Quotation_auto zu Dewarim 2:7

שטו העם ולקטו. יכול מפני שהיו מצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים, ת"ל שטו וגו' וטחנו ברחים והלא לא ירד לרחים מעולם אלא מלמד שמשתנה להם לכל (הנתנין) [הנטחנין] ברחים. או דכו במדוכה והלא לא ירד במדוכה לעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל הנדוכין במדוכה. יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות, תלמוד לומר או דכו, ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר מלמד שלא היו חסרים כלום, ובשלו בפרור והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה. ועשו אותו עוגות והלא לא ירד לתנור מעולם אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתאפים בתנור. יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד מנין לשאר הנלקטין מן השדה, ת"ל ולקטו, משל לאדם שאומר רוצה אני לאכול תאנים ונותנין לו, רוצה אני לאכול ענבים ונותנין לו. והיה טעמו כטעם לשד השמן זה הוא לשון נוטריקון, דבר אחד משמש שלש לשונות הליש והשמן והדבש כלייש הזה שערוך בשמן ומקוטף בדבש כך היתה ברייתו של מן וכך היו כשרין אוכלין אותו.

וישלח ה' בעם את הנחשים, מה ראה הקב"ה לפרוע מהם בנחשים, אלא נחש הוא פתח בלשון [הרע] (תקלה) [תחלה] ונתקלקל ולא למדו ממנו [וידברו לה"ר על] הקב"ה יבא הנחש שהתחיל בלשון הרע ויפרע ממספרי לשון הרע הה"ד ופורץ גדר ישכנו נחש. ד"א למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם נהפכין במעיו לעפר שנאמר ונחש עפר לחמו, ואלו אוכלין המן שנהפך למטעמים הרבה שנאמר ויתן להם שאלתם ואומר זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי מין אחד וטומעין מינין הרבה (יבא הנחש ויפרע מהם). השרפים שהן שורפין את הנפש. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו ידענו שדברנו במשה ונשתטחו לפניו ואמרו לו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש להודיעך ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם מכאן שלא יהיה המוחל אכזרי. ומנין שאם סרח אדם לחברו [ואומר לו חטאתי] ואינו מוחל לו נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (כתוב ברמז רס"ה וברמז נ"ב):