Quotation_auto zu Dewarim 12:8

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. תנו רבנן כל הנידר והנידבר קרב בבמה, כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה [מנחה ונזירות קריבין בבמה] דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים לא קרבו יחיד אלא עולת ושלמים בלבד. רבי אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, אוהל מועד שבמדבר לא היו הבמות מותרות] אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד, וחכמים אומרים כל שהצבור (והיחיד) מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ר"ש אומר אף צבור לא הקריבו אלא פסח בלבד וחובות שקבוע להן זמן. מ"ט דר"מ, א"ק לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, היום המר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו חובות לא תקריבו מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן מנחה אין מנחה בבמה, נזירות חובה היא, אמר שמואל מחלוקת בעולה ושלמים אבל חטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבו. וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד וכו'. מ"ט דרבנן דכתיב איש כל הישר בעיניו, איש ישרות הוא דלקריב חובות לא לקריב וצבור אפילו חובות נמי (לא לקריב. ורבי יהודה אמר לך כי כתיב איש כל הישר בעיניו במדבר הוא דכתיב אבל בבמה גדולה אפילו חובות נמי לקריב. ואלא הכתיב איש, כי כתיב איש להכשיר את הזר, זר מוזרק הכהן וגו' נפקא מהו דתימא ניבעי קידוש בכורות כדמעיקרא קמ"ל. חכמים היינו תנא קמא אמר רב פפא נסכים במדבר איכא בינייהו. ר"ש סבר אף צבור לא הקריבו אלא פסחים מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל, פשיטא, אלא לאו הא קמ"ל דחובות הקבוע להן זמן הוא דקרב דלאו כעין הפסח לא קרב. ואידך ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר"י משם רבי בנאה ערל מקבל הזאה. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים חובה בבית עולמים רשות בבמה.

דבר אחר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היום אנו מטלטלין את המשכן, היום אנו עסורין בבמה, משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה, תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. איש כל הישר בעיניו כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידב ונידב אין קרב בבמת יחיד, ר' שמעון אומר היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנכנסו לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות. (עד מתי) כי לא באתם עד עתה ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, זו שילה. נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה. נחלה זו ירושלים וכן הוא אומר היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר העיט צבוע היתה לי נחלתי דברי ר' יהודה, רבי שמעון אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה, וכן הוא אומר זאת מנוחתי עד עד פה אשב כי אויתיה, ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה כו' קשיא. בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה, [מנוחה] דנחו מכיבוש, נחלה דפלגו נחלות דכתיב (ויחלק) [וישלך] להם יהושע (ויפל להם ה)גורל בשילה, אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אלא מנוחה ווכ', מאי מנוחה מנוחת הארון דכתיב (בנוח הארון) לנוחך אתה וארון וגו'] . בשלמא למאן דאמר זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור, אלא למאן דאמר זו וזו שילה במות הוו אסירן מאי ויקח מנוח, הוראת שעה היתה. תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי דאמר זו וזו ירושלים וסימניך משכי גברא לגברי: