Commentary for Exodus 31:23

וידבר. אמר הגאון למה נבחרו בצלאל ואהליאב. והשיב כי בצלאל מבני יהודה שהמשילו יעקב לגור אריה גם אהליאב מבני דן שהמשילו משה לגור אריה. והאריה צר מאחוריו וככה היה הבית. וזה דרש הדורש כי בצלאל ואליאב לא בנו הבית. ורוחב המשכן שעשו היה שוה ואין טעם לשאלתו כי נבחרו בעבור שלא היה בישראל כמוהם:

וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל כו' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת כו' ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם כו' ושמרתם את השבת כו' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כו' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש הדקדוקים רבו למעלה. א' השייכות של שמירת לכאן ומדרש רבותינו שלא לדחות שבת מפני מלאכת המשכן אינו מדוקדק כי היה לו לכתוב זאת בצוואת מלאכת המשכן בפ' תרומה ומה ענינה לכאן לפ' קריאת בצלאל. ב' כי עיקר שמירת שבת בכאן למלאכת המשכן עפ"י דרשת חז"ל שלא תדחה השבת מפני מלאכת המשכן זו לא שייכת רק לבצלאל ולאהליאב ושאר חכמי לב ולא לשאר ישראל שאינם עוסקים בעבודת מלאכת המשכן ומפני מה נאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו והוא לכללות ישראל. ג' שאמר הכתוב לדעת שאני ה' מקדישכם אינו מובן כי כמה פעמים מצינו בתורה מצות שמירת שבת ולא נאמר הטעם לדעת כי אני ה' מקדישכם רק כאן ובכל מקום שמירת שבת כתוב הטעם כי ששת ימים עשה ה' וכו'. ד' שאמר הכתוב ששת ימים יעשה מלאכה היינו כעין ציווי לעשות מלאכה בששת ימי החול הלא יש בני אדם שאינם עושים מלאכה בחול אעפי"כ מצווים המה על שמירת שבת. ה' למה נאמ' כאן שבת שבתון ובמקומות אחרים נאמר רק שבת סתם. ו' שאמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ר"ל שהם יקדשו את השבת לדורתם וזה אין לו שחר הלא השבת הוא קדוש ועומד מששת ימי בראשית. ז' שאמר הכתוב וינפש מהו לשון וינפש הגם שחז"ל דרשו ווי אבדה נפש מ"מ עדיין צריכים למודעי ונראה לפרש ע"פ שכתבנו לעיל בפ' תרומה מה שכתב במדרש רבה ובהזוה"ק שמעשי המשכן היה דוגמת מעשי בראשית ויש לפרש כך כי כוונת הבורא ב"ה וב"ש היה במעשי בראשית כדי שתתגלה מלכותו בעולם ויהיה עיקר שכינתו בתחתונים כי לפניו נחת רוח גדולה כביכול בשנעשה וניכר מלכותו וכבודו בתחתונים זה היה עיקר כוונתו ית"ש במעשי בראשית כמו כן היה כוונתו ית"ש אחר חטא הדורות שסילקו השכינה למעלה למעלה כמבואר במדרש היה כוונתו ית"ש לעשות משכן שתהיה שכינתו בתחתונים ע"י המשכן כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לכן כמו שמעשי בראשי' נבראו בחכמה ובתבונה ובדעת כמו שאה"כ "בחכמה יסד ארץ כונן שמים "בתבונה"ובדעתו תהומות נבקעו כמו כן נאמר בבצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וזהו שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ עיין בפ' תרומה ומשם תראהו והעולה מזה שעיקר כוונת מעשי המשכן היה כדי להשרות שכינתו בתחתונים וע"כ היה צריך בצלאל לידע כל צירופי שמות שעל ידם נבראו שמים וארץ לכווין בהם במעשי המשכן דוגמת שמים וארץ ממש כדי שתשרה שכינתו על מעשי ידיו ע"י כוונתו ביחודים וצירופי שמות לקדש כל דבר ודבר ע"י מחשבותיו הקדושים וכוונתו הטובה שהיה לו בכל כלי וכלי ולאו כל אדם זוכה לזה לעשות בגשמי ולכווין ברוחני שיוכל למשוך אלהותו ית"ש על כל מעשי ידיו הגשמיים כי לזה צריך הזדככות גדול הרבה ע"כ יש הרבה בני אדם שאינם מבינם זאת בשכלם איך אפשר במעשי בני אדם הגשמיים למשוך בהם שתשרה שכינתו במעשי ידיו וגם יש קצת בני אדם אשר להם שכל שמבינם שיש כח באדם הגשמי להמשיך קדושה גדולה מלמעלה למטה אשר כמעט תתגלה התראות השכינה על מעשי אדם אבל מדמים בנפשם אשר להם ג"כ כח הזה למשוך במעשי ידיהם השראת אלהותו ית"ש ומופת חותך על זה אשר יש ביכולת אדם למשוך השראת השכינה בתחתונים וע"י איזה בני אדם יש יותר כח למשוך קדושת שכינתו לתחתונים הוא שמירת שבת קודש אשר כל אדם רואה ומבין אשר יש השראת קדושה לכל אדם בשבת ואינו דומה קדושת שבת לכל אדם בשוה רק יש בני אדם אשר מרגישים יותר קדושה בשבת ויש שאינם מרגישים כ"כ רק מעט מן המעט ויש שיש להם הרבה קדושה מאד אשר כמעט כל רואיהם יכירם בהם כי הם זרע בירך ה' אשר חנן אותם בבינה יתירה כמבואר בזוה"ק אשר יש לכל ישראל נשמה יתירה בשבת אבל לא לכל אדם בשוה כי יש ממשיך נשמה יתירה מעשיה ויש מיצירה ויש מבריאה ויש מאצילות ואפילו בכל העולם יש דרגין דרגין עיין שם בזוה"ק והכל הוא לפי הכנת בני אדם אשר מוכן מערב שבת לשבת וכ"ש מחד בשבת לשבת אשר ממשיך על עצמו קדושת שבת בכל ששת ימי המעשה וכפי המשכתו בששת ימי המעשה כך מרגיש קדושת שבת בשבתו כל חד וחד לפום קדושתו ופרישתו בימי החול כך מרגיש בשבת יותר קדושה וזה כמעט נראה בחוש לכל אדם שאין קדושת שבת שוה בכל אדם ע"כ הקדושת שבת היא מופת על השראת השכינה בתחתונים וגם היא מופת אשר לאו כל אדם זוכה שימשיך על ידו השראת השכינה רק ע"פ כוונתו כך ממשיך על עצמו ויש בני אדם אשר להם הזדככות גדולה אזי יכולים למשוך יותר התגלות אלהותו ית' על התחתונים אפילו על מעשי גשמי אם עושה המעשה זאת בכוונה גדולה ויחודים גדולים יכול למשוך קדושות אלהותו ית"ש על זה המעשה ונחזור לביאור הכתוב הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור כו' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה כו' לחשוב מחשבות לעשות כו' פי' שהקב"ה רצה שע"י מעשי בצלאל יתגלה שכינתו על מעשי ידיו והוא הגון לעשות המשכן שהוא מלא חכמה תבונה ודעת ויודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ ויוכל לחשוב מחשבות קדושות כשעושה בזהב ובכסף ובנחושת ובכל מלאכת המשכן ליחד יחודים ולצרף צירופי שמות על כל דבר ודבר להמשיך לתוכו חיות וקדושה מקדושה עליונה כנ"ל כדי שיהיה משכן להשראת השכינה והבין הקב"ה אשר יש כמה וכמה בני אדם אשר יהיה קשה להם להבין איך אפשר שע"י מעשי בשר ודם יהי' השראת השכינה וגם הבין הקב"ה אשר יש כמה וכמה בני אדם אשר ידמו בנפשם אשר להם ג"כ הכח להמשיך על מעשי ידיהם השראות השכינה ע"כ להוציא מלבם השני דעות אלו וכדי לקרב אל שכל אנושי להבין שיש באפשרית להמשיך לדברים גשמיים הקדושה עליונה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שמקדושת שבת יכולין להבין את זאת וזהו ויאמר ה' אל משה כו' אך את שבתותי תשמרו כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם ר"ל שתשמרו את השבת על אופן זה שתדעו ותכירו כי אני ה' מקדישכם כלומר שתרגישו בעצמיכם קדושת שבת ותראו שיש כח ביד הקב"ה להשרות קדושתו בתחתונים וזהו לדעת כי אני ה' מקדישכם כי כל אחד יראה ויבין שיש בו בשבת קדושה יתירה מבימות החול וזהו השראת אלהותו ית"ש וע"כ ע"י שבת ושמירתו כל אחד ואחד מרגיש יותר קדושה ע"י הכנות שלו שהיה לו בחול כך מרגיש בשבת יותר קדושה והתגלות אלהותו ית"ש יותר ויותר ויתבטל הדיעה זו שחושבים אשר א"א להמשיך שכינתו בתחתונים כי כל א"וא יבין בשכלו ויראה בעין אשר בכל שבת ושבת יש יותר התגלות אלהותו ית' בתחתוני' מבחול וגם נגד בני אדם שחושבים שיש גם להם כח להמשיך קדושת אלהותו ית"ש על מעשי ידיו נאמר לי ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת שבתון קודש לה' ופי' רש"י ז"ל שבת מרגוע ולא שבת עראי ר"ל אע"פ שיעשה מלאכה בימי החול יראה להרגיש בקדושת שבת שיש לו השראת יתירה בשבת מחמת שיש התגלות אלהותו ית' בשבת וזהו עדות גמורה שבוודאי בשעת עשיית מלאכה בחול היה ממשיך על מלאכתו ג"כ קדושה עליונה הגדולה ע"כ בבואו שבת קודש מרגיש ע"י מלאכה שעשה בחול בקדושה מרגיש בשבת יותר קדושת שבת ומברך יותר בהתגלות אלהות שיש בשבת וזהו לאו כל אדם זוכה שימשוך במלאכת חיל קדושה גדולה אשר ישיג על ידה בשבת קדושה יתירה רק ליחידי סגולה אשר להם חכמה ומדע אשר יודעים לקשר כל עבודתם בקב"ה אפילו עובדין דחול ע"כ נאמר להם ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת שבתון קודש לה' ר"ל שתרגישו זאת שע"י עשית מלאכה בחול יהיה לכם יותר קדושת שבת דהיינו שבת שבתון קודש לה' רצה לומר שבא הכתוב להשמיענו שכל אחד ואחד מרגיש את קדושת שבת כפי בחינתו וכפי הכנותו בימי החול שזה עיקר הכונה שזכר כאן אצל המשכן אזהרת שבת ולכן נקרא כאן שבת שבתון כלומר שהוא שבת שיש בו שבתות הרבה דהיינו כל א' וא' משיגו כפי בחינתו וזהו שבת שבתון כנ"ל ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם היינו שבכל דור ודור מוטל על הצדיקי הדור להמשיך קדושת השבת אף על האנשים פחותי ערך אשר הם עוסקים בעניני העוה"ז וטרודים ממלאכתם כל ימי החול שאף הם ירגישו ג"כ קדושת שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש פי' דהנה כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וכו' וזהו אחד מהדברים ששינה לתלמי המלך ויכל אלהים ביום השביעי וישבו' ביום השביעי אשר בגמ' והאמת הוא כמ"ש ז"ל ויכל אלהים ביום השביעי מה העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה והענין הוא כי כל ששת ימי המעשה היו כל הברואים רחוקים משרשם כי בבריאת העולמות צימצם אלקותו יתב"ש ונשתלשלו העולמות מעילא לתתא וצימצומים רבים עד עולם התחתון דהיינו עולם הגשמי ונתגשם העולם ובכל ימי החול קשה מאוד לעורר את עצמו ולהמשיך את עצמו לשרשו וכיון שהגיע שבת הוריד הקדוש ברוך הוא קדושת שבת על כל העולמות והרגישו כל הברואים הקדושה של שבת מה שלא הרגישו כל ימי החול מפני גישום העולם ובשבת קודש התחילו להרגיש הקדושה אשר יופיע עליהם והתחילו להשתוקק ולהתנוצץ לעלות להדבק בשרשן וזהו עליות העולמות שע"י מסירת נפש מתעלין כל העולמות מתתא לעילא עד שנדבקין באין סוף ברוך הוא ומאין בא להם השתוקקות זהו מפני שהוריד הקדוש ברוך הוא קדושת שבת על כל העולמות התחילו כולן להשתוקק וכלתה נפשו להעלות להתדבק בשרשן וזהו ויכל אלהים ביום השביעי ר"ל שביום השביעי בא לכל הברואים כלות הנפש להשתוקק להעלות לשרשן שויכל הוא מלשון כלתה נפשי עיין במאמרינו פ' בראשית ושם הרחבנו הדיבור בענין זה אך מה שנוגע לכאן מה שאמרנו שבשבת הוריד הקב"ה קדושה עליונה שכל אחד ירגיש את קדושת שבת וזהו וביום השביעי שבת וינפש ר"ל שהקב"ה הוריד ביום השביעי בחינה קטנה שבקטנות מקדושת אלהותו ית"ש דהיינו בחינות נפש אלקותו כביכול שכל אחד ירגיש את קדושת שבת כל אחד כפי בחיינתו וכפי הכנותו כנ"ל ומזה יוכל כל אדם להבין שכל אדם יוכל להמשיך לעצמו קדושה עליונה כ"כ עד שנעשה מרכבה לשכינה וממילא יבין גם את זאת שמכ"ש שהוא באפשרית להמשיך לדברים גשמיים קדושה עליונה ע"י יחודים וצירופי שמות שיהיו ראוים למשכן להשראות השכינה כנ"ל עי"ז תבינו כי לא כל אדם ראוי למלאכת המשכן למשוך שכינתו על מעשי ידיו רק בצלאל כי יראו כולם בקדושת שבת שלהם כמה גדול כח קדושתם בשבת יבינו בעצמם שאין ראוי לזה יותר מבצלאל ודו"ק וזהו השייכות של פרשת שמירת שבת לפרשת בצלאל ויתרצו כל הדקדוקים הנ"ל.

