Quotation_auto zu Dewarim 13:14

ועתה אל תעצבו. לפי שאתם רואים אותי במעלה וכבוד. ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי אף על פי שהוא דבר מגונה מאד כי לא אתם שלחתם אותי הנה ולא עשיתם מאומה. כי האלהים אשר לו נתכנו עלילות. וזהו וישלחני אלהים לפניכם. ואמר ועתה אל תעצבו לרמוז להם. כי ענין המכירה היה דבר מגונה מאד והיו ראויים לעונש גדול. והיה ראוי לכם להתעצב ולידאג. ולכן אמר להם ועתה אל תעצבו. אבל לאחר זמן תעצבו. כי בכאן רמז להם ענין עשרה הרוגי מלכות שהיה בעונם. וכמו שאז"ל עשרה הרוגי מלכות מתו בעונם ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ובסוף פרשת ויחי יתבאר זה יותר בעז"ה. ובמדרש אמרו ועתה אל תעצבו בשבילכם. ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרה עצבון מאכלו. כד"א בעצבון תאכלנה. אבל אתם אל תעצבו. שאין לכם עצב בעון זה במאכלכם אל הרוח'. הה"ד כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. לא יצאת גזרת מכירתי מכם. אלא הקב"ה גזר כן כדי שתהיה לכם מחיה בשבילי. שנאמר כי למחיה שלחני. וחזר לומר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. להורות להם מה שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם ולא אתם. והטעם לפי שהם כשמכרוהו ושלחוהו שם היה לעבד עולם ולא לכבוד ולמעלה. ואמנם הוא עכשיו מולך ומושל על ארץ מצרים. אם כן השם הוא השולח. כי מאתו לא יצא כי אם טוב. וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. אעפ"י שבאותו העת אתם השולחים הזמורה. בזה העת אין אתם השולחים כי האלהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. ואחר שזה כן בזה תראו כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. מהרו ועלו אל אבי ותגידו לו את כל כבודי. וזהו ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגומר. ואמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש כמאמרם ז"ל. והנראה ע"ד הפשט כי לפי שיוסף אמר להם שיגידו לאביו איך הוא מושל בכל ארץ מצרים וידוע כי אין ראוי לשום אדם לשבח עצמו והוא גנות גדולה. כאמרו יהללך זר ולא פיך. לכן אמר להם יוסף והנה עיניכם רואות. כי פי המדבר אליכם ואין ראוי לי לשבח מאמרי. ולכן לא אמרתי לכם אלא ראשי דברים מכבודי. אבל אתם תוכלו להגיד את הגדולות והנוראות שראיתם מכבודי. ולכן יוסף לא אמר להם אלא דברים כוללים מכבודו. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. אבל פרטי הפרטים לא אמר להם. לפי שאין ראוי לשבח עצמו בפיו. וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. ולכן אין ראוי להאריך בעניני כבודי. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם בעיניכם מפרטי פרטי כבודי. כי לכם משפט הגאולה. ואף מה שהגיד יוסף מכבודו בדרך כלל לא היה ראוי לאיש המעלה כמוהו. אלא להודיעם שענייני העולם הזה ותענוגיו הם הבל. וכסף וזהב הם אוצרות הבעל. לבד מה שמוציא בפדיון נפשו. כמאמרם ז"ל מהו ואנכי אפדם בממונם. והמה דברו עלי כזבים. לאצור אוצרות לבעל. ותמצא זה מפורש באחאב כששלח לו בן הדד מלך ארם כספך וזהבך לי הוא וגו'. והשיבו ישראל לך אני וכל אשר לי. וכששלח אליו פעם שנית לאמר כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ואז קרא המלך לכל אדוני ישראל ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. והשיבו לו כולם אל תשמע ולא תאבה. ומה הקשה לשאול בשניה מבראשונה שהוצרך לומר רעה זה מבקש. והזקנים וכל העם אמרו אל תשמע אליו. עד שהוצרכו חז"ל לומר שבקש בשנייה שיקחו ממנו חמדת התורה. דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וז"ש כל מחמד עיניך. ולכן אמר המלך רעה זה מבקש כנגד התורה. ואמרו לו הזקנים לא תשמע אליו. כל הטובות הם הבל בערך התורה. ולכן נ"ל שאמרו הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה לפי שדנוהו כמסית. כי בראשונה לא אמר אלא כספך וזהבך והודו לו. וחזר להסית שיקח מחמד עיניהם. והשומע סבור שהיה שואל חמדת המרגליות והאוצרות הטמונים וזהו וחפשו את ביתיך. ולא היה כן אלא חמדת התורה היה רוצה ליקח ולהעבירם על דת בענין שיעבדו ע"ז. כמוזכר במסית נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולכן כמ"ש במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כ"כ בכאן אל תשמע ולא תאבה. ולפי שכתב במסית ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה כי הרוג תהרגנו. נתן השם למלך ארם ולכל עמו ביד ישראל דכתיב ויכו בני ישראל ארם מאה אלף רגלי ביום א'. ולפי שאלו היו רוצים להסית את ישראל. דנם השם כדין עיר הנדחת. שכתוב שם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו' וכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא. וכתיב ושרפת את העיר ואת כל אשר בה. ולכן כתוב בארם וינוסו הנותרים אפקה אל העיר. ותפול החומה על כ' ושבעה אלף איש הנותרים. כי למה לא מתו כולם ביד ישראל. אלא שרצה השם לדונם כדין עיר הנדחת ותהיה חרם העיר וכל אשר בה. ולכן ותפול החומה עליהם בענין שתהיה תל עולם לא תבנה עוד. ולפי שבמסית כתיב כי הרוג תהרגנו. סיפר שם ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו לו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתננו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ועשו כן והלכו אל מלך ישראל. ואמר שהיה אחיו ויעלהו על המרכבה ויכרות עמו ברית. ואז בא איש האלהים ואמר לו יען שלחת את איש חרמי מידך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ועתה ראה והתבונן במה שכתבתי. כי למה ענשו בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו. ועוד למה קראו איש חרמי. אבל כמו שכתבנו הוא כמין חומר. כי אחר שהוא היה המסית הגדול וכל עמו עמו הנם כמסיתים וכעיר הנדחת ותפול החומה עליהם. הנה בן הדד היה המסית הגדול. והכתוב אמר בו כי הרוג תהרגנו. וכן היה ראוי שיעשה מלך ישראל לבן הדד שיהרגנו וידו תהיה בו בראשונה. בענין שיהיה חרם הוא וכל עמו. ככתוב בעיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה וגו'. וכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו. וא"כ מלך ישראל עבר על זה וחמל על הדד שהיה איש חרמי ולא הרגו. לכן חרה אף ה' בו ובעמו אחר שהם דנוהו תחלה כמסית ואמרו אל תשמע ולא תאבה. ולהורות שבן הדד ועמו היו רוצים להסית את ישראל בנחש ובקסם. תמצא שכתב שם כשיצאו אל מלך ישראל אולי יחמול עלינו. כתיב שם והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ואין להאריך בזה אלא שיצא לנו מזה שכל טובות העולם הם הבל. לבד טובות הנפש שהיא התורה. ולכן יוסף הצדיק אע"פ שנראה שהיה משבח עצמו לומר וישימני לאב לפרעה. לא היה אלא להודיע כי טובות הנפש הם טובות אמיתיות. ורעות הנפש הם רעות באמת. ולא רעות הגוף כי הייסורין והעינויין מעמידין האדם. והעמידו לו כל תלאותיו ליוסף עד שעלה למעלה זו. ואחר שהוא בזאת המעלה. ידוע הוא שהשם העלהו במעלות על מזבחו. וכפר על עונותיו. כאמרם ז"ל במדרש על מחלת בת ישמעאל. שלשה מוחלים להם על כל עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. וטעמם ידוע כי הגר אחר שהכיר לבוראו ונבדל מסורו הרע הוא מכופר. והעולה לגדולה ידוע כי אחר שהוא היה בשפלות והשם נזכר ממנו והעלהו לגדולה אין לו עון אשר חטא. שאם היה בו עון היה מעכב גדולתו. ואחר שהוא בגדולה אין ראוי שאדוניו ישיב אחור ימינו להשפילו. וכמו שאמרה אשת מנוח כשאמר מות נמות כי אלהים ראינו. לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. כי אין מדרך האדון להעלות עבדו במעלה ואח"כ להשפילו ולהמיתו. כי טוב לו את אשר עדן לא היה. וכן הנושא אשה אחר שהאשה משלמת הגוף ומצלת אותו מהעון. כאומרם און אשתו הצילתו. ראוי הוא שיהיה מכופר. וכל זה אסמכוהו אקרא דמחלת בת ישמעאל. וא"כ אחר שיוסף חטא עם אחיו בהוצאת דבה והשם ענהו ויסרהו מלכת בדרכיו הראשונים. ואח"כ העלהו לגדולה. מן ההכרח הוא שהוא מכופר מעונותיו. ולכן סיפר להם מעלתו וכבודו להודיעם מעלת נפשו. כי כל טובות העולם הזה תוהו המה. כי באופן אחר לא היה ראוי לשבח עצמו. ולכן אמר להם אתם רואים כי פי המדבר אליכם. ואין ראוי להאריך ולדבר במעלתי אלא לסבה הנזכרת. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי:

אח"כ אמר כי יסיתך אחיך בן אמך וגו'. הרמז בזה שאמר להם אני יודע כי הדברים שאמרתי לך הם דברים נכוחים וישרים למוצאי דעת. ואין אדם שיוכל להכחיש. ולכן איני ירא מן הנביא או חולם חלום. אבל אני ירא שיסיתך אחיך בן אמך או רעך אשר כנפשך. שאתה מתמיד ישיבתך עמהם. ואפשר שברוב הימים יפתוך חטאים ויסיתוך ויאמרו לך נלכה אחרי אלהים אחרים. לא תאבה לו ולא תאהבנו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו כי בקש להדיחך. בקש ובטענות כוזבות מעל ה' המוציאך מארץ מצרים. ואמר אחיך בן אמך. ולא אמר אחיך בן אביך. להורות לנו מעלת מרע"ה שראה בנבואתו מה שעתיד להיות אחר כמה שנים. והוא שרמז בזה על ענין ע"ז של פסל מיכה שעשאו בן אשה אלמנה מאותו כסף. כמו שמוזכר בנביאים ראשונים. וכתב שם ותאמר לו אמו ברוך לה' בני. שפירושו שהיא אמרה שהיה ברוך אבל לא היה אלא ארור. וכמו שפירשתי אצל ותאמר קניתי איש את ה'. ולפי שכתב שם ותאמר לו אמו. אמר בכאן כי יסיתך אחיך בן אמך. להורות לנו ענין פסל מיכה. ולכן שהע"ה אמר בספר שיר השירים שבו גלה סודות עמוקים. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי. כי למד ממאמר רבו שאמר אחיך בן אמך ולא אמר בן אביך. ולכן אמר כי שחרות ישראל הוא בסבת הע"ז שעובדים. וזהו ששזפתני השמש עבודת השמש והירח ושאר מיני ע"ז. וכל זה בא לי מצד בני אמי ולא מצד בני אבי. הוא רמז על מיכה ואמו שהסית והדיח לישראל לעבודת ע"ז. ורמז ג"כ בזה כי זה השחרות אינו טבעי בו אלא מצד ששזפתני השמש. ומיד אני יכולה להתלבן בקלות כיריעות שלמה. אע"פ שאני שחורה כאהלי קדר. וכבר הארכתי בזה בפי' שיר השירים. וכן רמז אחיך בן אמך. להורות שעון ע"ז בא מצד העון וקלות הדעת. כמו הנשים שדעתן קלה. וזה התחיל מחוה שבקלות דעתה בא עליה הנחש והטיל בה זוהמא. ולכן נקראת חוה ע"ש הנחש שתרגומו חויא. וזהו כי היתה אם כל חי. ר"ל אם העון והחטא. ועל זה רמז ובחטא יחמתני אמי. ולכן אמר בכאן אחיך בן אמך. שפירושו (בו) [בן] העון והחטא. (כן) [בן] יצה"ר והצפוני שהוא נקרא מסית ומדיח. וז"ש כי יסיתך. ואמר כי בקש להדיחך ולכן לא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה. שזה רמז על יד ימין שהיא נאדרי בכח. לכלות הצד שמאל של יד שמאל הוא שטן הוא יצר הרע. ובזה כל ישראל ישמעו ויראו ויקחו מוסר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה. הוא רמז על היצר הנקרא רע עין. שאין ראוי לשמוע אליו אלא לדחותו בב' ידים. ואם שמע אליו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. אחר שיד ימין נהפך לשמאל ג"כ. בענין שב' ידיו הם של שמאל ובשתי ידים יענש. וזהו גמול ידיו יעשה לו: אח"כ אמר כי תשמע באחת עריך וגו' יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו'. כלומר אע"פ שאמרתי לך כי יסיתך אחיך או בנך או בתך או אשת חיקך. אין אני ירא כ"כ מזה. לפי שכל זה מעשה נערות מבנים ובנות ואשת חיקך. ואין להם כ"כ חוזק להדיחך אלא בסתר. וידוע שלא יתפתו מהם אלא הפתאים. אבל אני ירא שיסיתוך ויוכלו לך אנשים בני בליעל. עזי פנים בני בלי עול תורה ומצוה מוטבעים בטיט היון. חזקים וגבורים לפרוץ הגדר. ולהדיחך מעל ה' בחלקת אמרים רכו משמן. וז"ש יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם. בחלקלקות ויפתוך ויאמרו לך. נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם. וכל זה מאמר הבליעל שאמר להם אני יודע שזאת הע"ז שיש בינינו שאין בה ממש. אבל נלכה למקומות רחוקים ונעבדה אלהים אחרים. שהם אחרים ועושים נסים ויש בהם הצלחות וממשות. לא כמו אותם שאתם מכירים שאין בהם ממש. אלא אלהים אחרים אשר לא ידעתם ויש בהם ממשות. ולפי שאלו דברי פיתוי וחלקלקות. ושאלת ודרשת היטב בדרישה וחקירה. ואם תמצא שנעשתה התועבה הזאת בקרבך. כי היא תועבה גדולה. שידוע שכשם שאין בקרובים ממש כך אין ברחוקים ממש. כאומרו הקרובים אליך או הרחוקים ממך. וא"כ אחר שידע שהם מסיתים ומדיחים. הכה תכה את יושבי העיר הזאת החרם אותה. כי היא חרם וכל אשר בה חרם. וכמו שאמר במקום אחר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ולכן ושרפת באש את העיר ואת כל אשר בה. אחר שהם חרם. וכבר פירשתי למעלה כששלח בן הדד לאמר לאחאב מחר אשלח את עבדי והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. שקראו איש חרמי לפי שהיה מסית ומדיח. ולכן אמרו הזקנים אל תשמע ולא תאבה. עיין בפ' ויגש:

וכל ישראל ישמעו וייראו. משמרין אותו עד הרגל וימות ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין (בבית דין) [את דינו] כו'. אין לי אלא זה בלבד, מנין לאומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד אלך ואזבח נלך ונזבח אלך ואקטיר נלך ונקטיר אלך אנסך נלך וננסך אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה, תלמוד לומר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה לא לעשות לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף והמנשק והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף, תלמוד לומר הזה, זה בסקילה ולא החוזר והמפותת. [כי תשמע] יכול יהא רטוש, תלמוד לומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ודרשת מן התורה, וחקרת מן העדים, ושאלת מן התלמידים. באחת עריך עיר אחת עושין עיר הנדחת ואין עושין שלש עיירות נדחות. יכול אף לא שתים, תלמוד לומר עריך. תנו רבנן אחת, אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים, כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין אבל בשנים ושלשה בתי דינין עושין, וזימנין אמר רב לעולם אין עושין משום קרחה. אשר ה' אלקיך נותן לך פרט לחו"ל, לשבת שם פרט לירושלם שלא נתנה לבית דירה. עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתות לקונה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים]. ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מיטמא בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואין מוציאין בה זיזים (כתוב לעיל ברמז תקס"ד). אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, ואינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידיחו רובה ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודחו מיעוטם או שהיו מדיחיה חוצה לה הרי אלו כיחידים וצריכים שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה [לפיכך ממונן פלט] והמרובים בסייף לפיכך ממונן אבד שנאמר הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחן, אנשים אין אנשים פחות משנים.