Quotation_auto zu Dewarim 21:1

וע"ד הפשט אמר כי ימצא חלל באדמה. לפי שלמעלה אמר כי תצא למלחמה. וכן כי תקרב אל עיר להלחם. וידוע כי במלחמות נופלים האנשים ונהרגים. כאומרו או במלחמה ירד ונספה. ואולי היה איש שונא לרעהו וארב לו. וקם עליו והכהו באותו זמן. בענין שלא יחשדוהו ויאמרו כי מחמת המלחמה נהרג. וזהו לא נודע מי הכהו. ולדעת מי הכהו צוה שיצאו הזקנים ומדדו את הערים. באופן שבזה יתפרסם הדבר ויתברר על ידי עדים או אמתלאות. וצוה שזקני העיר הקרובה אל החלל יקחו עגלת בקר. כי אחר שנמצא זה ההרוג בגבוליהם. עון אשר חטא היה בהם. וכמו שאמרו ברבי יהושע בן לוי דלא אשתעי אליהו בהדיה לפי שנמצא אדם אחד הרוג בגבולו. והטעם בזה כמו שהעלו בגמרא לפי שלא הניחוהו לעשות פירות. ואלו הפירות לא תחשוב שהוא נאמר על הבנים. אלא שלא הניחוהו לעשות מצות שיש בהן פירות. כאומרם בפ"ק דקידושין הזכות יש לה קרן ויש לה פירות. שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ועבירה יש לה קרן ואין לה פירות. שנאמר אוי לרשע רע. אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם. עבירה שעושה פירות יש לה פירות. ושאין עושה פירות אין לה פירות. וכבר כתבתי למעלה כי האדם עץ השדה ודומה לאילן. ומצות התורה הם פירותיו. והאדם המקיים המצוה דומה לאילן שפירותיו מרובים וטובים. כאומרו כי אם בתורת ה' חפצו. והיה כעץ שתול. ואם ח"ו האדם אינו עוסק בתורה ומצות דומה לאילן סרק שאינו עושה פירות. שפירותיו של אדם אינן אלא התורה והמצות. דגרסינן בסוטה ריש פרק עגלה תניא אמר רבי יוחנן בן שאול. מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל. אמר הקב"ה מי שלא עשתה פירות תערף במקום שאינו עושה פירות. ותכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. אילימא אפריה ורביה. אזקן ואסריס ה"נ דלא עריפנא. אלא אמצות ע"כ. הרי לך מפורש שהפירות לא נאמר על הבנים. אלא על המצות שיש להם פירות כמו שפירשתי. לפי שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. כאומרו אלה תולדות נח נח איש צדיק. ואחר שזה האיש הרגוהו קודם זמנו ולא הניחוהו לעשות מצות ומעשים טובים. צריך כפרה בזאת העגלה ובנחל איתן. בענין שרבים יבקשו רחמים עליו. לפי שישאלו מה טעם זאת העגלה ומה טעם עריפתה בנחל איתן. וישיבו להם ויאמרו לפי שזה האיש מת קודם זמנו. ולא הניחוהו לעשות פירות ומצוה להשלים נפשו. ובזה יכמרו רחמים עליהם ויבקשו עליו רחמים. וזה כעין שאמרו אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא בשלמא טוענו אבנים כי היכי דליכחיש חיליה. אלא סוקרו בסיקרא למה. והעלו הטעם כדי שיראוהו ויבקשו עליו רחמים. ולכן נעשה זה הדבר ע"י הזקנים וכך הכהנים. כאומרו ונגשו הכהנים בני לוי. באופן שהזקנים והכהנים יבקשו רחמים עליו. ולכן היו אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו' דרך תפלה:

והטעם שצריכים לבקש רחמים עליו. לפי שנהרג. וכבר כתבתי למעלה בזו הפרשה איך דין ההרוגים הוא קשה מאד. לפי שהולכים נעים ונדים ואין עולים למעלה. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. עד שינקמו נקמתו. ולכן אמר בכאן לא נודע מי הכהו. שאם נודע מי הכהו מיד חייבים לנקום נקמתו. בענין שתעלה נפשו למעלה. ולא יהיו דמיו צועקים ושואלים דין על מי שאינו נוקם נקמתו. וכמו שפירשתי באומרו ובערת דם הנקי. ולא אמר דם החייב אלא דם הנקי. הוא דם ההרוג שלא יצעק מן האדמה. וזהו ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. שהוא דם ההרוג שהולך וצועק בקרב העם שיעשו לו דין. ואנו מבקשים רחמים שיעלה נפשו למעלה. ולא יהיה דמו ונפשו בקרב עמו ישראל. באופן שזאת העגלה הערופה היא כמו קרבן כפרה על ישראל ועל ההרוג. בענין שתעלה נפשו למעלה. וזהו כפר לעמך ישראל. וראיתי כתוב כי אפילו ההספד שעושין על המתים. וכן מה שאומרים עליהם צדוק הדין. הוא מועיל למת. וזהו כפר לעמך ישראל אשר פדית. אלו המתים שנפדים בממון החיים. וכמו שהקשת מעלה החץ. כן ההספד וצדוק הדין מעלה המת מגיהנם. ואולי סמכו זה על מה שארז"ל מאי ואנכי אפדם. בממונם אפדם. ואמר בכאן אשר פדית. ואם זה יועיל למתים. כ"ש וכל שכן זאת הכפרה שנעשית על ידי הזקנים והכהנים:

וכל ישראל ישמעו וייראו. משמרין אותו עד הרגל וימות ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין (בבית דין) [את דינו] כו'. אין לי אלא זה בלבד, מנין לאומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד אלך ואזבח נלך ונזבח אלך ואקטיר נלך ונקטיר אלך אנסך נלך וננסך אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה, תלמוד לומר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה לא לעשות לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף והמנשק והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף, תלמוד לומר הזה, זה בסקילה ולא החוזר והמפותת. [כי תשמע] יכול יהא רטוש, תלמוד לומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ודרשת מן התורה, וחקרת מן העדים, ושאלת מן התלמידים. באחת עריך עיר אחת עושין עיר הנדחת ואין עושין שלש עיירות נדחות. יכול אף לא שתים, תלמוד לומר עריך. תנו רבנן אחת, אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים, כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין אבל בשנים ושלשה בתי דינין עושין, וזימנין אמר רב לעולם אין עושין משום קרחה. אשר ה' אלקיך נותן לך פרט לחו"ל, לשבת שם פרט לירושלם שלא נתנה לבית דירה. עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתות לקונה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים]. ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מיטמא בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואין מוציאין בה זיזים (כתוב לעיל ברמז תקס"ד). אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, ואינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידיחו רובה ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודחו מיעוטם או שהיו מדיחיה חוצה לה הרי אלו כיחידים וצריכים שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה [לפיכך ממונן פלט] והמרובים בסייף לפיכך ממונן אבד שנאמר הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחן, אנשים אין אנשים פחות משנים.