Chasidut for Psalms 48:2

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת וגו'.
כתיב (איוב ט״ו:ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. איתא בזוה"ק (ויגש רז.) ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, עלמא עלאה לא אתברי אלא מגו חכמה ועלמא תתאה לא אתברי אלא מגו חכמה תתאה וכו' כונן שמים מאי כונן וכו' בכל יומא אתקין ליה והיינו רזא דכתיב ושמים לא זכו בעיניו וכי ס"ד דגריעותא דשמים חשיבותא הוא וכו' ובגין כך כונן שמים בתבונה מאן שמים דא הוא רזא דאבהן וכו'. אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (בראשית יז.) שמזה המאמר יהי רקיע נתהוה מחלוקת בעולם. וזה לשון הזוה"ק, יהי רקיע הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין למיין תתאין ברזא דשמאלא ואתברי הכא מחלוקת ברזא דשמאלא וכו' (עיי"ש היטב) וכן מסיים (שם) הזוה"ק שמזה נתהוה מחלוקת שמאי והלל. וענין בזה, כי אם יכיר האדם אחדות ד' מפורש בזה העולם, שיכיר שהכל נכלל באחדותו ית', אז אין שום מקום לעבודה, אך יען שהשי"ת רצה שיהיה מקום לעבודת ישראל, לזה הציב השי"ת התחלקות המדות, כמו שכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ד' הממלכה וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה לא:) בשני חלק מעשיו ומלך עליהם, שזה רומז שהציב השי"ת התחלקות המדות ועל ידי זה יהיה מקום לעבודה, ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהלל מאד (תהילים מ״ח:ב׳) אימת אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' ובגין דא תושבחתא דא בשני וכו'. שכפי הענין גדול רומז על מדת חסדו ית', ולמה אומרים אותו בשני, אך לזה מתרץ הזוה"ק (שם) שעיקר גדולת השי"ת מכירים אנו בשני, שמזה שאנו רואין שכל כך הגדיל חסדו עד שהציב השי"ת מדת הגבורה שרומז על צמצום, היינו שמזה אנו מצמצמין עצמנו, עי"ז יכולים אנו להגיע לאורו ית', מזה ניכר גדולת ד' מאד. ונמצא מכוון מאד מאמר הזוה"ק, שהמאמר יהי רקיע שמורה שהשי"ת חפץ בעבודת ישראל, והציב מסך בין אורו ית' ובין הבריאה, נסתעף מזה שהציב השי"ת התחלקות המדות בזה העולם, ומזה נסתעף מחלוקת כידוע. והנה כל זמן שאדם מכיר שהמדות האלה הציב השי"ת לטובת האדם, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, ומכיר שאין שום מקום אצלו שיהיה כ"כ נתרחק מאור ד' שלא יוכל להחזירו להשי"ת, ואז נקרא עדיין מחלוקת לשם שמים. וזה מורה מאמר הזוה"ק ששמים הוא רזא דאבהן, והיינו שזה מורה שעוד לא נתרחקו המדות ממקורם, שמכיר האדם שאין שום התנגדות בין המדות אלא שדבוקים במקורם, אבל אם כ"כ נתרחקו שכבר יש מקומות שנדמה לאדם שזה המקום אין ביכולתו להחזירו לאור ד', ואז נדמה להאדם שהמדות המה באמת הופכיים ויש התנגדות ביניהם, ואז נקרא מחלוקת שלא לשם שמים. זה מורה מה דאיתא בזוה"ק (קרח קעו.) ת"ח קרח אזיל בתר מחלוקת מאי מחלוקת פלוגתא פלוגתא דלעילא ותתא וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום ומאן דפליג על שלום פליג על שמא קדישא וכו'. והיינו שהשיג שיש הבדל בין המדות, וזה רומז פלוגתא דעלאה ותתאה. ולזה האדם יכול לדמות שיש לו איזה כח פעולה, וזה מורה דפליג על שלום פליג על שמא קדישא, וזה נקרא מחלוקת שלא לשם שמים שכ"כ התחלקות נסתעף ממאמר יהי רקיע, עד שהוא שלא לשם שמים. והנה איתא במדרש (תנחומא קרח) ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית, מה עשה קרח נתעטף בטלית שכולה תכלת, הלך אצל משה ואמר זה חייבת או פטורה א"ל חייבת, התחיל לשחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר טלית שכולה תכלת חייבת וכו'. וענין בזה כמו דאיתא בירושלמי (מעשרות פרק ה) לית רבוע מששת ימי בראשית, והיינו שזה רומז שאצל השי"ת עומד כל הבריאה בשוה לפניו ואין שום מקום שנתרחק מנקודה האמצעית, שזה רומז עיגול. ואצל האדם מורה שאין שום מקום שיכול לומר עליו שזה המקום נתרחק מאור ד' ולא יוכל להחזירו להשי"ת פנים בפנים. וזה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם נמצא רבוע, ורבוע מורה שיש לו קצוות שנתרחק מנקודה האמצעית, ורומז על פסיעה לבר, שכבר יש מקומות אצל האדם שיוכל לומר עליו שזה נתרחק מאד מאור ד'. ועל כוונה זאת ניתנה מצות ציצית בבגד שיש לו ד' כנפות, שע"י המצוה יזכיר אותו להחזירו לאור ד', שאף שרומז על פסיעה לבר, עכ"ז יזכיר אותו להחזירו להשי"ת. וזה הענין שטען קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, וכמו שאיתא הלשון במדרש נתעטף בטלית שכולה תכלת, והיינו שטען שבאמת הוא מוקף באור השי"ת שלא יוכל לעשות היפך מרצונו ית'. ועוד זאת טען שתפיסת האדם יתבטל לגמרי ואין שום פסיעה לבר אצל האדם א"כ לא צריך כלל לעבודה. אכן ע"ז רומז מצות ציצית כמו שאיתא (תנא דבי אליהו) שמצות ציצית ניתן אחר חטא מקושש וזה לשונו (שם) א"ל הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת אמר משה לפניו רבש"ע איני יודע, אמר לו הקב"ה אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפלין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל ביום השבת שאין לו תפלין לכן חלל זה את השבת, א"ל הקב"ה צא וברור להם מצוה אחת שיהיה נוהג גם בשבתות וימים טובים זה מצות ציצית וכו'. והיינו שזה רומז שהשי"ת נתן להם מצות ציצית לישראל, שהן אמת שבשורשם הם מוקפים באורו של השי"ת, אך יען שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, על כן הציב השי"ת שפעמים יתכן לאדם פסיעה לבר, ויהיה מקום נסתר אצל האדם, ועל ידי מצות ציצית תוציא יקר מזולל, והיינו שהאדם העובד ד' מוציא אותו מתוך ההסתר ומגיע בחזרה לפני השי"ת, אז יש לו חלק בעבודה והעבודה נקראת על שמו:

וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהילים מ״ח:ב׳): גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, כְּלוֹמַר, אֵימָתַי גָּדוֹל ה', כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מְאֹד – מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַכּוּ"ם (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר פ' ט) עַל פָּסוּק (בראשית א׳:ל״א): וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת), כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מֵהֶם, אֲזַי הוּא גָּדוֹל, כִּי הוּא עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ;

אי' בזוה"ק (שמיני לח.) וע"ד גבורות תנינן ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין. הענין הוא כי כל ההשפעות יורדים דרך הגבורות וכדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) ומאי הוא דכתיב (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי היו צריכין לומר בשיר של יום ראשון גדול ה' כי גדולה מורה על התפשטות חסדו ית' שהוא ביום ראשון שמורה על מדת החסד ולא בשני שרומז על מדת הגבורה שהיא צמצום ומדוע תקנו לומר שיר זה בשני. וזה מבאר הזוה"ק (שם) ויהי האיש ההוא גדול וכו' מסטרא דאתתיה אקרי גדול אוף הכא וכו' היינו שעיקר הכלי לקבל החסד הוא הצמצום הבא ממדת הגבורה ובגין כך תושבחתא דא בשני דווקא כי לא יתכן להשיג השפעת חסדו ית' בלתי הכלי ממדת הגבורה וזהו שהתפלל מרע"ה (תשא) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה כי הש"י משפיע בחסדו לכל העולם כדאי' בגמ' (תענית ח) מטר לכל וכו' לכן ביקש מ"ר שישראל יהיו כלים להשפעת חסדו ית' הגם שמצד הש"י אין שום נ"מ מאלו הכלים כי הש"י נקרא שלום כדכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום שיש לו כל השלימות ואין חסר לו שום דבר אף בלעדי עבודות ישראל עכ"ז מאחר שישראל מצמצמים א"ע בשביל כבוד שמים נותן שורת הדין שיהיה ונפלינו אני ועמך שישראל יהיה עיקר הכלי קיבול לשפע חסדו ית' כי עיקר הכלי קיבול הוא מדת הגבורה וזה הוא רק אצל ישראל כדאי' בזוה"ק (שלח קס.) תמן חמי פליגן סגיאין טמא וטהור אסור ומותר כשר ופסול עונשין ואגרין אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה וכו'. ולזה נאמר חמשה פעמים אור במעשה בראשית וחמשה פעמים מים כדאי' בתיקוני זוה"ק (תיקונא ה) כנגד חמשה גבורות שיש בחמשה מדות היינו להזריח אור בכל החמשה מדות ולהראות שנסתבבו הכל בשרשם ממדת החסד כי מצד הש"י הוא רק מדת חסד וכל התחלקות החסד למדות הוא רק מצד האדם שאי אפשר שיהיה לו הכרה במדת חסדו ית' כ"א ע"י התחלקות המדות אכן כשמכיר האדם בהתחלקות המדות את שורש אחדותם בחסדו ית' זה נקרא חסדי דוד הנאמנים אשר כל עבודתו היה למסור הכל להש"י ואפילו הטובת הנאה מכל עבודתו מסר ג"כ בחזרה להש"י כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ולכן הוא חלקו ערבה כי ענין ערבה הוא כדאיתא במדרש רבה (אמור לא) שאין בו לא טעם ולא ריח וביאר אא"ז מו"ר זצלל"ה שהוא מאי דאמרינן בגמ' (ב"ק סא.) ויסך אותם לד' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו ולכן אי' בגמרא (ברכות) משום שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי לכן כנור דוד מנגן מאליו והנה מאחר שמנגן מאליו מדוע נקרא כנור דוד אלא יען שהיה מוסר עצמו כ"כ להש"י עד שאפילו הטובת הנאה היה מחזיר להש"י לזה החזיר לו הש"י אשר אף מה שמנגן מאליו הוא ג"כ מצד דהע"ה וזהו דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שצריך לחבוט הערבה בקרקע ה' פעמים להמתיק את החמשה גבורות היינו שע"י חביטת הערבה ממתיקין החמשה גבורות מהחמשה מדות כי מצות הערבה מורה על מדת החסד של הש"י וע"י החבטה מזריח אור ממדת החסד להמתיק הגבורות מכל המדות כי השורש מכל המדות טרם ההתחלקות הוא מדת החסד ולכן אי' שם שהחתימה הוא ביום הערבה כי חותם בגי' ג' פעמים אהיה דאנא זמין לאולדא ומזה שמכיר האדם שהוא ביד הש"י והש"י אומר אנא זמין לאולדא נמשך כל השמחה כדאי' במדרש אין והיה אלא שמחה ובזה היום של מצות ערבה שרומז שמכיר האדם היטב שהכל הוא מחסד הש"י לכן הוא ביום הערבה הזה החתימה: