וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם וְלֹֽא־תַעֲשֶׂ֣ה רָ֔ע בְּעֵינֵ֖י סַרְנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃ (ס)
Kehre demnach in Frieden zurück, und tue nichts, was den Fürsten der Philister missfallen könnte.
תורה תמימה
אל אבותיך בשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום חוכנגד זה פסק זה האמורא שהנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ומביא ראי' מיתרו שאמר למשה לך לשלום (פ' שמות) עלה והצליח, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום (שמואל ב ט״ו:ט׳) הלך ונתלה. ושני דינים אלו לא הובאו בפוסקים זולת במג"א סי' ק"י, וברמב"ם פ"ד ה"ד מאבל הובא המאמר לענין מת בדרך אגב ולא בלשון פסק הלכה, וצריך טעם בזה, וכבר נתעורר על זה הגר"י ברלין בקונטרס אומר השכחה.
ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה.
והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו.
ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל.
ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום טענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .
(ספרי פ' נשא ו' כ"ו)
ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה.
והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו.
ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל.
ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום טענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .
(ספרי פ' נשא ו' כ"ו)
מלבי"ם
ולא תמותו: משמעות הכתוב כי אם יפרעו ויפרומו יתחייבו מיתה. ובמועד קטן (דף כד.) אמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו" הא אחר חייב מיתה. וזה מורה בהפך - שהוא רשות שלא יפרעו. ולכן אמר הרמב"ן בפירוש התורה והר"י בתוספות שם שדרשות אלה אסמכתות. ולדעתי יש להם שורש חזק. שבאמת עיקר משמעות הכתוב הוא אזהרה שלא יפרעו ולא ימותו, כי אם הוא רק רשות מה צורך לאמר שלא ימותו אחר שהרשה להם בל יפרעו ויתאבלו? אך כי יש פה זרות בלשון, כי אחר העיון במקרא ראינו שיציין הכתוב האזהרה התולדיית, לפעמים במלת "פן" – "ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית ג׳:ג׳), "תקח לה פן נהיה לבוז" (שם לח,), "וגם הכהנים..יתקדשו פן יפרץ בהם ה'" (שמות י״ט:כ״ב), "אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם" (שם, יט), "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וכדומה ולפעמים יציינו במלת "לא" – "והיו על אהרן בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות", "דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש..ולא ימות" (ויקרא טז, ב), "וכסה ענן הקטרת..ולא ימות" (ויקרא טז, יג), וכדומה. וההבדל מבואר שמלת "פן" מציין החיוב ומלת "לא" מציין השלילה. ולפי זה יש הבדל לפי הענין. שאם התולדה מחויבת מעצמה, למשל שמוכן למות, ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות – ישמש במלת "לא". ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה, רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות – ישמש במלת "פן". למשל, במה שכתוב "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" - המיתה מובנת מן הסברה לכל הקרב אל משכן ה' כמו שהי' בבני אהרן, ונתן לו תקונים שאם יעשה כן לא ימות. אבל במה שכתב "ולא תגעו בו פן תמותון" – חדש הוא להם שימותו בנגעם דרך עונש. וכן כשאמר "תקח לה פן נהיה לבוז", הבוז הוא דבר יתחדש אם ידרוש אחריה, ולא יצדק לאמר "ולא נהיה לבוז" שמשמע שכבר מוכן לבוז והוא עושה תקנה שלא יהיה לבוז. ולרוב תצדק מלת "פן" בתולדה שאחרי תנאי הבא במלת "לא" "אל תגעו בכל אשר להם פן תספו" (במדבר טז, כו) "לא תעבר בי פן בחרב אצא" (במדבר כ, יח) "אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש" (שופטים יח, כה) ומלת "לא" בתולדה שאחרי תנאי שבא בחיוב "ושמרתם את משמרתי..ולא יהיה קצף" (במדבר י״ח:ה׳) "ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו" (שם, יז) "קבר תקברנו... ולא תטמא את אדמתך" (דברים כא, כג) "ביומו תתן שכרו ולא יקרא עליך אל השם" "וישוב למקומו ולא ימות אותי ואת עמי" (שמואל א ה׳:י״א) "שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני הסרנים" (שמואל א כ״ט:ז׳) ובמקום שימצא מלת "פן" אחר תנאי מחייב עיקר כוונתו על השלילה כמו "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים" (יהושע ב, טז) – רוצה לומר אל תלכו בדרך. וכן במה שכתוב "תקח לה פן נהיה לבוז" עיקר דבריו אל תבקש אותה כי אז נהיה לבוז. והבן. ולפי זה היה יותר מתוקן שיכתב פה מלת "פן" שהוא הודעה שאם יפרעו ימותו כמו שכתב אחר כך "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותון". לא לכתוב מלת "לא" שבזה צריך לדייק מכלל לאו אתה שומע הן. ובזה חדשו חז"ל במועד קטן שאבל אַחֵר שלא פרע חייב מיתה. ולכוונה זו בא מלת "לא" תחת "פן", כי היה צריך גם כן להודיע השלילה שלא ימותו, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יפרעו ימותו. והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ח) כהן שגדל שערו אסור לו לכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו" מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע. וכתב הכסף משנה משום דקרא ד"ראשיכם אל תפרעו" יש לפרשו לרשות. ובכל זה, אחר שהאמת שאינו לרשות, פירוש הכתוב ולא תמותו - שאם עשה כן ימות; דהא בהלכה י"ד כתב דקרוע בגדים חייב מיתה כדין פרוע ראש שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" – הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה, עיי"ש. וכדרושים האלה תמצא בפר' אמור (ס' למ"ד), ובמקום אחר שבא מלת "לא" אחר שלילה יהיה לרוב אזהרה בפני עצמו. שכן במה שכתב "ולא יחלל זרעו בעמיו" שפרש"י שלילה בלבד פירשו חז"ל שהוא לאו בפני עצמו ואמרו שקדש ובעל לוקה שתים, אחד משום "לא יקח" ואחד משום "לא יחלל". וזה הוציאו ממה שלא אמר "פן יחלל". ובמה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כא, כג) "ולא יחלל את מקדשי" פירשוהו בספרא (שם סימן ס) שקאי על כלל הפרשה וגם על מה שכתוב תחלה שלא יעבד בעל מום. ואם כן הוא ענין בפני עצמו שלא יחלל בשום ענין. ועיין מה שכתבנו שם.