Chasidut for Genesis 1:27

ועל כן אחר שסיפר הכתוב מכל מה שעבר מחטא אדם הראשון והריגת קין להבל אחיו ונמצא נעשה העולם כבריאה חדשה שלא ככוונת תחילת הבריאה שעשה את האדם ישר שיהיה מיוחד לאחד והשמאל יהיה נכלל בימין והמה ביקשו חשבונות רבים כלומר לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים חלילה עלמא דפרודא שלפעמים הרע גובר, וממילא נגרם כן גם בספר הברית הוא התורה הקדושה והתפרש במצוות עשה ולא תעשה, בא הכתוב כמתמה ואמר זה ספר תולדות אדם כלומר עתה הנה זה הוא הספר התורה והתולדות אדם בירידה מטה מיום הבריאה כי ביום ברוא אלהים את האדם ידוע בחינת בריאתו שנאמר מפורש (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ולא הזכיר כלל שום בחינת הדמות שהוא בחינת החושך דהוא לבושא לאור, ועתה הנה בדמות אלהים עשה אותו שנעשה כבריאה חדשה בבחינת הדמות עלמא דפרודא צדיקים ורשעים וכן נעשה בספר תורה וכאמור. והכתוב מפליא פלאות זה ספר תולדות אדם כמו (רות א', י"ט) הזאת נעמי, הלא אנכי בראתים בצלם לרוב חיבתו, וחביב אדם שנברא בצלם והן עתה בדמות אלהים נעשה כדבר האמור.

שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו, להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטול ההרגש ממש, וההילוך היא על-ידי הרגל פעם ושתים, שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה, עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון "מטבע שטבעו חכמים" (ברכות מ, ב), שהוא תחילת בריאתו כך הוא, כמאמר "ויברא אלקים" (בראשית א, כז), כידוע "שאלקים בגימטריא הטבע וגימטריא הכסא" (זהר חלק ג רכג, א), להיות תחילת הבריאה והטבע, כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה על-ידי התקשרות נפשו בהם.

אבל הצדיקים האוהבים את ה' אלהיהם ויראים ממנו לא כן עושים, אדרבה ממאסים את תאותם בתכלית המיאוס ומבזהו בעיניו בביזוי רב עד שנעשה הדבר הזה נבזה בעיניו נמאס ככל הדברים השפלים המאוסים, ולא מבעיא שפורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור חלילה אלא גם כשנכנס לעשות צרכיו בעת המותר והצורך לו יראה לפניו שהאדם הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמים כי בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם (בראשית א', כ"ז) לומר שצלם דיוקן יוצרו הוא. ולא נאה לו כלל לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה, חֵמֶת מלא צואה ופיה מלא דם כמו שהאריכו חז"ל בשבחה הזה (שבת קנ"ב.). אם לא לכוונת התדבקות רוחא ברוחא לפרעון חובו באמת לקיים עונתה, עונה האמורה בתורה ומשמר עונתו עונת תלמידי חכמים שהוא משבת לשבת שעליהם אמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ופירוש הזוה"ק (יתרו פ"ט) אינון דמסרסי גרמייהו וממתינין עד בא השבת קודש שאז הוא עת וזמן לכל חפץ ורצון השמים להמשיך נשמות קדושות לעולם לזרעו. או להמשיך נשמות גרים לעולם, אם אין כוונתו לבנים וכמו שכתבתי בחיבורי זה בפסוק (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשוה. והכל כשהוא ברעותא דלבא משניהן אז הרצונות מתיחדין זה בזה ביחוד גמור.

ובאמת צריך לדעת ולהבין, שמצד הש"י הכל אחד, ורק מצד האדם יש הסתר והבדלה, והש"י נתן באדם כח עבודה בבחירתו, שיאחד כל המדות עד לשרשם, שיראה שאינם בתואר מדות כלל. וזה ענין שהרעיש את כל העולם, והלא כתיב בדבר ה' שמים נעשו, וכאן אחר שכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע נאמר ויעש אלהים את הרקיע, הרי שיש הבדל במקום זה בין האמירה להעשיה. וזה שנזכר בש"ס חגיגה הנ"ל עדיין בן זומא מבחוץ אלא כתרי כסי וכתרי גלימי דסחיפי אהדדי, שאין בהם הפסק כלל, ורק כפי עבודת האדם כן תהיה הסתרת מחיצתו, ולכן לא נאמר בהללו את ה' מן השמים אלא מים העליונים ולא מים התחתונים, שתהומות אינם רק כלי קיבול ולא המים, שכשהמים התחתונים מהללים אז הם העליונים וכלולים יחד. והש"י עוסק תמיד לרפאות המחיצה הזאת, כדאי' במדרש קהלת הנ"ל מחיצתי אני ארפא, וזה מרומז גם בזה"ק ויגש (דף רז.) כונן שמים בתבונה כונן מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק ולא אתתקן בזמנא חדא אלא בכל יומא אתקין. אלא שזה הציב הש"י, שמצד הבריאה יהיה הפסק, וכל מה שירד להתלבש למטה יהיה נראה הפסק יותר. וכדאיתא בזה"ק בראשית (דף כב:) קמו כלהו חבריא ואמרו רבי רבי וכי אית פרודא בין אבא ואימא דמסטרא דאבא איהו באורח אצילות ומסטרא דאימא בבריאה. אמר לון חבריא חברייא לאו הכי הוא דהא אדם דאצילותא דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואימא ודא איהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאימא, ודא איהו אדם דו פרצופין, אבל להאי לית ביה צלם ודמות אלא אימא עילאה הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלהים, וההוא כנוי איהו אור וחושך ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דאצילות דאדם דבריאה עתיד למחטי. וכן מוכח מזה"ק קדושים (דף פג.) ומתיקוני הזהר (תיקון ס"ז דף צח:) דבאצילות אין החטא נוגע כלל:

ויחד יתרו וגו'. עיין במאמרי חז"ל כמה פירושים, ולפי מה שכתבנו למעלה בבחינת יחוד שם ה' שאמרו חז"ל שייחד שם שמים עיין שם. ואמנם תדע כי כל עיקר יחוד ה' הנה הוא בא על ידי יחוד לבו של אדם ליחד אליו כל פרטי חושיו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו שלא ישתמש בהם דבר כי אם לרצון ה' ולא יותר, ובזה מתיחד האדם עם קונו ביחוד גמור, כי כשאדם עושה דבר חוץ מדבר הנוגע לשמו לעבודתו, הרי כבר יצא מיחודו ואחדותו יתברך שאינו מתיחד עמו, והולך לצד אחר הנקרא סטרא אחרא, כשמה צד אחר שאינו לשם ה' והאדם המתיחד עצמו בכל פרטיו לה' וממליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו, בזה הוא מיחד שם ה', בכל מדותיו הקדושים, כי הנה האדם על הארץ ידוע שהוא נעשה על צלם ודמות ה' אלהיו כביכול כמו שנאמר (בראשית ט', ו') כי בצלם אלהים עשה את האדם וחז"ל אמרו (מובא ברש"י בפרשה זו^*דרשה זו מובאת ברש"י על הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלהים עשה אותו.) לימדך שהאדם צלם דיוקן יוצרו הוא כי הראש שבו מתיחס לבחינת חכמה ובינה ודעת שבמדות האל יתברך והידים עם הזרועות ועם הגוף הם חסד גבורה תפארת כנודע וכן שאר כל האברים. ועל כן ראה והבין מתיקת תורתינו הקדושה שכאשר האדם מיחד עצמו עם כל אבריו וגידיו לשם ה' ביחוד נפלא שלא יזוז בהם כי אם לשם ה' ממילא נעשה כן למעלה שמתיחדים כל העשרה מדות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא למקור שורשם ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ונעשה היחוד הנפלא בשמי השמים העליונים. ועל כן אחר היחוד האמת שאנו אומרים פעמים בכל יום שמע ישראל וגו' נאמר ואהבת וגו' בכל לבבך וגו' וכאמור למעלה, כי זה כל בחינת היחוד למעלה ליחד האדם כל אבריו לה' באהבה וחיבה אמיתית, ואהבה חושבן אחד כנודע, וכבר כתבנו שעיקר ביאת יתרו היה אשר מעתה יאמין ביחודו יתברך שהוא מתיחד בכל דבר והוא ברא את הכל, שלא כדעת האפיקורסים שאומרים היפך זה ופרשנו שם במה שאמרו חז"ל בפסוק זה ויחד וגו' שייחד שם ה' עיין שם, ועל כן גם אנו נאמר ויחד יתרו וגו' שנעשה מיוחד והתיחד עצמו וכל אבריו לשם ה', ולא היה לו כי אם לב אחד לאבינו שבשמים, ועשה משני הלבבות לב אחד שיעשה גם עם היצר רע רצון הבורא, כי אחר שהכיר בטוב יחודו ואחדותו יתברך, הבין שגם האדם אשר על הארץ שהוא דיוקן יוצרו, צריך להתיחד עצמו להיות כל אבריו יחודים ומיוחדים לעבודתו, ועל ידי זה יתיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בכל העשר ספירות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית, להמשיך על ידי זה שפע רב וברכה וחיים טובים לכל העולמות העליונים והתחתונים ועל כל עמו ישראל אמן כן יהי רצון שיהיה ה' אחד ושמו אחד בעגלא, ולא יהיה אחד מסופק באחדות שמו יתברך, וכל אשר יראה בעיניו לא יראה כי אם שם ה' ואורו אשר בדבר ההוא ולא יפנה ולא יביט ולא יתאוה ולא יחשוק על שום בחינה אחרת רק אל אור ה' אשר בכל דבר ודבר שבעולם מדומם צומח חי מדבר ואש רוח מים עפר שכל אלה נמשכים מארבע אותיות הוי"ה והמיחד מיחד שם הוי"ה הקדוש והנורא ודי בזה למבין ולמי שחשקה נפשו ולבו להתקרב למלך חי עולמים ברוך הוא ולעשות נחת רוח לפניו כפי יכולתו ומאמצי כוחו.

וידוע מה שאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם, פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא. כי הגוף אינו אלא לבוש אל הנשמה כמו מלבוש האדם הנחתך לפי תכונת הגוף בידים ובצוואר ורגלים וכדומה, כן כל רמ"ח אברי האדם והגידים שבגוף כולם המה לפי תכונת הנשמה שהיא ברמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, והנשמה היא חלק אלוה ממעל כנודע, ובזה ודאי מבשרי אחזה אלוה (וכל זה אינו אלא באור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנשפע בספירות ומדות העליונות הנרשמים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, אבל לא למעלה בעילת העילות ברוך הוא ששם לית דמיון ולית דיוקנא ולא מכל מדות אלין כלל ואף מחשבה הקלה לא תפיסא ביה כלל ושם נאמר (ישעיה מ', י"ח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו וגו', ולא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ברתת ובזיע, כי מלכותו בכל משלה כנודע למארי קבלה) ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ במה שאות ברית מילה מורה על חותמא דמלכא כי מבשרי אחזה וגו'.

ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וגו' (בראשית א כז). פירוש, דהיינו בבחינה זו שהשי"ת מקור הכל וכולל הכל וסבה לכל. ככה האדם כלול מהכל וסיבה התכליתית לכל, ולמדתי זה מספר צל העולם (חלק א' שער ג') שכתב: יצר האדם בצלמו, כלומר ממוסך מכל, והבן זה.

(ב"ר פי"ד א') וייצר י"י אלקים (בראשית ב ז). כתיב (משלי כט ד) מלך במשפט כו'. בא לפרש מפני מה נאמר י"י אלקים, ולעיל (בראשית א כז) אמר ויברא אלקי"ם. לזה אמר דמרמז על מלך במשפט (דא אלקים) יעמיד ארץ, הוא האדם שהוא עיקר הארץ.

(ד) מה ששאלו והלא משה ואהרן וכו', למה לא שאלו על הארבעה דאמר בסמוך דלכולי עלמא מתו בלא חטא, והם בנימין בן יעקב, ועמרם, וישי, וכלאב. ובפרט ששאלו על משה ואהרן ולא על עמרם אביהם. אלא ודאי צריך לומר דידעו דהנהו מתו בעטיו של נחש, אם כן מה היה קשה על משה ואהרן, הא יש לומר גם כן דמתו בעטיו של נחש. (ה), דמשני הוא דאמר כר' שמעון בן אלעזר, ושמעתי מקשין הא אמר ר' שמעון בן אלעזר הא אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם וכו', אם כן משמע דהיו מתים אף אם לא היו חוטאים, רק דעדיין לא הגיע זמנם, וקשה על ר' אמי, והיא קושיא עצומה. (ו), יש לדקדק שינוי הלשון, דמעיקרא אמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, ובסוף דבריו אמר עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם, ולא אמר למות, והוא דקדוק עצום. והנ"ל בישוב כל הנ"ל, ונקדים דברי השל"ה הקדוש (במסכת ראש השנה דף רכ"א ע"א פרק תורה אור) על המדרש (ב"ר כ"א ו') של הפסוק (בראשית ג כב) ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וגו', אין ועתה אלא תשובה, שנאמר (דברים י יב) ועתה ישראל וכו', עכ"ל המדרש. פירוש דתיבת ועתה מורה שאדם הראשון עשה תשובה. והמדרש תמוה מאד, דלדבריו משמעות הכתוב הוא דכיון שעשה תשובה ראוי למנוע ממנו אכילת עץ החיים, אתמהא, וכי מפני שעשה תשובה מגרע גרע ח"ו בתמיה. והנני אומר לך דברי השל"ה מורכב עם דברי הרמב"ם והאלשיך, ובהמתקת הדברים ואין זה לשונם, והענין הוא דהמדרש בא לישב מה דקשה על אומרו ית' ועתה פן ישלח ידו וגו' וחי לעולם, הקנאת ה' צבאות תעשה זאת, הלא לא יעדיף ולא יחסר אף אם יחיה אדם נצח, ואף שנגזר עליו למות, כיון שעשה תשובה ראוי להבטל. והנה רז"ל דרשו (ב"ר ט' ז') טוב מאד (בראשית א לא) זה המות. ויש להבין מה הוא הטוב שיש בו. ועוד קשה אם המות הוא טוב, למה ניתן על ידי חטא. וכדי להבין דברי חכמים, נקדים דרבינו הרמב"ם ז"ל כתב בספר המורה (חלק א' פרק ב') שהקשה לו חכם אחד, השלימות הגדול המיוחד באדם בא על ידי המרי, והוא השכל והחכמה והכרה אשר היא הנכבדת מכל הענינים הנמצאים באדם, בא על ידי חטא אכילת עץ הדעת. והשיב לו הוא ז"ל, אדרבא השכל אשר השפיע הבורא על האדם והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (בראשית א כז) שהוא בצלם אלקים ודמותו, רק שבמושכלות אמיתית אין בהם הכרה והבדל בין טוב לרע, ונאה ומגונה, על דרך משל כי לא יתכן לומר הארץ כדורית טוב, ושטוחה רע, וכן בכל המושכלות אין בהם השגת טוב ורע כלל, רק השגת אמת ושקר. והנה מתחלה היה האדם כמו רוחני, והיה לו כתנות אור מקיף (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב), והשגתו היתה שלימה, ולא נטה אחר מפורסמות דהיינו תאות הדמיונות, על כן לא היה לו כלל השגת טוב ורע שהוא מיוחד גם לבהמה, רק השגת אמת ושקר היה לו, וגם המשגל לא היה לו לתאוה רק למצוה כתפילין, ולכך גלוי ערוה לא היה גנות אצלו ולא השיג גנותו, כי הגנות נצמח מכח התאוה, ואם כן היה כאחד מצבא המרום. אבל אחר החטא שב כבהמה ונעשה לו כתנות עור מסך המבדיל ונטה להמפורסמות, ואבד שלמותו והשגתו האמיתי, דהיינו השגת ובחינת אמת ושקר, ונשתרש בהשגת טוב ורע שהוא פועל דמיוני שורש התאוה, והנך רואה מה שאבד ממנו ובאיזה ענין שב, עד כאן דברי הרמב"ם אף שאין זה לשונו, ויש במ"ש הוספת ענין קצת.

ג עוד ירמוז הכתוב באומרו ואתה תצוה וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא (ועיין בבא בתרא נ"ח. באומרם שם בדיוקני עצמה וכו'), וזה הוא סוד שיעור קומה הידוע ליודעי רזי אלהינו, וכבוד אלהים הסתר דבר. ואמנם בכללות נודע לכל, אשר עשר ספירות בלימה הנזכרים בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה (פרק א') הם העומדים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, וזאת הוא עבודת האדם אשר על הארץ לתקנם תמיד וליחדם ביחודא שלים לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים וממילא מתיחד בהן אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ומשפיע ומוריק על ידיהם כל בחינת ברכה ושפע לעולם, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר השלם (עיין זוה"ק ויקרא ה':), וח"ו כשהם בפירודא לא יוכל הברכה לירד על ידם. וזאת עבודת האדם ליחדם להמשיך על ידי זה חפץ ורצון אלוה שחפץ להיטיב לעולמו ולברכם באורו ומטובו. ואופן תיקונים ויחודם כבר כתבנו כמה פעמים שהוא תלוי כאשר ייחד האדם אבריו וגידיו לאל עליון לעבוד בהם ככל אשר צוהו בוראו ברוך הוא. ואמנם אופן תיקון שלוש ראשונות אשר בספירות ההם שהם בסוד הגולגולת ושם מיוחדין שלושה מוחין הידועים שהם חכמה בינה ודעת, כי עיקר תיקונם אינו כי אם כאשר יתן האדם מחשבתו לדעת ולהכיר את שמו הגדול והקדוש.

בצלם אלקים ברא אותו (בראשית א כז). פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, דיוקן יוצרו הוא. ר"ל שהדפוס נשפע מאורו ית' ובאותו הדפוס נעשה, ודיוקן הוא פירוש צורה שניה, ענין ד"ו פרצופין (ברכות ס"א ע"א). עיין ברא"ם:

בצלמא י"י ברא יתיה ברמ"ח איברין ושס"ה גידין וריקם עלוי מושכא ומלי יתיה בסרא ואדמא דכר ונוקבא בגווהון ברא יתהון. נ"ל דמפרש כזאת להתבונן איך האדם הגשמי נברא בצלם אלקים (בראשית א כז), ומה דמות תערכו לו כי לא ראיתם כל תמונה. על כן תיקן הוא ז"ל הכוונה כעין דמיון התורה ומצותיו, (הגם שהוא ז"ל פירש ההמלכה עם המלאכים, אף על פי כן התורה כביכול אור מעטה לבושו נקראת, הבן הדבר). והנה התורה רמ"ח מצות עשין ושס"ה לא תעשין, כן האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. והנה בתורה ד' חלקי פשט רמז דרוש סוד, כמו כן האדם עו"ר למעלה נגד פשט התורה, בש"ר בפנים נגד הרמ"ז, ד"ם נגד הדרוש, ועיקר חיות האדם הרוחניי בתוכו נגד הסוד:

ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ). נ"ל לפרש על פי דאיתא בזוהר (פרשת חיי, ח"א קכ"ז ע"א) תא חזי כל מאן דאסתכל בדיוקנא דאדם, לא אשתזיב לעלמין ממיתה, בגין דהא בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא חמי ליה לאדם, בהאי שעתא מית, עד כאן. והנה הטעם מובן משום דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו ושכינתא שריא עליה, ואם כן קל וחומר הדברים מה מי שרואה אותו יתברך רק מן האדם שהוא דוגמא, כך, הרואה אותו ית' בעצמו על אחת כמה וכמה. וידוע כי אות ה"א משמש לפעמים במקום מן, כמו יריעות המשכן (שמות כד י), כעצם השמים (שמות כד י), ואם כן הכי פירושו לא תוכל לראות פני, היינו עצמותי כי לא יראני האדם, ר"ל מן האדם וחי, קל וחומר ראיית עצמותי כנ"ל.

משנה ריש פ"ג דנדה (כ"א ע"א) המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, ואם וכו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו וולד. ובגמרא שם (דף כ"ב ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דרבי מאיר, הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, (פירש רש"י שכתוב (בראשית ב יט) וייצר ד' אלקים כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם וכו', וכתיב באדם (שם שם בראשית ב ז) וייצר י' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ורבנן לית להו גזירה שוה), אלא מעתה המפלת דמות תנין תהא אמו טמאה לידה הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים, (הוה מצי למנקט דגים סתמא, דבקרא דויברא את התנינם כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים, אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא, עכ"ל (התוספות שם ד"ה המפלת). לכאורה דבריהם תמוהים דאי קפדינן דוקא למאי דסמוך, אם כן גם המפלת כמין עוף לא תהיה טמאה דאינו סמוך לוייצר, אלא על כרחך דלא קפדינן אדסמוך. ונראה על פי מ"ש לעיל בפסוק דמשום הכי סיים "אשר "שרצו "המים, להורות דויברא לא קאי רק אתנינים וכמ"ש לעיל בטעם, מה שאין כן אלו האחרים שרצו המים במאמר פיו ית"ש שאמר ישרצו המים (בראשית א כ), (ויש לכוין זה בדברי התוס' שהאריכו וסיימו תיבות "אשר "שרצו "המים), אמרי דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה, מאי נפקא מיניה הא תנא דבי רבי ישמעאל וש"ב הכהן כו' (ויקרא יד לט), ועוד נגמר בריאה מבריאה, דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם, אמרי ויברא לגופיה (והוא ויברא דאדם), וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה, אדרבה וייצר לגופיה, ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה, אלא ויצר מופנה מב' צדדין מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה, ויברא גבי אדם מופנה גבי תנינים אינו מופנה, עד כאן. לכאורה יש להתבונן הנה רבנן פליגי ארבי מאיר משום דלית להו גזירה שוה, דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ורבי מאיר קיבלה מרבו ללמוד יצירה מיצירה, ואם כן לפי זה מאי מקשה ארבי מאיר ללמוד בריאה מבריאה לענין תנין, הא לא הוי' ליה בזה גזירה שוה, בשלמא הקושיא הראשונה ניחא דמקשו ללמוד בריאה מיצירה, דתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן כו' ניחא דהכי קא מקשי, כיון דיש לך מקובל גזירה שוה יצירה, מהראוי שתלמוד ממנה גם בריאה, אבל זאת הקושיא אינה קושיא, דהיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כמ"ש התוס', דעיקר סומך המקשה על הקושיא השניה ללמוד גזירה שוה חדשה בריאה מבריאה, וזה לכאורה מן התימה כיון דלא היה לו קבלה אי אפשר לו ללמוד. והנראה דהנה רב יהודה אמר שמואל לא אמר מאי טעמא דרבי מאיר דנין יצירה מיצירה נאמר בבהמות יצירה וכו', רק אמר מאי טעמא דרבי מאיר הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, ונראה הכוונה להיות דכל הפסוק דויצר י' אלקים כל חיות וכו' ויבא אל האדם וכו' מיותר, דהרי נאמר אחר כך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וכו'. אך הוא להורות גזירה שוה מפורשת בתורה, והכי קאמר ויצר י' אלקים כל חית וכו', רצ"ל הכתיב בהן ויצר בכדי ויבא אל האדם, עשה זה בכדי שיביאם בגזירה שוה אל האדם. ולפי זה מקשה שפיר כיון דחזינן דהכתיב הש"י ויצר אצל הבהמות, בכדי שיהיו דומות אל האדם בענין הדין הנ"ל, הנה (למה) לא הזכיר את התנינים שכבר הם דומות בתיבת "ויברא, אם כן המפלת כמין תנין תהיה טמאה, ואין זה דומה לגזירה שוה אחרת שאין אדם דן אותה מעצמו, דהכא הרי הוא מפורשת שהכתוב מבאר אותם הברואים שלא היו עוד בדומה עם האדם, הכתיב בהן הש"י וייצר כדי שיהיו דומות, משמע מכל שכן אינך שכבר דומות, ומשני דאדרבה כוונת הכתוב מדשנה לכתוב וייצ"ר ולא ויבר"א, להראות שלא תבא אל האדם לגזירה שוה, רק וייצ"ר וכו' ויבא אל האדם, ופריך אפשר וייצר לגופיה ויברא לאפנויי, והכי קאמר וייצר י' אלקים, בכדי שיהיה ויברא פנוי ויבא אל האדם, ומשני אינו מופנה מב' צדדין, ואתה תבין כי קצרתי:

ויעש אלקים את חית וכו' (בראשית א כה). הנה גם בכאן נאמר עשייתו ית"ש בעצמו, ולא ותוצא הארץ כמו בדשאים, כי נצטרף בזה עשייתו ית"ש חוץ ממאמרו, כי אילולי כן רק שהארץ היתה מוציאה רק במאמרו ית"ש כמו בדשאים, היה קנאה ח"ו במעשה בראשית למה ישליט כח החי לאכול את הצומח, כיון ששניהם ממוצא אחד מן הארץ, אך כעת שהכח הנפש הצומח לא יצא רק מן האדמה בכח מאמרו ית"ש, ונפש החיונית נצטרף לה כביכול עשייתו ית"ש, אם כן יש מעלה לנפש החיונית שנבראת בדיבור ובמעשה, מה שאין כן נפש הצומחת רק בדיבור, ואם כן באכול נפש החיוניות את הצומחת ותשוב לבשר מבשרו, יש לה עליה שנתעלה מן מעלת הצומחת למעלות החיה וטובה היא אצלו. והנה תראה נפש הדוממת היא הארץ, אפילו אמירה לא נאמרה בה בפירוש, הגם שבראשית נמי מאמר הוא (ר"ה ל"ב ע"א), עם כל זה בפירוש לא נאמר מאמר, נוסף על זה הנפש הצומחת נאמר בה מאמר בפירוש, נוסף על זה הנפש החיוניות שנאמר בה אמירה ועשיה, נוסף על זה נפש אדם המדברת שנאמר בה אמירה (ויאמר אלקים) (בראשית א כו), ועשיה (נעשה אדם), ובריאה בצלם ודמות (ויברא אלקים את האדם בצלמו (שם שם בראשית א כז)), ויצירה (וייצר י' אלקים את האדם (שם בראשית ב ז)), והפחה (ויפח באפיו), וידובר בזה אי"ה. ומעתה כאשר יאכל האדם את החי וישוב לבשר מבשרו, הוא לטובת החי ועילויו כי יתעלה מן החי למדבר. ומעתה בין ותתבונן כל פעל ד' למענהו, וברא כל הנבראים אפילו כל הנפשות הפחותות כגון הדוממות להכיר אלקותו ית"ש, כי הכל יכירו אלקותו על ידי העלותם ממדריגה למדריגה. וז"ש (תהלים קמה ט) טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, (ושמא תאמר האיך נוכל להתבונן זה, הרי התיר להמית בריותיו להיותם לאכלה למין האנושי, וגם החיות והבהמות מפסידים נפש הצומחת, לזה אמר) (תהלים קמה י) יודוך ד' כל מעשיך (שזה טובה גדולה היא להם, שכל מעשיו ית"ש יבואו לידי הכרה ושכל להודות לו, ובאיזה אופן על ידי החסדים דהיינו שיתעלו ממדריגה למדריגה ויתעלו למדריגת החסדים, וז"ש) יברכוכה, והבן כי קצרתי. וז"ש רז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שאינו מעלהו מדרגא לדרגא, כיון שאינו מודה ומשבח להבורא ית' בכח הזה שניתוסף בו, אם כן אין לו מעלה על נפש הבהמיות, ולא הותר לו להמית בריה כיון שאין בזה עילוי, ודי בזה:

א"ת האדם (בראשית א כז). ריבו"י הא"ת היא הנקיבה דהיא בכללה דאד"ם כנודע, אד"ם בגימטריא מ"ה הויה דאלפין, והמילוי לחוד בגימטריא חו"ה, כן הוא בעץ חיים בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב), ואף על פי כן כיון שלא נזכר בכאן בפירוש רק בחינת דכורא, נאמר בצל"ם אלקים ברא אותו, ולא נזכר דמו"ת כי דמות קאי על הנוק' כמ"ש לעיל. וז"ש בצל"ם ברא אותו דייקא, ואחר כך אמר זכר ונקבה ברא אותם, והבן]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):

ויברא אלקים את האדם וכו' (בראשית א כז). הנה בההמלכה אמר ית"ש נעש"ה אדם (בראשית א כו), ובהפעולה נאמר ויבר"א אלקים וכו'. נ"ל דהנה כבר ידעת נפש האדם מעשיה, רוח בבחינת יצירה, נשמתו בבחינת בריאה. וכבר ידעת מ"ש בזהר (ח"ב צ"ד ע"ב) דאדם בעת הוולדו נותנים לו תחילה בחינת הנפ"ש שהוא בחינת עשיה, זכה יתיר יהבין ליה רו"ח בחינת יצירה, זכה יתיר יהבין ליה נשמ"ה שהיא בחינת בריאה. והנה אם היה אומר הש"י אברא האדם וכו' וירדו בדגת וכו', אז היה משמע שלא יהיה מושל על כל הנבראים, אלא בהשלימו חלקו נפש רוח נשמה ותהיה לו גם נשמה, על כן הש"י ברוב רחמיו אמר נעש"ה כו' וירדו, אפילו לא יהיה לו רק נפש שהוא בחינת עשייה, עם כל זה וירדו וכו':

ואפשר להתבונן עוד בריא"ה יכונה למחשבה, כי בריא"ה הוא עולם המחשבה. והנה אמר הש"י נעשה אדם (בראשית א כו) והיא העשיה האחרונה הנזכרת במעשה בראשית, ואחר כך אמר ויבר"א אלקים (בראשית א כז), להורות כי סוף המעשה במחשבה תחילה, ובריאת האדם הוא עיקר הכוונה במעשה בראשית, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה (ברכות ו' ע"ב), הגם שברא הש"י מקודם נבראים לאין מספר, כולם ברא בשביל התכלית הוא מין האנושי. מזה נתבונן גם כן דרכי עבודתנו בעניני העולם וקנייניו ותענוגיו, לא יהיו פונים אלא אל התכלית, היינו לעבודתו ית"ש כי כמים הפנים לפנים כביכול (משלי כז יט):

מסורה בצלמו (בראשית א כז) לי"ת, (השמיט בעל מבין חידות): בצל"ם ג', אלף דין. ב' (בראשית טו ו) ט"ו ו' כי בצל"ם אלקים עשה את האדם. ג' תילים ל"ט תהלים לט ז' אך בצל"ם יתהלך איש:

בגמרא כתובות דף ח' ע"א רב יהודה רמי, כתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם בצלמ"ו, וכתיב זכ"ר ונקב"ה בראם, הא כיצד בתחילה עלה במחשבה להבראות שנים, ולבסוף נברא אחד, עכ"ל. הנה אין כאן ח"ו שינוי רצון, וגם תראה שלא אמרו ראה שאי אפשר כך ובראו כך, אבל הוא שכך עלה בדעתו ית"ש שיברא את האדם באופן כזה שבעת צאתו אל העולם יצאו נפרדים הזכר במקום אחד והנקיבה במקום אחר, ואחר כך כאשר יזכה האדם הש"י יזווגו בבת זוגו המיוחדת לו, ולפעמים כשאין מטיב מעשיו יקדמנו אחר ברחמים, ולפעמים אחר כך ידחה זה מפני זה (עיין זוהר ח"א ע"ג ע"ב). והנה אלו היתה המחשבה והמעשה לברוא אותן אחד, לא היה באפשרי שיזדווג מין בשאינו מינו, וגם כל חוקי התורה באיסור עריות לא יהיו שייכים, כי לא יהיה מקום בשום אופן שיזדווג האדם רק עם בת זוגו, ובאם יברא אותם במחשבה ובמעשה נפרדים, הנה אז היה דינו כשאר בעלי חיים שאין בהם אישות, רק כל זכר ילך אל כל נקבה שבמינו, וכן כל נקיבה אל כל זכר שבמינה, ואין זה משפטי התורה אל האדם. על כן נברא האדם נפרד במחשבה, להורות דבראשית בריאתו יהיה נפרד, ואחר כך על ידי מעשיו יתייחד עם בת זוגו המיועדת לו, וזה אם יזכה על ידי מעשיו, זה מה שנ"ל כעת, הגם שהדברים עתיקין ומי יבוא אחר המלך וכו', עם כל זה רשות ניתן לדרוש ולא נעלם סודות עליונים מהמשכילים בחכמה:

[זכ"ר ונקב"ה (בראשית א כז). בגימטריא שמי"ם, בסוד ואתה תשמע השמים (מלכים א' ח לב), והבן:

ר"ת הפסוק (בראשית א כז) כ"ז, בגימטריא הב"ל. מילוי שם ס"ג שהוא בגימטריא מחי"ה, בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), הוא המוצא פי י"י (דברים ח ג), (ר"ל מילוי הויה שהוא המוצא פ"י י"י, שכשהאדם צריך להוציא בפיו האות צריך להוציאו במילואו), אשר בו יחיה האד"ם, הוא בחינת ההב"ל שהוא בחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד) הנשפע בכל עת אל האדם. וגם הוא מילין לצד עילאה, מילוי שם ס"ג שהוא בבינ"ה הנשפע לזעיר אנפין ונוק', והבן:

ויקח (בראשית ב טו). יש לפרשו לשון לימוד, מלשון קח"ו מוסרי (משלי ח י), שלמדו נפלאות מתורתו. או יאמר על פי דרך זה, היות ידוע א"ת האד"ם (בראשית א כז), א"ת לרבות הנוק'. על כן יש לפרש ויק"ח י"י אלקים את האדם, ר"ל שלמדו סוד יי' אלקים, אשר לזה מרמז האדם בהתייחדו עם בת זוגו לייחד השם הויה עם שם אלקים, אזי למדו טוב הכוונה. וינחה"ו, לא אמר ויש"ם כמו לעיל, להורות לשון נחת רוח, שעשה לו הש"י נחת רוח בגן עדן בהבינו סוד זיו השכינה בג"ן עדן, ידוע גן עדן גימטריא "הויה אדנ"י אלקי"ם, ומרמז ליסוד דנוק', כמ"ש הרב במאורי אור אות הג' סימן כ"א. וכל זה הודיעו השי"ת שיהיה כוונת יחודו עם בת זוגו לצורך גבוה, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אל אלים ידבר נפלאות.