Quotation_auto zu Tehillim 45:9

ויקחו לי תרומה. לפי שלמעלה אמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לרמוז שאחר שירד השי"ת על הר סיני לתת התורה לישראל. היה רוצה לעמוד בקרב ישראל מצד חבתם. ומתאוה שיעשו לו מקדש מלך ובית ממלכה. ואולי חשב השם יתברך שישראל יעירו לבם ורוחם בהתעוררות חזק. ויאמרו מה היום מיומים. כי אחר שנתן לנו תורתו ומצותיו. למה לא חזר אל מכון שבתו אל השמים. אלא שהוא עומד ויושב בראש ההר. כי אולי הוא רוצה לעמוד בקרבנו ובקרב תורתו שנתן לנו. ולזאת ההתעוררות כתב למעלה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. כי זה הפסוק הוא מיותר. ולא היה לו לכתוב אלא ויכס הענן ויקרא אל משה וגומר. ויהי משה בהר ארבעים יום. אבל הפסיק בפסוק ומראה כבוד ה'. לומר שנשתהה שם מדעת ומתאוה. בענין שיראוהו בני ישראל ויחשבו בלבם מה זה ועל מה זה. וזהו לעיני בני ישראל. וכשראה שעמד משה בהר מ' יום והשכינה נגד בני ישראל ולא העירו רוחם ונפשם. בא הוא עצמו ית' ואמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. ועשו לי מקדש וגו'. ויש לנו להודות לקבלה שמעשה העגל היה קודם המשכן. ולפי שמשה הרבה והפציר בתפלה ונאמר לו סלחתי כדברך. רצה הקב"ה לזכות את ישראל בעשיית המשכן לכפר על מעשה העגל. ולכן כמו שכתב בעגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. כך התנדבו למשכן זהב וכסף ונחשת לכפר על מעשה העגל. ואם בשכר העבירה בא להם זכות המשכן. בשכר המצוה על אחת כמה וכמה. היינו דכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי לפי שחטאו ישראל ושבו בתשובה זכו במשכן. וזהו שאמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. ולכן סמך בכאן עשיית המשכן לישיבת משה בהר מ' יום. ורצה לאחר מעשה העגל. כי ראוי היה שלא יכתבו. באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין:

ולכן תמצא שאמר בזאת הפרשה להוציא מלב האנשים זה הטעות. שחושבים שאין תשובה מועילה למי שחטא נגד השם. כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. שהיא מעלת התשובה. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. כלומר לא יש בה דבר מכוסה ונפלא. ולא דבר תימא ולא דבר רחוק מן השכל. כי השכל מחייב שהמודה פשעיו ומתחרט מהם ואינו חוזר להם לעולם. שה' יקבל תשובתו. ועוד כי האדם החוטא ומתחרט. אחר כך אינו אותו האדם החוטא. אבל הוא בריה חדשה. שכבר הפשיט עורו ובשרו מעליו בתעניות ובמלקיות. והיא איש חדש. כאומרו לעם נולד כי עשה. ונאמר עליו אני היום ילדתיך. וא"כ איך ראוי שימות. אחר שהוא איש אחר. ולכן הבעל תשובה הוא מכובד בעיני השם. כאומרו מאשר יקרת בעיני נכבדת שהוא נתכבד מעצמו. ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך ואמרו ז"ל אל תיקרי אדם אלא אדום. ולאומים תחת נפשך כאומרו ולאום מלאום יאמץ. כי אחר שזה האיש חטא ונגזרה עליו גזירה. הקב"ה מבטל את הגזירה מאיש זה. אחר שהוא איש חדש והופך הגזירה על איש אחר חוטא מזרע אדום. בענין שהשטן לא יקטרג על זה האיש. וא"כ השכל יחייב שיקובל זה האדם בתשובה. וזהו לא נפלאת היא. ואם נפלאת. היא ממך. לפי דעתך המשובש אבל לא לפי האמת. שאם לא היתה מעלת התשובה. לא שבקת חיי לכל בריה. אחר שכמעט הם מחוייבים לחטוא מצד יצרם הרע. ואחר שזה האיש החוטא הכריח יצרו הרע. והשיב אחור שמאלו. ושם רסן בלחייו למונעו מן התאוות. והמיתו ברעב ובצמא. ראוי הוא לשכר גדול כאומרם גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. שנאמר מר ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי אחר שזה האיש הכריח יצרו ועשאו עבד עבדים. ראוי הוא שהזדונות יתהפכו לו כזכיות. ולפי שהתשובה היא דבר ראוי ומוכרח. ארז"ל שהוא אחד מהדברים שנבראו קודם שנברא העולם. וכן בית המקדש. כי אחר שהאדם כמעט מחוייב לחטוא. אם השם לא היה בורא מקדש לכפרת העונות. לא היה קיום לעולם. וזהו מרום מראשון מקום מקדשנו. וכן התשובה. אם השם לא היה חושב במחשבתו קודם שנברא העולם לכפר לאדם השב בתשובה. לא היה לעולם קיום. וזה שאמר בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. ותאמר שובו בני אדם:

וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו: