וַיִּֽצְק֥וּ לַאֲנָשִׁ֖ים לֶאֱכ֑וֹל וַ֠יְהִי כְּאָכְלָ֨ם מֵהַנָּזִ֜יד וְהֵ֣מָּה צָעָ֗קוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ מָ֤וֶת בַּסִּיר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וְלֹ֥א יָכְל֖וּ לֶאֱכֹֽל׃
Dann schütteten sie es aus vor die Männer zum Essen. Aber wie sie vor dem Gericht aßen, schrien sie: Tod ist im Topfe, Mann Gottes; sie konnten davon nicht essen.
יפה תואר
הקב"ה ממתיק את המר והיינו בים שהמתיק להם המים שישתו ישראל מהן כדאיתא במכילתא גבי נצבו כמו נד נוזלים וכן אלישע המתיק את המר גבי נזיד פקועות השדה (מ"ב ד') שצעקו מות בסיר כי היה מרים וגם הקב"ה ממתיק את המר במר במי מרה (שמות ט"ו) והמתיקם במר כדאיתא בשמ"ר פכ"ב וכן אלישע המתיק את המר במר שהמתיק מי יריחו (מ"ב ב') במלח:
ביאור הרד"ל
(כז) ומות בפיו. הוא ארס נחש, וכ"ה בת"י ואריסא דמותא בפומך, ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש (מלכים ב' ד') מות בסיר, שפירושו דבר מר כארס מות מרירת נחש, כי סם המות עם לשון מר, הוא משתתף במקרא ומשנה, שכן קורא כאן מרורת פתנים, וכן במתני' פי"ט דתרומות משתאבד בהן המרה (ויתפרש מ"ש (דברים לב) וראש פתנים אכזר, דהאי ראש הוא לשון ראש ולענה דבר מר והוא מרורת פתנים, וכדכתי' התם לעיל מני' ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות וגו' והדר מפרש עלי' חמת תנינים כו' וראש פתני' כו') ויתפרש מ"ש (משלי כו) חצים ומות, שהוא סם מות מר שהיו מושחין בו החצים כדרך אנשי הודו עתה וכמ"ש (תהלים סד) דרכו חצם דבר מר ותרגומו משחו גיריהן סמא דקטול מריר (ויתפרש ג"כ מ"ש פ"ק דע"ג (כ:) בחרבו של מ"ה טפה של מרה תלוי' בו, שענינו ארס מר הממית כארס נחש (שהביא מיתה לעולם) ועיקר טפה של מרה בשעת מיתה, נראה נרמז מלשון המקרא (שמואל א טו) אכן סר מר המות, ויתפרש מר לשון טפה ג"כ כמו כמר מדלי (ישעי' מ) שפירשוהו טפה), ומ"ש כאן בפיו נראה שנרמז במקרא כאן דהוא ישופך ראש, שעל שבראשו הוא הארס בפיו (ואולי יתפרש כן וראש פתנים, לשון ראש ממש ששם הפה עם הארס) לכן ישופהו בראשו: