Quotation_auto zu Dewarim 34:6

ובמדרש הנעלם אמרו. שאמר בכאן וספרתם לכם שבע שבתות. כמו שאמר בנדה וספרה לה מעצמה. וזה לפי שישראל היו במצרים טמאים כטומאת הנדה אחרי שקוצי מצרים. כאומרו ובגלולי מצרים אל תטמאו. ואותה נבואה לאהרן נאמרה כדעת חז"ל. ולכן כמו שלטהרת הנדה צריכה לספור ז' ימים נקיים ואחר תטהר. כן הצריך לטהר את ישראל מטומאותם ז' שבועות. וכמו שהנדה צריכה לטבול מטומאתה במים חיים. כך צריכים ישראל לטבול מטומאותם במים. היא התורה שנקראת מים. ולהורות שטומאת ישראל היתה מכופלת מטומאת הנדה. הצריך לישראל ז' שבועות יום לשבוע. לפי שהיו מוטבעים ומורגלים בטיט היון של מצרים ובדעותם הנפסדות. ולא היה די להם ז' ימים נקיים כנדה. אלא ז' שבועות. וכן ללבן ולצרף הלכלוך והטומאה של ישראל. לא עלתה להם הטבילה במי נהרות ובורות ומימיהם. אלא באש התורה שנקראת אש דת. והיא כאש מצרף וכבורית מכבסים. לפי שהיא מסירה כל סיג וכל מחלה וכל מדוי מצרים. ולכן כתבו שם שצריך האדם לטבול באש התורה. ולעסוק בתורה שבע"פ בלילה ובתורה שבכתב ביום. בענין שתהיה טבילתו באש שחורה על גבי אש לבנה. ואל תתמה על זה כי עיקר הטבילה באש. כמוזכר בסנהדרין בפרק חלק ששאל מין אחד לר' פלוני כי קבריה קב"ה למשה דכתיב ויקבור אותו בגיא במאי אטביל ליה. וא"ת במים והלא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיבו לו כי עיקר הטבילה היא באש. ולכן ישראל הוצרכו לרוב טומאתם לטבול באש התורה ביום מתן תורה:

וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו:

דבר אחר חיוה לה כמה דורות אבדה אמר ר' אחא חויא חויך ואת חויא דאדם. כי היא היתה אם כל חי ר"ש בן אלעזר אמר עם כל חי. תני העשיר עולה עמו העני אינה יורדת עמו ר' סימון אומר אם כל חי אמן של כל החיים דאמר ר' סימון כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו הדא הוא דכתיב אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם בנוי דאדם קדמאה מאן דאמר רוחי דביתא טבין דרבין עמיה ומאן דאמר דאינון בישין דחכמין יצריה מאן דאמר רוחי דחקלא טבין דלא חכמין יצריה מאן דאמר דאינון בישין דלא רבין עמיה. אמר רב פפא בדיק לן רבא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן ופשטינא ליה עולה עמו ואינה יורדת עמו מאי קראה והיא בעולת בעל בעליתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור רב ושמואל חד אמר דבר הבא מן העור וחד אמר דבר שהעור נהנה ממנו. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגי. אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' תלכו אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה והלא כבר נאמר אש אכלה הוא אלא הלך אחר מדותיו הקב"ה הלביש ערומים שנאמר כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה בקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה נחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב ויקבור אותו בגי אף אתה קבור מתים. את זו דרש ר' יהושע בן חנניה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר תחלה ר' יהושע לטעמיה דאמר המפלת שפיר שאינו מרוקם אפילו צלול אמו טמאה לידה וחכמים אומרים אינו ולד ואין הלכה כרבי יהושע: