Parshanut zu Dewarim 23:3

לא יבא ממזר כו'. בין איש בין אשה כל שהוא ממזר מום זר. ספרי. הנה נתבאר באה"ש סימן ד' שדעת רז"ל כדעת גדולי הלשון שאין שורש של ד' אותיות, לכן ממזר הוא מזר ומ' הראשי הוא נוסף אולם יורה כמו מום זר, כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה, והבנים המה מתמימים כוונת הבריאה באבותם, לא כן הבא על הערוה הבן הוא מום ליולדתו ופחיתותו וכמו שאמרו מעות שאינו יכול לתקן זו הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין (לשון רש"י) ולכן הוא מום זר, ולפיכך בין איש בין אשה בכלל זה. אמנם מלת זר מצאנו על אופנים רבים ובכל מקום יובן לפי ענינו, וכאן שמדבר מפסולי קהל ופסול ההולדה יובן זר מן הולדה זו ועל איזה דרך הוא זר, לכן נחלקו רבותינו רע"ק סבר לאו דקורבה דדבר הלמד מענינו, דמכל העריות שנאסרו בפ' אחרי כתיב כאן אשת אב בודאי דזה לגלות דהנולד מזה הוא מום זר ואסור לבא בקהל. ואם תאמר אשת אב חייבין עלי' מיתה וכרת, ע"ז אמרו בגמרא דסבר כר' יודא דולא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו והוא בלאו, וכן לא נשנה כאן רק לאו דאשת אביו לאמר דהוא גרם, ושמעון התמני סבר כרבנן דולא יגלה כנף אביו באשת אחי אביו דבכרת וכן מורה, דמסברא דתלוי ממזרות בתפוסת קדושין ובח"כ לא תפסו קדושין יעוי' קדושין ס"ז, ור"י סבר כאשת אב דהיא מיתת ב"ד. ועיין בגמ' היטב.