Quotation_auto zu Dewarim 27:13

דבר אחר אלה יעמדו לקלל את העם אין כתיב כאן אלה ואלה יעמדו על הקללה. ולא עוד אלא כשפורענות באה לעולם צדיקים כובשים אותה שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. אמר ר' ברכיה אמר הקב"ה יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון מה אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים ואף אתה לא תקריב מן הגזלות ומן החמסים ואם עשית כן והיטב לה' משור פר מקרן מפריס. דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. וכי איזו מדה מרובה מדת תנופה או מדת כמיכה מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה שתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתם מתנופה מרובה לא תמעטם מסמיכה מעוטה. אתה אומר בצד זה נתרבתה סמיכה ונתמעטה תנופה שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין. ואם מעטתם מתנופה מועטת אמעטם מסמיכה מרובה הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. אמר רבי יוסי אמר לי אבל אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים וכי יש סמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים. יכול לא יסמכו על העולות שאין העולות טעונות תנופה אבל יסמכו על השלמים שהשלמים טעונין תנופה תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:

מה אקב לא קבה אל. בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו', אמר ליה אביו מי אתה, אמה ליה אנכי עשו בכורך, המוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו היינו לא קבה אל. ד"א בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלקיך ישראל לא היו ראויין לכליה, אעפ"כ באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן. אלא בברכות הוא מברכן שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך מעצמן הוי מה אקב לא קבה אל. אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב אדם כי יקריב מכם, מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. (אשר תקראו אתם) וכן החדש הזה לכם, אבל לענין נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו. אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפס שנאמר ארור אפס כי עז וגו' מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל: