצה מן הקטנים, אבל צריך שיהא אוהב נאמן אצלו, שאם לא כן יותר טוב שלא יטל עצה ממנו, דשמא ישיאנו עצה שאינה טובה, או שמא ישיאנו עצה טובה לפי תמו והוא יחשד בכשרים ויניח עצתו, או ילך אחר עצתו ואפשר שלא יצא טוב לו ויבוא לחשדו. ואין אוהב נאמן לאיש כמו אשתו, לכן אמרו (ב''ב נט ב) אתתך גוצא, גחין ולחיש לה, אבל מאחר שדעתן של נשים קלה, יותר טוב שילך אצל חכם שנהנים ממנו עצה ותושיה, ויטל עצה ממנו שהוא ייעצנו עצה הוגנת על פי התורה, ועל פי הישר בשכל טוב. ומסתמא כל שהוא תלמיד חכם, הוא נאמן רוח מכסה דבר ומיעץ עצה טובה והוגנת, אפלו אם היה נוגע בדבר, וכל שכן שעל הרב כיון שאינו סוחר אינו נוגע בדבר:

ערב - כתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט) רעה אחר רעה תבוא לערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ. דהינו שתובעים את הערב תחלה. והן עתה לפי מנהג העולם ותקנת השוק כל הערבות הוא כמעט כהאי גונא, שמי שנוטל ערב אינו רוצה לילך בדינא ודינא עם הלוה ולירד לנכסיו, אלא כיון שאינו פורע לו, תכף תובע את הערב, שכן על אמונתו הלוהו, ויש שמתנין בפרוש רצה מזה גובה. והן אמת שזה דבר קשה על האדם ובפרט אי דחיקא לה שעתא ומצטרך לתן חילו בשביל אחרים, שניו יחרק ונמס ותוהא ומתחרט אלף פעמים על מצוה שעשה:

ובכלל צדקה בסתר הוא, לקנות מעני ביקר כמה ששואל ולמכר לו בזול, ולהשכירו למלאכתו ולשלם לו יותר מן הראוי לשם צדקה, ולקנות סנדקות ושושבינות, שאז צרך העני גדול שהוצאתו מרבה, ונזון בזרוע, שחושב שנהנה מיגיעו ושנוטל את הראוי לו, והנותן, נותן לשם צדקה ולחבוב מצות סנדקות ושושבינות, שלא תהיינה מצוות בזויות שמחזרין על הפתחים למכרן ואין קונה וכדי בזיון. ואשר הרחיב השם את גבולו פתוח יפתח את ידו לעשות כל אלה כברכת השם אשר נתן לו, פזר יתן להוסיף לו ולהניח ברכה אל ביתו, כדכתיב (משלי יא כד) יש מפזר ונוסף עוד. ובאמת, שיצר הממון הוא קשה כברזל, ועל כגון זה אמרו (ערובוין סה, ב) אדם נכר בכיסו, שאם בענין הממון ינצח את יצרו ויצא ידי חובתו מבטח לו שלא יחטא ויקים כל דבר טוב. לכן, לו בכח יגבר איש, חילים יגבר לעשות צדקה כדמבעי לה למעבד, והכל לפי רב אהבתו לבוראו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שיר השירים ח ז) כאין נגדו, ומה גם בידעו ובהאמינו בתורתנו הקדושה ודברי חכמינו זכרונם לברכה, שהשם ישלם כפלי כפלים, ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה (רמב''ם הל' מתנות עניים פ''י, ה''ב), ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר (ישעיה לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום:

וכן מדת הצניעות צריכה לתורה ומצוות, כדכתיב (מיכה ו ח) והצנע לכת עם אלהיך. וכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה:

(ב) כתיב (משלי יא יג) ונאמן רוח מכסה דבר. רצונו לומר, שיהיה חזק ברוחו שלא להוציא למקום שאינו ראוי:

וכבר ספרו בש''ס (ב''מ כד ב) שרבי אלעזר בן רבי שמעון היה יושב בקרקע לפני חכמים והוה מקשה ומותיב ומפרק, אמרו, מימיו אנו שותים והוא יושב בקרקע, רצו לכבדו והעלוהו והושיבוהו על הספסל, אמר להם רבי שמעון פרידה אחת יש לי ואתם רוצים לאבדה ממני, (פרש רש''י: על ידי שיתגאה ועל ידי עין הרע) חזרו והורידוהו. ישמע חכם ויוסף לקח ולא יושיב את בניו אלא בין ברכי תלמידי חכמים, ולא יניחם שיאמרו דברי תורה בין עמי הארץ אשר לא ראו אור, ומעט שרואים דומה בעינם הרבה, ומרבים לשבחם ולכבדם, ואיכא למחש לכל הני תקלות ולעין הרע. וילמד את בניו ואת תלמידיו שיהיו צנועים, דכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה. ושיכירו מעוט ערכם ויתנהגו בדבר אמת וענוה צדק כדי שיצליחו בלמודם: