Talmud zu Bereschit 25:36

רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא מָצִינוּ שֶׁדִּיבֵּר הַמָּקוֹם עִם אִשָּׁה אֶלָּא עִם שָׂרָה בִּלְבַד. וְהָא כְתִיב אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין. עַל יְדֵי הַתּוּרְגְּמָן. וְהָא כְתִיב וַיֹּאמֶר ײ֨ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ. אָמַר רִבִּי בָּא בַר כַּהֲנָא. הַדִּיבּוּר נָֽפְלָה לָהּ. אָמַר רִבִּי בִּירִי. כַּמָּה כִירְכּוּרֵי כִירְכּוּרִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִשְׁמוֹעַ שִׂיחָתָן שֶׁלַּצַּדְקָנִיּוֹת וַיֹּאמֶר לא כִּי צָחַקְתְּ.

עַד אֵיכָן הָֽיְתָה זְכוּת אָבוֹת קַייֶמֶת. רִבִּי תַנְחוּמָא אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רַבָּה. בַּר נַחְמָן אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רִבִּי בֶּרֶכְיָה. רִבִּי חֶלְבּוֹ בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. עַד יוֹאָחָז. וַיָּחָן֩ יְי אֹתָ֤ם וַֽיְרַֽחֲמֵם֙ וגו׳ עַד־עָֽתָּה׃ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה זְכוּת אָבוֹת קַייֶמֶת. שְׁמוּאֵל אָמַר. עַד הוֹשֵׁעַ. וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלוּתָהּ לְעֵינֵ֣י מְאַֽהֲבֶ֑יהָ וְאִ֥ישׁ לֹֽא־יַצִּילֶ֥נּהָ מִיָּדִֽי׃ וְאֵין אִישׁ אֶלָּא אַבְרָהָם. כְּמַה דַתָּ מַר וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא יִצְחָק. כְּמַה דַתָּ מַר מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַֽהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא יַעֲקֹב. כְּמַה דְתֵימַר וְיַֽעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. עַד אֵלִיָּהוּ. וַיְהִ֣י ׀ בַּֽעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֗ה וַיִּגַּ֞שׁ אֵֽלִיָּ֣הוּ הַנָּבִיא֘ וַיֹּאמַר֒ יְי אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֣וֹם יִווָדַע כִּֽי־אַתָּ֧ה אֱלֹהִ֛ים בְּיִשְׂרָאֵ֖ל וַֽאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וגו׳. רִבִּי יוּדָן אָמַר. עַד חִזְקִיָּהוּ לְמַרְבֵּ֨ה הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ. אָמַר רִבִּי אָחָא. זְכוּת אָבוֹת לְעוֹלָם קַייֶמֶת. כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְי אֱלֹהֶ֔יךָ וגו׳ עַד וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ. מְלַמֵּד שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׁבָטִים. רִבִּי יוּדָן בַּר חָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בֶּרֶכְיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. בָּנַײ. אִם רְאִיתֶם זְכוּת אָבוֹת שֶׁמָּטָה וּזְכוּת אִמָּהוֹת שֶׁנִּתְמוֹטְטָה לְכוּ וְהִידַּבְּקו בַחֶסֶד. מַה טַעַם. כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה . כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ זֶה זְכוּת אָבוֹת. וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה זֶה זְכוּת אִמָּהוֹת. מִיכָּן וָאֵילַךְ וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַֽחֲמֵךְ֭ יְי׃

ז׳ אבות כרותי ברית. אלו הן אברהם. ויצחק. ויעקב. משה. ואהרן. ופינחס. ודוד. באברהם כתיב (בראשית ט״ו:י״ח) ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר. ביצחק כתיב (שם יז) ואת בריתי אקים את יצחק. ביעקב כתיב (ויקרא כ״ו:מ״ב) וזכרתי את בריתי יעקב. במשה כתיב (שמות ל״ד:כ״ז) כי ע״פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת (בני) ישראל. באהרן כתיב (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם הוא לפני ה׳. בפינחס כתיב (שם כה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. בדוד כתיב (תהלים פט) כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי:

איזהו סייג שעשה איוב לדבריו הרי הוא אומר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור א״כ מה ת"ל איש תם וישר אלא מלמד שיצא איוב מהול. אף אדם הראשון יצא מהול שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אף שת יצא מהול שנאמר (שם ה) ויולד בדמותו כצלמו. אף נח יצא מהול שנאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו. אף שם יצא מהול שנאמר (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם. אף יעקב יצא מהול שנאמר (שם כה) ויעקב איש תם יושב אהלים. אף יוסף יצא מהול שנאמר (שם לז) אלה תולדות יעקב יוסף והלא אין ראוי לומר [אלא] אלה תולדות יעקב ראובן ומה ת״ל יוסף אלא כשם שיצא יעקב מהול (אף) כך יצא יוסף מהול. אף משה יצא מהול שנא׳ (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא וכי מה ראתה אמו בו שנאה ומשובח מכל אדם אלא שיצא מהול. אף בלעם הרשע יצא מהול שנאמר (במדבר כ״ד:ד׳) נאום שומע אמרי אל. [אף שמואל יצא מהול שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ו) והנער שמואל הולך וגדול וטוב]. אף דוד יצא מהול שנא׳ (תהילים ט״ז:א׳) מכתם לדוד (שמרני אל כי חסיתי בך). אף ירמיה יצא מהול שנא׳ (ירמיהו א׳:ה׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך. אף זרובבל יצא מהול שנא׳ (חגי ב׳:כ״ג) ביום ההוא (אקח את) [נאום ה' צבאות אקחך] זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה׳ הרי הוא אומר (איוב ל״א:א׳) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה והלא דברים ק״ו ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו (לבנו לאחיו ולקרובו) החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה אשת איש על אחת כמה וכמה. ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש:

וסופריה שנאמר (ישעיהו מג, ט) ויאספו לאומים ואין לאום אלא מלכות שנאמר (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ ומי איכא ערבוביא קמי הקב"ה אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי] דלישמעו מאי דאמר להו

א"ר יהושע בן לוי אנא מימי לא הסתכלתי גו ספר דאגדתא אלא חד זמן אסתכלת ואשתכחת כתיב מאה ושבעים וחמשה פרשיות שכתוב בתורה דבור ודבור אמירה וציווי כנגד שנותיו של אברהם אבינו דכתיב (תהילים ס״ח:י״ט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וכתיב (יהושע י״ד:ט״ו) האדם הגדול בענקים הוא הלכך קבעו מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה בכל שבת ושבת עולת תמיד:

(בראשית כה, כג) ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי גוים אלא גיים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך אוכל חזרת מהפך מאכל קישות מרחיב מעיים

האדם הגדול בענקים (הגדול היה אברהם אבינו גבוה יותר מענק) בענקים זה אברהם אבינו שהיה גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתייתו כך היה כנגד שבעים וארבעה אנשים וכוחו כן מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה והשמש מעולם לא נכנס בתוכה מפני שהיא גבוה הרבה ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשין לעתיד לבא כשעתיד הקב"ה להחפיר המה ולבנה כמה דכתיב (ישעיהו כ״ד:כ״ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עתידין לשמש: עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו ונטלו אברהם אבינו ועשאו מטות שהן של שן והיה ישן שם ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימיו ומי נתנו לאברהם נמרוד והלך עוג ובנה ששים עיירות והקטן שבהן היה גובהן ששים מיל שנאמר (דברים ג׳:ד׳) ששים עיר כל חבל ארגוב ומה היה אכילתו אלף שורים וכן כל מין חיה ושתייתו אלף מידות ומה שהיתה טיפת זריעתו שלשים וששה ליטרין (וכן לכל דורות). תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם לא האמין להן כל עיקר מנין דכתיב (בראשית ל״ז:ל״ה) וימאן להתנחם לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל שמת הוא מעצמו משתכח מן הלב שנאמר (תהילים ל״א:י״ג) נשכחתי כמת מלב ומה עשה הלך בהרים וחצב שנים עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו היאך (אלא) הוא על (האחת) האבן [האחת] ראובן טלה ניסן וכן לכל אבן ואבן התחיל משמעון ואמר להו גוזרני עליכם שתעמדו לראובן ולא עמדו לשמעון ולא עמדו לכל שבט ושבט ולא עמדו האבנים וכיון שהזכיר להם שם יוסף מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף ועדיין לא ברור הדבר לו שהוא חי ועוד הלך ובחן באלומות כדעת הראשון וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחדשים ואמר להן גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים [ולא] עמדו ליהודה שהוא מלך ולא עמדו וכשהזכיר להן יוסף עמדו וכרעו כולן ליוסף ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי אלא מן המשמרות אלישב כהן אלקנה שקנה פוטיפר (בראשית ל״ט:א׳) ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגו׳ (שם מא) (ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וגו׳). בת שלש שנים (ושלשה ימים) היתה רבקה כשיצאת מבית אביה שכן דרכן של מלכים כשתוליד להן בת מנהגן לשמוע לאחר ג׳ ימים ולפי שלא שמע אביה ולכך נעשה לה נס שלא תטמא שכך היה מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאין אותן (על שם דכתיב (שם כד) ואיש לא ידעה ואין איש אלא אביה). בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב אבינו ללבן והוסיף עשרים שנה שמת מכאן ואילך יוסיף המבין דעת וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר:

האדם הגדול בענקים (הגדול היה אברהם אבינו גבוה יותר מענק) בענקים זה אברהם אבינו שהיה גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתייתו כך היה כנגד שבעים וארבעה אנשים וכוחו כן מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה והשמש מעולם לא נכנס בתוכה מפני שהיא גבוה הרבה ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשין לעתיד לבא כשעתיד הקב"ה להחפיר המה ולבנה כמה דכתיב (ישעיהו כ״ד:כ״ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עתידין לשמש: עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו ונטלו אברהם אבינו ועשאו מטות שהן של שן והיה ישן שם ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימיו ומי נתנו לאברהם נמרוד והלך עוג ובנה ששים עיירות והקטן שבהן היה גובהן ששים מיל שנאמר (דברים ג׳:ד׳) ששים עיר כל חבל ארגוב ומה היה אכילתו אלף שורים וכן כל מין חיה ושתייתו אלף מידות ומה שהיתה טיפת זריעתו שלשים וששה ליטרין (וכן לכל דורות). תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם לא האמין להן כל עיקר מנין דכתיב (בראשית ל״ז:ל״ה) וימאן להתנחם לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל שמת הוא מעצמו משתכח מן הלב שנאמר (תהילים ל״א:י״ג) נשכחתי כמת מלב ומה עשה הלך בהרים וחצב שנים עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו היאך (אלא) הוא על (האחת) האבן [האחת] ראובן טלה ניסן וכן לכל אבן ואבן התחיל משמעון ואמר להו גוזרני עליכם שתעמדו לראובן ולא עמדו לשמעון ולא עמדו לכל שבט ושבט ולא עמדו האבנים וכיון שהזכיר להם שם יוסף מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף ועדיין לא ברור הדבר לו שהוא חי ועוד הלך ובחן באלומות כדעת הראשון וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחדשים ואמר להן גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים [ולא] עמדו ליהודה שהוא מלך ולא עמדו וכשהזכיר להן יוסף עמדו וכרעו כולן ליוסף ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי אלא מן המשמרות אלישב כהן אלקנה שקנה פוטיפר (בראשית ל״ט:א׳) ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגו׳ (שם מא) (ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וגו׳). בת שלש שנים (ושלשה ימים) היתה רבקה כשיצאת מבית אביה שכן דרכן של מלכים כשתוליד להן בת מנהגן לשמוע לאחר ג׳ ימים ולפי שלא שמע אביה ולכך נעשה לה נס שלא תטמא שכך היה מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאין אותן (על שם דכתיב (שם כד) ואיש לא ידעה ואין איש אלא אביה). בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב אבינו ללבן והוסיף עשרים שנה שמת מכאן ואילך יוסיף המבין דעת וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר:

בן עזאי אומר כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה הוא לו. ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו. כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו. ושאין דעתו נוחה מפני יצרו סימן רע לו. כל שרוח חכמים נוחה הימנו (בשעת מיתה) סימן יפה לו. שאין רוח חכמים נוחה הימנו סימן רע לו. כל שפניו זקופות למעלה סימן יפה לו. וכל שפניו כבושות למטה סימן רע לו. נתן עיניו בבני אדם סימן יפה לו לא נתן עיניו בבני אדם סימן רע לו. כל שפניו מצהיבות סימן יפה לו. כל שפניו משחירות סימן רע לו. בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי היה מגביה קולו ובוכה אמרו לו תלמידיו רבי עמוד הגבוה נר עולם פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם וכי פני מלך בשר ודם אני הולך להקביל שאם יכעוס עלי אין כעסו אלא בעוה״ז ואם אוסרני אין אסורין אלא בעוה״ז אם ממיתני אין מיתתי אלא בעוה״ז ועוד שאני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון. הא איני הולך להקביל אלא פני מלך מלכי המלכים הקב״ה שאם יכעוס עלי כעסו בעוה״ז ועולם הבא ועוד שאיני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון. ועוד שיש לי שתי דרכים אחת לגן עדן ואחת לגיהנם ואיני יודע אם יכרעני לגיהנם או אם יכניסני לגן עדן. ועליו הכתוב אומר (תהילים כ״ב:ל׳) לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו' (במשה הוא אומר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו) ואומר (שמות ל״ג:כ״ג) והסירותי את כפי ואומר (יחזקאל ב׳:י׳) ויפרוש אותה לפני והנה כתובה פנים ואחור וכו׳ פנים בעוה״ז ואחור לעולם הבא. דבר אחר פנים יסורין של צדיקים בעוה״ז ושלוותן של רשעים בעוה״ז. ואחור מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ופורענותן של רשעים בגיהנם. וכתוב אליה קינים והגה והי. קינים זו פורענותן של רשעים בעוה״ז שנא׳ (שם לב) קינה היא וקוננוה בנות הגוים תקוננה אותה. והגה זה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שנאמר (תהילים צ״ב:ד׳) עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור. והי זה פורענותן של רשעים לעולם הבא שנא׳ (יחזקאל ז׳:כ״ו) הווה על הווה תבא ושמועה על שמועה תהיה. הוא היה אומר פנו הבית מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה:

(בראשית כה, ד) בני קטורה בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון פתח ואמר (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני אמרי ליה קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה

(בראשית כה, ד) בני קטורה בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון פתח ואמר (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני אמרי ליה קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה

דבי חזקיה תנא (שמות כא, יד) וכי יזיד איש איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע א"ל רב מרדכי לרב אשי מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא דכתיב (בראשית כה, כט) ויזד יעקב נזיד

מה עשה אברהם אבינו הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן ועדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים שנה תלד אברהם בן מאה שנה יוליד מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו (בראשית כה, יט) אברהם הוליד את יצחק

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם דכתיב (בראשית כה, יב) ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וכתיב (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם דכתיב (בראשית כה, יב) ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וכתיב (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם דכתיב (בראשית כה, יב) ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וכתיב (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם

אמר להם מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה שנאמר (בראשית כה, ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות אב שנתן אגטין לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה כלום יש לזה על זה כלום מאי מתנות אמר ר' ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה

יקבוהו לאום ואין לאום אלא עוברין שנאמר (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ ואין קבה אלא קללה שנאמר (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף

א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא (בראשית כד, סז) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו וכתיב בתריה (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה