Quotation_auto zu Dewarim 26:5

ואמר שיקח הכהן הטנא מידך ויניחהו לפני מזבח ה'. וידוע כי כשהכהן לוקח הטנא היה מברך למביא. ואומר תזכה לשנים רבות או ברוך המביאך לשלום וכיוצא בזה. לזה אמר וענית ואמרת כפשוטו. שיענה לדברי הכהן ויאמר לו לא תחשוב כי על זה לבד אני מביא זאת ההודאה. כי חסדים אחרים עשה עמי. וזהו ארמי אובד אבי וגו' וירעו אותנו וגו' ויוציאנו ה'. ויביאנו אל המקום הזה על כרחו של עמלק. ויתן לנו את הארץ הזאת. ואם כן אחר שכל אלו הטובות השם עשה עמי. היה ראוי שאקדמנו בפרים ובעגלים בני שנה וברבבות נחלי שמן. ואני באתי להראות לפני השם בידים ריקניות בראשי בכורים של ענבים ותאנים. ואולי תתמה על זה ותאמר בלבבך במה חרדו כל החרדה הזאת. וטרחו לבם בדרכים בדבר מועט כזה. לזה אמר אל תתמה מזה כי עתה בעת הזאת שבאתי מחדש לארץ ואין לי יישוב בית ודירה כהוגן. הבאתי את ראשית פרי האדמה אבל אחר שאתיישב בארץ. אכבד השם ובית מקדשו כראוי בזבח ומנחה. וזהו ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכו'. ואולי שלזה אמר וענית ואמרת לענות לכהן על מחשבתו:

ובמדרש הנעלם דרשו זאת הפרשה על עוה"ב כשהולך אדם אל בית עולמו. וזהו והיה כי תבא אל הארץ. היא ארץ החיים כאומר אתהלך לפני ה' בארצות החיים והיא נקראת נחלה. אבל בזה העולם אין לאדם נחלה ויישוב. כי הוא ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. וכן ירושלם נקראת נחלה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. לפי שהיא דומה לירושלם של מעלה. ואמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה. להורות שהאדם לא בא לזה העולם אלא לעסוק בתורה ובמצוה ובאמונה. כאומרם פוטר מים ראשית מדון. ואמרו ג"כ בתחילת דינו של אדם שואלין לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. ואומר והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. בענין שכשילך לעולם הנפשות יתן עדיו ויצדקו איך למד תורת ה' ויראת ה' היא אוצרו. וזהו ולקחת מראשית כל פרי האדמה. היא החכמה והיראה כאומרו ראשית חכמה יראת ה'. באופן שיהיה מזומן בידך ומעוטר בכלים נאים. וזהו ושמת בטנא. הוא סל המצות אשר לפני ה'. ורמזו עוד שם כי טנא עולה ס' כמספר אותיות הוי"ה של פרשה ראשונה של ק"ש. שיש בה ס' אותיות של הוי"ה עם מזוזות מלא. וכנגדם אמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וגו' הם ס' אותיות של ק"ש. וזהו מגבורי ישראל שיוצאים משמע ישראל. והאדם הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל המצות. לפי שיש בק"ש רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם וכמנין רמ"ח מצות עשה. ובשביל שחסרו בה שלשה תיבות חוזר החזן ה' אלהיכם אמת להשלים המנין. ואם לא שמע אלו השלשה תיבות מהחזן קראו עליו וחסרון לא יוכל להמנות. ועם כל זה אמרו מאי תקנתיה יכוין בחמש עשרה ווין של אמת ויציב. והטעם שנראה לי הוא לפי שאלו השלשה תיבות הם כמו שם ה' אחד. ולכן אין להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב משום דכתיב וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים. כלומר מה טעם הוא אמת לפי שהוא אלהים חיים. כי בני האדם לפי שהם מתים אין יכולין להשלים דבריהם. וזהו לא איש אל ויכזב. וחמשה עשר ווי"ן הם כנגד שם י"ה שעולה חמשה עשר והוא כמו שם שלם. כי יו"ד ה"א במילואו עולה עשרים וששה כמו שם יהו"ה. ולכן כנגד שם יהו"ה שהוא נאמן. באו הה' ווי"ן הראשונים והם ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן. וכנגד אלהיכ"ם שהוא נורא תהלות. באו חמשה ווי"ן האמצעיים והם ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא. וכנגד אמת שיופי כל הדברים הוא האמת. באו חמשה ווי"ן האחרונים והם ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה. כאומרם כן דברת יפה דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך. והמכוין בזה הוא כאלו אומר ה' אלהיכם אמת. ובלילה שלא יש ווי"ן תקנו בפסוקים שהוסיפו פסוקים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. שהוא במקום ה' אלהיכם אמת. ולכן הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל התורה כולה. לפי שיש בפרשה ראשונה שהיא סוד הטנ"א עשרה דברים כנגד עשר הדברות. והם ושננתם לבניך וגו' עד ובשעריך. ועוד יש בפסוק שמע ישראל כנגד התורה כולה שהיא עשרים וארבעה ספרים ואחת יתירה כנגד השם. שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ובערב אומרים ג"כ פרשת הייחוד הם חמשים תיבות כנגד ויפן כ"ה וכ"ה. והם כנגד חמשים שערי בינה וכנגד חמשים פרשיות של תורה. ובפסוק ואהבת את ה' אלהיך יש עשרה תיבות. כנגד עשר דברות וכנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. שבהם מסר נפשו לכבשן האש על קדושת השם ונפש בנו לשחיטה על קדושת השם. ובפסוק זה ראוי אדם למסור נפשו על קדושת השם כשאומר בכל לבבך ובכל נפשך. ואמרו ואפילו נוטל את נפשך. לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוא אחר התחייה. ולכן אין לאדם ליראה את המות. אחר שידע שעתיד הקב"ה להחיות מתי והרוגי ישראל בטל אורות. כאומרם טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון. הם ההרוגים על קידוש השם כאותם שנהרגו בפורטוגא"ל בשעת השמד שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות. והם עתידים להקיץ ובמה בטל אורות טלך וארץ רפאים והרוגים תפיל. ומהו זה הטל. הוא פסוק של ואהבת את ה' אלהיך. שיש בו שלשים ותשע אותיות כמנין ט"ל. שעולה כמו יהו"ה אחד. כי לו היכולת בתחייה בטל זה ולא לאחר. הרי כאן באלו השני פסוקים ששה עשר תיבות והיא פרשה אחת. ומוהיו הדברים עד ובשעריך יש שלשים ושתים תיבות כנגד שלשים ושתים נתיבות חכמה. ומוהיה אם שמוע עד ושמתם יש שבעים ושתים תיבות כנגד שם של שבעים ושתים. ומאת דברי עד ציצית יש ע"ב תיבות עם ה' אלהיכם שמוסיף החזן וכולם עולים רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח מצות. בענין שהזהיר בק"ש הוא זהיר בכל התורה כולה ובמצותיה. ובפרט בפרשה ראשונה שיש בה ששים אותיות של הויה כמנין טנ"א. שצריך אדם להיות זהיר בהם וזהו ושמת בטנא. ולכן לא תמצא בכל התורה טנא אלא בכאן אלא בסל המצות. וגם כן סל הוא רמז לשתי שמות של אדנ"י יהו"ה שעולים צ"א כמו ס"ל ועם השם הוא צ"א. ובזה והלכת אל המקום. הידוע שלמעלה. אשר יבחר ה'. להתענג בזיוו כי ה' עולה כמו מקום כמו שכתבתי במקום אחר. ובאת אל הכהן. הוא מיכאל כהן גדול של מעלה המקריב נשמתם של צדיקים לפני מזבח ה'. וזהו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ואומר זהו מפלוני צדיק שמביא עדותו ותיקונו בידו. ואז וענית ואמרת. הנשמה משבחת ומשוררת ואומרת חסדי המקום שעשה עמה והצילה מיד יצה"ר הנקרא לבן הארמי. לפי שהוא רמאי ובעל תחבולות. וזהו ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. כאומרו עיר קטנה ואנשים בה מעט. לפי שכולם הולכים עם הילד השני שהוא היצר הרע. לכן מזכיר מצרים לפי שבמצרים הלכו ישראל אחר גלולי מצרים ואחר יצר הרע הטמא. והקב"ה הצילם מידם כמו שכתבתי בטעם השבתת חמץ שהוא שאור שבעיסה ובפסוק ויאפו את הבצק. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. הוא ראשית חכמה יראת ה' לעד ולאות. מנחה לה' מונחת בטנא. שהוא סוד ק"ש בששים אותיות וברמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים. בענין שכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני וכו' שהוא יצה"ר. ואולי לזה אמר וענית ואמרת שהוא לשון עדות. שצריך להעיד שבכל איבריו עובד את ה' שהם כנגד רמ"ח מצות. כאומרם בסוף מכות דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני. שס"ה כנגד ימות החמה ורמ"ח כנגד איבריו של אדם. בענין שאם ביטל אדם מצוה שהאבר חייב בה. נקרא פושע באותה מצוה. כאומרם בפרק קמא דר"ה עון פושעי ישראל בגופן מה היא כגון קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם. ואם קיים אדם מצוה ראויה לו לאותו אבר. נתקדש אותו אבר באותה מצוה. דתנן בפרק פרת חטאת באו לשילה נאסרו הבמות וכו'. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר עני בכל הרואה. והטעם לפי ששילה היתה בחלקו של יוסף. ולפי שלא זן עינו מן העבירה אותו זכות עמדה לו עדות. שעינו של יוסף נתקדשה כשנשמרה מן החטא. וראוי לאכול קדשים קלים במקדש שבחלקו של יוסף. בכל מקום שהעין רואה סביב מקדשו. מה שאין כן בירושלים שבירושלים אין אוכלים קדשים קלים אלא לפנים מן החומה. כמוזכר בפרק איזהו מקומן הבכור והמעשר והפסח וכו' ונאכלים בכל העיר. וכל זה בזכות יוסף כדתנן במסכת מנחות בפרק פרת חטאת ג"כ. שזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. עין שלא רצה לזון ממה שאינו שלו תבא ותאכל במלוא עין שלו. ואם נהנה עינו מן העבירה אותו אבר לוקה. דתנן בסוטה פ"ק שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. וזהו בזה העולם אבל בשעת הדין האברים בעצמם מעידים על החוטא. דגרסינן בפ"ק דחגיגה ובפ"ק דתעניות שמא יאמר אדם מי מעיד בי. איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל. וזהו וענית ואמרת לפני ה' בלשון עדות. ומה אומר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה כמו שפירשתי. ואז ושמחת בכל הטוב שהיא התורה שהבאת בידך. באופן שיזכה לשמוח בה' כאומרם נגילה ונשמחה בך ובתורתך. שהם עשרים ושנים אותיות מנין ב"ך. וזהו בכל הטוב שעולה כ"ב. ולכן אמרו אין טוב אלא תורה. ולכן אמר משה ליתרו והיה הטוב ההוא. שהיא התורה שיש בה עשרים ושנים אותיות כמנין הטוב. והיטבנו לך:

ואמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. להגיד שיעקב עשה שלא כהוגן בהליכה זו בלי רשות לבן. כי אחר שהש"י הבטיחו בשמירה. והשם יתברך אשר לו היכולת היה יכול לומר ללבן אעפ"י שידע שהיה רוצה לילך. השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע כמו שא"ל בדרך. ולכן סיפר הכתוב כי יעקב נזהר משלוח ידו בנכסי חמיו ושלא גנב ממנו אפי' מחט אחד. כמו שאמר למעלה את כל קניינו. ולא נזהר מלגנוב את לב לבן. וזה נראה כאומרם אבא היאך מעשרין את התבן. ולזה ספרה התורה כי יעקב הקפיד שלא לגנוב כלום משל לבן ואח"כ רחל גנבה את התרפים. ויעקב גנב את לבו ולזה כתיב ויגנוב יעקב את לב לבן. כי התורה קראו גנב וזה על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כי ראוי היה ליעקב שיגיד ללבן הליכתו והיה לו לישען באלהיו: אח"כ סיפר שעבר את הנהר. ואולי ששינה הדרך כדי להטעות ללבן כמו שעשה לעשו. וכשהשיג אותו סיפר שבא אליו האלהים וא"ל השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הטעם בזה כמו שכתבו בזוהר כי לא היה לבן הולך להלחם עמו ברוב עם כי רבים היו עם יעקב מעם לבן. אבל כוונתו היתה לעוקרו מן העולם בדברי כישוף ונחש. ולכן לא א"ל השמר לך מעשות לו רע. אלא מדבר בדברי פיך און ומרמה עם יעקב. כי יש לך לידע כי לא נחש ביעקב וזה חסד גדול שעשה הש"י עם יעקב. ולזה צותה התורה בהבאת הבכורים וענית ואמרת ארמי אובד אבי. כלומר תעיד ותאמר ארמי בקש לעקור את הכל. כמו לא תענה ברעך עד שקר. או יאמר מטוב עד רע לדבר טוב או לעשות לו רע כדי שישוב עמך או רע על שברח. וכשהשיגו אמר לו מה עשית ותגנוב את לבבי. וחזר ואמר למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. והרצון בזה שנתרעם משני דברים. האחד שגנב את לבבו ודיבר אחד בפה ואחד בלב וגנב דעתו כששמע דברי בני לבן וראה פניו רעים דיבר עם לבן דברי שלום. והסתיר ממנו כוונתו בענין שבזה גנב דעתו. והב' למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. נתרעם ממנו שנחבא לברוח וברח בהחבא ולא הרגיש בו אדם. ואולי ברח בלילה. ובזה ותגנוב אותי לומר שגנבו כולו ולא לבו וזה רמז על גניבת בניו ובנותיו שהם עצמו ובשרו. וזהו ותגנוב אותי. ואשלחך בשמחה ובשירים לפי שאנו הפכים זה לזה. ובזה גלה לו שאולי היה מעכב בניו ובנותיו. ולכן אמר ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי: