וַיֹּ֨אמֶר יִשַׁ֜י לְדָוִ֣ד בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א לְאַחֶ֙יךָ֙ אֵיפַ֤ת הַקָּלִיא֙ הַזֶּ֔ה וַעֲשָׂרָ֥ה לֶ֖חֶם הַזֶּ֑ה וְהָרֵ֥ץ הַֽמַּחֲנֶ֖ה לְאַחֶֽיךָ׃
Da sprach Jischaj zu seinem Sohne David: Nimm doch für deine Brüder ein Efa geröstete Korner und zehn Brote und bringe es schnell in das Lager zu deinen Brüdern.
שד"ל
רועים בשכם: בשדה אשר בסביבות שכם, כמו שכתוב ובניו היו את מקנהו בשדה (למעלה ל"ד ה'). לכה ואשלחך אליהם: אולי נתן לו מתנות להביא להם, כדרך שעשה ישי שנתן לדוד מיני מאכל להביא לאחיו (ש"א י"ז י"ז) וזה טעם לך ואשלחך, בוא וקח מה שאתן לך.
ביאור יש"ר
וסל מצות, ענינו וסל מלא מצות או עם מצות, ומצינו הרבה בלשון שנסמך הכלי אל מה שיש בו, ואין עיקר הכונה על הכלי כי אם על מה שבתוכו, והכלי הוא כדמות ושעור למה שיש בו, לכך נסמך אליו כאשר יסמך המדה והמשקל והמנין לדבר המדוד והשקול והנמנה, יאמר ככר הכסף, איפת הקליא (שמואל א' י"ז י"ז), שלשת הימים:
מלבי"ם
קלוי באש: מצאנו על הקליות שני שמות נרדפים: קלוי כמו "וחמש סאין קלוי" (שמואל א כה, יח), "אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה" (שמואל א יז, יז) נִקֻּדִים (מלכים א יד, ג). ודעת ר' מאיר שה"נקודים" הם היבשים לגמרי על ידי מוקד גדול של אש, מלשון "יקד יקוד כיקוד אש" (ישעיהו י׳:ט״ז) שהוא המוקד הגדול. וה"קלוי" היא ההבהוב קצת עד שנשאר לח בפנימיותו. ולא במוקד, רק באור. וזהו שאמר שהבהבין אותו באור. וסבירא ליה שאין לחרכם על ידי כלי דהא כתיב "קלוי באש" ואם נקלה בכלי אינו "באש" כמ"ש בפסחים (דף עו.) "צלי אש" – ולא צלי מחמת דבר אחר. ולדעתו היה חורך השבלים עצמן. ודעת חכמים שההבדל שביניהם שהקלוי אינו מהובהב באש עצמו רק באמצעות הכלי, ומה שכתוב "קלוי באש" מפני ששם "קלוי" הונח בעצם על הכלי, לא על השעורים המהובהבים, שהכלי נקרא "קלל" ועל שם זה אמר "נחושת קלל", והמהובהב בו נקרא "קלוי" על שם הכלי כמו "ברבורים אבוסים" (מ"א ד) על שעמדו על האבוס, "עוללי טפוחים" (איכה ב׳:כ׳) שנמדדו בטפח. ושפיר יצדק "קלוי באש" אם הכלי הוא באש.[ובזה תבין מה שאמרו בגמ' מנחות (דף סו:) ואין אור לשון קלוי אלא דבר אחר (ר"ל על ידי אמצעי), אין לשון "קלוי" אלא דבר קליל (בזה מפרש שאמר "קלוי באש" מפני שהכלי שנקרא "קלל" הוא באש)]. ומה שהוצרך לומר "באש" הוא להורות שהכלי מנוקב עד שישלוט האש בכולו. וזהו שאמר בספרא וגמרא שם ומנוקב...כדי שיהיה האור שולט בכולו. [ובמדרש רות "ויצבט לה קלי" – קליל בשתי אצבעותיו – מה שכתוב "קליל" היא פירוש "קלי" וכחכמים. ומה שאמרו בשתי אצבעותיו פירשו שפעל "ויצבט" נגזר משם "אצבע".] ובכל זה גם לחכמים היה לח בפנימיותו; ובתרומות (פרק ה) יאכלו נקודים או קליות, פירושו – אף קליות שאינו יבש לגמרי, לא חיישין שיוכשר לקבל טומאה, עיין תוי"ט שם. ובסנהדרין (דף צג) "אשר קלם מלך בבל באש" – אשר שרפם לא נאמר אלא קלם. אר"י משום רשב"י שעשאם כקליות - ר"ל שלא נשרף גופם לאפר כי הוציאם בעת שהוציא את יהושוע הכהן גדול מן הכבשן כמש"ש.