Quotation_auto zu Dewarim 22:1

אח"כ אמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת. להדריך את ישראל במדות טובות ובמדת הרחמנות וכיוצא בזה. לפי שהתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ולכן ראוי שיעשה לחבירו כמו שהוא רוצה שיעשו לו. שיחזירו לו שורו ושיו לאבידתו. ולכן אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים. כי זה אין דבר ראוי. והוא אכזריות גדולה להעלים עין. שהוא הגורם. וזה ג"כ הוא כנגד יצר הרע שהוא מטעה אותו. ואומר לאדם מה לך לילך אחר השוורים והכבשים. יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ואתה לך לבקש פרנסתך והעלם עין כאלו אינך רואה. זאת היא עצה נבערה מעצות יצר הרע. לזה אמר לא תראה ולא תאמין לדבריו ולא תשמע אליו להעלים עין. אלא השב תשיבם לאחיך. לזה באה זאת האזהרה בלשון לא תראה. וכן לא תוכל להתעלם. לשבר מתלעות עול הוא נחש הוא יצר הרע. וכן אמר על זה הדרך לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא הקם תקים עמו. וזהו כעין מה שאמר בואלה המשפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא עזוב תעזוב עמו. ולפי שזה מדבר כנגד יצר הרע. אמר שם שונאך. שהוא שונא ואויב לנו. כאומרו אם רעב שונאך האכילהו לחם הנאמר על יצר הרע. כי להתיש כחו צריך להאכילו מלחמה של תורה. ולכן משימין כלי [עם] עפר בשעת המילה להשליך שם הערלה שכרתו מהמילה. שהוא במקום מזבח אדמה. וזה למדוהו מג"ש נאמר בערלות פלשתים וימלאום למלך. ונאמר במקום אחר וימלאום עפר. מה כאן עפר אף להלן עפר. וכל זה לפי שהוא מאכל נחש דכתיב ונחש עפר לחמו. ולכן אחר שאנו כורתים הערלה ומחלישים כחו והוא רעב. צריך להאכילו ממאכלו שהוא עפר. וזהו אם רעב שונאך האכילהו לחם. ולכן יש להשליך הערלה בעפר או בחול. ואולי הטעם בזה הוא להורות שבזכות המילה יהיו זרע ישראל כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים. ולא יפחדו מלהכניס בניהם לברית מילה אולי יסתכן. כי כבר הבטיחנו והיה זרעך כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים. ולכן לזכר זה משימים בשעת המילה כלי בעפר או בחול כדי להשליך שם הערלה. ולכן בכאן כנגד זה השונא אמר כי תראה חמור שונאך רובץ. שהוא רומז ליצר הרע:

(כי) [לא] תראה. יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל, תלמוד לומר כי תפגע. אי כי תפגע שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר (כי) [לא] תראה, הא כיצד שערו חכמים אחד משבעה (ומחצה) במיל שהוא ריס, לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר כי תפגע מצות עשה, נמצינו למדין שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין, תלמוד לומר שור אויבך מכל מקום, אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. או את שיו נדחים כדרך הנדחים, מכאן אתה אומר איזו היא אבדה מצא חמור (וכלים) [או פרה רועים] בדרך אין זו אבדה, חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבדה. והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצר היה כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו, או שהיתה (אבדה) [מלאכה] שלו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת. האי קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה כו', ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, אלא לשלו מרובה מחברו מדרב יהודה אמר רב נפקא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא וכו' (כתוב בפסוק לא תסור ברמז תתקי"א). השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע. תשיבם אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין, תלמוד לומר תשיבם מכל מקום, ה"ד דמינטרא וכדרבי אליעזר דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שהתורה ריבתה השבות הרבה (כתוב ברמז שנ"א). החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם, החזירה למקום (עד שראוה אחרים ולא נטפלו בה) [שיראנה אינו חייב לטפל בה]. נגנבה או אבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו, לכך נאמר השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אין לי אלא קרוב ורחוק [אינו מכירו מנין, תלמוד לומר ולא ידעתו], ואספתו אל תוך ביתך ולא לבית אחר: