Parshanut zu Dewarim 17:6

עפ"י שנים עדים כו' יומת המת. מעיקרא (ברכות י"ח). נראה דקמ"ל קרא דברוצח שברח או נתערב בין אותם שלא נגמרו דינן ובא אחד ואמר זהו שנגמר דינו בב"ד פלוני או זהו שנגמר דינו, לא מהני לענין מיתה, אע"ג דהוי כעין מלתא דעבידא לגלויי ובשאר מקומות עד אחד נאמן, הכא לא מהימן ובעי שני עדים, וכמו דתנן סוף פ"ק דמכות כ"מ שיעמדו שנים כו'. ודו"ק.

לא יומת ע"פ עד אחד. הרמב"ן בהשלמתו למצות ל"ת ל"ת ט' כתב שנמנענו שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות כו' והוא אמרו יתעלה עפ"י שנים עדים כו' לא יומת עפ"י ע"א כו'. ועיין מגילת אסתר שלא ידע במח"כ דרך רבינו ז"ל, דרבינו פירש טעמא במצות ל"ת רצ"א שהזהיר העד מדבר בדין שהעיד עליו ואעפ"י שהוא חכם כו' ובאה האזהרה שלא לדבר בדבר נוסף על העדות וזה בדיני נפשות לבד והוא אמרו יתעלה ועד אחד לא יענה בנפש למות וכפל האזהרה בזה לא יומת עפ"י עד אחד כלומר לא יומת בטענת העדים כו', הרי נתבאר לך טעם רבינו. ובאמת המעיין לעיל פ' מסעי כל מכה נפש לפי עדים כו' דכתיב ברוצח וקרא דהכא, יתבונן כי חזון אחד להם ונכפל הענין בע"ז, וכן בחבורו לא הזכיר כלל דרשה דעדות מיוחדת. ויצא זה לרבינו מדברי הספרי על קרא דלא יומת עפ"י ע"א מנין שלא ילמד עליו עד חובה ת"ל לא יומת עפ"י ע"א, הרי דפירש דזהו כפילות לאו וע"א לא יענה בנפש למות, ובדרשה דגמרא אפשר דמפרש דזה ע"ד הדרוש, וכמו שכתב רבינו במצוה מ"ה. עיי"ש בארך. ובאמת להרוג עפ"י ע"א נפקא לן מקרא דלא יקום ע"א באיש, ולשון ספרי אין לי אלא בד"נ כו', ועדות מיוחדת פירשתי בס"ד בענין עד זומם, דבדיני נפשות הוא ממש עד אחד עפ"י מופת הגיוני עיי"ש, א"כ גם זה נכלל בכלל דלא יקום עד אחד באיש. והגר"א הגיה שם, ולפי הגהתו שם בספרי נראה, דסובר דרבנן לא מצי דרשי כלל קרא דלא יומת לעד שטוען, דלשון לא יומת משמע דוקא חובה, והמה סברי דאפילו לזכות אינו עונה, וע"כ סברי דאזיל לעדות מיוחדת וכר"י. ודו"ק.