Parshanut zu Dewarim 5:12

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלדיך. הענין דהרמב"ן כתב דעיקר השבותין בשבת הוי דבר תורה שאל"כ יצא כל היום בטורח מלאכותיו המותרות כמו משא ומתן וסדור הסחורות, רק התורה מסרה פירושן לחכמים, יעוין בפירושו על התורה, והריטב"א קלסה. והנה טעם השבת יש בו הודעת החידוש שהשי"ת ברא העולם יש מאין וזהו עדות שמעידין שהוא ברא העולם, ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ד' והנהגתו וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסבותיו, ומצאנו בירושלמי שבת לא נתנו שבתות אלא לעסוק בדברי תורה כו' וזה כהוראה השניה, ולא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה, זה מורה שיעיד על החידוש שהשי"ת יצר וברא מאין, וכיון שחידש העולם תו כל המופתים מאין נגד החידוש, ומי שיצר העולם ימציא פרנסתו ויאכל וישתה ועליו לשלם ולא ידאג ליום מחר, והנה במדבר שהיו כל ישראל אוכלי מן והיו פנוים מעסק עבודה שדה וכרם והיו לומדים כל היום תורת ד' עם כל פרטי ההלכות, וכמו שאמרו בספרי כדי שיתבללו דברי תורה בגופן, ולא נתנו ד"ת אלא לאוכלי מן (מכילתא בשלח) א"כ לא היה שייך טעם השני, כדי שיעסקו בד"ת רק היה טעם עדות על החידוש, לכן המלאכות שאסורין מדברי תורה היו אסורין אבל לא השבותין, אבל כיון שנכנסו לארץ והיו עוסקין בעבודת שדה וכרם ובבנין עירות בעבר הירדן ובמלחמות, היה להם השבת ליום קרוא מקרא קודש לקדשהו בתורת ד' כל היום, ואם השבותין יהיו מותרין הלא יצאו כל היום במלאכות המותרות ובטורח מרובה ותורתן אימתי נעשית, רמזה התורה שמור את יום השבת לקדשו, דשמור נאמר על הסיג והגדר שיעשו החכמים במצות, כמו שדרשו בפ"ב דיבמות ושמרתם על הסיגים, וזה שיעשו סיגים בדברים השבותים לקדשו כאשר צוך ד' אלדיך שלא יפרצו במצות שבת כדי שיהא היום פנוי ממלאכה, ולכן לא זכר כאן את החדוש כמו שזכר בדברות הראשונות, רק אמר כי עבד היית בארץ מצרים כו' על כן צוך ד' אלדיך לעשות את יום השבת, שתזכור שקבלת עבדותו יתברך ויראתו והחלפת יראת ועבדות ד' היוצר הבורא תמורת עבדות לעבדים, והגם כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מכל מקום הסדור בא לכוונה, שכתבנו כי הדבור היה כפי התכלית האמיתי שכתבנו במק"א, כי הנהגה של המדבר לא היה הכוונה בההשגחה. ודו"ק.