Quotation_auto zu Dewarim 13:9

ועתה אל תעצבו. לפי שאתם רואים אותי במעלה וכבוד. ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי אף על פי שהוא דבר מגונה מאד כי לא אתם שלחתם אותי הנה ולא עשיתם מאומה. כי האלהים אשר לו נתכנו עלילות. וזהו וישלחני אלהים לפניכם. ואמר ועתה אל תעצבו לרמוז להם. כי ענין המכירה היה דבר מגונה מאד והיו ראויים לעונש גדול. והיה ראוי לכם להתעצב ולידאג. ולכן אמר להם ועתה אל תעצבו. אבל לאחר זמן תעצבו. כי בכאן רמז להם ענין עשרה הרוגי מלכות שהיה בעונם. וכמו שאז"ל עשרה הרוגי מלכות מתו בעונם ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ובסוף פרשת ויחי יתבאר זה יותר בעז"ה. ובמדרש אמרו ועתה אל תעצבו בשבילכם. ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרה עצבון מאכלו. כד"א בעצבון תאכלנה. אבל אתם אל תעצבו. שאין לכם עצב בעון זה במאכלכם אל הרוח'. הה"ד כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. לא יצאת גזרת מכירתי מכם. אלא הקב"ה גזר כן כדי שתהיה לכם מחיה בשבילי. שנאמר כי למחיה שלחני. וחזר לומר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. להורות להם מה שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם ולא אתם. והטעם לפי שהם כשמכרוהו ושלחוהו שם היה לעבד עולם ולא לכבוד ולמעלה. ואמנם הוא עכשיו מולך ומושל על ארץ מצרים. אם כן השם הוא השולח. כי מאתו לא יצא כי אם טוב. וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. אעפ"י שבאותו העת אתם השולחים הזמורה. בזה העת אין אתם השולחים כי האלהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. ואחר שזה כן בזה תראו כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. מהרו ועלו אל אבי ותגידו לו את כל כבודי. וזהו ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגומר. ואמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש כמאמרם ז"ל. והנראה ע"ד הפשט כי לפי שיוסף אמר להם שיגידו לאביו איך הוא מושל בכל ארץ מצרים וידוע כי אין ראוי לשום אדם לשבח עצמו והוא גנות גדולה. כאמרו יהללך זר ולא פיך. לכן אמר להם יוסף והנה עיניכם רואות. כי פי המדבר אליכם ואין ראוי לי לשבח מאמרי. ולכן לא אמרתי לכם אלא ראשי דברים מכבודי. אבל אתם תוכלו להגיד את הגדולות והנוראות שראיתם מכבודי. ולכן יוסף לא אמר להם אלא דברים כוללים מכבודו. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. אבל פרטי הפרטים לא אמר להם. לפי שאין ראוי לשבח עצמו בפיו. וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. ולכן אין ראוי להאריך בעניני כבודי. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם בעיניכם מפרטי פרטי כבודי. כי לכם משפט הגאולה. ואף מה שהגיד יוסף מכבודו בדרך כלל לא היה ראוי לאיש המעלה כמוהו. אלא להודיעם שענייני העולם הזה ותענוגיו הם הבל. וכסף וזהב הם אוצרות הבעל. לבד מה שמוציא בפדיון נפשו. כמאמרם ז"ל מהו ואנכי אפדם בממונם. והמה דברו עלי כזבים. לאצור אוצרות לבעל. ותמצא זה מפורש באחאב כששלח לו בן הדד מלך ארם כספך וזהבך לי הוא וגו'. והשיבו ישראל לך אני וכל אשר לי. וכששלח אליו פעם שנית לאמר כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ואז קרא המלך לכל אדוני ישראל ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. והשיבו לו כולם אל תשמע ולא תאבה. ומה הקשה לשאול בשניה מבראשונה שהוצרך לומר רעה זה מבקש. והזקנים וכל העם אמרו אל תשמע אליו. עד שהוצרכו חז"ל לומר שבקש בשנייה שיקחו ממנו חמדת התורה. דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וז"ש כל מחמד עיניך. ולכן אמר המלך רעה זה מבקש כנגד התורה. ואמרו לו הזקנים לא תשמע אליו. כל הטובות הם הבל בערך התורה. ולכן נ"ל שאמרו הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה לפי שדנוהו כמסית. כי בראשונה לא אמר אלא כספך וזהבך והודו לו. וחזר להסית שיקח מחמד עיניהם. והשומע סבור שהיה שואל חמדת המרגליות והאוצרות הטמונים וזהו וחפשו את ביתיך. ולא היה כן אלא חמדת התורה היה רוצה ליקח ולהעבירם על דת בענין שיעבדו ע"ז. כמוזכר במסית נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולכן כמ"ש במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כ"כ בכאן אל תשמע ולא תאבה. ולפי שכתב במסית ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה כי הרוג תהרגנו. נתן השם למלך ארם ולכל עמו ביד ישראל דכתיב ויכו בני ישראל ארם מאה אלף רגלי ביום א'. ולפי שאלו היו רוצים להסית את ישראל. דנם השם כדין עיר הנדחת. שכתוב שם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו' וכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא. וכתיב ושרפת את העיר ואת כל אשר בה. ולכן כתוב בארם וינוסו הנותרים אפקה אל העיר. ותפול החומה על כ' ושבעה אלף איש הנותרים. כי למה לא מתו כולם ביד ישראל. אלא שרצה השם לדונם כדין עיר הנדחת ותהיה חרם העיר וכל אשר בה. ולכן ותפול החומה עליהם בענין שתהיה תל עולם לא תבנה עוד. ולפי שבמסית כתיב כי הרוג תהרגנו. סיפר שם ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו לו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתננו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ועשו כן והלכו אל מלך ישראל. ואמר שהיה אחיו ויעלהו על המרכבה ויכרות עמו ברית. ואז בא איש האלהים ואמר לו יען שלחת את איש חרמי מידך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ועתה ראה והתבונן במה שכתבתי. כי למה ענשו בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו. ועוד למה קראו איש חרמי. אבל כמו שכתבנו הוא כמין חומר. כי אחר שהוא היה המסית הגדול וכל עמו עמו הנם כמסיתים וכעיר הנדחת ותפול החומה עליהם. הנה בן הדד היה המסית הגדול. והכתוב אמר בו כי הרוג תהרגנו. וכן היה ראוי שיעשה מלך ישראל לבן הדד שיהרגנו וידו תהיה בו בראשונה. בענין שיהיה חרם הוא וכל עמו. ככתוב בעיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה וגו'. וכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו. וא"כ מלך ישראל עבר על זה וחמל על הדד שהיה איש חרמי ולא הרגו. לכן חרה אף ה' בו ובעמו אחר שהם דנוהו תחלה כמסית ואמרו אל תשמע ולא תאבה. ולהורות שבן הדד ועמו היו רוצים להסית את ישראל בנחש ובקסם. תמצא שכתב שם כשיצאו אל מלך ישראל אולי יחמול עלינו. כתיב שם והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ואין להאריך בזה אלא שיצא לנו מזה שכל טובות העולם הם הבל. לבד טובות הנפש שהיא התורה. ולכן יוסף הצדיק אע"פ שנראה שהיה משבח עצמו לומר וישימני לאב לפרעה. לא היה אלא להודיע כי טובות הנפש הם טובות אמיתיות. ורעות הנפש הם רעות באמת. ולא רעות הגוף כי הייסורין והעינויין מעמידין האדם. והעמידו לו כל תלאותיו ליוסף עד שעלה למעלה זו. ואחר שהוא בזאת המעלה. ידוע הוא שהשם העלהו במעלות על מזבחו. וכפר על עונותיו. כאמרם ז"ל במדרש על מחלת בת ישמעאל. שלשה מוחלים להם על כל עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. וטעמם ידוע כי הגר אחר שהכיר לבוראו ונבדל מסורו הרע הוא מכופר. והעולה לגדולה ידוע כי אחר שהוא היה בשפלות והשם נזכר ממנו והעלהו לגדולה אין לו עון אשר חטא. שאם היה בו עון היה מעכב גדולתו. ואחר שהוא בגדולה אין ראוי שאדוניו ישיב אחור ימינו להשפילו. וכמו שאמרה אשת מנוח כשאמר מות נמות כי אלהים ראינו. לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. כי אין מדרך האדון להעלות עבדו במעלה ואח"כ להשפילו ולהמיתו. כי טוב לו את אשר עדן לא היה. וכן הנושא אשה אחר שהאשה משלמת הגוף ומצלת אותו מהעון. כאומרם און אשתו הצילתו. ראוי הוא שיהיה מכופר. וכל זה אסמכוהו אקרא דמחלת בת ישמעאל. וא"כ אחר שיוסף חטא עם אחיו בהוצאת דבה והשם ענהו ויסרהו מלכת בדרכיו הראשונים. ואח"כ העלהו לגדולה. מן ההכרח הוא שהוא מכופר מעונותיו. ולכן סיפר להם מעלתו וכבודו להודיעם מעלת נפשו. כי כל טובות העולם הזה תוהו המה. כי באופן אחר לא היה ראוי לשבח עצמו. ולכן אמר להם אתם רואים כי פי המדבר אליכם. ואין ראוי להאריך ולדבר במעלתי אלא לסבה הנזכרת. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי:

ואם בפתע. פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט למתכוון לצד זה והלכה לה לצד אחר. ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. ת"ר הסומא אינו גולה שנאמר בלא ראות למעט את הסומא דר"י. [ר"מ אומר בלא ראות לרבות את הסומא]. מ"ט דר' יהודה דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער ואפילו סומא אתא בלא ראות מעטיה. ור"מ בלא ראות למעט ובבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. ורבי יהודה, בבלי דעת פרט למתכוון הוא דאתא. בלא ראות להביא את הזורק בלילה. תניא רבי יהודה אורמ סומא אין לו בשת, מ"ט דר"י דכתיב ולא תחוס עינך וגמר עינך עינך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא. וכן היה רבי יהודה פוטרו מחייבי מיתות ב"ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות. וכן מחייבי מלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות ב"ד. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה דאמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא מצוה, כיון דשמעית להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי לית הילכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות שבתורה דאמר קרא אלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה וכו'. אלמא קסבר רבי יהודה מקצת ידיעה לאי ככל ידיעה ור"מ איפכא. ורמינהו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירים (נעשה כמי שלא שמע כלל) [יפר] , יודע אני שיש מפירים [אבל] איני יודע שזה נדר. ר"מ אומר לעולם לא יפר אלא אם הוא יודע בתוך היום שהוא נדר ולא אמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. ורבי יהודה אומר יפר בתוך היום אע"פ שאינו יודע שהוא נדר דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. רבי יהודה סבר גבי רוצח כתיב ואשר יבא את רעהו ביער כל דבר מיעל יער וסומא נמי בר מיעל יער, ואי אמרת בלא ראות לרבות את הסומא מיער נפקא ליה, אלא ש"מ למעט את הסומא. ור"מ סבר בבלי דעת כתיב כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא, ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה, אלא ש"מ לרבות את הסומא, אבל גבי נדרים כתיב ושמע אישה ושמע אביה, רבי יהודה סבר מקצת שמיעה ככל שמיעה, ורבי מאיר סבר איפכא:

לא תאבה לו מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו. ולא תשמע אליו מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו יכול אתה עזוב עם זה, תלמוד לומר ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך מכלל נשאמר ולא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה, תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו. ולא תחמול לא תלמד עליו זכות, ולא תכסה עליו אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק. מנין ליוצא מבית דין חייב שאין מחזירין אותו לזכות, תלמוד לומר כי הרג, יצא זכאי מנין שמחזירין אותו לחובה, תלמוד לומר תהרגנו. ידך תהיה בו בראשונה להמיתו מצוה ביד הניסת להמיתו. מנין לא מת ביד הניסת ימות ביד כל אדם, תלמוד לומר ויד כל העם באחרונה. תניא אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה או שתים בגליל אין עושין, וסמוך לספר אפילו אחת אין עושין שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל. ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר, רבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא. תניא מנה לי בידך א"ל הן, למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך פטור, ולא עוד אפילו הכמין לו עדים מאחורי הגדר וא"ל מנה לי בידך א"ל הן, א"ל רצונך שתודה לי בפני פלוני ופלוני א"ל מתירא אני שמא תכפני לדין, למחר אמר להם תנהו לי א"ל משטה אני בך פטור. ואם לא טען אין טוענין לו, ובדיני נפשות אף על פי שלא טען טוענין לו, ואין טוענין למסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. מנין שאין טוענין למסית (כתוב בפסוק ויאמר ה' אלקים אל הנחש ברמז כ"ט). לא תחמול (כתוב ברמז שנ"ב). אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דאמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל. וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. תנא דבי רבי ישמעאל לכל דבר [אין] הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. וסקלתו באבנים ומת. יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר אבן, אי באבן יכול באבן אחת, תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. כי בקש להדיחך נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה מה הדחה האמורה (להלן) [כאן] בסקילה אף הדחה האמורה [כאן] (להלן) בסקילה. מעל ה' אלקיך המוציאך אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים די: