Chasidut for Psalms 90:3

(י) יתבאר על פי מאמר חז"ל ושוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנ"ג.), ישוב היום שמא ימות למחר. וכן מה שאמרו חז"ל בודומו סלה (ברכות ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שנאמר (תהלים ד ה) ודומו סלה, ובזה ירגיז היצר הרע. ויראה מה שאמרו חז"ל (בב"ב ט"ז.) יורד ומסטין עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. ואם כן תכלית השבי שלו נטילת נשמה היינו המיתה, ואם כן בזה עצמו ילחם עמו וישבנו, דהיינו בזכרון יום המות, וזה (דברים כא י) ושבית שביו. והנה העוללות אפרים הקשה למה לא אמרו חז"ל שוב ביום מיתתך. ומה שתירץ הוא ז"ל, כי זה מורה על שאינו יכול לשוב ביום המיתה, זה מוכחש מן הכתוב, ומן המקובל, ומן המוחש, ומן המושכל, שנאמר (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא, וקבלו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) עד דכדוכו של נפש, וגם מאמר יחזקאל (לג יב) מורה כן, עיין מסכת קידושין דף מ' ע"ב דאמר ר' שמעון בן יוחאי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, עיין שם. ומן המוחש שראינו הרבה חוזרין בתשובה שעה או שתים קודם מותם. ומן המושכל שאף אם נניח שאינו יכול לשוב ביום המיתה, היינו כי אפסו כוחותיו ובטלו חושיו ואבדו עשתנותיו, ואם כן אין זה בזה שהוא בריא אולם כעת. אבל הנראה לי, כי לא כוונו חז"ל על החשש של מיתת הגוף מכל וכל, כי באמת הוא נגד כללי התורה שבכל החששות אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן, מכל שכן מיתה פתאומית דהיא מיעוטא דמיעוטא, וקיימא לן כחכמים דר' יהודא בריש יומא (י"ג ע"א) דלמיתה דלזמן מועט לא חיישינן, רק החרדה האמיתית הוא על דרך שאמרו ז"ל (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, וכן מה שאמרו (ר"ה ט"ז ע"ב) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ופירשו המפרשים נטילת נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל, ובמקומו שרי סטרא דמסאבא ונבילה טובה הימנה, וכפגר מובס יחשב אף אם יעמוד חי לפנינו, עד כאן. והנה בהיות בו שביב אלקי, יכול לשוב בנקל, כי המאור שבו מחזירו למוטב, מה שאין כן אחרי הסתלקה ורוח דמסאבא במקומה, לא יניחנו לשוב. וידוע דמי שחטאו גורם להסתלקות הנשמה, הוא בעת שמפקיד רוחו בלילה מחליפין לו ולא קודם, לבד מכעס כי תברח מעצמה תיכף. ולכך אנו מברכין בבוקר שלא עשני גוי, ועבד, ואשה כנודע, כי אז הוא כבריה חדשה, שנאמר (איכה ג כג) חדשים לבקרים. ואם כן שפיר אמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וק"ל.

והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.

באופן אחר נראה לבאר הסמיכות (תהלים צ ב) מעולם ועד עולם אתה אל (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכ"א. על פי שנראה לבאר מאמרינו אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. דמה ענין זה לזה, דאחר חטאנו היה נכון להסמיך בקשת המחילה. והנ"ל דהנה מקשין איך יתכן תשובה ופיוס ומחילה, הלא המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקב"ה, עד כאן קושיתם. והנה במסכת קדושין (דף [ל"ב] ע"א) איתא ורב יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, שנאמר (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם. אמר רבא הכי השתא, התם הקב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה הוא, מחיל יקריה כו', עיין שם. ושם (קידושין ס"ב) ע"ב איתא אמר ר' אשי אפילו למאן דאמר כו', מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו', עיין שם. ולכאורה קשה על רב אשי מקרא וד' הולך לפניהם יומם, דהוא מלך מלכי המלכים וכמו דמייתי הגמרא מיניה להרב שמחל על כבודו. ומיהו לא קשה מידי, דודאי בתירוץ דרבא מתורץ גם הך, וכבר ידע הגמרא מתירוץ דרבא. ונמתיק הדברים, דבשלמא מלך בשר ודם אין המלכות שלו, דאין מלכותו מלכות עולם, ומאן דפגים בכבוד המלוכה הוא פוגם בכבוד כל המלכים שהיו ושיהיו, לכך אינו ביד זה שהוא עתה למחול. אבל השי"ת דמלכותו מלכות עולם ושלטנות דר ודר, המלכות שלו הוא כאמרנו כי המלכות שלך הוא, לכך יכול למחול. ועיין במסכת סנהדרין (דף י"ט ע"א) בתוספת ד"ה ינאי המלך עמוד על רגליך כו', עיין שם ודו"ק. והיינו דנסמך דאמרינן אבינו מלכנו חטאנו לפניך, וכונתינו בהוידוי לבקש מחילה, והנה אם קראנו לו ית' מלכינו איך ימחול, והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכך נסמך לו אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא [אתה] לעולם ולעולמי עולמים, לכך תוכל למחול כנ"ל. והיינו גם כן מעולם ועד עולם אתה אל, לכך תשב אנוש כי תוכל למחול, וגם זה נכון בס"ד.