Parshanut zu Dewarim 25:5

כי ישבו שני אחים יחדיו. לפי הענין היה ראוי לאמר איש כי ימות ובן אין לו לא תהיה אשתו החוצה כו' יבמה ו' כמו שאמר בפ' נחלות. ומזה יובן עומק הכוונה, דדוקא אם היה האח בחיי אחיו כבר בעולם ומת מהם ולא כולם אז יש דין יבום, פרט לא"א שלא היה בעולמו דלא הותר איסור אשת אח והוי ערוה גמורה ופוטרת צרתה ככל ערוה. וממה דכתיב יחדיו פירשו ז"ל כי דרך הכתוב לדבר בהוה, והאחים מן האב שהם משבט אחד המה יחדיו, לא כן אחים מן האם שיוכל להיות זה משכנו בשבט זה, וזה בשבט זה ואינם יחדיו. וזה עומק הפשט, והוא שאמרו ביבמות יחדיו המיוחדין בנחלה.

ומת אחד מהם כו'. מנין אפילו מתו כולן [פירוש ונשתייר רק אחד] ת"ל אחד מהם ולא נאמר אחד מהם. הכוונה דנתבאר בתזריע סימן מ"ג כי המה שני משקלים אחד ואחד, אחד בסגול הוא שם המספר ובא למעט אחד ולא שנים, אבל אחד בפתח הוא כשיבוא בסמיכות מורה על המיוחד במעלה, וכשיבוא בנפרד הוא מורה על אחד שיהיה, כמו ויהיו דבריך כדבר אחד מהם, ולא הריעותי אחד מהם, שפירושו כל שיהיה, ואם בא לאמר על המספר הו"ל אחד מהם, יעו"ש, וגם כאן הכוונה רק להענין המדובר בפרשה הוא להקים שם להמת ע"י יבום אשתו, שזה רק ליחיד ולא כשהיא אשת שנים, שאין שייך להקים שם שני אנשים ע"י אשה אחת, והענין המדובר הוא רק כשהוא נוגע ליחיד, והוא כשעשה אחד מאמר באשת אחיו ומת דאינו גומר ונקראת גם אשת הראשון. ולשיטת הבבלי דמאמר אינו קונה רק מד"ס משכחת לה באופן שקידש חוץ מפלוני או שקידש מעכשיו ולאחר ל' יום לר' יוחנן ריש האומר דכעין שרגא דליבני. ואכמ"ל.

לא תהיה אשת המת. זה היה כלל מוסד לחז"ל שכל מקום שכפל שם הנושא או הפעול הוא לכוונה, וכאן כפל אשת המת ולא כתיב אשתו וכן להלן על שם אחיו המת שמיותר לגמרי, כמו שאומר לקמן להקים לאחיו שם כו', מורה שהגם שכתוב קודם ומת אחד לשלול ענין היבום כשהיא אשת שנים, בכל זה לא תהיה לאיש זר רק חולצת ולא מתיבמת, ולהלן שאם יבם אחד אשת אחיו וכבר נעשית אשתו, וכמו שאמרו ולקחה לו לאשה נעשית לו כאשה דלא בעיא חליצה ומתגרשת ממנו בגט אז יקום אחיו השלישי וייבם אשת השני להקים שמו.