Commentary for Deuteronomy 7:38

ונשל. לְשׁוֹן הַשְׁלָכָה וְהַתָּזָה, וְכֵן "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל" (דברים י"ט):

ונשל. הנו״‎ן שורש והוא מגזרת כי ישל זיתך:

ונשל ג' דין ואידך ונשל ה' אלהיך את הגוים האלה מפניך ונשל הברזל מן העץ אלמלא שחטאו ישראל לא היו צריכין לכלי זיין וזהו ונשל גוים ונשל הברזל:

ונשל - והשליך. כל דבר הנעקר ממקום שהוא אדוק וקבוע בו. וכן: כי ישל זיתך. ונשל הברזל מן העץ.

כי יביאך. בתחלת ביאה:

כי יביאך. סתומה:

ונשל. והשליך:

ואמר והיה כי יביאך ונשל גוים רבים. בסבת עשיית המצות. לא תתחתן בם. כי בסבת זה יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים. ואין ראוי שתתחתן בגוי טמא. כי עם קדוש אתה לה'. פרוש מכל טומאה ומכל ערוה. כמו שנזרתם עצמכם מן הערוה במצרים. ובשביל זה בחר השם אלהיך בך להיות לו לעם סגולה. ואוצר חביב לעולם הנשמות. ולא בשביל שאתם רבים ועצומים. אלא בשביל שאתם קדושים. וזהו לא מרובכם מכל העמים אלא מאהבת ה' אתכם. לפי שאתם עם קדוש. ומשמרו את השבועה שנשבע לאבות הוציאך ממצרים ביד חזקה. ואחר שעשיתי לך כ"כ טובות. ראוי לך שתכיר מעלתי ולא תמרוד בי לעבוד אלהים אחרים. כי המורד באדוניו הוא לשלשה סבות. או מפני שחושב שאין לו יכולת. או שאין לו במה להנקם ממנו. או שאע"פ שיהיה לו שלוחים להנקם ממנו. הוא יתן שוחד לשלוחים בענין שלא יעשו לו רע. לזה אמר בכאן שאינו כן שיש לו לירא מהשם אחר שיש לו יכולת. וזהו שאמר וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים. ולו היכולת הגמור לעשות טובה לטובים ורע לרשעים וזהו שומר הברית. וכנגד השני שאין לו במה להענישם. לזה אמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ויש לו שלוחים שהם פנים של זעם ומדות הדין. וכנגד הג' כי אולי השלוחים יסבו בלכתם ולא יעשו שליחותם. לז"א לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו בלי שינוי. ואמר לשונאיו לשון רבים ואחר כך אמר להאבידו לשון יחיד. לרמוז כי כשאמר לשונאיו לשון רבים לפי שהם שונאים ומרגיזים השם פעמים רבות. בסבת זה השם יאבד אותם מכל וכל בפעם אחת. וזהו להאבידו כאיש אחד. אבל כשאמר לשונאו לשון יחיד שלא הרגיז השם פעמים רבות. לזה ישלם לו אבל לא להאבידו. וזהו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. אבל כשאמר לשונאיו אמר להאבידו מכל וכל כאיש אחד. ואחר שזה כן ושמרת את המצוה ואת החוקים אשר אנכי מצוה אתכם:

כי יביאך ה' וגו' ונשל נוים רבים, ר"ל שמן הז' עמים שחשב פה היו רבים שפנו מארצם כמ"ש חז"ל שיהושע הודיע להם מקודם הרוצה להשלים ישלים לפנות יפנה ללחום ילחם וגרגשי פנה והלך לו לאפריקי:

פס'. כי יביאך. ונשל. כענין ונשל הברזל כך יהו הכנענים מושלכין ממקומן. וכן הוא אומר (ויקרא כח) כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. החתי והגרגשי והאמורי והפריזי. בנין אב לכל ארץ כנען שהוא מדבר בשבעה גוים:

והיה עקב תשמעון וגו' ושמר וגו'. צריך להבין ולדעת תיבת והיה שכתוב כאן גם תיבת עקב כי מהראוי היה לומר אם תשמעון את המשפטים גו' ושמר גו' וכבר עמד בזה האוה"ח הק'. עוד יש להבין ההבטחה שהבטיחה תוה"ק בכאן אם תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם אז ושמר גו' את הברית גו' אשר נשבע לאבותיך היינו שהקב"ה יזכור לנו זכות אבות להופיע חסדו עלינו בזכות אבותינו והוא פלא והלא אם נשמע ונשמור ונעשה את כל המצות נהיה אז ראוים מצד עצמינו שיופיע עליט הש"י חסדו הטוב: אמנם בהעיר לב י"ל דהנה בורא כל העולמים ב"ה וב"ש ברא נשמות עמו בנ"י למען ייטיבו דרכם ומעגלותיהם ללכת בדרכי ישרים לפניו ית' ע"פ מצות תוה"ק וכמ"ש אלהים ברא את האדם ישר וכאשר מטיבים מעשיהם משפיע הש"י להם כל הברכות וישועות וכל הטובות וחסדי אל ית"ש אכן כאשר אולת אדם תסלף דרכו ח"ו ואינו הולך בדרך הטוב והישר לפני אלהים ורצון הבורא בהוב"ש הוא ברוב טובו וחסדו לבל ידח ממנו נדח לזה זהו ג"כ מחסדי האל ית' אשר לפעמים מדכא את האדם ביסורין ר"ל וכמ"ש וה' חפץ דכאו החלי עד אשר יתקן אשר עיות ואח"כ מיישר האדם דרכו ללכת בדרכי הטובים והישרים ולפעמים ישנו נשמות שצריכין להתגלגל פעמים ושלש כשמחז"ל ע"פ הן יפעל אל פעמים שלש עם גבר כללו של דבר. שהבורא בהוב"ש חפץ למען צדקו לבל ידח ממנו נדח ומזכך ומטהר כל נשמות ב"י עם קרובו כ"א לפי בחי' ומדריגתו. והנה כאשר בא אל האדם התעוררות לשוב בתשובה להש"י ולתקן את אשר עיוות וקלקל עד הנה ורוצה מעתה ללכת בדרכי התורה והמצות אך הוא נלאה נשוא גודל מלחמת היצר אשר בכלעת יסיתהו להטות מדרך הטוב והישר. וקשה עליו לעמוד כנגדו ומצער עצמו מאוד בלבבו ואינו יודע כדת מה לעשות אך בהתיישב רוחו ודעתו עליו ויודע באמת שרצון הבורא בהוב"ש הוא לבלתי ידח ממנו נדח וא"כ בודאי סוף הדבר יהיה שישמור דרכי מצות ה' ועי"ז בא לידי שמחה גדולה ואומר בלבו הלא סוף דבר מוכרח הוא שאשמע את המשפטים האלה ואשמור ואעשה מצות ה' ושומר וממתין ומצפה בתשוקה גדולה ועושה עצמו כלי לקבלה בבחי' אסוך שמן ומייחל ומשתוקק שיבוא זה העת לקיים מצות ה' ועי"ז בזכרו כ"ז בתשוקה נכבדת אז הוא מתחיל לעשות ולקיים מצות ה' מעט מעט עד אשר בא למדריגה גדולה וזהו מרומז כאן בפסוק והיה עקב תשמעון גו' היינו שהתוה"ק מרמזת לנו בנ"י עם סגולתו. והיה כאשר יבוא שמחה בלבבכם וכמחז"ל אין והיה אלא לשון שמחה והיינו כאשר יבוא שמחה בלבבכם בזכרכם חסדי אל ית' אשר עקב תשמעון את המשפטים האלה ר"ל שסוף הדבר יהיה שנשמע למשפטים ומצות ה' וכנ"ל כי חפץ ה' לבלתי ידח ממנו נדח ולזאת ושמרתם היינו שתהיו מצפים ומייחלים ומשתוקקים מתי יבוא העת הזאת עת לעשות לה' ולקיים מצותיו ית' ותעשו עצמיכם בבחי' אסוך שמן וכלי מוכשר לקבלה טהרת הקודש אז עי"ז ועשיתם אותם תתחילו לעשותם ולקיים מצות ה' מעט מעט עד אשר תקיימו את כל מצות ה' וכנ"ל ועל זאת הבטיחה לנו תוה"ק כי הבורא ב"ה וב"ש ישלם לנו מדה כנגד מדה כדרכו ית' וית' ושמר ה' אלהיך גו' החסד גו' היינו שגם הבורא ב"ה וב"ש יקבל תענוג גדול מאוד מזו התשוקה נכבדת אשר עשו א"ע בבחי' אסוך שמן לקבל עליהם מאז והלאה ללכת בדרכי ה' וכביכול גם הבורא בהוב"ש ישתוקק לזה העת להיטיב חסדו על עמו ישראל בזכות עצמם וביני וביני יופיע עליהם חסדו וטובו בזכות אבות ובזכות התשוקה הנכבדת וכנ"ל וכאשר יקיימו מצות ה' וכמ"ש ועשיתם אותם וכנ"ל אז ואהבך וברכך ר"ל בזכות עצמך וכיה"ר אמן. והבן כ"ז היטב: או יאמר דהנה ידוע דקודם ביאת הגואל צדק נהיה מוכרחים כולנו כאחד לשוב בתשובה שלימה ואז יהיה הגאולה שלימה במהרה וזש"ה והיה עקב תשמעון הלא סוף הדבר יהיה שתהיו מוכרחים לשמוע לדברי ותעשו תשובה שלימה ותשמעו את המשפטים האלה לזה מבקש הש"י ממנו עם קרובו א"כ על מה ולמה ושמרתם תמתינו מלעשות מה שצריך (כמו ואביו שמר את הדבר) הלא טוב יותר ועשיתם אותם ר"ל שתעשו תיכף ומיד ותקיימו כל המצות ועי"ז תזכו להגאולה שלימה מיד וכיה"ר אמן: או יאמר והיה עקב גו' ר"ל שהש"י הבטיח לנו שבזכות זה שסופינו לשמוע בקול ה' ולשמור ולעשות את כל המצות ושמר ה' אלהיך לך את הברית גו' ר"ל שהש"י ישמור לנו את הברית גם עתה הגם שעדיין אין אנו ראויים לכך אך עכ"ז מחמת שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע באמת שנשוב אליו בכל לבבינו לשמור ולעשות ככל אשר צונו והרי הוא אצלו ית' כאלו כבר עשינו תשובה שלימה. וכיה"ר אמן:

רש"י ד"ה ונשל, לשון השלכה והתזה, וכן "ונשל הברזל" (יט, ה). ע"כ. וראה שם שרש"י מביא שתי דעות ממסכת מכות (ז ע"ב) והן אינן כדבריו כאן. ועוד: הניחא כאן אפשר לפרש בנין קל במשמע של הפעיל, אך שם אפשר לכל היותר לפרשו כפועל עומד, וזה אי אפשר כאן. (פ' ואתחנן תשנ"ה)

ונשל. אינו כמו והוריש דמשמעו גירוש מן הארץ לגמרי. להיפך משורש ירושה כמש״כ בס׳ במדבר ל״ג נ״ב אבל ונשל משמעו ניתוק ממקום למקום כמו נשל הברזל מן העץ. כי ישל זיתך. וכן היתה הבטחת ירושת שבעה גוים מתחלה העתיק את כולם ממקומם על ידי שנתרבה ישיבת ישראל בתוכם. והיינו פי׳ מפניך. על ידי ישיבתך בתוכם יהיו מוכרחים להנתק:

ונשל גוים רבים. מאריך בגימ"ל:

והנה להלן (בפסוק כב) אין רש"י אומר מאומה על פועל זה. מכל מקום יפה העיר ר' שמואל פ. גלברד על אתר ("לפשוטו של רש"י" הערה א): אין להקשות מן הנאמר להלן (פסוק כב) "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט... פן תרבה עליך חית השדה", כי שם מדובר על כמות וכאן מדובר על אופן. כלומר גויי הארץ לא יגורשו בבת אחת מכל הארץ אלא "מעט מעט", אך אופן הגרוש יהיה מהיר. (פ' עקב תשנ"ה)

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. אין והיה אלא לשון שמחה כדאיתא (בגמ') (בראשית רבה פרשה מ"ב,ד'), עקב היינו לסוף, והוא כי לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה.

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה י"ב,א') ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וזהו והיה עקב תשמעון שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ויבינו שהכל במשפט ויודו לשמו.

והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וכו' הנה פרשת ואתחנן מסיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם פרש"י ז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכר עיין מה שפירשו המפורשים. והנראה לי כי איתא בגמרא ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם וקחשיב בינייהו תורה תשובה וג"ע וכו' והנה ממילא משתמע כשהתורה נברא קודם שנברא העולם ממילא היא גדולה כמה פעמים מזה העולם כדאיתא בגמרא במגלה שראה הנביא כתובה פנים ואחור עיי"ש כמה שיער זה העולם כפי חשבון המגלה שראה וממילא מצומצם התורה בזה העולם עד למאד מאד וכשהאדם מייגע בתורה בזה העולם אזי זוכה לעתיד לגלות לו זה הדבר בעצמו וכל טעמי' ודקדוקים שידע שרש הדבר. וזה הוא העיקר כל תענוג ג"ע והנשמות הקדושות שמגלים להם טעמי תורה. והנה מצינו בזו"הק שהנשמות היו מגלים להתנא הקדוש רשב"י ז"ל תורה מה שאומרים בג"ע והי' שמח עד למאד שזכה לזה וכדמצינו באד"הר קודם החטא ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ופירשו חז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו ל"ת כי שם הי' מקיים המצות באמת ע"פ הסוד עיין בספרים הקדושים כן עכשיו בעולם הנשמות זוכים לזה לנשמות הקדושים לקיים המצות ע"פ סוד ולומדים התורה הקדושה ע"פ סוד. נחזור לענינינו משם בארה היא הביאר סמיכת הפרשיות שמסיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם כדפירשו חז"ל והובא בפירש"י ז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכר וסמיך לי' הסדרה והי' עקב פי' עק"ב הוא נוטריקון "עדן "קודם "בריאה ר"ל שהשכר הוא בעדן שהוא קודם הבריאה של זה העולם ושם תשמעון את המשפטים האלה פי' שם תזכו לשמוע את המשפטים האלה מה שלא הבנתם בזה העולם התורה מחמת שהיא מצומצם עד למאד בזה העולם שאי אפשר להעולם להחזיק את התורה מחמת גדלה שהיא גדולה כמה וכמה פעמים מזה העולם והיא מצומצמת עד למאוד ושם בג"ע תזכו לשמוע את המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם פי' כי שם תזכו לשמור ולעשות התורה כאדם הראשון בג"ע קודם החטא. ועל כל זאת ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד פי' בזה העולם ג"כ ישמר לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וק"ל.

והי' עקב תשמעון כו' . דהנה כתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. דהנה זהו מדת הצדיקים שהם תמיד בבחי' עקב ואינם חושבים עצמם לכלום. כמ"ש דוד המע"ה נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב. כי לעולם אני בבחי' עקב מה אני ומה חיי. וזה מדת אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר שלא הי' יודע מעצמו כלום. ולזאת במדה הזאת משבחו הקב"ה על כל הטוב שעשה עקב אשר שמע אברהם בקולי. ואמר הש"י אע"פ שהוא בעצמו בבחי' עקב אבל וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ועד"ז מצינו במשנה חמשה תלמידים הי' לו לר"י בן זכאי הוא הי' מונה שבחם. דלכאורה קשה למה מונה רק חמשה הלא הי' המנהיג ונשיא הדור והי' לו כמה אלפים תלמידים. גם הלשון הוא הי' מונה שבחם אינו מדויק. אך אלו החמשה היו נחשבים אצלו תמיד לבחי' תלמידים שלא ידעו מעצמם כלום רק היו בבחי' תלמיד הצריך לרבו תמיד לכן הוא ז"ל הי' מונה שבחם. אבל היודע בעצמו שבחו הוא לא הי' צריך לשבחו כנ"ל. וכמו כן הקב"ה הי' מונה שבחו של א"א ע"ה שהוא בבחי' עקב. וע"ז הוא שאמה"כ והי' עקב תשמעון כו' בבחי' עקב תשמעון כו'. וזהו כשכנ"י אמרה שחורה אני ונאוה. אל תראוני שאני שחרחורת שמדמת עצמה לשחורה. אומר הקב"ה אם לא תדעי לך היפה בנשים. כי באמת את היפה בנשים:

ובעזר נותן תבואת גורן ויקב, נתחיל סדר והי' עקב:

והיה עקב תשמעון וגו'. כדי להבינך זה אקדים הקדמה אחת דהנה כבר נודע דכל הנשמות של ישראל היו כלולין באדה"ר כמשאחז"ל (שמו"ר מ, ג) איפה היית ביוסדי ארץ (איוב לח, ד) וכ"א היה תלוי וקשור באדה"ר ויש כמה בחי' נשמות ידועות במעלה זו מזו אותן נשמות אשר היו אחוזים בראשו ובמוחו של האדם קדמאה. בוודאי הם גבוהים מאוד. ומהם בגופו ומהם ברגליו וכפי בחי' האבר שהי' להנשמה בו אחיזה כמו כן תגדל בחי' השכל להנשמה דודאי בחי' אותן נשמות אשר היו כלולים בעקב של אדה"ר היה שפלים במדריגות מערך הנשמות אשר היו נאחזים בגופו ומכ"ש במוחו וכן הוא בכל אדם עיקר משכן הנשמה הוא במוח ורוח בלב ונפש בכבד וכל מה שהגוף יותר למטה כמ"כ יתמעט בחי' השכל והחיות דאינו דומה החיות של אדם השרוי בלב לחיות שנמצא ברגליו. ויותר בעקב הרגל שהוא סוף הגוף ששם החיות מועט כמ"כ עד הנה דורות שעברו מעת בריאת אדה"ר עד עתה היה להם נשמות גבוהים אשר הי' להם אחיזה באיברים גבוהים של אדה"ר והיה להם חיות הרבה. אבל עתה שכבר נשלמו תיקון הנשמות כולם ומעתה לא נמצא כ"א הנשמות מעקב שהוא בחי' עקביים כמו שאחז"ל בעקבות משיחא בסוף הגלות קודם ביאת משיח אז הנשמות הנשפעים מלמעלה הם בחי' עקב שהוא בירור ותיקון אחרון והנשמות הללו הם נמשכין משיעור קומת אדה"ר. אך לכל זאת אף בדור הזה שיש לנו נשמות מעקב מ"מ כשאדם מתחזק בעבדות השם ומקשר א"ע באדם העליון אז גם הנשמות הללו באים לידי עלייה גדולה שמתעלים לשורשם וכן האדם אע"פ שחיות אשר הוא בעקב הוא שפל ונמוך מחיות הגוף ומכש"כ מחיות הראש מ"מ כשאדם מדבק א"ע ומשעבד כל הרמ"ח איברי' לרמ"ח מצות עשה ושס"ה גידיו לשס"ה מצות ל"ת ומשעבד כל האיברים תחת הלב. ואח"כ משעבד הלב תחת המוח ומקשר כל גופו עם בחי' נר"ן ומדבק ומייחד הכל במקור הקדושה ובשורשו עליון אז יש עליי' לכל גופו כי נעשה עולם שיעור קומה שלימה מרכבה לקדושה עליונה ואז יאירו כל הרמ"ח איברים כשאדם מקבל עמ"ש ע"י הרמ"ח תיבות דק"ש ואז מחבר את האהל להיות אחד ונעשה גם העקב רב מאוד שנדבק הכל במקור הקדושה. וזש"ה גם עבדך נזהר בהם. ר"ל כשאני מזהיר ומאיר א"ע וגופי על התורה והמצות. ואז בשמרם עקב רב שאני מגביה כל הגופים ואפי' בחי' עקב שלי נעשה רב. וזש"ה והיה לשון שמחה. ר"ל שיש שמחה ושעשועים לפניו ית'. עקב תשמעון את המשפטים האלה. אפי' אותן הנשמות שהם מבחי' עקב עקביים ג"כ תשמעון את כל התורה וזה שמסיים ושמרתם ועשיתם אותם ר"ל באופן דעיקר הוא לנשמות הנמוכים הללו שהם מעקביים מסוף שיעור קומה וקרובים אל הגבול הם צריכי' שימור גדול לבל יכנסו ח"ו חוץ לגבול. לבל ישלטו בהם ידי זרים ויניקת חיצונים רק צריך שמירה וגדר שגם העקב יהי' בקדושה. ועי"ז שתשמרו אתכם היטב מכח זה ועשיתם אותם ר"ל שתתקנו כל השיעור קומה ואז כשישלמו התיקון מהנשמות של העקביים ישמר ה' לך את הברית ואת החסד. ומזה יתבאר הכתוב הנ"ל. כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם. אפילו במקום אשר יעשו הדרכה והילוך אותם הנשמות אשר הם בסוף רגליהם שהם נשמות הבאים מעקביים ג"כ לכם יהיה הכל יהיה נכנס בקדושה ושלכם יהי' ואפי' אותן הנשמות של עקב אם יעבדו את השם וידרכו בארץ החיים ג"כ יהי' נכלל בהקדושה ויהי' יכולת בידם למשוך מן המדבר ר"ל ע"י הדבור של אותן הנשמות הנ"ל יעוררו הנהגה של רחמים מעולם הדיבור. ולא זו אלא אפילו בחי' הגבוה שהוא מכונה בשם לבנון שהוא מל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה. גם מאותה הנהגה הגבוה יהי' יכולת ביד הנשמות הנ"ל למשוך משם שיתנהגו העולמות בלבנונית הפשוט אשר אין שם גוון כלל כי אם כלו לבן חיוור הוא ומן הנהר פרת וקחשיב דרך השתלשלות העולמות מלמעלה למטה שיהיה יכולת בידם להמשיך מן הנהר ר"ל מזה האור והתפשטות אשר נקרא נהר פרת שמימיו פרין ורבין ע"ד הכתוב אור זרוע לצדיק שאצל הצדיק העליון האור זרוע אצלו וכשתגלו אורו אז נצמח הולדה סיבה וגדולה מכל מיני שפע טובה כלומר כשהצדיק העליון זורע אורו ומשפיע מסודו לכנ"י אז נמשך מזה כל מיני טוב וכל חסד כמו מזריעה שמגרעין א' עולה כמה חיטין והכוונה שיעשה יחוד להמשכת שפע מדכורא דהוא הצדיק יסוד העולם ועד ים האחרון דהוא הבחינה תתאה מדת המלכות שהוא ים תתאה הכל יהי' גבולכם וכולו יהיה נכלל בגבול הקדושה ע"י פעולות הנשמות הנ"ל אף שהם מכף רגל מבחי' עקביים הנ"ל ועל ידי זה הבטיח להם השי"ת ב"ה לא יתיצב איש בפניכם שלא יהי' להם שום התנגדות מכל צד רק פחד ומורא יתן ה' על כל פני הארץ כאשר דיבר לכם:

ברוך תהיה מכל העמים דפרשנו עד יעבור עמך ה' כו' עובר לישנא דאקדומי עד לשון עולם יעבור פי' יקדים עמך להרחמים והקדושה וזה ה'. עד יעבור יקדים עם זו גי' י"ג שיש להם כינס לצדיקים וזה קנית כי הם כמו קן לו יתב'. וזה ברוך תהיה מכל העמים פי' עיקר שפע תבוא לך רק התמצית לכל העמים כן הוא אם עושים רצונו של מקום. לא יהיה בך עקר כו' פירשו במדרש לא תהיה תפלתך עקורה. נראה שדקדקו לשון בך פירשו כ"ב אותיות הוא התפלה (ולפי האר"י ז"ל לחדש תורה ג"כ יפרש כן כ"ב אותיות התורה) ויש לדקדק לשון עקר ועקרה. נראה כי יש תפלות לצורך נשמה ולצורך הגוף וזה נקרא נוקבא שרוצה לקבל משא"כ צורך הנשמה ועבודת הבורא להשפיע נחת רוח לפניו ית' וזה עקר ועקרה. ובבהמתך כי אם דעתו שפלה עליו תפלתו נשמעת ובשעת גשמיות איתא פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך. וזה הבטחה ובבהמתך כשתהיה עוסק בבהמיות ג"כ תהיה תפלתך רצויה כי תהיה דעתך שפלה עליך מפני רוממותו יתב':

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו׳. כתיב לעיל כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים וגו׳ כל הפסוקים עד סוף הפרשה נראה לפרשם על זו הכוונה והוא להודיע שבחם של ישראל על מה בחר בהם ה׳ והשרה שכינתו ביניהם מה שלא עשה כן לכל גוי. ואמר שעיקר הסבה בזה הוא מצד עצמן לא מצד אבותיהם הקדושים אשר הלכו בדרכי ה׳ כל ימיהם כי אם זו הסבה היה לו לבחור גם בבני עשו וישמעאל. גם אין הסבה מצד ריבוים עם היות שכל אלו הם תוספת שלימות ישראל כי יש להם שלימות גדול מצד התיחסם לאבות הקדושים. וגם יש להם שלמות במדבר ברבוי עם קדוש והוא ששים רבוא כי בפחות מזה המספר אין הקב״ה משרה שכינתו בתחתונים. אמנם כל אלו הם תוספת שלמות. אבל עיקר השלמות שבשבילה בחר בהם אינו כי אם מצד עצמן שהם משורש הקדושה והם בני ישראל עם קרובו בנים חביבים לה׳ אלהיהם חלק אלוה ממעל ולכן אי אפשר שיגיעו לתכלית שלמותם לעתיד אם לא יתקנו עצמן כראוי בתשובה ומעשים טובים ולא יבטחו על זכות אבותיהם לומר שבזכותם ינצלו מן הגלות וישיגו לשכר העיקריי המזומן להם לעתיד זו היא כוונת אלו הפסוקים בכללות. ועתה נפרסם על פי הפסוקים הענין בפרטות אמר כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. זו היא סבת שלמותכם בעבור כי עם קדוש ושורש נשמתכם ממקור הקדושה. ולזה בחר ה׳ בכם מכל העמים אשר על פני האדמה כי כולם משורש הקליפה ומצד הטומאה. ולא תחשוב שמצד הריבוי של ששים רבוא לבד חשק בכם להשרות שכינתו ביניכם. עם היות שזה הוא מכלל שלמותכם עכ״ז אינו עיקר הסבה. כי אם הוא כן היה לו לבחור באומות שהם יותר מששים רבוא. ולכן אמר כי אתם המעט מכל העמים. ואם יתפרש הפסוק כפי מדרשו שדרשו (חולין פ״ט) שלא בחר בכם אלא בשביל שאתם ממעטים עצמכם לפניו כשמשפיע לכם איזו טובה ואין אתם מגדילים עצמכם כשנותן לכם גדולה כמו אומות העולם שפוסק להם גדולה והם מתגאים לפניו. כענין נבוכדנצר וחירם מלך צור ודומיהם. כמה יאי ויאי הפירוש שפירשנו כי הכל כוונה אחת שלא בחר בישראל כי אם בשביל עצמן שהם עם קדוש עם עניו שממעטין עצמן תמיד לפניו ית׳. וחזר לומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ כלומר הן אמת שלענין יציאת מצרים היה צריך זכות אבות מצורף עם אהבתכם שאהב אתכם מצד שורש קדושתכם. אע״פ שעדיין לא יצאה קדושתכם לפועל כענין הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי עדיין לא היה להם תורה ומצות שבשבילם יהיו ראוים לגאולה. מ״מ בצירוף זכות אבות והשבועה שנשבע להם לאהבת ה׳ שאהב אתכם הוציא אתכם מיד פרעה מלך מצרים. זהו לענין יציאת מצרים היתה זכות אבות עיקר ג״כ מצורף עם אהבת ה׳ אתכם. ואלמלא זכות אבות לא היו יוצאים כי עדיין לא יצאה שלמותם לפועל והרי הם כגוים. אמנם לענין השלמות העתיד לימות המשיח אינו תלוי בזכות אבות כי אם בזכות עצמן. ומ״מ בעל החסד הגדול מטה כלפי חסד. לענין שכשיהיו שלמים מצד עצמן ומצד זכותם לבד ומעשיהם הטובים. אז הקב״ה עושה חדשה לשלם להם שכרם בכפלים ולצרף להם לזכותם גם זכות אבות. וזהו שאמר וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו׳. כלומר אינו מקפח שכר כל בריה. והוא נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד. וגם הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו ליתן להם שכר נוסף בעבור אבותיהם שהפקידו מעשיהם בידו. משל לאחד שהפקיד נכסיו אצל אהובו ואמר לו שינסה את בנו לשכור אותו לשרתו ולהשגיח במעשיו אם הוא עושה כהוגן ומשרת רבו באמונה מלבד השכר שיתן לו רבו יתן לו ג״כ מה שהפקידו אבותיו אצלו. ואם הוא רשע ואינו מתנהג כשורה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳. לכן אמר עיקר שלמותכם אינו תלוי בזכות אבותיכם כי אם במה שתשמרו אתם מצותיו. וזהו אומרו בסוף ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וגו׳. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וזהו שכר מצד אבותיכם ג״כ מצדך ואהבך וברכך והרבך וגו׳. וזהו שדרשו רז״ל במדרש רבה (ד״ר פ״נ) אמר הקב״ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא אלא כך אני מביא עליכם יסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי א״ר אחא בשבועה נשבע הקב״ה שלא יניח את ישראל לעולם מניין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה כענין שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עקב כי זאת אעשה לך עד שתשמרו את מצותי עד העקב. ולפי זה אפשר לפרש פסוק זה עם הפסוק שאחריו על זאת הכונה כי למעלה אמר הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. שלחתי בכם דבר וגו׳ הרגתי בחרב בחוריכם וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. תאמרו שאני מתייאש מכם בשביל זה כאדם שמייסר בנו ומכהו ומוכיחו כמה פעמים עד שרואה שאין ממנו תקוה ולא תועלת אח״כ הוא מניחו. לכן נשבע ה׳ כי כה אעשה לך ישראל כלומר כזה וכזה שאמרתי שעשיתי לכם כבר כך אחזור ואעשה ואיני יגע ואיני מתייאש מכם עד שתשובו ותקיימו מצותי עד העקב. כלומר אפילו המצות שאדם דש בעקביו ולכן הכון לקראת אלהיך ישראל יותר טוב לך שתכין לבך כי אני איני מתייאש מלהביא עליך היסורים. ולא תאמרו כי זה הדבר הוא מן הנמנעות שיקיימו ישראל המצות עד העקב בעבור שברא להם יצה״ר ואינם יכולים לעמוד כנגדו. לכן אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כמו שהקב״ה יצר הרים וברא רוח אח״כ שכשיצא רוח חזק שאין העולם יכול לעמוד בו הוא מכשילו בהרים ומחלישו. כן ברא הקב״ה יצה״ר וברא לו תבלין שהיא התורה. ולכן הקב״ה מדקדק עם האדם עד כחוט השערה. ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין כי יש בידו כח לעמוד כנגד יצה״ר. מצד התעסקו בתורה. ולכן עושה שחר עיפה ברא גן עדן לצדיקים שהוא כמו שחר וברא גיהנם לרשעים. ארץ עיפתה כמו אופל ודורך על במתי ארץ לדון ביום הדין כל הגאים לעתיד לבוא על מה שעשו וכן תרגם המתרגם עושה שחר עיפה לאתקנא נהור לצדיקייא כנהור צפרא. דאזיל ותקין חשוך לרשיעיא למתבר רשיעי ארעא ה׳ אלהי צבאות שמו. (הרס״ו זללה״ה):

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשתם אותם הנה מפרשים רבים נתחבטו לפרש תיבת עקב דנקיט כאן ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב מהר"א גבישון ז"ל בעומר השכחה דף ז' דכח הדמיוני הוא במוקדם המוח וכח המחשבי הוא באמצע המוח וכח הזוכר הוא במאוחר המוח מקום קשר של תפילין ורמז לו השי"ת שיהיה הקשר של תפילין בעיקר הכוחות שהוא הכח הזוכר הוא מאוחר המוח ולא במוקדמו כי מה יועיל כח הדמיוני וכח המחשבי שהם במוקדם ובאמצע אם יעיין וישכח והכל אינו הולך אלא אחר החתום והתכלית הוא העיקר עכ"ל ע"ש נמצא עיקר שמירת התורה הוא בסוף ועקב של המוח ששם הוא כח הזוכר ושם צריך לקבץ כל ההלכות של התורה דיניה ומשפטיה דקיבוצם במוקדם ובאמצע של המוח לא יועיל דאע"פ ששם מחשב ומבין בהם ומדמה מילתא למילתא מה יועילו דמיונותיו ומחשבותיו בהם אם ישכח הכל והכל הולך אחר החתום הוא כח הזכירה המונח בעקב של המוח ובזה יובן בס"ד הורני ה' דרך חוקיך ואצרנה עקב ר"ל אשמור אותה בכח הזוכר שהוא מונח בעקב של המוח ובזה יובן בס"ד טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם ר"ל השנים הם כח הדמיוני וכח המחשבי הטוב שלהם בא להם מן האחד שהוא כח הזוכר דעל ידו נמצא שיש להם שכר טוב בעמלם שלא יהיה עמלם לריק ובזה יובן בס"ד הכתוב במשלי כ"ט כל רוחו יוצא כסיל וחכם באחור ישבחנה ר"ל הכסיל אינו פועל בכח הזוכר ולכן כל רוחו אשר יקבץ לו בכח הדמיוני והמחשבי יוציא יפלוט לחוץ שישכח הכל אך החכם באחור הוא כח הזוכר שהוא באחרית המוח ישבחנה לחכמה שלו כי לא יהיה עמלו בה לריק ויגיעתו לבהלה וז"ש והיה עקב הוא כח הזוכר העומד בעקב המוח תשמעון ר"ל תאספון מלשון וישמע שאול את העם את המשפטים האלה ואז עי"כ ושמרתם ועשתם אותם שאם לא תעשון להם שמירה שם לא יבואו לידי עשיה מחמת השכחה:

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו׳. כתיב לעיל כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים וגו׳ כל הפסוקים עד סוף הפרשה נראה לפרשם על זו הכוונה והוא להודיע שבחם של ישראל על מה בחר בהם ה׳ והשרה שכינתו ביניהם מה שלא עשה כן לכל גוי. ואמר שעיקר הסבה בזה הוא מצד עצמן לא מצד אבותיהם הקדושים אשר הלכו בדרכי ה׳ כל ימיהם כי אם זו הסבה היה לו לבחור גם בבני עשו וישמעאל. גם אין הסבה מצד ריבוים עם היות שכל אלו הם תוספת שלימות ישראל כי יש להם שלימות גדול מצד התיחסם לאבות הקדושים. וגם יש להם שלמות במדבר ברבוי עם קדוש והוא ששים רבוא כי בפחות מזה המספר אין הקב״ה משרה שכינתו בתחתונים. אמנם כל אלו הם תוספת שלמות. אבל עיקר השלמות שבשבילה בחר בהם אינו כי אם מצד עצמן שהם משורש הקדושה והם בני ישראל עם קרובו בנים חביבים לה׳ אלהיהם חלק אלוה ממעל ולכן אי אפשר שיגיעו לתכלית שלמותם לעתיד אם לא יתקנו עצמן כראוי בתשובה ומעשים טובים ולא יבטחו על זכות אבותיהם לומר שבזכותם ינצלו מן הגלות וישיגו לשכר העיקריי המזומן להם לעתיד זו היא כוונת אלו הפסוקים בכללות. ועתה נפרסם על פי הפסוקים הענין בפרטות אמר כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. זו היא סבת שלמותכם בעבור כי עם קדוש ושורש נשמתכם ממקור הקדושה. ולזה בחר ה׳ בכם מכל העמים אשר על פני האדמה כי כולם משורש הקליפה ומצד הטומאה. ולא תחשוב שמצד הריבוי של ששים רבוא לבד חשק בכם להשרות שכינתו ביניכם. עם היות שזה הוא מכלל שלמותכם עכ״ז אינו עיקר הסבה. כי אם הוא כן היה לו לבחור באומות שהם יותר מששים רבוא. ולכן אמר כי אתם המעט מכל העמים. ואם יתפרש הפסוק כפי מדרשו שדרשו (חולין פ״ט) שלא בחר בכם אלא בשביל שאתם ממעטים עצמכם לפניו כשמשפיע לכם איזו טובה ואין אתם מגדילים עצמכם כשנותן לכם גדולה כמו אומות העולם שפוסק להם גדולה והם מתגאים לפניו. כענין נבוכדנצר וחירם מלך צור ודומיהם. כמה יאי ויאי הפירוש שפירשנו כי הכל כוונה אחת שלא בחר בישראל כי אם בשביל עצמן שהם עם קדוש עם עניו שממעטין עצמן תמיד לפניו ית׳. וחזר לומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ כלומר הן אמת שלענין יציאת מצרים היה צריך זכות אבות מצורף עם אהבתכם שאהב אתכם מצד שורש קדושתכם. אע״פ שעדיין לא יצאה קדושתכם לפועל כענין הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי עדיין לא היה להם תורה ומצות שבשבילם יהיו ראוים לגאולה. מ״מ בצירוף זכות אבות והשבועה שנשבע להם לאהבת ה׳ שאהב אתכם הוציא אתכם מיד פרעה מלך מצרים. זהו לענין יציאת מצרים היתה זכות אבות עיקר ג״כ מצורף עם אהבת ה׳ אתכם. ואלמלא זכות אבות לא היו יוצאים כי עדיין לא יצאה שלמותם לפועל והרי הם כגוים. אמנם לענין השלמות העתיד לימות המשיח אינו תלוי בזכות אבות כי אם בזכות עצמן. ומ״מ בעל החסד הגדול מטה כלפי חסד. לענין שכשיהיו שלמים מצד עצמן ומצד זכותם לבד ומעשיהם הטובים. אז הקב״ה עושה חדשה לשלם להם שכרם בכפלים ולצרף להם לזכותם גם זכות אבות. וזהו שאמר וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו׳. כלומר אינו מקפח שכר כל בריה. והוא נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד. וגם הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו ליתן להם שכר נוסף בעבור אבותיהם שהפקידו מעשיהם בידו. משל לאחד שהפקיד נכסיו אצל אהובו ואמר לו שינסה את בנו לשכור אותו לשרתו ולהשגיח במעשיו אם הוא עושה כהוגן ומשרת רבו באמונה מלבד השכר שיתן לו רבו יתן לו ג״כ מה שהפקידו אבותיו אצלו. ואם הוא רשע ואינו מתנהג כשורה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳. לכן אמר עיקר שלמותכם אינו תלוי בזכות אבותיכם כי אם במה שתשמרו אתם מצותיו. וזהו אומרו בסוף ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וגו׳. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וזהו שכר מצד אבותיכם ג״כ מצדך ואהבך וברכך והרבך וגו׳. וזהו שדרשו רז״ל במדרש רבה (ד״ר פ״נ) אמר הקב״ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא אלא כך אני מביא עליכם יסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי א״ר אחא בשבועה נשבע הקב״ה שלא יניח את ישראל לעולם מניין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה כענין שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עקב כי זאת אעשה לך עד שתשמרו את מצותי עד העקב. ולפי זה אפשר לפרש פסוק זה עם הפסוק שאחריו על זאת הכונה כי למעלה אמר הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. שלחתי בכם דבר וגו׳ הרגתי בחרב בחוריכם וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. תאמרו שאני מתייאש מכם בשביל זה כאדם שמייסר בנו ומכהו ומוכיחו כמה פעמים עד שרואה שאין ממנו תקוה ולא תועלת אח״כ הוא מניחו. לכן נשבע ה׳ כי כה אעשה לך ישראל כלומר כזה וכזה שאמרתי שעשיתי לכם כבר כך אחזור ואעשה ואיני יגע ואיני מתייאש מכם עד שתשובו ותקיימו מצותי עד העקב. כלומר אפילו המצות שאדם דש בעקביו ולכן הכון לקראת אלהיך ישראל יותר טוב לך שתכין לבך כי אני איני מתייאש מלהביא עליך היסורים. ולא תאמרו כי זה הדבר הוא מן הנמנעות שיקיימו ישראל המצות עד העקב בעבור שברא להם יצה״ר ואינם יכולים לעמוד כנגדו. לכן אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כמו שהקב״ה יצר הרים וברא רוח אח״כ שכשיצא רוח חזק שאין העולם יכול לעמוד בו הוא מכשילו בהרים ומחלישו. כן ברא הקב״ה יצה״ר וברא לו תבלין שהיא התורה. ולכן הקב״ה מדקדק עם האדם עד כחוט השערה. ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין כי יש בידו כח לעמוד כנגד יצה״ר. מצד התעסקו בתורה. ולכן עושה שחר עיפה ברא גן עדן לצדיקים שהוא כמו שחר וברא גיהנם לרשעים. ארץ עיפתה כמו אופל ודורך על במתי ארץ לדון ביום הדין כל הגאים לעתיד לבוא על מה שעשו וכן תרגם המתרגם עושה שחר עיפה לאתקנא נהור לצדיקייא כנהור צפרא. דאזיל ותקין חשוך לרשיעיא למתבר רשיעי ארעא ה׳ אלהי צבאות שמו. (הרס״ו זללה״ה):

והי' עקב תשמעון וכו' במ"ר הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים מה הוא שיהי' מותר לטלטלה בשבת כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת עוד האריכו במדרש והארכתי בו במק"א אך מה שנוגע לתחלת המדרש הזה אכתוב פה בקיצור בעה"י כבר כתבנו במק"א מה שהקשו המפרשים על מחז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא א"כ נמצא הקב"ה עובר על לא תלין פעולת שכיר ותי' שם שאין הפעולה נגמרת בעשיית מצות א' אלא כל מה שיפעל אדם בעוה"ז את הכל יעשה לשם ה' ולא יפרד אפי' רגע א' וכל המע"ט הם רק פרקים פרקים ובשעת מיתתו נגמרה מלאכתו ונעשה מכל מצותיו כלי א' ואז מגיע לו שכר פעולתו לא מקודם לזה וזה דומה ממש למרכיב קני מנורה בשבת שחייב משום בונה אעפ"י שכבר הי' נגמרים כל פרקי מנורה מ"מ לא מקרי כלי עד אחר שהורכבו זע"ז ומתחייב ע"ז בשבת וה"נ דכוותי' נמצא שאין הקב"ה נתחייב לשלם קודם לזה ואינו עובר על בל תלין והנה ידוע דהמדרש מפרש והי' עקב לשון סוף וה"פ דלעיל מסיים היום לעשותן ופירש"י ז"ל בחומש ואמר אח"כ והי' עקב תשמעון השככ יהי' בסוף ע"ש סוף לשון המדרש הנ"ל וא"כ כיון שהשכר הוא בסוף ע"כ צריך לומר שהעושה כלי של פרקים לא מקרי גמר מלאכה עד שהרכיבם זע"ז דאלת"ה יהי' הקב"ה ח"ו עובר על בל תלין כנ"ל לכן המרכיב קני מנורה מהו:

ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך רגנך ותירשך ויצהרך. י"ל דאיך משוה פרי הבטן שהם הבנים עם פרי האדמה דכליל להו בחדא מחתא פרי בטנך ופדי אדמתך ולא אמר פרי אדמתך בלא וא"ו ועוד י"ל דאחר שאמר פרי אדמתך למה פרט ואמר דגנך תירשך ויצהרך והנה במדרש ז"ל אמרו למה הוא מקיש פרי הבטן לפרי האדמה אמר הקב"ה מה פרי אדמתך סיגים אף פרי בטנך סיגים ד"א מה פרי אדמתך אין בהן וכו' אף פרי בטנך וכו' ד"א מה פרי אדמתך צריכין וכו' ד"א א"ר יהודה ב"ס למה הקיש פרי הבטן לפרי האדמה שוהיו וכו' ע"ש. הרי שרז"ל במדרש דרשו משמעות הפסוק לומר שפרי בטנך יהיה כפרי אדמתך וגם שרז"ל דרשוהו יפה הנה מלבד דבריהם ז"ל יובן בס"ד לפרש והוא דידוע מ"ש רבינו מהרח"ו זלה"ה זיע"א משם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה בש"ה וז"ל דע כי מדת הגלגול נוהגת באנשים ולא בנשים הנקבות וז"ס דוד הולך ודור בא והנה הם האנשים המתגלגלים אבל הארץ שהם הנשים הנקראים ארץ כנודע לעולם עומדת ואינם באות בגלגול עוד יש טעם אחר והוא כי האנשים לפי שמקיימים מצות עסק בתלמוד תורה אינם יכולים ליכנס בגיהנם כי אין אור של גוהנם שולטת בהם וכמ"ש גבי אלישע בן אבויה לא מידן לידייניה משום דעסק באורייתא ולא לעלמא דאתי ניתי כיון דחטא ולכן מוכרחים הם להתגלגל למרק עונותיהם תמורת גיהנם אבל הנשים שאינם עוסקות בתורה יכולות ליכנס לגיהנם למרק עונותיהם ואינם צריכות להתגלגל. האמנם אע"פי שאינם מתגלגלות הנה הם באות לפעמים בסוד העיבור עם ניצוצי נשמות חדשות נקבות בנשים. גם דע כי אפשר שאחר שבאה בסוד העיבור באיזה אשה אם האשה ההיא תתעבר ותהר ותלד בת נקבה אפשר שאותה שבאה בסוד העיבור תתגלגל עתה בבחינת גלגול גמור בבתה הנולדת לה עתה:

ולא תחנם. לֹא תִתֵּן לָהֶם חֵן, אָסוּר לוֹ לָאָדָם לוֹמַר "כַּמָּה נָאֶה גוֹי זֶה". דָּבָר אַחֵר, לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בָּאָרֶץ (עבודה זרה כ'):

ונתנם וגו׳. כאשר יתקבצו למלחמה אז ונתנם ה׳ וגו׳:

תחנם. החי"ת בקמץ לבד והוא חטוף מפני הדגש:

ולא תחנם. מלה זו דרשוהו רז"ל על פנים רבים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חנם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאלו אמר לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע"ז לא תחנם לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, שנאמר לא תחנם קרי ביה לא תחנם, החי"ת בחיר"ק. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל, שזה יהיה סבה שיתישבו שם והתורה אמרה (שמות כ״ג:ל״ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, קרי ביה לא תחנם, התי"ו בפת"ח והחי"ת בשו"א ופת"ח. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם החי"ת בפת"ח והנו"ן בדגש. ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר י״א:ט״ו) ואם ככה את עושה לי, וזה מבואר לכל משכיל.

ולא תחנם. תניא, ולא תחנם – לא תתן להם חניה בקרקע ^אר"ל שאין מוכרין להם בתים ושדות בא"י כדי שלא תהיה להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם תהיה ישיבתם ישיבת ארעי, ואיירי בשבעה עממין וכפשטות הכתוב הקודם ונשל גוים רבים החתי והגרגשי וגו' וכן בהדרשות שבסמוך, והתוס' כתבו דרק איסור כריתת ברית איירי בשבעה אומות, אבל לאוין אלו שוין בכל העובדי כוכבים, וכתבו כן ע"פ הסברא לבד, אבל לדעתי זה קשה טובא, אחרי דאין ספק דפסוק זה איירי בשבעה אומות כמש"כ, וממנו הלא ילפינן לכל הני דרשות, וגם קשה לדברי התוס' מכ"מ בש"ס שמצינו היתר נתינה לעובדי כוכבים כמו שנביא בסמוך, וכאן דרשינן איסור דבר זה, אבל לדברינו יתיישב בפשיטות דאותם הענינים איירי בשאר עובדי כוכבים, וע"ע לפנינו בפ' עקב (ז' כ"ו). , דבר אחר ולא תחנם – לא תתן להם חן ^בכלומר לא יהיו להם חן בעיניך, והיינו שאסור לספר בשבחם ובשבח מעשיהם ולחבב דבר מדבריהם וכדומה, [וגם זה איירי רק בשבעה אומות], ועיין באו"ח סי' רכ"ה ס"י. דבר אחר ולא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם ^גומשמע מר"ן בסוגיא דגיטין ל"ח ב' דכל היכי דאינו עושה כן משום חנינה דידהו אלא לצורך עצמו מותר, יעו"ש. ובזה יתיישבו הרבה ענינים שמצינו היתר נתינה לעובדי כוכבים, כמו בחולין צ"ה א' שולח אדם ירך לעובד כוכבים ובעירובין ס"ד ב' אמר ליה לההוא עובד כוכבים טול גלוסקין וכו' וכן הא דמפרנסין עניי עובד כוכבים מפני דרכי שלום ועוד כמה ענינים, אך כל אלה וכיוצא בזה איירי שיש לישראל הנאה מנתינה זו ונקרא זה שעושה לצורך עצמו.
וכל זה הוא לדברי התוס' שהבאנו למעלה אות א' דלענין זה שוין שאר עובדי כוכבים עם שבעה אומות, אבל לפי מש"כ אנו שם דפשטות הענין מורה דדרשות אלו איירי רק בשבעה אומות, בלא"ה ניחא מכל אלה המקומות דאיירי בשאר אומות, ורק בהא דדרכי שלום איירי בכל האומות דאין לך דבר העומד בפני השלום. .
(ע"ז כ' א')

לא תתן להם חן כו'. ולפי טעם זה קשה, הל"ל תחנן בנו"ן כיון שהוא ל' חן. א"נ הל"ל תחונם מלא וי"ו. לכן פירש ד"א לא תתן להם חנייה, כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבך יהא לי למס עובד, לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל"ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה, וכ"ש שאין להכרית עמו ברית, לכן צריך גם טעם ראשון:

לא תכרות להם ברית ולא תחונם. הזהיר בזה מחמול עליהם והסבה בז פן יחטיאו אותנו ולזה הזהירתנו במה שיבא שלא נחיה כל נשמה באלו השבעה גוים ואף על פי שכבר רצה השם יתעלה שיקראו להם לשלום חלה כמו שנתב' בפרשת שופטי' הנה הקשה את רוחם ואמץ את לבבם למן החרימם להשגח' על ישראל כמו שנזכר בספר שופטים ולזאת הסבה אמר בפרשת ואלה המשפטים שלא ישבו בארצנו פן יחטיאו אותנו לו:

ונתנם, ואלה שלא פנו, לא השלימו את ישראל כמ"ש יהושע (יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י כי מאת ה' היתה לחזק את לבם וגו' למען החרימם וגו', ור"ל ורבים מהם ילחמו וה' ית' לפניך שתכה אותם הנני מצוה אותך החרם תחרים ולא תתנהג עמהם כדרך כובשי ארצות שלפעמים יכרתו ברית עם הנכבשים להיות לעם אחד עוזרים זל"ז שעז"א לא תכרות להם ברית, ויש שעכ"פ יניחו אותם לשבת במקומות מוגבלים ויתנו להם שם חניה בקרקע עז"א ולא תחנם:

דבר אחר לא תחנם. דללשון ראשון לכתוב 'לא תחונם' בחולם, שהוא לשון חן:

פס'. ונתנם ה' לפניכם. החרם תחרים אותם. ולא תחנם. לא תתן להם חנייה בקרקע. ד״א לא תחנם. לא תתן להם חן. מיכן אמר ר' יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה:

ולא תחנם לא תתן וכו׳ ד״א וכו׳. בפ״ק דע״א דף כ׳ דריש לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ופריך האי לא תחנם מיבעיא ליה דה״ק רחמנא לא תתן להם חן ומשני א״כ לימא קרא לא תחונם מאי לא תחנם ש״מ תרתי ע״כ ואין כוונת הש״ס לומר שאם הוא מל׳ חן הול״ל בוי״ו דאדרבא לא שייך וי״ו בלשון חן ולא עוד אלא שא״א כלל בשום פנים לבא שם וי״ו דבין שתהיה נקודה בח ול״ם או בשור״ק א״א לבא אחריהם דגש ועל כרחין הנון צריכה להיות דגושה להוראות חסרון הכפל ששרשו חנן אלא כוונת הגמ׳ שאם הוא מל׳ חנון שהוא מהכפולי׳ הו״ל לינקד החי״ת בקיבו״ץ שתהיה קריאתה כאילו כתובה בוי״ו שכן משפט בעלי הכפל כמו עון עקבי יְסֻבֵּנִי ולזה כיוון רש״י ז״ל שם דכתב וז״ל א״כ ליכתוב לא תחונם בקריאתו מלא וכו׳ ע״כ כלומר בקריאתו מלא ולא בכתיבתו. ומזה למדנו עפ״י דרכנו שלזה לא נסתפק רש״י בפי׳ ראשון לבד. עם היות שאינו הכרח גמור דאיכא למימר שבא הקמ״ץ בחי״ת במקום הקיבוץ להרחבה להיותה מאותיות הגרוניות. ופי׳ שני לחוד מלתא דפשיטא שאינו קרוב לפשט שלא באה התיבה על משפטה דהול״ל תַחֲנֵם ע״מ תעשם כי היא מנחי למ״ד ה״א ושרשו חנה:

לא תחנם לא תתן להם חן. ד"א לא תתן להם מתנת חנם. ד"א לא תתן להם חניה בקרקע אין להקשות מאי ד"א תרי זמני שהרי המשכיל על דבר ימצא טוב שלפי הפי' ראשון הל"ל לא תחון עליהם וגם לפי הפי' השני אין המלה מיושבת על העניין שאין מעניין של מעלה לכך פי' ד"א לא תתן להם חניה בקרקע שהוא מעניין של מעלה לא תכרות להם ברית ולא תתן להם חניה. ולפי שלכאורה תסבול המלה הזאת כל השלשה פתרונות הללו כתבם רש"י שלשתם לשון חן ולשון מתנת חנם ולשון חניה וכתב הנראה יותר באחרונה:

"...ולא תחנם". יפה ביאר מצוה זו הרב בנימין תבורי שי' בגיליון "שבת בשבתו", וכך כתב שם: משה הזהיר את ישראל, שכאשר יגיעו לארץ ישראל, שבה גרים שבעת העממים - "לא תכרת להם ברית ולא תחנם. ולא תתחתן בם...". והנימוק (שיתכן שמתייחס רק לאיסור חיתון) - "כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים". מה פירוש המילה "תחנם", ומה כלול באיסור זה? רש"י מביא שני פירושים: (א) לא תתן להם חן - אסור לו לאדם לומר: כמה נאה גוי זה; (ב) לא תתן להם חנייה בארץ. הגמרא (עבודה זרה כ ע"א) לומדת מכאן גם שאסור לתת לגוי מתנת חינם, והרמב"ם אף הוסיף (הלכות עבודה זרה י, א) איסור רביעי, שאסור לרחם עליהם. רבנו בחיי בפירושו לתורה מסביר, שזאת גדולתה של תורה, שתיבה אחת ("תחנם") כוללת בתוכה פירושים שונים, לפי ניקוד שונה (כמו: תְּחַנֵּם - שפירושו מתנת חינם; תְּחִנֵם - שפירושו לתת להם חן; תַּחֲנֵם - שפירושו לתת להם חניה בקרקע). משמע מדבריו, שכל הפירושים הם איסורים שונים, שכולם נחשבים כאיסורי תורה. יתכן שעל פי דבריו ניתן להבין את שיטת ה"כפתור ופרח", שפסק שאין לוקים על לאו זה משום שהוא 'לאו שבכללות' (לאו אחד, הכולל איסורים שונים; כמו "לא תאכלו על הדם", שכולל איסורים כמו האיסור לאכול לפני התפילה, איסור לבית דין לאכול ביום שהורגים את הנפש, ועוד). הרמב"ם מנה איסור מיוחד (ספר המצוות, מצוות לא תעשה נ): "שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם... ובאה הקבלה לא תתן להם חן, עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה, אינו מותר לנו שנאמר: זה יפה תואר או זה פניו יפות". אולם בהלכות עבודה זרה (י, ד) כתב הרמב"ם: "ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ... ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר 'ולא תחנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". את האיסור לתת מתנת חינם מזכיר שם הרמב"ם כחלק מדין - "'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' - במכירה ולא בנתינה". הפוסקים דנו בהיקף האיסור: האם הוא נוגע רק לגבי שבעת העממים; לכל הגויים העובדים עבודה זרה, או לכל הגויים בכלל. (פ' ואתחנן תש"ס) הערת ר' זאב נוימן שי': על המילים "ולא תחנם" כתב הגרצ"י קוק בכתי"ק: "חינון פרטי שבלא כריתות ברית".

החרם תחרים אותם. המתקבצים למלחמה תחרים עד אחד אבל המותר בישיבתם לא נצטוו להחרים בפעם אחת כמבואר בפ׳ עקב ונשל ה׳ אלהיך וגו׳ לא תוכל כלתם מהר וגו׳. וכן עשה יהושע י׳ מ׳ ואת כל הנשמה החרים וגו׳. אבל כ״ז היה רק את הנלחמים:

ולא תחנם. ר' אבהו בשם רבי יוסי ב"ר חנינא אמר, גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית, משום ולא תחנם – לא תתן עליהם חן ^דפי', גודלת המגדלת שער הנשים לייפות אותן, וכך מפורש בשבת צ"ד ב'. .
(ירושלמי ע"ז פ"א ה"ט)

רש"י ד"ה ולא תחנם, לא תתן להם חן - אסור לו לאדם לומר, כמה נאה גוי זה; דבר אחר, לא תתן להם חנייה בקרקע. ע"כ. מקורו במסכת עבודה זרה (כ ע"א). וקשה לי: (א) למה שינה את הסדר של שני האיסורים שנלמדים מכאן לעומת המובא בגמרא שם? (ב) למה אין רש"י מביא גם את הדעה - האיסור השלישי המובא שם בגמרא - "לא תתן להם מתנת חינם"? ולא נראה לי שאינו מביא זה משום שהגמרא מביאה שם ברייתא - מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה - בעניין זה והיא מבוססת על פסוק אחר, שהרי קודם הגמרא מונה שלושת העניינים האלה בזה אחר זה במעין סיכום. (פ' ואתחנן תשמ"ז)

לא תכרת להם ברית. אינו קאי על אותם עובדי כוכבים משבעה עממין שנלחמו עמם שהרי עליהם נצטוו להחרים ולא לחיות כל נשמה. (ועי׳ להלן כ׳ ט״ז) אלא אפילו הנשארים מהם ואינם רוצים להלחם מוזהרים היו ישראל שלא לכרות להם ברית. שבאמת מוכנים היו שלא להשאר פרסה אלא בשביל שלא תרבה חית השדה כמבואר הטעם בפ׳ משפטים ובפ׳ עקב. אבל רק עד שתפרה וא״כ אסור לכרות להם ברית ועל דבר זה נענשו השבטים בימי השופטים כמבואר בס׳ שופטים ב׳ ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו׳. ולא שמעתם בקלי:

שוב עלתה אצלי השאלה: מדוע אין רש"י מזכיר את הדרשה השלישית של הגמרא שם - לא תתן להם מתנת חינם? הדבר עלה אצלי כשאלה, כאשר שאלתי - אגב דרישה נשנית וחוזרת למתן תשר יומי לנהג האוטובוס שליוה אותנו בטיולינו מלוזן - אם אמנם הדבר מותר, אף כי הדרישה הושמעה מפי מנהל החברה, חסיד גור ובר אוריין. בסופו של דבר שאלתי את הדיין הרב שאול קליין שליט"א מבית דינו של הגאון הרב שמואל הלוי ווזנר שליט"א, והוא טען שראשונים מקילים כאשר יש עניין לנותן ליתן. באשר לשאלה על אי־איזכור הדרשה מצד רש"י, עדיין צריך עיון. ומכל מקום ראה "תורה תמימה" על אתר (אות ג). (פ' ראה תשס"ג, לוזן, שווייץ) וראה "ספר הזכרון". לדבריו, רש"י לא הזכיר מה שדרשו שאסור ליתן מתנה לגוי, כי הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי, וגם אינו איסור גורף לכולם, כי בשכנו ומכירו - מותר.

ולא תחנם. ג״כ על הנשארים ועל שאר עובדי עבודת כוכבי׳ בא״י. נמצא מקרא זה מתחלק לשלוש מצות. החרם קאי רק על מי שנלחמים עמם לא תכרות ברית עם הנשארים מז׳ אומות. ולא תחנם קאי על כל עובדי כוכבים שבא״י:

ולגופו של עניין קשה: הרי חז"ל בעצמם מדברים ב"יפיותו של יפת" (מגילה ט ע"ב)! ולא ידעתי אם דין זה מוסב גם על ארצם של העמים, והאם מותר לומר על מקום כמו האקרופוליס שבאתונה, שיפה הוא (זה זמן רב שאינו משמש עוד לעבודה זרה). (פ' כי־תצא תשנ"ז, אחרי שייט באיי יוון)

ועוד: דומה שיש ברכה על ראיית גוי יפה ("שככה לו בעולמו"), וצריך לבדוק. (פ' ואתחנן תשנ"ט)

ואכן כך דברי הגמרא (ברכות נח ע"ב): ראה בריות טובות ואילנות טובות, אומר ברוך שככה לו בעולמו. וכך פוסק רמב"ם (הלכות ברכות פ"י, הי"ג), ולכאורה אין כל סיבה להסב את המילה "בריות" דווקא על חיות ולא על בני אדם. (פ' עקב תשנ"ט) וראה "שולחן ערוך" (יו"ד קנא, יד) שפסק: אסור לספר בשבחן, אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו, אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו - מותר. ע"כ.

והיה עקב. איתא במדרש (דברים רבה פרשה ג',א') הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו רבותינו המרכיב קני מנורה וכו', עד כאדם שהוא בונה בשבת. והנה מאי ענין הלכה זאת לכאן, הענין בזה כי באמת נאסר טילטול מנורה בשבת משום חשש בנין, כי פן בעת טילטולו את המנורה הקנים הרפים יתחזקו מעט ע"י טילטולו ויהיה בונה. כי מאחר שלא ניתן שיעור על מלאכת הבונה, נאסר בכל שהוא, ואי אפשר לדקדק, ואם יאמר האדם כי הקב"ה בא ח"ו בטרוניה עם בריותיו שנתן להם מצות שלא יוכלו לעמוד בהם, ע"ז סמך המדרש תיכף והיכן שמרו ישראל את השבת בתחילה כשניתן להם באלוש שנאמר וישבתו העם ביום השביעי שמא תאמר לרעתך ניתן לך את השבת, לא ניתן לך אלא לטובתך, להראות כי אף קיום המצות הוא ביד ה' כי יתן כח באדם שיוכל לקיימם, כי בשכל אנושי אי אפשר להשיג איך שמרו ישראל שבת הראשונה בכל דקדוקיה בלא הרגל תיכף בפעם הראשון, וכל ישראל לא עברו אף על דקדוק קטן ואעפ"כ הכתוב מעיד על כל ישראל שלא עברו, ובזה ראיה כי הש"י יגמור עלינו ויכונן כל מעשינו לטובה, וזה והיה עקב תשמעון, כי לסוף יראה הש"י כי כל ישראל הלכו אחר רצונו הקדוש.

עקב תשמעון ראשי התיבות הם "עירוב "תבשילין, שזהו עקב כי אברהם שנאמר בו עקב אשר וגו' אמרו עליו שאפי' עירוב תבשילין קיים (ולכן בא הרמז בר"ת לרמוז על אברהם שנקרא ראש אמנה), עק"ב "ת"שמעון, רמוזים אותיות שב"ת סמוכים זה לזה לומר שבת תשמעון ששקולה שבת נגד כל התורה כולה:

והסיר יי' ממך כל חלי וגו'. יתכן שירמוז במדוה מצרים על הדברים הנשפעים מדת הדין עזה ויורה על זה מאמר רז"ל עשרה קבין כשפים ירדו לעולם ט' נטלה מצרים ואחת בכל העולם כלו:

כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. איתא בגמ' (ברכות ל"ג.) גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות וכו' גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וכו' ונראה שנוכל לומר שגדולה אכילת ישראל וכל דבר נצרך סייעתא שיהיה כשר לאכילת ישראל ושיבוא הדבר לתוך הקרבים של ישראל, שהקרבים נכתב גם כן בין שתי אותיות שכתיב כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא, ובקרבך נקרא קרבים כמו שכתיב (תהלים ק"ג) וכל קרבי את שם קדשו ודרשינן בגמ' (ברכות י'.) על הקרבים וזה דאיתא בגמ' (תענית י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש.

ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לידבק בשכינה והכתיב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא. אלא כל המשיא בתו לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה. עיין כתובות פרק ב׳ דייני גזרות (דף קי״א). כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו. וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה. י״ל מהו כיוצא בדבר אתה אומר. פשיטא שכל לשון דיבוק האמור בהקב״ה כך הוא פירושו וכמה פסוקים אחרים יש חוץ מאלו כמו ובו תדבק. ובו תדבקון. וכיון שפירוש הראשון שהוא ואתם הדבקים כך ממילא אנו יודעים פירוש כל הפסוקים האחרים הנאמר בהם לשון דיבוק. וא״כ מה טעם לומר כיוצא בדבר אתה אומר. ועוד שהפסוק הראשון שהוא ואתם הדבקים לא משמע הכי כלל שהוא המשיא בתו לת״ח וגו׳. לפי ששם הוא מדבר בתוכחות שהוכיח מרע״ה לישראל במשנה תורה. ושם הוא אומר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך וגו׳. ואתם הדבקים וגו׳. שהכוונה לומר אתם הדבקים בה׳ אלהיכם שלא הלכתם אחרי בעל פעור. אבל לא שייך כלל לדרוש שם דהיינו המשיא בתו לת״ח וגו׳. אמנם עיקר המאמר במקומו מובן יפה ששם הוא אומר (שם) א״ר אליעזר עמי הארצות אינם חיים שנאמר מתים כל יחיו וגו׳. דתניא מתים בל יחיו יכול לכל ת״ל רפאים בל יקומו במרפא עצמו מד״ת הכתוב מדבר. א״ל ר׳ יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפא עצמו לע״ג הוא דכתיב. א״ל מקרא אני דורש דכתיב כי טל אורות טלך. כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקא מצטער א״ל ר׳ מצאתי להם רפואה מן התורה. ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום וכי אפשר לידבק וכו׳. הנה לפי זה מבואר כל מה ששאלנו שכיון שרוצה להביא ראיה שיחיו בתחיית המתים צריך להביא זה הפסוק ואתם הדבקים שנזכר בו תחיה דהיינו חיים כלכם היום. ולפי שזה הפסוק אינו מדבר בענין המשיא בתו לת״ח. כמו שאמרנו ששם הוא מדבר באותם שנשארו שלא הלכו אחרי בעל פעור לכן הוצרך להביא פסוק אחר שמדבר בזה דהיינו לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו ששם שייך לדרוש המשיא בתו לת״ח וגו׳. אלא שאותו הפסוק אין בו ענין תחייה לכן לא הביאו בתחלה. ולפי זה צריכים כל השני פסוקים כדי ללמוד דיבוק מן דיבוק ולומר מה דיבוק האמור שם בפסוק ואתם הדבקים יש עמו תחייה. גם דיבוק האמור כאן בפסוק ולדבקה בו שהוא מדבר במשיא בתו לת״ח יש עמו תחייה. ומ״ש ג׳ דברים המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא וכו׳ והמהנה ת״ח וכו׳. לא זו אף זו קתני שהדיבוק האמתי הוא המשיא בתו לת״ח. ששם הוא דיבוק לגמרי והיו לבשר אחד שיהיו לו בנים מבתו מת״ח ולא מבעיא זה אלא אפילו העושה פרקמטיא לת״ח שאינו דבק כ״כ כמו המשיא בתו. ולא מבעיא זה שהוא ג״כ דבק עמו שנכנס ויוצא עמו ובא לביתו תמיד לפקח על הפרקמטיא שלו ועל עסקיו. אלא אפילו המהנה אותו דהיינו ששולח לו דורון וכיוצא שאין לו תערובת כל כך עמו:

והיה עקב וגו' ושמרת ועשית וגו' ושמר ה' לך וגו' י"ל ושמרת ועשית כמו ואביו שמר הדבר ששומר ומצפה מתי יבוא לידי לעשות נחת רוח ליוצרי ואז ושמר ה' לך שעומד ומצפה לתפלתן של צדיקים מתי יתפללו ואמלא מבוקשו ואחז"ל מפני מה הי' הצדקניות רובן עקרות שהקב"ה מתאוה לתפלתן וע"ז מסיים כל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך כי אעפ"י שמתאוה לתפלתן ומשים אותן עקרות או צריכים לשאר דברים כדי שיתפללו ויענם מ"מ מדוי מצרים לא ישימם בך כדי שתתפלל וירפאך זה לא ישים עליך וכשמתאוה לתפלתך בזה ונתנם בכל שונאיך מכה מהלכת בין השונאים כדי שיתפללו ישראל שלא תבוא חלילה גם עליהם דאפי' איכא מותנא בחזירי מתפללים (גמרא תענית) מכש"כ כי איכא בשונאינו:

ולא תתחתן בם. לדעת סתמא דגמ׳ קאי בגיות. ודרך חתנות אסרה תורה כדאי׳ במס׳ עבודת כוכבים ד״ל ומיקרי נשואין אע״ג שאין קידושין תופשין בה. כדאיתא בסנהדרין דנ״א ניסת ללוי כו׳ לעובד כוכבים כו׳ ועי׳ פרש״י שם והא דכתיב כי יסיר וגו׳ מיותר ללמדנו דכל האומות עובדי כוכבים אסורין משום שמסירין אפי׳ לרבנן דר״ש דלא דרשי טעמא דקרא מכ״מ כאן עיקר המקרא מיותר לרבות כל המסירים [וזהו פסק הרי״ף יבמות פ״ב והרמב״ם ז״ל כמש״כ בהע״ש סי׳ קל״ד בס״ד] אבל רבא ביבמות פ׳ הערל ס״ל דלא תתחתן מיירי בגרות דתפשי קידושין ושייך חתנות. ואיסור גיות מכי יסיר נ״ל. [ולפי זה דעיקר קרא דכי יסיר אינו מיותר לרבות שארי עובדי כוכבים. א״כ תלי׳ אי אזלינן בתר טעמא במחלוקת ר״ש ורבנן. והיינו סוגי׳ דקידושין דס״ט ויבמות דכ״ג. והדברים עתיקים]:

ולא תתחתן בם. אפילו אחר גרות, לפי שהם רעים וחטאים ומקולקלין בעברות יותר משאר האומות, ולכך החמיר עליהם יותר משאר האומות שהן מותרין אחר גרות.

ולא תתחתן בם. בנתגיירו איירי, דשייך בהו חתנות, אבל בגיותם לית להו חתנות ^העיין מש"כ בדרשה הבאה, ואע"פ דבנתגיירו לא שייך סיום הענין כי יסיר את בנך וגו' אחרי דבנתגיירו הרי הם כישראל ממש, אך כפי המתבאר במפרשים ובפוסקים פסוק זה לצדדין קתני, לא תתחתן בם איירי בגירותם, ובנך לא תתן לבנו וכו' איירי בגיותם, ועל זה מפרש כי יסיר, ועיין באה"ע סי' ט"ז ובדרישה. .
(יבמות ע"ו א')

ולא תתחתן בם בתך לא תתל לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגו'. ידוע כי החתונות לא יתכן לאלו וזה מבואר ממה שנזכר בשפחה כנענית בפרשת משפטים שבניהם אינם למי שהוליד אותם והוא העבד העברי אבל הם בניה והם עבדים כאמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולהורות שלא יהיה עמה חתונות לישראל אמר לא יומתו כי לא חופשה בשפחה חרופה ואם תענין בשפחה כנענית בן שנכנסה בקצת מצות התורה כ"ש באלו שלא נכנסו בגדר מצות התורה כלל ואמנם ר"ל באמרו לא תתחתן בם שלא יעשה עמהם דבר דומה לחתונות והוא שתהיה מיוחדת לו כמנהג האשה עם בעלה והוא מבואר מזה שאם נתן ישראל בתו לאחד מאלו הגוים הנה ולדה כשר כמוה ואולם מנע זה כי הגוי שהוליד אותו יסיר הבן ההוא שילדה בה ישר' מאחרי השם יתעלה וכ"ש שימנע מנתינת בן ישראל לנכריה כי הוא יוליד בנים לע"ז כי בניהם הם כמוה ולזה אמר ועבדו אלהים אחרים ר"ל זרע הבן וזרע הבת והנה לא הזהירה תורה אלא דרך חתנות אבל אם באו עליה שלא כדרך חתנות אינו לוקה מן התורה אך נתבאר בסוף פרש' בלק שקנאין פוגעים בו אם מצאוהו בשעת מעשה כמו שעשה פנחס בדבר זמרי וכזבי:

ולא, ר"ל ויש שעכ"פ יבואו עמהם בחתון ועז"א ולא תתחתן בם:

פס'. ולא תתחתן בם. כי יסיר את בנך מאחרי. בנך מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה:

ולא תתחתן בם עליו נאמר מן הגויים אשר אמר ה׳‎ וגו'.

לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת והיינו מיתה לפני זמנו. ונישאת לבנו השני. שהרי איסור אשת אח אין כאן. משום שאין קידושין תופשין בה:

ולא תתחתן בם. הנכרית אין קדושין תופסין בה, יאמר קרא ולא תתחתן בם ^ופירש"י לא תהא לך בהם תורת חיתון, עכ"ל. והתוס' הקשו דהא פסוק זה בגירות איירי כמבואר ביבמות ע"ו א' ובדרשה הקודמת, ולכן כתבו דהגמרא סמכה על סוף הפסוק ובתו לא תקח לבנך דמשמע לא יהא לך בהם ליקוחין, ולפי"ז צ"ל כדעת המפרשים דהפסוק הזה לצדדין קתני, לא תתחתן בגירותם ובתו לא תקח – בגיותם, אבל איני יודע למה צריך לזה, והלא אפשר לומר בפשיטות דזה גופא כונת הגמרא, דאחרי דחזינן דהגמרא ביבמות מוקי להפ' בגירות משום דבנכרים לא שייך חתנות, א"כ ממילא מוכח דאין תופשין בהו קדושין משום דלא שייך בהו חתנות, וי"ל. ונ"מ שאין קדושין תופסין בה הוא לענין שאם ילדה מישראל הוי ולדה כמותה וכפי שיתבאר בפסוק הסמוך. .
(קדושין ס"ח ב')

ולא תתחתן בם. מלמד שאינו אסור מן התורה אלא באישות דרך חתנות, ורבנן הוא דגזרו אפילו דרך זנות ^זהוכרח לחדש זה, יען כי מצינו שחכמי התלמוד נתאספו באסיפה וגזרו על איסור בנות עובדי כוכבים, ופריך והא מדאורייתא היא דכתיב ולא תתחתן בם ומשני מדאורייתא אסור דרך חתנות, כלומר דרך אישות, כמשמעות הלשון ולא תתחתן בם, ולא דרך זנות, ובאו חכמים וגזרו דאפילו דרך זנות לוקה מכת מרדות משום גזירה שמא יבא להתחתן. –
ועיין בירושלמי שבת פ"א ה"ד, א"ר אלעזר, בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם, א"ר אבין לאסור שבעה עממין, וכונת הדרשה שבזה חלוק דין התורה שבענין זה מגזירת חכמים שגזרו בזה כמבואר, שמדין תורה אין אסור אלא בז' אומות ורבנן גזרו בכל האומות, והנה מתחלה רצו גם בבבלי כאן לומר כן, אבל דחו זה ומסקינן דרק בזה החילוק, דמדאורייתא אינו אסור רק דרך חיתון ורבנן גזרו אפילו דרך זנות, וכמבואר בדרשה שלפנינו, ומטעם זה השמטנו דרשת הירושלמי.
ומה שאמר ר"א בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם, טרח הק"ע למצוא אותן המקומות בתורה ונו"כ שרמוז בהן ענין חיתון. ויותר נכון לומר כי המלות "בז' מקומות" שפת יתר הוא וכנטול דמי והקושיא – הלא כתיב לא תתחתן, ומשני ההיא לאסור רק ז' עממין והם גזרו על יתר האומות. .
(ע"ז ל"ו ב')

ולא תתחתן בם. רבי אבהו בשם רבי יוסי ב"ר חנינא אמר, לא יעשה שושבין לנכרי משום ולא תתחתן בם ^חי"ל פשוט דכונת הירושלמי לסוף הפסוק את בתך לא תתן לבנו וגו', מזה נראה כי לא רק שאסור בעצמו להתחתן כ"א גם להיות כמסייע לזה, כמו האב לבנו ג"כ אסור וה"ה שושבינן.
ועיין בבאה"ט ליו"ד סי' ב' ס"ק ט"ו בשם שו"ת ח"י דהמשדך שידוכין אין איסור בזה, ומ"ע יש לו קבלה מפי גדולים שהמתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במש"כ ולא תתחתן בם וכו' כי יסיר וכו', עכ"ל. ואפשר רומז לדרשה שלפנינו מירושלמי וגם זה בכלל שושבין.
ואמנם נראה שמצד אחר יש נדנוד איסור בזה, כי עסק זה גורם לפאר ולהלל את המדוברים בנוי וביופי ולספר בשבחם וכדומה, ומבואר לפנינו לעיל דזה הוי בכלל איסור לא תחנם [ופשוט הוא דכל ענין זה הוא רק בשבעה אומות, לא בשאר אומות העולם וכמשכ"ל]. .
(ירושלמי ע"ז פ"א ה"ז)

ד"א עקב, אלו י' דברות שיש בהם קע"ב תיבות שאם תשמעון ותקיימו אותם ושמר ה' אלהיך לך וגו' כאלו קיימת כל התורה:

שגר אלפיך. היינו מקום שהאדם עושה בלי דעת כלאחר ידו גם לזה יסכים הקב"ה לטוב.

לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי כו' עיין בפרשת דרכים דרך מצותיך פ' אחרי בשם הרא"ה ז"ל סיק ר"ט בשפחה כנענית לאו דלא תתחתן ובהר"מ ז"ל פ"ב מהא"ב הלכה י"ג דאין בש"כ לאו זה כ"א איסור דרבנן ובאמת צ"ע דכי יסיר דהא בכלל מצות הוא כאשה ובת גר תושב שקיבל שלא לעבוד עכו"ם נמי צ"ע אי הוה בכלל לאו זה ועיין באה"ע סי' כ"ו וסי' י"ו וב"ש שם אות ו' יע"ש ואפשר בעבד ושפחה יש איסור לאו בשפחה עכ"פ שיסיר את בנך מאחרי ה' מזרע קדוש ולקרא עבדים כמ"ש הר"מ ז"ל ומש"ה יכולים ממזרים לטהר שזרעו בלא"ה אין קדוש ומובדל מזרע ישראל מותר בשפחה. ועיין פרק שלישי מהלכות עבדים ובמ"ל האריך שם אי איסור השפחה מ"ה או לאו ועיין במ"מ פ"א מהלכות אישות ה"ד שי"ל איסור ביאת זנות בעשה עכ"פ מ"ה כי יקח איש אשה ובעלה דווקא ע"י קידושין לא בזנות ופילגש י"א שאסורה להדיוט וודאי אסור השפחה מ"ה ביאת זנות ועיין באה"ע סי' כ"ו ומ"ש הר"מ ז"ל בהלכות איסורי ביאה ולא גזרו חכמים בדבר זה משמע לכאורה דאי ביאת השפחה לבן חורין הוה מ"ה הוה לחז"ל לגזור בעבד אטו בן חורין משא"כ אי איסור שפחה מדרבנן ל"ג וע' ט"ז י"ד קי"ז דבר המותר מ"ה בפירוש אין כח ביד חז"ל לאסור כ"ש זה שהותרו בפירוש וכופהו על זה ועיין פ"ח מהל' מאכלות איסורות במ"ש הר"מ ז"ל שהרי היתר הכתוב חלב ובמ"ל שם דסובר הר"מ ז"ל איסור סחורה מ"ה בדברים האסורים באכילה מ"ה. ולומר אסור עשה לא עשו סייג הנה מצינו שעשו סייג בעשה ק"ש והדומה כ"ש עשה לעבור בקום ועשה. ושפחה חרופה י"ל חציה בת חורין תפסי בה קידושין בצד מה לית ביה לאו דלא יהיה קדש לדעת המתרגם ומש"ה בש"ח לא לקי הבועל. גם נסתפקנו במ"א לאו דקדשה מבנות ישראל דל"ש בעכו"ם ואף בשפחה לדעת הר"מ ז"ל אי בגיורת ממעטינן נמי וע' תוס' עירכין ג' ומנחות מ"ג ובהל' נערה ובתולה היתה מחייבי לאוין. והעראה באיסור קדשה י"ל הטעם ומלאה הארץ זמה ואין אשה מתעברת בהעראה והבא על עכו"ם בפני עשרה מישראל משמע אף בהעראה קנאים פוגעין בו.

והיה כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ וגו׳. ונשל גוים רבים מפניך וגו׳. יש לדקדק מה טעם אומר ונשל דמשמע שיגלם ה׳ מארצם ולא יהרגם. ופעם אומר ונתנם ה׳ אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם וגו׳. ופעם אומר ולא תתחתן בם. דמשמע שלא יגלם ולא יהרגם. אבל יניחם בארץ אלא שהזהירם שלא יתחתנו בהם. וי״ל שאלו הפסוקים רומזים מ״ש רז״ל בירושלמי (פ״ג דשביעית ה״א וד״ר פ״ה) ג׳ כתבים שלח יהושע לכנענים. הרוצה לפנות יפנה. הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה מלחמה. הרוצה להשלים ישלים. ולכן כנגד הכתב הראשון שאמר הרוצה לפנות יפנה אמר ונפל גוים רבים מפניך. וזה רומז לגרגשי שפינה והלך לו. ולכן הזכיר הגרגשי בזאת הפרשה בפרט מה שלא עשה בשאר מקומות. וכנגד הכתב הב׳ שאמר הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה אמר ונתנם ה׳ אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם וגו׳. וכנגד הכתב הג׳ שאמר הרוצה להשלים ישלים אמר לא תתחתן בם וגו׳. ואמר ג״כ כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו וגו׳. כלומר שתכריתו ע״ג מארצכם ותניחום ביניכם למס עובד. ומ״ש כי עם קדוש אתה חוזר למ״ש ולא תתחתן בם שלא יתערב זרע פסול בזרע כשר ח״ו. (הרס״ו זללה״ה):

והי' עקב תשמעון וגו' הנה שכר המצות האמתיות לעוה"ב א"א להטעים בעוד הנפש בתוך הגוף אבל עכ"פ יאמין כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז וכל תענוגי העוה"ז האפשריים אינם אלא כמו עקב של שעה א' קורת רוח בעוה"ב והיינו דמסיים לעיל היום לעשותם והי' עקב וטפל של השכר המקווה הוא וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' כל הברכות הנפלאות המתמידות הללו יהי' עקב וטפל נגד שעה א' שכר העוה"ב:

כי יסיר את בנך מאחרי. בְּנוֹ שֶׁל גוֹי כְּשֶׁיִּשָּׂא אֶת בִּתְּךָ יָסִיר אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר תֵּלֵד לוֹ בִתְּךָ מֵאַחֲרַי, לִמְּדָנוּ שֶׁבֶּן בִּתְּךָ הַבָּא מִן הַגּוֹי קָרוּי בִּנְךָ, אֲבָל בֶּן בִּנְךָ הַבָּא מִן הַגּוֹיָה אֵינוֹ קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר עַל בִּתּוֹ לֹא תִקַּח כִּי תָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי:

כי יסיר את בנך. שב אל בנו הנזכר והוא שלא תתן בתך לבנו או לא תקח הבת הנזכרת:

כי יסיר את בנך. פרש״י דקאי על אזהרה הראשונה בתך לא תתן לבנו והבן נקרא בנך ואביו העובד כוכבים מסירו מה׳. ור״ת פי׳ בפי׳ השני שהסכימו התוס׳ יבמות די״ז דקאי על אזהרה השניה בתו לא תקח לבנך. והחותן יסיר את בנך מה׳ :

כי יסיר את בנך מאחרי: אין הכוונה כפירש"י על הבנים אשר תלד בת ישראל בבית הנכרי כי הם אינם סרים מאחרי ה' אחרי שלא נולדו בישראל, ואיך יאמר על זה וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר? אחרי שאין ענין זה מזיק כלל ולא מפסיד אמונת האומה, כי האשה הנישאת לנכרי היא מתפרדת מבית אביה והלכה והיתה לעם אחר; אבל הכוונה על בנך ממש כי העם ההוא אשר תתחתן בו ולקחת מבנותיו לבניך, העם ההוא יסיר את בנך מאחרי, כלומר האשה ואביה ואחיה יהיו גורמים להרחיקו מעל ה', כי יחדו יעבדו אלהים אחרים. וכן הם דברי ר'שמעון בן יוחאי בקדושין ס"ח בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכריה קרוי בנך אלא בנה, והכוונה על בנך ממש, לא על בן בנך בפירש"י, וכבר תפש עליו רבינו תם (שם בתוספות) ופירש הכתוב כפירושי, ואמר כי יסיר מוסב אל החתן.

וחרה אף. בתיקון ספר תורה ישן וחרה אף צריך לכותבו בשיטה אחת ע"כ. ובמסכת סופרים נמנה וחרה אף עם השמות דאיכא בהו פלוגתא אם נחלקין או אין נחלקין:

כי יסיר את בנך. מאחרי בנו של כנעני כשישא את בתך יסיר את בנך אשר תלד לא בתך מאחרי למדנו שבן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכנענית אינו קרוי בנך שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי. בשלהי פרק האומר בקדושין ולד של כנענית כמוה מ"ל אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך ובשלהי פ"ק דיבמות א"ר יוחנן וכלן לפסול כי אמריתה קמי' דשמואל א"ל בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה ופריך התם והא איכא בנות ואמר רבינא בן בתך הבא מן הכנענים קרוי בנך ופרש"י בקדושין כי יסיר את בנך לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו וסמיך ליה כי יסיר את בנך ומדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבבן הנולד לא לכנענית מבתך קאמר שיסירנו הכנעני מאחרי שמעינן דבן בתך אפילו מן הכנעני קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דמשמע מינה דקפיד נמי קרא בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמא בן הכנענים אין קרוי בנך אלא בנה ומשום הכי לא הקפידה תורה שכבר מוסר הוא ממך ולאו בנך הוא בנך מישראלית קרוי בנך לא מקרא דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה ש"מ בנך מישראלית הוא קרוי בנך אבל בנך מן הכנענית אינו קרוי בנך ש"מ מדקרי ליה לבן בת ישראלית הבא מן הכנענית בנך לפירושו לעיל מינה כתיב בתך לא תתן לבנו ועלה קאי קרא דכי יסיר את בנך דאי אובתו לא תקח לבנך הסמוך לו ה"ל למימר כי תסי' אלא עכ"ל דאבתך לא תתן לבנו קאי ומדהוה ליה למימר כי יסיר את בתך וכתב את בנך עכ"ל דבבן הנולד לכנעני מבתך קאמר שיסירנה הכנענית מאחרי ושמעינן מיניה דבן בתך אפילו מן הכנענית קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכנענית אינו קרוי בנך דאי הוי קרוי בנך ה"ל למימר נמי כי תסיר את בנך מאחרי דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא שלא תסיר את הבן הנולד לה מבנך ומדלא קאמ' כי תסור ש"מ בן הכנענית אינו קרוי בנך ולפיכך לא קפיד קרא שמא תסיר את בנה מן הכנעני' שכבר מוסר ועומד הוא דולדה כמוה ולא בנך הוא והא דקאמר בנך מישראלית קרוי בנך לאו מקר' דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה שמא תסירנו מאחרי ואלו אבן הנולד מבתך מכנעני קפיד רחמנא שמע מינה בנך מישראלית קרוי בנך ולפיכך קפיד עליו אבל בנך הבא מן הכנעני אינו קרוי בנך ולפיכך לא הקפידה עליו והוצרך לפרש זה שלא תאמר מקרא דייק לה מדקרי ליה בנך דאם כן היינו דרבינא ש"מ בן בתך הבא מן הכנענית קרוי בנך וזהו שכתב רש"י אחר זה ש"מ מדקרי ליה לבן בת ישראל הבא מן הכנעני בנך פי' מקרא דייק לה ולא מדקפיד קרא עליה כדמפיק ליה רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי והא דפריך בגמרא לימא קסבר רבינא כנעני הבא על בת ישראל הולד ממזר ולא על רבי יוחנן משום ר' שמעון בו יוחאי כבר פירש רש"י על זה דרבינא אתא לא שמועינן דלא שדינן ליה בתר כנעני דנימא כו' אבל ר"ת לא השגיח על זה וחשב שרש"י ז"ל נמי מבנך דקרא הוא דקדייק לה ולפיכך הקשה על רש"י ז"ל רבינא היינו דברי רבי יוחנן ומה בא לחדש שלא פירש אותו רבי יוחנן והוכרח לפרש דכי יסיר את בנך אבתו לא תקח לבנך קאי וה"ק כי יסיר החותן את בנך שהוא חתנו מאחרי ומדלא חש הכתוב על בן הבן ש"מ בנך הנולד לך מאשתך קרוי בנך לפי שהוא מישראל ומישראלית ואין אותו הבא מבנך ומן הכנעני' קרוי בנך אלא בנה ודייק מלישנא דכי יסיר את בנך משמע מיעוט ומעט בן בנך מדלא כתיב כי יסירם או כי יסיר את זרעך אבל אכתי לא ידענא מכנעני הבא על ישראלית מה דינו ואתא רבינא וקאמר ש"מ בן בתך שבא מן הכנעני קרוי בנך מדלא כתי' גבי בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי ונדון מינה דעליה הקפיד רחמנא כדדייקינן גבי בתו לא תקת לבנך ומדלא קאמר הכי ש"מ דבן בתך הבא מן הכנעני קרוי בנך והקפיד קרא אתרוייהו ולכך לא כתב כי תסיר את בתך מאחרי דמשמע מיעוט מבן בתו:

כי יסיר את בנך מאחרי. לא אמר כי תסיר את בנך, ודקדקו רז"ל מכאן, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה, ודעת התורה בזה שהאם עיקר, ובאור הכתוב כשישיא בנו של כותי לבתך יסיר את בנך שתלד לו בתך. מאחרי, שיגדלנו מקטנותו לעבודה זרה.

כי יסיר. פשטי' דקרא מורה על המקובל בידינו, דאיסור חתנות הוא מן התורה אף באותן שאינם משבעה עממים, כל שישנם בכלל המסירים, ואין חולק בזה, וכ"ה הסכמת הפוסקים דבכלהו איתנהו לאיסורא דחתנות מה"ת (ערמב"ם פי"ב מא"ב), ופרט הכתוב בריש הפרשה את שבעה עממים, כי ידבר בהווה והם היו הקרובים והנודעים, ואין ספק בזה לכל המתהלכים בדרך אמת:

כי יסיר. לרבות כל המסירין ואפילו משאר אומות ^טר"ל אע"פ דפרשה זו איירי בשבעה אומות כמבואר לעיל בפ' א', בכ"ז אם יש חשש הסרה ודחוי מאחרי ה' יש איסור לאו בכל האומות, דזיל בתר טעמא כיון דטעם האיסור הוא מחמת הסרה, א"כ אין נ"מ בין ז' אומות לכל האומות, ומה שפרט הכתוב בז' אומות הוא משום דדבר הכתוב בהוה, דארץ ישראל היתה כבושה אז תחת אלה השבעה אומות. .
(קדושין ס"ח ב')

הבא מן הנכרי קרוי בנך כו'. ר"ל מה דכתיב כי יסיר את בנך דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה, ואמה הוא נתינת טעם. ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא דכתיב בתך לא תתן לבנו, דא"כ הל"ל כי יסיר את בתך וגו'. ואין לומר דקאי אסיפא דקרא כדמשמע פשוטו של קרא ובתו לא תתן לבנך ולכך כתיב כי יסיר את בנך, זה אינו, דהא כתיב כי יסיר, ואי קאי אסיפא הל"ל כי תסיר לשון נקבה. אלא בנו של עובדי אלילים וכו', כלומר ויסירנו העובד אלילים מאחרי, אבל בן בנך הבא מן העובד אלילים אינו קרוי בנך, ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא:

כי יסיר, ובאר טעם איסור החתון שזה אינו מצד שאתה מחויב להשמידם רק מטעם אחר כי יסיר את בנך מאחרי וא"כ הוא נוהג גם בעכו"ם חוץ מז' אומות:

כי יסיר את בנך. אשר תלד לו בתך מאחרי למדנו שבן בתך קרוי בנך אבל בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה שהרי לא נאמר על בתו לא תקח לבנך כי יסיר פי' היה משמע כי יסיר הנקבה בתו של גוי בנך כלומ' בן בנך אלא ודאי שלא הקפיד עכ"ל רש"י ז"ל והק' ר"ת ז"ל דלזה הפי' לא קאי כי יסיר אמאי דסליק משם דהיינו ובתו לא תקח לבנך ודוחק לו' דקאי ארישיה דקרא בתך לא תתן לבנו האי פי' כי יסיר את בנך ובתו לא תקח לבנך פי' לפי' שחמיו מבנך יסיר מאחרי ועל בנך גמור הקפידה תורה אבל על בן בנך לא הקפידה מדלא כתיב כי יסירם דמשמע שניהם מדלא כתיב כי יסיר את בנך אבל בן בנך ועל בן בתך:

בנו של גוי כשישא את ישראלית וכו'. דאין לפרש "כי יסיר בנך" – דקאמר חמיו של הבן שנשא בתו של גוי, והוא יסיר את בנך אחר עבודה זרה, דאם כן יקשה לך למה הקפידה תורה לכתוב "כי יסיר" שיהיה חותנו של בן מסיר הבן, ולא הקפידה אבת, והוי ליה למיכתב 'כי יסיר בנך ובתך מאחרי', או 'כי יסיר זרעך מאחרי'. גם אין לפרש כי על "בתו לא תקח לבנך" (פסוק ג), כי בתו של גוי תסיר בנך מאחרי, דאם כן לכתוב 'כי תסיר את בנך', שהוא לנקיבה. אלא האי "כי יסיר" קאי אגוי, ואבן הנולד לו מישראלית שקרוי "בנך", ויהיה הגוי מסיר אותו מן הקב"ה. ומדלא הקפיד שהגויה תסיר את בנך הנולד מן הישראל, שמע מינה שאינו קרוי "בנך". ואין להקשות, דאם כן לא יהיה "כי יסיר את בנך" טעם אל "בתו לא תקח לבנך", והכתוב משמע שבא להגיד לך טעם האיסור של "לא תתחתן" (פסוק ג), שכן משמע לשון "כי יסיר". ויש לתרץ, דרבותא קאמר, דפשיטא דלא הוצרך לתת טעם כלל שלא יתן בנו לבתו, דהא מוליד לו בן לעבודה זרה, דהבן הוא גוי, אלא "בתך לא תתן לבנו", אף על גב דהוולד הוא ישראל, ולא הוליד אותו לעבודה זרה, אסור משום "כי יסיר בנך". ובתוספות בפרק האומר (קידושין סח ע"ב) שיטה אחרת, עיין שם:

כי יסיר את בנך. חז"ל אמרו בנך הבא מן הגויה קרוי בנה. וידענו מאמונות המצרים ומנימוסיהם שבני השפחה היו חשובים אצלם בנים גמורים כי לא היתה האם אצלם מעלה או מורדת ביחוס הבנים, וגם אצל היונים נתקבלה דעת זו כמו שנראה מהמשורר איאוריפידי Oresto וזאת מהראיות שנותן התור' לא קירב ולא ריחק תורות המצרים ולא כאשר חשבו קצת חכמים גם מישראל גם מהגוים ומהם אמרו שדתות ישראל נדמו בכל דבר לדתות המצרים שנתגדלו ביניהם, וזו דעת. Marsham. Spencer ומהם אמרו שכל תכלית התורה להתנגד לנימוסי מצרים — ואין האמת לא כזה ולא כזה אלא שהתורה לא פחדה להדמות למצרים דמוי נפלא בכמה דברים, ובדברים אחרים לא מזער הלכה אל הקצה האחר, והוא האמת הנכון הן ע"פ החקירה והן על פי האמונה. — והכלל הזה שכללו חז"ל באומרם בנך וגו' הוא הכלל שכלל ראש המדיניים — בדור שלפנינו והוא Montesquieu שכתב "הדעת נותנת שבמקום שיש נשואין הבנים הולכים אחר האב, וכשאין שם נשואין הולכים אחר האם" Esprit des Lois lll.

כי יסיר. החותן:

כי יסיר החותן את בנך חתנו מאחרי ויפתנו אחרי טעותו והוא יתפתה אחריו לפי שאין להם עול מצות, וכל שכן בתך שהיא כבושה תחת בנו.

רש"י ד"ה כי יסיר את בנך מאחרי, בנו של גוי, כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי וכו'. דרשה זו של רבי יוחנן בשם רשב"י (קידושין סח ע"ב) מסבה את "יסיר" על "לבנו" שבפסוק הקודם. בהמשך להלוך־מחשבה זה צריך לומר, כי "ועבדו" מוסב על אב גוי זה ועל בנו בן היהודית, וממילא מוסב "בכם" על הסב ונכדו. ברם, קשה לפי זה, על מה מוסב "והשמידך", אלא אם נסב אותו על הסב, זה שנתן את בתו לבן הגוי, והרי לך ארבע "כתובות" שונות להסבה בפסוק אחד. (פ' ואתחנן תשמ"ח, קדומים)

והשמידך מהר. משום דמיירי בשעת מלחמה וכמש״כ לעיל ו׳ י״ד ושעת הסכנה הדין מתוח. וגם אז השכינה שורה מש״ה פוגע מדה״ד כמש״כ כ״פ וע׳ ס׳ שמות ל״ג ג׳:

את בנך. הנכרית שילדה מישראל ולדה כמותה, דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מנכריה קרוי בנך אלא בנה ^יטעם הלמוד, כי אחרי שבפסוק הקודם כתיבי שני אופני חיתון, נתינת בת ישראל לבן עובד כוכבים ולקיחת בת עובד כוכבים לבן ישראל, וטעם מניעת דבר זה הוא כדי שלא יולידו בנים לעבודת כוכבים, א"כ לא הו"ל לסיים בלשון כי יסיר דקאי רק על נתינת בת ישראל לעובד כוכבים, אלא הול"ל כי יסירו דהיה קאי על שני אופני החיתון, אלא ע"כ ה"ק, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר קרא בטעם זה מפני שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה. –
ומה דנ"מ בזה לדינא הוא שמי שיש לו בן מן הנכרית אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום יען כי אינו נחשב לבנו רק מתיחס אחר אמו, וכן מי שיש לו אח הנולד לאביו מן הנכרית אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום ואינו נחשב לאחיו לירשו ולהטמא לו, וע"ע מש"כ ר"פ משפטים בפ' האשה וילדיה. .
(שם שם)

[השמטה: כי יסיר את בנך וכו'. עיין את כל הנמצא כתוב בספר, פרשה זו וע"פ ושם אמו שלומית בת דברי וגו', ובספר המדיניות Politique quelque democratie le fils d' une citoyenne est citoyen. לארסטו ed. Paris. liv. lll. p. 110. נמצא כתוב Dans]

בנך חתנו:

מאחרי. ויפתנו אחרי תעותו והוא יתפתה אחריו, לפי שאין להם עול מצות. וכל שכן בתך שהיא כבושה תחת בנו. ורבותינו דרשו מדלא כתי' כי תסיר, שבבן בתו הבא מן הגוי מיירי קרא, שיסיר אותו הגוי שהוא אביו ולימדנו כאן דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, דגוי ועבד הולך אחר האם כבהמה:

ברוך תהי' מכל העמים בירושלמי אמר מכאן שכשהעכו"ם מברך צריך לענות אמן שזהו תהי' כלומר בך הדבר תלוי להחזיר ולקיים הברכה:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו' לא תירא מהם וכו'. והנה איך יתכן להזהיר על דבר הנעשה מעצמו בלי רצון האדם לצוות על זה לא תירא והלא הלב מתירא, אך כי מפעולות האדם יוכר את תוך לבו וע"י המצות יתברר עומק לב האדם, כגון אדם שלא ימשול על חברו אף שיכול למשול עליו, מזה ראיה שהוא ירא ה', ובאם יהדר במצות עד שליש כמאמר חז"ל (בבא קמא ט':) אז ראיה שהוא אוהב ה' והוא מעומק לבו ולא על הגוון, וגם כאן הזהיר הש"י להסיר דמיון מלב ישראל, כי באמת נמצא בלב ישראל תקופות, אך צריכים להסיר הדמיון מלבם, כי באמת הש"י לא יחפוץ ביראת הדמיון כמ"ש (ישעיה מ"ה,י"ט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, תוהו היינו יראה של דמיון, וצריך האדם לדעת כי יש מנהיג בעולם, ורוצה שבריותיו יהיו בישוב הדעת ומה שהזהיר כאן לא תירא היינו שלא יראו מגוון, כמו שיתבאר בפסוק וראית סוס ורכב עם רב וכו' [פרשת שופטים].

ונשל יי' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט וגו'. חית השדה הנזכרת הנה תבין מפסוק וחית השדה השלמה לך (איוב ה כג). וטעם פן תרבה עליך להתרחק מן הפעולות הנשפעות משם:

והי' עקב תשמעון את המשפטים ותמה רמב"ן מ"ט נקיט משפטים ולא עדות וחוקים והנה בפ' שני' כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ופי' המפרשים חיי עד לדבקה בו ית"ש והארץ היינו ארץ העליונה ע"כ אני אומר לפמ"ש מורי בהפלאה משו"ה אמר הקב"ה לאאע"ה לך לך ואברכך ואגדלה שמך להרבות לו שכר ואפ"ה לא יפנה אל כל אלו ויעשה רק לש"ש לעשות רצונו ית"ש וזה נסיון גדול וה"נ אמר להם מרע"ה והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה התוכחה וכל העונשים ומדה"ד ועקב משפטים הדינים האלו ושמרתם ועשיתם מחמת יראת עונש ואפ"ה ואהבך והרבך אפי' שלא לשמה ומעתה אחרי אשר ידעת שתזכה לכל הברכות ע"י קיום התורה מחמת יראת עונש אתה תבחר לשמור כל המצוות למען תחיון חיי עד ותירש ארץ העליונה ולדבקה בו ית"ש ותעמוד בנסיון כמו אאע"ה:

מזבחתיהם. שֶׁל בִּנְיָן:

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' אחרית שנה. הענין הוא שכל תיבה מלשון הקודש צריך לחקור על השורש שלה מאיזה עולם נלקחה ד"מ דורשת הוא לשון דרושת החכם ולשון חקירה שחוקר על הדבר ואי' ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה דהיינו הצדיק נק' ציון ע"ד שאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא ר"ל שכל המשכות הנמשכות מעולם לעולם הכל הוא ע"י הצדיק מעולמות העליונים מאוד לעולמות התחתונים כל השפעות הנמשכים הוא רק ע"י התפלה ואי' למה תפלתן של צדיקים דומות לעתר מה עתר מהפך את התבואה כו' כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדה"ד למדה"ר והענין הוא שיאשיהו המלך ע"ה שלח לחולדה הנביאה לשאול ממנה נביאות מחמת שהאשה היא רחמניות ביותר ולכאורה אינו מובן מה לו יתרון ברחמנות שלה הלא הדבר אשר ישים אלהים בפיה אותו תדבר לא תוסיף עליו כו' אך האמת הוא אע"פ שאותיות הנבואה באים להנביא באיזה סגנון אעפ"כ ביד הנביא יש כח ויכולת להפכו מכסא דין לכסא רחמים אשר ע"כ האיש שאינו רחמן כמו האשה לא היה מהפך כי גם הרשעים ולא כן האשה שהיא רחמניות וצריך להבין הענין באיזה אופן הוא מהפך והוא ע"ד מ"ש ה' אלהים נתן לי לשון לימודים היינו שהלשון הוא הדורש וממנו נמשך להדיבור ולהלשון הוא נמשך מהמחשבה הוא חכמה היינו (ונראה ע"ד ששמעתי מבן הרב משם הרב ז"ל שע"י הניגון יכול להפך פי' האותיות היינו טעמים חכמה ובזה היא המשך לדברים האלה) כשאדם דורש על אוהבו הוא מחמת שנתעורר בו אהבה וחכמה ע"כ הוא חוקר עליו היינו מטיפה הזרעית שבאה ממנו ליסוד וכשהוגד לו על אוהבו שדרש עליו טוב אזי הלשון גורם תענוג ובאם לאו אזי נתעורר לו גודל הרחמנות נמצא הלשון הוא המחבר הכל לעולם התענוג הוא חכמה וכולם בחכמה אתברירו וכמו כן הצדיק צריך דרישה לכל המשכות שלו ולבררם וזהו מכלל דציו"ן בעי דרישה היינו התחברות לחכמה וזהו הלשון בעצמו דרשת החכם שהחכם כשמתקשר בחכמה אז הוא דורש ומחבר האותיות לחכמה וה' בחכמה יסד ארץ וחכמים נק' עיני העדה וזהו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה מראשי"ת השנה היינו חכמה שנק' ראשית כנודע ועד אחרית שנה מדריגות התחתונים כנודע. והבן זה היטב:

כי אם. רק כה עשו להם כטעם כי עם קדוש אתה ולא תתגאל בדברי הכותיו' המצויירו' במצבות ואשרים:

כי אם כה תעשו להם - תגדעו גידוע נופל באילן וכל דבר ארוך, כדכתיב: וכל קרני רשעים אגדע.

ואשירהם תגדעון. ובפ׳ ראה כתיב ואשיריהם תשרפון באש. אי׳ בע״ז דמ״ה דכאן מיירי בשעת כיבוש ולהלן אחר כיבוש:

בראב"ע ולא תתגאל בדברי הגויות המצוירות כמצבות ואשרים, כן הוא בשני כ"י ובדפוס נאפולי כמצבות בכ"ף ופירוש הגויות הגופות, ור' דניאל יע"ל כתב הגוויות בשני ווי"ן ויפה עשה, והאחרונים לא הבינו והדפיסו הכותיות, גם בוקסטארף הביאו בלקסיקון תלמודיקוס בערך גוי.

כי דאם כה. במאריך או בגלגל לא במקף:

כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו. ובמקום אחר (שמות ל״ד:י״ג) הוא אומר כי את מזבחותם תתצון בלי מלת אם, דבאמת מלות כי אם ישמשו לאותו ענין בעצמו שישמש מלת כי, דהיינו להכניס אופן במקום אופן (אפאָזיציאָן), אלא שמלת כי משמש ע"ז הענין בשלוח והעברה (היפאָטהעטיש), ומלות כי אם יורו ע"ז הענין שיהיה כך במוחלט ועכ"פ (אבזאָלוט), שהוא המתחייב ע"י תוספת אם שהיא מלת התנאי הגמור, אם תעשה לי הדבר, אם יעברו בניגד, וירצה במאמר כי אם, שלא יהיה לדבר שום מציאות בשום זמן ואופן אלא אם יהיה על אופן כך וכך (זאָנדערן, נור), ולזה באמרו שם כי את מזבחותם תתצון, כי אע"פ שהנתיצה מחוייבת עכ"פ, מ"מ לא היה כוונת המאמר עליה שם לדבר בה ע"צ המצוה כ"א ע"צ הספור, שיהיו עתידים לנתץ את האלילים מצד מה שנצטוו על כך במקום אחר, וכמו כן מה שאמר שם כי לא תשתחוה לאל אחר, שבודאי אין שם מקומה של זאת המצוה, לכן אמר שם מלת כי לבד, דהיינו מה שידעת כבר ממקום אחר, אבל כאן שהכוונה לדבר על הנתיצה בדרך מצוה ובמוחלט, אמר לשון כי אם (אימפעראטיף); וכן אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳) שאין לך בו היתר אכילה בשום אופן הן נא הן מבושל הן שאר אופן אלא צלי אש; לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני וגו', כי אם במקום אשר יבחר, כי אם אשר יצא ממעיך וכיוצא בזה; ויש שמוש מלת כי אם כמו עד אשר (עס זייא דענן), והוא לשון תנאי (קאָנדיציאָנעלל), כמו ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים (ויקרא כ״ב:ו׳), כענין בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם ד'), והטעם בשני אלה השמושים הוא אחד, אלא ששאר כי אם משמש על התנאי בענין ובאופן, שלא יהיה הדבר בשום אופן כ"א באופן פלוני (קאָנדיציאָ, קוואליטאס), וכי אם המשמש בלשון עד אשר מורה על התנאי בזמן, דהיינו שלא יהיה לדבר מציאות כ"א בזמן פלוני (קאנדיציא, טעמפאראליס), וזה יבא ג"כ על הרוב אחר מלת לא כשאר כי וכי אם (רש"פ):

ואשירהם תגדעון. א"ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב (ישעיהו י׳:ל״ג) ורמי הקומה גדועים וכתיב ואשיריהם תגדעון ^יאהפסוק דישעיה איירי בגסי הרוח של סנחריב וסייעתו. והכונה בזה ע"פ מ"ד בסוגיא דלעיל דכל המתגאה כעובד עבודת כוכבים וכדכתיב בפ' עקב ורם לבבך ושכחת את ה', ולכן כמו שאשרה מצוה לגדעה ולשרשה כך בגסי הרוח. –
והנה רש"י כתב כאן וז"ל, כאשרה יגדע וישרש אחריה (אולי צ"ל אחריו) כאשרה שצריך גידוע אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם, עכ"ל. ולכאורה דבריו נפלאים דמה הוסיף על דברי הגמרא הא כן מפורש הוא, וגם הביא פ' אחר באשירה במקום תגדעון. אבל באמת דברי רש"י נכונים מאד ובלתם אין כל מובן להגז"ש דהוא מיותר כאן לכאורה דמה היה חסר אם היה אומר ראוי לגדעו כדכתיב ורמי הקומה גדועים – ולא יותר, כי מה הוסיף לנו באמרו כאשרה, והגז"ש למה היא באה. אך באמת ר' אלעזר באמרו לגדעו כונתו ג"כ שצריך לשרש אחריו ולכן הוסיף הדמיון כאשרה ומביא הגז"ש ושם כתיב מפורש ואבדתם וגו'. וזאת היא כונת רש"י וכפי הנראה כן הוא ג"כ כונת המהרש"א ז"ל. .
(סוטה ה' א')

כי אם כה תעשה להם מזבחותיהם תתוצון וגומ'. ר"ל שלא תעשו עמהם מה שיביא אתכם לעבודה זרה כמו שנזכר בענין החתנות אבל השתדלו עכ"פ להסיר הע"ז מארצכם כדי שלא תהיו נמשכים אחריה ולזה צוה לנתוץ מזבחותיהם ולגדע אשריהם ולשרו פסיליהם:

כי אם, וחוץ מזה אתה מחויב לבער כל מיני ע"ז, וכבר באר הרמב"ם בה' מלכים שהיה אסור לישראל להשלים עמהם רק עד שיקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עבודת כו"ם וגם אז היה אסור להם לכרות להם ברית:

כי אם כה תעשו כו'. אמר אל תפול חתת אלהי הגוים עליכם והוא כי תאמרו כי הפסילים אינם הם האלהים שלהם כי אין אלה אלא דוגמתם אך את מזלות או מלאכים הם עובדים ומן העליונים תירא. על כן אם רך לבבכם מלאבדם מהר כה תעשו להם כלומר כה בהדרג' שאמרתי שהי' מקום שתאבדו מעט מעט שע"י כרות להם ברית תבואו לחון אותם ומזה להתחתן וממנו לעבוד ע"ג כה תעשו בהדרג' עד הסיר מעט מעט מורך לבבכם לאבד פסיליהם. כי תתחילו לנתוץ תחלה אבני מזבחותיהם ואח"כ גם המצבה שמאבן א' תשברו אותה שהיא יותר מנתוץ והפריד אבן באבן. ומזה תערבו אל לבכם גם לגדע ממש את אשריהם. וז"א תחלה מזבחותיהם תתצון. ואח"כ ומצבותם תשברון ואח"כ ואשריהם תגדעון ומזה תבאו שגם את פסיליהם תעשו בהם שפטים יתרים על זה שהוא ופסיליהם תשרפון באש שהם פסיליהם של אלהים תחרים דוגמת העליונים שאלו הם פסיליהם של האלהים אשר למעלה ואותם תשרפון באש ולא תוראו מהעליונים שאלה פסיליהם:

"...מזבחֹתיהם תתֹּצו ומצבֹתם תשבֵּרו, ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש". באשר ל"ואשירהם", ראה "מנחת שי". במקום "מצבֹתם" הייתי מצפה ל: ומצבֹתיהם, כמו כל היתר שבפסוק, אך לא ראיתי מי יעיר. (פ' ואתחנן תשנ"ט) הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק בכתי"ק כתב לצד המילה "ומצבֹתם": "עיין רמב"ם הלכות עבודה זרה (ו, ו). לפי עניינה, שמתקבצים אצלה, מתייחסת היא בכלליות מאוחדת, כרש"י במדבר (יז, כה)".

ומצבתם. אֶבֶן אַחַת:

ופסיליהם תשרפון באש. אפי׳ בשעת כיבוש. דגוף ע״ז חמור מאשרה דסתמא אינו אלא משמשין כמש״כ הר״ן רפ״ג דסוכה. ובפ׳ ראה כתיב ופסילי אלהיהם תגדעון. היינו משום דמי שמצא פסל אחר כיבוש. מסתמא נעבד אחר ביאתם לארץ מש״ה מהני ביטול והיינו גידוע ע״י כותי וכדתנן בע״ז פ״ד כיצד מבטלה קטע כו׳. ולהלן מקרא כ״ה יבואר עוד בזה. וע״ע מש״כ בפ׳ ראה:

ואשריהם: ע' ישעיה י"ז ח'.

מזבחתיהם. חסר וא"ו בכל המדוייקים והמדפיס והכהן נשתבשו בין בפסוק בין במסורת שמסרו כאן והעיקר שנמסר בשופטים ב' ויחזקאל ו' מזבחותיהם ג' אחד חסר ושנים מלאים דתורה חסר ודשופטים ויחזקאל מלאים וכן מצאתי במסרות כ"י. ואשירהם. בתיקון ס"ת ישן ואשירהם במפתח ואשיריהם וכן המסורת מוכיח עד כאן. ואדרבא המסורת שלנו מוכיח איפכא שכן נמסר ואשירהם ג' מלא בלישנא וזה אחד מהם ועל יו"ד קדמאה נאמר דומיא דויעשו אשירה דמלכים ב' י"ז וכן כתב הרמ"ה ז"ל על זה של תורה דין לחוד בכל לישנא מלא יו"ד קדים לרי"ש וחסיר יו"ד תניין כתיב ושארא חסר יו"ד קדים לרי"ש ומלא יוד תניין חד מנהון ואשריהם תשרפון דפרשת ראה ע"כ. וידוע שהרמ"ה לא דבר אלא בפסוקים של תורה:

ואשירהם תגדעון. מה ת"ל, והא כתיב (פ' ראה) ואשיריהם תשרפון באש, מבעי ליה לכדר"י בן לוי דאמר גדועי עבודת כוכבים קודמין לכבוש ארץ ישראל ^יבר"ל בכניסתם לארץ נצטוו שמיד יגדעו ולאחר שיכנסו לה ישרשו אחריהם וכפי שיתבאר עוד בפ' ראה (י"א ג'), ועיין בתוי"ט פ"ג מ"ה דע"ז. .
(ע"ז מ"ה ב')

ואשירהם. אִילָנוֹת שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָן:

ופסיליהם. צְלָמִים:

אגדה. והיה עקב תשמעון כו' והיה שמחה ע"ד רמ"א ז"ל בתהלים גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך אז לא אבוש הביטי אל כל מצותיך כי בעוה"ז עושים המצוה בגשמיי ושם יש אור וסוד גדול ע"פ ריחניי לקיים כל המצוה וביקש דוד המלך ע"ה שיראנו ה' נפלאות המכוסים ויגלה סוד כל מצוה כאן למען לא אבוש בבואו לעוה"ב כו' וז"ש והיה שמחה יהיה לך ותשמעון תבינו המשפטים כפי הנראה הוא מדיניי אבל יש בהם סודת נפלאות רוחניים בכל משפט ודין ד"ת גם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בסוף מתן שכרן של מצות לעתיד לבוא.

והסיר ה' ממך כ"ל חל"י בגימט' צ"ח אלו צ"ח קללות שבמשנה תורה (וגם חל"י לבד בצירוף המלה הוא בגימט' מ"ט אלו מ"ט קללות שבתורת כהנים שאם עקב תשמעון יסור ה' ממך את כולם):

והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה פירש"י שאדם דש בעקביו ורמב"ן כ' דמשפטים משמע דהב"ד דנין מחללי שבת עע"ז וכדומה ולפע"ד רמז כאן דלפעמים ב"ד מכין ועונשין על עבירות שאדם דש בעקביו כמו שאחז"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ומעשה בא' שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא שחייב כך אלא שהשעה צריכה לכך שאין לחוש אם יצא זה מן הדת עי"ז כי אין לנו לחוש על היחיד הזה ולהרוס יסודי הדת ע"י והיינו לא תגורו מפני איש פי' שלא לירא מפני קלקול האיש שיצא לתרבות רעה עי"ז אין לחוש לזה עיין תשובת חו"י דלא כט"ז יו"ד סימן של"ג בענין זה:

לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמת' ואיתא במדרש שלא תהיה אותיות תפלת' עקורה והיא תמיה ולבא' זה היא ע"פ ששמעתי מאא"ז זללה"ה כי לפעמי' אדם מתפלל על דבר זה ונותנין לו דבר אחר או לפעמים נעשה התפלה רק בעולמות עליונים והוא מה שאמר הרב הגאון החסיד מוה' יעקב יוסף הכהן נ"י ע"פ וידר יעקב נדר וכו' ונתן לי לחם לאכול כפשוטו ובגד ללבוש כפשוטו כי לפעמים נעשה מזה צירופים אחרים כנ"ל וגם שמעתי מאא"ז זללה"ה כי האותות בלי פירוש: ונ"ל שהוא מרומז בשם ב"ן שבשם הוי"ה ב"ה וזהו לא יהיה בך עקר פי' בכ"ב אותיות התפלה לא יהיה עקר רק יהיה עושה פירות ותולדות וגם עוד הבטחה נוספות ובבהמת' פי' אפי' בבקשות הפשוטים על מדריגת תחתונים היינו לא זה בלבד שיעשה פירות בעולמות עליונים ובצרופים אחרים ד"מ לחם יש לו כמה צרופים כמו מחל היינו שימחול לו ה' עונותיו וכן יש לו פי' אחר כמו לחם אלוקיו שהוא המנותא ויש לו פי' פשוט וצירוף פשוט לחם ממש שהוא הפרנסה וזהו אפי' בבהמת' הם התיבות הפשוטים כמו פרנסה ורפואה ממש והיא מלשון בהמה היינו המדריגה תחתונה בלי פירוש אחר רק האותיות כפשוטן הכל תהיה תפלת' מועלת ועוש' פירות והולדה וגם לרמוז לשם ב"ן כי בהמה מספר ב"ן והבן: וזהו והסיר ה' ממך כל חולי וכו' לא ישימם בך ונתנם בכל שונאי' פי' כי בוודאי התורה הקדושה יש בכל אות ואות עולמות עליונים וצרופים רומזים לעולמות עד אין חקר וד"מ לפעמים נקרא עולם הבינה בשם מצרים והדיבור נקרא בשם פרעה ובוודאי גם המכות הכתובים בתורה אצל מצרים הם מתפרשי' לדרכים אחרים שונים בכל עולם ועולם ובכל ע' פני' לפי הפי' וזהו הבטחת השם ב"ה כי יעשה התפלה פירות ברוחניות כנ"ל ובגשמיות כנ"ל וזהו והסיר ה' ממך כל חולי ממש וכל מדוי מצרים הרעים ממש כפשוטן ונתנם בכל שונאי' ואם לא היה כפשוטן מה ברכה היא זו ונתנם בכל שונאי' לכן מדייק הפסוק הרעים ונתנם בכל שונאי' וכו' והבן:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור וכו' נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בספר לקוטי תורה בשם אמת ליעקב הטעם שדן הקב"ה את המצרים על הים במכות כפולות חמש ידות על מה שלקו במצרים דממ"נ אם הם חייבים זאת מעיקרא היה לו לעשות להם מכות אלו בארץ מצרים קודם שיצאו ישראל משם ואם הוא על אשר רדפו פרעה ועמו אחריהם לא יתחייבו כ"כ מכות חמש ידות על מה שלקו במצרים ודי במכה אחת ופירש הרב ז"ל דעשר מכות שלקו בארץ מצרים היו על אשר סירב פרעה ומיאן בדבר ה' ולכן בכל סירוב שלח לו מכה אחת אבל מכות שלקו על הים היו דין ומשפט בעבור שזלזלו בישראל בשעבודם דעל עיקר השעבוד לא יתחייבו כי כך היתה הגזרה ועבדום וענו אותם אך נתחייבו על אשר נהגו בהם מנהג בזיון ביותר בזה השעבוד ואם היה עושה להם זה הדין קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היו נידונים במכות קשות ורבות כאלה עד היות להם כליה מן העולם לגמרי יען כי אדם גדול הרבה שזלזל בקטן ופחות ממנו אין זה נחשב לבזיון ולכן אינו נחשב לו לעון כ"כ אבל אם קטן ופחות יבזה לאדם נכבד וגדול נחשב לו לעון גדול משל לאדם הדיוט שהכהו הפרנס על הלחי וזה שתק כי מה יוכל לדבר הדיוט זה כנגד הפרנס לימים העני הפרנס ונעשה מדלת העם ואותו ההדיוט נתגדל ונתעשר ונעשה פרנס מה עשה המוכה אשר הוכה מקדמת דנא מאותו האיש שהיה פרנס באותו זמן ועתה הנה היא הדיוט הביא את זה לדין לפני ז' טובי העיר לדון אותו איך הרים ידו על הפרנס והכהו לחייבו בזה כדין הדיוט שהכה את הפרנס וחייבוהו הזט"ה על זאת והאיש טען אני לא הכיתי פרנס אלא אני הייתי הפרנס וזה היה הדיוט ואם הפרנס יכה הדיוט אין בזיון למוכה כ"כ לחייב הפרנס ויאמרו הזט"ה אנחנו דנים באשר הוא עתה שזה המוכה שקיבל עליך הוא פרנס ואתה הדיוט ופחות והשומע שומע עתה כך הדיוט שכמותך הכה את הפרנס הזה לכן צריך לדון אותך לפי כבודו של פרנס הזה ולפי פחיתות ערכך עתה וכן עשה השי"ת אם היה דן את המצריים קודם צאת ישראל מארץ מצרים על אשר עשו קלנא ובזיון גדול לישראל בשעבודם לא היו מתחייבים כ"כ בזה כי פרעה ועמו היו באותו זמן אנשים חשובים וישראל היו פחותים אך המתין הקב"ה עד שיצאו ישראל ממצרים שאז קנו להם מעלה וחשיבות גדולה שלא ניתן כזאת לכל אדם משנברא העולם כי היה ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ועמוד אש לילה והיו הולכים ביד רמה עד שאוה"ע היו אומרים עליהם אין אלו כבני אדם אלא כמלאכים והמצריים היו מדולדלים מאד מחמת מים הזדונים שעברו עליהם בעשר מכות והיו ללעג וקלס בכל הארצות לכן עתה לפי גודל ועוצם חשיבות ישראל ולפי דלותם של פרעה ועמו נידונו על בזיונות שעשו לישראל בעונש רב שהוא חמש ידות על אשר לקו בארץ מצרים עד שכלו ואבדו מן העולם לגמרי עכ"ד:

בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת ה' תחת ידו ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלהי העמים וכבר הזכרתי זה פעמים רבות וזה טעם לא מרבבם מכל העמים כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם:

סגלה. פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו וכן וסגול' מלכים:

כי עם קדוש אתה. ואין ראוי שתחלל קדושתך להוליד זרע פסול כאמרו כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב וגו':

כי עם קדוש אתה וגו׳ בך וגו׳. מסביר שני טעמים על מה שחשה התורה לאבד ע״ז בא״י ומדוע לא נצטוו אוה״ע לבער ע״ז בארצם והרי גם המה נצטוו שלא לעבוד ע״ז ומכ״מ אין להם לחוש מה שנמצא ע״ז בארצם ורק ישראל בא״י הוזהרו ע״ז ביותר. ונתן המקרא טעם א׳ כי עם קדוש אתה. ומש״ה אתה עלול שיהא נטפל שמץ ע״ז בך כדרך כל קדושה שדברים טמאים נמשכים אחריה ביותר. ב׳ ובך בחר ה׳ וגו׳. מש״ה חש הקב״ה עליך יותר ממה שחש עליהם ע״כ הזהיר שלא ימצא בארצך דבר המוכשר להכשילך:

כי וגו' בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה. שאין לך קצין שוטר ומושל מכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת השם ותחת ידו ולכך לא תטעה אחר אלקי העמים ועל כן אמר:

כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו'. ר"ל אין ראוי שתתגאל אתה בכל אלו הפחיתיות ואלו השיקוצים בשאר האומות כי כבר נבדלת משאר האומות בזאת התורה הנפלאה ונתקדשת בה ובה נהיית לשם יתעלה לעם סגלה מכל העמים וביאר להם כי לא מפני שהם עם רב בחר בהם השם יתעלה להשענו שבחזקם ינצחו שאר האומות אך הענין הוא בהפך כי ישראל הם המעט מכל העמים אך מאהבת השם יתע' את ישר' ומצד בריתו עם האבו' הוציאם ממצרי' ביד חזקה לקרבם לעבודתו כדי שיהיו ראויים אל הטוב שייעד הש' יתע' לאבותיהם לתת לזרעם:

כי עם קדוש אתה, כבר בארתי (יתרו יט ה') שיש הבדל בין עם קדוש ובין עם סגלה, שסגולה היא דבר החשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיניו מצד שמוצא חן לפניו, ועם קדוש הוא בעת יתקדשו ויתעלו מצד קדושת מעשיהם, ועז"א שאתה עם קדוש מצד קדושת המעשים, וחוץ מזה בחד ה' אלהיך מצד הבחירה להיות לו לעם סגלה, ומצד שני אלה הענינים צריך אתה להתרחק מן העמים עובדי אלילים:

פס'. כי עם קדוש. לא מרובכם. כי מאהבת ה' אתכם. וכן הוא אומר (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה':

ועושה חסד לאלפים. מדת פורענות עד ארבעה דורות, אבל מדת הטובה לאלפים, ולהלן הוא אומר לאלף דור (דברים ז ט).

כי עם קדוש אתה. ואין נכון לך להתחבר במזולזלים ומחוללים ולהתחתן בהם. מה טעם שינו כי? זילא מלתא בך:

כי עם קדוש אתה כו'. אמר הלא אמרתי לך שהוא יתברך יחרים את השבעה גוים מפניך וגם אתה תבער מזבחותם ופסילי אלהיהם והלא תאמר נא ישראל לא ימנע אם בחרת בנו כו' ואם לא בחרת בנו ועדיין אפש' שאם לא נעשה רצונך תחליפנו באומה אחרת ותגעל בנו הלא הוא דבר שלא בכבודך חלילה כי נשמותינו חלק אלוה ממעל והלא נח לישראל שלא נבראו לבא לסכנת חיות נפשותם הקדושות עדי אובד על ידי הבחירה החפשית בידנו כמאמרך שנשמר פן נעבוד ע"ג. ע"כ הנני מודיע כי הן אמת הוא כי עם קדוש אתה לה' אלהיך כי לו אתם חלק אלוה ממעל ולא תתעתדו להחליף באחרת כי הנה בחר ה' כבר בכם ושמא תאמרו הנה סוף סוף אם לה' אנחנו כי חלקי ה' אמרה נפשנו הלא טוב טוב הי' לחלק אלוה ממעל לישאר למעלה בהיכלי מלכו של עולם ולא לשלחה פה בקרב איש חרש מחרשי אדמה בסכנה איבוד ע"י הבחירה. ועוד שאם כ"כ החשיבנו ית' כי לו אנחנו חלק ממנו יגעל ביתר האומת. לז"א על הא' להיות לו לעם סגולה שהוא כי רצה יתברך לצרף את ישראל כצרוף את הכסף עוד יהיו כסגולת מלכים שהיא כסף וזהב מזוקק מכל סיג וזה יהי' לנפש כהתם גלגוליה ושלמות תיקוניה ע"י מעשים הטובים כי אז תעלה אל גדר הקרא סגולה מה שאין כן טרם בואה לעולם. וגם החומר יעלה גם הוא לעתיד כמאמרו ית' ביד מלאכי והיו לי לעם יום אשר אני עושה סגולה כי על ידי מצות ה' שניתני לצרף בהם את ישראל יצטרפו ויתלבנו עד היות הנפש סגולה נתונה באוצר כי מעת סילוקה מהעולם תקרא נתונה באוצר כסגולת מלכים. וגם החומר לע"ל. ועל הב' שמאז היה לו ית' לגעול ביתר גוים ולסלקם לז"א מכל העמים אשר על פני האדמה לומר כי היות ישראל נעשים סגולה הוא נמשך כו' שעל ידם מצרף הוא ית' את ישראל והוא ענין מה שאברהם בירר את הגליות והוא מאמר ר"י בס' הזוהר פרשת יתרו כי מה שבירר אברהם את הגליות הוא שע"י מה שהצרו לישראל ישובו בתשובה ועל כן הוצרך היות אומות העולם עד הסוף עד יום שהנביא דבר והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה. והוא מז"ל על וירד העיט על הפגרים כו' כי העיט הוא דוד שבקש לכלות את כל האומות לגמרי ולא הניחו אברהם כי אם וישב אותם אברם שכונתם הוא שמה שבירר אברהם את הגליות לצרף את ישראל עיכב בית דוד וזה יאמר מכל העמים וש"ת כי אולי לא רבים יהיו כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה נשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לז"א לא מרבכם חשק ה' כו' לומר אינו כמלכי הארץ שמלכותם תלויה ברוב עם כי הוא יתברך לא מרבכם חשק בכם בהפילו גורלות על ע' אומות ועל ישראל בדור הפלגה ויבחר בכם אחרי כן במצרים שהייתם רבים. כי הלא אתם המעט מכל העמים והוא כי הנה כאשר בסנהדרין היו ע"א כן האומות ע"א ועל כן נחלקו האומות במספר ההוא לדעת רז"ל בפרקי דרבי אליעזר שאמרו שהושיב הקב"ה ע' סנהדרין לדון את דור הפלגה ועמו יתברך היו ע"א כן האומות ע"א ועל כן אחרי כן חילקם לע' המלאכים ההם והוא יתברך לקח לו את ישראל וזה יאמר כי אתם המעט ולא אמר מעט לומר הנה הגוים הם ז' עשרות ואותו המעט שהוא האחד על הע' אתם הוא. שבכם נשלמים הע"א ואלו הייתי מביט אל הרבוי למה לא לקחתי א' מהעשרות ההם או כלם כ"א המעט העודף על הע'. אם לא שאין רצוני ברבוי רק בטוב אף כי מעט הכמות יהי'. ושמא תאמרו אם עדיין לא היינו סגולה לפניך כ"א שאמרת שנתעתד להיות סגולה לעתיד א"כ איפה למה חרדת אלינו את כל החרדה ההיא במצרים להוציאנו ביד חזקה ובאותות ובמופתים גדולים ההם. לז"א כי מאהבת ה' כו' לומר שני דברים נצטרפו אחד שייכות אשר לנפשותיכם עמו ית' וזהו כי מאהבת ה' את עמו שהוא על בחי' השווי כי אין האהבה מתהוית רק בין השוים. ב' ומשמרו את השבועה כו'. אך לעתיד צריך מירוק וצירוף עד יהיו סגולה מכל העמים כמדובר באופן שאומר מאהבת ה' אתכם לא בצדקתם הוא כ"א על בחינת הצד השוה שבינו יתברך ובין בנ"י מפאת נפשותם וע"כ הוצרכה שמירת השבועה כאמור:

בך בחר. ולא בזרע פסול, כאמרם ז"ל:

לעם סגלה מכל העמים וגו׳. אוצר שבו נקבצים כל דבר כך בישראל יהיו נקבצים כל גרי הצדק שנמצא בכל העמים ולא יהיו עובדי ה׳ בפ״ע אלא יהיו נכללים בקרב ישראל עם ה׳:

כל חלי, אמרו בזה בהמקבל זו צנה וקשה הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים כדאמר התם גופיה וא"כ איך יאמר עלי' והסיר ה', וי"ל דהאי והסיר ה' הוא שמזהירך אזהרה לשמור עצמך ממנה לומר כי עשה תעשה ויכול תוכל לה, מהרי"ץ. (וכבר תירצו גם בתוס' שם מה שתירצו, ולי אין נראה שום קושיא, דמ"ש הכל בידי שמים הוא ענין לשלוח המכה דע"ז אמרו חוץ מצנים וכו' שלא החזיק בידי עצמו לשולחה אבל בודאי ההסרה בה כשבאה על האדם שפיר הוי בידי שמים ככל אינך, ובטעם העיון יתיישב לך ע"ז סוגיא דהתם):

והי' עקב תשמעון פירש"י מה שאדם דש בעקביו י"ל על ב ענינים או מצות שמקיים בדישת עקב או שעוברין עליהם בדישת עקב והנה בשבת אסור לפסוע פסיעה גסה וכתיב אם תשיב משבת רגלך ושכרו והאכלתיך נחלת יעקב אביך וההיפוך מצוה לרוץ לבהכ"נ ולבית המדרש כי הוא חייך ואורך ימיך ואמרו בגמ' אפי' בשבת ולכאורה סד"א מ"מ חוזרים ונפרעים ממנו חטא חילול שבת ולא יזכה לנחלת יעקב אבינו ע"כ אמר והי' עקב תשמעון שמצוה שדש בעקביו לרוץ לבהמ"ד מקיים אעפ"י שעובר על מצות שבת שדש בעקביו מ"מ ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותך היינו נחלת יעקב אביך ועוד ואהבך בשכר בהמ"ד:

לא מרבכם. כִּפְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ לְפִי שֶׁאֵין אַתֶּם מַגְדִּילִים עַצְמְכֶם כְּשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם טוֹבָה, לְפִיכָךְ חשק … בכם

חשק ה' בכם ויבחר בכם. ולא באחרים:

לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם. לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה' שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו"ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל"ל חשק ויבחר ה' בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם.

לא מרבכם. לא כדי שיתכבד ברב עם:

לא מרבכם כתיב חסר לומר מרבנות שבכם שאתם ממעיטים עצמכם:

כי אתם המעט. לא הספיק מאמר לא מרובכם, שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים תלמוד לומר אתם המעט:

לא מרבכם מכל העמים - אנשי לבב יבינו ויתמהו, וכי משה רבינו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר, שיהיו מרובים מכל האומות שבעולם שהוצרך לאמר לא מרובכם, ועוד שאמר חשק ה' בכם. וכי בשביל שהם מרובים יאהב ה' אותם?! אלא כך פירושו, לפי שאמר למעלה: ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ושמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבע עממים, ובעוצם ידינו נגרש אותם, לא מרובים אתם מכל אותן שבעה עממים - ולא מרובכם חשק ה' בכם - לבער אותם אלא אתם המעט - מכל אותם עממים. אלא - מאהבת ה' אתכם - בשביל שבועתו לאבותיכם ונשל אותם מפניך.

לא מרבכם מכל העמים וגו׳. הוסיף לבאר טעם השני שלא לחשוב מדוע בחר בישראל משום שהם מרובים. ואין הכונה רבוי בכמות דמה״ת נחשוב דבר שכל עין רואה הפכו. וגם מה זה מעלה רבוי עם המוני. אלא משמעות רבוי כ״פ באיכות. שבאומה זו מצוי גדולי הדעת הרבה יותר מבאוה״ע לפי ערך ההמון. וא״כ היתה הדעת נותנת שאין לחוש כ״כ על ישראל שיטעו אחר ע״ז. ועל מה זה הרחיקה התורה אותנו ממנה כ״כ:

לא מרובכם וגו'. כי הי' ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב ברב עם הדרת מלך ויפקוד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואעפ"כ חשק בכם ויבחר אתכם. ופי':

כי אתם המעט. בספרי ספרד הה"א בלא מאריך וכן נמנה במכלול עם מלין שנפל מהן בהיות תחלת התיבה שוא ונפל גם כן המאריך באות השמוש:

לא מרבכם וגו'. אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן – אמרו ונחנו מה (פ' בשלח), לדוד – אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהילים כ״ב:ז׳) ^יגולא כמו באוה"ע שמכיון שעלו לגדולה מיד מרדו בה', כמו נמרוד שאמר הבה נבנה לנו עיר, פרעה אמר מי ה', סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי (מלכים ב י״ח:ל״ה), נבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד), חירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ״ח:ב׳).
וי"ל בטעם הדרשה בכלל דמדייק מ"ש לא מרובכם וגו' דאיך ס"ד שהם עם מרובה מכל העמים דבר שידוע הפכו לכל שהם המעט, וגם אינו מבואר מ"ש כי מאהבת ה' אתכם ולא ביאר סיבת האהבה והול"ל טעם האהבה, וגם ענין החשק שאמר אינו מבואר ברחבה דלפי ענינו הול"ל לא מרובכם בחר ה' בכם, ולכן דריש ענין הרבוי מענין גדולה וכבוד, כמו ורב יעבוד צעיר, וכן גאון ירושלים הרב (ירמיהו י״ג:ט׳) משפטיך תהום רבה וכדומה, ולשון מיעוט דריש מלשון הכנעה וכדמפרש, ובתרגום יונתן תרגם פסוק זה בזה"ל, לא מן בגלל דאתון גיותנין מן כולהון אומיא צבי ה' בכון וכו' אלהן דאתון מכיכי רוחא וענוותנין עכל עממיא, עכ"ל, וכיון לאגדה שלפנינו. .
(חולין פ"ט א')

לא מרבכם, ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, עז"א לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם שאין ה' חפץ ברבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו:

וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י) ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה) שלשה עזים הם ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט) וטעם בכם בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ויפדך רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר (ישעיהו מג ג) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך:

ומדרשו וכו'. דהוקשה, דפשיטא, שאיך יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא חשק בהם בשביל רבויים, והם בודאי מעט, ודבר שהעינים שולטות, ואין צריך לומר זה, אלא פירושו כמו שמפרש, שהם ממעטים עצמם:

לא מרבכם וכו׳ ומדרשו שאין אתם מגדילים וכו׳ הוצרך להביא המדרש לפי שאין הפשט מתיישב כ״כ דפשיטא מהיכא תיתי שתהיה האהבה תלויה בריבוי העם דהיותם רבים או מעטים אינו מעלה ולא מוריד לענין האהבה אלא היותם טובים או רעים:

לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. הרב"ש היה מחבר פרשה זו לפסוק ראשון מפ' עקב כמין חומר וה"ק לא מרובכם וכו' כי מאהבת ה' וכו' וא"ת בלבבך כיון שלא מרובנו חשק בנו כי אם בכח השבועה נעשה כל אוות נפשנו ולמה נעמול לקיים מצותיו לעולם יקיים שבועת האבות. ת"ל וידעת היום כי ה' הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד. שומר כמו ואביו שמר את הדבר כלומר ממתין לשלם מה שנשבע לאבות. לאוהביו לאותם שעושים רצונו לאלף דור כלומר קודם ימתין אלף דורות עד אשר ימצא כשר לקבל זכות הברית והחסד:

לא מרבכם. רשב"ם היה מחבר זה הפסוק ופסוק ראשון דוהיה ומפרש הכי לא מרבכם חשק ה' בכם כי אם מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. וא"ת כיון שלא חשק בנו כי אם מכח תוקף השבועה א"כ למה נטרח לקיים מצותיו לכך כתיב וידעת כי ה' אלהיך הוא אלהי האלהים וגו' שומר הברית ממתין ברית השבועה והחסד עד שימצא אוהביו ושומרי מצותיו לאלף דור כלומר עד אלף דור הוא ממתין עד שימצ' דור כשר שומרי המצות לקבל שכר השבועה אשר נשבע לאבותינו:

לא מרובכם מכל העמים. להתפאר בעם רב:

לא מרבכם מכל העמים שבעה עממים הנזכרים למעלה,

רש"י ד"ה לא מרבכם, ...ומדרשו: לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה וכו'. בימים אלו דיברתי הרבה, גם עם מחותני ר' מאיר ברכפלד שי', על עניין "האידנא" - מי רשאי לומר כן, באלו תנאים וכיוצא בזה - מתבקש לבדוק גם כאן: והאידנא. (פ' ואתחנן תשנ"ה)

כי אתם המעט – הַמְמַעֲטִין עַצְמְכֶם, כְּגוֹן אַבְרָהָם שֶׁאָמַר (בראשית י"ח) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", וּכְגוֹן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "וְנַחְנוּ מָה", לֹא כִנְבוּכַדְנֶאצַּר שֶׁאָמַר (ישעיהו י"ד) "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וְסַנְחֵרִיב (שם ל"ו) שֶׁאָמַר "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת", וְחִירָם שֶׁאָמַר (י"ח כ"ח) "אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי" (חולין פ"ט):

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד"א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה' בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי"ת קמ"ל כי מאהבת ה' אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז"ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה' בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג"כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה', ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה' אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו' ר"ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ"ש (דברים ט ה) לא בצדקתך וגו'.

כי אתם המעט ה' מעט נ''ז משפחות בפרשת פנחס וח' בלוים הרי ס''ה. וכשתצרף עמהם ה' בנות צלפחד יהיו שבעים:

חשק ה׳ בכם ויבחר בכם. בחירה משמעו אפילו מי שמוכרח לקבל לו ריע ובוחר במובחר שמוצא אע״ג שאינו כ״כ טוב בעיניו אך שאינו מוצא טוב ממנו. וכלשון הנביא שמואל א׳ י׳ כ״ד הראיתם אשר בחר בו ה׳ כי אין כמוהו בכל העם. פי׳ אע״ג דלא זהו שראוי למלוכה מצד עצמו כמו שהוכיח סופו אבל מצד בקשת העם וההכרח לעשות מלך ולא נמצא טוב ממנו ע״כ נבחר הוא. אבל חשק משמעו שמצא בו קורת רוח וטוב לעמוד לפניו. וכך חשק הקב״ה בישראל באמת כמבואר בב״ר פ׳ וישלח שלמדנו מהאי קרא שחשק ה׳ בישראל:

חשק. שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפקד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף:

כי אתם וכו׳ הרי כי וכו׳ זה דבר מוסכם לכל הפירושים אף לפי הפשט:

כי מאהבת ה' אתכם. ובשביל כך אתה חייבים לאהוב אותו ולשמור מצותיו:

כי אתם המעט מכולם, אלא כי מאהבת ה׳‎ אתכם.

בר־מצוה של שילה שלמה שי'

כי אתם המעט. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דְּהָא:

כי אתם המעט מכל העמים. נהפוך הוא מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעשים המוכשרים לעבוד את ה׳ בתמימות יותר משאלו נבחרה אומה אחרת להקב״ה וכדאי׳ בביצה דכ״ה ב׳ תנא משמיה דר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. ואלולא מאור של תורה ועמלה היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה׳ משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעינים וזה היה עיקר ע״ז אז כמש״כ בפ׳ שופטים י״ח ט׳ ובכ״מ. ובביאורי על שה״ש הראינו לדעת כ״ז בפסוק שחורה אני ונאוה:

ויבחר בכם. מכל העמים כי הברירה בכל מקום ברירה בין אחרים. ואמר הטעם כי מאהבה בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב צריך לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראוים לכך מכל עם שהם עזים באומות שעומדין בנסיונותיו וחשק בכם בעבור אבותיכם שהגיע עמם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה:

אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" וגו'. פסוק זה מלווה את היהודי במשך כל ימי חייו - מלידתו ועד מותו: כבר בברית המילה של הבן קוראים פסוק זה; כשילד מתחיל לדבר, מלמדים אותו את הפסוק "שמע ישראל" וגו' ("שולחן ערוך" יו"ד רמה, ה); בכל יום בתפילה אנו אומרים "שמע ישראל" וגו' מספר פעמים; בסוף הימים הנוראים, לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים, אנו מקבלים עול מלכות שמים ומכריזים יחד בקול רם "שמע ישראל" וגו'; וגם בסוף ימיו משתדל היהודי לצאת מן העולם כשהפסוק "שמע ישראל" וגו' בפיו.

ויפדך. רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר נתתי כפרך מצרים.

לפי "ספר החינוך" (מצוה תיז) בפסוק זה באה מצוות ייחוד ה', הנמנית בין שש המצוות התמידיות המוזכרות בהקדמה ל"ספר החינוך" ("שש מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות...").

מפורסמים הם דברי הרמ"א הפותח את הסעיף הראשון ב"שולחן ערוך" במילים "'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים" ומפורסמים גם דברי מרן ה"חפץ חיים" ב"באור הלכה" שם שכתב: "הרוצה לקיים 'שויתי' כראוי, יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך (אודות שש המצוות התמידיות), ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם".

מצאנו אם כן מספיק סיבות טובות כדי לייחד את הדיבור על פסוק זה, וכך מגדיר "ספר החינוך" את המצוה - מצוות ייחוד ה' - עליה נצטווינו בפסוק: שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שיתוף, שנאמר "שמע ישראל" וגו', וזה מצוות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פירוש "שמע", כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו - אחד הוא. ע"כ.

הגמרא (ברכות יג ע"ב) דנה בשאלת הכוונה באמירת "קריאת שמע", וכה דבריה: תנו רבנן, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר. (תניא, סומכוס אומר, כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב, ובדלי"ת. אמר רב אשי, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת).

רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא. אמר ליה, כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.

ורש"י שם מבאר: ובדל"ת, ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת, לא משתמע מידי... אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, כדמפרש לקמן. ע"כ. הרי לנו הכוונה הנדרשת באות דל"ת החותמת את הפסוק הראשון של "קריאת שמע" - "שיעשנו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה".

(וראויים לציון דברי רש"י בד"ה עד כאן: פסוק ראשון לבדו, בעוד שתוספות אומרים שם (יג ע"א): עד בכל מאודך, ששני פסוקים אלה מדברים ביחוד ה', באהבתו וביראתו. ע"כ. ובדרך אגב אעיר, מכיוון שאין מקפידים על כך מספיק, שצריך להטעים "ואהבת" מלרע, שהרי זה ציווי, ויש מי שאומר, שהמטעים מלעיל, לא יצא ידי חובה).

ומהי הכוונה שצריך לכוון באמירת הפסוק הראשון "שמע ישראל" וגו'?

הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ב, א) עומד על חשיבות הכוונה, אך לא נדרש לתוכנה, וזו לשונו: הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כיון לבו יצא. ע"כ.

מרן ב"שולחן ערוך" (אורח חיים ס, ה) העתיק את לשון הרמב"ם. ו"מגן אברהם" שם (סק"ד) מפרש: אבל כוונת הלב שישים על לבו, מה שהוא אומר, אין צריך אלא בפסוק ראשון. ע"כ. ועדיין אין הגדרה של הכוונה הדרושה.

ערוך השולחן (או"ח סא, א) מגדיר מהי הכוונה הנדרשת, אך מתייחס ל"קריאת שמע" כולה, ולא רק לפסוק הראשון, וכך הוא כותב: צריך לקרוא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע... ויכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו מלכות שמים למסור גופו ונפשו במסירת נפש על קידוש השם, וזהו ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ע"כ.

לפי בעל "חיי אדם" (כלל כא, ד): קריאת שמע צריך לקרות באימה וביראה וברתת, וצריך להוציא מפיו... וקודם שיקרא, צריך לכוין שרוצה לקרות קריאת שמע כדי לקיים מצות עשה, דקיימא לן דמצוה דאורייתא צריך כוונה לצאת. ע"כ.

וב"משנה ברורה" (סימן ס סקי"א) כתוב בקצרה: ...רק בפסוק ראשון, שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו יתברך. ע"כ.

וההתייחסות המפורטת ביותר שמצאתי היא למרבה הפלא ב"קיצור שולחן ערוך" (יז, ג) שכתב: קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצוות קריאת שמע שציונו הקב"ה. ובאומרו 'שמע ישראל' יכוין את הפירוש: שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ע"כ.

אפשר כמובן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אך איני רוצה להלאות.

והרי שאלותיי, ואדגיש מיד שתשובות אין בידי:

(א) למה הפוסקים לא הביאו את דברי רש"י אודות הכוונה הנדרשת באות דל"ת של "אחד" (המשתמעים מן הגמרא כהלכה)?

(ב) לפסוקנו מנסח רש"י משפט נפלא המבוסס כנראה על שתי אמירות בספרי: ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי עבודת כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם ה'" (צפניה ג, ט), ונאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

והרי כאן שאלה כפולה: מדוע אין רש"י מפרש כך בגמרא, ולהיפך - מדוע אינו מפרש בתורה כפירושו בגמרא? ועוד: ביאורו שבכאן בוודאי היה ראוי להיקבע ככוונה מתאימה לפסוק הראשון של קריאת שמע, אבל אין מי שיציע כך. מדוע? (הערת ר' חזקי פוקס שי': על השאלה הראשונה יש להשיב: דרכו של רש"י ליישב קשיים שמתעוררים בפשוטו של מקרא. בפסוק זה מתקשה הקורא להבין מדוע ישנו איזכור כפול של שמו יתברך, לכאורה מספיק היה לומר: "ה' אלהינו אחד"? על כך משיב רש"י, שיש כאן שני עניינים נפרדים: ה' הוא אלהינו כעת, ולעתיד לבוא יהיה ה' אחד וכל הגויים יכירו בכך. הרחבת משמעות המושג 'אחד' כמורה על שליטתו יתברך על שבעת הרקיעים, על הארץ ועל ארבע רוחות השמיים אינה מיישבת קושי בפשוטו של מקרא, ומובן מדוע אין מקומה בפירוש רש"י על התורה. ובאשר לכוונה הנדרשת באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע, ראה "ערוך השולחן" (או"ח סימן סא, ד) שציטט דברי רש"י על התורה בתור הכוונה הפשוטה שיש לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. ובנוגע לכוונה הנדרשת בשעת אמירת המילה 'אחד' הביא (שם בסעיף ג) את דברי הגמרא ורש"י עליהם).

לחתן בר־המצוה שלנו אני רוצה לומר: תזכה ללמוד תורה הרבה ותזכה לשאול שאלות הרבה, ותדע שלא על כל שאלה תזכה לתשובה מיידית, ולעיתים אפילו לא אחר זמן רב, ודבר זה מעצם מהותו של לימוד תורה הוא. העיקר - להמשיך ללמוד, וסוף התשובה לבוא. (פ' ואתחנן תשנ"ז) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלת הכוונה הנדרשת בפסוק הראשון של קריאת שמע נדרש הרב חנן פורת בגליון "מעט מן האור" שפורסם לפני שנים אחדות (גליון תשס"ד) לקראת שבת פרשת ואתחנן, והרי מעט מן מדבריו: יכול אדם להשמיע את המילים לאזניו, ואף להבין את תכנן, מבלי להקדיש להן תשומת לב ראויה ולהפנים את משמעותן. אך אם עשה כן לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

זהו פשר דברי חכמים: "הקורא את 'שמע', צריך שיכוין את לבו" (ברכות יג ע"ב).

כוונת הלב האמורה כאן, אין פירושה, כוונה לצאת ידי חובת 'מצוות קריאת שמע'. שאלת חובת הכוונה לצאת ידי חובת המצוה, הינה סוגיה נכבדה לעצמה, התלויה ועומדת במחלוקת תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים (ראה שו"ע או"ח ס, ד), ומכל מקום, נוגעת היא לכל המצוות ולא רק לקריאת שמע. אך לעומת זאת מיוחדת היא כוונת הלב הנדרשת לקריאת שמע, ולגביה נפסק לדעת הכל: "הקורא את שמע, ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא 'שמע ישראל', לא יצא ידי חובתו" (שו"ע או"ח ס, ה).

היטיב להבהיר את ההבחנה בין שתי הכוונות, ה'משנה ברורה' שם: "כוונה זו האמורה בכאן [בקריאת שמע], איננו הכוונה האמורה בסעיף ד' (לעניין 'מצוות צריכות כוונה'), דשם הוא הכוונה לצאת ידי חובת מצוה... מה שאין כן כוונה זו [שבקריאת שמע], הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר" וכו'.

אמנם יש לציין כי לדעת רבי עקיבא, נלמדת חובת כוונת הלב בקריאת שמע, מהביטוי הנאמר בהמשך הפרשה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - על לבבך" (ו, ו). ומכאן לדעתו "אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה" (ברכות יג ע"א-ע"ב).

אך הן נפסקה שם הלכה כדעת רבי מאיר, שרק פסוק ראשון של 'שמע ישראל' צריך כוונה, ועל כרחך עליך לומר, שכוונה זו המיוחדת לפסוק הראשון בלבד, מקורה במילה - 'שמע'! התובעת מן האדם לא רק להבין את המילים אלא להפנים אותם בלבו, כדברי הכתוב בישעיה (ו, י): "...ובאזניו ישמע ולבבו יבין...". עיין שם.

דברים שנאמרו בשמחה משפחתית

ספר דברים נקרא לפי דעה אחת במסכת עבודה זרה (כה ע"א) "ספר הישר", בגלל פסוק אחד שנמצא בפרשתנו, פסוק שהלשון 'טוב' באה בו שלוש פעמים: "ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לָך ובאת וירשתָ את הארץ הטֹבה אשר נשבע ה' לאבֹתיך".

רש"י מבאר: "ועשית הישר והטוב - זו פשרה לפנים משורת הדין". דומה שזו גירסה לא נכונה, שכן פשרה אינה לפנים משורת הדין אלא לצד אחד, ואכן יש גירסה "פשרה ולפנים משורת הדין". כך או כך מקורו של רש"י לא ברור.

הרמב"ן קובע כאן עיקר גדול. לדבריו, הציווי על עשיית הישר והטוב הוא הדרכה כללית - עלינו להבין מתוך כל המצוות הנתונות, כיצד לנהוג באותן הסיטואציות שלגביהן אין בתורה דבר.

רש"ר הירש מרחיב ומעמיק רעיון זה ומסיק כאן יסוד חשוב: כיוון שעשיית הטוב והישר נקבעת כאן כנורמה לכל מעשינו, הרי העיקרון הוא להרחיב את המצוות שבין אדם לחבירו, לאמור - עלינו להיות מכוונים במעשינו לא רק על־ידי המשפט־הדין שבתורה, אלא גם על־ידי האידיאה הכללית של ישר וטוב העולה מכלל המצוות. והוא מפרט, לא רק הגינות נדרשת כאן, כלומר שלא להשתמש במשפט כאשר היתרון שעליו אוותר הוא קטן בהרבה ביחס ליתרונו של הזולת, אלא גם 'דינא דבר מצרא' (מי שחלקת אדמתו גובלת עם חלקת אדמה אחרת העומדת למכירה, יש לו זכות קדימה לקניית אותה חלקת אדמה) וגם 'שומא הדר לעולם' (נכסי לווה ששמו בית דין לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב). כלומר הפשרה הופכת לחובה.

ביאורו של הפסוק לפי רש"ר הירש שהטוב בא לתאר את הישר, כלומר אל לך לעשות את הישר אלא בהתחשב בטוב הנעלה. ישר הוא המגיע על פי המשפט, בלי עוולה. הטוב הוא כל תכלית חיובית שקידומה תואם את רצון ה' - על המגיע לך על פי המשפט עליך לוותר למען תכלית טובה, נעלה יותר (הלוקח - בדין בר מצרא, ובעל החוב - בדין שומא, מוותרים על המגיע להם על פי הדין, משום רווחתו של הזולת. ובפשרה מקריב צד אחד מן המגיע על פי הדין - למען השלום).

בפרשת ראה (יב, כח) ישנו ציווי דומה, אלא שהוא נאמר בדרך הפוכה: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך", ועל פי הדרך שבאר רש"ר הירש, הכוונה שם, שהישר יגדיר את הטוב. ועל כן - גם הדבר הטוב כשלעצמו - עשה אותו רק בדרך הישר, שלא תקדש המטרה את האמצעים, שלא תשאף להגיע אל הטוב בדרך שאינה ישרה.

בחרתי בפסוק זה לא רק משום שלוש פעמים 'טוב' שבו. כאשר הקימונו את ביתנו - לא חלמנו שנגיע למקום שהגענו, היינו מיעוט קטן ולא ידענו מה זו משפחה גדולה. הננו חוטאים בכך שאיננו מודים מספיק לקב"ה על השינוי שחל.

היתה לנו התלבטות אמיתית בחינוך בנינו - האם נחנכם אל הישר והטוב, לפי סימני אברהם אבינו ע"ה - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - או בדרך שהיא טובה לקריירה, לקידום. ב"ה הלכנו בדרך הראשונה, והיום מותר לומר, דומה שעלה בידנו.

תפילתנו שיתקיים בכל אחד מבני המשפחה הסיפא של הפסוק - "ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹבה".

חתונה של תמר ויחיאל שי'

אחרי דברי התודה, אבקש לומר מילים מעטות לזוג - צידה לדרך, תרתי משמע, כמובן מפרשת השבוע. אקצר, ובמיוחד במילות הקישור, שהרי עליהן תיתכן ביקורת, ולא על דברי רבותינו שמהם לקוחים הדברים.

פרשתנו פותחת בציווי: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתָם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך".

ושואל "אור החיים" הק': המילה "והיה" - לשם מה? הרי אפשר היה גם בלעדיה "עקב תשמעון... ושמרתם - ושמר ה' אלהיך". בדומה לתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחקתי תלכו - ונתתי גשמיכם בעִתם" וגו'. אלא - אין "והיה" אלא לשון שמחה, וכפי שאמר רב שמואל בר נחמן בפתיחתא לאסתר רבה: כל מקום שנאמר "והיה" - שמחה! ("והיה כעץ שתול על פלגי מים").

מבאר בעל "אור החיים" הק': "והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו. אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצוות ה', בין מצוות לא־תעשה בין מצוות־עשה, עליו אמר שלמה – 'ולשמחה מה זה עושה'". ע"כ.

כלומר השומע את משפטי ה' ומקיימם - ישמח לבו ויגל כבודו, וכל שלא הגיע לזה - אין לו מקום לשמוח.

דומים לזה דברי הגמרא במסכת שבת (ל ע"ב) כאשר היא באה ליישב דברי קהלת הסותרים זה את זה:

ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצוה; "ולשמחה מה זֹה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה.

והנה היום - יום של מצוה הוא לכם. ובמיוחד לך, יחיאל, וכמאמרו הידוע של רבי אליעזר במסכת יבמות (סג ע"א), "אמר רבי אלעזר - כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם. שנאמר: 'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'".

ומצוה של שמחה היא זו, שכן אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי (יבמות סב ע"ב) "כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה" (מלבד מה שהוא שרוי בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חכמה).

וצריך לשמחה זו כדי לקיים דרשתו של רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה זכו - שכינה ביניהן". והרי "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ע"ב).

ושמחה זו שהיא מנת חלקו של המקיים מצוותיו היא עסק טוב, היא משתלמת - היא נושאת ריבית כי כך הבטיחו חכמינו (תנחומא תזריע ה): "אמר הקב"ה: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה".

ברכתנו היא, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בסיפא של הפסוק ובהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך, ואהבך וברכך והרבך".

וגם מה שכתוב לאחר מכן (ח, א) - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירִשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". (פ' עקב תשל"ה)

בשבת ה"שבע ברכות" של מיכל ומתניה שי' (בשנת תשס"ג) אמרתי אותם דברים, ובשבת ה"שבע ברכות" של ליאור וציפי שי' (בשנת תשס"ד) גם הוספתי ברכה מיוחדת: שביתם לא יהיה פחות יפה מזה של יחיאל ותמר שי'.

שוב חזרתי על הדברים בשבת ה"שבע ברכות" של נדב ורויטל שי' (בשנת תשס"ו), ושם פתחתי ואמרתי: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". עלינו להודות לה' מדי יום ביומו על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. יעקב אבינו אומר (בראשית לב, י): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", ואילו אני עברתי לבדי את הים הגדול, אפילו מקל לא היה לי. ומעשה שהיה כך היה:

בשבוע שלאחר קבלתי את אישור־הכניסה לארץ ישראל, בחסדי ה', הכינותי רשימה מדויקת של כל מה שביקשתי לקחת עמי, בהתאם לתקנות שהיו בתוקף. הזמנתי ארגז גדול אצל אחת מחברות־ההובלה שעסקו בכגון דא ותיאמתי מועד עם פקיד המכס שצריך להיות נוכח בשעת אריזת הארגז. שלחו לי איזה גוי זקן שאותו הושבתי בפינת החדר עם עיתון וכמה בקבוקי־בירה, ובמשך שעות האריזה לא הפרעתי אותו, וגם הוא לא הפריע אותי. דבר זה היה חשוב לי, כי רציתי לקחת עמי גם מה שההורים לא יכלו לקחת עמהם, דהיינו הפמוטות, הגביעים, קופסת־הבשמים וכיו"ב, וגם את תכשיטי־הזהב של אמא, אותם עטפתי בצמר גפן והכנסתי בשפופרת משחת־שיניים שפתחתי מקצה (היה איסור חמור על הוצאת "מתכות אצילות" מגרמניה, ואני לא רציתי להשאיר להם דברים אלה). ארזתי את המיטה הטובה שלי (!) עם הפּוּכִים, את כל המצעים, דברים אישיים וכמובן את כל הספרים שהצטברו לי.

הכל עבר בשלום, אך לא הסתיים בשלום. ממש באותם הימים נתפרסמה הוראת השלטונות שרכוש מהגרים חייב להיות מובל באניות גרמניות. התוצאה הייתה שהאניה שהובילה את ארגזי והייתה קרובה לארץ ביום פרוץ המלחמה, פנתה עורף, הגיעה לנמל בסרדיניה, איטליה, ושם הופצץ מאוחר יותר כל הרכוש שאוכסן שם. לא נותר דבר. המשא ומתן בדבר פיצויים נוהל על־ידי ד"ר מוזס, מי שהיה לאחר מכן מבקר־המדינה הראשון, והתמשך שנים לא מעטות. הפיצוי היה - גרושים על כל ק"ג מטען, ומכיוון שכנראה נפלה טעות ועל הניירות שנותרו היה כתוב שהארגז שלי הכיל רכוש במשקל 92 ק"ג, כנראה נטשטשה סיפרה כלשהי, יצאתי מן העסק אפילו לא בשן ועין.

והנה עתה, הייתי ליותר מיורדי מצרים - ולא מארבע אמהות כי אם מאחת והנני מחנה אחד, בלי עין הרע ובלי עין הרע. ועל זה צריך להודות בוקר וערב, בוקר וערב.

וגם על עניינים קטנים צריך להודות. למשל על כך שפרשת השבוע היא עקב ולא תזריע מצורע, ואפשר לומר דבר תורה כבר על המילה הראשונה בפרשה.

אשתדל לקצר, משני טעמים: האחד - דברי חז"ל בשיר השירים רבה (ד, יא): "רבי אלעזר אומר: כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן עריבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן... ריש לקיש אמר: ...ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה...". כמובן איני מתיימר להגיע למדרגה זו, שיהיו דברי ערבים עד כדי כך.

והשני - ממן שתח', שמַתנה כהרגלה שני תנאים - לא להתרגש ולא להאריך.

לא להתרגש - קשה, שהרי צריך להודות לקב"ה, כאמור, אז לפחות לא אאריך.

וכך סיימתי: ברכתנו, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך ואהבך וברכך והרבך".

ואחר כך - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". ובקיצור - חיים של אורה ושמחה.

נישואי מיכאל וחגית שי'

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה - אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו: חֲלָף דתקבלון ית דיניא האלֵין. כלומר יען תשמעון. וכיון שאין ודאות שישמעו וישמרו (ראה רא"ם) מבאר רש"י באופן אחר. לדבריו, בא הכתוב לומר, שאם אפילו את המצוות הקלות, שדרך האדם להיות דש בעקביו - כלומר, שבני אדם רגילים למעט בחשיבותן, וכאילו עוברים עליהן ברגליהם מבלי להשגיח בהן, אם גם אותן ישמעון לשמרן ולקיימן כראוי, אז יזכו לשכר הגדול האמור בהמשך הכתובים - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך". שכר זה, שהקב"ה ינהג עם ישראל במידת החסד, מורה שמידת החסד נטועה בישראל, שכן במידה שאדם מודד מודדים לו (ראה "תורה תמימה" על אתר אות יט). וכך דרשו חז"ל (ירושלמי קידושין פ"ד, ה"א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין וביישנין וגומלי חסדים", והאחרונה, גומלי חסדים, מוסמכת לפסוק זה.

לכאורה רחמנים הם אלו המשתתפים בגורל חבריהם, כואבים את כאבם, פתוחים לזולת ונוטלים חלק בכל הקורה אותו. ביישנים - בהקשר הזה - הם לכאורה ההיפך, הם מתגברים על מצוקותיהם ועל כאבם בכוחות עצמם. ושתי המידות האלה הן תנאי ליכולת להיות גומלי חסדים, שכן מי שגורל הזולת אינו נוגע לו, וזה העוסק וטרוד בצרותיו שלו - כיצד יגמלו חסדים?

אמא הי"ד היתה גומלת חסדים לרוב. סבתא רוז הי"ד נלקחה בידי הרשעים כשעסקה בחסד הגדול ביותר, בהצלת ילדי ישראל.

והסבות של חגית שתח': מצד האם, כך שמעתי, ידעה היטב צדקה וחסד מהם, כאותן האמהות הטובות של הדור הקודם. ואילו על מעשי החסד של סבתא הנשקה שתיבדל לחיים טובים וארוכים אין אני צריך לעדות.

עם ארבע סבתות כאלה לא יקשה עליכם להקים בית של חסד, חסד זה עם זו, וזו עם זה, ועם כל אדם, ואז תתקיים הברכה שבהמשך פתיחת הפרשה - "ואהבך וברכך והִרבך, וברך פרי בטנך" וגו'.

ביתכם יהיה בית שסימני בני אברהם אבינו ע"ה יהיו ניכרים בו, וכך תתנו את חלקכם לבנין עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל סבא. כי "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג). (פ' עקב תשמ"ב)

המסות הגדולות וגו', בפסוק זה ימצאו כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מהבי"ת, וכן בכל פסוקי אותיות של מצרים נעלמה בהם ב' מפני כי ב' פעמים יעשה הקב"ה כזאת דהיינו במצרים ולעתיד, כדכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור:

והי' עקב תשמעון וגו' הסדרה שלפני זה סיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם שיהיו בעיניך בכל יום כאילו היום נצטוית וזה סימן אהבה ואז יהי' שכר מצוה מצוה וגם ע"י אהבת ה' יבין וישכיל טעם וסוד המצוה ויהי' החוקים לו כמשפטים וזה שאמר שאם תעשה המצוה בכל יום ויום כאילו הם חדשים בעיניך ותאהוב ה' אז יהי' עקב היינו השכר כמ"ש הרמב"ן בפירוש עקב ויהי שכר שתשמעון את המשפטים כולם כאחד גם החוקים (תשמרו כמשפטים בהשגת הטעם מחמת אהבת השי"ת לטוב):

וז"ש כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה אשר אני גולה אצלם עד אחרית הימים הם רבים ממני כלומר רבים במעלה בעושר וגדולה ואנחנו גרים ופחותים ועניים על כן איכה אוכל להורישם ר"ל באיזה טענה וכח אחייבם בעונש עצום ורב עד גדר שאורישם לגמרי ואכלם מן העונם כי לפי ערכינו ולפי ערכם לא יתחייבו אלא בעונש קל על בזיון שעשו לנו ולז"א זכר תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים והם המסות הגדולות אשר ראו עיניך על הים שהיו גדולות ביותר שכל מכה היתה של חמש מכות וזהו ה' גדולות מספר חמש גדולות שהמתין הקב"ה ולא עשאם להם אלא עד שיצאתם ממצרים שאז אתם הייתם גדולים מאד והם היו פחותים מאד כן יעשה ה' אלהיך לעת"ל לכל העמים הם העכו"ם אשר אתה ירא מפניהם כי ימתין לדון אותם אחר שיבא מלך המשיח שאז אתם במעלה רבה ועצומה והעכו"ם בתכלית הדנות והפחתות וגבר ישראל:

כי מאהבת ה'. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא – לא מרבכם חשק ה' בכם, אֶלָּא מאהבת ה' אתכם:

ומשמרו. שם הפעל:

כי מאהבת ה' אתכם. בהיותכם זרע אוהביו וחושבי שמו:

כי מאהבת ה׳ אתכם. לא מחמת גדולת דעתם אלא מאהבה שבא כ״פ בלי טעם נגלה לאחר. כ״א התקשרות הרוח כמו שמזדמן האב והבן שלא הכירו זא״ז מעולם ע״פ סיבה ובפגישה מועטת נקשרים באהבה נפרזה. והיינו משום דמזלייהו חזו שרוחם מקושר בתולדה כך אהבת ה׳ לישראל הוא משום שהמה חלק אלוה ממעל. ומשום זה נקראו בנים למקום והקב״ה מכנה עצמו אב. כדכתיב בשירת האזינו הלא הוא אביך. שנית ומשמרו את השבועה וגו׳. עוד טעם שבחר בכם מחמת שכבר נשבע לאבותיכם וגם קיים לעשות פעולות גדולות להוציא מא״מ ושלא תהי׳ נפשכם מסוגלת להיות עבדים. ובזה קנה אתכם ביחוד וכדכתיב בשירת האזינו הלא הוא אביך קנך. אבל בעצם אין גדזלת ישראל מסוגלת יותר להיות עם הנבחר לעבודת ה׳ יותר מכל אומה מעוטי הדעת. ע״כ אחר שנבחרתם הרי אתם נדרשים לשמירה:

ומשמרו את השבועה מחמת שמרו את השבועה. שהמ"ם הזה אין שמושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות רק הוא מ"ם הסבה כאילו אמר מסבת שמרו את השבועה וכמוהו מאין כמוך יי' שפירושו מסבה שאנו רואים שאין כמוך ידענו כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה:

מחמת שמרו את השבועה. שהמ"ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות, רק הוא מ"ם הסיבה:

כי מאהבת ה' אתכם, שאם היה רוצה ברבות עם סגולה היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים שהיתה מלאה כצאן אדם ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשוים ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע להיות לכם לאלהים ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה הגם שפדך מבית עבדים מיד פרעה שתכף בהחל המכות נפסק השעבוד ובכ"ז לא השאיר אתכם במצרים לחבר את עם מצרים אליכם כי אין רצונו ברבוי של פסולת וקליפות רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ותשכון בטת בדד מופרדת מעובדי אלילים:

ומשמרו את השבועה. כלומר, שאין המ"ם משמשת כמו שאר ממי"ן שמשמשין בלשון 'מן', אלא שהיא תשמש לשון מחמת (כ"ה ברא"ם):

ומשמרו את השבעה. מֵחֲמַת שָׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה:

עד אבד הנשארים אב"ד כתיב בגימט' ז' כלומר עד שיאבד ז' עממין הנשארים והנסתרים מפניך:

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים. איתא ע"ז בגמ' (חולין פ"ט.) כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת, לא מרבכם מכל העמים וגו' אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמרו ונחנו מה וכו' אבל העכו"ם אינן כן וכו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב, ובאמת וכי לא ידע אברהם שהוא הגדול שבאבות, וכי לא ידע משה שהוא רבן של הנביאים, אך על זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ח,י"א) חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו, היינו כל העכו"ם בעוה"ז נקראים עשירים לפי שנדמה להם שכוחם ועוצם ידם עשה להם את כל והם חכמים בעיניהם, אבל ישראל נקראים בעולם הזה דלים לפי שמכירין שלה' הארץ ומלואה, והם יבינו זאת בראותם שאומה אחת משופעת בטובה אחת אך טובה אחרת יחסר לה ואומה אחרת הוא להיפך שיש לה הטובה החסרה לאומה הראשונה מזה מבינים ישראל שהכל מהשי"ת, ולכן מדה במדה חושק השי"ת בהם שכל מה שמשפיע להם טובה יתקרא הטובה על שם ישראל שהם סגלו זאת בעבודתם, וזה חידש רבי אליעזר שזה הוא החשק שחושק השי"ת בנו, ולכן איתא עשה אזניך כאפרכסת.

כל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך: הנה אחי הרב החסיד המפורסם הקשה על פסוק כל המחלה וכו': איזה ענין חולי היה במצרים וכי דם היה חולי למצרים או צפרדע ושאר מכות והיה ראוי לומר כל מכה אשר שמתי: אך זה לא קשה ע"פ הקדמה שאמר אא"ז זללה"ה דאין הקב"ה שולח יסורים על האדם אא"כ שולח עליו מקודם חולי מרה שחורה וידוע מאמרם ז"ל פ"ג מיני חולאים תלוים במרה כמנין מחלה. ועד"ז מבואר שפיר ענין מחלה הכתוב בתורה כי זה הוא תחלת כל חולי וכל מכה וסורים כנ"ל אך בכאן דכתיב וכל מדוי מצרים קשה למה מכנה המכוח בלשון מדוה היה צודק יותר לאמר וכל מכות מצרים גם תיבת אשר ידעת נראה מיותר אך נבאר דהנה באמת הוא ענין אחד עם לשון מכה דאיתא ברמז שם מכה שפי' מכה היינו שכל המכות היו נמשכין מן כה שהיא מדה עשירית והיא היתה מכה למצרים כל עשר מכות וידוע ג"כ שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"ד ממכה דם נתעשרו ב"י וע"י מכות חושך נתגלה להם כל המעמוניות של אוצרות מצרם וכן כולם המכות עצמם היו טובות גדולי' ותענוג גדול לישרא' וזהו רמז הפסוק וכל "מדוי אותיות מיוד היינו המכות כולם שהיו נמשכים מיוד שהיא עשירית שהיא כה המרומז בשם מכה כנ"ל: אשר ידעת לשון תענוג היינו שהיה אצלך תענוג גדול וכפי' ההרגש תענוג שלך אתה יודע גודל מדויהם וצערם: וזהו אשר לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך ולך יהיה תענוג גדול והבן:

לאלף דור. וּלְהַלָּן (דברים ה') הוּא אוֹמֵר "לַאֲלָפִים". כָּאן שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל לְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו, הוּא אוֹמֵר לאלף, וּלְהַלָּן שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל לְאֹהֲבַי, הוּא אוֹמֵר לַאֲלָפִים (סוטה ל"א):

וידעת מיציאת מצרים כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ו׳:כ׳) ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דברו ריקם והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו אם כן אין במדותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו (ו) אין להם זכות כלל וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב) אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה או שמא יצאו מהן צדיקים שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי וכל אלו אינם בכלל שונאיוויש במלת אל פניו סוד ברשע וטוב לו והחזיר ושמרת את המצוה וגו' לומר לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה ולחיים:

הוא האלהים. הטעם זה הוא האלהים באמת שיש לו כח והוא נאמן והטעם בעבור השבוע' כי יש נאמן ואין בו כח למלאו' שבועתו ויש בעל כח שאיננו נאמן:

האל הנאמן. קיים על ענין אחד לא ישתנה:

ולשומרי מצותיו לאלף דור. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה לא.) שלעושים מיראה לאלף דור ולעושים מאהבה אלפים כאומרו (שמות כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם כי אין שיעור שוה לאהבה ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים:

וידע כי ה' אלהיך הוא וגו' - כלומר: ושמא תאמרו הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ למה הוצרכנו לשמור מצותיו כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום? על זאת אני משיב לכם, כי אם לא תשמרו מצותיו לא תירשו את הארץ והוא לא יעבור על שבועתו, כי זו היא מדותיו שומר וממתין הברית והחסד שנשבע לאבות לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור, לאותו דור שיהיו - אוהביו ושומרי מצותיו. וזהו שאמר לפנינו ומסיים את דבריו: והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד - לך ישמרנה ולא ימתין עד אלף דור.

וידעת וגו׳. נגד זה שלפי טבע אומה הישראלית להיות להוטים אחר ע״ז ואם כן מי שמתחזק בדעת גבוה להלוך תמים עם ה׳ ראוי לשכר יותר ממי שבטבעו קר ושקט על אמונת אבותיו. ע״כ תדע כי ה׳ אלהיך הוא האלהים. הוא בעצמו שופט כל האדם והוא ית׳ האל הנאמן לשלם שכר לפי קושי העבודה ולפום צערא אגרא וכדתנן שלהי מכות ומה אם הדם כו׳ גזל ועריות שנפשו ש״א מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהם על אחת כו״כ שיזכה לו כו׳:

וידעת. מיציאת מצרים כי ה' הוא האלקים וברא שמים וארץ ועוד נדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דבריו ריקם ושומר הברית והחסד וגו' כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו אל פניו פי' אל פני כל אחד ואחד להאבידו כאשר האביד את מצרים ולא איחר להם. ואע"פ שיש רשע מאריך ברעתו הוא מפני המדה שהזכיר כבר שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. והחזיר:

מצותו. מצותיו ק' והכתיב מצותו חסר יו"ד וכן כתב הרמ"ה ז"ל והאזנת למצותיו חסר וא"ו תניין בין וא"ו קדמאה לתי"ו ומלא יו"ד כתיב וכל לישנא באורייתא דכותא בר מן ג' חסרים יו"ד וסימן ולשמרי מצותו לאלף דור דסוף ואתחנן התשמר מצותו דוזכרת את כל הדרך דוהיה עקב ועשית את מצותו דפ' תניין דהסכת ושמע דכי תבוא לקצת המדפיסים היו כעוללים לא ראו אור המסרה ובחשכה התהלכו ואשמו בזה ובדעשרת הדברות. ושומר תורה אשרהו:

כאן שהוא סמוך. אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה הוא אומר לאלף ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהבי העושין מאהבה ששכרן יותר גדול הוא אומר לאלפים. ויהיה לאוהב האמור פה דבק עם שומר הברית והחסד דלעיל מיניה ולשומרי מצותיו דבק עם לאלף דור שאחריו ולהלן יהיה לאוהבי דבק עם ולעושה חסד לאלפים ולשומרי מצותיו דבק עם ועושה חסד כאילו אמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ועושה חסד לשומרי מצותיו:

וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. וידעת מיציאת מצרים, כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ, ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שהוא נאמן לקיים בריתו לפי שהיכולת בידו. ואמר לאלף דור ולהלן הוא אומר (שמות כ׳:ו׳) ועושה חסד לאלפים לאהבי, אמרו רז"ל כאן בעושין מאהבה כאן בעושין מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. ותדע מזה עוד שהוא משלם לשונאיו לכל אחד משונאיו.

שומר הברית. כבר פי' הקדמונים, כמו ואביו שמר את הדבר, אם הבן הולך בדרכי אביו, הקב"ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור לכן אמר (לקמן י"ב) והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם וגו' ושמר ה' אלהיך לך וגו' כי לא יצטרך לשמור לבניך כיון שאתם ראויים לקבל החסד, הלא תראה ליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם אף שלא היו ראויים לנסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיכם, אבל דורות שלפניהם לא היו ראויים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם, ושמר הברית והחסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם (הגר"א):

האל הנאמן. אמר עולא, מותר לומר הימנותא בבית הכסא, ואע"פ דכתיב האל הנאמן אפילו הכי שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא ^ידמקודם לזה אמר שאסור ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר (שופטים ז') ויקרא לו ה' שלום, ואמר דהימנותא שרי למימר, משום דאע"פ דכתיב האל הנאמן בכ"ז שם גופיה לא אקרי הכי כדמפרש. וכתבו התוס' תימא דשלום נמי מתרגמינן דעביד ליה שלם, וי"ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלם דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א"כ הול"ל ה' שלומו, עכ"ל. ובאר דבריהם דכונתם לומר דמה שתרגם המתרגם דעביד ליה שלם כונתו ליתן טעם למה קרא להקב"ה שלום, אבל אין כונתו לפרש דשלום פירושו דעביד ליה שלום משום דא"כ הו"ל לומר ה' שלומו ואז היה משמע דעושה לו שלום. .
(שבת י' ב')

ולהלן הוא אומר לאלפים כו'. כלומר העושין מיראה לאלף דור והעושים מאהבה אלפים דור. ואע"פ דהכא נמי כתיב לאוהביו לפני לשומרי מצותיו. י"ל דלאוהביו מוסב אדלעיל מיניה אשומר הברית והחסד, ולשומרי קאי אמה דכתיב אחריו. וכן לעיל נמי (ה י) דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו, אף התם י"ל לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה, דהיינו מה שכתוב לפניו לאלפים, ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור, כמו הכא:

וידעת כי יי' הוא האלהים. ר"ל כי השם יתעלה הוא המשגיח בך ומנהיג אותך הוא האלהים במוחלט ר"ל שהוא מנהיג כל הנמצאות:

וידעת, אומר בענין שלום גמול לצדיקים ועונש לרשעים, שידמה לך בראשית ההשקפה שיש עול בהנהגה שלפעמים הצדיקים מעונים ביסורים והרשעים מצליחים, תדע כי ה' אלהיך, המשגיח עליך [ששם אלהים הבא ככנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש] הוא האלהים האל הנאמן, ר"ל שב"ו צריך למהר לשלם שכר או עונש תכף מפני שאם לא יעשהו תיכף יש חשש שאח"כ לא יהיה ביכלתו לעשות פעולתו כי ב"ו כחו מוגבל, או שאח"כ ישתנה רצונו כי ב"ו רצונו משתנה תמיד, לא כן ה' אינו צריך למהר תכף כי אם מצד היכולת הוא האלהים בעל היכולת והכחות כלם ואם מצד הרצון הוא האל הנאמן שרצונו קיים ולא ישתנה, ולא יחליף את אשר הבטיח, וא"כ א"צ למהר הגמול והעונש תיכף, עפ"ז באר מה שמאחר שכר הצדיקים ולפעמים יגיעם צרות בעוה"ז, שזה מפני שהוא שומר הברית והחסד, שגמול בטובת עה"ז נקרא חסד, כי עפ"י דין אין מגיע שכר בעוה"ז, כי שכר הנמשך בטבע מן המע"ט הוא שכר הנפשי לעה"ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה"ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה' בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע"ז המזמור בתהלים (סי' פ"ט) עיי"ש, ושכר עה"ז שהבטיח הקב"ה להאבות וכרת עמם הברית לתת להם ארץ ז' עממין זה קרא ברית וחסד, וה' שומר הברית והחסד שהבטיח לאהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור וכמ"ש במדרש שהקב"ה אמר למשה שאם הייתי נותן לאברהם וליצחק שכר מצותיהם בעה"ז לא הי' בניהם יורשים זכותם וע"כ היו הם גרים בארץ ועי"כ נשמר הברית והחסד הזה לאלף דור ובאו בניהם אחריהם וירשו את הארץ וזכו בטובת עה"ז בזכות אבותיהם:

פס'. וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן לאברהם. שומר הברית. ליצחק. והחסד, ליעקב. וכן הוא אומר (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. לאלף דור, וכן אמר דוד (תהילים ק״ה:ח׳) דבר צוה לאלף דור, דבר שאיין לו הפסק. מלמד שבריתו של אברהם אבינו יהיה לעולם. כימי השמים על הארץ. בשורה והבטחה לישראל שלא יבטלו לעולם. ואומר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים. ללמדך שאין על אלף ואלפים ממש. אלף על רוב חשבון דבר שאין לו סוף. והוא בלשון בני אדם. כענין שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. (בראשית כ״ד:ס׳) אחותנו את היי לאלפי רבבה:

שומרי מצותיו אלו העושין מיראה. דלשון שמירה שייך במצות ל״ת כמו שדרשו גבי שמירה דשבת הואיל ואיתנהו בשמירה איתניהו נמי בזכירה. וזה דבר ברור שהעושה מיראה הוא זהיר מלעבור על מל״ת מיראת העונש אבל אינו כ״כ זריז בקיום מ״ע הואיל וליכא עונש בהו רק בעידן רתחא:

וידעת כי ה' אלהיך. ובכך ששמר הק' שבועותיו לאבותיך, יכול אתה להבין כי הוא האל הנאמן שומר הברית והחסד [וגו] לאלף דור. לאו דווקא, דהא כתי' במקום אחר לאלפים, וכל זמן שהדורות שומרים מצותיו זה אחר זה כל שכן שהוא מוסיף להם אהבתו, כמו ששמר לאברהם אחר כמה דורות:

וידעת כי ה׳‎ אלקיך וגו׳‎ מוסב למעלה מתוך שאתה רואה שהקב״‎ה שמר הבטחתו לאבותינו יכול אחר להבין ולדעת כי הוא הנאמן שמר הברית והחסד וגו'.

וידעת כי ה' כו'. ראוי לשים לב. (א) כי ראש פ' זה בלתי מתייחס אל הקודם. (ב) אומר האל הנאמן כי ה"א הידיעה במלת האל תראה מיותרת והראוי יאמר אל הנאמן. (ג) למה כפל לאוהביו ולשמרי מצותיו כי שומרי מצותיו הן הם אוהביו. (ד) אומר ומשלם לשונאיו לשון רבים ואומר אל פניו לשון יחיד. (ה) אומר לא יאחר לשונאו כו' כי באומר אל פניו ישלם לו מי לא ידע כי לא יאחר לו. (ו) אומר ושמרתם את המצוה כו' איך יתקשר פסוק זה אל הקודם. אך אחר אומר כי עם קדוש אתה כו' ואיך הוא יתב' אוהב צדיקים ועושה טובה לבני בניהם בעבורם. ראה והנה מכשלה א' תחת ידנו אשר נקוץ בה הלא היא כי הלא נגד עינינו צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואיככה נוכל וראינו לכל מראה עינינו משפט מעוקל ולמה לא ייטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם ואת חטאים תרדוף רעה ובמה יודע איפה גודל השגחתו יתב' אם את אשר יבחר ה' הוא הקדוש לא יקריב אליו כל מדת טובו ואת הרשע אשר שנא לא יביא במשפט רוגזו. ע"כ אמר וידעת כלל גדול הלא הוא כי ה' אלהיך שהוא שכאשר יתייחס הוא ית' לה' אלהיך שמדת ה' של רחמים עמך ושיתייחס כינוי אלהותו עליך להקרא אלהיך שהוא בהיותך צדיק וישר אז הוא השם הנזכר הוא האלהים פועל לך דין ומתנהג עמך בתואר אלהים. אך מדתו של חסד שהיא המתייחסת אל תואר אל שהוא היותו ית' משלם שכר טוב מצותיו לעושיהן שהיא תורת חסד כי מי הקדימו וישלם בזה הוא יתברך האל הנאמן לשלם לעה"ב. ושמא תאמר ולמה לא ייטיב לצדיקים השלמים גם פה לפחות פירות מעשיהם ויהי' הקרן קיימת לעולם הבא. לזה אומר שומר הברית כו' לאלף דור והוא כי הוא יתב' שומר הברית והחסד הראוי לעשות לאבות לעשות לבנים כי יחסר מהם וטוב טוב היא לשמור מטוב הראוי לאבות להיטיב לבני ביניהם וכן ארז"ל במקום אחר אלו הי' הקב"ה משלם לאבות פרי מעלליהם מה היו עושים ביניהם בצרתם כאמור משה לפניו יתברך זכור לאברהם וזה גם כן הוא קשר אמיץ אל הקודם באו' ומשמרו את השבועה כו' ששמר החסד הראוי לאבות להיטיב לבניה' וזהו שומר הברית והחסד לאוהביו הם העוסקים בתורת ה' הנקראים אוהביו יתברך כמאמר התנא כל העוסק לשמה זוכה כו' נקרא ריע אהוב אוהב את המקום וכן לשומרי מצותיו הם בעלי מצות. והוא מאמרנו על פסוק מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו והוא כי אשר מתהלך בתומו בלתי מהרהר על יסוריו עם היותו צדיק וישר אשרי בניו אחריו שאכלו בניו פרי מעשיו אשר לא אכל אביהם. כלל הדברים שאל יקיצו בראותם צדיק ורע לו כי טוב לו לסבול ייסורין בעה"ז אפילו שלו שלא יהנה מפירות מעשיו שיועיל בזה לזרעו ושכר יסוריו לו לעה"ב שמור. באופן כי רחמים יחשבו לו. וגם כי תראו רשע וטוב לי אל תקיצו כי הנה ומשלם לשונאיו אל פניו כו' והוא כי הנה הקב"ה מאביד את הרשע המחזיק ברשעו עד יתגלגל ויבא לעולם ג' פעמים אולי יתוקן ואם אז ישוב ויקלקל לגמרי אז יאבידהו וזה יאמר ומשלם לשונאיו הם הג' שבאו בג' פעמים אל פניו להאבידו בפעם הג' כי אז משלם לו כל זכות מעשיו הטובים אשר עשה בעה"ז כדי להאבידו על מעשיו הרעים אחרי אכלו כל זכיותיו וז"א לשונאיו לשון רבים ואומר אל פניו להאבידו לשון יחיד. וש"ת ובמה יודע איפה אם הטוב אשר לרשע הוא להאבידו או הוא דרך נסיון או על זכות הוריו וכיוצא ולא לשלם לו זכיותיו אל פניו להאבידו. לז"א לא יאחר לשונאיו כו' והוא לומר זה הכלל יהי' בידך. כי כאשר לא יאחר לשונאו שבעשותו הטוב לא יאחר הוא יתברך מלהביא לו טובה שלא יאחר לשלם לו אז היא הוראה כי אל פניו ישלם לו. מה שאין כן כאשר יאחר לו כי אז אפשר יהי' על בחינה אחרת. ועל כן אל תשית לבך בעשותך מצות ה' שייטב לך פה כי אולי הטוב אשר תקבל יהי' לשלם לך אל פניך ע"כ טוב לך כי תעסוק בתורה ומצות. שלא ע"מ לקבל פרס רק היום לעשותם כמ"ש ז"ל ומחר לקבל שכרם. או יאמר ענין מז"ל שוב יום א' לפני מיתתך והקשו וכי ידע איניש כמה חיי אלא שוב היום שמא תמות למחר וזה יאמר ושמרת את כל המצות החקים והמשפטים כו' היום לעשותם כי תכוין לקיים את כלם היום ולא תניח קצתם לתקן למחר כי תעשה כל יכולתך. והוא מהטעם האמור כי לא תדע את עתך שמא תמות למחר ולא תוכל לעשותם וע"ד זה תהי' בכל יום ויום משתלם בתשובה ומעשים טובים:

לאהביו. אֵלּוּ הָעוֹשִׂין מֵאַהֲבָה:

שומר הברית והחסד לאוהביו. אין למעלה מהם:

שומר הברית ומשלם לשונאיו. וטעם רשע וטוב לו הוא לשתי סבות האחת הוא זכות אבות. והשנית איזה זכות שנמצא לרשע עצמו בלתי מגיע אל שיזכה בו לחיי עוה"ב ומשלם לו בעולם הזה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו. השכר יהי׳ כפול מחמת הברית שהרי המקיים המצוה כתקנה מקיים גם הברית וגם החסד שהוא מתחסד עם קונו. באשר א״א להזהר מע״ז אם לא מי שמתגבר על טבעו בדעת גבוה להיות שקוע באהבת ה׳. וכמו שהאריך משה רבינו בפ׳ נצבים להזהיר ע״ז לפי העת שהיו עלולים להיות נכשל בע״ז. להתנהג בחסידות אע״ג שאין אדם מישראל מוזהר ע״ז להיות חסיד אבל בשביל שהי׳ לפתח חטא ע״ז רובץ ההכרח להזהר. וע״ז אמר שהקב״ה ישמור גם הברית גם החסד:

לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים כאן שהוא סמוך אצל שומרי מצותיו (העושים מיראה) הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו הוא אומר לאלפים (רש"י מסוטה ספ"ו) לאהביו האמור פה דבוק עם שומר הברית והחסד דלעיל מני', ולשומרי מצותיו דבוק עם לאלף דור שאחריו (רא"ם) אמנם במכילתא (יתרו פרשה ו') איתא אי לאלפים שומע אני מיעוט אלפים שנים ת"ל לאלף דור לאין חקר ואין מספר, ע"כ. וכפי' הראב"ע, לאלף דור טעמו אין קץ והוא לעולם ועד, כי אלף הוא מספר כללי, כדרך ואפו עשר נשים בתנור אחד, וכן שבע כחטאתיכם, וכן אילו חיה אלף שנים פעמים:

לאלף דור. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים, התם כתיב (פ' יתרו) לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי והנא כתיב לאלף דור, והא ה"נ כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו, האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה ^טור"ל כאן סמך אלף דור לשומרי מצותיו והתם סמך אלפים לאוהביו, ועיין בחא"ג. והפי' מאהבה ומיראה ר"ל מאהבת המקום ומיראת המקום שמוראו ואימתו מוטלת עליו, אבל אין הפירוש מאהבת השכר ומיראת העונש, דזו מדה פשוטה היא ולא יתכן שישבח הכתוב בזה. .
(סוטה ל"א א')

האל הנאמן. ר"ל האל נאמן בהבטחתו:

לאלף דור למה נאמר שלא תאמר כיון שלא מרובכם חשק ה׳‎ אתכם כי אם מאהבתו ומשמרו את השבועה מה לנו לעמול לקיים מצותיו הוא זקוק לקיים שבועתו לכך נאמר לאלף דור כלומר ימתין אלף דור קודם, שלא ימצא דור כשר לקבל הברית והחסד עבור האבות שנשבע להם.

ולשמרי מצותיו. אֵלּוּ הָעוֹשִׂין מִיִּרְאָה:

ולשומרי מצותיו. אחריהם. או פירושו אוהביו בלב הם שומרי מצותיו בפה ובפעל:

לאוהביו. היינו המשוקעים באהבת ה׳ כדי להנצל מע״ז:

שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. הנה מה שייעד השם יתע' מהטוב הוא חסד בעת ההוא אך קיומו היעוד הוא כמו חק על השם יעלה והוא יקיים אותו לדורות רבים והנה קרא אהביו הדביקי' בו ומשיגים אותו כפי מה שאפשר ושומרי מצותיו הם מקיימי מצות השם יתע' והנה שמירת מצותיו תביא לאהבה את יי' יתעלה כי יהיו דרך להשגתו יתעלה ואהבתו גם כן סבה לשמיר' מצותי ובאר בזה כי הטוב המסודר לאדם מצד ההשגחה הפרטית ימשך לזרעו אחריו דורות רבים רבים מלמנות וכבר יתבאר כי זה הברית שכרת השם יתעלה עם האבות לא יפר לעולם ולזה אמר שישמרם השם יתעלה תמיד מכליון כמו שקדם או ירצה בזה שהש' יתעלה ממתין הברית והחסד לאוהביו לאלף דור וזה שכבר ייעד זה הטוב לאברהם וקיימו לו אחר זמן ארוך באופן יותר שלם במה שהשלים הש' יתע' זרע ישראל וקרבם לעבודתו ויהיה אמרו שומר הברית והחסד מענין אמרו ואביו שמר את הדבר והנה הבאור הזה הוא נאות בזה המקום לפי מה שאחשוב:

שמר הברית לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר.

לאלף דור. טעה האומר כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב גלגל המזלות כי הנה נמצא' המעל' בשבעים שנה וטעם אלף עד אין קץ:

ולשומרי מצותיו. אלו הנוהגים חסידות במעשה המצות כמו שביארנו בס׳ שמות בשם המכילתא דעשרת הדברות. וגם זה האופן מועיל להנצל מיצרא דע״ז. כמו שאמר דוד המלך ע״ה לא תתן חסידך לראות שחת. וכהא דמנחות דמ״ד דמי שהיה נזהר במצות ציצית נשמר מיצרא דעריות בדרך הפלגה וע׳ מש״כ לעיל ה׳ י׳ ביאור על חסרון יו״ד במלת מצותו. ולר׳ נתן במכילתא שם דמפרש לאוהביו ולשמרי מצותיו בחד גברא מפרש גם כאן מי שמשוקע באהבת ה׳ כדי לשמור מצותיו ולא יכשל בע״ז דלא נכיס אז יצרא:

ומשלם לשנאיו אל פניו. בְּחַיָּיו מְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ הַטּוֹב, כְּדֵי לְהַאֲבִידוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא:

ומשלם לשונאיו. לכל א' משונאיו כמו וצדיקים ככפיר יבטח:

ומשלם לשונאיו וגו'. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד, ואולי כי טעם אומרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו שבזה אין לו תקוה, והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים, אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו:

ומשלם לשונאיו אל פניו - גמול חטאתיו.

ומשלם לשנאיו. הוסיף לומר שלא יאמר אחר שהקב״ה קורא עצמו לאב לישראל בסיבה רוחנית א״כ תהי׳ קשה אבידתנו עליו ואין פחד כ״כ מעונשים ע״ז הוסיף דגם על זה הוא האל הנאמן שמשלם לשונאיו. וענין שונאי ה׳ הוא בשני אופנים. א׳ שאינו רוצה בהשגחת ה׳ ומש״ה עושה להכעיס כדי להרחיקו מעליו כמו שביארנו בפרשת וילך ל״א ט״ז. והשני שקשה עליו זהירת המצות ומיקרי לתיאבון. והיינו דכתיב לשנאיו. שני אופני שונאים:

ומשלם לשונאיו אל פניו בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העול' הבא. דאל"כ קשיא רישא אסיפא כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו דמשמע שאף לשונאיו משלם גמולם הטוב דהא במדותיו ית' הטובות קאי וכתיב להאבידו:

אל פניו. אל פני כל אחד מהם, להאבידו, כאשר האביד המצריים ולא אחר להם. והמדה הזאת שהזכיר אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת שהוא שומר החסד והוא עשה שום טובה שצריך לשלם לו, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ומשלם לשונאיו. רש"י פי' ישלם לרשע בעו"הז גמול טוב לשכר מעשיו הטובים כדי להאבידו מן עו"הב. והרמב"ן אמר ישלם לשונאיו גמול רשעתם להאבידם, כאשר האביד את המצריים, כי תשלום גמול יתכן בין לטוב כמו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בין לרעה כמו למה שלמתם רעה תחת טובה, ולדעתי יתכן לומר אחרי שמצאנו פעל שלם נגזר משם שלום, כמו ושלם נות צדקך (איוב ח׳:ו׳) שפירשוהו ענין הצלחה, כמו השלום לאישך השלום לילד (מלכים ב ד׳:כ״ו), יהיה מענין זה כאן ומשלם לשונאיו (לאֶססט גליקקליך זיין, וואהל געהען), והוא הצלחת הרשעים ושלומם, בין שלום העצמיי, שהם שלמים בגופם מסולקים ממכאובות וחלאים, מסוגלים בבריאות ומזוינים בכחות, בין שלום הביתיי, שהוא שפוי בביתו בבחינת אשתו ובניו ומוסכם עם הנהגת קניניו שיתנהג בו הכל על סדרו, בין שלום המדיני, שיש לו הסכמת בינו ובין שכניו הנוגעים בנחלה:

לשנאיו אל פניו. א"ר יהושע בן לוי, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו ^טזמפרש אל פניו של הקב"ה שדומה לו כמשאו לפניו. ובאור מלת כביכול הוא כמו בר"ת כמו באדם שאתה יכול לומר כן, ר"ל שצייר בהקב"ה בערך שאפשר לומר כן באדם, ועיין רש"י מגילה כ"א ב'. .
(עירובין כ"ב א')

בחייו משלם לו גמולו הטוב כו'. דאל"כ קשיא רישא לסיפא, דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב וכתיב בסיפא להאבידו:

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ר"ל כי הטוב שייעד לשונאיו לא יאחר הגעתו אבל יגיעהו להם תכף להאביד שונאיו במה שיקרה להם מההפסד והכליון אחר הגעת הטוב ההוא להם כמו שקרה לאלו האומות כבר אבדו קודם הגעת הטוב בישראל וגם הטוב ההוא שמור עדין לישראל כי לא הגיע להם כל הטוב שנשבע השם יתע' לאברהם בימי יהושע כי כבר נתן לו השם יתעלה עשר אומות ולא השחית יהושע כי אם קצת השבעה מהם ולזה יתאמת שזה הטוב שמור לישראל לאלף דור וכאשר ישלם הטוב ההוא יסודר הענין בדרך שלא תקרה עוד מלחמה כי אל יהפוך השם יתעלה אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד ובזה יתבאר כי להטיב לישראל היה כשהמתין להם השם יתעלה הברית והחסד לדורות רבים:

ומשלם לשונאיו, ומה שנותן להרשע טוב ושלוה בעה"ז, נותן בזה שני טעמים [א] כמ"ש בעקרים שלפעמים ירשיע כ"כ עד שהדין נותן שינעלו ממנו דרכי התשובה כמ"ש ואני אחזק את לבו, ואם היה מוצא רעות בעה"ז היה חוזר בתשובה לכן נותנים לו שכר מצות שעשה בעה"ז כדי שיקשיח לבו וישאר ברשעו ויאבד וז"ש שמשלם לשונאיו שכר מצות אל פניו ר"ל בעה"ז, כדי להאבידו שלא יחזור בתשובה, וזאת שנית שאם לא היה נותן לו בעוה"ז שכר מצוה שעשה היה מוכרח לשלם לו השכר בעה"ב, ששם השכר רוחני ונצחי, וה' אינו רוצה ששונאיו יהיה להם תקומה בעולם הנצחי, וכמו שבארתי זה בארך בארצות השלום (דרוש ז') עפ"י מ"ש עיי"ש, וכמ"ש בפי' תהלים (סי' עג), וע"כ מקדים לתת לו שכרו בעה"ז שהוא שכר גשמי כלה ונפסד עם הפסד הגויה נושא השכר, וז"ש לא יאחר לשונאו ר"ל אינו רוצה לאחר שכרו אל עולם האחר השני הנצחי וע"כ אל פניו ישלם לו בעוה"ז:

ומשלם לשונאיו. כלו' לאותם שהם שונאים מיד הוא משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאיו הוא כפל מלה לכן ושמרת את החוקים. השע"ך:

מחיים משלם לו וכו'. רצה לומר שאין פירושו שהוא משלם לזרעו להאביד, דיש הרבה רשעים מאריך להם הקב"ה ברשעתן יותר מן הצדיקים, שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב):

פס'. ומשלם לשונאיו אל פניו. בעולמו וכן הוא אומר (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. להאבידו. לעולם הבא. וכן הוא אומר (תהילים צ״ב:ח׳) כפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. לא יאחר לשונאו. כל טוב הצפון לרשע. על פניו ישלם לו. עד שהוא חי כדי שלא יהא לו חלק לעוה״ב. וגם בפשוטו אל פניו ישלם לו גמולו בראשו. וכה״א (איוב י״ג:ט״ו) אך דרכיו אל פניו אוכיח:

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. המפרש שמשלם לו שכר המצות בעוה"ז כדי להאבידו לעוה"ב. נמצא מחזיק ידי רעים שיאמרו רק שלום יהיה בימינו ומה לנו במה שיהיה אחרינו. אלא הכי פירושה ולאותם ששונאים הקב"ה. אל פניו כלומר לאלתר הוא משלם להן בחייו כמעשה ידיהם ומאבדם מיד מן העוה"ז. ולא יאחר לשונאו כפל מלה הוא אבל לשומרי בריתו שומר הברית והחסד. וכן אמר יחזקאל שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו וכו' וכן אמר ישעיה שמעו ותחי נפשכם ותתענג בדשן נפשכם. וא"ת מאחר שהוא ממתין משבועתו לא אשמע למצותיו דשמא ימתין לשלם שכר לאדם אחר. ת"ל ושמרת את החוקים ואת המשפטים ואח"ך והיה עקב תשמעון אז ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד כלומר הקב"ה ישלם לך כמעשיך הטובים ולא ימתין ולא יאחר מלשלם הגמול כי הראשון לשמוע יהיה זריז ונשכר וזהו לך:

ומשלם לשונאיו אל פניו. כלומר לאותם שהם שונאיו מיד משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאו לכן ושמרת את החקים וגו' והיה עקב תשמעון כלומר אם תעשו כן ושמרתם ושמר ה' אלהיך לך מיד את הברית ואת החסד לא ימתין לאלף אלא לך ישלם זה הגמול הטוב כי הראשון לשמוע המצות יהיה זריז ונשכר:

ומשלם לשונאיו. תירג' אונקלו' שמשלם להם טוב שעושים בעולם הזה, כדי לטורדם לעולם הבא. וכן אמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד. ויש לפרש דהכי קאמ' בזכות הצדיקים הוא גומל חסדים לבניהם לאלף דור. אבל חובת הרשעים משלם להם על פניהם ואינו נפרע מבניהם אלא אם כן חוטאים גם הם, דלא ימותו בנים על אבות:

ומשלם לשנאיו אל פניו בחייו נפרע ממנו בעונותיו.

אל פניו. הטעם לעצמו. וי״‎א כמו בפניו בכעסו והטעם כי ישלם לשונאיו בעבור ששנאו האמת:

אל פניו - בחייו לו ולבניו עד דור רביעי, זהו - לא יאחר - או בחייו או עד רבעים, זהו פשוטו וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, שעל החטאים לא יענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אף על פי שחוטאין מאה דורות צדיק אחד תעמוד צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור, שימצא תמים.

אל פניו. של הקב״ה היינו אע״ג שקשה עליו כ״י מכ״מ משלם לו להאבידו בלשון יחיד היינו שונא האחד שהוא להכעיס:

ויש שפירש אל פניו, לעצמו, כמו (שמואל ב י״ז:י״א) ופניך הולכים בקרב.

אל פניו. ת"א בחייהון, ויב"ע בעלמא הדין; ולדעתי מלת פניו כאן הוא לשון פני' והפנאה, מן ויפן פרעה, והטעם, שכר מעשיו הטובים ישולם לו, שיצליחו דרכיו בכל אשר יפנה (ריכטונגען, אונטערנעהמונגען) למלא נפשו בתאוות זמניות וברבוי נכסים, דברים הכלים ונאבדים עם המות (והוא ע"ד הבא ליטמא פותחין לו), כי רק לדברים כאלה הוא פונה כל ימיו, ושפיר נקראו פניו; ועל כוונה זו יתבאר מלת אודנו ישועת פני (תהילים מ״ג:ה׳) כלומר אודה את ה' שהוא המושיע אותי בכל הפניות אשר אני פונה (והמפרשים נדחקו שם בביאורו), לכן ישמש מלת פנים גם על השאלה והבקשה (געזוך), כמו נשאתי פניך (וירא י"ט) שפי' קבלתי מבוקשך, כי פניית הדעת מתחייבת אל הבקשה, כי כל מבקש דבר פונה דעתו ומחשבתו לכל צדדי הענין, ויחפש סבות נכוחות וישרות המורות על יושר הבקשה ושראויה לעשותה למען ייטבו בעיני המתבקש למלא בם רצון המבקש. וכן לסבה זו משותף שם בקשה על השאלה (געזוך, ביטטען) כמו שאלתי ובקשתי, ועל החפוש (זוכען) כמו בקשתי את שאהבה נפשי:

לא יאחר לשנאו. אמר ר' אילא, לשונאיו הוא דלא יאחר, הא לצדיקים גמורים יאחר ^יזעיין בפירש"י בפסוק זה וז"ל ומשלם לשונאיו אל פניו בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא, עכ"ל, וזה נראה כונת דרשה זו דמדייק כפילת הלשון בפסוק זה בענין התשלומין, ודריש שלשונאיו ישלם מיד בעוה"ז, אבל לצדיקים יאחר לשלם בעוה"ז אלא ישלם להם לעוה"ב דזה עיקר כמ"ש היום לעשותם ומחר לקבל שכרם כמבואר בדרשה הבאה. .
(שם שם)

וגמר אומר בלשון יחיד כי ביחיד מדבר הכתוב אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו ל' רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו' פירוש ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו יתחכם ה' עמו באופן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו:

חסלת ואתחנן

אל פניו ישלם לו ואינו נפרע מבניו כשאינם אוחזין מעשיו בידם כדכתיב ביחזקאל הוא לא ימות בעון אביו וגו'.

להאבידו ל. א יאחר לשונאו. י״‎א כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה״‎ז ולא יאחר לתת לו בעוה״‎ב והנכון בעיני שהוא כנגד אוהביו שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו כטעם על שלשים ועל רבעים:

לא יאחר לשונאו. מי שלא הגיע לעונש גדול כ״כ להאבידו. היינו השונא שעושה לתיאבון. מכ״מ לא יאחר להענישו:

ואומרו אל פניו על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי ע''ז פ''ג) שהצדיקים מטעימם ה' סמוך למיתתם מעין עולמם ונפשם שבע' וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פ' ותמאן המלכה ושתי), והוא אומרו לא יאחר לשונאו אל פניו פירוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה:

אל פניו. של הקב״ה:

ישלם לו. דאע״ג שבשעה שאדם מישראל מצטער הקב״ה אומר קלני מראשי כו׳ מכ״מ הוא משלם והדין דין אמת. וע׳ מש״כ בס׳ שמות בפירוש ורב חסד ואמת. ובעירובין דכ״ב מפרשי חז״ל בתשלומי שכר טוב לרשעים בעוה״ז. וג״ז נכון:

לא יהי' בך עקר ועקרה ודרשו חז"ל על לימוד תורה שלא תהי' עקר בתלמידים והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים לא ישים עליך יש לפרש עפ"י מה שפירשו גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב דהיינו מיתת צדיקים ר"ל שבזה ראוי לכולם להרגיש והבטיח ה' שיסיר כל חולי ובכלל מדוי מצרים שיש בכל מיתת הבנים בחיי אבותיהן שבמצרים מתו הבכורים וע"ז הבטיח שלא יהי' הבנים מתים בחיי אבותיהן כן יתן השם יתברך הטוב:

וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם נ"ל בס"ד דהגלות נקרא צרה אך כתיב וממכותיך ארפאיך דהצרה של ישראל שהיא מכתם תתהפך על אויביהם וכל זה יהיה ע"י זכות עסק התורה שנדרשת בשבעים פנים ובזה פרשתי דברי התנא הפוך בה והפוך בה דכולא בה והיינו ע"י התורה תהפך הצרה על עכו"ם גם על ידי התורה תהפוך הטובה של העכו"ם לישראל דכולא בה לכן הצרה שתסתלק מישראל ותהיה לעכו"ם לא תשאר הצרה כמו שהיא אלא נוסף אות ע' שמספרו שבעים כנגד זכות התורה שנדרשת בשבעים פנים ויהיה צירוף צרעה וז"ש וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם שהצרה תהיה צרעה עד אבוד הנשארים הם אוייבים התחתונים שהם גלויים והנסתרים הם אוייבים העליונים שהם הקליפות שהם נסתרים מפניך:

היום לעשותם. וּלְמָחָר, לָעוֹלָם הַבָּא, לִטֹּל שְׂכָרָם (עירובין כ"ב):

ושמרת. הטעם כאשר השם שומר הברית שמור אתה מצותיו:

היום לעשותם. ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה: חסלת פרשת ואתחנן

ושמרת - כמו שפירשתי לך טעמו של דבר.

ושמרת וגו׳. אחר שכן שישראל בטבעו להוט אחר ע״ז עד שהקב״ה הוסיף שמירה בכל האפשר. ע״כ יש לנו לעשות מעשים מועילים לשמירה:

ושמרת את המצוה. לומר לך שתשמור את המצוה והחוקים והמשפטים שלא תהיו משונאיו האובדים ותהיו מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה. ור' אברהם כתב ושמרת וגו' לכך החזיר אותו לומר כמו שהוא שומר הברית כן שמור אתה מצותיו:

לעשותם. מהרו שכחו המדפיסים מעשיהם שהרי מסרו בפרשה זו על פסוק ויקרא משה לעשתם ב' חסרים וב' מלאים וזהו אחד מן המלאים וכן מסר הרמ"ה ז"ל:

היום לעשותם ומחר לעולם הבא ליטול שכרם. שמלת היום דבקה עם לעשות לא עם מצוך דלעיל מיני' כי לא היה הצווי היום:

אשר אנכי מצוך היום לעשותם. דרשו רז"ל, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והכוונה כי העולם הזה זמן המעשה ולא זמן השכר והעולם הבא זמן השכר ולא זמן המעשה, והוא שרמז שלמה ע"ה ואמר (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ירצה לומר כי אחר המיתה אלו רצה לעשות מצוה ולהשלים מה שחסר כאן, או להתעסק בדבר הרשות בחשבונות ושאר עסקי הגוף, אין זה בידו, כי ביום ההוא אבדו עשתונותיו וכלו חשבונותיו, ואין לו באותו זמן מעשה וחשבון כלל ולא דעת וחכמה להוציאה אל הפועל, על כן יש לך לעשות כל הטוב שתוכל בעולם הזה בעוד שיש לך כח ורשות לעשות, זהו שאמר בתחלת הכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, קודם שיחסר לך הזמן עשה כל טוב שתוכל בעוד שאתה בכחך, ומפני זה יתחייב האדם להשתדל במצות בעוה"ז שהוא עולם המעשה ולא עולם הגמול כדי שיטול שכרו בעוה"ב שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה, וכמו שדרשו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן הוא אוכל, ויתחייב כמו כן שיזהר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאינו יודע ערך שכר המצוה אי זו מצוה שכרה מרובה ואי זהו מצוה שכרה קל, והוא שדרשו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ולפיכך יש לו להזהר שלא ישקול המצות לפי הבא במחשבתו, לומר אניח מצוה זו מפני זו, שהרי דרכי המצות בידיעת השכר שלהם נבצרים הם ונשגבים מדעת הבריות ושכלנו יקצר להשיגם ואין אתנו יודע אותם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ה׳:ו׳) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, וכן ראוי לו להשתעשע בהם ושיעשה אותו בשמחה, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהילים קי״ט:י״ד) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך.

היום לעשותם. א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ^יחהענין ולא למחר לעשותם הוא ע"ד שאמרו כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ומ"ש למחר לקבל שכרם הוא ע"פ מ"ש בקדושין מ' ב' שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ובע"ז ג' ב' איתא הלשון ולא היום ליטול שכרם, ולשון זה יותר מכוון להמאמר הנזכר.
והנה כבר כתבנו כ"פ בהמשך החבור דאע"פ דכלל דרשות ודקדוקים כאלה הן אגדות וע"ד רמז ואסמכתא בלבד, בכ"ז בכל מקום שאומר מאי דכתיב או מאי קרא יש לו להדורש איזה דקדוק בלשון הפסוק שקשה לו לפי פשוטו, והוא שמביאו לדרוש ולסמוך דרשתו [ע"ל ר"פ דברים], וכאן כשאומר מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם אינו מבואר מאי קשה ליה בלשון הפסוק.
ונראה דהדיוק הוא מדלא כתיב ושמרת לעשות את וגו' וכתיב לעשותם בסוף, ולכן דריש דקאי גם אמלה היום. [שם שם]

ולמחר לעולם הבא כו'. פי' שמלת היום דבק עם לעשותם, לא עם מצוך דלעיל מיניה, כי לא היה הציווי היום:

ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים וגו'. ר"ל כי הוא ראוי שישמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כי זה יהיה סבה להביא הטוב ולהתמידו לך הנה זה מה שצריך לבאר בזאת הפרשה.

ושמרת את המצוה, עוד נתן טעם אל שני הדברים מה שהצדיקים מעונים בעה"ז והרשעים מצליחים, שאם היה נותן שכר ומעניש תכף בעה"ז לא היה אפשר שיעשו המצות לש"ש כי היו עושים המצות ומונעים א"ע מהעבירות מפני תקות גמול ויראת עונש, ולא היה בחירה כלל כי היו מתיראים לעבור על מצות ה', ולכן עשה ה' שבעה"ז יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן בהפך שעי"כ הם עושים המצות ונשמרים מהעברות לש"ש בלבד, כמ"ש (קהלת ח׳:י״א) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע וכו', וז"ש שעי"כ ושמרת את החקים מצד שאנכי מצוך היום לעשותם לא מצד תקות גמול ויראת עונש רק מצד שכן צוה ה', ועז"א היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם, ר"ל היום בעה"ז לא תקוה שכר החוקים והמצוה ועליך רק לעשותם ולא היום לקבל שכרם רק למחר לקבל שכרם בעה"ב:

היום לעשותם. ולא היום ליטול שכרם, ד"לעשותם" קאי א"היום" (כ"ה ברא"ם):

פס'. ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אלא לעתיד לבוא. תנן התם הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

היום לעשותם ולמחר וכו׳. ליכא למימר דהכרחו משום דהטעם התביר שבא במלת מצוך מפסיק הענין שלא נדרוש שהוא דבוק עם אשר אנכי מצוך היום וע״כ צריך לפ׳ היום לעשותם ומאי קמ״ל פשיטא אלא ע״כ לדיוקא שהרי לעיל בפ׳ שמע נמי דכתיב אשר אנכי מצוך היום ואיכא נמי התם טעם תביר במלת מצוך ואפ״ה דרשי׳ בכל יום יהיו בעיניך וכו׳ כמ״ש רש״י שם וא״כ ה״נ הו״לל כן אלא נראה משום יתורא דלעשותם דהוה סגי למכתב אשר אנכי מצוך היום ופשיטא דהצווי הוא לעשותם א״ו לדרש׳ אתא היום לעשותן ולמחר ליטול שכרן:

ושמרתם את המצוה כנגד שהוא שומר הברית והחסד. שלימא סידרא דפרשת ואתחנן

היום לעשותם - באגדת ילמדנו בענין כי מי גוי גדול - אמר רבי אושעיא: מי כאומה זאת שיודעת אופי של אלהיה, יודעים מה הוא מבקש מהם והם עושים יודעים היאך הוא מחבבן וכו'. פירש הערוך אופי דעתו. תוספת בשוחר טוב פרשת למנצח בנגינות. אמר רבי זעירי: אדם יש לו בן בית פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה, שנייה על הכסא, שלישית על ספסל, רביעית אומר: כמה פלוני דוחק עלי ומטריחני. אבל הקב"ה כל ישראל דוחקין אותו בתפלה והוא שומע ושמח, לכך נאמר: מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו. א"ר יצחק בשם ר' יהודה: עבודת כוכבים נראית קרובה שנאמר: ישאהו על כתף יסבלוהו והיא רחוקה - לבסוף אף יצעק אליו ולא יענה. אבל הקב"ה נראה רחוק כמה דאת אמר: מן הארץ עד לרקיע חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע וכו' ואדם נכנס לבית הכנסת ולוחש והקב"ה שומע תפלתו, הה"ד: בכל קראנו אליו. בילמדנו פרשת אם שמר תשמרון. רמ"ח תיבות יש בק"ש שמשמרת רמ"ח איברים. ועוד בילמדנו ובפסיקתא דשור או כשב משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה נטלוה ועמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראו אותה באימה ברתת ובזיע. כך אמר הקב"ה לישראל קריאת שמע פרוזדוגמא שלי. וכן בפסיקתא דבחודש השלישי: אל יהיו דברי אגדה של תורה בעיניך כפרוזדוגמא ישנה. פירש הערוך פרוזדוגמא אגרת.

ושמרת את המצוה. היינו לעסוק במצות. ובעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי כדאיתא בסוטה די״ד:

ואת החקים ואת המשפטים וגו׳. היינו עסק התורה ואין לך שמירה גדולה ממנו וכדאיתא בביצה וכנ״ל. וידוע מאמרם קדושין ד״ל ב׳ בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין. ועוד ביארנו בס׳ בראשית כ״ו ה׳ ע״פ כמה מאמרים:

לעשותם. על המצוה משמעו עשיה ממש בזמנם. ועל החקים ומשפטים משמעו להעמידם על תקונם וביאור הלכה. וזהו עיקר הדרוש שחפץ משה רבינו בשם ה׳ להשריש אהבת שקידת התורה. וכמה הוא נחוץ מכמה טעמים:

והסיר ה' ממך כל חולי אחז"ל זה עין רע וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך וק' פשיטא שלא ישים עלינו מחלה מצרים ועוד כבר הבטיח שאפי' עין הרע יסיר ממנו מכש"כ שלא ישים מדוי מצרים ועוד מה רצה בונתנם בכל שונאיך אבל במדרש וכן בפיוט מפרש דכל עשר מכות של פרעה הי' מדה כנגד מדה נגד מה שעשו כיוצא בזה לישראל וכן יהי' לע"ל דם ואש ותמרות עשן אלא לפ"ז ח"ו תחלה צריכים ישראל להתיסר מהאומות כיוצא באלו המכות כדי שיתחייבו הם אח"כ במדוי מצרים ע"כ הבטיח כל מדוי מצרים לא ישימם בך שלא ישלטו האומות עליך לשעבדך כמו ששיעבדו בך המצרים ואפ"ה אתנם בכל שונאיך אמנם הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא ובמה יתחייבו האומות באותן מדוי כיון שלא שלטו בנו י"ל ע"י מחשבתן ועין רעה שלהם עלינו אותו יחשב להם כאלו עשה בפועל כפירש"י בפסוק ארמי אובד אבי (על שבקש ואוה"ע הקב"ה דן גם כן על מחשבה רעה כאלו עשאו בפועל עיין תוספות סוף פר"ק דקידושין דף ל"ט ע"ב) וע"כ הקדים והסיר ה' ממך כל חולי זה עין רע שיבטל מחשבות שונאינו ויפר כל עצתם וכל מדוי מצרים אשר הם חושבים עלינו לשעבד בנו כמו המצריים לא ישים עלינו ומ"מ ונתנם בכל שונאיך לענוש על מחשבה רעה כאלו עשו:

לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא נ"ג בס"ד דידוע שעובדי ע"ז טוענים אחרי רבים להטות והם רבים במספר והתשובה לזה גם לפי דבריהם שהם רבים הנה קי"ל רוב וקרוב הולך אחר הקרוב והקב"ה קרוב אלינו כי השרה שכינתו בקרבינו וכתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו וז"ש כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וכו' ואמר אח"ז לא תערוץ מפניהם בעבור טענת רבים כי ה' אלהיך בקרביך דייקא ואין לך קרוב ממנו והדין הוא רוב וקרוב הולך אחר הקרוב גם אמר בקרביך כי אותיות ישראל במילואם יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד הקרב של האותיות הם מספר צו כמנין אל הוי"ה שהוא המאיר בעשיה ועיקר הקליפות הם בעשיה ושם אל הוי"ה מכרית אותם ולז"א כי ה' אלהיך בקרביך דייקא והוא המכרית אותם שהוא אל גדול ונורא:

והיה עקב תשמעון. אִם הַמִּצְווֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תשמעון.

טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) וכתב רש"י (רש"י על דברים ז׳:י״ב) אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך השם הבטחתו והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב) יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס) וכן גדול הדור ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח ראש בשמים (שיר השירים ד יד) וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ז׳:י״ב) תרגם חלף כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא) עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה (דברים ט״ו:י׳) בסבתו מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג) וכן על דעתי כל לשון עקיבה גלגול וסבוב עקוב הלב (ירמיהו יז ט) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו) ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י יט) ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי היפך העקוב מישור וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו) יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בספרי (ברכה ב) מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף וכן לשונם (ב"ק קיג) באים עליו בעקיפין בסבות וגלגולין כמו עקיבין ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ) והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (דברים כ״א:כ״א) וכל ישראל ישמעו ויראו ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה כמו שנאמר (דברים י״ט:י״ג) לא תחוס עינך ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים כמו שאמר (דברים א׳:י״ז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ואמר בנביא השקר (דברים י״ח:כ״ב) לא תגור ממנו והזכיר כל אלה במסית (דברים י״ג:ט׳) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו ויזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו ולא תחוס עינך מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים ולא תכסה שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו:

עקב. כמו לעולם עקב שכר באחרונה וטעם הפסוק הראשון שומר הברית ששמר ברית אברהם ואתם אם תהיו מאוהביו ישמור עוד הברית ואם היית מאוהביו ואהבך וברכך והרבך זה פירוש הברית והחסד:

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.

והיה עקב לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פי' בסוף. עק''ב תיבות יש ביו''ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים:

והיה עקב תשמעון וגו'. צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ''ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ''ו ג') אם בחקותי, ורבותינו ז''ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש.

ושמר ה' לך - כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות ואם לא תשמור המצות לא ישמור לך אלא לדור אחר.

והיה עקב תשמעון. הנה המלך צוה את כל אלה כדי שתזכו שישמור לכם הברית והחסד וזה שאתם תשמרו היום לעשותם מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד:

והיה עקב תשמעון וגו׳. עוד משה רבינו מדבר בתחלת ביאתם לא״י. כאשר יבואר בענין וביחוד ממקרא ט״ז ואילך. והפסיק בסדרא בפ״ע. מחמת שאזהרות שעד כה לא היו נוהגות אלא בביאה ראשונה לארץ. ואפילו מה שנוהגים תמיד כמו ולא תתחתן בם כלל משה רבינו כאן משום והשמידך מהר שאינו אלא בשעה זו כמש״כ. אבל פרשה זו יש לנו ללמוד ממנה להתנהג תמיד אפילו בעת שאין אנחנו בישוב א״י מש״ה נקבעה בתורה סדרא בפ״ע וכיב״ז בפ׳ וארא ובפ׳ נצבים יע״ש:

ושמר ה' אלהיך לך את הברית: כשתהיו אתם לו לעם, הוא ישמור בריתו, ויהיה לכם לאלהים עוזר ומושיע בכל עת, שאם לא תעשו אתם לאת שלכם לא יהיה גם הוא לכם לאלהים על הענין הזה, אבל יענישכם כחטאתיכם אע"פ שלא יפר את בריתו עמכם לנטוש אתכם לגמרי.

והיה עקב תשמעון. פירש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקיבו תשמעון וכו'. ולפי זה צריך לפרש שהפסוק מדבר בשני דברים והיה עקב תשמעון מצות הקלות ואת המשפטים תשמעון גם כן. והרמב"ן כתב לפירש"י אולי מזהיר במשפטים קלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים פירשו כי עקב הוא שכר באחרית וכן בשמר' עקב רב ופי' הפסוק והיה באחרית תשמעון המשפטים ישמור לך השם הברית והחסד כי בלשון הקודש קורא להתחלת כל דבר בלשון ראש וכך קורא לאחרית כל דבר בלשון עקב כי הלשון תופס דמיונו באדם והראש בו תחלה והעקב אחרית. ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סביב נגזר מוהי' העקוב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב ופי' הפסוק והיה סיבת שומעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו. והזהיר במשפטים כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהם כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנא' בהם וכל ישראל ישמעו וייראו. ועוד הוצרך להזכיר בהם כי רבים ירחמו מלדון הנדון אחר שכבר נעשית העבירה כמו שאומר לא תגורו מפני איש. והזכיר כל אלה במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו לא תחוס עינך עליו לה תחמול ולא תכסה מזהיר לא חשמע אליו מפני הטעאתו לא תחוס מפני הרחמנות שירחמו רכי הלב על הנדונים ולא תכסה עליו שלא תשתוק בעבור תוקפו ויראת בני משפחתו:

עקב. פתוחה:

והיה עקב תשמעון אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר יי' וגומר ישמר לך הבטחתו. הוסיף מלת אם על עקב גם פירש עקב עקב הרגל גם אמר אם המצות במקום אם המשפטים האומרים בפרשה גם חסר הוי"ו של ושמר ואמר ישמור גם אמר הבטחתו במקום הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שבזולתם לא יתוקן המקרא הזה כי בזולת מלת אם יהיה פירוש המקרא הזה והיה תשמעון ושמר אין טעם לו ואם יהיה פירוש עקב כשאר עקב שבמקרא שפירושו יען כאילו אמר והיה יען תשמעון ושמר ולא יצטריך אז לתוספת מלת אם אבל לא תפול מלת יען רק על הדברים הודאיים שהם העוברים או העתידים להיות בהכרח אבל בשמירת המצות לעתיד שהוא מסופק שמא לא ישמרום לא תפול עליהם מלת יען לפיכך פיר' עקב האומר פה מעניין עקב הרגל המורה על קלות הדבר שהמנהג לדוש אותו בעקבו ותחסר מלת אם בהכרח הפירוש אם המצות הקלות תשמעון ואמ' ומפני שמלת ושמר הוא הנשוא מזה המאמר ולא יפול בו וי"ו החבור חסר הוי"ו וכתב ישמור במקום ושמר ואמר אם המצות הקלות ולא אם המשפטי' הקלים כלשון הכתוב מפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל הנקראות משפטי יי' אמת לא המשפטים הנאמרים על דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה שפירושו הנזכרים פה ואמר הבטתתו במקום את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שאין טעם לומר שישמור לך השבועה שנשבע להם אלא שישמור לך ההבטחה שנשבע עליה להם או ישמור את הברית בלתי מלת לך והנה פירוש המקרא הזה כפירוש את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע שחסר הוי"ו של ובשמו והוסיף מלת אם על את יי' אלהיך תירא כאילו אמר אם את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד אז בשמו תשבע ומה שפירש ושמר ישמור ולא אמר שהוי"ו הזה נוסף כמו שאמר בפרש' צו גבי והנותר ממנו יאכל הוא מפני שהוי"ו שם אינו משרת אלא לחבור וכאשר לא יפול שם חבור יחביר שיהיה נוסיף בהכרח אבל פה שהוא פועל והוא משרת לשני ענינים לחבור ולהפוך העבר עתיד וכאשר לא יפול בו חבור ישאר הוי"ו בעבור הפוך העבר לעתיד אינו נוסף. והרמב"ן ז"ל כתב טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר יי' אלהיך לך ישמר לך הבטחתו והכתוב מזכיר המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם וכבר השיבונו על אמרו טעם עקב כמו בעבור כמו עקב אשר שמע גם השיבונו על טענתו שטען והכתוב מזכיר המשפטים שפירושו ואיך כתב רש"י אם המצות הקלות גם טעננו עליו שלא יתכן לפרש המשפטים פה על דיני ממונו' שהרי לא הוזכרו פה כלל ואיך יתכן לכתוב המשפטים האלה המורה על הנזכרים פה.

עקב תשמעון. לשון זה נלקה בחסר ויתר לבעלי הלשון, כי לדעתם חסר מלת אשר, וכמו שהוסיפו אונקלס ויב"ע די תקבלון, ובמלת תשמעון הנו"ן נוספת בסוף תיבותא, ולדעתי אות נו"ן שבתשמעון יורה שהוא כעין תואר (כמ"ש ביתרו באת המעשה אשר יעשון) ור"ל תכונת השמיעה, שטבע לבכם יהיה נטוי אל שמיעת התורה והמצוה, ויהיה מלת עקב סמוך לתשמעון, וטעמו שכר שמיעתכם (ערפאלג איירעס געהאָרכענס), ולכוונה זו אמר אח"ז ושמרתם ועשיתם, כמבואר למעלה בואתחנן פ' ושמרתם ועשיתם:

ואת החסד. תניא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנים ביישנים, גומלי חסדים, גומלי חסדים מניין, דכתיב ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ^יטוענין יתר שתי המדות מבואר בס"פ יתרו ובפ' ראה (י"ג י"ח), וצ"ע בהדרשה שבכאן, דהא פשטות הענין מורה שהקב"ה יתנהג עם ישראל במדת החסד, ואיפה מרומז כאן שמדת החסד נטועה בישראל, ואולי הכונה ע"פ מ"ש בסוטה ט' ב' במדה שאדם מודד מודדין לו כנודע, ומדהתנהג הקב"ה עמם במדת החסד מבואר שגם הם בעלי חסד, ובבבלי יבמות ע"ט א' יליף שישראל הם בעלי חסד ממ"ד באברהם (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ועיין מש"כ שם.
ומה שנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה כיון שאין בו סימני אומה זו, וע"פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכים בעוד שהם עשו עמהם חסד בתחלה שהחיום וכמבואר ענינם בשמואל ב' כ"א. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)

והיה עקב. כי תאמר פרש"י לשון דלמ' הוא וכו' ולא יתכן לפרשו באחת מן שאר הלשונות של כי שלא יפול עליו שוב לא תירא מהם עכ"ל. כבר כתבתי בפרשת וירא שמושי ד' לשונות של כי. הרף ממני ואשמידם כבר פירש"י פתרונו בפרשת תשא גבי ועתה הניחה לי וז"ל כבר פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם עכ"ל:

אם המצות הקלות כו'. רצונו לתרץ, מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות, כמו באברהם דכתיב (בראשית כו ה) עקב אשר שמע בקולי וגו', והתם קאי אדבר שהוא ודאי, דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו, אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו, והא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועל זה פי' דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו', כלומר שאינן חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול. לכך נקט רש"י נמי אם המצות קלות, ר"ל דלאו ודאי הוא. ומפני שפירש משפטים פה הן המצות בכלל, לא דיני ממונות בייחוד, כי לא הוזכרו פה, ואיך יאמר האלה. לכן החליף המשפטים במצות. [רא"ם]: אי נמי דקשה לי', דהי' לו לומר והיה אם תשמעון את המשפטים, כמו שכתוב בפר' כי תבא (להלן כח א) והי' אם שמוע תשמע, והי' אם לא תשמע (שם טו). אלא להכי כתיב עקב, ר"ל המצות הקלות וכו':

והיה עקב. רוצה לומר בשכר שמיעתכם משפטי התורה וקיימם אותם ימתין לכם הש' יתעלה הברית והחסד אשר נשבע לאבותיכם כדי שיהיה שמו לכם אל העת היותר נאות כמו שקדם בסוף פרשת ואתחנן ואולם עתה יתן לכם ארץ שבעה עממים כמו שזכר אחר זה וכמו שקדם פעמי' רבות:

והיה עקב, אמנם באר שיש הבדל בזה בין החלק שנקרא משפטים ובין חלקי המצות שנקראו בשם חוקים ומצות, והוא עפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (פ"א דפאה) וז"ל: וענין מ"ש אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב כי המצות כולן נחלקים בתחלה על ב' חלקים, החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפלין ושבת ועבודת כוכבים, והחלק הב' במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם לקצתם כגון אזהרה על הגנבה והאונאה והנקימה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חברו ושלא נסית אדם להזיק לחברו ולא יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות לכל. וכשיעשה אדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליהן לעוה"ב כמו שנבאר בפ' חלק, וכשיעשה אדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה בעוה"ב לפי שעשה המצות, וימצא גם טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו וכו', עפ"ז יאמר שעל חלקי המצות שנקראים בשם מצוה או חוקה אין מגיע לך שכר בעה"ז כפי טבע המצוה בעצמה ואני מצוך על כלם בין על המצוה ובין על החוקים ובין על המשפטים שתשמרו היום לעשותם ר"ל שלא ע"מ לקבל שכר בעה"ז, ובכ"ז יש חילוק ביניהם שעל חלק המשפטים שהם המצות שבין אדם לחברו, שאלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, תקבלו בהכרח גם שכר עה"ז כי זה רצוף בטבע המשפטים עצמם אם תעשם שלא מפני שהשכל מחייבם רק מפני שצוה ה' אותם אז והיה עקב תשמעון את המשפטים, ר"ל השכר בעבור שתשמעו אותם ר"ל שלא תעשום מפני שהשכל מחייבם רק מפני ששמעתם מה' שצוה אותם ובעבור ושמרתם ועשיתם אותם ר"ל שמירה במצות ל"ת ועשיה במ"ע, בזה יגיע לך שכר בעוה"ז, ואמר מלת עקב שמציין הסבה המסבבת את הדבר, שפעל עקב בא ג"כ על הסבוב שמזה בא ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח׳:י״ג) דהיינו המחנה המזומנה לסבב את האויב, וכן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ׳:ד׳) כמו שתראה בפירושי שם, ר"ל ששכר עה"ז הוא מסובב מן המשפטים שהם סבה טבעיית אליו, וע"כ אחר שהמשפטים מחייבים שכר עה"ז ע"כ ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שירושת הארץ שהוא החסד ר"ל שכר עה"ז שנשבע לאבותיך ולא נתן זאת להם עצמם רק הם הורישו זה לבניהם, כמ"ש שומר הברית והחסד לאלף דור, תקבל אתה את החסד הזה להאריך ימים על הארץ, שזה מגיע לך ע"י המשפטים:

והיה עקב תשמעון. פירש"י מצות שאדם דש בעקביו כלו' מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני:

והיה עקב תשמעון וגו'. מה כתיב למעלה ומשלם לשנאיו וגו' ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. אפשר במ"ש הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בדרשות פ' שמיני דכיון דקבלנו התורה ע"י סרסור משם נמשך דלא זכינו לתורה כדחזי וגם קיום המצות לא עלה בידינו אבל לעתיד לבא שנזכה לשמוע התורה מפיו יתברך כדכתיב וכל בניך למודי ה' אז תתקיים בנו התורה וקיום המצות כהוגן ולא נחטא ע"ש בספרו הבהיר באריכות. ואפשר לזה כוונת משה רבינו ע"ה שאמר ומשלם לשנאיו וגו' כלומר כי הן בעון שכיחי פוקרים ועוברי עבירה אי לזאת פקח עיניך ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים. ומה שאמרתי ומשלם לשנאיו וגו' ואני מזהיר ושמרת וגו' היינו אשר אנכי מצוך וגו' שקבלתם ע"י ולא מפי ה' ועל כן ימצא מי שעובר עבירות ושייך ומשלם לשנאיו וגו' ומש"ה ראה הפקדתיך על החוקים והמשפטים דיש מצות שנראות כחקים וג"כ שכיחי עוברים על התורה דכיון דקבלתם ע"י סרסור מזה נמשך דלא נתקיימו תורה ומצות כתקנן ואיכא עוברי רצונו ית'. אמנם והיה עקב בסוף תלמדו מפי הקב"ה כביכול והחקים נעשו המשפטים האלה דכיון דלומדים מהקב"ה ישיגו טעם המצות ובמקום חקים ומשפטים נעשה הכל משפטים ואז יתקיימו בהם המצות לבלתי תחטאו וזהו ושמרתם ועשיתם ודאי ואז ושמר ה"א וגו'. וכבר פירשו המפרשים פסוק והסיר ה' ממך כל חולי על זמן המשיח כמ"ש במקום אחר. ואפשר דבתיבות והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה רמז מ"ש בתשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' תקל"ב) כשהצדיק נפטר מן העולם בא מלאך ומזכיר לו כל מה שלמד לשמה ע"ש וז"ש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן. והת"ת שלמדתם והיה עקב בסוף בפטירתם תשמעון את המשפטים שיבא מלאך וילמדכם. וכבר נודע דבענין רמז רומז בתיבות. וכל הפסוק לגופיה ולכמה דרכי פרד"ס ויש דוגמא במדרשים. א"נ רמז דמה שלא הבין בחייו אם זוכה מלמדין אותו בג"ע כמשז"ל וזה רמז והיה עקב בסוף בג"ע תשמעון תבינו את המשפטים. ובמדרש והיה עקב תשמעון הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם והביאוהו המפרשים ולדרכם פנו. ואפשר בתירוץ מהר"ם לדין חלה שלש ועבד שלש יוצא בשש ובשכיר אם נאנס אין לו אלא לפי מלאכתו אשר עשה דשאני עבד עברי דבתחילה קבל שכרו משא"כ השכיר אין משתלם אלא לבסוף ובזה פירשתי מאז"ל דר' אבהו אחזיאו ליה תליסר נהרי דאפרסמא דכיא אמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי דר' אבהו הוה פלח בי קיסר והיה מוכרח לאבד איזה ימים לשחר פני מלך ושרים והיה בטל מתורה והיה סובר דאותם ימים אשר במעד"ר יעדרו"ן כדין שכיר וכשראה נהרים יאורי"ם רחבי ידים הבין כי ישלם גם על אותם ימים וז"ש ואני אמרתי לריק יגעתי עם הרשות אכן משפטי את ה' מדת רחמים ופעולתי מה שסגלתי תורה ומצות את אלהי. והכא לעיל קאמר אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשותם ש"מ דוקא המעשה למחר לקבל שכרם אבל אם נאנס אינו דין ונותן טעם והיה עקב שהשכר בסוף וז"ש מה רב טובך אשר צפנת בסוף והוא מצד החסד פעלת לחוסים בך אף שלא עשו נגד בני אדם דהדין דשכיר אין לו אלא על מלאכתו לפי ששכרו בסוף וכמ"ש והיה עקב אלא שממדת טובו ניתן אף מה שאין מן הדין. ורבינו אפרים כתב והיה עקב תשמעון ס"ת הבן וא"ש לפי מ"ש והיה עקב ענוה דעי"ז יכוין אל האמת כמ"ש על בית הלל וזה רמז הבן דע"י הענוה דכתיב והיה עקב יהיה לו בינה ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא:

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה' אלהיך לך יש בזה ספקות:
הספק הא' הוא איך אמר שבשכר המצות ישמור הברית והחסד שנשבע לאבותיך שהשבועה שנשבע לאבות ראוי לקיימה ולא בשכר המשפטים והמצות שישמעו:
הספק הב' אליבא דמאן דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא הנה כאן אמר הפך והיה עקב ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך:
הספק הג' למה אמר לשון עקב והיה ראוי לומר למען תשמעו את המשפטים ושמר וגומר. והתשובה בשנקשה קודם מה שהקשו חז"ל בי' דברות אמר ועושה חסד לאלפים שלשני אלפים דורות יעשה זכות אבות ובכאן אמר לאלף דור ותירצו כאן בעושים מאהבה כאן בעושים מיראה בזה הפסוק סמך שומר המצות שהוא מיראה לאלף דור ובי' דברות סמך אוהביו לאלפים שאמר לאלפים לאוהביו ויתכן שפי' הפסוק הוא שומר הברית והחסד פי' זכות האב אם בנו אינו כדאי אינו נותן לו הקב"ה וכן לבן בנו וכן ממתין אלף דור אם כולם רשעים עד שיבא צדיק אחד ובזה הותר הספק שעשו חז"ל שמה שאמר עושה חסד לאלפים הכוונה שלאלפי דורות יפרע זכות האב כאמרם מדה טובה יתירה על מדת פורענות אחת על חמש מאות שזו לד' דורות וזו לאלפים שאמר במדה טובה עושה חסד לאלפים ובמדת פורענות ד' דורות שנאמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים אבל מ"ש כאן שומר הברית והחסד לאלף דור הוא ענין אחר שממתין הקב"ה אפילו עד אלף דור איש אחד שיהיה ראוי לקבל זכות אבות ולז"א כאן שומר הברית מלשון ואביו שמר את הדבר ושם אמר עושה חסד. ובזה הפי' הותר ספק חז"ל ובזה עצמו הותר הספק הראשון שכוונת הפסוק שומר הברית לאלף דור כמו שאמרתי ולז"א והיה עקב פי' אם אתה תהיה צדיק לא ימתין הקב"ה אלף דור ולא דור אחר אלא לך יהיה הברית והחסד ולא ישמור לאלף דור אלא השמירה יהיה לך או נאמר שפי' ושמר ה' אלהיך לך הוא אם תשמור המשפטים והמצות יעשה הקב"ה סגולה לך מברית אבות שלא יוציאנו בהוצאה אלא יעשה כמי שעושה סגולה במלכים ובשכר שתשמור המצות אהבך וברכך והרבך. ולספק הב' והג' נראה שמה שאמר לשון עקב לפי שהעקב הוא ברגל שאדם דש בו וכאלו הוא הפחות שבאברים לז"א המעט שיתן לך בשביל שתשמעון המשפטים והמצות הוא ושמר ה' ואהבך וברך פרי בטנך ואלו הם פירות המצות אבל הקרן שהוא העיקר והנכבד מהכל יהיה שמור לך לעולם הבא וא"כ לא יקשה זה הפסוק למי שאמר שכר מצוות בהאי עלמא ליכא ואמר ברוך תהיה מכל העמים לפי שישראל יאמרו זה שהקב"ה נותן לנו בשכר המצות או פירותיהן ג"כ אומות העולם יש להם שפע רב פרי הבטן דגן תירוש ויצהר לזה אמר ברוך תהיה מכל העמים ולפי שהשבע לעשיר יחליאנו חלאים רעים לכן סמך לזה והסיר ה' ממך כל חולי ועוד שאומות העולם אוכלים לחם בשר ופירות ואתה אכלת את כל העמים ולפי שבשלל העמים ימצאו פסל ומסכה זהב וכסף אמר ולא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך:

פרשת עקב לשון הרמב״ן והיה עקב טעם עקב בעבור וכו׳ עיין לעיל פ׳ תולדות:

אם המצות קלות כו'. פירוש, דהוי למכתב 'עקב אשר תשמעון', כמו "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כו, ה), כי אצל "עקב" שייך לשון "אשר". והא דכתיב בהך פרשה (להלן ח, כ) "עקב לא תשמעון", אין ראוי לכתוב 'עקב אשר לא תשמעון', שהיה משמע שכך הוא בודאי, שכך משמע לשון "אשר", כדכתיב בפרשת ראה (להלן יא, כז) "את הברכה אשר תשמעו", ואצל הקללה (שם שם כח) לא כתיב "אשר", מוכח מזה כי לשון "אשר" משמע יותר ודאי. אבל גבי ברכה שייך בו "אשר". וראיה לזה, שהתרגום מוסיף (כאן) מלת 'די', והוא כמו "אשר". אי נמי, דדייק דלא הוי למכתב כלל "עקב", דהא כתיב (ויקרא כו, ג) "אם בחוקותי", וכיוצא בזה הרבה, ולא נאמר לשון "עקב", אלא לדרשה אתא. ואף על גב דכתיב "את המשפטים", ואין המשפטים מצות קלות (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, דאין מצוה חמורה בתורה שאין לה דקדוקי מצוה, ואפילו שבת שהיא חמורה מאד, יש בה דקדוקי מצוה, והם קלות:
אך קשיא, כי דרש זה רחוק מאוד מפשוטו, ואין דרך רש"י להביא אותו בפירושו. ויראה, דהכא מוכח לפי פשוטו שהכתוב מדבר מן מצות קלות, דאם לא כן – "והיה עקב" למה לי, לכתוב 'והיה אם המשפטים תשמעון', כדכתיב (שם) "אם בחוקותי תלכו", על כרחך הכתוב רצה לומר שאפילו דבר שנראה לכם שאין בו שכר כל כך – תקבלו שכר גדול עליו, כאילו אמר שדבר זה יהיה שבשביל דבר קטן יהיה לכם שכר גדול, ולכך כתיב "והיה עקב", שלשון "עקב" הוא שכר. והשתא קשיא באיזה מקום נזכר בכתוב מצות קלות, קאמר דנרמז גם כן דבר זה בלשון "עקב", מצות קלות שהאדם דש בעקב – יהיה לכם שכר גדול. והשתא כיון שקרא בלאו הכי מוכח שמדבר במצות קלות, נוכל שפיר לפרש לשון "עקב" המצות שהאדם דש בעקביו, כיון דמוכח דקרא איירי בקלות בלאו הכי:

כתוב אך טוב לישראל אלהים לברי לבב: (תהילים ע״ג:א׳) כל מקום שנאמר אך מיעוט. אמר אסף המשורר אך טוב לישראל אלהים. כלומר ואפי' בזמן שהוא יושב עליהם בדין לפי שנאמר אלהים זו מדת הדין שמביא עליהן יסורין ומתבררין ומצטרפין ומתלבנים (חוכים) לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. אמר להם משה לישראל אברהם אבינו לא שבחו הקב״ה אלא בעקב השמיעה שנאמר (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כך אתם והיה עקב תשמעון. ושמר ה' אלהיך לך את הברית זו בריתו של אברהם אבינו. ואת החסד זו חסדו של יעקב שנאמר (שם ל״ב) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. אשר נשבע לאבותיך. זה יצחק שנא' (שם כ״ב) ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. למדנו שהיסורין מביאין את האדם לחיי העולם הבא. מה כתוב למעלה מן פרשה זו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. משל לרופא שבא לראות את החולה ראה בו סימני מיתה. אמר לו כל מה שאתה רוצה אכול ושתה לפי שאין רפואה לחליך. כך הרשעים אין להם תקנה וכל מה שהם רוצים עושין בעוה״ז. וכן אסף אומר (תהילים ע״ג:ה׳-ו׳) בעמל אנוש אינימו ועם אדם לא ינוגעו לכן ענקתמו גאוה. ואיוב אמר (איוב כ״א:ט׳) בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, וכל העניה כולה בשלות רשעים וביסודי הצדיקים לכך נאמר אך טוב לישראל אלהים. תנן התם ר' ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים, לברי לבב. יכול לכל ת״ל לברי לבב. (תהילים ע״ג:א׳-ב׳) ואני כמעט נטיו רגלי כשראיתי שלותם של רשעים כמעט נטיו רגלי מן הדרך עד שהבנתי כי לא לטובתם הקב״ה נותן להם שכר בעולם הזה. כי אין היצובות למותם ובריא אולם. (שם) (ג) אין מאחר צביונם ורצונם בעולם הזה משלם להם שכרם כדי לטרדן מן העולם הבא. מלמד שהכתובים דברו אחר תורת משה כדרך שאמר משה (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. כך אמר אסף כי אין חרצובות למותם וכשם שאמר משה והיה עקב תשמעון כך אמר אסף אך טוב לישראל אלהים. ד״א והיה עקב תשמעון. זה שאמר דוד (תהלים קיט) הבינני ואשמרה תורתיך ואצרנה עקב, ד״א והיה עקב תשמעון. דקדוקי המצות.האי דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (שם מט) עון עקבי יסובני עונות שאדם דש בעוה״ז מביאין אותו ליום הדין לפיכך צריך אדם להיות זהיר בדקדוקי המצות:

והיה עקב תשמעון.
ספרי פיסקא לז: והיה עקב וכו׳, כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וכו׳ אלא בנה הנאה ואח״כ בנה הכעור שפסולתו של ראשון חביב [נותן, — גירסת הגר״א] בשני.
ועיין בירושלמי יומא פ״ג גבי שני של פילוסין ע״ש, ובהך דיומא דף ל״ט ע״א גבי סגן בימין, ובהך דיבמות דף ל״ט גבי חליצת גדול וכ״מ בזה.

פירש״י ז״ל והיה עקב וכו׳ אם המצות קלות וכו׳. הקו׳ מבוארת מי הכריחו לרבינו ז״ל להוציא הל׳ ממשמעותו דעקב ר״ל בעבור וכדמתרגמינן חלף וכדכתיב בפרשת תולדות עקב אשר שמע אברהם וכולי והתם לא פירש״י מידי וכבר הרמב״ן ז״ל טען כן על רש״י ומה שתירץ הרא״ם ז״ל כי לא יתכן לשון בעבור רק על הדברים הודאיים שהם העוברים או העתידים להיות בהכרח אבל בשמירת המצות לעתיד שהוא מסופק לא שייך כן ע״ש לא ידענא מנ״ל להרב הך כללא ותו דהרי בפרשה זו עצמה מצינו עקב לא תשמעון בקול ה׳ אלהיכם והתם נמי הוא לעתיד והוא מסופק דשמא יהיו צדיקים ואפ״ה כתיב עקב ולא פי׳ בו רש״י מידי וממילא ק׳ נמי על מ״ש הרב דבק טוב שדיוקו והכרחו דרש״י דהך קרא לא דמי לההוא דאברהם דכתיב אשר והכא לא כתיב אשר דהא בקרא דכתיבנא איתיה בלא מלת אשר ומיהו י״ל דהתם נמי הוי פירושו כדהכא אם לא ישמעו המצות קלות וכו׳ ורש״י לא הוצרך לפ׳ דסמך על מ״ש כאן בראש הפרשה. אך לעד״נ שדיוקו של רש״י דכוליה הך קרא אי לא נפרש הכי הוא יתור נפיש דהא סליק מקרא דלעיל ושמרת את המצות ואת החקים ואת המשפטים וכו׳ ומה זו דהדר וכתב והיה עקב תשמעון את המשפטים מה בא להוסיף לא היל״ל אלא והיה עקב תעשון כן ושמר וכו׳ לכך הוכרח לפ׳ ע״פ המדרש שבא להוסיף זהירות זה להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה:

והיה עקב וגו'. כבר כתבתי במ"א שהתורה שבכתב עקר נתינתה לעם ישראל בכללותם, ומזה השכר והעונש הוא הראוי לכל הקהל, ר"ל גופני, ועל עקר זה ראיתי כתוב בפי' על הרמב"ן בס' מאור ושמש דל"ד וז"ל ולפי שהיה לבעל דין לחלוק ממה שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו בהאי עלמא היה לנו לתרץ כי במצות כל ישראל או רובם יש שכר בעו"הז כמשמעות הכתוב והיה אם שמוע וגו', אבל במצוה שהיחיד עושה אותה שכר בהאי עלמא ליכא ע"כ ואנו נאמר שאין עקר החלוק במצוה הנוגעת לצבור או ליחיד מצד עצמה, רק מצד היחיד או הצבור בבחינת היותם צבור או יחיד כי בישראל, אומה כללית גם אישים פרטים, ובכל מה שנוגע לאומה שעליה נכתבה תורה שבכתב לא יתכן ליעד השארות ושכר רוחניים כי אין לאומה נפש נבדלת וקיימת כמו שיש לאיש הפרטי ואין מציאות האומה רק בעו"הז, על כן באו השכר והעונש מיועדים לחיים הזמניים דוקא, ויותר ממה שהבאתי מפי' רמב"ן קלע אל מטרת האמת ר' אברהם אבן עזרא פ' ואתחנן ד"ה בכל הדרך וז"ל ועוד יאריכון ימים עם הכלל באדמה, ועם היחיד בעולם הבא.

והיה עקב תשמעון. פירש"י מצות שאדם דש בעקביו כלו' מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד ממצות חמורות שבתורה איני ירא שאני קיימתים אבל מצות קלות שאדם דש בעקביו אני מתיירא אולי מפני שהיא קלה בזיתיה ולא חששתי לקיימה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה וכן כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כלו' פן תהיה שוקל למצות ששכרן מרובה ותעשה אותם ותניח הקלות לכן הם מטולטלים שבילי התורה ולא תדע מתן שכרן משל למלך שהיה לו פרדס והכניס שם פועלים לנטעו ולא גילה להם שכר נטיעה ובאי זו נטיעה יתן שכר מרובה שאלו גילה להם היו הכל רצים לנטיעות ששכרן מרובה ונוטעין אותן ונמצאת מלאכת הפרדס מקצת קיימ' ומקצתה בטלה כך המצות אלו גילה הקב"ה שכרן היו מקצתן בטלות ותני ר' שמעון בן יוחאי שתי מצות גילה הקב"ה שכרן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שלוח הקן וכבוד אב ואם ושתיהן שכרן שוה אריכות ימים בשתיהן להראות לעולם כי יש מצוה שנראית קלה בעיני אדם ומתן שכרה מרובה וזהו והיה עקב תשמעון שאפי' המצות הקלות תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם וכן אמר דוד בשמרם עקב רב. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומיהו יש תמהין וכי יש מצות שאדם דש בעקביו י"ל כגון שלוח הקן דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך ודרשינן פרט למזומן נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד:

והיה עקב. אלעיל קאי, דקאמ' מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבו' [וגו'] הו' [ה'] את' בכח גדול וביד חזקה, אע"פ שלא נתן עליהם עול מצותיו ועכשיו שעול מצותיו עליהם עקב תשמעון אותם ושמרתם ועשיתם [אותם], ושמר ה' [אלהיך] לך את הברית ואת החסד:

והיה עקב תשמעון בשביל שתשמעון את המשפטים וגו'. ושמר ה׳‎ לך את הברית ואת החסד וגו'. שלדור כשר הוא שומר הבטחת חסד האבות כמו שפי׳‎ למעלה. ואם לא תשמור מצותיו לא ישמור לך החסד אלא לדור אחר כשר ישמרנו.

והיה עקב. מה כתיב למעלה לא מרובכם וכו׳ לא מפני שאתם מקיימים המצות וכו׳ אלא בזכות שאתם ממעטין עצמכם וכו׳ עד כאן לשון מדרש ר׳ תנחומא עיין שם באורך. ויש לדקדק אמאי לא דרש זה לעיל בפרשת ואתחנן בפסוק לא מרובכם. ואמאי המתין לדורשו בפרשתנו פרשת והיה עקב. ואפשר דרוצה לדרוש פרשת והיה עקב בזה. ודריש עקב שאתה ממעטין עצמכם כעקב שהוא סוף. וגם כתיב עקב ענוה. וז״ש והיה עקב בעבור שאתם ענוים דין גרמ״א וסב״ת עשויה תשמעון את המשפטים האלה ונתן לכם התורה בעבור הענוה. ואפשר לרמוז במ״ש המשפטים האלה כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בפסוק לשפוט את הארץ ר״ת לאה כי ממנה המשפט עכ״ד וזה רמז המשפטים האלה. האלה אותיות ה׳ לאה כי ממנה המשפט. ואפשר לקשר והיה עקב דרומז לענוה כמו שאמרנו ולכן זכו את המשפטים בחינת ה׳ לאה וידוע דלאה נקראת ענוה כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בסוד עקב ענוה ואמרו רז״ל מה שעשתה ענוה וכו׳ ובזה אתי שפיר. ואפשר זה טעם מ״ש בב״ר פרשת ויחי דרוב הסנהדרין היו משבט יהודה כי הוא בן לאה כי בחינת לאה ממנה המשפט. וכן לוי בן לאה כתיב בו יורו משפטיך ליעקב. ואמרו רז״ל לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר דשניהם בני לאה. וז״ש דהלכה כבית הלל מפני שהם ענוים דהמשפט בלאה הנקראת ענוה ודוק כי קצרתי:

והיה עקב את המצות הקלות שאדם דש בעקביו וכו' קשה מנא לו דבר זה ולמה לא פירשו כפשוטו לשון בשביל כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי וי"ל משום שנאמר למעלה ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וכו' ומן הדין הל"ל בכאן והיה עקב תשמעון אותם כי היכי דלהוי קאי אכולהו כלומר המצוה וחקים ומשפטים ואז הייתי מפרש מלת עקב כמו בשביל ועכשיו שהחזיר המשפטים בלבד משמע שאינו מוסב אלא המשפטים ולא המצוה וחקים הכתוב למעלה ולכך פי' רש"י המצות הקלות שאדם דש בעקביו דהיינו משפטים שכולן מצות קלות ואין בהם חמורות כמו בחקים ומצות עוד י"ל שלכך פי' רש"י כך לפי שנאמר אח"כ ושמר לך את הברית וכו' שפירושו ישמור לך הבטחתו שהבטיח לאבות וזה דבר זר שאם ישמעו מצותיו מה צורך להזכיר להן ברית אבות והבטחה שהבטיח אותם הרי בלא זה הם ראויין לקבל שכר טוב לכך פי' עקב המצות קלות שאדם דש בעקביו שאין זכות קיומם כדי לקבל עליהם שכר גדול ישמור להם הבטחת האבות. עוד י"ל דמשום דכתיב אח"כ ואהבך שהוא שכר גדול שאין למעלה ממנו לכך פי' רש"י עקב המצוות הקלות וכו' כלומ' כשתדקדקו במצות דקדוק גדול ולא תניחו אחד מהן עד שאפי' הקלות שאדם דש בעקביו ואינו מקפיד עליהם תשמעון אז תזכו לשכר גדול של ואהבך הכתוב אח"כ:

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם. מפני שישראל אמרו ושמענו ועשינו לכן אמר עקב תשמעון. זה לימוד התורה. ושמרתם. זו המשנה לחזור ולשנות תמיד. ועשיתם. זה המעשה. כי בתחילה צריך לשמוע ואח״כ לחזור תמיד לבלתי ישכח ואח״כ לעשות כל דבר בעתו. מצות בפסח וסוכה ולולב ואתרוג בסוכות וכיוצא:

"והיה עקב תשמעון" וגו'. ראה "אור החיים" הק' על אתר: ...ויתבאר על דרך אומרם ז"ל, אין והיה אלא שמחה וכו'. וכך הוא גם מעיר להלן (יא, יג) "והיה אם שמֹע תשמעו" וגו', אך לא כן להלן (ח, יט) "והיה אם שכֹחַ תשכח", וזה מובן שלא שייך כאן לשון שמחה. לא בדקתי, אם יש הערה משל חז"ל בעוד כק"ס פעמים שצורה זו מופיעה בחומש. (פ' עקב תשס"ג)

ושמר ה' וגו'. יִשְׁמֹר לְךָ הַבְטָחָתוֹ (עי' תנחומא):

וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מט ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם יט יב) מה רב טובך (שם לא כ) זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.

המשפטים פ''א כפולה שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין. תשמעון ושמרתם ועשיתם. ג' כנגד מקרא משנה תלמוד. ושמר ה' אלהיך לך. אם עקב תשמעון ישמור לך הברית שנא' באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וגו':

את המשפטים. כי במשפט יעמיד ארץ:

תשמעון בנו״ן הנוסף להקטין דג״ז לא בכל ישראל שהרי המה עוסקים במלחמה אלא שיהיו אנשים קבועים לת״ת כמש״כ להלן פ׳ ברכה עה״פ שמח זבולון וגו׳:

עקב תשמעון. טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי, והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב, ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת וכן גדול הדבר ראש העם והמשובח בו ראש בשמים וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה, ואונקלס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם מסובבת ומוקפת, יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו מלשון וגללו את האבן. וכן על דעתי כל לשון עקובה גלגול וסבוב עיקום הלב ויעקבני זה פעמים ויהוא עשה בעקבה ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור, וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמר בספרי מימינו אש דת למו כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף, וכן לשונם באים עליו בעקפין בסבות וגלגולין כמו עקיבים ששתי אותיות אלה שוות להן, (הרמב"ן) ויש להוסיף בטעם הנחת שם עקב על השכר, שהוא מן ולא יעקבם (איוב ל"ז) לשון איחור ועיכוב בדברי רבותינו, כי יחליפו הקו"ף בכ"ף מן תכשיטין יאמרו מתקשט, מן יכרסמנה חזיר מיער, יאמר קרסמוה נמלים, ולפי ששכר המצוה איננו מיד בעה"ז רק שמור וצפון לחיי עו"הב, הנה להתאחרותו והתעכבו עד זמן הבא, לכן יקרא עקב, ולזה אמר בשנואי ה' לא יאחר לשונאי', לפי שאינם זוכים לעו"הב ומקבלים שכר מעשיהם הטובים מיד בעו"הז, הפך העקב והתאחרות לאהובי ה' (ועיין מ"ש בס"פ וירא בענין עקב על השכר) כמאמרם (עירובין כ"ב) לשונאו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים גמורים, ומטעם זה הונח שם עקב על השטן והיצ"ה המתנגד לאדם מהשגת תכלית הנרצה לה' (הינדערער) ע"ז אמר (תהילים י״ט:י״ב) בשמרם עקב רב. ר"ל נזהרתי מאד לשמור מצותיו ית' כי הם שומרים אותי מלהלכד ברשת המעכב הגדול שבאדם מלהשיג אמתות דרכי ה', ולפי שיש מעכב לטובה, כגון המעכב את חברו במקומו לבלי לכת לדרכו מפני חשש סכנה וכדומה, לכן הוסיף מלת רב, ענין מריבה וקטטה, לבאר את המעכב את האדם לרעתו, הוא השטן הוא יצה"ר, הוא בעל המריבה המעריך בנפש האדם המלחמה הפנימית לריב את יוצרו, וטעם בשמרם עקב רב (אינדעם זיא בעוואכען יענען צאנקזיכטיגען הינדערער), [ואם נפרש עקב רב על השכר כדעת המפרשים, יקשה מאד וכי המלך החסיד יאמר שהוא נזהר בקיום המצות מבחינת שכר המקווה מהם, והעובד ע"מ לקבל פרס אינו משובח]:

ישמור לך הבטחתו. ר"ל מה דכתיב ושמר וגו' משמע לשמור השבועה וכו', מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה. לכן פירש ישמור הבטחת הברית. ופי' ישמור במקום ושמר, להורות שאין הוי"ו וי"ו החיבור אלא וי"ו ההיפוך, שמהפך העבר לעתיד:

ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ב) אין והיה אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשו' אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז''ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ''ט:) בעקבות משיחא וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ''ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים:

ישמור לך הבטחתך. פירוש, דהאי "ושמר" כאילו כתב ביו"ד, דפירושו 'אם המצות קלות כו' ישמור לך ההבטחה וכו'', שאחר שהוצרכנו להוסיף 'אם', וכאילו כתב 'והיה אם המצות הקלות תשמעון', צריך לחבר אליו 'ישמור לך הבטחתך', דאם לא כן יהיה דבור 'אם המצות הקלות תשמעון' דבור חסר, דלא כתב מה יהיה, ולפיכך צריך לומר 'ישמור הבטחתך'. אבל "ושמר" בוי"ו מלתא בפני עצמו:

ספרי שם: א״י שהיא חביבה מכל נבראת קודם לכל.
עיין יומא דף נד ע״ב.

ושמר וכו׳ ישמור וכולי דק״ל ה״נ שדברים יתירים הם דהא ידוע הוא שהקדוש ברוך הוא כרת ברית עם האבות. ותו דמשמע דמשום שכך נשבע לאבות הוא שישלים שכרם הא לא״ה לא וחלילה לאל מעול וא״כ לא הול״ל אלא ואהבך וכו׳ אלא נר׳ דכוונת הכתוב לתרץ מאי דאיכא לאקשויי קראי אהדדי דקרא דלעיל מסיים היום לעשותם ודרשינן מניה ולמחר ליטול שכרם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכמ״ש רש״י לעיל והרי כל הטובות שייעד לנו הכתוב בהן בהך פרשתא הכל בטובות העה״ז והכתוב עצמו בא ליישב זה שכל הטובות הללו אינם לשכר המצות שזה צפון היא לעולם הבא אלא ה״ז תוספת מכח ההבטחה שכך הבטיח לאבות העולם והיינו דכתיב ושמר וכו׳ וזה שאמר רבינו ישמור לך הבטחתו ולא בתורת שכר רק מכח ההבטחה וה״ז בתורת תוספת לפי שכך הבטיח ויש לו לקיים:

[השמטה: והיה עקב תשמעון. עיין על תשלום שכר בעו"הז בגוף הספר לשון הראב"ע ומשל הרמב"ם ז"ל ידוע כי התורה התנהגה כאשר יעשה האב הרחמן על בנו הקטן להבטיחו בטובות גופניות הראוית לפי שכלו ומצבו הרוחני, ועתה רואה אני רעיון זה בקדמוני המצרים. Clement d' Alexand. in Cognat. p. 239 שקורא לעושים חובתם לתקות שכר Ceux la sont des enfans dans la FOI. p. 299. -]

עקב תשמעון. אותיות שבת סמוכות וסמוך ליה את המשפטים האלה לומר לך ששקולה שבת ככל התורה רבינו מהר״ר אליעזר מגרמיזא ז״ל בכ״י. ואפשר לרמוז לפי דרכו דרך הקדש כי אותיות קע הנשארות מעקב גימטריא ימנע. ואותיות הנשארות מתיבת תשמעון הם מעון כי השומר שבת מתרחק מהעבירה כמ״ש רז״ל בילקוט פרשת בשלח וזה רמז שבת ימנע מעון. הם תיבות עקב תשמעון על דרך האמור. ובמדרש רבה ריש סדרין אמרו וז״ל אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחלה כשנתנה להם באלוש וכו׳ ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אר״ח בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה נפשך אני נותן לך שכר וקראת לשבת ענג וכו׳ מה כתיב אחריו אז תתענג וכו׳ עכ״ל ויש להעיר מה ס״ד שהשבת נתנה לרעה ח״ו. ואפשר לומר כמ״ש בזהר חדש דגלות מצרים היה על מכירת יוסף ולכך ישבו רד״ו שנה וכשבאו למרה קטרגה מדת הדין שהיו צריכים לישב בגלות שבעה פעמים רד״ו שבע כחטאתם וה׳ ברחמיו נתן להם השבת לכפר עליהם דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ובזה ניצולו ממדת הדין. וז״ש אימתי שמרו ישראל את השבת כראוי בתחילה כשנתנה להם דהיינו שנצטוו במרה ע״י קטרוג מד״הד. והיינו דקאמר את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת פירוש בשביל רעתך שנתחייבת בקטרוג מד״הד ולהצילך מהשעבוד נתתי לך את השבת. לא נתתי לך אלא לטובתך כלומר דמלבד דהשבת אגוני מגנא ואצולי מצלא עוד בה שהיא לטובתך וליטול שכר:

כתיב בסוף פ' ואתחנן וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים וגו' שמר הברית והחסד לאהביו וגו' ושמרת את המצוה ואת החקים וגו' והיה עקב תשמעון וגו' כי פן יאמר בלבבו מה לי לשמור את המצות הלא אבי שמר דרך ה' וה' ישלם לבניו עד אלף דור אבל כבר פי' הקדמונים שמר הברית והחסד כמו ואביו שמר את הדבר אם בנו אינו הולך בדרכי אביו. הקב״ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור. וזהו אומרו והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם וגו' ושמר ה' אלהיך לך וגו' ולא יצטרך לשמור לבניך כיון שתהיה ראוי לקבל החסד כמו שליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם גם שלא היה ראוים לניסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיכם. אבל דורות שלפניהם לא היה ראוים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם ושמר את הברית ואת החסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם:

רש"י ד"ה והיה עקב תשמעון. אם המצוות הקלות (בה"א הידיעה) וכו'. כך הוא בדפו"ר, ובוודאי כך נכון. (פ' עקב תשנ"א)

אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז) שישמור לך שכרך לעה"ב.

ושמר בגי' לעתיד לבא:

ושמרתם. זו משנה:

ושמרתם. תעשו מזה החקירה משנה קבועה:

עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט''ו) הן בקדושיו לא יאמין:

ספרי שם: אשירה נא לידידי שירת דודי וכו׳, מה שור זה אין בו גבוה מקרניו כך א״י גבוה מכל הארצות.
(שירת) לשון שור.

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. ולמעלה חשב עוד שנים ושמרת את המצוה ואת החקים כי ידוע שהם כלל כל העולמות כמו שבארנו במשלי חוקים נגד שמים ומשפטים נגד ארץ ומצות נגד האדם. וכאן חשב תחילה משפטים כי להם משפט הבכורה כמו שהתחיל במשפטים תחילה שנא' ואלה המשפטים ואח״כ חשב כאן מצוה כש״א כל המצוה וגו'. ובפ' ראה אמר אלה החקים וגו':

מסתבר שכוונת הדרשן (תנחומא עקב א) היא לומר: אם לא רק את החמורות כי אם גם את הקלות וכו', ולא: אם לפחות את המצוות הקלות תשמעון וכו'. (פ' עקב תש"ס)

וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש (תהלים קיט קא–קב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל (תו"כ ויקרא כ קכח) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'.

ועשיתם אותם. ובזה האופן תעשו אותם אל נכון:

ועשיתם אותם. תוסיפו לחקור לפי זה הכלל. וכמש״כ לעיל ד׳ ו׳:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור''ד סי' שפ''ד):

ספרי שם: אי מה שור זה פסול מכל קרניו.
ר״ל דהם פסולים לשופר.

וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'.

ושמר ה' אלהיך לך את הברית. שנשבע כאמרו והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. כי אמנם בהיותו לנו לאלהים בלתי אמצעי ישפיע מציאות נצחי ההוה ממנו בלתי אמצעי כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם (קהלת ג, יד) אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק:

ושמר וגו׳. עבור זה לבד ישמור את החסד לתת ברכה כאשר יבואר. וה״ז כמלכותא דארעא דבשעת מלחמה תמשכנה גם הליכות המדינה פנימה ע״י חקי המלחמה:

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י''ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ''ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה:

וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.

ואת החסד. כאמרו אז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך (בראשית יז, ח). כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד לא גמול מעשיהם:

עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח''ג רי''ג) וז''ל דלית חדוותא קמי קב''ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה:

ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב י) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.

ואפשר שרמז באות הנו''ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו' פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה:

ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קיז א–ב) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.

ושמר וגו'. אומרו בתוספת וא''ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה' וגו', ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא' מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא''ו:

לך את הברית וגו'. קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה', ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט''ו י''ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י''ז), הדי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות:

או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז''ל (יומא י':) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים:

עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו' שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדברינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות:

והסיר ה' ממך כל חולי אחז"ל זה עין הרע ואמר וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך קאי גם על עין הרע דרישא והוא פלא שישראל המבורכים בכל אלו הברכות לא ישלוט בהם עין הרע וכל שונאינו המקוללים במדוי מצרים יהיו מעוינים ויולקו בעין הרע:

שגר אלפיך. וַלְדֵי בְקָרְךָ שֶׁהַנְּקֵבָה מְשַׁגֶּרֶת מִמֵּעֶיהָ:

וטעם ואהבך כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך ויתכן שיהיה ואהבך יוצא שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם וברכך שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט והרבך שלא תמעט באבדן העוברים אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת:

פרי בטנך. הבנים ובטן רמז:

ואהבך. בהיותכם בנים כדמותו בצלמו כאמרם ז"ל (אבות) חביבין וגו' שנקראו בנים למקום ובזה יהיה נצחיות של ברית מאושר:

ואהבך בזכות אברהם שנא' בו זרע אברהם אוהבי:

ואהבך. דעסק התורה נותן ברכה לא מצד חקי הטבע דא״י אלא מצד אהבה. וכמלך לחילו כמש״כ להלן בפ׳ והיה אם שמוע:

ואהבך. כתב הרמב"ן כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך. ויתכן שיהיה ואהבך יוצא שיאהיב אותך לאחרים במשפחת הנשפטים שלא ישנאוך עליהם:

ויצהרך. אין יו"ד בין רי"ש לכ"ף:

שגר אלפיך ולדי בקרך שהנקבה משגרת ממעיה. פירוש נקראו תולדות שגר מלשון משגרת והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים ככבש אלוף שפירושו ככבש כאלוף:

וברך פרי בטנך. תניא, ר' נתן אומר, מניין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך ^כנראה ענין ברכה זו ע"פ מ"ד בעדיות פ"ה מ"י האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, ור"ל שבמדות האלו נוטה טבע הבן להאב, ולכן אם האב מבורך במדות אלו מתברכת גם האשה להוליד לו בנים כאלה, וטעם הדרשה נראה דמדייק משום דכשמדבר עם איש אינו שייך הלשון פרי בטן, דלשון זה נאות יותר כשמדברים לאשה, כמו מבטן אמי אלי אתה (תהילים כ״ב:י״א) וכדומה, אבל לאיש נאות יותר לומר פרי חלציך, כמו ומלכים מחלציך יצאו (פ' תולדות), בנך היוצא מחלציך (מלכים א ח׳:י״ט).
גם י"ל דמדייק למה כתיב בסמוך לא יהיה בך עקר ועקרה וכאן לא פירש ברכה לאשה, ולכן דריש שברכת הבנים של אשה כלולה בברכת האיש, מה שאין כן ברכת העדר עקרה אינה שייכת לברכת האיש שזה מום בפ"ע. .
(ברכות נ"א ב')

שהנקבה משגרת ממעיה. פי' נקראו הולדות שגר, מלשון משגרת. והבקרים אלפים, מל' אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד):

ואהבך והרבך וגו'. ר"ל שבשכר זה יאהבך הש' ית' ותדבק השגחתו בך ויברכך. רוצה לומר שיצליחך וירבך כי ירבה זרעך וזה כי השם יתעלה יברך פרי בטנך ויישיר דבר ההוייה שלא יקרה בה הפסד:

ואהבך, וחוץ מזה שישמור לך ברית וחסדי האבות בירושת הארץ וישיבתכם עליו, יאהב אותך לברך אותך ברבוי גדול, בין רבוי הבנים בין רבוי הקנינים פרי אדמתך ופרי צאנך, על האדמה שנשבע לאבותיך לתת לך שהאדמה תירש בזכות אבותיך, אבל רבוי הטובות בבנים וקנינים ע"ז לא נשבע לאבותיך לתת לך וזה תקבל שכר עה"ז בעבור שמירת המשפטים:

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך. אמרו רז"ל מה פרי אדמתך צריכין עשור אף פרי בטנך צריכין עשור. ומצאתי בזכרונות כ"י למורינו הרב הגדול שארנו מהר"א יצחק זלה"ה שפירש דבקרא לא כתיב אלא הסרת הערלה אבל קטן שנולד מהול אינו אלא משום ספק ערלה כבושה ואסמכוה רבנן אהאי קרא מה פרי בטנך צריכין עישור אחר שנתמרח מתבן וקש אף פרי בטנך אחר שהוא מתוקן מכל מום צריכין עשור דהיינו הטפת דם ברית וזה עצמו אפשר לפרש בציצין המעכבין את המילה שחוזרין אפילו בשבת והוא מדרבנן ואסמכוה אהאי קרא וק"ל:

ורז"ל אמרו וכו'. גם רז"ל אומרים (חולין ריש פד ע"ב) כי פירוש "עשתרות" מלשון חוזק, דאם לא כן מאי ענין "עשתרות" אל לשון 'מעשרות', שהרי כתיב תי"ו ב"עשתרות", אלא לשון "עשתרות" גם הוא לשון חוזק, לפי שמעשרות ומחזיקים את בעליהן בעושר. וכן פירש רש"י בפרשת תבא (להלן כח, ד) שמעשרות ומחזקות בעליהן. אלא כי ללשון ראשון קאי החוזק על הצאן, וללשון זה קאי על הבעלים. כך פירש הרא"ם. ואין הלשון (של רש"י) מוכח כך, שאם כן הוי למכתב 'שמעשרות ומחזקות בעליהן'. לכך נראה שרז"ל מפרשים "עשתרות" לשון עושר, והתי"ו אחר השי"ן, ומפני שלשון יחיד מן "עשתרות" הוא 'עשתור', נאמר על עדר אחד מן הצאן המעשרות בעליהן, כי שה אחד אינו מעשיר, רק רבוי הצאן מעשיר, ו"עשתרות" נאמר על ריבוי עדרים, שכל אחד ואחד מעשיר. ומפני שלא יתכן שני תוי"ן לשון רבות זה אחר זה, לומר 'עשרתות', נתנו התי"ו האחת באמצע התיבה, שעשו אותה כאילו היא שורש, ושם 'עשתר' על עדר אחד, ונקרא עדר שיש בו רבוי צאן "עשתרות", על שם שמעשרות בעליהן
:ועוד, בכל מקום לא בא השם שנעשה מן הפעל כסדר האותיות, שכן תמצא "שמואל" (ש"א א, כ) על שם "מה' שאלתיו" (שם), והרי המ"ם היא בתוך התיבה, וכן הרבה. לכך כאן לא בא התי"ו של 'מעשרות' בסוף התיבה כסדר, רק בתוך התיבה, כאשר ראוי להיות בשם שנעשה מן הפעל. וכל זה כדי לדעת שהוא שם, ולא תאמר שהוא פעל, ולפיכך החליפו ונתנו התי"ו בתוך התיבה, ושוב ליכא למטעי. והנה כתב הראב"ע גם כן בשם חכם גדול אחד שלשון "עשתרות" מלשון עשר, כמו שכתב בפירושו (כאן). ולפי דבריו גם כן התי"ו הבאה בתיבה – צריך לפרש שהיה ראוי להיות 'עשרות', אלא שבא כך מטעם אשר אמרנו למעלה, והוא ברור:

פס'. ואהבך וברכך:

שגר וכו׳ שהנקבה וכו׳ האריך רש״י במ״ש שהנקבה משגרת ממעיה לומר דלא תהא סבור שאלפיך הן הנקבות כלומר הבקר שהרי אלפיך ל׳ זכר וקאי על השגורי׳ הנולדים וקרי להו שגר לפי שהנקבה משגרת עם היות שלא נזכרה הנקבה בכתוב. והרא״ם כתב פי׳ דקרא הולדות שגר והבקרים אלפים ולעד״ן כדכתיב׳. ומלשון אנקלוס שתרגם בקרי תורך נראה דלבקרים קרי שגר ע״ש שמשגרת הולדות ולולדות קרי אלפים כלומר שיברך הבקרים שירבו אלפים:

ואהבת וברכך והרבך. שעתה יוסיף אהבה על אהבתכם:

ואהבך וברכך וגו'. חשב כאן עשרה ברכות. א' ואהבך. ב' וברכך. ג' והרבך. ד' וברך פרי בטנך. ה' ופרי אדמתך ו' דגנך. ז' ותירשך. ח' ויצהרך. ט' שגר אלפיך. י' ועשתרת צאנך. וכל מספר עשרה הם נחלקים לשלשה. ושבעה. והשבעה המה נכללים בארבעה כמו שתראה בסוכות יש עשרה מצות. שלש דפנות בסוכה. שלשה הדסים שני ערבות לולב אחד אתרוג אחד הם עשרה. והמה נחלקים לשלשה ושבעה סוכה בפני עצמה ג'. ושבעה בלולב והשבעה נכללים בארבעה מינים של לולב. והשלש דפנות של סוכה הם למחסה משלש פורעניות מזרם ומחורב וממטר. מפני שבמכת ברד אמר אני שלח את כל מגפתי. והלא הרבה שלוחים להקב״ה אבל בברד היו שלשה דלעיל והם רוח ואש ומים. וז״ש רז״ל מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום וממצרים בים. מדור המבול פרע במים. ומדור הפלגה ברוח שנ' ויפץ ה' אותם ומאנשי סדום באש וגפרית. ובמצרים פרע בכל שלש אלה במכת ברד. שנ' ואש מתלקחת בתוך הברד הם אש ומים. ונאמר וה' נתן קלת וברד. קולות הוא מאויר כ״ש בספר יצירה ולכן אמר במכת ברד את כל מגפתי והמה שלש לגיונותיו של הקב״ה ומי שאינו עומד בדיבורו כולל הג' כי הדיבור הוא מורכב משלש אלה אש ומים ואויר ולכן יבוא עליו שלש פורעניות אלו. והיושב בסוכה ינצל משלש פורעניות אלו כי מזרם הוא רוח. מחורב הוא חום השמש והאש. ומטר הוא מים. וכן כלל כאן עשרה ברכות בשלשה ושבעה. ואהבך וברכך והרבך. הם שלשה נגד חכמה בינה ודעת. וכנגד נפש רוח ונשמה. ואח״כ חשב שבעה והמה נכללים בארבעה דצח״ם. וברך פרי בטנך הוא המדבר. שגר אלפיך ועשתרת צאנך. זה החי. דגנך ותירשך ויצהרך זה הצומח. ופרי אדמתך זה הדומם:

"ואהבך וברכך והרבך" וגו'. לדברי ידידי ד"ר ירחמיאל ברגמן ז"ל הקדמת ה'אהבה' היא היסוד המאפשר את הברכה, וכך גם בברכת הכהנים בשעה שהם נושאים את כפיהם ואומרים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", ורק אז מגביהים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומברכים את ישראל. (פ' בהעלותך תשס"ב) הערת ר' זאב נוימן שי': ראה הערת הגרצ"י קוק על ברכת כהנים (עולת ראיה ח"ב עמ' תיג אות סג). לדבריו, האהבה בברכה זו אינה דין פרטי אלא גדר עצמיותה.

ועשתרת צאנך. מְנַחֵם פֵּרֵשׁ "אַבִּירֵי בָשָׁן" (תהילים כ"ב) – מִבְחַר הַצֹּאן, כְּמוֹ "בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם" (בראשית י"ד), לְשׁוֹן חֹזֶק, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "וְעֶדְרֵי עָנָךְ". וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם עַשְׁתָּרוֹת? שֶׁמַּעֲשִׁירוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן (חולין פ"ד):

ופרי אדמתך. הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר:

וברכך. בממון לחיי שעה ובזה ייטיב את החסד אשר נשבע שתהיו בארץ באופן מאושר:

וברכך בזכות יצחק שנאמר בו ויברך אלהים את יצחק:

והרבך. בגדולת הנפש. דרבוי בכמות כתיב וברך פרי בטנך וגו׳ אלא כענין דכתיב ככוכבי השמים לרוב וכמש״כ לעיל ז׳:

והרבך. שלא תתמעט באבדון העוברים ואפי' יהיו רבים כאנשי עיר הנדחת:

שגר. בספרי ספרד במקף לא בשופר הפוך:

ועשתרות צאנך מנחם פירש אבירי בשן מבחר הצאן כמו עשתרות קרנים לשון חוזק. פי מפני שמלת עשתרו' מורה על התוקף להיותה דבקה עם מלת קרנים המורה בכל מקום על התוקף כמו שם אצמיח קרן לדוד מור' גם בהיות' לבדה בלתי מלת קרני' על תוקף כדכתי' ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות ודרשו בספרי מלך קשה והמדינה קשה ומפני שמלת עשתרות מורה על תוקף נקראו מבחר הצאן עשתרות צאנך מלשון חוזק וקרא תקיפי הצאן אבירי בשן מפני שארץ בשן מגדלת כבשים שמנים ובריאים שנאמר בני בשן ועתודים ופרש"י בני בשן שמנים ובריאים:

ועשתרות צאנך. אמר רב חסדא, מאי דכתיב ועשתרות צאנך – שמעשרות את בעליהן, מכאן א"ר יוחנן, הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ^כאנראה דדריש כן ע"פ דרכם של חז"ל לדרוש כל מלה ששרשה יותר משלש אותיות, מפני שסתם מלות של לה"ק אינן יותר משלש אותיות, וכמו שבארנו כ"פ בהמשך החבור, וכה דרשו חז"ל כמה מלים כאלה כמו תלפיות – תל שהכל פונים אליו (ברכות ל"א א'), אלגביש – על גב איש (שם נ"ד ב'), גיהנם – גי הנם (עירובין י"א א'), תלתלים – תלי תלים [שם כ"א ב'], כרפס – כרים של פסים (מגילה י"ב א'), אברך – אב ורך (ב"ב ד' א'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ז ב'), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס"א ב'), וכדומה הרבה, וגם הכא דריש בדרך כזה, עשתרות – מעשרת אותו. .
(חולין פ"ד ב')

אבירי בשן מבחר הצאן כו'. ר"ל בשן שם מקום הוא, והיה שם אבירי צאן, כלומר שהיו בריאים וחזקים. ולכן קרא הצאן לשון עשתרות, שהוא ל' תוקף וחוזק:

וברך פרי אדמתך. בדרך שיהיה לך רב דגן ותירוש ויצהר ויברך הפירו' והצאן בדרך שיפרה וירבה מקנך וזה יהיה על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך והנה ביאר בזה כי בשכר קיומו משפטי השם יתעלה יירש הארץ ויצליח בה ברבוי הבני' וברבוי הקנינים:

אמר רבינו טוביהו ברבי אליעזר ז״ל אע״פ שמצאנו אהבת הקב״ה לישראל בהרבה ענינים כענין שנ' (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו. ואומר (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה'. וכן כיוצא בהם יש לנו מדברי הנביאים אהבה גדולה מכולם אהבת איש את אשה וכן הוא אומר בהושע בן בארי (הושע ג׳:א׳) לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל. וכן דוד אמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. ואהבך. בזכות אברהם שנאמר בו (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אהבי. וברכך. בזכות יצחק דכתיב ביה (בראשית כ״ה:י״א) ויברך אלהים את יצחק בנו. והרבך. זה זכות יעקב שנאמר (שם מח) הנני מפרך והרביתיך. וברך פרי בטנך. זה פריה ורביה שלא תלד לבהלה. ופרי אדמתך. שתהא זורע מעט ותביא הרבה, דגנך תירושך ויצהרך. אלו יסודי הבית שאמר עליהם דוד (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. מלמד שאלה הם עיקר הבית. שגר אלפיך. תולדות הבקר וכן הוא אומר (איוב כ״א:י׳) שורו עיבר ולא יגעיל. ועשתרות צאנך. אלו עדרי הצאן שמעשירות את בעליהן בצמר בחלב ובגבינה ותולדותיהם. על האדמה. מיכן שאין הברכה מצויה אלא בארץ:

עשתרות וכו׳ ואונקלוס וכו׳ לא ניחא ליה לאנקלוס לפ׳ כפ׳ מנחם דאדרבא טפי הול״ל שיברך הנחלות והרעועות דהויא רבותא כי הבריאות והחזקות מתברכות מצד טבען:

עשתרות צאנך. שמעשירות בעליהם:

רש"י ד"ה שגר אלפיך, ולדי בקרך וכו'. אין זה לשונו של אונקלוס המתרגם "בקרי תורך", אלא זהו פירושו של רש"י, כלומר התרגום שלו לעברית פשוטה - "אלפים" פירושו בקר, בהמות. ו"שגר" פירושו וְלַד הבהמה. (פ' עקב תשנ"ג)

שגר. פירשתיו:

והרבך בזכות יעקב שנא' בו פרה ורבה. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בכ''ף וכן ויתן לך האלהים מטל השמים הברכות שבירך יצחק ליעקב מתחילין בוי''ו ומסיימין בכ''ף שיהיו לך כל אותן הברכות:

ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן. אינו ר"ל שפירוש עשתרות הוא מעניין עושר כי לשון עשתרו' לחוד ולשון עושר לחוד רק פירושו מעשירות את בעליהן מחזיקו את בעליהן כעושר וכן פרש"י בהדיא בפרשת והיה כי תבא רבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירו' את בעליהן ומחזיקות אותן כעשתרות הללו שהן סלעין חזקים וההבדל שבין פירוש רבותי' ובין פי' מנחם אינו בפי' מלת עשתרות רק שמנחם פי' שם העשתרו' על הצאן החזקים הבריאים ורבו' פירשוה על בעלי הצאן שהם מתעשרין ומתחזקי' כעשתרות:

עשתרות קרנים ל' חוזק כו'. אעפ"י דלא כתיב הכא קרנים, כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא, מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות, אע"פ שלא כתיב קרנים וק"ל:

אלפיך. כמו אלופינו מסובלים:

ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות כו'. פירוש, דרבותינו לא נחלקו על פי' של מנחם, שהם ג"כ סברו דעשתרות לשון חוזק הוא, דאל"כ הוי דברי רבותינו סתרי להדדי, דהא בפרשת כי תבוא (להלן כח ד) פירש"י עשתרות צאנך כתרגומו, ורבותינו אמרו למה נקראו שמם עשתרות שמעשרות את בעליהם ומחזיקים אותם, כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים. ש"מ דרבותינו ג"כ סברו דעשתרות ל' חוזק הוא, כמו מנחם. אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם, דמנחם פירש עשתרות על הצאן, ורבותינו פירשו על הבעלים. וכן פירש הרא"ם לקמן (שם):

ועשתרות. כמו עדרים ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן בעשתרות וכן היה מפרש הבעלים ועשתרות בעל המזל הצומח והעשירי ועוד לא די שיברך פרי בטנך כי לא יהיה בך עקר שאין זרעו מוליד וכן בבהמתך כי עוד תהיה בריא מכל מין חולי ידוע להיות כמנהג העולם וכל מדוי. שהיו חוץ המנהג:

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו י"ל שזהו ע"ד שאמרו חז"ל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה וזה פי' הפסוק אל פניו להאבידו שמאיר אל עבר פניו באור פני מלך חיים להאבידו בזה הרשע נידון: לא יאחר לשון אחוריים שאינו פונה מעמו רק שמאיר אל עבר פניו ישלם לו בזה נידון והבן:

עקר. שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד:

ברוך תהיה מכל העמים הפסוק מתחיל בב' ומסיים בכ''ף לומר בזכות התורה שיש בה כ''ב אותיות:

ברוך תהיה וגו'. פירוש שלא תהיה אומה גדולה מהם, או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו' ומה היא הברכה שלא יהיה וגו' ואומרו בך וגו', פירוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה' ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של לא יהיה בך עקר כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד:

עָקָר - כולו קמץ כמו מן חָכָם יאמר אשה חֲכָמָה מן שָׁפָל שְׁפָלָה איננה כמו כן מן עָקָר עֲקָרָה וכן מצאתי בכל ספרי ספרד.

ברוך תהיה מכל העמים. שעוסקים בישוב הארץ במנוחה ואתה הלא הנך טרוד במלחמה בכ״ז תהיה הברכה יותר מהם:

עקר שאינו מוליד. לא כמשפט התארי' שפי' תואר הזכר כפי' תואר הנקבה בכל מקום אבל פה אינו כן רק עקר פירושו שאינו מוליד ועקרה פירושה שאינה יולדת:

ברוך תהיה מכל העמים. יותר מכל העמים, כענין שכתוב (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי כשם שהמברך שהזכיר בו וברכך הוא גדול מכל האלהים כן אתה המתברך ממנו תהיה ברוך מכל העמים. או יאמר מכל העמים, מפי כל העמים שכלם יברכוך ויודו על מעלתך.

מכל העמים. א"ר תנחום, אם ברבך נכרי ענה אחריו אמן, דכתיב ברוך תהיה מכל העמים ^כבויליף מזה בירושלמי כאן דנכרי שבירך את השם עונים אחריו אמן, ועיין באו"ח סי' רט"ו ס"ב. .
(ירושלמי ברכות פ"ח ה"ח)

ברוך תהיה מכל העמים וגומ'. הנה מיתרון השגחת השם יתעלה בך תהיה ברוך מכל העמים באופן שלא יהיה בך עקר ועקדה ולא בבהמתך וזה ענין נפלא מאד בעם גדול כזה:

ברוך תהיה, ואף שימצאו גם כנענים שמצליחים בהצלחות אלה בבנים ובקנינים רבים, הנה אתה תהיה ברוך יותר מכל העמים, כי כל הכנענים המצליחים כפי הטבע בכ"ז ינגעו בדברים המוכרחים בטבע, והם א' שימצאו בם עקרים ועקרות שא"א שכלם יפרו וירבו שהטבע נותנת שימצאו נשים עקרות ואתה לא יהיה בך עקר ועקרה וגם לא בבהמתך:

פס'. ברוך תהיה מכל העמים. ובבהמתך. כענין ולא יהיה עקר ועקרה בבהמתך. כענין (אלא) (תהילים ל״ח:ב׳) ואל בקצפך תוכיחני ובהמתך תיסרני ופירוש ואל ובהמתך אל משמשת תחלה וסוף:

ברוך תהיה. בשורה היא:

ברוך תהיה מכל העמים כו'. שעור הכתובים האלה במה שכתבנו למעלה כי הוא יתברך יברך אותנו בד' חלקינו בחי מדבר ובבלתי מדבר ובצומח מלבד הדומם שמבורך מאליו במה שהיא ארץ זבת חלב ודבש. אמר עתה עוד אני מודיעך כי לא יהיו שבעה העמים מסוגך גם כי שיח וכי שיג להם והם חיים מדברים כי הלא כהפרש שיש בין בלתי הב"ח מדבר ובין המדבר כן יהיה בינך ובין העמים ההם כי יהיו כערכך כבלתי מדברים. כי הנה ברוך ומאושר תהיה מכל העמים ההם ולא תשוה אליהם כי הלא לא יהיה בך עקר ועקרה ואפילו בבהמתך. מה שאין כן בעמים ההם. ולא עוד כי אם שכאשר הבהמה מכפרת על האדם כן יהיו שבעה העמים כפרה עליך כי והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים כו' לא ישימם בך ובכל שונאך לתת אדם תחתיך שיסבלו ייסוריך וז"א ונתנם כי מתנה מאתי תחשב לכם מה שיהיו בכל שונאיך והוא כי יהיו כפרה עליך הנה כי בהמה המה לכם. וא"כ איפה הנפקותא היוצאת מזה הלא שכאשר הב"ח בלתי מדבר הוא מזון אל המדבר כי לחמנו הוא למה שהוא מדרגה שפלה ממנו והוא ימשול בו כן ז' העמים בערכך כלחמך הם כי מדרגתם שפלה ממך כאשר מדרגת הב"ח בלתי מדבר נקרא מזון אל המדבר וזהו ואכלת את כל העמים כלומר כי כמאכל הם לך וכמשול הב"ח מדבר בבלתי מדבר תמשול אתה בו והוא ע"ד מאמרינו על פסוק כי לחמנו הם. אך אין זה גדרם רק בהיותכם צדיקים שמתייחס הוא יתב' ליקרא אלהיך וזהו אשר ה' אלהיך נותן לך כי אז תעלה במעלות עליהם. ולא תאמר הנה אחר שהם תחתנו כבהמתנו גם כי נשאיר מהם כמקנה הבקר והצאן יהיו לנו לעבוד ולמשא ומה גם כי תרחם עיניך אותם בדמותינו וצלמנו תחוש עיניך עליהם ע"כ אנכי מצוך ואומר לא תחוס עיניך עליהם כו' כי מוקש הוא לך והנה הראוי היה יאמר כי מוקש הם לך אך יאמר כי הנה מראה העין ישמש לאדם לבל יכשל במוקשי ומכשולות ואמר הוא ית' השמר לך פן יתהפך לך מראה עיניך למוקש לך תחת היותו להרים ולהסיר המוקש. וז"א לא תחוס עיינך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם כ"א כה תעשה ימצא כי מוקש הוא לך מראה עיניך ליכשל בו הפך טבע עין האדם להרים מכשול מדרך העם:

ברוך תהיה מכל העמים וגו'. צריך להבין מהות הברכה הזו. כי הלא הברכה הוא מה שאמר למעלה וברך פרי בטנך דגנך וגו'. וזה ממילא יראו ישראל כי הם ברוכים מכל העכו"ם שאין בהם ברכות האלה. אבל לא שייך להאמר ברכה זו מאל עליון. כי הברכה בזה הוא במה שיתברכו במעשה ידיהם. וזאת כבר פרט. והבן. ואמנם כי היא באמת ברכה מיוחדת בפני עצמה. והוא על פי מה שמבואר (זוה"ק ויקרא מ"ז:) בסוד יתרון האור מן החושך וגו' כי אם לא היה חושך בעולם לא היה ניכר טובת האור. מאחר שהיה תמיד בקביעות איך היה עולה על הדעת שיש בחינת החושך בעולם להחשב זה לטובה ותענוג ועיין שם שהאריך בזה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים טעמא דמרורא. כי עיקר טובת הטוב הוא כאשר נבדל מן הרע. אבל אם לא היה רע בעולם מאין היה ניכר כי זה טוב הוא. וענין זה הבטיח הקב"ה לישראל שברכתן יהיה ברכה אמיתית שידעו כי הם מבורכים מה'. והוא שיבדיל את העכו"ם מהם שלא יהיו ברוכים כמוהם. ובזה יכירו וידעו כי טוב להם מטובו יתברך. כי אם יהיה כן בכל העולם שישרה הברכה בכל מקום אפילו בין העכו"ם. לא יתוודע אם יש כלל רע בעולם ולא יהיה ברכתן ברכה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא כו'. ולזה קבע על זה ברכה מיוחדת ואמר ברוך תהיה מכל העמים פירוש הנני מבטיחך שאתה תהיה מפורש מבורך יותר מהם שהם לא יהיה להם מן הברכות האלה. ופירש ואומר כי לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' בך דייקא. שאצלך לא יהיה עקר ועקרה אבל בהם יהיה. ובזה תהיה ניכר ברכתך ותהנה ממנה. ועוד יותר אמר הכתוב,

ברוך תהיה מכל העמים. יותר מכל העמים אפילו בברכת הארץ שהיא תחת המזלות בירך את ישראל שיהיו מושפעים יותר מכל האומות שהמה תחת ממשלת המערכה:

לא יהיה בך עקר ועקרה בגימטרי' בדברי התורה:

עקר ועקרה. אנשים שאין בהם תועלת לעולם:

ובבהמתך. [אסור לאדם להמתין להטיל מים ואפילו בפני רבים, כדי שלא יסתכן ולא יעקר], דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר – בזמן שבבהמתך ^כגשתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים, ומסמיך זה על לשון פסוק זה משום דיוק הלשון לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, דלפי פשטות הלשון הול"ל לא יהיה בך ובבהמתך עקר ועקרה. .
(בכורות מ"ד ב')

עוד ירצה באומרו והסיר וגו' על דרך אמרם ז''ל (כתובות ל'.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו', לזה אמר והסיר פירוש להיות שאינם בידו ובאים על האדם מבטיח שיסירם אחר שכבר באו, וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר והוצרך לכפול ולו' לא ישימם ולא סמך על מה שקדם לו' והסיר:

ובבהמתך. גם המה יסייעו לצורך האדם בכל האפשר. וברבה דרשו עקר מן התשובה. ובבהמתך. אפילו בבהמין שלך שגם הם ידעו מה להשיב. והיינו משום שהבינו חז״ל דפ׳ זו מגעת גם לדורות יוצרו שנהיה בקרב אוה״ע. ויהי מלחמת ישראל רק בתשובות נכונות לפי הענין:

ובבהמתך. אמר ר' יהושע בן לוי, לא יהיה בך עקר מן התלמידים ^כדלא נתבאר ענין זה ומאי שייכות דבריו לכאן בסוגיא שבענין דרשה הקודמת, ויתכן לומר ע"פ מ"ד ביבמות ס"ב ב' וס"ד א' שכמה חכמים שלמדו אצל רב הונא נעשו עקורים, ופירש"י מפני שהיה מאריך בדרשותיו והם היו צריכים להטיל מים ולא היו יכולים לילך באמצע הדרשה והעמידו עצמן ונעקרו, עכ"ל. והוא כמש"כ בדרשה הקודמת דעצירה זו גורמת לעיקור, ועל זה אמר ריב"ל דאם תתנהג ותנהג לאחרים ג"כ בדרך כזה שלא לשהות בהטלת מים אז לא ימנעו תלמידים לבא אליך, ולא יחושו לחשש זה, כמבואר. , ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום. אימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה ^כהכלומר, כבהמה שלא תמתין מלהטיל מים וע"י זה לא יעקרו התלמידים גם התפלה לא תהיה עקורה [רש"י], והוא ע"פ האמור בברכות (כ"ג, א') אין תפלתו של אדם נשמעת אם הוא צריך לנקביו ואם התפלל תפלתו תועבה, ולזה יכון רש"י כאן בפירושו "לשלא תהי תפלתך עקורה", וכשתתפלל תהא נשמעת תפלתך, שאם תשהה את עצמך אזי תפלתך תועבה ועקורה עכ"ל. והוספת הצ"ק ברש"י וכשתתפלל [על בנים], איננה נכונה. ור"ל בדרשה הקודמת וריב"ל בדרשה זו אמרו דבר אחד. [שם שם]

עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם, לזה אמר וכל מדוי וגו' לא ישימם בך ונתנם בכל וגו', ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה' ויוכר הנס:

עוד ירצה שהגם שישים ה' המדוה בשונאיהם לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (שם ע''ז:) יפליא ה' בין ישראל לעמים:

לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. י"ל דהלא כבר אמר ואהבך והרבך וברך פרי בטנך וא"כ מאחר שהבטיחו ברבוי הבנים הרי שמענו ממילא דלא יהיה עקר ועקרה דא"כ איך תתקיים ברכת הריבוי בכל אחד ואחד דלשון יחיד קאמר ואהבך והרבך ואם נאמר דברכת והרבך לא משמע מינה שלא יהיה בהם עקר ועקרה אלא שמע מינה שאפי' אם יהיה בהם עקר ועקרה עכ"ז מובטחים הם שיולידו ויתרבו והגם שכפי הטבע עתה אינו מוליד הקב"ה יתנהג עמם שלא כדרך טבע ולכן חזר וברכם עוד תוספת ברכה זו ולומר שהגם שהעקר ועקרה מוכרח שילרו מכח הברכה הנז"ל עכ"ז אני מבטיח אתכם שמעיקרא לא יהיה בכם עקר ועקרה כלל הנה גם בזה לא תתיישב הקו' דמאחר שהאדם בטוח הוא שמוליד ומתרבה על כל אופן שיהיה א"כ מה הפרש יש לו כן אם הוא עקר ואפ"ה מוליד ובין אם הוא אינו עקר ומוליד ועוד יש לדקדק דהלא מצינו שאמותינו היו עקרות בכוונה מכוונת בשביל שהקדוש ב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים ועושה אותם עקרות כדי שיתפללו וא"כ אם הצדקניות נעשו עקרות אין זה קללה כי אם אדרבה טוב להם שהקב"ה רוצה בתפילתן ולכן אדרבה צריך שיהיו עקרות ואח"ך יפקדם הקב"ה וילדו ע"י תפלתם ולמה ימנע דבר זה הקב"ה מהם ומבטיחם שלא יהיו עקרות והנה מחמת שפי' עקר אינו מוליד והוא דרש"י ז"ל קשיא ליה כקו' זו ולכן פי' עקר אינו מוליד פי' דוקא עקר שאינו מוליד לגמרי לא יהיה בכם אבל עקר שסופו להוליד כמו האמהות שהיו עקרות ואח"ך ילדו זה יהיה בכם כי הקב"ה יעשה זאת לכתחלה לצדיקים כדי שיתפללו לפניו עכ"ד ז"ל. והנה לכאורה לשון עקר סתמא משמע ומנין לפרש חילוק זה בפסוק דלא איירי כי אם בהכי ויובן בס"ד לפרש דהנה מאחר שכל הברכות אלו איירי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכולם צדיקים הנה הגם שהבטיח אותם בריבוי הבנים עכ"ז ודאי הקב"ה יניח קצת צדקניות מהם שיהיו עקרות כדי שיתפללו לפניו הרבה ויפקדם בהריון כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וכאמור באמהות ואז ג"כ תתקיים הבטחת הריבוי אצל. כל אחד ואחד כי העקרות בודאי שיפקדם ע"י התפלות אבל לא ירצה הש"ית לסלק העקרות לגמרי שלא יהיה שום עקר ועקרה כי רוצה בריבוי תפלות של צדיקים ואמנם דע שכל דבר שעושה הקב"ה עם האדם הפך הטבע הנה הדבר ההוא יקרא נס וידוע מ"ש רז"ל שאם עושין נס לאדם מנכין לו מזכיותיו והשתא אם האדם הוא עקר והוליד ודאי זה הפך הטבע וחשיב נס ולא יבצר מלנכות לו מעט מזכיותיו אבל אם הוא אינו עקר והוליד הגם שנעשה לו ריבוי בנים אין זה הפך הטבע ואינו נחשב כלל נס כדי שיתנכה מזכיותיו:

שקץ תשקצנו וכו' כל המצוה אשר אנכי מצוך י"ל סוף מסכת ברכות איתא שחכז"ל טימאו מה שטיהרו הם ומסיק שם שטיהרו מה שטמאו כי היכי דלא ליטעו עלמא אבתרייהו כי אפילו דבר טוב ומצוה אין למדים מהם וזה שקץ תשקצנו כי חרם הוא אפילו כל המצוה ודבר טוב שעושים תתעב ותשקץ כי היכי דלא ליטעו עלמא אבתרייהו וק"ל (מש"מ):

והסיר ה' ממך כל חולי הנהוג לבא בעולם והזכיר כל מדוי מצרים הרעים להבטיח ונתנם בכל שונאיך או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאמור בתוכחות (דברים כ״ח:ס׳) והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו' וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו) והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט) כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י כה) וכן רבים ואמר לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (רמב"ן על דברים ז׳:י״ב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט:

כל חלי. אפילו המורגלים לבא מצד המערכת:

כל חלי עולה צ''ח שיסיר ממך צ''ח קללות:

ממך כל חולי. חולאת שאדם מביא ע״ע ע״י שאינו נזהר באכילה. או ע״י צנים פחים. והכי אי׳ בב״מ דק״ז. ובשעת מלחמה או במדינה אחרת שאין רגיל בה קרוב להיות נכשל בה ע״י שנוי וסת משהנהיג תחלה בארצו ובשעת מנוחה. ע״כ באה הברכה ע״ז כאן ביחוד:

מדוי מצרים: הם תחלואים פרטים לארץ מצרים, כגון הצרעת; Aegyptus talium vitiorum genitrix. Plinius, Historia naturalis, liv. 26. Cap. 1.

והסיר ה' ממך כל חולי. הנהוג בעולם. ואמר עוד:

כל חלי וכל מדוה. חולה הוא הנופל למשכב ואין כואב לו שום אבר פרטי, כי תגבורת המחלה התפשטה בכל האברים, ומדוה הוא אשר לו כאב באחד מאבריו והשאר בריאים (הגר"א). ועמ"ש מזה בשמות ט"ו כ"ו:

כל חלי. רב אמר זו עין רעה, שמואל אמר זה הרוח, ר' חנינא אמר זו צינה ^כוכולם לשיטתייהו אזלי, רב לטעמיה דאמר צ"ט מתים מעה"ר ואחד בדרך ארץ, ושמואל אמר דיסוד כל המחלות בא ע"י נשיבת רוח שאינה מצויה, ור' חנינא אמר הכל בידי שמים חוץ מצנים ופתים, עיין כתובות ל' א' ובסוגיא כאן, ועיין באות כ"ח. , ר' יוסי ב"ר חנינא אמר זו צואה ^כזיתכן שמפרש חלי מלשון חלאה, וכנודע שבאותיות אהו"י נוהג חסרון. , דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומעוטן יפה, ר' אלעזר אמר זו מרה ^כחר"ל מדת הכעס, שע"י זה שופכת המרה ומקלקלת מרוצת הדם וע"י זה באים חלאים, ועיין לפנינו ס"פ משפטים בפ' והסירותי מחלה. ובפשיטות י"ל דכל הדורשים האלה דורשים הלשון כל חלי כמו שורש או יסוד כל חלי, וגם י"ל דדייקו הלשון והסיר, דלשון הסרה משמע שהמחלה מוכרחת להיות בכל אדם רק ה' יסיר אותה, ולכן כל אחד מפרש לפי טעמו ורוחו מה היא המחלה השולטת בכל אדם, וכן צריך לפרש בדרשה הבאה. .
(ב"מ ק"ז ב')

והסי' יי' ממך כל חולי וכל מדוה מצרים הרעים. אמנם אמר זה לפי שהיו ישראל חושבים בתחלת הענין שיהיה ממנהג השם יתעלה להמציא הרעות ולא הטובות כמו שזכרנו במה שקדם ולזה אמר שלא די שלא יביא השם יתעלה עליהם רעות אבל יסיר מהם כל חולי ולא יחשבו גם כן שיהיה דרך השם יתעלה לחדש בטובות ולא יוכל לחדש רעות כמו שהיו חושבים קצת הקודמים כי שם שני אלוהות הא' עושה הטובות והאחד עושה הרעות כי כבר יחדש רעות נפלאות כמו מכות מצרים בכל שונאי ישראל:

והסיר, וגם שעפ"י הטבע ימצאו חולים וזה משני מינים [א] חלאים הטבעיים הבאים מצד המזג ומצד שנוי התקופות וממך יסיר כל חולי, אף שיחויב שימצא בך מצד הטבע, [ב] חלאים הבאים על צד העונש שכבר ידעת אותם ממצרים ששם דבקו בך, ועז"א וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, ועתה לא ישימם בך, ובזה דייק לומר לא ישימם ולא אמר והסיר, כי הם אינם באים מעצמם רק ע"י ה' המשים אותם, והגם שיתנם בכל אויביך וחלאים אלה הם חלאים מתדבקים בכ"ז לא ישימם בך, ובכ"ז תהיה ברוך מכל העמים:

והסיר ה' ממך כל חולי וגו'. כת הקודמין פירשו במשז"ל דבגאולה העתידה יהיו עשר מכות של מצרים ונוסף כמה מכות ואז"ל דבמכות מצרים כמו רגע היו באים לישראל ותכף מסתלקים והולכים למצרים להומם ולאבדם. וכה יעשה לעתיד במכות חדשות שיביא שאיזה רגע יהיו על ישראל. אמנם המכות של מצרים עצמם אינם באים על ישראל כלל כי כבר באו לרגעים על ישראל שם במצרים וידעו מה טיבם וז"ש והסיר ה' ממך כל חולי ירמוז למכות חדשות דיבואו לרגעים על ישראל ואחר זה והסיר ה' ממך כל חולי והסיר דייקא אחר שכבר היו עליהם כרגע וזהו במכות החדשות. אך מכות מצרים אשר ידעת שכבר טעמת מהם לא ישימם בך כלל אפילו רגע שכבר ידעתם:

פס'. והסיר ה' ממך כל חולי. אשר ידעת. מדעת התורה. וכן הוא אומר (ישעיהו מ׳:כ״ח) הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' וגומר. ואפילו לא הגידו לך מדעת התורה או משקול הדעת הלא ידעת אלהי עולם ה':

והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי וגו' עד ונתנם בכל שונאיך. פירש לא די שלא יהיה להם הברכות הנתונות לך. אף יכבדם בכל המכות וחולי ומדוי מצרים הרעים. ובזה תהיה ודאי ניכר ומבורך. וכל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. ואפשר לומר כי אומרו ונתנם בכל שונאיך קאי גם על למעלה. במה שאמר לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ושניהם ונתנם בכל שונאיך פירש הן העקרות והן החולי והכל למען יהיה ניכר ומפורש שאתה ברוך מכל העמים. גם אפשר שיכוון על זה הדרך באומרו ברוך תהיה וגו' על דרך ונברכו בך כל משפחות האדמה שהפירוש שהכל מתברכין בו. אדם אומר לבנו תהיה כאברהם וכו'. וכן כאן ברוך תהיה מכל העמים שתהיה מבורך מהם שכולם יתברכו בך לאמר הלואי שאהיה כהעם הזה. וכענין שנאמר בשלמה (תהלים ע"ב, י"ז) ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו והכל כי אין קדוש כאלהים. שברכת ישראל גורם להרעיב ולהחליש את מה שחוץ מהם. בכדי שיהנו מברכתן וידעו כי ברכת ה' אתם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי. כי נמצא שני מיני יסורים לא ראי זה כראי זה הנופל למשכב אין כואב לו שום אבר פרטי אבל תגבורת המחלה נתפשט בכל האיברים. והשני הוא אשר יש לו כאב באבר אחד ושאר איבריו בריאים ואמר והסיר ה' ממך שניהם. כל חלי. וכל מדוי:

הרעים. המתדבקים:

וכל מדוי וגו׳. מחלות שבאו ע״י עונש ועלולים להיות בא״י כמו מכת שחין וצרעת ארבה ועוד:

וכל מדוי מצרים. הבאים בשנוי והרמב"ן כתב הזכיר מדוי מצרים הרעים להבטיח אותם בהם ונתנם בכל שונאיך או ירמוז כי בעשותם המשפטים יכלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאשר אמר בתוכחות והשיב בך את כל מדוי מצרים. והזכיר תחלה במשפטים להכרית ולכלות כל עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם ואמר לא תחוס עינך עליהם כי ברחמנות השופט יאבד כל משפט:

ונתנם. אף על פי שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך, כענין יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש (רע"ס), ויפה פי', והוא"ו כמלת אעפ"י (וויאוואָהל), כמו והיא חברתך (מלאכי ב'), או שהוא"ו כמלת כאשר (אלס), ותורה התייחסות שני המשפטים המצטרפים זע"ז בבחינת הזמן, כמו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, כאשר בא צוערה, וטעם והסיר ממך ונתנם בכל שונאיך, יסיר ממך כאשר יתנם בשונאיך, כלומר כאשר תהיה מכת מדינה בעון יושבי' ויחול עלי' עונש לא תהיה אתה בכלל הנענשים:

כל חלי. תניא, רבי אומר, והסיר ה' ממך כל חלי – זו שריפה ^כטכלומר הקדחת והחום השולטת בכל חולי, דזה הוא עיקר יסוד המחלה, ובסורה – סרה הסכנה, וכמ"ש בברכות ל"ד ב' באיתה שעה חלצתו חמה וביקש מים, ופירש"י נטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו, עכ"ל. ועיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. , ר' אליעזר בן יעקב אומר, זה הרעיון, ר' אליעזר לטעמיה, דאמר, ונתן עול ברזל על צואריך (פ' תבא) זה הרעיון ^לר"ל זה שמשתקע עצמו ברעיונות לחשוב ולדאוג הרבה שוב א"א לו להשמט ממנו ונעשה עליו כעול ברזל וע"י מחבל גופו ורוחו. ומדייק כן דאלו בעבודה ממש איירי הא כבר כתיב ועבדת את אויביך. , ר' אבון אמר זה יצה"ר שראשו מתוק וסופו מר ^לאלפי פשוטו י"ל דדריש חלי מלשון מתיקות כמו תרגומו של הפסוק בשופטים י"ד מה מתוק מדבש – מה חלי מדובשא, וכן דרשו בש"ר ויחל משה – עשה את המר מתוק, ועוד הרבה, ודרכו של יצה"ר להמתיק דרכיו אף כי סופו מר. [ירושלמי שבת פי"ד ה"ג]

תנחומא והסיר ה' ממך. זו עין רעה. שכך אמרו חכמים ז״ל תשעים ותשעה מתים בעין רעה ואחד בידי שמים. וכן מצאנו שאמרו בני יוסף ואני עם רב אמר להם יהושע אם אתם מתייראים מעין רעה. כתוב (יהושע י') אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם, ולמה להנצל מעין רעה. אמרו לו כבר ברכנו אבינו יעקב וביטל ממנו עין רעה שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. אל תקרי עלי עין אלא עלי עין. וכל מדוה מצרים הרעים. אימתי ידעו ישראל מדוה מצרים כשדן הקב״ה את המצרים, אמר לישראל דעו כי כל מי שעובר על רצוני אני דן אותו בשפטים הללו לפיכך היו מתיראים ממדוי מצרים. לכך סידר משה את הברכות ואת הקללות. אמר לישראל אם אתם עוברים על רצונו של הקב״ה הוא מביא עליכם את מדוי מצרים שאתם מתיראים מפניהם. ואכלת את כל העמים. שאתה מתיש כוחן של הכנענים ואוכל יגיען כשאתם מקיימים מצותיו של הקב״ה. ד״א ואכלת את כל העמים. רמז לעתיד לבוא שעתידים ישראל לאכול יגיע כל העובדי גלולים בימות המשיח שנאמר (ישעיה הא) ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם חיל גוים תאכל וגו'. עד הנה דברי תנחומא:

אשר ידעת. שלקו על הים כמבואר למעלה:

ונתנם בכל שנאיך. הנלחמים עמך:

לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. אע"פ שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך כענין יפול מצדך אלף אליך לא יגש:

ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:

לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם. לא תחוס. ובזה האופן לא תעבוד את אלהיהם. כי אם תחוס יחטיאוך בלי ספק.

ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה' אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים.

ואכלת וגו׳. בשעת מלחמה. רש״י ב״ק דקי״ג ב׳:

כי מוקש הוא: כל אחד מהגוים ההם אם תקיימהו אצלך יהיה לך למוקש, שתעבוד את אלהיהם ותסור מאחרי ה'.

ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם.

ואכלת. ת"א ותגמר, והושאל אכילה לכליון, כי האכילה היא כליון המאכל. אמנם רבותינו (במדרש שה"ש בפסוק שררך אגן) אמרו, מה חטה זו סופנת כך ישראל סופנין נכסיהם של ארמים, הה"ד ואכלת את כל העמים, וכתיב (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו. ע"כ. פירשו ואכלת לשון אכילה כפשוטו, וענינו השכר והנאה החושית (גענוס), כמו יגיע כפיך כי תאכל, ויאכלו מפרי דרכם. ומלת את כמו כצאתי את העיר כלומר מן, וטעם ואכלת את כל העמים תשתכר ותהנה מהם (פאָן איהנען געניסען):

ואכלת וגו'. אמר רב הונא, מניין לגזל עובד כוכבים שהוא אסור, שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאין מסורים בידך ^לבואמנם זה הוא רק בשעת מלחמה אבל בשעת שלום אף בכבושים תחת ידיך אסור וכמבואר לפנינו בפ' בהר בפסוק וחשב עם קונהו שלא יטעהו וכש"כ גזילה, ועיין מש"כ שם בפ' אל תונו. .
(ב"ק קי"ג ב')

ואכלת את כל העמי' וגו'. אמר שבשכר זה גם כן תשחית כל העמים אשר יי' אלהיך נותן לך:

ואכלת, וגם תהיה ברוך מכל העמים במה שתאכל את כל העמים אשר ה'אלהיך נותן לך, והוא כמ"ש חכמי לב שכמו שהדומם הוא מזון הצומח והצומח הוא מזון החי והחי הוא מזון המדבר, כן המדבר העובד גלולים הוא מזון שומר תורה ומצות, ועז"א פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, ר"ל כמו שהחי אוכל את הצומח כן יחשבו לאכול אותנו וכמ"ש כי לחמנו הם, וכן תאכל את כל העמים, ובכ"ז הגם שתוכל לאכלם ר"ל שמהם ימשך לך מאכלך וכל צרכך לא יהיו דומים בעיניך כצאן מאכל שחס עיניו עליהם [כי כבר התבאר אצלי ההבדל בין פעל חוס חמל רחם, שחוס נופל שחס מלהשחית דבר שיש לו בו צורך, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון] (יונה ד׳:י׳) שאחר שתוכל להשיג מהם צורך כמ"ש ואכלת את כל העמים תחוס עינך מלהשחיתם ותרצה להשאירם בארצך שיהיו לך עבדים, מזהיר שלא תחום עינך מלהשחיתם שעי"ז לא תעבד את אלהיהם, שאם תחוס עינך עליהם תעבוד את אלהיהם, וזה יהיה למוקש לך, והוא עצמו מ"ש בפ' משפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש:

פס'. ואכלת את כל העמים. תכלה אותם. כי מוקש הוא לך. כמו פן יהיה לך למוקש:

לא תחוס עינך עליהם. כי אז לא תעבוד [את] אליהם כי מוקש הוא לך, להעבידך אלהים, כמו וקרא לך ואכלת מזבחו:

ואכלת מצוה הוא לכלותם. ואל תאמר שהוא רשות לפניהם ולא מצוה והעד לא תחוס עיניך כי אם תאמר שפרושו לשון ברכה הוא כדרך שמברכין אומה או מלכות שתמשול על שאר אומות הוה ליה למכתב ולא תחוס בוי"ו ואז היה סובל הוראתו הכל בלשון ברכה ואכלת את כל העמים שתמשול עליהם ולא תצטרך ליתן להם חנינה מפחד העוזרים אשר יעזרו לשונאיך כי שלום מכל עבריך. והשתא דכתיב בלא וי"ו פרושו תיכף כשתעשה הטוב בעיני ה' ואכלת את העמים לא תחוס עינך עליהם ליתן חנינה כמעשה שאול בחמלת אגג. זה תופס דברי הרב. אף שאין עדותו חזקה כי נוכל לומר שהוי"ו ראשון מושכת אחרת אבל האמת עד לעצמו שהוא מצוה כפי קבלת חכמינו ז"ל ואפקי קרא הריגת אדם בלשון אכילה כטעם אוכלת אדם את כי הוא מורה על השחתה וכליון נמרץ כתאב לאכל פן ישאפו לנקום נקמת הגוים:

ואכלת את כל העמים. הוא ברכה וגם ציווי:

"...כי מוקש הוא לך". לשון היחיד "הוא לך" אינו מובן, שהרי לכאורה זה חוזר אל "אלהיהם", לשון רבים. (פ' עקב תשנ"ד)

כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם:

כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש שיפתוך לעבוד את אלוהיהם:

לא תחוס וגו׳. עי׳ במס׳ סופרים פרק ט״ו ומה שכתבו התוס׳ ע״ז דכ״ו ע״ב בשם הירושלמי קידושין:

אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כ״ה:נ׳) וחשב עם קונהו.

ולא תעבד. פעל מסבב, ופי' לא תניח לעבוד את אלהיהם, כי מקש הוא לך שברבות הימים תנקש אחריהם ותלכד ברשת עבודתם, כי צווי לא תחי' כל נשמה אינו רק בתנאי אם לא יקבלו ז' מצות בני נח אשר מכללם ע"ז כמבואר בספרי, כשעוזבים עבודת אלהיהם אינם נהרגין (ערמב"ן פ' שופטים), ולא נוכל לפרש ולא תעבוד אזהרה לישראל עצמו מלעבוד, כי אין זה מוקש לחוד אבל השחתה מוחלטת שאין אחרי' עוד; והרע"ס הסב מאמר כי מוקש הוא לך על לא תחוס, כלומר אם תחוס עליהם יהיה לך למוקש לעבוד את אלהיהם, אמנם האתנח שאחר מאמר לא תחוס לא יסכים לזה:

ולא תחוס עינך עליהם. הזהיר בזה שלא לרחם עליהם כדי שלא יחטיאו את ישראל:

ואומרו לא תחוס עיניך וגו', על דרך אומרו (משלי י''ב) ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחוס, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז''ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגריות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים.

ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך. וקשה הלא הוא עבירה ולמה אמר מוקש. ופירושו בלבד שהיא עבירה אם תעבד את אלהיהם בעבור השפעתם. דע כי גם מוקש הוא לך כי הוא השטן הוא יצה״ר הוא מה״מ יורד ומסטין עולה ומקטרג ויורד עמו בגיהנ' ונוקם ממנו:

ושמא "הוא" פירושו - דבר זה, ודומה שיש עוד כתובים כאלה. (פ' עקב תשנ"ו)

ולא תעבוד וגו׳. לא בעבודה לשם עבודת כוכבים מיירי דאם כן מאי כי מוקש הוא לך. והרי גורם השמדה וכליון ממש אלא אפי׳ לשם תנופה שלא יתגרו ביותר והוי כמו מאהבה ויראה מכ״מ תהי׳ למוקש לך וכבר נתבאר בס׳ שמות כ״ג ל״ג ועוד שם ל״ד י״ב יע״ש:

ולא תעבוד את אלהיהם. ביאר בזה שאם תרחם עליהם לבלתי השחיתם הנה יהיה זה סבה אל שתעבוד אל אלהיהם כי החמלה עליהם הוא מוקש לך עוד הזהירם שלא ייראו שלא יוכלו להוריש הגוים הרבים ההם כי יש להם לבטוח שיד השם יתעלה לא תקצר להוריש' בעבור מה שראו מנפלאותיו שעשה ביציאת מצרים:

וגמר אומר ולא תעבוד וגו' להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע''ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס:

ואכן כך מפרש ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא". וראה ראב"ע שכתב: "כי מוקש הוא לך - כל אחד מאלהיהם". (פ' עקב תשס"ה, תשס"ו)

כי תאמר בלבבך. עַל כָּרְחֲךָ לְשׁוֹן דִּילְמָא הוּא, שֶׁמָּא תֹאמַר בִּלְבָבְךָ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים לֹא אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, אַל תֹּאמַר כֵּן, לא תירא מהם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ בְּאַחַת מִשְּׁאָר לְשׁוֹנוֹת שֶׁל כִּי שֶׁיִּפֹּל עָלָיו שׁוּב לֹא תִירָא מֵהֶם:

כי תאמר איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני. לא תאמר זה ע"צ שתירא מהם אלא ע"צ שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם:

איכה אוכל להורישם. לא מיירי בעיקר המלחמה שהרי כבר נתרצו ללחום ומוכנים לכך אלא על שנצטוו להורישם ולכלותם. איכה אוכל להגיע לכך וא״כ ראוי להיות בטוב את הנשארים מן המלחמה כדי שלא יתאכזרו גם עלינו לעת מצוא ידם. ע״ז בא לומר.

כי תאמר בלבבך על כרחך לשון דילמ' הוא שמא תאמ' בלבבך מפני שהם רבי' לא אוכל להורישם אל תאמר כן לא תיר' מהם. תקן בזה כמה עניינים הוסיף מלת מפני כי בזול' זה משמ' שהספק הוא ברבויי' ואין הדבר כן שהרי כתוב בפירוש לא מרובכם מכל העמים חשק יי' בכם כי אתם המעט מכל העמים אבל עם תוספת מלת מפני יהיה הספק של שמא נופל על הורשתם שמא לא אוכל להורישם גם אמר אל תאמר כן במקום לא תירא מהם מפני ששלילת הספק ראוי שיהיה ממון הספק ואחר שהספק היה בלשון כי תאמר צריך שתהיה שלילתו באל תאמר וחזר ואמר אח"כ לא תירא מהם להודיע שמאמר לא תירא הוא המתחייב מאל תאמר כן:

ולא יתכן לפרשו באחד משאר לשונות כו'. ר"ל דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא, משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין, ולא לשון אי דהוא לשון אם, משום שאין שייך לומר אם תאמר כך אל תאמר כך, שאם מוכרח לומר כך א"כ אין שייך לומר אל תאמר כך. ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם, הא אם לא תאמר תירא מהם, ואין זה נכון. כן כ' רש"י בשילהי גיטין (צ.):

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה. לפי שאמר ואכלת את כל העמים. ושמא תאמר איכה אוכל להורישם ולכלותם. לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' למצרים. ושמא תאמר ג"כ שאין אתה ראוי להורישם. לזה אמר המסות הגדולות והאותות והמופתים שעשה השם עמך בדרך נס. כן יעשה ה' לכל העמים. ולפי שאולי יאמרו כי הם עצומים ובעלי מלחמה ותחבולה. וישארו מהם אנשים גבורים נסתרים וטמונים במחבואות ובמארב ויצאו וילחמו עמנו. לזה אמר וגם את הצרעה ישלח השם בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. ולכן לא תערוץ מפניהם. אחר שה' אלהיך בקרבך. והוא לוחם מלחמתך. ויתן מלכיהם בידיך לא יתיצב איש לפניך. וכל זה בתנאי שלא תלך אחר עבודה זרה. אבל פסילי אלהיהם תשרפון באש. ואע"ג שתשרפון באש. לא תחמוד כסף וזהב שיתנו לך שעליהם. לפי שהיא חרם וכל הנאותיה חרם. וזהו כי חרם הוא. או יאמר לא תחמוד כסף וזהב. שיתנו לך שוחד בשביל שלא תשרפם. וזהו עליהם. ואמר זה לפי שאולי יאמרו ישראל מה לי להניחם כי הם עץ ואבן ואין ממש. לזה אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כי הם והנאותיהם שנתנו לך בשבילך הכל חרם:

כי תאמר בלבבך, אחר שהזהיר בל תחוס עינם מלהשמידם מפני שיוכלו להשיג מהם תועלת, אומר עוד פן תרצה להשאיר אותם על אדמתם מפני היראה באשר תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, ר"ל שתשער בנפשך כי כחך קטן מלהוריש כל השבעה עמים שהם רבים מאד וכשתלחם עם כלם לא תוכל להם ועפ"ז תחשוב להוריש רק מקצתם ולהשלים עם קצתם שעי"כ יהיה נקל בידך להוריש את הנלחמים אתך כי לא יהיו רבים כ"כ ותנצח אותם:

שיפול עליו שוב לא תירא וכו'. שאם נפרש מלת "כי" כמו בשאר מקום – כי תאמר זה וכו' אל תירא, כמו "כי תצא" (להלן כא, י), "כי תבא" (להלן כו, א), שלשון זה משמע שיהיה דבר זה, אחר שיאמר "לא תירא מהם", אם כן לא יבא לידי כך כלל שיאמרו כך. ואין לפרש בלשון 'אם תאמר רבים הגוים לא תירא מהם', כי לשון 'אם' משמע שאפשר שיכול לומר, שהרי כל 'אם' תלוי הוא, ואחר שיאמר הכתוב בלשון תלוי, איך יאמר אחריו "לא תירא מהם". ומכל שכן שאר לשון שמוש "כי", דלא יתכן:

פס'. כי תאמר בלבבך. דלמא תימר כלומר שמא תאמר בלבבך. לא תירא מהם. זכור תזכור. זכירת הלב וזכירת הפה:

כי תאמר וגו' רבים הגוים האלה ממני. כבר כתבנו למעלה בפרשת דברים (ג', כ"א) לבאר בזה אופן המורא שהיה יכול ליכנס אז בלב ישראל מרבות הגוים. כי הלא בימים ההם כבר ראו מלחמות סיחון ועוג בחצריהם ובטירותם שאין כל בריה היה יכולה להם. והם נשארו מיתר הרפאים מהנפילים שהיה בארץ. ועוד הלא כל מלכי כנען היו שוכרין אותם שישמרו אותם מאויביהם, מכלל שהיו חזקים מהם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יענו קוצים כסוחים. ועתה נראה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ב') בפסוק (בראשית ל"ב, ח') ויירא יעקב מאוד וגו'. שהיה ירא שלא יעמוד לו זכות ישיבת ארץ ישראל שישב כל אותן השנים שהיה יעקב בבית לבן וכו'. ולזה אמר כאן הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו', פירוש רבים הם זכות הגוים האלה כי הלא הוא יושב הארץ מקדם ואיכה אוכל להורישם ולגרשם מארצם. ולזה אמר,

כי תאמר בלבבך. כל אמירה הוא בלב:

רש"י ד"ה כי תאמר בלבבך, על כרחך לשון דילמא הוא וכו'. וראה הערה 6 לרש"י שבחומש "תורת חיים" פירוט האפשרויות הדחויות בשם "דברי דוד" ורא"ם, וכך נאמר שם: לשון "אלא" אי אפשר לפרש, דהא פשיטא דלא שייך עלייהו "לא תירא". גם אי אפשר לפרשו בלשון "אי", דהיאך שייך לומר - אם תאמר כן אל תאמר כן, וכן אין שייך לומר "אל תירא" כיון שכבר אמר כן או נתיירא. ולשון "דהא" אינה נופלת על תחילת הדיבור, אבל לשון "שמא" שפיר יש לומר - יש ספק אם תאמר כן, אני מורה לך שתחזיק בצד שלא תירא. ע"כ. ואף על פי כן מתרגם אונקלוס כרגיל "ארי". (פ' עקב תשנ"ד)

ולא יתכן לפרשו באחד משאר לשונו' של כי שיפול עליו שוב לא תירא מהם. מפני ששאר הלשונות של כי הם אי ואלא ודהא והוא מבאר שלא יפול עליו לא אלא ולא דהא מפני שאלה המלות אינן נופלות על תחלת הדבור ולא אי שעניינו אם מפני שאע"פ שמלת אם נופל על תחלת הדבור א"א פה לפרשו בלשון אם לשתי סבות האחת שאינו נופל בלשון לומר אם תאמר כך לא תאמר שמאחר ששם מונח לומר איך אפשר לומר אחר כך לא תאמר ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם ואין זה נכון וכן כתב רש"י בשלהי גטין:

רבים הגוים האלה ולמטה כתיב ונשל וגו' הגוים האל. שאל הוא קשה ואלה יותר קשה. אל הוא דין למעלה. ואלה הוא למטה והוא דין יותר קשה וכנגד זה אמר זכור תזכור כנגד דין למעלה ונגד דין למטה:

אך ביתר החומשים אכן הנוסחא הוא "דלמא". (פ' עקב תשנ"ו)

ועם זאת קשה לי לשונו ההחלטי של רש"י - "על כרחך", והרי אפשר ואפשר לבאר "כי" בלשון 'כאשר' ("אי" יכול להיות תנאי - אם, ויכול להיות כאשר) כמו "כי יקרא קן צפור" (להלן כב, ו), וכגירסת אונקלוס הנ"ל, והפסוק יהיה מבואר לא פחות טוב מן על־ידי "דלמא". (פ' עקב תשס"א, במלון סאן, בת־ים, בשבת חזנות) וראה "באר בשדה" המבאר שלשון "על כרחך" שברש"י, משמעותה - אף על פי שאין זה נוח לפרש שהכתוב מדבר בלשון ספק כלפי שמיא, על כרחך זוהי המשמעות, וצריך להסביר שהספק אינו באמת כלפי שמיא, אלא החשש הוא שמא לא תהיה יראת ה' תקועה בלבבם ויפחדו מן הזולת.

זכר תזכר חסר וי''ו לומר שתזכור מה שעשה לשש מאות רכב בחור:

לא תירא מהם. כי לא יתגברו לעולם. וכך היה ראוי להיות אם לא עברו ישראל לכרות ברית עמהם כמש״כ בס׳ יהושע ושופטים. אבל אם היה ישראל בטוח בזה לא היה מקום לירא:

מהם זכר. דין לחוד חסר וא"ו באורייתא:

לא תירא מהם זכר תזכר וכו', וכבר כתב הרי"א שלא יפול תחת המצוה שלא יירא האדם ולא יפחד, שהיראה אינו פועל בחיריי רק דבר נמשך מהשערת האדם שהוא חלוש נגד אויביו הרבים החזקים ממנו ועי"כ יירא ייפחד ויראה זו לא תסור מלבו ע"י אזהרה שיזהירו אותו שלא יירא, וע"כ באזהרה שלא יירא צרף תמיד את הזכירה, ר"ל שיזכור כי גבורי חיל רבים או מלך גדול רב ושליט עומד על ימינו לעזרו שכחו גדול מכח האויב ועי"ז תסור היראה מלבו, וכן באזהרה זו שאמר לא תירא מהם אמר העצה להסיר היראה הוא שזכר תזכר את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים שהיו ג"כ עמים רבים ומלך עז בראשם והכניעם ה' לפניך:

לא תירא מהם זכור תזכור וגו' אשר עשה ה' אלהיך לפרעה וגו' כאשר כתבנו שם. כי הלא בעת מכות פרעה ועבדיו לא היה בישראל שום זכות לא קבלת התורה ולא עשיית מצוות. רק מה שידעו שה' הוא אלהיהם בקבלה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ובשכר זה הוציאם ה' ממצרים וכמאמר חז"ל (סוטה מ"ב.) בפסוק (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים וגו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. פירוש לפי שאתם ממליכין אותו עליכם ומיחדין שמו ועל כן בקרבך קדוש שהקב"ה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין של"ה הקדוש, ואלשיך, ריש פרשת תרומה) על ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד. וכבודנו וגדולתנו הוא כבודו וגדולתו. ועל כן הוא הנלחם לכם כלומר כביכול כי המלחמה אתו הוא, והוא הנלחם מהעומדים עליכם. וכאומרם ז"ל (במכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נ"ה) כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם. וידוע אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו ובודאי לא תיראום. ואפשר שזה אמרו ישראל בשירתן על הים, ה' איש מלחמה ה' שמו. כלומר במלחמת ישראל הנה ה' הוא האיש מלחמה שכביכול המלחמה אתו, אבל ה' שמו. כלומר ששמו ה' תמיד בעת המלחמה ואחר המלחמה כי מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו' ושמו מתקיים לעד ולעולמי עולמים. וזה פירש להם משה רבינו כאן מפורש ביותר ואמר בסיום דבריו,

"...זכר תזכֹּר את אשר עשה... לפרעה ולכל מצרים". לכאורה היה פשוט יותר במקרה הזה להזכיר להם מה שעשה ה' לסיחון ולעוג, שהרי זה קרה זה עתה, ואילו מעשה מצרים היה בדור הקודם, שכן כל יוצאי מצרים כבר תמו. (פ' עקב תש"ן)

זכר תזכר. חסר וא"ו ודכותא למען תזכר את יום צאתך דראה. ואית דמסרי גבי תזכר דלא תירא מהם תרין מלאים דין וחד בנביאים וליתא דברובא דנוסחי דיקי תזכר דלא תירא חסר כתיב הרמ"ה ז"ל:

ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. מי גרם לו לגדולה הזו, ענותנותו, שנאמר והאיש משה ענו מאד (שם יב ג), מגיד הכתוב שכל מי שהוא ענו סופו להשרות עליו שכינה, שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' (ישעיה נז טו), רוח ה׳ אלהים עלי לבשר ענוים (שם סא א), אוי לגסות הרוח שנקראת תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב (משלי יז ה), ואומר ולא תביא תועבה אל ביתך (דברי׳ ז כו), מה עבודת כוכבים נקרא טמא, שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב), ואף גסות הרוח נקראת טמאה, ועל עסק גסות הרוח מפורש במס' סוטה פרק ראשון.

ואולי אינו מזכיר את מלחמת סיחון ועוג מפני שבהם הנסיות בלטה פחות מאשר בנסי מצרים. ואולי זה גם עניין של ענוה. וצריך לחפש מדוע זכירה זו אינה מנויה בין שש הזכירות שנוהגים להזכיר בסוף התפילה. (פ' עקב תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': בפשטות נראה שזכירה זו איננה מנויה מפני שאין בה חיוב לדורות, אלא ציווי מקומי - אם תפחד מהגויים, זכור את הדברים שעשה הקב"ה למצרים, אבל אם אינך ירא מהם - אינך מצווה לזכור.

הקטנה. שלא תתחלף שם רחל ללאה. ושם לאה לרחל. לכך נאמר הקטנה. אמר לא באתי לקבץ ממון. אלא כדי לישא אשה באתי. לכך נאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. (מו) יש אדם שזיווגו בא אצלו. ויש שהלך אחר זיווגו. יצחק אבינו זיווגו בא אצלו. יעקב אבינו הלך אחר זיווגו. נמצא יעקב נשא בן שמונים וארבע שנה. ועשו בן ארבעים. למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים. ומשהה לצדיקים. וכן הוא אומר לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו (דברים ז י).

ומכל מקום ראה מה שכתבתי למעלה בעניין הדיבור עם דור הבנים כאילו הם חוו נסי יציאת מצרים (א, א רש"י ד"ה אל כל ישראל). (פ' עקב תשס"ד)

המסת. נִסְיוֹנוֹת:

המסות הגדולות כל האלפא ביתא בזה הפסוק חוץ מכי''ת רמז כי עוד יעשה פעם שנית נפלאות כימי צאתך מארץ מצרים:

המסות. נתבאר לעיל ד׳ ל״ד ויותר להלן כ״ט ב׳ עפ״י המדרש מכות הממסות הגוף לאט לאט עד שלא יהי׳ להם כח ללחום אע״ג שאינן כלין:

הוצאך. בתיקון ספר תורה ישן הוציאך ובמפתח מחק יו"ד ע"כ. ובדפוסים ישנים כ"י מדוייקים חסר יו"ד ומסורת עליו ב' חסר וכן בפרשת בא על פסוק כי ביד חזקה הוצאך נמסר ב' חסרים יו"ד וכן מסר הרמ"ה ז"ל הוציאך דהשמר לך דואתחנן וחבריה דשמור את חדש האביב דראה מלאים דמלאים מלא וא"ו ויו"ד כי ביד חזקה הוצאך ה' מלא וא"ו וחסר יו"ד ודכותא הוצאך דהמסת הגדלת:

זו הדבר. דכתיב (שמות ט ג) הנה יד ה' הוי' במקנך וגו':

המסות, מפני שבמלחמת כנען כתיב (יהושע י״א:כ׳) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י כי מה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, אמר שמזה לא תירא שכן היה במצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך, מה שהקשה לב פרעה ע"י נסיונות שעל ידם הכביד את לבו בכל פעם כמ"ש בפירושי שם, ומפני שבמלחמת כנען היה צריך אותות ומופתים כמו יבושת הירדן, ועמידת השמש והשלכת אבני אלגביש, אמר שתזכור שכן היה במצרים, ומפני שלא היה אפשר לכבוש בדרך הטבע אמר שתזכור היד החזקה שהיה במצרים שזה מציין הכח למעלה מן הטבע, ומפני שהתיראו שאין זכותם מספיק שיעשה להם נפלאות ביד חזקה אמר שיזכרו הזרוע הנטויה, שמבואר אצלי בכ"מ שזרוע ה' מציין שמניע יד גבורתו שלא ע"י זכות התתתונים רק באתערותא דלעילא שבכל אלה הדברים הוציאך מארץ מצרים וא"כ זכר תזכר שכן יעשה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, וע"כ אינך צריך להשלים עם קצתם:

המסות נסיונות היינו כגון התפאר עלי וכולי וזהו ההפרש שבין המסות לאותות דמסות היינו ע״י בקשתו שהוא הוא המנסה אם יוכל עשות כן ואותות הן בלא נסיון אלא ממילא לאמת שהוא שלוחו של מקום. ומ״ש רש״י ביד חזקה זו הדבר והזרוע וכו׳ הא דלא כיילינהו לכלהו בכלל המופתים היינו טעמא דפרט אלו השתים שהיה בהן הוכחה גדולה על גבורתו יתברך הדבר שבו הבחין בין הירא את דבר ה׳ לשאינו ירא אף על פי שכלם מצריים ובמכת בכורות ג״כ הציל את פרעה מכלל הבכורות. ועוד אפשר שמכת בכורות שקולה ככל המכות כמ״ש ז״ל והדבר ג״כ היה דומה לו כדכתיב כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וכו׳ ואולם וכו׳:

המסות הגדולות וכו׳. כתב בספר פענח רזא בפסוק זה ימצאו כל אותיות אלפא ביתא חוץ מהב׳ וכן בכל פסוקי אותות של מצרים נעלמה מהם ב׳. מפני כי ב״פ יעשה הקב״ה כזאת דהיינו במצרים ולעתיד כדכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור עכ״ל וכן כתב רבינו בע״הט ברמזיו. ונראה שכוונתם דאין צורך שיהיה ב׳ דכבר יש ב׳ במעשה רב במצרים ולעת״ל וזה עולה במקום ב׳. וכפ״ז אפשר לרמוז שנגאלו בזכות משה ואהרן שהם ב׳ והם במקום ב׳. א״נ לפי מ״ש בקונטריס בתי הנפש דהשעבוד עלה לגזרת בין הבתרים ולעון מכירת יוסף ובזכות אברהם אע״ה ויוסף ע״ה נקרע הים כמשז״ל ולכך היו ב׳ ביזות בזכותם ולכך זכות ב׳ אברהם יוסף עולה במקום ב׳ ודוק כי קצרתי:

היד החזקה זו הדבר וכו' פי' דאתיא בג"ש דיד יד כתי' הכא היד החזקה וכתיב התם הנה יד ה' הויה במקנך וכו' דבר כבד מאד הכי ילפינן ליה באגדה דהא לחמא והזרוע הנטויה זו החרב של מכת בכורות פי' דאתייא בג"ש דנטויה נטויה כתי' הכא זרוע נטויה וכתיב התם וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם הכי איתמר התם. וקשה מה חרב היה במכת בכורות הלא מיתתן היתה בידי שמים. וי"ל שכשאמר ומת כל בכור אמרו הבכורות מה אנו מתים בעבור אלו באו ואמ' לפרעה שישלח את ישראל ולא שמע אליהם וכן המצריים קמו ועשו עמהם מלחמה והרגו מהם הרבה הכי איתמ' במדרש ויליף ליה מלמכה מצרים בבכוריהם:

המסת הגדולת וגו' והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה. המסות. הוא נסים שעשה לישראל שניצולו מכל המכות ובפרט ממכת ערוב:

רש"י ד"ה המסת, נסיונות. ע"כ. הרי זה כמו למעלה (ד, לד), ושלא כאונקלוס המתרגם בשניהם מלשון נס, שהרי נסים נזכרים בהמשך: "והמֹפתים". (פ' עקב תשנ"ג)

והאתת. כְּגוֹן וַיְהִי לְנָחָשׁ (שמות ד'), וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שם):

והאותות והמופתים וגו׳. במקום שיהי׳ נצרך לכך יש לך לדעת ג״ז מאשר היה במצרים ותאמין כי כן יעשה וגו׳:

זו החרב של מכת בכורות. כדכתיב (דה"א כא טז) וחרבו שלופה בידו נטוי' על ירושלים. י"מ כמשמעו, החרב שהכה הקב"ה בו הבכורים. וי"מ שהבכורים הכו באבותיהם, דהבכורים היו יודעין שהם ילקו בשביל ישראל, והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים, ולא שמעו להם, והלכו והרגו מהם כמה אלפים. וזהו שנאמר (תהלים קלו י) למכה מצרים בבכוריהם. [בכלבו והר"ר אבודרהם]:

והאתת. הוא שיאמר מה שיהיה לעתיד כמ״ש (ישעיה מ״א כ״ג) הגידו האותיות לאחור וגו'. והמפתים. הוא שינוי הטבע:

רש"י ד"ה והיד החזקה, זה הדבר. ע"כ. דרשת חז"ל זו שמקורה בספרי נסמכת על הפסוק: "הנה יד ה' הוֹיה במקנך אשר בשדה" וגו' (שמות ט, ג). ולא אדע, למה דֶּבֶר יוצא מגדר שאר המכות. (פ' עקב תשמ"ד) וראה "באר בשדה" שמה שהזכיר משה מכה זו בפרטות יותר מכל המכות, לומר לישראל שיזכרו מה שהמית הקב"ה כל בהמות מצרים, וכך יהיה גם באומות הללו יד ה' לכלותם ואל יחששו מהם. ובעל "שבלי הלקט" על "הגדה של פסח" כתב שאין הכוונה על המכה החמישית שהיה דבר בבהמות מצרים, אלא כמובא במדרש תהלים (עח, טז): כל מכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, הביא מכת דבר עם כל אחת ואחת. על פי זה מובן מדוע רש"י כאן כותב שהיד החזקה של ה' התגלתה בדבר, מכיוון שהיא שקולה כנגד כל שאר המגפות והמכות שהביא ה' על מצרים. והוסיף הרב פינחס דנינו שי': הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א הביא שמכת בכורות בפרט היתה על ידי דֶּבֶר, על פי הגמרא במסכת בבא קמא (ס ע"ב): "דֶּבֶר בעיר - כנס רגליך" והסביר על פי זה דברי רש"י בספר שמות (ט, יד), שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות.

והמפתים. הַמַּכּוֹת הַמֻּפְלָאוֹת:

והיד החזקה. שהכריח את פרעה לשלחם. על כרחו. והזרע הנטויה. בהתגליא:

"...אשר הוציאך ה' אלהיך". היחיד (ממה שראיתי) הנדרש לקושי שבכאן, הוא רס"ג, האומר בפשטות: כאשר הוציאך. (פ' עקב תש"ס) וב"דעת מקרא" מבואר: "אשר הוציאך וגו' – מוסב על הסיפא של הפסוק שלפניו, אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים, אשר הוציאך ה' אלהיך".

והיד החזקה. זוֹ הַדֶּבֶר:

ובפרשת ואתחנן בפסוק או הנסה וגו' כתיב ג״כ ה' דברים במסות וגו' וכתיב עוד שני דברים במלחמה ובמוראים גדולים. מלחמה שנלחם ה' בים כמ״ש ה' ילחם לכם. ובמוראים גדולים. זו גילוי שכינה בים ובמצרים. וכאן מדלג שני דברים אלו והטעם שאמ' הכתוב כאן כן יעשה לכל העמים והוא כיבוש א״י וב' דברים הללו מלחמה וגילוי שכינה לא יהיו עוד כמו ביציאת מצרים ואמר כנגד זה וגם את הצרעה ישלח הוא כנגד מלחמה אך ע״י שליח. אל גדול ונורא כנגד מוראים גדולים:

והזרע הנטויה. זוֹ הַחֶרֶב שֶׁל מַכַּת בְּכוֹרוֹת:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות וכו'. י"ל לכאורה תיבת תזכור ותיבת את שפת יתר הוא והו"ל לומר זכור אשר עשה ה' וכו'. ויובן בס"ד לפרש דידוע מ"ש הרב שם הגדולים ז"ל בפ"ג דאבות משם הרב דרוש שמואל דישראל משועבדים תחת עשו לכבדו לקיים ואת אמך לרבות אחיך הגדול משא"כ כשעוסקין בתורה אז מחמת התורה ישראל חשובין יותר אז דרשינן את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואין חייבים לכבדו עכ"ד ע"ש. והנה טענה זו דואת אמך לרבות אחיך הגדול אפשר לעלות גם בדעת ישמעאל לטעון כי הוא ג"כ יחשוב עצמו כמו יצחק ח"ו ויטעון שכל זרע יצחק חייבים לכבדו מכח לרבות אחיך הגדול וכמו שמצינו באמת בדרז"ל שבאו בני ישמעאל לדון עם ישראל בשביל הארץ שעשו עצמם לזרע ממש ויש להם ירושה כמו יצחק ונטפל להם גביהא בן פסיסא והחזיר להם תשובה וכנודע מדברי רז"ל ואמנם התשובה שנשיב לעשו בזה נוכל גם כן להשיב את ישמעאל והוא דאנן בעלי תורה יש לנו כח מן את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואין אנחנו חייבים לכבדם:

הצרעה. מִין שֶׁרֶץ הָעוֹף שֶׁהָיְתָה זוֹרֶקֶת בָּהֶם מָרָה וּמְסָרַסְתָּן וּמְסַמְּאָה אֶת עֵינֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ נִסְתָּרִין שָׁם (סוטה ל"ו):

הצרעה. חולי בגוף מגזרת צרעת:

את הצרעה בגימ' שתים היו:

וגם את הצרעה וגו׳. נוסף על הנהגה שבמצרים יהי׳ בשבעה עממין ע״י הצרעה:

וגם את הצרעה: יהושע כ"ד י"ב הזכירה לישראל, א"כ בהכרח נתאמת הדבר, אע"פ שלא נזכר המאורע הזה בפירוש בספור כבוש הארץ. בתנ"ך כ"י שנת ק"ז מצאתי עד-אב֞ד, והרביע נכון, והכוונה עד שיאבדו מפניך הנשארים והנסתרים.

הצרע' מין שרץ העוף שהיתה זורקת בהן מרה ומסרסתן ומסמא את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם. שבסוט' תנא צרע' לא עברה את הירדן והקשו והכתי' ושלחתי את הצרע' לפניך ותרצו אמר ריש לקיש על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימת עיניהם מלמעלה וסרסתן מלמטה שנ' ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת:

וגם את הצרעה ישלח יי' אלהיך בם. ידמה שהצרעה היה ממיתה אותם או ירצה בזה שהשם יתעלה ימציא להם מה שימיתם בדרך שלא יהיו הנשארים והנסתרים מפני בני ישראל כאמרו ויי' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים:

וגם, ולא תירא שבאשר הם רבים ונפוצים על פני ארץ רבה, רבים יחבאו במערות ובראשי ההרים ולא תדע מקומם ואח"כ יפלו עליך פתאום מן החורים אשר התחבאו שם, כי גם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם לאבד הנשארים והנסתרים מפניך:

פס'. וגם את הצרעה. צרעה היתה מטילה בהם ארס ומסמא את עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה שנאמר (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניך אשר כגובה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת:

הצרעה וכו׳ ומסרסתן ומסמא וכו׳. נראה דאף על גב דדריש הכי מדכתיב ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת כדאיתא בש״ס דסוטה מ״מ ה״נ בקרא איכא רמז לדבר דכתיב עד אבוד הנשארים והנסתרים דהנשארים ר״ל שיאבדו הנשארים כלו׳ הבנים וכדכתיב התם ואין שריד במגוריו. והנסתרים היינו סומים שנסתרים מבלי הביט עוד בעולם:

וגם את הצרעה. אמרו רבותינו שרץ העוף שזורק בהם מרה כמו צירעים ויתושים ולפי הפשט נרא' צרעה צעירה כמו שמלה שלמה, כבשים כשבים, כלומ' שיצער וימעיט אותם שנסתרים מפניך, כמו מחץ תשכל חרב ומחדרים אימת דבר, כתרגו' חרגת מותא:

הצרעה י״‎מ חולי בגוף כמין צרעת.

וגם את הצרעה. שני צרעות היו אחת של משה ואחת של יהושע. של משה לא עברה את הירדן ושל יהושע עברה הירדן ושני צרעות היו משמשות כמו שאמר הכתוב הנשארים והנסתרים שהנשארים הם שברחו מפליטי המלחמה וישבו בבתים בהתגליא וזה היה צרעה של משה משמשת שזרקה ארס כו' וכנגד הנסתרים שטמנו את עצמם לזה שימשה של יהושע שחפשה אותם ולכך אמר וגם את הצרעה כנגד שני צרעות:

רש"י ד"ה הצרעה, מין שרץ העוף וכו'. הביטוי "מין" בכגון דא נובע כנראה מתחושת זהירות, מהעדר ידיעה בהגדרה מדויקת של צמחים ובעלי חיים למיניהם, והוא קדום למדי, אך כיום מקומו מי יכירנו. (פ' עקב תש"ס)

עד אבד חסר וי''ו ועולה ז' שיאבד הז' עממין:

מפניך פ''א כפולא לומר מפניך ומפני שלוחך:

לא תערוץ מפניהם. רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא:

אל גדול ונורא ולא אמר גבור אלא הזכיר גדול כנגד אברהם דכתיב ביה האדם הגדול. ונורא כנגד יעקב דכתיב ביה מה נורא המקום הזה. והזכיר אלו שמצינו שנלחמו אברהם עם המלכים ויעקב כנגד לבן ועשו אבל לא מצינו ביצחק שנלחם:

לא תערוץ. הוא שבירת הגדוד בשעה שאין המלחמה הולך בטוב. כמש״כ להלן ל״א ו׳ הוכחה לזה הפירוש. והזהיר הכתוב שאפי׳ תראה שמתגברים לא תערוץ כמו שהי׳ בראש מלחמת עי:

גדול ונורא. הוסיף שתי מלות גדול ונורא, כי הכבוד האהבה והתודה וכיוצא באלה שייכים גם לאדם, יכול לאהוב את זולתו באהבה נפלאה, יכול לכבדו בכבוד והדור, יכול לתת לו תודות, ואין בזה פחיתות לבורא ית', אבל היראה אם יירא האדם את זולתו זולת הש"י אין פחד אלהים לנגד עיניו, כי אין יראה בלתי מה' לבדו, לכן סיים אל גדול ונורא, ואם תהיה מוראיהם עליך אתה פוחת ופוגם ברוממת אל כי אין לירא כ"א מלפניו (מוהר"י מרגלית אבד"ק לעסלא עיר מולדתי):

לא תערץ מפניהם, מוסיף לאמר שחוץ מכל זה ראוי שלא תערוץ מפניהם והוא כמ"ש בחובת הלבבות שאמר החסיד בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו, ר"ל כי היראה הגדולה תכבה את היראה הקטנה, למשל מי שנפל עליו ארי טורף ושואג לא יירא אז מפני דבורה הרוצה לעקוץ אותו כי יראתו מפני הדבורה תבטל מפני יראתו הגדולה מפני האריה, וא"כ אחר שאלהיך בקרבך אל גדול ונורא ראוי לך לירא יראה הגדולה מה' ואיך תירא אז יראה הקטנה של ב"ו שהוא כאין וכאפס לפני ה' הגדול והנורא שהוא נמצא בקרבך:

פס'. לא תערץ מפניהם. אע״פ שיש עריצות לשון גבורה כמו כן תמצא לשון שבירה כמו (איוב ל״א:ל״ד) כי אערוץ המון רבה לפי שיש במקרא הדומין בקריאה אין פירושם אחד. כמו (בראשית י״ג:י״ב) ויאהל אברם נטה אהלו. שנא' ויאהל עד סדום. שהסיע לוט את אהלו ולא נטה עד שבא לסדום וכן כיוצא באלו הרבה. והן מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהם כשאמר ר' ישמעאל דבר הלמד מענינו:

לא תוכל כלותם מהר. אינו אומ' אין היכולת בידך אלא אינו תקנתך, כמו לא תרצה כלות' מהר, כי כל דבר שרע לאדם אם עושהו, אעפ"י שבידו לעשות, שייך ביה לא תוכל. כמו לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, וכן לא יוכל הנער לעזוב את אביו, וכמו לא תוכל לתת עליך איש נכרי שמתרג' לית לך רשו. וכן לא תוכל כלותם. תוכל, אבל אין תקנתך, פן ירבה. ופסוק של אחריו מוכיח, דכתי' ונתנם ה' אלהיך לפניך שתהא ידך תקיפה והם יהיו במהומה גדולה. וגם היא תשובה על מה שהו' אומר למעלה רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להוריש? אל תירא מה', כי ה' אלהיך בקרבך, שהוא גדול ונורא. אם בשביל כך אתה אומ' הם רבים ואני מעט איך אמלא מקומם? על זה השיב לא תוכל כלותם עד אשר תפרה:

אמר הגאון כי פן תרבה עליך סימן לזמן שינצחום ואין צורך. דקשה לגאון מלת פן שהוראתו על ספק והוה למימר כי אז ירבו עליך ואין דומה למה שנאמר פן יפתה לבבכם כי זה תלוי בבחירת אדם לכן מפרש שעיקר כונת הכתוב על ההיפוך וסימן לזמן שינצחום. כן מפרש הגאון בכמה מקומות במקרא. אכן דעת הרב כפשוטו דתורה דברה כלשון בני אדם. כאשר מזהיר איש לרעהו אל תלך בדרך פלוני פן תכשל בדרך. ומה גם אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה רק בלשון ספק כמו פן אכלך בדרך וטעמו ידוע ליודעי חן:

לא תערוץ מפניהם כו'. אמר הנה שלשה הדרגות הן. אחד שגם שלא תירא מהם תהרהר ותאמר בלבך רבים הגוים האלה כו' איכה אוכל להורישם שיהיו עלי לטורח. ב' נמשכת מזאת והוא כי מזו תבא ליירא מהם אך עדיין לא תערוץ ותכנע מפניהם. אך מהב' תבא אל הג' לערוץ מפניהם ואמר כי תאמר בלבבך רבים כו' השמר פן תבא אל הב' והזהר לא תירא מהם והוא כי על ידי כי זכור תזכור על ידי כן לא תערוץ כו' שהיא הג' והנני מצוך לא תערוץ מפניהם. ולבל תערוץ הביטה וראה שתי טענות. אחד כי ה' אלהיך בקרבך ואם כן כאשר חתת מפניהם נמצאת ח"ו מכניע את מה שבקרבך מפניהם. ב' כי יותר ראוי תפול חתת ה' שבקרבך עליהם מאשר תפול חתת הגוים האלה עליך וזהו אל גדול ונורא שעם היותו בקרבך קדוש אל גדול הוא להיטיב לך להתנהג עמך במדת חסד שהוא בחינת אל גדול עכ"ז גם הוא להטיל מורא על שכנגדך וז"א ונורא כי הוא ית' פועל ב' הפכים כאחד וא"כ למה תערוץ מפני אשר מי שבקרבך מטיל מורא עליהם ויחתו מלפניו וזהו אל גדול ונורא. כי הנה דע לך כ"א כה תעשה שתערוץ מפניהם לא יעשה לך ה' כמסות הגדולות כו' אשר עשה לפרעה ולכל מצרים כאשר אמרתי לך כ"א ונשל ה' אלהיך מפניך מעט מעט אך לא את כלם כאחד שלא יתן בלבם יבאו מתחלה יחד כלם לכלותם מהר כ"א מעט מעט כאשר היה כי היחלו ביריחו בלבד ואח"כ את העי כי לא תוכל לכלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה בעון אשר פרצת וחתת מפניהם. שאל"כ בלי עון מוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה. אך אחר שאחל לתת לפניך מעט מעט שהוא את יריחו ועוד מעט את העי אחרי כן שנעשה משפט בעכן וראו ישראל ולקחו מוסר ושבו עד ה' ויאמץ לבם נתנם ה' יחד ועל העת ההיא אמר ונתנם ה' אלהיך לפניך עמים רבים ומלכיהם והמם מהומה גדולה שהוא מה שאחר מלחמת העי נאספו כל המלכים ההם ומן השמים היה כי ע"כ יעץ הוא יתב' את יהושע יעשה בערמה לכבוש את העי על ידי האורב עם היות שאין מעצר לה' להושיע מבלי מארבים אך ה' צבאות יעץ למען השגיא לגוים ההם שיתקבצו יחד להפילם כאחד ביד ישראל באומר כי עתה לא נצחו רק ע"י תחבולות טבעיות באופן שאין מלחמתם מתייחסת אל ה' איש מלחמה רק לאנשים וע"כ ערבו אל לבם לעשות גם הם הכנה טבעית שהוא להתאסף מלכים גדולים וכן רבים. וזהו שאחר מלחמת העי אמר ויהי כשמוע כל המלכים כו' ויתקבצו יחדו להלחם כו' ואז והמם מהומה גדולה והוא האמור שם במלחמה ההוא ויהומם ה' לפני ישראל וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים כו' עד השמידך אותם ואח"כ ונתן מלכיהם בידך כו' והוא מאמר הכתוב שם ויהי ככלות יהושע ובנ"י להכותם מכה גדולה מאד עד תומם כו' ויאמר יהושע פתחו את פי המערה והוציאו אלי את חמשת המלכים כו' ומאז היתה חתת ה' על כל השאר וזה אמר פה לא יתיצב איש בפניך כו'. ואמר הנה אמרתי כי בראשונה ונשל ה' מעט מעט שהוא תחלה יריחו לבדה ואחרי כן העי לבדה ואח"כ ונתנם ה' עמים רבים וה' מלכים גדולים והמם כו'. אך בזאת יהיה מה שונתנם ביחד אחר המעט הא' אם פסילי אלהיהם תשרפון באש מהמעט הא'. ולא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך כו' וגם לא תביא תועבה אל ביתך כענין עכן שמעל בחרם והוא כמשז"ל כי מה שמעל עכן היה אדרת שנער שעל ע"ג למסך והמאתים שקלים כסף ולשון הזהב היו תקרובת ע"ג כי חמד כסף וזהב עליהם ולקח לו והביא אל ביתו והטמין בתוך האהל וזהו ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו על היותו עבודת גלולים תשקצנו יותר כי תעשנו ע"ג של ישראל שאין לה ביטול ותעב תתעבנו כי חרם הוא כי גם מעל בחרם. ושעור הכתוב ונשל ה' מעט מעט ואח"כ ונתנם יחד והמם כו' וזהו יהיה אם פסילי המעט הראשון אשר נותן לך בראשונה תשרפון באש ולא תחמוד כסף וזהב שעל הפסילים אפילו לא יהיה חרם בדבר כי אם חמדה שולקחת לך וגם לא תביא תועבה אל ביתך נוסף על עון החרם שוהיית חרם כמוהו כ"א על החלוקה הא' שקץ תשקצנו שנוסף על היותו ע"ג תשקצנו אז יותר שתעשנו ע"ג של ישראל על אשר בה חרם תעב להיותו תקרובת ע"ג וגם תתעבנו על כי חרם הוא וע"כ יצא הקצף על דבר עכן ויפלו בנופלים עד שנתקן ואח"כ נתקיים ענין מקרא שכתוב ונתנם ה' כו' והמם מהומה כו' ונתן מלכיהם כו' כמדובר. והיה לישראל בכיבוש הסדר הזה האמור מפסוק ונשל ה' כו' והלאה ולא האמור למעלה כי כאשר עשה לפרעה ולכל מצרים כן יעשה ה' לכל העמים כו' המסות הגדולות כו' הוא כי ענין ההיא היה אם לא תפול עליהם גם מורא העמים כמפורש אך הסדר הזה האחרון מפסוק ונשל כו' הוא בהיות עליהם צד מורא ויערצו בצד מה כאשר היה על כן להקנות בנו בטחון והעדר יראה היחל במעט ומאגר ראו קנו לב אמיץ ואז נתנם ה' לפניהם ויהמם ויתן מלכיהם בידם כמדובר:

לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. בקרבך דייקא כאמור שהוא שוכן בקרב בני ישראל בתוכם ובפנימיותם, ולה' המלחמה כביכול. ועל כן ודאי לא תערוץ מפניהם. כי הלא אל גדול ונורא הוא ומי יעמוד נגדו ויתקיים. ואמנם אף על פי שהוא אל גדול ונורא ויכול לאבד את כל העמים בנשימה אחת (צא וראה מה שקרה לסנחריב ועמו (מלכים-ב י"ט, ל"ה)) אף על פי כן לא כן יעשה. כי אם,

כי ה׳ אלהיך בקרבך. השכינה שרויה בקרב ישראל בשעת מלחמה כמבואר להלן כ׳ ד׳ וכ״ג ט״ו:

אל גדול ונורא. מוראו רבה לענוש תומ״י על איזה דבר. אבל אין מקום לחוש שיתגברו לגמרי ח״ו. אלא עונש הוא לשעה:

פן תרבה עליך חית השדה. וַהֲלֹא אִם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִין מִן הַחַיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה') וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָּךְ? אֶלָּא גָּלוּי הָיָה לְפָנָיו שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא:

לא תוכל כלתם מהר יבטיח שהשם יכריתם כלם וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל וכן אמר (דברים ט׳:ג׳) הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר שיאבדו רובם במהרה לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ:

ונשל וגו׳. תהי׳ השגחתו להעתיקם ממקום למקום כדי להחליש כחם. אבל לא תוכל כלותם וגו׳ והוא משום פן תרבה וגו׳. וא״כ זה ג״כ בהשגחה לטובה. ולא מצד מיעוט היכולת להורישם עד כלה:

פן תרבה עליך חית השדה. פירש"י והלא אם עושים רצונו של מקום אין חיה שולטת בהם אלא גלוי וידוע לפניו שעתידין לחטוא. וכתב הרמב"ן אע"פ שהפרשה הזאת להבטח' נאמרה דע כי בכל משנה תורה מדבר לשון הבטחה מזהיר ורומז שלא תגיע זכותם להכריתם כולם ושישבית חי' רעה מן הארץ כמו שהבטיח להם בפרשת אם בחוקותי אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחר כך יאבדו הנשארים:

את הגוים האל. ח' סבירין האלה וסימנם במסורת פרשת תולדת יצחק:

והלא אם עושין רצונו של מקום כו'. לעיל בפרשת משפטים (שמות כג כט) פירשתי למה לא פירש רש"י לעיל טעם זה:

ונשל יי' את הגוים האלה. אמר שמעט מעט ישליכם השם יתעלה מפני בני ישראל. כי לא יוכלו לכלותם מהר פן תרבה עליהם חית השדה. והנה אמר זה על צד המשל לגוים אשר סביבותיהם שהם חוץ מן הארץ הזאת אשר הוגבלת להיות לישראל כי בראותם זה יעזרום לפחדם שיעשו להם ישראל ככה כמו שעושים לאלו אך בלכדם עיר אחר עיר לא ירגישו בזה כל כך גם הגוים אשר צונו להשמידם ולא תהיה במלחמה עם עם רב מאד ואף על פי שיד השם יתע' לא תקצר הנה יבקש על הרוב במה שיעשוהו הסבות הנאותות כשיתכן זה כמו שזכרנו במקומות רבים במה שקדם לנו בזה הספר:

ונשל, הנה מצאנו במלחמת יהושע שתחילה התקבצו מלכים רבים ויועדו להלחם עם יהושע ויהושע הכה אותם ואת מלכיהם, ובכ"ז מצאנו שאח"כ ארכה המלחמה ימים רבים ולא לכדם בפעם אחד, וזה היה בהשגחת ה' שאמר בפ' משפטים מעט מעט אגרשנו מפניך לא תוכל כלותם מהר פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, אולם אם היה כל המלחמה מעט מעט היו מתקבצים בכל עת והיו לו מלחמות כבדות ולכן סבב ה' שבתחלה התקבצו כלם יחד וה' הממם במהומה כמ"ש (יהושע יו"ד) ויהומם ה' לפני ב"י והכה אותם ואת מלכיהם, ומאז נפל עליהם פחד ולא התקבצו עוד וכבשם אח"כ מעט מעט לבל תרבה עליהם חית השדה וז"ש ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט, אבל בל תאמר שהלא באופן זה יתקבצו תמיד ויהיה לכם מלחמה כבדה בתמידות, עז"א:

אמר הגאון כי פן תרבה עליך סי' לזמן שינצחום ואין צורך וכבר פירשתיו:

פן תרבה וכו׳ והלא אם עושים וכו׳. פי׳ דק״ל אמאי כתיב בלשון פן דהיינו דילמא דאטו איכא ספקא קמי שמיא אם תרבה או לא תרבה לכך פי׳ שזה תלוי במעשיהם של ישראל ומש״ה מוכרח לכתוב בלשון זה שלא לתת מקום לומר חלילה שהם מוכרחים במעשיהם הואיל וידיעתו יתברך היתה שעתידין לחטוא קמ״ל דסוף סוף הבחירה אפ״ה היא בידם אם לחטוא או לאו (והיאך יתורצו ב׳ דברים הללו כבר כתבו יישוב ע״ז המפ׳ ז״ל עפמ״ש הרמב״ם בפירוש למסכת אבות במתני׳ דהכל צפוי וכו׳ ובה׳ פרקיו שהקדים שם וכן בחבור פ״ה מה׳ תשובה אמנם רבינו הקדוש האריא״ל זי״ע הפליא עצה הגדיל תושיה ע״ז. ועיין מ״ש מוהרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ במאמר חקור דין. וע״ע בס׳ יושר לבב להרב ריקי ז״ל הי״ד) ועי״ל שדיוקו של רש״י מדכתיב פן תרבה עליך ומשמע עליך בסבתך שאתה הגורם. והא דלא פירש״י הכי בפרשת משפטים על פסוק פן תהיה וכו׳ ורבה עליך חית השדה תירץ בס׳ שפתי חכמים בשם הנח״י דשאני התם שתולה הדבר בהשי״ת דכתיב לא אגרשנו וכו׳ והלכך י״ל דכוונת הקדוש ברוך הוא דאף על פי שהובטחו על כך אפ״ה לא אגרשנו מטעמא דאין סומכין על הנס וכו׳ אבל הכא שתולה בישראל דכתיב לא תוכל כלותם ומאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם הם רוצים לסמוך על הנס וע״ז תירץ גלוי וכו׳ עכ״ל. והנה הס׳ אינו מצוי אצלי כעת אמנם ק״ל טובא דאדרבא כלפי לייא אם יש לחלק איפכא י״ל דהא דאין סומכין על הנס היינו דוקא כלפי דידן דאין לנו לסמוך ולומר שמן השמים יעשו נס אבל לגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך זה חלילה דמאן עביד ניסי רחמנא ויוכל לסמוך על מה שעתיד לעשות וזו ודאי נרא׳ כשגגה שיצאה מלפני השליט והאמת דמעיקרא לא שייך שום חלוק דהכא נמי אף על גב דכתיב לא תוכל כלותם הכל ע״י הקב״ה כי לה׳ המלחמה וכדכתיב רישיה דקרא ונשל ה׳ אלהיך וכו׳ וה״ז דומה להתם אבל עיקר הקו׳ נרא׳ דלק״מ דהתס לא הוצרך רש״י לכתבו בפירוש על הפ׳ דפן תהיה הארץ שממה ורבה וכו׳ לפי שכבר הקדים פירושו בריש הפרשה הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא וממילא דכל הפרשה כולה בהכי מיירי אבל הכא ליכא שום גלוי בפרשה אדרבא כתיב והיה עקב תשמעון וכו׳ ולכך הוצרך לבאר זה. ושוב מצאתי כך בש״ח שם בפ׳ משפטים. עוד ראיתי לבעל ש״ח שהק׳ דכשם שהחטא גורם שהחיות יזיקו כך יגרום שהאומות היושבים ביניהם יזיקו וא״כ מה תועלת ותירץ בשם אמרי נועם דמ״מ האומות אין יכולים להזיקם אף על פי שיחטאו שהרי הם רשעים יותר ע״כ ותמיהני טובא שהרי כמה רעות באו לישראל ע״י האומות אף על גב דבודאי רשעים הם יותר והחרבן והגלות יוכיחו ובכל הקב״ה עושה שלוחותו ואה״נ דבתר הכי נקח נקמתינו מהם וכדכתיב ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. אבל נלע״ד לתרץ דמה שהיה גלוי לפניו יתברך שעתידין לחטוא אין הכוונה שיהיו רשעים גמורין אלא שיחטאו איזה חטא שלפי האמת כך היה דבזמן כבוש א״י לא היו רשעים ומ״מ היה ביניהם איזה חטא. וצריך אתה לדעת שלהגיע למדה זו דכתיב וחית השדה השלמה לך צריך שיהיו צדיקים גמורין והיה גלוי לפניו שהיו עתידין לחטוא קצת באופן שאינם ראויים ליעשות להם נס גדול חוץ מן הטבע דהיינו שהחיות יהיו ביניהם ולא יזיקום או שלא יבאו החיות במקומות השוממין הואיל וכן דרך וטבע העולם שאינם ראויים להשגחה פרטית כזו כל זמן שאינם צדיקים גמורים אלא מוכרח שיהיו תחת הטבע אבל מ״מ הואיל ואינם רשעים אינם חייבים שהאומות שביניהם יזיקום שהרי אין זה דבר היוצא מהטבע. ועיין בס׳ שומר אמונים להרב מוהרר״י אירגאס ז״ל בקונט׳ ההשגחה. ובמה שכתבתי יתורץ ג״כ מה שהק׳ הרב דבק טוב דא״כ שעתידין לחטוא אדרבא א״כ ירבה וירבה עליהן חית השדה ע״ש ולק״מ דמ״מ לא הגיעו לכלל רשעים יאבדו אלא שחוטאים קצת וכדאמרן:

[הגוים האל מפניך חוץ ממראית פניך].

ונשל וגו' את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה וגו'. ולכאורה אין הבנה לדבר הזה. כי הלא ה' אלהיהם המתקיים עליהם להצילם מכל, ולהכניע כל הגוים האלה מלפניהם, הוא אשר יסגור פום אריוותא מלפתוח פה אל ישראל. ובלי זה כבר הבטיח לאדם ולנח (בראשית ט', ב') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. וכבר עוררו חז"ל בזה.

ונשל ה' אלהיך וגו' מעט מעט שיש שבעה היכלות הטומאה וכנגד זה אמר ז' דברים. א'. מעט. ב'. מעט. ג'. ונתנם ה' אלהיך. ד'. והמם. ה'. ונתן מלכיהם. ו'. והאבדת את שמם. ז'. לא יתיצב איש. והשביעית היא בלא. בפסוק הראשון דתחלת עקב חשב שני ברכות ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. ובפסוק השני חשב עשרה ברכות. ואהבך. וברכך. והרבך. וברך פרי בטנך. ופרי אדמתך. דגנך. ותירשך. ויצהרך. שגר אלפיך. ועשתרת צאנך. ובפסוק ג' חשב חמשה ברכות. א'. ברוך תהיה מכל העמים. לא יהיה בך עקר ועקרה הם שנים. ובבהמתך גם כן לא יהיה עקר ועקרה הרי חמשה. והיא ה' אחרונה. שנים שבפסוק ראשון וחמשה שבפסוק שלישי הם שבעה. חמשה ושנים. כנגד שמים ושמי השמים וה' רקיעים וכן בשבעה נרות הטבת חמש נרות ושתי נרות וכן בארצות וג״ע. ובגיהנם כתיב לעלוקה שתי בנות הב הב חמשה ושנים כי שאול ואבדון הם מדרגה התחתונה ושבעה כתות בג״ע הם ג״כ חמשה ושנים כמו שביארנו פ' דברים בפסוק הרבה אתכם והנכם היום. ובפסוק ד' וה' חשב ששה ברכות. א'. כל חלי. ב'. וכל מדוי. ג'. ונתנם בכל שנאיך. ד'. ואכלת. ה'. לא תחוס. שהיא ג״כ ברכה שיאבדו שנאיך. ו'. ולא תעבד. והיא ברכה גדולה שלא יעבוד ע״ז והששה. תלת כלולין בתלת כמו ברכת כהנים ומה שחושב כאן יו״ד ברכות ועוד ה'. ועוד וי״ו. היינו יו״ד ברכות כנגד אות ראשון וה' ברכות כנגד אות שני וי״ו ברכות כנגד אות שלישי ואות אחרונה נכלל בד״ו פרצופים וחשב כאן בני חיי ומזוני ברוך תהיה כנגד בני. שנאמר לא יהיה בך עקר ועקרה. והסיר ה' ממך כל חלי כנגד חיי. ואכלת את כל העמים כנגד מזוני. וכאשר עשה במצרים שהכה בכורי אדם ובכורי בהמה ועשה באלהיהם שפטי' כנגד זה אמ' כאן ואכלת את כל העמי' שתאכל בהמתם ורכושם והוא בכורי בהמה. לא תחוס עינך עליהם. על עצמם נגד בכורי אדם. ולא תעבד את אלהיהם. נגד ובאלהיהם עשה שפטי'. ואמר כי תאמר בלבבך כי המחשבה שבלב אין ברשות האדם להטותה אמר תרופה לזה זכור תזכור ג״כ במחשבה את אשר עשה וגו':

"ונשל ה' אלהיך את הגוים" וגו'. כאן אין רש"י אומר מאומה לגבי הפועל "ונשל", ושלא כלמעלה (ז, א). (פ' עקב תשנ"ה) וראה מש"כ שם.

ובפסיקתא איתא ויודע הדבר וכו׳ אין כתיב לא תכרות ברית וכו׳ ד״א שלא יאמרו כל הימים שהיה נשוי גויה היה שמור ועכשיו שנשא בת ישראל מת. ד״א שלא יאמרו כל הימים שהיו גוים משמרין אותו היה שמור ועכשיו ששמרו מרדכי מת. לכך נאמר ויגד לאסתר המלכה ולזה אמרה למלך בשם מרדכי אמרה יודעת אני שהוא צדיק ואפילו שהוא היה מבקש הדבר מן הקב״ה והוא עושה לכך נאמר ויבוקש הדבר וימצא וי״א שמעו בגתנא ותרש שנאמר למלך והעבירו הנחש מן הקיתון וברא הקב״ה נחש בתוך הקיתון בשביל מרדכי לכך נאמר ויבוקש הדבר וימצא אין אומרים וימצא אלא לדבר האבוד ונמצא כענין שנאמר או מצא אבידה עכ״ל. הנה כי הוקשה להם למה היתה ההגדה לאסתר ואיך יתברר הדבר שהם דברו בלשון טורסי והם יכחשו אותו וטובים השנים מן האחד ואיך יתכן למצא הדבר ההוא אלא שהקב״ה ברא נחש בתוך הקיתון כי הם הוציאו אותו כדי להכחיש דברי מרדכי אלא שעל ידי נס נמצא וכו׳ וכן תרצו על לא תכרות ברית וכו׳ אבל עדין קשה כי למה לא הגיד למלך הוא בעצמו ולא על ידי נשים: אלא נ״ל שמה שלא הגיד למלך הוא משום דכתיב (דברים ז ב) לא תכרות ברית ובודאי שאלמלא לא היה מגיע הרע ההוא ג״כ לאסתר שהיה מחריש ולכן לא רצה להגיד למלך משום לא תכרות וכו׳ ואפילו ההגדה שהגיד היה בשביל מה שנוגע לאסתר וז״ש ויגד לאסתר המלכה ר״ל בשביל הרעה הבאה לאסתר על ככה הגיד לה:

לא תוכל כלתם מהר יכול אתה אלא אין תקנתך לכלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה.

ומה שנראה לי בקט שכלי לומר בזה. כי הנה ידוע ליודעי מדע אשר אור הקדושה הבאה אל האדם מלמעלה צריכה לבוא לאט לאט. כי אור אלהינו ברוך הוא וברוך שמו גדול ורם הוא. הגם שודאי אינו בא מאורו יתברך אל האדם כי אם מעט דמעט אפס קצהו אשר יוכל האדם להשיגו. מכל מקום גם זה המעט אשר ביכולת האדם להשיגו. אם היה בא אליו בפתע פתאום לא היה יכול לסובלו. כמו איש אשר יצא פתאום מחשך לאור גדול וכהה מאור עיניו ויחשכו עפעפיו. ועל כן צריכה הקדושה לבוא בהדרגה דרגא אחר דרגא והוא בחינת נפש רוח נשמה חיה וכו'. וגם זאת במעט מעט שיוכל האדם לסבלו. ואחר ההרגל יוכל לקבל עוד יותר ועוד יותר כידוע.

"...לא תוכל כלֹתם מהר" וגו'. ראה מה שכתבתי להלן (יב, יז). (פ' ראה תשנ"א)

והנה הופעת אור הקדושה אל האדם לעולם לא יהיה מניעה ח"ו מלמעלה לומר כי לפעמים ירד ולפעמים אינו. כי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא הטוב המיטיב והחפץ חסד אמת. ורצונו ותשוקתו תמיד לקדש את עמו ישראל בקדושתו ברוב אהבה וחיבה. והמניעה אינו כי אם מפאת המקבל אם לא זיכך וטיהר נפשו מכל וכל. ועדיין הוא נשרש בעבירות קטנים. או אפילו אם הוא נקי מנדנוד עבירה רק שעדיין הוא מושרש בתאות חמדת חפצי עולם הזה ותענוגיו שכולם נמשכין משורש הסטרא אחרא והרע. ועל כרחו כאשר עדיין האדם מסובב מהם לא יוכל אור הקדושה לחופף ולהאיר באדם. כי אין אני והוא יכול לדור ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה. נח"ש עם הכולל הוא חשבון שט"ן והוא היצר הרע והסטרא אחרא מבחינת החיצונים. ועל כן לפי ערך כאשר יצא האדם מתחת רשותם כן יאיר עליו אור הקדושה כאשר כתבנו במקום אחר בפסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי אשר את אחון. כלומר אני הנה חפצי מאוד לחונן את האדם ואין המניעה מאתי ח"ו. כי אם רק את אשר אחון למי שאני יכול לחוננו להאיר עליו מטובי ודאי תיכף אני מחוננו מאוצר המנוצר.

"...פן תרבה עליך חית השדה". לא ידעתי מה סכנה בכך, שהרי בני ישראל באים במקום הגויים, כלומר אין הארץ נשארת שוממה אחרי השמדת גויי הארץ, ולמה אפוא תרבה חית השדה? אך שלום שי' אמר לי, מתוך ניסיון, שיישוב הוא תהליך הרבה יותר מתמשך מאשר כיבוש. לפי זה רק קשה, שמדברים בשבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה. אגב, מי קבע מטבע זה? (פ' עקב תשנ"ו)

והנה כל בחינת החיצונים והקליפות נאחזין בבחינת שקר. כי מקורם שקר הוא שעומדים נגד הקדושה ואומרים אני ואפסי עוד בבחינת אל אחר. הנמצא שקר גדול מזה. ועל כן מבואר בדברי הרב ז"ל (בכוונת קבלת שבת בשדה) אשר בערב שבת אחר חצות שמתחיל להאיר אור קדושת שבת בעולם, מתעלית הקדושה מהם והם נכנעין ונופלין לעומקא דתהומא רבא. ואז מתבטל השקר ונעשה משקר בחינת שדה. כי מרגל הקוף התחתון הימני נעשה נקודה בראש הריש בצדה הימנית ונעשית דלת. ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בהדלת הלז ונעשית ה'. ומהק' לא נשאר רק הדלי"ת והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה. ושדה רומז אל הקדושה שדה חקל תפוחין המוכן להוציא זרע ותבואה לפרנס וליתן לחם לכל בשר. ועל כן לא יוכל להאיר אור הקדושה בהיותם נאחזין באדם כי הם כולם שקר, וחותמו של הקב"ה אמת כמאמר חז"ל (שבת נ"ח.). ואיך יתדבק אמת בשקר והם שני הפכים גמורים מצד אל צד. והנה כבישת ישראל את כל הגוים העומדים לפניהם ובפרט מלכי כנען. הנה לא דברה תורה במתים, באלה הגוים המתועבים ההולכים על הארץ. כי אם הכל משרש חיותם ואחיזתם בהקליפות. וכפי אשר נכנעו ונשברו כח הקליפות מישראל. כן נפלו לפניהם אלה הגוים שחיותם מהם. וכמו שאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"ד:) וזה לשונו: סמא"ל חילא ותוקפא דעשו דאשלים עמיה דיעקב וכו' כדין אשלים עמיה עשו ועד דלא אשתלים עמיה יעקב לגבי ההוא ממנא לא אשלים עמיה עשו. בגין כך בכל אתר תוקפא דלתתא תליא בתוקפא דלעילא, עד כאן. ועל כן הזהירה התורה (דברים כ', ט"ז) בלא תחיה כל נשמה. כי בעוד שהם בעולם, מתחזקים שורש הקליפות והרע והסטרא אחרא ואין זה טוב לישראל. כי הם המתאוים וחומדים ומחזירים תמיד להחטיא את ישראל בכדי לאכלם בכל פה. ועל כן לא תחוס עינך עליהם כי מוקש הוא לך כאמור. ולזה אם היה כביכול מכניע ומבטל כל בחינת הקליפות כאחת פתאום. וממילא וחנותי את אשר אחון אם היו ראוין להשראת הקדושה הגדולה אחרי טהרתם מכל הקליפות. ודאי שהיה אור הקדושה בא וחופף עליהם גם כן פתאום. וכבר כתבנו שאור הקדושה צריך לבוא במעט מעט. ודבר זה ח"ו שברון גדול הוא כשאין הכלי יוכל לסבול האור. (צא ולמד משבירת הכלים במלכין קדמאין שלא היו יכולין לסבול האור ונפלו ומתו ונעשה מה שנעשה והבן מאוד) וח"ו האורה הגדולה פתאום כשאין ביכולת לקבלו מסמא את העין עד שלא יכול שוב לקבלו אפילו במעט. ועל כן הוכרח שמו יתברך להכניעם מעט מעט בכדי שגם אור הקדושה יתגלה על ישראל בהדרגה, לא פתאום.

ואמר לי יהונתן שי', שהרי היו חייבים להשמיד את כל יושבי הארץ, ובשעה שעסקו במלחמה, היו מנועים מלעסוק בחלוקת הארץ וביישובה, לכן היתה סכנת בעלי החיים גדולה. (פ' עקב תשס"ו) וראה דברי רש"י על הפסוק "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (שמות כג, כט) שכתב: שממה - ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': הביטוי "שבע שכיבשו ושבע שחילקו" מופיע במקומות רבים בדברי חז"ל (כתובות כה ע"א; בבא מציעא פט ע"א; ערכין יג ע"א; נדה מז ע"א; ועוד). בשנים אלו לא מנו ישראל שמיטין ויובלות ולא נתחייבו במצוות התלויות בארץ (להוציא חלה, ערלה וחדש) ובאותן שנים עמד המשכן בגלגל. את המניין 'שבע שכבשו' למדו חז"ל מדברי כלב ליהושע, שנאמרו לאחר הכיבוש בשעה שבא כלב לבקש את חלקו בארץ ישראל (חברון): "בן ארבעים שנה אנכי בשלֹחַ משה עבד ה' אֹתי מקדש ברנע לרגל את הארץ... ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר, זה ארבעים וחמש שנה מאז דִּבר ה' את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמֹנים שנה" (יהושע י״ד:י׳, פסוקים ז, י). וכתוב שישראל נכנסו לארץ שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים (דברים ב, יד), נמצא שכלב היה בן שבעים ושמונה בכניסתו לארץ ובן שמונים וחמש לאחר הכיבוש ומכאן עולה שהכיבוש ארך שבע שנים.

ובזה נבוא בביאור הכתוב. כי לכאורה עוד יש לדקדק בו שלא סיים במה שפתח. כי תחילה אמר ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט וגו'. וסיים בישראל, לא תוכל כלותם מהר, והבן. ולדברינו יבוא על נכון. כי הנה באמת מאת אלהינו ודאי אין שום מניעה לנשוף עליהם ברוחו, וברגע יאבדו כולם. ואך כי ישראל לא יסבלו זאת כאמור. ולזה אמר ונשל ה' אלהיך וגו' מעט מעט פירוש הקב"ה יכניעם במעט מעט. והטעם לא עבור קוצר ידו ח"ו. רק שאתה לא תוכל כלותם כלומר שלא תוכל לסבול כליונם מהר פן תרבה עליך חית השדה כלומר חיות הקדושה אשר בשדה חקל תפוחין לפי שיתבטל השקר פתאום ויעשה משקר שדה. ותתרבה פתאום חיות השדה אור הקדושה הבאה משדה הקדושה. ודבר זה אין ביכולת האדם לסובלו. וה' יכפר.

לגבי מנין שנות החלוקה מביאה הגמרא שני לימודים. האחד - מסברא - "מדשבע כיבשו, שבע חילקו". וכבר הקשה מרן ה"חזון איש" (שביעית סימן ג אות לה): "מדשבע כיבשו שבע חילקו - כגון זה צריך רב, מה עניין כיבוש לחילוק" (וראה גם "אור הישר" ו"בן יהוידע" זבחים קיח ע"ב).

והשני - מתוך חשבון השנים. נאמר בספר יחזקאל (מ, א): "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכתה העיר...". מפסוק זה עולה ששנת י"ד לחורבן בית המקדש היתה שנת יובל, שכן דרשו חז"ל (ערכין יב ע"א): "איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש, הוי אומר זה יובל", ואם כן בית המקדש נחרב בשנת שלושים ושש ליובל, וזה עומד בסתירה לכאורה למה שידוע לנו שמזמן שנכנסו בני ישראל לארץ עד חורבן בית המקדש עברו שמונה מאות וחמישים שנה שהם שבעה עשר יובלות שלמים [ארבע מאות וארבעים שנה עד שנבנה הבית (שהרי הבית נבנה כעבור ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים (מלכים א' ו, א) ויש להפחית מכך ארבעים שנה שהלכו במדבר) ועוד ארבע מאות ועשר שנה שעמד בית המקדש (יומא ט ע"א)], ומוכרחים לומר שמנין היובלות התחיל ארבע עשרה שנה לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ.

לגבי שנות החלוקה, ראה אברבנאל ומצודת דוד (יהושע יח, ג). לדבריהם, החלוקה נמשכה זמן כה רב - שבע שנים - כי השבטים לא רצו שיחלקו את נחלתם, כי ידעו שאז יצטרך כל שבט לכבוש את חלקו לבדו, והם העדיפו לכבוש ביחד. כך עברו שבע שנים נוספות - שבהן עמד המשכן בגלגל - ומשבאו לשילה, גער בהם יהושע ושלחם לכתוב לו את הארץ ולחלקה. ואם נשאל: מדוע לא גער בהם קודם? אולי ראה יהושע שלבני ישראל לא היה אז די רצון להילחם לאחר שנלחמו במשך זמן כה רב והעדיף שהם ינוחו לפני המלחמות הבאות. ועיין במאמרי "ממתי מנו בני ישראל שמיטין ויובלות?" (ניצני שביעית, תשס"ט).

והמם. נָקוּד קָמָץ כֻּלּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מ"ם אַחֲרוֹנָה מִן הַיְסוֹד, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ וְהָם אוֹתָם, אֲבָל "וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ" (ישעיהו כ"ח) כֻּלּוֹ יְסוֹד, לְפִיכָךְ חֶצְיוֹ קָמָץ וְחֶצְיוֹ פַּתָּח, כִּשְׁאָר פֹּעַל שֶׁל שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת:

והמם ב' במסורה והמם מהומה גדולה והמם גלגל עגלתו וגומר מלמד שעשה להם כמו למצרים דכתיב בהו ויסר את אופן מרכבותיו:

והמם מהומה גדולה - על כרחך וְהָמָם כמו: וסבב בית אל. שמם מן שממה על הר ציון ששמם. וממין כפולים ופירושו והרעים קול מהומה גדולה במלחמה עד השמדם ואלו היה פירושו של מ"ם אחרונה כמו אותם היה לו לכתוב וַהֲמָמָם אבל מגזרת המה יהמה לבי אומר וְהָמָם והמה אותם כמו מן עשה עצבי עָשָׂם ומן כאשר ראה יעקב ויאמר יעקב כאשר ראם ראה אותם והמם מגזרת המה יתפרש המה אותם. ואם תאמר לפרש גם את זו כמו והמה אותם אי אפשר לומר כן, לפי שהלשון המיון נתלה בגוף האדם לבי ככנור יהמה מעצמו ואם היה המיון עושה לאחרים צריך להדגישו וְהִמֵּם. כמו: כָּלָה שארי מעצמו אויבי כִלָּם לאחרים. כִלָּה ה' את חמתו, ישנה הכתם הטוב, מעצמו, לפיכך רפי ולאחרים יאמר וְשִׂנָּא את בגדי כלאו, וַיְשַׁנֶּהָ ואת נערותיה.

ונתנם וגו׳. בשעה שיתחזקו פעם למלחמה בין כה וכה:

והמם כפירש"י וְהָם אותם, משרש הום כמו מהומה.

והמם מהומה גדולה. בא להבטיח אע"פ שלא יכלו מיד אלא ישארו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ לא יהיו הנשארים רבים אלא והמם מהומה גדולה בענין שלא ישארו מהם אלא מעט:

ונתנם ה' אלהיך לפניך שתחלה יתקבצו כלם ואז והמם מהומה גדולה וגם ונתן מלכיהם בידך שהרגו גם את המלכים והאבדת את שמם מתחת השמים ועי"כ תפול עליהם אימה ופחד ומאז לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם, מאז לא התקבצו עוד ומאז ונשל ה' את הגוים מעט מעט, ולא היה עוד פחד שיתקבצו יחדו:

עד השמדם. היינו בעלי מלחמה:

השמדך. שם הפעל ואם הוא בחירק יתכן היות כמוהו השאיר לו שריד והעד אותם שהוא הפעול:

ונתן מלכיהם בידך. פירוש בחיים חיותם כאומרו (יהושע י׳:כ״ג) ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע:

ונתן מלכיהם בידיך, והאבדת את שמם. כי אמנם קיום זרע מלוכת האויבים הוא לשטן בכל עת, כענין הדד נער קטן שהיה מזרע המלך באדום, וקם לשטן לשלמה:

ונתן מלכיהם בידך. ג״ז עצה מן השמים שלא בנקל יתקבצו למלחמה כאשר יותן המלך בידך:

ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם. שלא יהיה לנשארים שם בארץ וכל הנצב בפניך תשמידם:

השמדך. לית חסר יו"ד והוא חד מן החסרים בלישנא השמדה והמ"ם במאריך במקצת ספרים:

לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם. שלא יוכלו איש מהם להתיצב לפניך להלחם עמך ויתמיד להם השפלות והדלות הזה עד שכבר תשמיד אותם לגמרי:

ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ וכל הנצב בפניהם ישמידו וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו וכתב רש"י (רש"י על דברים ז׳:כ״ב) פן תרבה עליך חית השדה והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ודברי רבותינו הם (ספרי) ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה כבר הזכרתי (רמב"ן על דברים ד׳:כ״ה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו) אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים:

פס'. ונתן מלכיהם בידך. אלו אחד ושלשים מלך שהפיל יהושע:

השמידך שם הפועל. כי הוראת כינוי המקור מתכונת הפעול כטעם אותי אותך כמו ויקם אדם לרדפך. וגם הוראתו כטעם שלו שלך כטעם כינוי השמות כמו ביום אכלך. אבל כאן הכינוי מתכונת הפועל ואותם המה העובדי כוכבים ומזלות פעולים ומה שכתב הרב כסף וזהב וגו' הוא דבור בפני עצמו ומקומו בפסוק כ"ה והמדפיס שכח להפסיקו:

"והאבדת את שמם... לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אֹתם". לכאורה קצת קשה, שהרי כבר נאמר ברישא "והאבדת את שמם", אז מה שייך עוד "לא יתיצב איש". ועוד: מה פירוש "עד"? ומה אחר כך? (פ' עקב תשס"ה)

והאבדת את שמם וגו׳. של משפחת המלך. למען לא יהי׳ בנקל להם למהר למנות מלך וללחום:

פירוש "עד" - אין זה שיתיצב ואז תשמיד, אלא תשמידו בלא התנגדות. (פ' עקב תשס"ו) וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, אבדן שמם אינה הבטחה שישמידו את כולם מיד, אלא שלא יהיה לנשארים שֵם בעולם, שלא יהיו עוד אומה וממלכה.

לא יתיצב איש וגו׳. ובלי מלך לא ימצא איש עוז ידו ולבו למלחמה. עד שיגיע השמידך אותם לגמרי:

ראב"ע ד"ה השמידך, שם הפועל, ואם הוא בחירק, יתכן היות כמוהו וכו'. כוונתו מובנת לי בעזרת הערה 21 בחומש "תורת חיים", זו לשונה: אילו היה זה עבר נסתר, היה מובנו השמיד אותך. כלומר, אתה היית המושא הישר. כיון שכתוב השמידך אותם, פירושו: השמדתך אותם. ע"כ. אך מילותיו עדיין קשות לי. מה פירוש: "ואם הוא בחירק"? (פ' עקב תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': "ואם" משמעותו בראב"ע כמו "וגם אם", כלומר: "אף על פי ש". כלומר אף על פי ש"הִשמידך" נקוד בחיריק, פירושו כמו 'הַשמידך' שנקוד בפתח. והוא כמו "בלתי הִשאיר לו שריד", המתפרש כמו 'הַשאיר'. והוסיף ר' זאב נוימן שי': וזו לשון הערת הגרצ"י קוק בכתי"ק: "הפעולה האלהית שהיא נעשית על ידך, היא מתבטאת בצירוף זה שהוא ואתה משמיד אותם: השמיד הוא הנסתר, בהבלטת ניקוד החיריק - שהוא הַשמידך אותם".

לא תחמד כסף וזהב עליהם יחסר אשר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא פסילי אלהיהם ואסר גם כן הנויין שעליהן והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:

כסף וזהב שעליהם או ממון תקח לעזבם:

פן תוקש בו. שלפעמים יקרה שתצליח באותו כסף וזהב שעליהם ותחשוב שהיה זה בכח אותה העבודת גלולים שהיו עליה:

פסילי אלהיהם תשרפון באש וסמיך כי חרם הוא ולכן דן יהושע את עכן שעבר על החרם בשרפה:

פסילי אלהיהם. מה שיהי׳ נמצא אז. ואע״ג שלא יהיה עוד ע״ז דמשה שהרי כבר נשרף בתחלת המלחמה כמש״כ לעיל מקרא ה׳ מכ״מ כ״ז שנוהגים בשם אלוה ולא נתבטלו וכבר הגיע לידך שוב א״א לבטל מה״ת. ע״כ תשרפון באש. והכי מפורש בתוספתא דע״ז פ״ו כל ע״ז שביטלה גוי יכול יהא אסורה ת״ל פסילי אלהיהם תשרפון באש את שנוהג בהם משום אלוה אסור. והכי מבואר ברמב״ם הל׳ ע״ז פ״ח ה״ח ע״ז כו׳ שנא׳ פסילי אלהיהם תשרפון באש. כשבא לידנו והן נוהגין בהם אלהות. פי׳ שוב לא מהני בטול כדאי׳ בע״ז דמ״ב והוא מה״ת. וע׳ ה״ש סי׳ פ״ח אות י״ח. וכ״ה בירו׳ ע״ז פ״ד ה״ד אם ירשתו כשהוא אלוה באש תשרופו ואם לאו אשר אתם יורשים אותם וגו׳. וע׳ מש״כ להלן י״ב ג׳:

לא תחמוד וגו': הם אלהי הנכר אשר בתכשיטיהם כאמור ביעקב (בראשית ל"ה ב' וד').

פסילי אלהיהם תשרפו באש. פי' אע"פ שאמרתי לכם שהקב"ה ילחם לכם על ידי צרעה כאשר נלחם לכם במצרים לא יעשה שפטים באלקיהם כאשר עשה במצרים אלא אתם בעצמכם תעשו בהם שפטים ותשרפום באש:

פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אמרו רז"ל במסכת ע"ז, פסלו לאלוה לא תחמד, פסלו מאלוה ולקחת לך. והענין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות, האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש והאחד לשון בטול מלשון פסלות, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעיות אחד לאיסור ואחד להתר, אחד לאיסור זהו לא תחמד, ואחד להתר זהו ולקחת לך, שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.

פסילי אלהיהם תשרפון. מכאן ילפי' (ע"א נ"ב א') שהכותי פוסל אלהוהו, את שנוהג בו משום אלוה תשרפון ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מעכו"ם ה"ח) אליל של כותי שבטלו כותי קודם שתבוא ליד ישראל ה"ז מותרת בהנאה, ובמתני' (שם מ"ט ב') כיצד מבטלין לאשרה קרסם ממנה עלה או ששפאה שלא לצרכה ה"ז בטלה שפאה לצרכה היא אסורה ושפאי' מותרין, וע"ז סיים הרמב"ם (שם ספ"ח) ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה בין היא בין שפאי' אסורים לעולם שאליל של ישראל אין לה בטול לעולם, והרב בכ"מ שם תמה בשם הרמ"ך, מאי איריא של ישראל אפילו של כותי ישראל ששפאה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרי' בגמר' דלמא מגבה לה והוה לה אליל של ישראל ואין לה בטול לעולם. ע"כ. ולא הבינותי תמיה זו, כיון דלרבא מדינא ישראל מבטל אליל של כותי בין בחפיסה בין בשבירה ורק מדרבנן אין ישראל יכול לבטל אליל של כותי גזירה דילמא מגבה לה (וקני' לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה) והוה לה אליל של ישראל ותו לא מצי מבטל לה (עיין מ"ל פ"ח הי"א) א"כ באשרה שהוא אילן המחובר לקרקע לא שייך בה גזירה דהגבהה אדיני' קאי וישראל יכול לבטלה, ושפיר דייק הרמב"ם היתה של ישראל, תדע שכן הוא דבסוגיא (שם מ"ב א') מקשה תלמודא מפחסה ממרקלוס משיפה משוחק ומצורת דרקון ובכלהו משני כדרבא, ובסוף דמקשה מאף לא ירקות וכו' לא משני כדרבא, דבאינך כלהו דהוי מידי דמטלטלי שייך בהו גזירה דרבא דילמא מגבה לה תחלה, אבל באשרה שהוא מחובר דלית בה משום גזירה דרבא מהדר תלמודא אתירוצא אחרינא, ובהא דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה (מעילה ל"ד, ובפסחים כ"ז ב' מעצי אשרה) כתבו בתוס' תימה תהוי כאליל שנשתברה מאליה, ע"ש. והרב בעל מגני שלמה תמה על תמיהתם דאשתמינו להו הא דמקשי התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה, וסיים הרב ע"ז שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבנו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם, ע"ש. והרב פני יהושע נתחבט הרבה ליישב תמיהתו, וכן הש"ך (יו"ד רסי' קמ"ב) דחה תמיהת התוס' בפשיטות מטעם דלמא מגבה לה, ע"ש. ואני העני תמה על תמיהתם, היאך בחדא מחתא מחתינהו לגזירה זו דרבא, בין לדבר המיטלטל דשייך בהו גזרה זו, בין לאשרה דמחובר דלא שייך למגזר בה הגבהה, והדבר פשוט להם כ"כ עד דגזרו אומר דאשתמיט לתוספ' סוגיא ערוכה:

פסילי אלהיהם תשרפון. ת"ר, כשהשליכו את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, אזיל דניאל מהתם, אמר, איזל מהכא, דלא לקיימו בי פסילי אלהיהם תשרפון ^לגדנבוכדנצר עשאו לדניאל אלוה כדכתיב (דניאל ב') ולדניאל סגיד, והו"ל כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה גזר עליהם לשרפן, לכך היה יירא וברח. .
(סנהדרין צ"ג א')

פסילי אלהיהם שרפון. רוצה לומר שלא תהנו ממנו כי מזה הצד זכר זה בזה המקום כמו שנתבאר במה שאמר אחר זה לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך והנה הזהיר בו מלהנות בצפוי הפסילים כל שכן בפסילים עצמם:

פס'. פסילי אלהיהם תשרפון באש, מלמד שאסורין בהנייה. לא תחמוד כסף וזהב. מיכן אמרו פיסלו לאלוה כדי לעבדו עובר לא תחמוד פיסלו מאלוה שביטל הגוי עבודת כוכבים. ולקחת לך, מלמד שהגוי מבטל עבודת כוכבים ואי זה גוי מבטל כל היודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה:

לא תחמוד כסף וזהב עליהם. שעליהם, שהם מציפים זהב וכסף:

תשרפון באש שהרי לבטל על ידי כנעני אי אפשר לפי שבשעה שאמרו אלה אלהיך ישראל אוו לאלוהות הרבה וכל העבודת כוכבים שהיו בארץ כנען משל ישראל הם שהרי הארץ מוחזקת להם ועבודת כוכבים של ישראל אין לה ביטול עולמית אלא שריפה או שוחק וזורה לרוח.

תוקש הוי"ו תחת יו"ד יקושתי. וכן אשר אועד לכם שמה:

פסילי אלהיהם תשרפון וגו' לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו'. אומרו כסף וזהב עליהם לכאורה צריך פירוש כי הוה ליה לומר אשר עליהם. ועוד למה נאסרה החמדה בזה ומה נשתנה זה מבשר חזיר שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשי בשר חזיר אלא אפשי וכו'. הרי שהחמדה אליה עוד מצוה והוה ליה לומר לא תקח כסף וזהב וגו'.

ראב"ע ד"ה כסף וזהב עליהם, שעליהם, או: ממון תקח לעזבם. ע"כ. כלומר מעין כופר שאותו ייתן עובד העבודה זרה. ולא ידעתי, כיצד מפרש ראב"ע את "עליהם" בפירושו זה. (פ' עקב תשנ"ה) ולפי הערה 22 בחומש "תורת חיים": "עליהם" במובן בעדם.

תועבת ה' אלהיך הוא: הכסף והזהב העשוי בצורת ע"ז או על שם ע"ז.

תשרפון באש. ולרבותינו (ע"א מ"ג ב') ביעור האלילים הוא ע"י שחיקה, נראה שהם דברו מאלילי מתכות, וקרא מיירי מאלילי עץ, וכלשון רמב"ם בס"המ (מצוה קפ"ה) מצוה לאבד אלילים בכל מיני אבוד והשחתה בשבירה שריפה הריסה וחתוך כל מין במה שיהיה יותר מופלג ויותר ממהר בהשחתה, וכ"כ הרא"ה בחינוך (מצוה תל"ו) ועתוס' (מ"ד א' ד"ה כאן) דלירושלמי יש חילוק בין של מתכות לשל עץ, אמנם מדלא כתבו הפוסקים (יו"ד סי' קמ"ו ס"ד) דבשל עץ מצותה בשריפה, לא משמע כן. והנה לדעת ר"ת (בתוס' חולין פ"ח ב' ד"ה שחיקה) דשחיקה דבעי באלילים היינו ע"י שריפה. דכל אליל תחלתה בשריפה דומיא דעגל, וכ"ד הרשב"א שם והרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ו) כ' דבמטילו לים המלח צריך לשורפו תחלה, א"כ קרא דילן כפשטי' דבין של מתכות בין של עץ בעי שריפה, ועיקר שרש שרף הוראתו רפיות חלקי עצם הדבר, שהאש ירפה כח העמדתו עד שיתפרדו חלקיו זה מזה וישובו לאבק ועפר (כמ"ש באמור כ"א ט', באש תשרף) וגם המתכות יוכל לבוא ע"י שריפה להיות אבק ועפר, כמו שידענו מבעלי החימיא שכשמערבין מלח טרטרי עם גפרית, או נאטרום מין מלח אלקאלי, אז יתפרר הזהב באש עד אשר דק כעפר ואבק (ופרוד הרכבת חלקי המתכות בדרך זה עד שנעשה דק כעפר נקרא בלשונם קאלצינירען) א"כ שריפה דקרא הוא בעצמו השחיקה שבפי רבותינו, והכתב והקבלה תואמים יחדיו, אמנם לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת, וכן להמקשים על הרמב"ם דבעי שריפה במטילו לים המלח, לא ידענא ליישב קרא דילן. ובצדה לדרך (פ' וישלח בויטמון אותם יעקב) תמה על המהרש"ל שכתב בפשיטות דאליל דינה בשריפה, ע"ש:

פסלי אלהיהם תשרפון. תניא עבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד, דאמר קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש – משפסלו נעשה אלוה ^לדר"ל מיד כשפסלו אף שעדיין לא עבדו ולא כמו עבודת כוכבים של ישראל שאינה אסורה עד שתעבד כמבואר בפ' תבא (כ"ז ט"ו) ושם יתבאר טעם הדבר, וזו דעת ר' עקיבא, ור' ישמעאל ס"ל דאינה אסורה עד שתעבד, וע"ל ר"פ ראה, ופסוק זה ס"ל דאיצטריך להא דעובד כוכבים מבטל אלהיו ומותר לישראל ליהנות ממנה, כמובא בדרשה הסמוכה את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו', ור' עקיבא יליף זה מדרשת שמואל שבדרשה הסמוכה מפ' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פסלו – ולקחת לך, כפי שיתבאר בדרשה הסמוכה. –
ויש בזה מקום עיון ברמב"ם, שבפ"ז ה"ד מעבודת כוכבים כתב דעבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון, וזה כר"ע בדרשה שלפנינו, ושם בפ"ח ה"ח כתב עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון, עכ"ל. וזו פליאה נמרצה, שהרי זה ממש כנגד הגמרא, דאחרי דקיי"ל כר"ע דילפינן דעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד מפסוק פסילי אלהיהם, א"כ הלא לר"ע ילפינן דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו מפסוק לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, כמו שהבאנו הצעת הסוגיא, כיון דהפסוק פסילי אלהיהם דרוש לענין שלפנינו דעבודת כוכבים של נכרי אסורה מיד.
ומה שאפשר לומר בזה, כי באמת שני פסוקים כתיבי בלשון כזה, פעם א' כאן ופעם בפ' ראה (י"ב ג') ופסילי אלהיהם תגדעון, וא"כ באמת אפשר ללמוד שני הדינים עשני אלה הפסוקים ואף כי לפי"ז הו"ל לרמב"ם להביא במקום אחד הפסוק דפ' ראה בלשון תגדעון, אך מכיון שאליבא דאמת אין נ"מ בדבר מביא הפסוק הזה דלחד מ"ד ילפינן מיניה, ודו"ק. .
(ע"ז נ"ב א')

פן תנקש בו. רוצה לומר פן יהיה לך למוקש ויביאך לעבוד עבודה זרה וזה כי לפעמי' יתכן במי שלקח זה שיצליחו נכסיו ויחשוב שמה שבא מן העבודה זרה בידו סבב זה ויביאהו זה לעבוד עבודה זרה:

תוקש. הוי״‎ו תחת יו״‎ד יקושתי לך:

פן תוקש בו. שאם תשהה להסיר הכסף והזהב, שמא יגבר עליך יצר הרע בתיך כך ותוקש כי עדיין בימי משה לא נכיס יצר' דע"ז. אי נמי לא תחמוד כסף וזהב עליהם כלומ' יותר מהם, שאם יבא כסף לידך וע"ז לשכור ולישרוף, יותר תחמוד לשבור לשרוף ולהחרים ע"ז מליקח הכסף והזהב שלא תעכב עד שתקח הכסף והזהב ואח"כ תשבור הע"ז. וא"ת לא תעשה, פן תוקש בעכבה ולא תוכל להחרימו כשתרצה. דוגמת אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר, שחומדין להרוג בשונאיהן יותר מליקח פז וזהב ואופיר. אי נמי לא תחמוד כסף וזהב שאם אומר לך גוי, הניחו ואני אתן לך כסף וזהב בפדיון ע"ז, לא תשמע. כל זה במשמעות המקרא. כל המצוה כלומ' לא תחמוד דבר מתועב:

פן תוקש בו לפי שפעמים תהיה מקיימה בשביל הכסף והזהב ומטעם זה לא תביא תועבה אל ביתך פן תכשל בה ותהיה לחרם.

ויבואר על פי סברת ר' עקיבא (עבודה זרה נ"א.) ופסק הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה ד') שעבודה זרה של עכו"ם נאסר מיד אף שלא עבדה עדיין כלל שנאמר פסילי אלהיהם משפסלו נעשה לו אלוה וכו'. והנה ידוע אשר עבור התאוה שבאדם שחומד ומתאוה אל הדבר ההוא הגם שמורא אלהים עליו ופחד דינו והוא דבר הנאסר לו. מכל מקום לרוב חמדתו, יבקש לו עילה כאשר יוכל למצוא לו היתר על הדבר ההוא. והתאוה מסמא את עיניו שלא יראה האמת. ומחפש בסברות אינן צודקות למצוא עילה למלאות תאותו להתיר הנאסר ח"ו. וכמאמר חז"ל (בבא מציעא ה':) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כלומר הגם שהאמת אינו כן. כי באמת מיד כאשר אדם רואה איזה דבר ביד חבירו חפץ או כלי נאה או מלבוש נאה או בית ואשה וכדומה, והוא מתאוה לו וחושק שיגיע הדבר אליו. מיד עובר בלא תעשה בלאו דלא תתאוה וגו'. ואחר כך כשפועל פעולות ועשיות עד שמגיע למחוז חפצו והשיג הדבר ההוא אליו אף על ידי קנין במעותיו. הרי זה עובר על לא תחמוד כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות גזילה הלכה ט') ושולחן ערוך חושן משפט (סימן שנ"ט סעיף י') מכל מקום לבני אדם מחמת תאותם וחמדתם לחפצי עולם הזה וקניניו, נעשה לו האיסור היתר. ומורה היתרא לנפשיה לומר הרי דמי אני יהיב ומה לקחתי ממנו. ועל כן הזהירה התורה בלשון לא תחמוד כלומר שלא יבוא חמדה בלבך להיות חמיד ורגיג ומתאוה אל דבר ההוא. כי אם תתאוה ימצא לך בזה איזה התירים. והננו רואים שאף אם כבר נכתב, מוצאים להם שערי היתר בזה לומר שהוא דוקא בלא דמי. כי התאוה גורם לחשוב מחשבת רשע בכדי שיגיע אל הדבר ההוא. וזה הוא גם כן כאן בעכו"ם שעשה עבודה זרה ולא עבדה עדיין כלל. הנה עבור החימוד לכסף וזהב שהוא תאוה חזקה בלב האדם וקשה. יחשוב האדם בנפשו כי מה עשה לה ערבי הזה וכי בשביל שמיעך וכו'. פירוש הרי עדין לא עבדה כלל ואין עליה שם עבודה זרה. והרי הם רק כלי כסף וכלי זהב. כי איך שייך על זה אם לא עבדה. וכי בשביל שעשאה העכו"ם בידיו נשתנה שמה מכסף וזהב לשם עבודה זרה.

פסילי אלהיהם תשרפון. תנא רב יוסף, מניין לעובד כוכבים שפוסל אלהיו, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש ^להלא נתבאר תכונת הדרשה, אבל מתבארה היא מתוספתא פ"ז בזה"ל, כל עבודת כוכבים שבטלוה נכרי יכול יהא אסור ת"ל פסילי אלהיהם תשרפון באש, את שנוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, ע"כ. וכפי הנראה כונת רב יוסף ג"כ כביאור דרשת התוספתא, אלא שבא הלשון והענין בקיצור. .
(ע"ז נ"ב א')

כי תועבת יי' אלהיך הוא. רוצה לומר שזה הדבר הוא נתעב ומרוחק אצל השם יתעל:

ולזה אמר הכתוב פסילי אלהיהם תשרפון באש. כלומר מיד שנפסל לזה הרי הוא אלהיהם וישרף באש. והזהירה התורה על זה לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. פירוש לא תחמוד בלבך לחשוב כסף וזהב עליהם. כלומר שתחשוב עליהם שאינם רק כסף וזהב כי הרי עדיין לא נעבדו. והחמדה תגרום לזה לחשוב מחשבת חוץ, לדונם בכלי כסף וזהב אשר ישתה האדם בו ולקחת לך. ולזה אמר פן תוקש בו ותרגומו דלמא תתקל ביה מלשון תקלה ומכשול. כי מכשול הוא על הדבר שהאדם יכשל בשוגג. וגם כאן תשגה בזה לומר מותר הוא שעדיין לא עבדה העכו"ם. ולזה אמר הכתוב כי תועבת ה' אלהיך הוא. והוא על פי מה שאמרו חז"ל (חולין קי"ד:) מניין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר (דברים י"ד, ג') לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. פירוש שתעבתי לך לעשותו הרי הוא בבל תאכל. ולא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ומזה נלמוד לעבודה זרה שנאסרה לישראל לעשותה אפילו לעכו"ם בלא תעשה כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ג' הלכה ט'). ואם כן כל שתעבתי לך הוא ואסורה בהנאה כדין בשר בחלב. שבודאי אפילו אם בשל עכו"ם בשר בחלב שאסור בהנאה. והוא הדין בעבודה זרה. על כן סיים כי תועבת ה' אלהיך הוא. פירוש העשיה לבד הרי הוא מתועבת לפניו יתברך ואסרה לעשות אפילו שלא לעבדה. והרי הוא בכלל כל מה שתעבתי לך ואסורה בהנאה. ולזה אמר הכתוב,

לא תחמד וגו'. שמואל רמי, כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך, הא כיצד, פסלו לאלוה – לא תחמוד, פסלו מאלוה – ולקחת לך ^לוכונת הקושיא שאם היה זה מאמר אחד הול"ל לקחת לך או לקחתם. [שם שם]

לא תחמד וגו'. מניין לעובד כוכבים שמבטל עבודת כוכבים שלו, א"ר יוחנן, דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אתה אי אתה חומד ולוקח, אבל אחרים חומדים ואתה לוקח ^לזר"ל אתה אינך יכול לבטל עבודת כוכבים של עובדי כוכבים ולקחת אותם לך, אבל עובד כוכבים החומד את הכסף לקחתו ומבטלה מותר לך ליהנות ממנה. [ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד]

כסף וזהב עליהם. העובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסורין, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ^לחגוף ההרים מותר כגון לזרוע שם ולחצוב משם אבנים משום דכל מחובר הוי קרקע עולם ואין בהם כח לאסרן, וכפי שיתבאר אי"ה בר"פ ראה (י"ב ב'), אלא רק מה שעליהם אסור כגון אם צפום זהב וכסף ועיין ביו"ד סי' קמ"ה. .
(ע"ז מ"ה א')

כסף וזהב עליהם. ולהלן הוא אומר (פ' נצבים) ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם ^לטוכאן לא כתיב עץ ואבן. , הא כיצד, עמהם דומיא דעליהם, מה עליהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר, אף עמהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר ^מר"ל כמו בכאן בודאי אינו אסור אלא דבר של נוי, דהא לא כתיב כאן עץ ואבן אף התם אינו אסור אלא דבר של נוי, ואע"פ דכתיב שם עץ ואבן בעינן שגם עץ ואבן יהיו באופן כזה שהם לנוי. [שם נ"א ב']

כסף וזהב עליהם. תניא, בהמה נעבדת צפויה אסור, דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ^מאר"ל אסורין אף להדיוט, ולא כמו הנעבד עצמו שאסור רק לגבוה. .
(תמורה כ"ח ב')

תתעבנו כי חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה.

כי חרם הוא וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ''ח שנפרעין מרמ''ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור:

והיית חרם כמהו. דבשעת מלחמה אם נמצא חרם הוא מסוכן מאד. ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו דתומ״י שנגעו בחרם היה קצף וסלוק שכינה מישראל:

ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.

ולא תביא תועבה וגו' חרם כמהו. ארז"ל (מכות כ"ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע"כ. ועוד אמרו (ספ"ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה"ה כמוה; הנה לדעת רז"ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפעע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י"ח), תבואת רשע לחטאת (שם י') (עמ"ש בכי תצא (כ"ג כ"ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י"ט כ"ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ"ש הרנ"ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאָלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי"ו ממלת תביא היא תי"ו הנסתרתי; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריות שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאנננועס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פאָרטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב') דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעי' י"ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ"ט ו') קוריהם לא יהיו לבגד, ע"ש בתרגום, (ועמ"ש בפ' בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ"א בגרמא דילה דהיינו ע"י מכירה וחליפין, מ"מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי' שדמי חליפיו אסורים בהנאה:

ולא תביא תועבה. וכתיב (משלי ט״ז:ה׳) תועבת ה' כל גבה לב, מכאן א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודת כוכבים ^מבנראה לבאר טעם הדרשה ע"פ מ"ד בסוגיא כאן כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו כופר בעיקר שנאמר (ח' י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה', ונבאר שם ערך הדמיון בזה לכופר בעיקר משום דכיון שאפשר לבא לידי כפירה כדכתיב ורם לבבך ושכחת וגו' והוא אינו זהיר שלא לבא לידי זה והיינו שיש בו מדת הגאוה ש"מ דלא איכפת ליה שמא יבא לידי כך, וממילא הוא חשוב לפי"ז כאלו כפר בעיקר, יעו"ש, וגם כאן הכונה כן, ורק מסמיך זה על הלשון תועבה דכתיב בשני הענינים. ומה דאיתא בגמרא, ור' יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת, אינו פליג על רשב"י בגוף הדבר, ורק מסמיך אפסוק אחר ובלשון אחר. .
(סוטה ד' ב')

ולא תביא תועבה אל ביתיך וגומ'. רוצה לומר לא תביא זה הדבר המרוחק בביתך כי זה יסבב שתהיה חרם כמוהו ותשמר:

פס'. ולא תביא תועבה אל ביתך. כל שכיוצא בו נעבד אסור אבל שברי צלמי עבודת כוכבים שאין כיוצא בהם נעבדין מותרין וכענין אשר שנינו במס' ע״ז. שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. לכנות לה שם של גנאי, כיצד היו קוראין אותה בית גוליא קורין אותה בית כורייא. פני מולך פני כלב. עין כל. עין קוץ:

שקץ תשקצנו. יחרים אותך כדכתי' והיית חרם כמוהו אלא כל המצות תשמור ותחמוד לעשות כי למען מצות תחיון ורביתם [ובאתם] וירשתם את הארץ:

שקץ תשקצנו הכסף והזהב.

ולא תביא תועבה אל ביתך וגו' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו'. ולכאורה צריך להבין כפל לשונו בזה בשיקוץ ותיעוב. ואמנם כי בשני מיני עבודה זרה דיבר הכתוב. אחת, היא עבודה זרה שכבר נעבדה. והיא המשוקצת בשיקוץ טינוף והקליפה המאוסה השוכנת עליה. ואחת, שלא נעבדה עדיין והיא מתועבת לבד, שתועבת ה' הוא לעשותה אף בלתי עבודה. ובמה דסיים פתח. כי בפסוק שלמעלה דיבר הכל מעכו"ם שלא נעבדה פסילי אלהיהם. משנפסלה לבד נעשה אלהיהם. ולזה אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כלומר אף זו שנתעבת לבד לא תביא אותה כלל אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי אף שנתעבת לבד, הלא הוא חרם. וכשתהיה בביתך תיעשה גם כן כמוהו. ועתה הזהיר הכתוב על כלל עכו"ם ואמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. כי זו שכבר נעבדה, שקץ ומטונף הוא. ועל כן אתה תשקצנו. ופירש, שקץ דבר המשוקץ שכבר נעבדה, תשקצנו אתה. ותעב דבר המתועב לבד שלא נעבדה בו, אתה תתעבנו כי חרם הוא. כלומר גם זה המתועב, חרם הוא. ומכל שכן המשוקץ ששניהם בו. כי טרם שיקוצו נעשה מתועב. וגם לפי שהמתועבת עומדת לשיקוץ וכל העומד לקצור כקצור דמי. על כן גם התיעוב כמו השיקוץ ונעשה חרם. ולזה אמר כי חרם הוא לשון יחיד. כלומר גם המתועב כבר חרם הוא לפי שעתיד להשקץ ועשה לו בתחילה מה שראוי לו לבסוף.

כי חרם הוא. שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו אבל יחרים את שאר נכסיך:

שקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.

ולא תביא תועבה. המבשל בעצי אשרה לוקה משום ולא תביא תועבה אל ביתך ^מגומתבאר בגמרא דלוקה גם משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (פ' ראה). .
(מכות כ"ב ב')

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. בדרך שלא תקרבהו לך ליהנות בו בצד מהצדדים כי חרם הוא ולזה תחוייב להחרימו ולכלותו בדרך שלא ישאר לו שום מציאות:

גם יאמר הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. על דרך מה שאמר ר' זירא (מגילה כ"ח.) מימי לא קפדתי בתוך ביתי וכו'. והיה די לומר מימי לא קפדתי כי ודאי שגם בחוץ לא קפד לא דוקא בביתו. ופירשו המפרשים בתוך ביתי בתוך פנימיות גופי. כי ודאי לא ימלט שלא יהיה צריך לפעמים למדת הקפדנות והכעס לעבודת ה' להנהיג את ביתו בדרך ארץ ויראת שמים. ולהזהירם בשמירות הצריכות בבית. ואך כי זה הכל היה מבחוץ. שלפנים היה מראה מדת הכעס לכעוס עליהם לעשות כרצונו בדבר הנוגע לעבודת ה'. אבל בלבו לא היה בו שום בחינת קפדנות כלל וכלל. הגם שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה ואמרו (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה. ונמצא שהיה מותר לכעוס בעוברי רצונו לשם שמים באמת. אף על פי כן לא רצה להכניס בלבו מדה רעה שלא תדבק בפנימיות נפשו ותסרך לפעמים אף שלא במקום מצוה. כי נודע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. והוא הדין כל מדה רעה שנקשרת ונדבקת בלב. וקשה לפרוש הימנה. ועל כן לא נתדבק בה כלל כי אם מהשפה ולחוץ. ולא כינסה בלבו. כי היה מתיירא שלא יעשנה אף שלא במקום מצוה. על דרך אומרם ז"ל (יבמות כ') קדש עצמך במותר לך. וזה אמר כאן ולא תביא תועבה אל ביתך כל דבר המתועב אף אם נצרך לפעמים לאחוז במקצתה לשם מצוה. לא תביא אותה אל ביתך הפנימית כי אם נהוג בה מהשפה ולחוץ.

אל ביתך. אין משכירין בתי דירה לעובדי כוכבים בארץ ישראל מפני שמכניסין לתוכן עבודת כוכבים, וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך ^מדומבואר דבחו"ל מותר, ואע"פ דפסוק זה בסתמא כתיב בין בארץ בין בחו"ל, אך כל פסוק זה לענין זה הוי אסמכתא בעלמא משום דעיקר קרא איירי בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו, ולכן בארץ שאנו מצווים לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים להשכיר לבית דירה משא"כ בחו"ל, ועיין בר"ן ובתוי"ט כאן. .
(ע"ז כ"א א')

עוד יש לומר בזה, כי הנה באמת צריך להבין מה שנאסר בעבודה זרה להביאה לבית. ולא מצינו כן בשארי האיסורין שיהיו אסורים להיות בבית אדם מישראל. ואמנם כי החקר אלוה תמצא ומאוד עמקו מחשבותיו. והוא אשר קצב ומדד שיעור כל דבר עד היכן מגיע שורש טומאתו וככה צוה אותנו להתרחק מאתו. והנה נמצא בכל האיסורין שיעורים רבים. כמו יש שאסור באכילה לבד ויש שאסור גם בהנאה. ויש גם בבישול שלא לאכול ולא להנות רק לבשלו לבד אסרה התורה. וכמו כן בשיעורין יש בכזית ויש בכביצה ובככותבת ואכילת פרס. וכל שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל כולן שיעורין הן כמאמר חז"ל (ברכות מ"א.). וכמו כן חמץ נאסר בפסח שיהיה אפילו בגבול ישראל לא מבעיא בביתו אלא אפילו בגבולו נאסר כמאמר הכתוב (שמות י"ג, ז') ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו'. כי כל האיסורין אשר נאסרו לישראל כולם הוא שלא יסאבו ויטמאו את עצמם בהן. להיות כי עליהן שורה הסיטרא אחרא וכל מיני הרע. וכשהאדם מתדבק בהן שורה עליו הסטרא אחרא ההיא ומטמאין אותו ומסאבין את נשמתו. ואז לא יוכל הקדושה לשרות עליו. ועיין בזוה"ק (שמיני מ"א.). ואלהינו יתברך אשר לו נתכנו עלילות ויודע שיעור שורש כל טומאה ואחיזתה בהקליפה. הוא אשר קצב ומדד כל בחינה ובחינה לומר אשר טומאה הזו יטמא את האדם בשיעור הזה ויש בשיעור הזה. יש באוכלו ויש בהנאתו יש בכזית ויש בכביצה ויש בנוגע בנבלתם ויש בבליעתו דוקא וכדומה. והוא שיער בעבודה זרה החמורה שיטמא את האדם ויתעב נשמתו. גם בהיותם בביתו לבד שלא יעבדה חס וחלילה ולא יהנה ממנה רק יביאנה אל ביתו בזה יוטמא ויסתאב. וימנע אור הקדושה מלחופף עליו. ולזה רמז יעקב אבינו ע"ה במה שאמר לבניו (בראשית ל"ה, ב') הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. והיה לו לומר אשר אצלכם כי לא בקרבם היה העבודה זרה. ואמנם כי לצד שהיה אצלם בביתם. ובעבודה זרה המכניסה לבית, מכניסה אל עצמו ח"ו להיות מתדבקת בתוכו על ידי זה הסטרא אחרא והקליפה שהם הם עיקרי אלהי הנכר. ולזה אמר הסירו וגו' אשר בקרבכם. בקרבכם דייקא בפנימיותכם כי בהיותה בבית, נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם.

והיית חרם כמוהו. תניא, חליפי עבודת כוכבים אסורין ^מהפשוט משום דכתיב והיית חרם כמהו, כלומר כעבודת כוכבים עצמה, הרי דמדבר בדבר שבא מכח העבודת כוכבים, והיינו חליפיה, וכגון אם היה לו עבודת כוכבים והחליפה בחפץ אחר. , חליפי חליפין פליגי בה ר' ישמעאל ב"ר יוסי ורבנן, חד אמר אסורין, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, וחד אמר מותר, דכתיב כי חרם הוא, הוא ולא חליפי חליפין ^מווכתבו הפוסקים שלא הוכרע כמאן קיי"ל, וכונתם שלא נתבאר אם רבנן הם האוסרים ור' ישמעאל המתיר או להיפך, אבל תמיהני שהרי בירושלמי ע"ז פ"ה ה"א מבואר מפורש שרבנן הם האוסרים, וא"כ הלא הלכה כחכמים, ועיי"ש במה"פ, וצ"ע. [שם נ"ד ב']

ולזה אמר הכתוב כאן, ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי מיד שהיא באה אל הבית לא נשארת בבית כי אם נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם. והיית חרם כמוהו להסתאב. שלא יערה עליך רוח ממרום. או יאמר על זה הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כלומר כי מיד שתביא אותו הרי היא אל ביתך שנכנסת בפנימיותך והיית וגו' על כן שקץ וגו' שלא תגע בה כבדבר המשוקץ. ונודע המבואר בספרי יראים שאם אדם מסתכל בצלם עבודה זרה אין תפילתו מתקבלת ומכל שכן המביאה אל ביתו. ועל כן לא תביא וגו'.

והיית חרם כמהו. אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב, המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמהו ^מזועיין בע"ז ל"ד ב' בא דין זה בשם מ"ד זה ויליף מפסוק דפ' ראה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והנה לבד שהוא פלא דחד מ"ד ילמוד דין אחד משני מקומות שונים, עוד זאת הלא נ"מ גדולה היא בין הדרשות, דמפסוק שלפנינו מבואר רק איסור עשה ומפ' דפ' ראה מבואר איסור לאו, וזה נ"מ לענין מלקות ועוד ענינים שונים.
אבל ראה זה מצאתי הבאור הנכון והאמת בזה ע"פ מ"ד בירושלמי ע"ז פ"ה ה"א בזה"ל, והיית חרם כמהו כל שאתה יכול לקיים ממנו הרי הוא כמהו, מאי כדון, כלומר היכי משמע כן [שם איירי לענין חליפי חליפין ופריך היכי משמע מלשון זה על כל מה שאתה מהייה ממנו] ומשני על שם דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ור"ל מאומה משמע אפי' כל שהוא, ע"כ. ומבואר מזה דהפ' ולא ידבק מגלה על פי' הלשון והיית חרם כמהו, ולפי"ז י"ל דהדרשות שבכאן ובמס' ע"ז הם שתים שהן אחת, והיינו שבכאן חסר לסיים ואומר ולא ידבק בידך מאומה שהוא מורה על הפי' כל שאתה מהייה ממנו ובמס' ע"ז חסר פסוק זה, ושני הפסוקים צריכים כל אחד לחבירו, ודו"ק. .
(תמורה ל' ב')

שקץ תשקצנו. מכאן לעבודת כוכבים שמצוה לכנות לה שם לגנאי ^מחיתבאר לקמן ר"פ ראה בפ' ואבדתם את שמם, יעו"ש. .
(ע"ז מ"ו א')

שקץ תשקצנו. מכאן לעבודת כוכבים שמטמאה כשרץ ^מטר"ל שאינה מטמאה רק במגע ולא במשא וכמו שרץ, וטעם הדבר משום דטומאת עבודת כוכבים מדרבנן ואקילו בה. [שם מ"ז ב']

לא תכרות להם ברית, וקשה איך כרת שלמה ברית עם חירם ושמא כריתת ברית לע"ז דוקא אסר הכתוב, או שמא חירם גר תושב הי', א"נ לא אסר אלא ז' עממין, א"נ ברית של שלום קאמר:

לא מרובכם חשק וגו' וקשה וכי בעבור היותם מעט הי' להם לטעות ועוד וכי מרובם יש לאהוב אותם, וי"ל לא מרובכם בזכות קאמר, ורשב"ם פי' יפה לחבר זאת הפרשה עם והי' עקב, וה"ק לא מרובכם וגו' כי אם מאהבת ה' אתכם וגו', וכי תאמרו א"כ ע"כ כביכול צריך לשמור השבועה אף אם לא נעמוד במצותיו לכן נאמר וידעת כי ה' אלהיך וגו' שומר הברית והחסד וגו', כלומר יעכב וימתין בו כמו ואביו שמר את הדבר וימתין לאלף דור, ומשלם לשונאיו וכו' ולכן ושמרת את המצוה וגו' והי' עקב תשמעון אז ושמר ה' אלהיך לך וגו' ולא ימתין כי אם עד לך, ג"ן:

לאלף דור, לאו דוקא שהרי כתיב נוצר חסד לאלפים וכ"ש כשהדורות זה אחר זה שומרין מצותיו שיוסיף להם אהבתו:

האל הנאמן שומר הברית. הנ"ל לבאר דהנה ענין נאמן מצינו באברהה אבינו ובמשרע"ה בא"א כתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ובמשה נאמר (כי עבד נאמן קראת לו) בכל ביתי נאמן הוא. וענין נאמן הוא בחי' גדולה כמ"ש ר"מ הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומכשרתו להיות נאמן. ונאמן צריך להיות מקודם חסיד. ונאמן הוא מה שנותנים לו ליתן לאחרים נותן להם ואינו משייר לעצמו כלום. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו כמ"ש לעיל ראה למדתי אתכם כו' כאשר צווני כו'. וז"ש משה קבל תורה מסיר ומסרה ליהושעשכל הקבלה הי' רק למסור לאחרים כמ"ש בגמ' קני ע"מ להקנות וכן כל קנינו בהמצות הי' רק ע"מ להקנות. ונחזור לערננו האל הנאמן שומר הברית והחסד שהקב"ה הוא רב חסד עמנו. שחסד הוא עושה ג"כ ברשעים שנותן להם פרנסתם. אבל עמנו הוא בחי' רב חסד יותר ממה שעושה עמהם כי גם עושה עמנו ששומר בנ"י מעבירות. וז"ש דוד המע"ה כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתי'. וזה החסד הוא לבנ"י. וזה בחי' נאמן שאם האדם רוצה לדבק בו ולעשות רצונו שמח הקב"ה עמו ועוזר לו ונותן לו כח שישמור הברית והחסד. שכל בריאת העולם להטיב לברואיו משום שהוא הנאמן כי איננו להנאתו כלל רק לטובת בנ"י. וז"ש והי עקב תשמעון כו'. ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד כאשר תתחילון לשמור כו' אז יעזור לכם וישמור לך את הברית והחסד כו':

ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו. לפי הפשט הטעם מפורש בפסוק שלאחריו כי יסיר את בנך וגו' ועוד יש לך להתעורר על מה שרמזתי לך בסוד הביאות האסורות כי בביאות ההם נותן כח ושפע לכחות הטומאה ונבראין מאותן הביאות כמה מקטרגין ומלאכי חבלה וידעת כי כנסת ישראל היא נקראת כלה להקב"ה שנאמר ומשוש חתן על כלה וגו' (ישעיה סב ה) והיא אשת נעורים וכשישראל חוטאים אז היא כמו האשה נדה שאסורה לבעלה ואז כחות הטומאה יונקים מהיכלי קדש כי ראתה גוים באו מקדשה (איכה א י') והפילגש בפנים ובניה מתגברים על בני האהובה זהו סוד ושמנים פילגשים וגו' (שה"ש ו ח') אחת היא יונתי תמתי ובהיות הפילגש בפנים צנורות הטומאה מתמלאים מנשמות של גוים ולפעמים שואלת הפילגש מהמלך שבניה ישלטו בבני האהובה והמלך נודר לה בסבת חטא ישראל ולפיכך אומות העולם שולטין על ישראל בסוד ויאהב יצחק את עשו וזהו סוד כי תהיינה לאיש שתי נשים וגו' לא יוכל לבכר וגו' וזהו סוד ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. והנה הבא על הגויה כאילו בא על פלגשו של מלך זהו סוד וילך ראובן וישכב את בלהה וגו'. וטעם כי עם קדוש אתה פשוטו ידוע כי יניקתו ממקום הקדש ולא מכחות הטומאה:

וידעת כי יי' הוא האלהים האל הנאמן וגו' לאלף דור. קשה לפרש לאלף דור כמו הדורות שמנו רבותינו ז"ל שהרי מבריאת העולם עד רבי אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא לא היו רק כמו נ"ב דורות והיה אחר חורבן הבית על כן יש לפרש כי הדורות שמנו הנה כל אחד הוא חמשים שנה כמו עולמו של יובל והוא הזמן שרמזתי לך בסדר בהר סיני והנה כוונת הפסוק הוא הבטחה על כל ימות עולם וזהו שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח). וטעם אל פניו להאבידו יש בו סוד רמוז בסוד העבור כטעם וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) וכבר פירשתי. ויהיה אל פניו ממש בסוד רשע וטוב לו וכבר העירותיך עליו:

והי' עקב תשמעון את המשפטי' האלה ושמרתם ועשיתם אותם פי' עקב לשון סוף ותכלית פי' שתכלית שמעכם את הת המשפטים תהי' ע"מ ושמרתם ועשיתם אותם לא לתכלית אחר ועי"ז גם ה' יתן הטוב ושמר ה"א לך וגו' ע"ד שפרשתי במק"א עשה רצונך כרצונו וגו':

לא יהי' בך עקר ועקרה כי הנה א"א לאומה בלא עקר ועקרה כי בני במזלא תלי' מלתא וכשהקב"ה רוצה להטיב עם אומה מהאומות אזי מזמין העקרים להעקרות זה עם זה שלא יתבטלו ב' משפחות מפרי' ורבי' שאם יקח העקר אשה הגונה והעקרה תקח גם היא איש הגון נמצא מתבטלות ב' המשפחות ע"כ טוב הוא כשיזדמנו לעולם העקרה לעקר אמנם באומה ישראלית הענין בהיפוך להיות שהקב"ה מסיר מהם כל חולי ואם הוא והיא עקרה בתולדה מ"מ ע"י זכותם משתנה המזל א"כ לעולם טוב למעט בניסא שלא ינוכה הרבה מזכיותיהם ע"כ הקב"ה מזמין להעקר אשה שאינה עקרה ולעקרה איש שאינו עקר שלא יצטרך לנס כפול נמצא בזכותן של ישראל הוא היפך מברכת האומות וזהו ברוך תהי' מכל העמים ומה הי' לא יהי' בך עקר ועקרה מזומנים יחד שזהו ברכתן של או"ה אבל אתה לא כן יזדמנו יחוד והטעם כי והסיר ה' ממך כל חולי וסופן להתרפאות וא"כ טוב יותר שלא יזדמנו זל"ז:

כי תאמר בלבבך רבים הגוי' האלה וגו' יאמר נא לפי המושרש בידינו כי גדולה אמונה וזכירת יצ"מ להעלות משערי טומאה כי ע"כ נזכר יצ"מ נ' פעמי' בתורה והנה כשישראל נותני' כח להטומאה ע"י חטאיהם אז יש להם לירא מהם בלי ספק מעבירות שבידם ואמנם זכירת יצ"מ הוא רפואה לזאת המכה להוציא הניצוצות מהאומות ההמה וזהו כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני דייקא ממני ומכחי נתרבו או"ה האלה וא"כ איכה אוכל להורישם ולרפואה לזאת המכה אמר זכר תזכור את אשר עשה ה"א לפרעה ולכל מצרי' וגו' כנ"ל:

לא תערוץ מפניהם כי ה"א בקרבך אל גדול ונורא פי' כי אחז"ל הן הן גבורותיו שרואה גוים מרקדי' בהיכלו ושותק אמנם זה הגבורה מה שכובש כעסו על האומות הוא בחטאנו ובהסתר פנים ממנו בעו"ה אך כשהקב"ה בקרבנו אזי אינו רואה בעמל ישראל אפילו רגע אחד וזהו ה' אלקיך בקרבך גדול ונורא ולא גבור כי אינו כובש כעסו על או"ה:

כי אם כה תעשו להם אלהין כדין תעבדון להון (מא"ד לסבונא ואנוירשא) וכן נכון, ובספרים ארי אם כדין, והוא שבוש.

פרשת עקב
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה דילמא תימר (מא"ד לסבונא אנוירשא ומתרגמן) ורש"י כתב על כרחך לשון דילמא הוא. וברוב הספרים ארי.