Hebräische Bibel
Hebräische Bibel

Parshanut zu Dewarim 34:8

וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה׃

Und die Kinder Israel weinten dreißig Tage lang in den Ebenen Moabs um Mose. So endeten die Tage des Weinens in der Trauer um Mose.

משך חכמה

ויבכו בנ"י ישראל את משה כו'. בגמרא פ"ק דסוטה ומלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל, עיין בכל המאמרים שם. דע כי יש בכי ומספד, בכי יש גם על עולל שנשרף באש אם לב אבן לו ימס כמים ויבך, אמנם מספד הוא התעוררות מדרכי המת ומדותיו ופעולותיו לזולתו, וזה שאמר מספד על שדים, פירש על משפיע לזולתו כמו השד שמניק ומשפיע להבן וכמוש"א שני שדיך זה משה ואהרן, כי אם לא להשפיע לזולתו הרי עשה בשביל אהבת עצמו, וזה לספוד לשרה [שכך עשתה טוב והרבתה חסדים לאחרים עד כי משרי נהיה שרה וכפרש"י כי שרה סתם שמה שהיא שרה על כל] ולבכותה, עליה בעצמה [שלא זכתה לקבל. עונג מבן שעשועיה מחמד נפשה להובילהו למטרה לראות ממנו זרע אשר זה חפץ האדם]. והנה למי יאות לספוד למי שידע דרכיו מיום הולדו עד מותו, כי אם לא כן אולי יפליג ויהיה בכלל כשם שנפרעין כו', ואם יקטין או ימעט זה בזיון להנספד, לכן ביעקב שהיה משפיע רק י"ז שנה במצרים ולא ידעו דרכיו מיום הולדו כתיב ויבכו אותו מצרים, אולם כשעלו לקברו כל עבדי פרעה וזקני מצרים ויבאו בעבר הירדן אז היו אותן שהכירו אותו מנעוריו ויספדו שם מספד גדול, כי הכנענים היו יודעים אותו מנעוריו והמצרים מזקנותו. והנה במשה לא כתיב הספד, וע"ז אמרו כולם טעמים כי אין אנו יכולים להספידו, כי יש אשר בהתחלף הזמנים אז יהיו הפעולות אשר היו רמות בערכן במצב העם והזמן החולף, ובמצב הנוכחי של ההספד אין זה פעולה נאותה וידוע זה לחכמים כי הטובות הן בהצטרף להזמן והעם, ובפרט מקודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כי ישראל נקראו אדם, ששם אדם יאמר על היחיד ועל המין בכלל ואינו בא בריבוי אדמים שכולן הן אדם אחד ומועיל אחד לחברו לפי שכולן המה קוים הפונים אל מרכז אחד הוא הבורא יתברך אשר נקרא לבן של ישראל וכמו שכתוב צור לבבי וחלקי (לשון רז"ל) וע"פ דרכי התורה המאחדת אותן, וכן אמרו במד"ר שבעשו כתיב נפשות ביתו וביעקב נפש לפי שעובדין לאל אחד הן נפש אחד, ולכן אמרו במכילתא שה פזורה ישראל מה שה אחת לוקה באחד מאבריה והיא מרגשת בכל אבריה כך ישראל אחד לוקה וכולן מרגישין, והפליגו רז"ל בזה שאמרו שאם היתה אשה מעוברת כו' ונבח בה כלב והפלה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, כי הישראל בכללן הם מעון ומדור לשכינת השי"ת, ולכן מה שהיה נאות קודם מתן תורה כמו שאם ראה איש מצרי מכה עברי בן דת מאמין בד' אמת ומכיר מציאותו הסתכן עצמו והכניס עצמו לספק מיתה עבור זה, אם כי היא מצוה רבה וחשובה זה קודם מתן תורה אשר כל אחד היה לעצמו, לא כן אחרי מתן תורה יש חק ומשפט ואסור להסתכן עבור זה, כי אם ירצה למסור עצמו, אבל הוא היזק כללי להכלל כולו וכולן הם מרגישין בהעדרו ואיך רשאי להזיק להכלל וכיו"ב הרבה [ולכן בן נח מותר ליהרג על מצות שאין צריך ליהרג עליהן, משא"כ בישראל לשיטת רמב"ם, יעוי"ש, ולכן בתמר היא מוצאת ולא רצתה להלבין פני אדם ודו"ק], וא"כ איך יוכלו להספיד אותו אחרי אשר מה שהיה מעלות רמות ונשאות קודם מתן תורה, אחרי מתן תורה אשר הוא חק ומשפט בצרוף הכללי אז הוא אסור לעשות, וזה צדקת ד' עשה אז לפי המקום הזמן והעם, ולפי מה שראה תקון פרטי נצרך, אולם כעת משפטיו עם ישראל הוא הכלל אשר בצרופו נקרא ישראל יש משפט מה שאסור להרוס גדר הכללי.
Ask RabbiBookmarkShareCopy

משך חכמה

ויתמו ימי בכי אבל משה [מפני שנשתכחו ג' אלפים הלכות באבלו] ואע"פ שיהושע בן נון מלא רוח חכמה ובכל זה לא היה יכולת בידו למהדרינהו, מפני שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזהו לנצחיות התורה שלא יוכל לחדש דבר מעתה וכמו"ש רמב"ם, ולכן תמו ימי בכיתו, וע"ד צחות י"ל מפני מה מצאנו ברבינו הקדוש שהספידוהו כל י"ב חדש, מפני שלא היו יראים שמא ישכחו הלכות שהוא כתב כל עקרי תורה שבע"פ במשנה שלו.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
Vorheriger VersGanzes KapitelNächster Vers