אך את שבתותי תשמורו. הנה כאן אחר שסידר בפרשה תרומה ותצוה כל מלאכת המשכן הזהיר על שבת ובפרשה ויקהל כשאמר משה לישראל הקדים מצות שבת למלאכת המשכן. ואפתחה במשל פי. גביר אחד היה משיא בנו והן צריך לעשות לבנו בגדים לחול ושבת ויו"ט וכן תכשיטין אשר הם ליתר פאר והידור ואינם בהכרח כל כך ורק הם לבני גבירים. וגם אם האב קצת בקפידא על הבן עכ"ז יעשה לו כל הדברים כמנהג הגבירים. ויש להבחין אם עושה כך למען אהבתו לבנו כי גדלה ושמח הוא בהטבת בנו או רק משום כי בנו הוא ומוכרח לעשות לו כל זה גם אם אין האהבה בו גדולה כל כך. וזה יש להבחין בסדר עשייתם, אם עושה אותם מצד האהבה והוא מקבל תענוג במה שמגיע תענוג לבנו אז יהיה ההתחלה בהדברים שאינם בהכרח כל כך, לקנות לו מורה שעות של זהב וכדומה דבזה ניכר יותר השעשועים שמשתעשע בתענוג המגיע לבנו והבגדים המוכרחים דבהם אינו ניכר כל כך השעשועים מניחים לאחרונה בעת החתונה ואם העשיה מצד ההכרח יען שהוא בנו הרי ההתחלה יהיה בדברים היותר הכרחים הם קודמים. הגם כי לבסוף יעשה לו הכל עכ"ז סידרן של דברים הם בחילוף זה מזה. והנה במצות יש שהם מוכרחים לאיש הישראלי וכמו שבת דהוא הכרח גמור ובלעדי זה אינו ישראל כלל. ויש מצות שהם לתוספת קדושה וכמו בנין בהמ"ק והקרבנות דהרי זה כמה ישראל בגלות ואין להם כל זה רק כדי שיהיו ישראל במעלותם הגדולה ובקדושה צריכים לזה. וזהו קודם מעשה העגל כתיב תחילה מעשה המשכן ואח"כ לבסוף אמר להם שבת בפרשת כי תשא. ואחר מעשה העגל התחיל בויקהל בשבת ואח"כ אמר להם מעשה המקדש:

קראתי בשם –. לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי – אֶת בְּצַלְאֵל:

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (שמות ל״ה:ל׳). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו:
ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה) ובלשון הזה (שמות ט״ז:כ״ט) ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים: ולרבותינו בזה מדרש (שמו''ר מ ב) הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל והוא כענין שפירשתי. ועוד אמרו (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו:

ראה. בעין כבוד.

ראה קראתי בשם בצלאל. ראה ברוה"ק שעליך כי בצלאל הגון לזו המלאכה ואתה תחזה ברוה"ק שעליך ומדקאמר בשם, ש"מ ששמו מוכיח עליו שהיה בצל אל לכך אמר משה בגמר מלאכת המשכן יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כי עושי המלאכה בצל אל היו, וזהו שמסיים ואמר ככל אשר צויתיך יעשו. לא אמר שיעשו ככל אשר תצוה להם, אלא יעשו ככל אשר אנכי מצוה אותך, אלא ודאי שהיו בצל אל. וכן פירש"י פר' פקודי על פסוק ובצלאל בן אורי עשה ככל אשר צוה ה' את משה. ותמה אני למה לא פירש"י זה על פסוק ככל אשר צויתיך יעשו.

ראה קראתי בשם. ראה והבן כי לא אל חנם קראתיו, כי דבר עקרי הוא במלאכת הקדש שתהיה נעשית על ידי בחיר ה' המכוין בפעולתו שיושג תכלית המצוה:

ראה קראתי בשם. אולי שיכוין לומר שיראו רמז הענין בשמו ושם אבותיו, בצלאל שעשה צל לאל, בן אורי שעשה מקום לאשר אור לו, בן חור שעשה ישראל בני חורין מעון העגל כאומרם ז''ל (שמו''ר פנ''א) בפסוק משכן העדות עדות לכל שנמחל להם עון העגל הרי שנרשם בו הדבר בשמו ושם אבותיו. ובזה יבא על נכון אומרו ואמלא בתוס' וא''ו לומר מלבד זו עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה, ואומרו בחכמה ולא אמר חכמה, ואולי שיכוין על פי דבריהם ז''ל (ברכות נ''ה.) בפסוק (דניאל ב׳:כ״א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכו', והוא אומרו ואמלא וגו' בחכמה שיש בו אוסיף למלאותו יותר וכן בתבונה וגו':

ראה קראתי בשם. לפי הפשט משמעות ראה. התבונן על הטובה שאני עושה בזה שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זמ״ז. ועתה הנה קראתי בשם אומן א׳ שבו יכלול הכל והוא ישגיח על כל מיני אומניות. ומשה אמר לישראל ראו. ובמכילתא פ׳ בשלח עה״פ ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. הזהרו. ונראה דזהו כוונת ראו כאן. תתבוננו על מעשה המשכן שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול ומי שרוצה לעשות אותו ע״י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה. אבל לא כן המשכן שהוא קודש ויש בו דבר סגולה. וכמו התורה שלא ניתנה אלא ע״י משה. וכהונה ע״י אהרן. כך המשכן לא הי׳ אפשר להעשות ע״י שום בע״מ היותר גדול בעולם אלא ע״י בצלאל. ולא משום שהי׳ תחלה אומן גדול אלא שהקב״ה מלא אותו עתה ידיעה הנצרכת לזה ומזה ראוי להתבונן גדולת וקדושת הבנין. וא״כ ראוי להזהר בו. וזהו כוונת ראו שאמר משה לישראל להלן בפרשה ויקהל:

קראתי בשם: ענין בחירה, וכן תרגם אונקלוס דרביתי, כמו קראתי בשמך לי אתה (ישעיה מ"ג א').

ראה קראתי בשם בצלאל. וכן אמר משה לישראל ראו קרא ה' בשם בשביל שישראל היו במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים ולא למדו מלאכת כסף וזהב ואבנים טובות ולכך הי' פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן וחושב ורוקם ואורג כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בהם בקי בכל האומניות כולם ועוד שהי' חכם גדול בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן ובכל כליו למה ציוו ולמה ירמזו ולכך אמר בזה הלשון לשון תימה ורבותינו דרשו שהראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו ואף בצלאל מאותו שעה התקנתיו. וי"מ ראה כלומר בעיני נראה שהוא טוב ראה גם אתה אם ישר בעיניך וכן אמר משה לישראל ראו קרא השם בעיניו ובעיני הוא טוב ראו גם אתם אם ישר בעיניכם:

קראתי בשם לעשות מלאכתי את בצלאל. הוסיף מלת את על בצלאל גם הוסיף לעשות מלאכתי מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שקרא בשמו של בצלאל דומיא דויקרא בשם יי' בקריאה קוליית:

ראה קראתי בשם. א"ר יוחנן, פרנס טוב מכריז עליו הקב"ה בעצמו דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל ^אפירש"י ראה משמע הבן בלבך תן עיניך בדבר, עכ"ל, ולפי זה אין מבואר מאין מוכרח שגם מכריז הוא, ולולא דבריו י"ל דמדייק מלשון קראתי, והוא ע"ד הכתוב (פ' וירא) ויקרא בשם ה' [ע"פ דרשת חז"ל שם], ויקראו לפניו אברך, וקראתם דרור, קרא בגרון אל תחשך, וכדומה שפירושם קריאה בפרסום והיינו הכרזה, וכן נראה ממה דחשיב בין שאר דברים שהקב"ה מכריז, רעב ושובע, ומביא לראיה על רעב דכתיב כי קרא ה' לרעב, ועל שובע דכתיב וקראתי אל הדגן, הרי דלשון קריאה דריש מענין הכרזה, וזה כמש"כ. .
(ברכות נ"ה א')

לעשות מלאכתי כו'. דקשה לרש"י דהל"ל קראתי שם לבצלאל ומפרש שה"פ קראתי בשם לעשות מלאכתי למי קראתי את בצלאל:

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור. כבר פירשתי למעלה פירושו בפסוק ואתה דבר אל כל חכמי לב. כי השם רומז למשה על בצלאל. וזהו אשר מלאתיו רוח חכמה לבצלאל. ולא אמר אשר מלאתים. ולכן אמר בכאן ראה קראתי בשם בצלאל. כשאמרתי לך אשר מלאתיו רוח חכמה. ולכן אמר בכאן ואמלא אותו רוח אלהים וכו'. ורז"ל אמרו קראתי בשם בצלאל. מששת ימי בראשית קראתי בשמו. לפי שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכו'. וכן אמר בכאן בחכמה בתבונה ובדעת. כי בלא זה א"א לשום אדם לצייר בשכלו אלו הדברים כ"ש לעשותם. וזהו לחשוב מחשבות לעשות. כפי הציור הרוחני שקבל מששת ימי בראשית. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. לרמוז שאע"פ שהיה מן הירודים שבשבטים. נעשה שותף לבצלאל שהיה מגדולי השבטים. וזהו ואתו דומה לו. כי כמו שיהודה נקרא גור אריה יהודה. כן דן נקרא גור אריה דכתיב ולדן אמר גור אריה. וכן בבית ראשון נעשה על יד שלמה ועל יד חירם בן אשה אלמנה ממשפחת דן. וכן אמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל שהוא יהודה. ובפרשת ויחי יעקב הארכתי בזה:

ראה קראתי בשם. ששמו בצלאל מתן לו על שם שאמר לו משה בצל אל היית וידעת כמ"ש חז"ל, ר"ל שהעולם כולו הוא צל האלהות ודמות חכמתו, וכמ"ש בפי' בראשית שצלם אלהים הייו אל האלהים, וכי הצל הוא אבי הציירים, והעולם הגדול וכנגדו האדם שהוא העולם הקטן הוא צל האלהות ונלמו, והמשכן שבו הצטיירו כל העולמות וכן כל עניני האדם היה ג"כ צל האלהות, וכל זאת השיג בצלאל, ועז"א שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וע"כ נקרא בשם בצלאל, ששם זה קרא לו ה', כי הוא היה מוכן לשכלל בנין הקדוש הזה וכמ"ש על יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳:ז׳), שה' הכין מראשית הישרים שיעמדו בדור ודור שיהיו מוכנים לענינים גדולים שיעשו בדור ימיהם:

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו'. אפשר במ"ש הרמ"ז דשמו של האדם היא נשמתו וזה אפשר טעם משז"ל דהשונא אינו יכול להזכיר שם שונאו כדמוכח במדבר רבה פי"ח והוא נראה החוש"ה אל העי"ן. והיינו משום דאין לו חפץ להזכיר מעלתו מאחר דבשם רמוז אחיזת שרשי נשמתו ותוקפו. וכל קבל דנא מדרך חיבה להזכיר שמו בכל פעם וזש"ה הבן יקיר לי אפרים וכו' כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ומכל זה ניכר מעלת בצלאל שהקב"ה מזכיר שמו ושם אבותיו וז"ש ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי וכו'. א"נ ראה קראתי בשם בצלאל היינו שקרא לשרש נשמתו אשר בשמים להשפיע בו ועי"ז ואמלא אותו לבצלאל אשר על הארץ ובזה תבין טעם ושם רשעים ירקב רקבובות תעלה בשמם דהזכרת השם יועיל לברר איזה דבר וז"ס מ"ש בינוקא עמון ומואב מתגרי בכו. ובזה יובן חכמת אדה"ר שקרא שמות שידע שרשי נפשו ולפי מהותו ואחיזתו קרא שמו ובמ"א הארכתי:

קראתי בשם לעשות מלאכתי את בצלאל. כלומר, שאין פירוש הכתוב שקרא בשם בצלאל, כמו "ויקרא בשם ה'" (להלן לד, ה) שקרא את שמו, דלמה צריך לקריאה זאת, והוי למכתב 'ראה קראתי את בצלאל', אלא פירושו "ראה קראתי בשם" 'לעשות מלאכתי', רוצה לומר בשם וביחוד קראתי לעשות מלאכתי את בצלאל:

[לא] ראה קראתי בשם. מיכן אמרו רבותינו אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן הכריזו עליו מן השמים.

בצלאל בן אורי בן חור. וצ"ע למה הזכיר חור אבי אביו. וגבי אהליאב לא הזכיר כי אם אחיסמך אביו. וי"ל לפי שנהרג חור במעשה העגל והמשכן לכפרה נזכר שמו במלאכת המשכן:

בצלאל בן אורי בן חור. לכך הזכיר בבצלאל אבי אביו מה שלא הזכיר באהליאב אלא אביו. לפי שחור נהרג על מעשה העגל והמשכן בא לכפר על מעשה העגל לכן נזכר כאן במשכן:

ראה קראתי בשם. בצלאל ואהליאב אני בוחר בשם ואתה תבחר שאר החכמים שיסייעו אותם:

בצלאל בן אורי בן חור נזכר זקנו של בצלאל מה שאין כן באהליאב בן אחיסמך לפי שנהרג במעשה העגל, ומלאכת המשכן באה לכפר על אותו עון לכך נזכר חור עליה.

ועל דרך הפשט וכו'. אומר אני על דברי הרב ועל דברי מקור חיים לא ניחא למריהו למימר הכי. כי גמרא ערוכה היא בפרק בן סורר כי כלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ויש לו שני שמות. וגם נקרא בשם מרד כמבואר בפרק כהן גדול (סנהדרין י"ט.) ולא נעלם מחכמינו פסוקים בדברי הימים אשר כונת הרב בנויה עליהן. כי המה נדרשים יפה במדרשים. ואנחנו בני אל חי אשר שמנו לגמרא ומדרשים פנינו לא נאמין בדרכי החקירה כלל המכחיש דבריהם. ואם גם עתה לא ראינו מוליד בן שמונה שנה. אבל בימים הראשונים הולידו וגם עשו פרי בשנים האלה וכל דבריהם כגחלי אש:

ראה קראתי בשם בצלאל. לכאורה יש לדקדק דהול״ל הנה קראתי לבצלאל וכו׳ ומה טוב לשון הכתוב עם מה שפירשתי בעניותי דהקב״ה קרא לשרש נשמתו אשר בשמים והשפי״ע בצחצחות לבצלאל אשר למטה וא״ש ראה בעיניך בשמים באוצר הנשמות שקראתי בשם היא הנשמה ועי״ז ואמלא אותו לבצלאל אשר בארץ:

"ראה קראתי בשם, בצלאל בן־אורי בן־חור" וגו'. בשמות רבה (מ, א) מבואר כיצד צריך (או לא צריך) לדרוש לפני ציבור, וזו לשון המדרש: אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור, לא יאמר: הואיל שאני יודע ביפה, כשאכנס לדרוש אני אומר. אמר רבי אחא: מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל, אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם" (איוב כח, כז-כח), וכן: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ואחר כך "לאמר" לישראל (שמות כ, א). ע"כ. (פ' כי תשא תשנ"ה) וכך כתב רמב"ם ב"אגרת השמד" (אגרות הרמב"ם עמ' קט, מהדורת הרב קאפח): ...וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר־כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם". זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר - ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

בצלאל. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל לעשות משכן ארון וכלים ^בשכן מבואר בפרשה זו בפסוק ז' את אהל מועד ואת הארון ואת כל כלי האהל. הלך משה ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן ^גכמו שסדורים בפ' תרומה, ועיין בסמוך. , אמר לו, משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת ^דלא נתבאר בכלל למה שינה כאן משה מסדור זה שצוהו ה' כאן. ויתכן דכיון שפעם אחת צוה ה' אותו על הארון מקודם ואח"כ כלים ומשכן, ופעם סידר משכן קודם, לא הוי ידע משה להכריע איזה סדר קדים, והיה דן ע"פ הסברא דכיון דעיקר תכלית המשכן היתה להשראת השכינה ועיקר מקום השראת השכינה היתה על הארון כדכתיב ונועדתי לך שם וכו', וא"כ סבר שהעיקר הוא הקדמת הארון וכמו שמסודר בפ' תרומה, ובצלאל חשב שעיקר כסדר שבפרשה זו משכן ארון וכלים, וכדמפרש כלים שאני עושה להיכן אכניסם והודה לו משה על זה, משום דבאמת אין מן הכבוד שיבנו ארון ויעמוד בחוץ, כמבואר. .
(שם שם)

בצלאל בן אורי בן חור. שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו.

והקרוא הוא בצלאל. והטעם קראתי בשמו שאין כמוהו לעשות המשכן.

רש"י ד"ה קראתי בשם, לעשות מלאכתי, את בצלאל. ע"כ. כלומר ה' לא קרא את בצלאל בשמו, רק אמר למשה: ראה כי בכל ישראל לא ראיתי לפני איש אחד להיות למלאכה זו זולת בצלאל - "באר מים חיים". (פ' כי תשא תש"ס)

בצלאל בן אורי. תניא, דורות הראשונים לבר תמניא אולידו, מנלן, דכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכתיב (ד"ה א׳ א') ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר דכתיב (פ׳ ויקהל) איש איש ממלאכתו ^הנראה דר"ל לא פחות מי"ג שנים, משום דבפחות מזה אינו נקרא איש [עיין נזיר כ"ט ב' ולפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו איש חרבו]. , ותניא, שנה ראשונה עשה משכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, וכתיב (יהושע י״ד:ו׳-ז׳) ויאמר כלב בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה׳ אותי, דל ארביסר דהוי בצלאל, פשי להו עשרים ושית, דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד ^ור"ל אף אם הולידו לשבע חדשים אי אפשר בפחות משמונה חדשים, ז' להריון וחודש לימי נדה וטהרה, והרי שתי שנים לתולדת בצלאל שהוא דור שלישי, והרי מבואר שהולידו לשמונה שנים. ונ"מ בזה לענין הנבעלת לקטן בן שמונה שנים בזנות נפסלת לכהונה משום זונה, וכן נ"מ לענין יבם בן שמונה שנים שבא על יבמתו קנאה וצריכה ממנו גט, ועוד איזה נ"מ, אך לא קיי"ל כן, אלא דלא ילפינן מדורות הראשונים לענין זה, ופחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה, וע' באהע"ז סי' ו' וסי' קס"ז. .
(סנהדרין ס"ט ב׳)

ועל דרך הפשט כלב בן יפונה איננו כלב בן חצרון בראיות גמורות. והמשכילים יבינו:

"...בצלאל בן־אורי בן־חור למטה יהודה". לפי הגמרא (סנהדרין סט ע"ב) - בצלאל נינה של מרים היה, ובן שתיים עשרה היה. וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: לכך הזכיר בבצלאל אבי אביו מה שלא הזכיר באהליאב אלא אביו, לפי שחור נהרג על מעשה העגל, והמשכן בא לכפר על מעשה העגל, לכן נזכר כאן במשכן. (פ' כי תשא תשנ"א)

והנה ה' פעמים מוזכר השם חור בספר שמות (יז, י; כד, יד; לא, ב; לה, ל; לח, כב). רש"י מציינו כבן מרים הן כשהוא מוזכר כשלעצמו (יז, י; כד, יד), הן כשמצויין כסבו של בצלאל (לה, ל). וקשה לי: (א) מדוע אין רש"י אומר גם כאן שחור בנה של מרים היה, כמו שהוא אומר לשני הפסוקים הקודמים. (ב) נראה שראב"ע על אתר יוצא כאן כנגד דברי הגמרא בסנהדרין. ראה גם דבריו למעלה (כד, יד) בפירושו הקצר, שם האריך יותר, וזו לשונו: חור - לא ידענו מי הוא. וכתוב בדברי יחיד (סוטה יא ע"ב ורש"י שם), שהוא בן כלב בן יפונה. וחור אבי אורי שהיה אבי בצלאל, ובעבור שאמר כלב "בן ארבעים שנה אנכי" (יהושע יד, ז). הנה נמצא בצלאל בעשותו המשכן בן שלש עשרה שנים, וזה רחוק מאד וכו'. ולכאורה מניעו הוא הגיל הצעיר של בצלאל, אם אכן בנה של מרים הוא. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג) וראה שם (כד, יד בפירושו הקצר של ראב"ע) הערה 93 בחומש "תורת חיים" שראב"ע אינו חולק על העקרון המובא בחז"ל שבדורות הראשונים היו מולידים לשמונה שנים, אלא מקשה על ראייתם מפסוקנו. וראה ליקוטים שבחומש "רב פנינים" על אתר, שם כתוב: אמרו רז"ל בסנהדרין כי בשעה שציוה הקב"ה למשה שבצלאל יעשה מלאכת המשכן, היה בן י"ב שנה. והענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך בחומר ולבנים ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה כי לא ראו אותה ולא אחד בהם שאימן את ידיו בזה, וכל שכן שיהיה בקי ושלם בכל האומנויות כולם - בכסף ובזהב ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ וחושב ורוקם ואורג. הנה זה פלא גדול ושיהיה שלם בחכמה ובתבונה ובדעת. על־כן אחרי ששמע משה מהקב"ה תבנית המשכן ותבנית כל כליו ותבנית הבגדי כהונה ושמן המשחה וקטורת הסמים, התפלא משה מי יהיה העוסק במלאכה זו - את מי יבחר ואת מי יקריב לאלו המלאכות. ופתאום אמר לו הקב"ה: ראה זה הפלא הגדול, שאני קורא הדורות מראש, ועוד מששת ימי בראשית, כאשר עלה במחשבתי שבדור זה ובשנה זו יבנה המשכן, הכנתי תכף שבדור זה יוולד האיש אשר יוכל עשוהו וקראתי שמו בצלאל. יען כי אז, בששת ימי בראשית, היתה נשמתו בצילי - בצל אל. והוכנה נשמתו בכל המעלות שיצטרך למלאכת המשכן. וכל מלאכת המשכן נחקקה מאז בנשמתו. ולזה אמרו במדרש: הראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון והיה כתוב שמה ראשי כל הדורות ומעשיהם, וגם בצלאל היה כתוב שמה - שהוא יעשה המשכן. ע"כ. וראה דברי רמב"ן על אתר.

ומשחת בו את אהל מועד וגו' ואת השלחן ואת כל כליו ואת המנרה ואת כליה וגו' ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ועשו את כל אשר צויתך וגו' ואת השלחן ואת כליו ואת המנרה הטהרה ואת כל כליה. להבין מה שבהמשיחה כתיב בשלחן כל כליו ובמנורה כליה ובעשיה כתיב בשלחן כליו ובמנורה כל כליה, כי שלחן מורה על מצות שיש בהם הנאת הגוף כגון אכילת שבת ויו"ט וכדומה ובהם צריך האדם להזהר בלי להתפשט הנאת הגוף רק לצמצם, לכן לא נאמר בעשית השלחן כל כליו, אבל מנורה שמורה על מצות שאין בהם שום הנאת עוה"ז כגון תפילין וציצית וכדומה, שבהם צריך האדם להתפשט בזה המצוה ולקיימה בכל מיני דקדוקים לכן נאמר בעשית המנורה כל כליה, אכן משיחת הכלים שרומז שהשי"ת מברר כל מעשה האדם שאפילו הנאת הגוף שהיה להאדם היה הכל לכבוד שמים, לכן נאמר בהשלחן ואת כל כליו שאפילו כל התפשטות שהיה לך בהמצוה הזאת ואפילו הנאת הגוף ג"כ יברר השי"ת שהיה לכבוד שמים, אבל במנורה לא נצרך לכתוב כל כליה כיון שבהתפשטות אלו המצות אין בהם הנאה, אם כן בטח כל מה שדקדק האדם בהם יותר מתברר הכל לטוב.

*כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם וגו' ויל"פ ע"פ מה שכתב הת"ח במס' חול' על הא דאמרו חז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית דף ח' ע"ב) הא אמרינן בחולין דף ק"ה ע"ב בהיפך דאין יכולין המזיקין לשלוט לא בדבר שאינה מנוי' אבל בדבר דצייר וחתים לית להו רשות למישקל מינייהו ותי' שבאמת כן הוא באותה ברכה שבא בדבר הסמוי מן העין הם יכולין לשלוט והוה כזוכים מן ההפקר אבל בדבר של בעלים ממש אין יכולין המזיקין לשלוט וכן יש לומר שבני אדם מתרבים אם לא ימנו תם ובאותן יוכל חלילה לשלוט הנגף והתקנה לזה שימנו אותם אבל לעומת זה אין הברכה מצוי' בהם אמנם כל זה אם מונין אותו דבר בעצמו אבל אם מונין מחצית השקל שהן באים לכפר על בני ישראל ולא יהי' בהם נגף אז הברכה בישראל מצוי' כי הם בעצמם אינם מנוים ואפ"ה אין המזיקין שולטין בהם כי רק בדבר שאינו מנוי כלל יש להם שליטה וכאן הם מנוים ע"י מח"ה וע"ז אמר כי תשא את ראש בני ישראל דהיינו לנשאם בברכה אז יתברכו בשתים ברכה לפקודיהם שלא יחסר מהם כי לא יהי' נגף בהם ע"י המזיקין לשלוט עליהן וגם יתרבו בתכלית הרבוי כחול הים לרוב ולזה אמר ונתנו איש כופר נפשו לה' ועי"ז יהי' שלימת הברכה בכפלים וא"ש:

או יובן בס"ד אומרו ולא יהיה בהם נגף דידוע שישראל נקראו גפן כמ"ש רז"ל ע"פ גפן ממצרים תסיע וההפרש בין גפן לנגף הוא גפן פ"ה סתומה ונו"ן פתוחה ונגף נו"ן סתומה ופ"ה פתוחה והנה אות נו"ן רומזת ליד העשיר ויד הגבאי כי ביד יש חמשה אצבעות כנגד חמשה אורות וכל אחת כלולה מחמש הרי ביד יש מספר כ"ה ושני ידים של העשיר הנותן ושל גבאי המקבל יש בהם מספר נו"ן ומן הראוי במצות הצדקה וכופר נפש צריך להיות יד העשיר פתוחה ליתן ויד הגבאי פתוחה לקבל משא"כ אם תהיה יד אחד מהם סתומה לא' תתקיים המצוה ולכן צריך שיהיה אות נו"ן הרומז לשתי ידים שלהם נו"ן פתוחה שמורה על פתיחת שתי ידים של עשיר ושל גבאי אך הפה של שניהם תהיה סתומה שהעשיר לא יתפאר בפיו בצדקתו וגם לא יוציא נדר מפיו וגם לא יתהלל במתת שקר שנודר משלם וכן פה של הגבאי סתום שאינו מצטרך לפתוח פיו להפציר בעשיר ולומר לו תן אלא כיון שפותח ידו יתן לו העשיר הצדקה בשתיקה וזו הצדקה המעולה שהנון פתוחה והפה סתומה והמה אותיות גפן דהפה סתומה והנון פתוחה ועל שם זה נקראו ישראל גפן אך נגף הוא להפך כי הוא מורה דהנון שהוא כנגד הידים של העשיר והגבאי הוא נו"ן סתומה דיד העשיר סתומה שאינה פתוחה ליתן צדקה ויד הגבאי סתומה דאינו פותחה לקבל מאחר שאינו רואה יד פתוחה ליתן למה יפתח ידו אך הפה היא פתוחה שהעשיר פיו פתוח לידור והוא מתהלל במתת שקר שאינו נותן כלום והגבאי פיו פתוח לצעוק תנו כי השעה צריכה מאד ואין רואה ידים פתוחות ליתן ועל כן המה אותיות נג"ף נו"ן סתומה ופה פתוחה וז"ש ונתנו איש כופר נפשו מנדבת הלב בלתי תביעה ואז ולא יהיה בהם נגף שיתהפכו אותיות נגף לאותיות גפן שהוא פה סתומה ונו"ן פתוחה כאמור ודוק:

ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה: י"ל בזה לענ"ד מה שחנני ה' ברחמיו וברו"ח כי גלוי וידוע בשם אא"ז זללה"ה שאחר התפל' שאדם מתפלל צריך ליזהר במעשיו כי עלול הוא ליפול ח"ו לכעס או לשאר דברים שאינ' מהוגנים והיינו אם מתפלל במדת יראה נופל מזה אח"כ בכעס חלילה וחס ואם מתפלל במדת אהבה גדולה יכול לבוא לפעמים אח"כ לאהבה שאינה צריכה ומזה תבין בכל מדה ומדה ועצה היעוצה בזה הוא לסמוך תיכף אחר התפלה לד"ת או למלאכה והדברים הללו צריך ביאור רב ועומק בהרחבה כי לא ניתן לכתוב על הספר והרב החסיד מוה' יעקב יוסף הכהן סמך דברי פי חכם על משנ' במס' אבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון כנ"ל והבן וזה י"ל שמרומז בפסוק ואמלא אותו רוח אלקי' היינו רוח ממללא לדבר בתורה ותפלה בחכמה ובתבונה ובדעת ועוד מעלה אחת יתירה הצריך לעבודת ה' ובכל מלאכה היינו לסמוך תיכף אחר התפלה עכ"פ לאיזה מלאכה כמאמר התנא במשנה דמסכת אבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו' וגוררת עון ולזה אמר ובכל מלאכה וזהו מה שרצינו לבאר וחכם יבין:

חכמה. מַה שֶּׁאָדָם שׁוֹמֵעַ מֵאֲחֵרִים וְלָמֵד:

ואמלא אותו. כמו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. וכתוב ונחה עליו רוח ה'. ופירושו מה היא רוח ה'. והיא רוח חכמה ובינה. החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש. ומלת תבונה. גם בינה מגזרת בין. והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש. כי החכמה כנגד הנקב האחרון. והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות ובל' ישמעאל קורין הדעת אלתכ"ייל. והתבונה אל"פכרה והחכמה אל"חכמה. והנה בצלאל היה מלא כל חכמה בחשבון ומדות וערכים. ומלאכת שמים. וחכמת התולדות. וסוד הנשמה. והיה לו יתרון על כל אנשי דורו שהיה יודע כל מלאכה כי רבים חכמי לב לא ידעו אפי' מלאכה אחת על כן כתוב ובכל מלאכה בוי"ו:

בחכמה ובתבונה ובדעת. כבר נתבאר דכל העולמות נכללו במעשה משכן וכליו ומש״ה שכנה השכינה בו כמו שהי׳ מראש הבריאה שהי׳ השכינה בעולמו בכלל משגיח. וכמו שהעולם בכלל נברא בשלש מדות אלו כדכתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ככה המשכן נדרש להבנות בשלש מדות הללו. וכן בהמ״ק שהי׳ השכינה שורה בו וזהו דאיתא ברבה ידע בצלאל שמות לצרף אותיות שבהם נברא שו״א. ונמצא מבואר לשון רוח אלהים שזה השם משמעו כ״פ שברא שו״א כמש״כ ריש פ׳ בראשית. ובכ״מ:

בחכמה ובתבונה ובדעת. אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו ^זנראה באור אגדה זו ע"ד הפשט ע"פ מש"כ במשלי (כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, הרי מבואר דלבנין בית נכון צריך ג' מעלות, חכמה בינה ודעת, וזהו הבאור כאן שנחה על בצלאל רוח ה', רוח חכמה בינה ודעת, הדרושים לבנין בית נהדר, וזהו גם הכונה שגם בנין העולם ובריאת שמים וארץ נבראו ע"י הקב"ה ג"כ כביכול במדות אלה, וכמו שמביא מפסוקים שונים. –
והנה משמע מכאן דרק בג' מדות אלה נבראו שמים וארץ, וכ"מ במדרש שוח"ט סי' נ', ולכאורה צ"ע מחגיגה י"ב א' בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת בכח בגערה בגבורה בצדק ומשפט בחסד וברחמים. אבל יתבאר הענין ע"פ מ"ש בזוהר שמות י"ד ב' וז"ל, בעשרה מאמרות נברא העולם וכד תסתכל בהון תלת אינון ובהון אברי עלמא, חכמה בינה ודעת, ע"כ, [ונראה דמפרש בעשרה מאמרות – בעשרה מדות], ומתבאר מזה דהג' מדות, חכמה בינה ודעת הן העקריות והיסודיות, ומהן מסתעפות כולן, וחשיב כאן ובמדרש שוח"ט היסודיות ובגמרא דחגיגה חשבון בפרטיות עד לאחת. .
(ברכות נ"ה א׳)

ואמלא אותו רוח אלהי'. כבר ביארנו בראשון מספר מ"י כי כל מה שנשיגהו מהחכמה הוא שופע לנו מהשם יתעלה וזה דבר העדיתנו עליו התורה בזה הפסוק ומזה המקו' יתבאר שמושכלות השכל המעשי הם גם כן שפועות לנו מהשם יתעלה ובמה שאמר וכלב כל חכם לב נתתי חכמה העדיתנו על ענין נפלא והוא שזה השפע השופע לנו מהשם ית' לא יגיע לנו אלא אם כן הכננו עצמנו לקבול השפע ההוא וזאת ההכנה תהיה במה שנשיגהו מהמוחשו' אשר הוא סבת קנותנו המושכלות אמרו ז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וכן התבאר בספר המופת שכל למידה ולמוד תהיה בידיעה קודמת. והנה אצל זכירתו ענין עשיית המשכן וכליו בזה המקו' זכר אותה בהדרגה הראויה לפי המעשה ולזה הקדי' זכר עשיית אוהל מועד לעשיית הארון וזכר שתי המזבחו' זה אחר זה להיותם לכונה אחת באופן מה כמו שזכרנו:

ואמלא אותו רוח אלהים, רוח נבואה ורוח הקודש, כמו שת"א ואשלמית עמיה רוח נבואה מן קדם ה', כי לבנין המשכן מלבד שהיה צריך לדעת כל מיני המלאכות היה צריך לכוין את הסוד הנסתר והצפון בבנין הזה, שהוא השגת כלל העולמות וקשורם עם רוח אלהים חיים המחיה אותם ושוכן בם, וע"ז הלביש אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת שהם שלש מדרגות העליונות שבהם נברא העולם כמ"ש (משלו ג) ה' בחכמה יסד ארץ וכו' ואמר (שם כד) בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש בפירוש משלי ענינים אלו בארך, וזה לענין שישיג את המשכן הגדול וכל צפונותיו, ובכל מלאכה הוא מלאכת האומנות שיעשה המשכן בפועל:

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. גדולה מלאכת המשכן, שהרי נאמר בה כל אלו המדות שנאמרו במעשה בראשית, ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג יט כ).

ואמלא אותו רוח וגו׳. ר״ל דאז עדיין לא ידע כלום בזה רק אמר אמלא אותו, והוא צריך להיות בקי בכל הדברים, כמו גבי סמיכה כמבואר ברמב״ם בהל׳ סנהדרין, ובירושלמי פ״ב דחגיגה ופ״י דמס׳ נדרים ע״ש בזה, ולכך לא קנו את המשכן גדר אומן קונה בשבח, כיון דבאמת תחילה לא ידע כלל בזה ואח״כ כשגמר שכח. אך עי׳ ערכין דף ט״ז ע״ב לא משמע כן, אך זה רק באהליאב הוה אומן ממש ע״ש ולא בצלאל כנ״ל, ורק הוה אצלו גדר נבואה ואח״כ נסתלק ממנו לאחר גמר משכן.

תבונה. מֵבִין דָּבָר מִלִּבּוֹ מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁלָּמַד:

ובכל מלאכה. כמשמעו בחכמת המלאכה:

דעת. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

ויקהל משה. משעה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו ועשו לי מקדש, עד השלמת מלאכת כל המשכן, הזהיר על השבת, שנאמר אך את שבתותי תשמורו (שמות לא ב), וכיון שבא משה לומר לישראל על מלאכת המשכן, התחיל בשבת במה שפסק למעלה, ואח״כ התחיל במלאכת המשכן, לפיכך דברו רבותינו במשנתן במה שפוסקין מתחילין, במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש כו׳.

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלהים ואח"כ כתיב כל פרשת העגל ואחר מעשה העגל ותפילת משה נאמר ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות כו' והלחות מעשה אלהים כו' חרות על הלחות וישמע יהושע כו' וישבר אותם תחת ההר כו' יש דקדק הלא כתיב קודם מעשה העגל ויתן אל משה ככלותו כו' שני לחות כו' הי' לו לכתוב שם והלחות מעשה אלהים כו' חרות על הלחות אמאי כתוב זה אחר מעשה העגל עוד צריך להבין מאי ויתן לשון מתנה שדרשו חז"ל שנתנו למשה במתנה ככלה לחתן קשה הבנה אמאי הי' צריך ליתנה למשה במתנה וגם לשון אצבע אלהים צריך הבנה הגם שמצינו כמה תוארים שמתוארים להבורא ב"ה אבל כאן צריך יותר להבין וגם קשה שדרשו חז"ל וישבר אותם תחת ההר יישר כחך ששברת מאי ישר כח הזה ונרא' לפרש כי יש עוד לדקדק שדרשו חז"ל חרות על הלחות חירות ממלאך המות חירות משיעבוד חירות מן היסורים הלא זה כתיב אחר מעשה העגל בבוא משה קרוב למחנה ובעת הזאת כבר המשיכו על עצמם המלאך המות וגם השיעבוד ואמאי כתוב כאן חרות הי' לו לכתוב למעלה כנ"ל ונראה לומר כך דהנה משה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה מה שמו לעיל בפ' שמות ואמר לו הקב"ה השם אהי' ושם הוי' ה ב"ה כי הם השמות הקדושים של הקב"ה והם השמות היותר עליונים מכל השמות הקדושים שבתורה אבל מצינו עוד שם אחד גבוה יותר משם אהי' והוא שם אהו"ה עיין בברית מנוחה שכתב שזה השם יותר גבוה משם אהי' כי מן שם אהו"ה יוצא שם אהי' וגם בספר שתי ידות פי' על הזוהר כתוב שם ששם אהו"ה הוא יותר גבוה משם אהי' והוא בגימטריא טו"ב וזהו הטוב הגנוז אשר הי' אדם מביט בו מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים וע"כ בפ"נ אנו ממשיכים הרחמים משם טו"ב זה לשם אהי' ומשם אהי' לשם הוי"ה כידוע בסדר הפדיון ע"כ נוכל לומר שלוחות ראשונות נתנו הקב"ה למשה בהר ממקום גבוה הזה מטוב הגנוז דהיינו משם אהו"ה הנ"ל והשם אהו"ה הנ"ל במילוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י גימטריא אצבע ושם לא הי' השגה לשום ברי' וגם שם הוא רחמים גמורים בלי שום תערובת דין כלל וכלל ע"כ נתן הקב"ה למשה הלחות מזה העולם וזה נתן לו לבדו במתנה גמורה ולא לשום אדם אחר כי א"א לשום אדם להשיג משם איזה השגה וע"כ מזה העולם הי' חירות גדולה מכל המקטריגים ע"כ כתיב ויתן אל משה ככלותו ר"ל שניתנה לו לבדו במתנה ככלה לחתן וכשם ככלה המאורסת לחתן אסורה לכל העולם ע"כ מרמזה לנו התורה שהלוחות אלו היו למשה לבדו במתנה ככלה ולא ליתנם לישראל ע"כ מפורש הכתוב כתובים באצבע אלהים ר"ל כתובים משם אהו"ה העולה במילוי אצבע כנ"ל וזה לא הבין משה בתחילה כשנתנו לו הלוחות ממקום גבוה כזה שאין נותנים הלוחות רק לו לבדו וסבור שנתנו ג"כ בשביל ישראל ע"כ הורידם בחזקה כידוע ממאמר חז"ל ואח"כ כשבא קרוב למחנה וראה המעשה הרע הזה והסתכל בלוחות וראה מעשה אלהים חרות על הלוחות חירות ממלאך המות והבין מזה שזה אין שייכות לישראל הלוחות אלו כי הם המשיכו על עצמם המלאך המות והבין שלא נתנו הלוחות אלו רק לו לבדו מתנה ע"כ שברם תחת ההר וע"כ השכים הקב"ה על ידו ודו"ק.

ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב ובנחושת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ וכו' דבר זה גלוי וידוע לכל בעלי הדעת כי הכל הולך אחר המחשבה וידוע מה שכתוב בזוה"ק ובתיקונים כי המשכן וכליו הם דוגמת עולמות עליונים וציורא דעובדא דמעשה בראשית ומעשהו היה משלש עשרה מדות כסף וזהב וכו' שכולם הם מדות ידועים למשכיל בהם ותורתינו תורת אמת נצחיות וקיימת לעולמי עולמים בוודאי נא נאנס נכתב מעשה המשכן וכל כליו בתורתינו הקדושה אלא כדי להורות לנו הדרך האיך הוא בכל אדם שיוכל לבנות משכן וכלים להשרא' השכינה בקרבו כי זה היה כל מעשה המשכן כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ממש וכמ"ש בתיקונים זכאה הוא מאן דעביד ליה דירה נאה בליביה כלים נאים באברים דיליה וכו' והוא ע"י הזדככות מדותיו הגשמיים בכל פרטיהם ללבנם ולצרפם לעשותם ככסף צרוף וכזהב מזוקק שבעתים וכנחושת קלל וממילא יבוטל מזה כל גבהות לבו ויהיה לו דירה נאה בליביה כי בהבטל ממנו כל גבהות לבו אזי יהיה לבו נר דליק אחרי ה' ותורתו וחכמתו ויהיה אכילתו ושתיתו מזוכך להיות נקרא זה השלחן אשר לפני ה' והוא שאמר דוד המע"ה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וכו' היינו מקום פנוי מן ע"ז כמו אנכי פניתי הבית מן ע"ז וכשיהיה המקום פנוי וכשר ויבנה שמה בית נכון ונשא להיות מוכן להשראת השכינה שם אזי בוודאי יצמצם שם שכינתו כביכול ב"ה וב"ש כדי לשכון שמה כי בוודאי חפץ האב להיות תמיד עם בניו הידידים והאהובים אליו אשר מעיו המו עליהם וכמשל המדרש על פסוק ועשו לי מקדש וכו' עשו לי קיטון א' וכו' ובזה הוא ממליך הקב"ה על כל אברים דיליה וממילא נמלך על כל העולם כולו ונתפרסם אלוהותו ומלכותו בכל משלה שאין שום דבר בעולם שלא יהיה בו בחי' אלוהות המחיה והמקיים את הדבר ההוא ולכן בכל דבר שעוסק בו אפי' בדברים גשמיים הוא מדבק עצמו לשורשו בחי' אלוהות שיש בו ובזה אמרתי כבר על פסוק ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים בציון היינו בדברים המצויינים והמסומני' כל הדברים גשמיי' הנקראים בשם כ"א ואחד לפי מה שהוא ד"מ כשעוסק בכסף או בזהב או בנחושת ששמם הוא מורה ג"כ על מדות ידועות או בפשטן ובעוסקו בדברים ההם הוא מדבק עצמו לשורש אותיות שלשם הדבר ההוא שעוסק בו שהוא חיותו כידוע שם כל דבר הוא חיותו או כידוע כי כסף יש בו ג"כ רמז אל בחי' תאוה וכן בכל מדה ומדה שהוא עוסק בו אינו עוסק בגשמיות הדבר רק מדבק עצמו לשורש הדב' לעולם המחשבה ועי"ז הוא מזכך כל הגשמיות ונכנעים כל הקליפות להקב"ה ב"ה וב"ש וזהו ה' בציון היינו בסימן וציון שם כל דבר ודבר נעשה שם ה' גדול בהזדככות הדבר הגשמי ונתקרב לשמו שהוא שורשו וחיותו ובזה ורם הוא על כל העמים היינו שנכנעים כל הקליפות ונתפרסם אלוהותו ומלכותו בכל משלה כנ"ל וזה שאמ' ג"כ דהמע"ה כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלקים היינו ע"ד הנ"ל ע"י שאני ידעתי היינו בחי' דעת שמחבר כל דבר לשורשו היינו לבחי' אלוהות שיש בו ובזה נזדכך הגשמי ועולה לה' ובזה נתגלה גדולת ה' ונעשה בזה אדונינו שנכנעים כל הקליפות והוא מושל ואדון עליהם וזהו מכל האלקים היינו ע"י בחי' אלוהות שיש בכל דבר ודבר הנקראים בשם וזה י"ל שמרומז כאן בפסוק ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב וכו' היינו כשעוסק בדברים הללו העיקר הוא להעלותן לעולם המחשבה וידבק עצמו שם כנ"ל וזה מה שרצינו לבאר:

לחשב מחשבת. אֲרִיגַת מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:

לחשוב מחשבת חסר ו' שבו' ימים יש לחשוב ולעשות ולא בשביעי:

לחשוב מחשבות. כמש״כ כ״פ מעשה חושב. וביארנו שהיו עם ציורים כרובים ותמורות וזהו המחשבות איזה ציורים לפי הענין ראוי לעשות:

לחשב, נגד מ"ש בחכמה ובתבונה ובדעת מפרש לחשב מחשבות, ר"ל שעי"ש יחשוב ויכוין את הסודות והצפונות שבבנין הגדול, לכוין נגדם את הבנין הקטן, ונגד מ"ש ובכל מלאכה מפרש לעשות בזהב, ר"ל שיעשה מלאכה בכל מיני החומריים שכ"א מלאכתו משונה, וגם לעשות בכל מלאכה שבכל חומר יש כמה מיני אומניות חלוקות, והוא ועשה בכל מיני חומריים כל מיני מלאכות:

לחשוב מחשבות. לתקן תקונים מלבו.

ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ אך את שבתותי וגו׳. קשה מאי ואתה דבר מש״כ בכל הדברות. ועוד למה בדברות הראשונות אמר זכור ולא אמר כאשר צוך ה׳ אלהיך. ובשניות אמר כאשר צוך. והענין שבענין השבת יש ב׳ בחינות. או שביתה ממלאכה כי עי״ז גם האדם עצמו חפץ בצווי זה כי הוא נח ושובת מן היגיעה או לשמרו בכל פרטיו לקיים מצות האל ית׳ לבד. וכבר ידעת משרז״ל (שמות פ״א) על ישמח משה במתנת חלקו. כי שאל מן פרעה במצרים שיניח לישראל שישבתו ביום השבת ויעשו מלאכה ששת ימים והודה לו פרעה כדי שיהיה להם כח בשאר השבוע לעשות מלאכה וישראל שמחו בזה מאוד. וז״א ואתה דבר וגו׳ פי׳ ואתה שאתה הוא שאמרת להם בחינת שביתה ממלאכה לתועלת עצמם שינוחו מיגיעה. הנה אתה עצמך חזור עתה ודבר לישראל ואמור להם שעתה אל יעשו כן לקיים השבת לכוונת תועלתם והנאתם רק להיותם מצווים ממנו. וזהו אך את שבתותי תשמרו כלומר אך מיעוט שלא יקיימוהו לטעם האחר רק להיותם שבתותי מצווים ממני. כי אות היא וגו׳. לדעת כי אני ה׳ מקדשכם ולא כדי לנוח מן העבודה. וכבר ידעת פי׳ שבתותי שהם סוד ת״ת ומלכות. מוהרח״ו נר״ו בשם הרי״א זצלל״ה:

ובחרושת אבן למלאות וכו' יש לומר בזה כי בפסוק הקודם כתוב איך שהתפאר הקב"ה את בצלאל לפני ישראל כדי שיאמינו בו ישראל בכל דבריו וישמעו אליו לקבל ממנו חכמת בנין המשכן וכליו בכדי שלא יאמר כל אחד ואחד שאתו תלין החכמה וכמו שיש הרבה בדור הזה המקבלים איזה דבר מרבם ואח"כ בועטים ברבם ונראה להם שהם חכמו יותר ולזה התפאר הש"י את בצלאל ואמר ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וכו' היינו שיש לו זכות אבות ועוד הוא בעצמו מלא בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה כנ"ל ובחרושת אבן למלאות הוא ע"פ שאמר אאזי"ע זללה"ה לתרץ קושיא עצומה במשנה דמסכת אבות הלומד מחבירו פרק א' וכו' עאכ"ו ואמר הוא ז"ל כי מי שלומד מן הצדיק אפילו דבר א' ואות א' יכול האות הזה לפרות ולרבות אצלו והדבר הזה צריך ביאור רב להבין את זה מפני מה הוא כך והוא שאמר הכתוב כאן ובחרושת אבן למלאות היינו כי בצלאל הוא צדיק גדול אפילו מי שלומד אות א' הנקרא אבן כנ"ל בשם ספר יצירה כשלומד ממנו אז הוא למלאות היינו יכול להתמלאות ממנו בכל חכמ' כי האו' ההוא הוא פרה ורב' אצלו כנ"ל והוא צריך ביאו' ואין כאן מקומו ואי"ה כשיעזו' ברחמיו לפרש אותו אזי אבאר אותו בעזרתו לפי קט שכלי:

ובחרשת. לְשׁוֹן אָמָּנוּת, כְּמוֹ חָרָשׁ חָכָם (ישעיהו מ'), וְאֻנְקְלוֹס פֵּרֵשׁ, וְשִׁנָּה בְּפֵרוּשָׁן, שֶׁחָרַשׁ אֲבָנִים קָרוּי אָמָּן וְחָרַשׁ עֵץ קָרוּי נַגָּר:

ובחרשת אבן למלאת. זהו שני מיני אומניות. חרישת האבן לעשות בו פתוחי חותם. וגם חכמת הקביעה בזהב והיינו למלאת:

למלאת. לְהוֹשִׁיבָהּ בְּמִשְׁבֶּצֶת שֶׁלָּהּ בְּמִלּוּאָהּ – לַעֲשׂוֹת הַמִּשְׁבֶּצֶת לְמִדַּת מוֹשַׁב הָאֶבֶן וְעָבְיָהּ:

לעשות בכל מלאכה. לא שכל וידיעה לבד ולהראות לאחרים איך לעשות אלא גם אומנות היד שיהא עושה בעצמו:

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. כבר ידעת פירוש חכמה ותבונה ודעת בפרשת בראשית. וסמך חכמה לרוח אלהים כי היא רוח אלהים חיים והפסוק הרומז לזה הוא מי חכם ויבן אלה נבון וידעם וגו'. הזכיר הנה חכמה ותבונה ודעת והבנין כלו ואמר כי צריך להקריב ייחוד אצילות החכמה בבינה וזהו מי חכם ויבן כמו שאמר בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה וצריך לייחד אצילות הבינה בדעת זהו נבון וידעם כי ישרים דרכי י"י (הושע יד י') זהו יכין ובועז הרומזים לנצח והוד צדיקים זהו יסוד עולם ופושעים יכשלו בם הרמז למדת הדין של מטה והענין לומר כי בצלאל היה חכם להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו כמו שאמרו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ כי המשכן ירמוז באלו והוא יודע ומבין סודו. והנה בצלאל והעושין במלאכה נאמר בהם לחשוב מחשבות ומעשה חושב. ולפעמים מעשה רוקם. מעשה חושב רומז לה' ספירות עליונות ומעשה רוקם לה' ספירות אחרונות דוגמא לדבר תמצא בשיר השירים אשכול הכופר וצרור המור הכחות שהם בכבוד פנימיים ונעלמים ואשכול הכופר הגלוין והמפורסמין:

ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת וכו' י"ל בזה הרמז ע"פ דאיתא בגמרא כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו ויש להבין זה כי גלוי וידוע כי אחר חטא אדה"ר נעשה שבירה ונפלו כל הדברים לעמקי הקליפות ונתערב רע בטוב ולזה צריך לעסוק בל"ט מלאכות וזהו ל"ט מלקיות ר"ל והבן אך דאין לוקין בשבת ות"ח שהוא ג"כ בחי' שבת כידוע הוא אסור בעשיית מלאכה גשמיות רק תורתו אומנתו וא"ת איך יוציא הנצוצות קדושות שנפלו בסוד ל"ט מלאכות כנ"ל: יש בזה הקדמה עצומה מן אא"ז זללה"ה כי ע"י עוסקו בתורה הוא מעלה כל הנצוצות הנ"ל וגם כל המלאכות הנפעלים בכל העולמות נתגלים ונתעלו על ידו ד"מ זה זורע וזה קוצר וזה חורש בגשמיות או מי שמחליף פרה בחמור ות"ח הלומד תורה לשמה הוא עוסק בענין אותן המלאכות ובזה מעלה אותן הדברים לרוב טוב וגם כל המלאכות הנעשים בעולם הגשמי עולים על ידי דיבורו והתקשרותו בתורה ובקב"ה אך זה דווקא כשעוסק בתורה לשמה אזי מכניס חיות בתורה עצמה כאשר אמרתי על משנה במסכת אבות כל המכבד את התורה וכו' פי' שנותן כבוד שהוא מספר ל"ב נתיבות החכמה והחכמה תחיה בעליה נמצא עי"ז הוא נותן חיים לתורה וזהו צריך ביאור רחב ונבון לב ימצא הרבה בהקדמה זו וכבר הארכתי בזה בפסוק וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב וכו' ע"ש וזהו כל העוסק בתורה ונותן חיים לתורה אזי טל תורה מחייהו היינו שאינו צריך לעסוק בל"ט מלאכות רק הכל נבררו ע"י התורה שיש בה ענין ל"ט מלאכות והוא המחיה אותם ועולים כל הבחי' לשורשם וזהו ובחרושת עץ חרושת לשון מחשבה כמ"ש וחורש מחשבות והיינו כשכל מחשבתו הוא עץ היינו בהתורה שהיא עץ חיים לעשות בכל מלאכת מחשבת היינו ע"י התירה נעשה כל המלאכה בסוד המחשבה ויש להם עליה וחיים ע"י טל תורה כנ"ל והבן:

ובלב כל חכם לב וגו'. וְעוֹד שְׁאָר חַכְמֵי לֵב יֵשׁ בָּכֶם, וְכָל אֲשֶׁר נָתַתִּי בוֹ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ:

אתו. כמוהו במלאכות ולא בחכמת מלאכת חרש. והנה פי' ובכל מלאכה לחשוב מחשבות.

ובלב כל חכם לב - שיבא לעשות המלאכה, כבר נתתי בהם חכמה ועשו וגו'.

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. בברכות דנ״ה אמרו שאין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה מהאי קרא. והכי פי׳ הכתוב בדניאל יהב חכמתא לחכימין. והכונה בזה דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות. א׳ שכל וחריצות. ב׳ לימודיות ומדעים מה שהעלו אחרים כבר. וזהו פי׳ המקרא במשלי ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה. ראשית שכל האדם שיתנהג בלימודו. דמתחלה יקנה חכמת אחרים ואח״כ בכל קנינך קנה בינה להעלות דבר מדבר. וזהו מאמר חז״ל ליגמר אינש והדר ליסבר והוא הוא משמעות המקרא יהיב חכמתא היינו מדעים וסיעתא דשמיא למיגמר כדאי׳ במגילה ד״ה דלאוקמי גירסא סיעתא דשמיא. ולמי הוא מסייע ויהיב מדעים לחכימין. פי׳ למי שהוא בר שכל וידע האיך לשמור את ידיעותיו שלא ילכו למקום שאינו ראוי. וזה המקרא הי׳ ג״כ אפשר לפרש הכי. אבל עדיין קשה לשון כל חכם לב. והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח. אלא חכם לב יש עוד שני משמעות. חדא חכמת יראת ה׳ שהיא ראשית חכמה ומשכנה בלב ועי׳ לעיל כ״ח ג׳. שנית בכח הבטחון שיחכם במלאכה זו אע״ג שלא למדה ולא אימן ידיו לה מעולם. ועי׳ מש״כ להלן ל״ו ב׳. וגם כאן מתפרש מי שהוא חכם לב היינו ביראת ה׳ ובבטחון נתתי חכמה ויכולת:

ואני הנה נתתי אתו ... ובלב כל חכם לב נתתי חכמה: וגם נתתי אתו את כל חכם לב אשר בלבו נתתי חכמה, והוא על דרך ולכן בהן חיי רוחי (ישעיה ל"ח י"ו).

את אהליאב. בס"ס את בצירי ובגלגל בלא מקף:

ובלב כל חכם לב ועוד שאר כל חכמי לב יש בכם וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך. הוסיף מאמר ועוד שאר חכמי לב יש בכם על מאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמ' שפירושו ובלב כל חכם לב שנתתי בו חכמה שהוא כאילו אמר וכל חכם לב שנתתי בו חכמה מפני שבזולת התוספת הזאת יהיה פירושו ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך ואת כל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך ואין טעם לו דאם כן למה פירש את אהליאב מכל חכמי לב אחר שכלם יחד הם עם בצלאל היו בשלמא בצלאל פרט אותו הכתוב מפני שהוא האומן הגדול שכל האומנים טפלים לו לעזרו אלא אהליאב מאי רבותי' והלא הוא וכל חכמי לב יחד לעזרו של בצלאל היו ואין לאהליאב הבדל מהם כלל אבל עם התוספ' הזאת יהיה טעמו הנה נתתי אתו את אהליאב לעזר ועוד שאר כל חכמי לב יש בכם פירוש נמצאים ביניכם וגם כל חכמי לב שנתתי בם חכמה נמצאים ביניכם והם כלם יהיו עושין כל אשר צויתיך מהמלאכות שיתנו להם בצלאל ואהליאב לעשות אותן שבזה יהיה לבצלאל מעלה בפני עצמה ולאהליאב מעלה בפני עצמה שבצלאל יהיה האומן הגדול הנקרא בשם שכל שאר האומנים טפלים לו ואהליאב האומן שיהיה יחד עם בצלאל בכל מלאכה שעוסק בו הוא בעצמו כדי לעוזרו אבל שאר האומנים לא היו עם בצלאל יחד במלאכה שהוא עוסק בה אלא שבצלאל ואהליאב היו נותנים להם משאר המלאכות הקלות שלא היו הם עוסקין בהן והיו עושין אותן אבל לא שהיו עוסקים הם עם בצלאל יחד במלאכות שהיה הוא עצמו עוסק בהן ושיעור הכתוב כן הוא ראה קראתי בשם בצלאל כו' וגם נתתי אתו את אהליאב כו' ועוד כל שאר חכמי לב נמצאים ביניכם על כל אותן שנתתי חכמה בלבם ועשו את כל אשר צויתיך:

ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן. אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות, אמר הקב"ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:י״ג) בן אשה מן בנות דן.

למטה דן. א"ר יוחנן, מניין שלא ישנה אדם מאומנת אבותיו, שנאמר (מלכים א ז׳:י״ג-י״ד) וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה, הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת, ואמר מר, אמיה מדן ואביו בנפתלי וכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן ^חבאור הענין, כי בר"פ פקודי כתיב באהליאב שעיקר מלאכתו היתה מלאכת חרש וחושב, ולפי המבואר כאן היה ממטה דן, ובמלכים כתיב שלקח המלך שלמה למלאכת חרש איש משבט דן, שאמו היתה משבט דן, ומזה ראיה שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו, שהרי כאן מבואר דמשבט דן היה בעל מלאכת חרש, ותפס באומנות אבותיה של אמו.
וע' בסוף קדושין פ"ב ב', תניא, רבי אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה ואוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי, וכתב מהרש"א וז"ל, לכאורה לא הו"ל לומר אלא הך בתרייתא, אשרי מי שאומנתו בסם וכו', ומאי איכפת ליה באומנות אבותיו, ויעו"ש מש"כ בזה, אבל האמת הוא שכוון למאמר שלפנינו שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו, וא"כ כשאבותיו אוחזין באומנות יפה יאחז גם הוא בה, וכן כשאוחזין באומנות פגומה יאחז גם הוא בה, וא"כ אשרי מי שראה את הוריו באומנות מעולה, כי ממילא יאחז גם הוא בכזו. .
(ערכין ט"ז ב׳)

ובלב כל חכם לב. מפרש במדרש שאלה מטרוניתא את ר' יוסי מה הוא ובלב כל חכם לב וכי יהיב חכמתא לחכימין לטפשין היה לו לכתוב אמר לה אם יבואו לך שני בני אדם אחד עשיר ואחד עני לאי זה אתה מלוה א"ל לעשיר א"ל כך הקב"ה כדכתיב תן לחכם ויחכם עוד אבל הטפשין אם הוא נותן להם חכמה הולכין ויושבין במבואות המטונפין:

ועוד שאר חכמי לב כו'. שלא תאמר שכולם יהיו עם בצלאל לעזרה. דא"כ למה פירש את אהליאב יותר משאר חכמי לב לכן פירש ועוד שאר וכו' לומר שאהליאב יעזור את בצלאל בכל מלאכה שהוא עוסק בעצמו אבל שאר חכמי לב יהיו עושין מכל המלאכה אשר יתנו להם בצלאל ואהליאב ושיעור הכתוב כן הוא ראה קראתי בשם בצלאל וכו' וגם נתתי אתו את אהליאב וכו' ועוד כל שאר חכמי לב הנמצאים ביניהם עם כל אותן שנתתי חכמה בלבם ועשו את כל אשר צויתיך:

ואני הנה נתתי אתו, שלפעמים תחול ששפע שאלהית על איש אחד להחכים או להשרות רוח נבואה עליו לבדו, ולפעמים תתרבה השפע כ"ש עד שיהיה הוא הצינור להשפיע שפע זו לזולתו, כמ"ש (שמואל א ג׳:כ״א) ויוסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו, דאמר שהשפיע עליו שפע החכמה מדליה מי מלא עד שיעבור ממנו אל אהליאב המוכן לזה ביותר, ואח"כ יפיץ המעין ויתרבו פלגיו עד ויעבור לרבים, כי בלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צוותיך, וסיים ככל אשר צויתיך יעשו, והם שני דברים: א) שיעשו את המלאכה: ב) שלא ישנו שוה דבר שעז"א ככל אשר צויתיך יעשו, וגם שיכינו על הכונה הצפונה מסודות המלאכה ותעלומותיה שעז"א ככל אשר צויתיך יעשו. ומ"ש ואת בגדי השרד פי' שמשרש שהם שבגדים שנעשו לכסות בהם כלי המשכן בעת המסעות שהם נעשו ממה שנשאר שהנדבה כמ"ש (ל"ו ז') והותר, ושריד הוא הנותר בכ"מ:

ועוד שאר חכמי לב יש בכם וגו'. פירוש, כי משמעות הכתוב שבא לומר שנתן חכמה בלב כל חכמי לב, שהרי אמר הכתוב "ובלב כל חכמי לב נתתי חכמה", ואין זה שייך לכאן, לכך הוצרך לפרש שבא לומר שעוד יש בהם חכמי לב, כלומר נוספים על בצלאל ואהליאב. ומפני שלא תאמר כי "ועשו" מחובר אל "וכל חכמי לב" בלבד, וזה לא יתכן, דאם כן הם יהיו העושים המשכן, לא בצלאל ואהליאב, ולפיכך הוסיף 'וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו', כדי שיהיה דבוק "ועשו" אל כלם:

ואני הנה נתתי אתו את אהליאב. לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים.

ובלב כל חכם לב. שאלה מטרוניתא את ר' יוסף מהו שכתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וכי צריך ליתן חכמתא לחכימין אדרבה צריך ליתנה לטפשים. אמר לה אם יבואו לפניך שני בני אדם חד עשיר וחד עני לאיזה מהם תלוה לא לעשיר בתמיה. כך הקב"ה תן לחכם ויחכם עוד אבל טפשים אם נותן בהם כל חמדת החכמות יהיו הולכים ויושבים במבואות מטונפות:

אהליאב. חדא מלה כתיב הרמ"ה ז"ל. אחיסמך. חדא מלה כתיב הרמ"ה ז"ל:

ובלב כל חכם לב. מכאן שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה ^טצ"ע איך נתן בו החכמה הראשונה, ונראה הכונה למי שיש בו חכמה למי שיש בו הכשרונות המסוגלות לקנין החכמה. ובזה ניחא בברכות מ' א' מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר אם שמע תשמע, יעו"ש. ואם נפרש מאמר זה כפשוטו קשה למה אינו מביא מכאן, משא"כ לפי פורושנו אין ענין מאמר זה להאגדה בברכות. .
(ברכות נ"ה א׳)

למטה דן. נאה לו נאה לשבטו.

ובלב כל חכם לב. לעשות מלאכה כי גם זה ימצא בתולדת האדם שיוציא מלבו דברים עמוקים במלאכת המדות והוא לא למד החכמה.

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. להביא הנותרים.

ועתה יזכיר כל אשר יעשו:

נתתי חכמה. מנהגו של עולם כלי ריקם מחזיק, מלא אין מחזיק, אבל מי שאמר והיה העולם, אם האדם חכם מלמדו חכמה, ואעפ״י שהוא מלא מחזיק עוד, (ג) [שנאמר ישמע חכם ויוסף לקח וגו׳ (משלי א ה) ואומר יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב כ״א)].

ועשו את כל אשר צויתך. שלא להוסיף מלבם על מלאכת המשכן לעשות ארכו או רחבו יותר, או פחות או לשנות בכלים.

ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו וגו'. אמר שבתותי ולא שבתי לרמוז לזכור ושמור ועל כן אמר אות היא האות לזכור והיא לשמור ועל כן אמר אחריו ושמרתם את השבת רמז לשמור ואמר כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה מדה כנגד מדה כי מזכור הוא אצילות הנשמה למטה כמה דאת אמר ממני פריך נמצא (הושע יד ט) וכשאינה חוזרת למקום הראוי לה אז היא נכרתת ונאבדת מן המקום אשר היא ראויה לשוב שמה וזהו מקרב עמה ועל הצדיק הוא אומר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נז ה). ובמדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה אלו נפשות הצדיקים הנזנות עמו במרום. וחכמי המחקר אמרו כי נשמת האדם יש לה בריאות וחולי. חוליה הם המעשים הרעים ובריאותה הם המעשים הטובים ואמרו על החכם כשהוא נפטר מן העולם תהי נשמתו מדרך חכמתו נאצלת מכל יצירי מטה ונוגעת אל הצורה העליונה הטהורה והקדומה ובאה בתוכה ועוד אמרו כי אין המבוקש ממנו אלא שתשוב נפש האדם אלהית. ואמר לדורותם ברית עולם כי הברית רמז לשבת:

ואת הארן לעדת. לְצֹרֶךְ לֻחוֹת הָעֵדוּת:

את וגו'. החל מהאהל שהוא כולל. והזכיר הארון והכפורת בעבור גודל מעלתם:

ואת הארון לעדות לצורך לוחות העדות. הלמ"ד במקום בעבור ומפני שהארון לא נעשה אלא בעבור הלוחות וכאן אמר שנעשה בעבור העדות הוצרך לומר שהוא מקרא קצר כאילו אמר ואת הארון ללוחות העדות שפירושו בעבור לוחות העדות:

הארון לעדות לצורך לוחות העדות. דלא נעשה הארון לעדות, אלא ללוחות העדות נעשה:

את אהל מועד ואת הארון. שמונה עשר אתים כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה.

ואת כל כלי האהל. הפרוכת והמסך והקרשים והבריחים. והזכיר השולחן על הדרך שהזכרת י:

את שבתותי תשמורו אמרו דב' מלאכים מלווים לו לאדם בע"ש אחד טוב וא' רע מורי אומר שהם צדק ומאדים דבין השמשות זה נכנס וזה יוצא:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וגו'. כבר פירשתי כי במלת אות רומז ליסוד והיא רומז לכנסת ישראל ומלת ששת לא תחסר אות ב' וגם טעם שבת וינפש פירשתי בסוד נשמה יתירה. ויש מפרשים וינפש כלומר נשלמו הכחות והצורות העליונות ונתפשטה נשמה בגוף והחלו התולדות מכאן ואילך. ואמרו רז"ל בפרק ב' דביצה אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל. ובאלה שמות רבה פירש המאמר הזה. ראו כי י"י נתן לכם את השבת לכם ניתנה ולא לאומות העולם. מכאן אמרו אם יבואו בני נח וישמרו את השבת לא דיין שאינן נוטלין שכר אלא חייבין מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא. משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה והרמז לכנסת ישראל של מעלה. ובאלה הדברים רבה אמר רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרוניתא יושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהן אינו חייב מיתה כך השבת הוא בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל לפיכך כל גוי שמכניס עצמו ביניהם עד שלא מל חייב מיתה. וזהו מאמרם עוד גוי ששבת חייב מיתה. והנה השומר שבת כהלכתו מייחד הקב"ה וכנסת ישראל וגורם ברכה למעלה ולמטה בייחוד ההוא ולזה אמרו רז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' (ישעיה נו ב). וסוד הענין הוא כי איסור עבודה זרה הוא עקרו כי מפריד בין השכינה אל הבנין והשומר שבת מתקן מעוותו וזו תשובה שלימה:

ראה קרא ה' בשם בצלאל (במדרש רבה שמות פרשה מ') שהראה הקב"ה למרע"ה דור ודור ודורשיו משו"ה כתוב ראה, וקשה בפ' ויקהל אמר משרע"ה לישראל ראו קרא ה' וכי משה הראה לישראל דור ודורשיו ועכצ"ל כמאחז"ל במס' ברכות (דף נ"ה ע"א) ששאל אותם הגון לפניכם בצלאל וא"כ ה"נ נימא הכי כהנ"ל דפירושו שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל כמו שאמרו באמת חז"ל (ברכות דף נ"ה ע"א) שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל וכבר כתבתי במקום אחר כי מה שנבחר בצלאל שהי' רק בן י"ג שנה, ומילא אותו חכמה תבונה ודעת אשר לא הי' כן מעולם, רק הואיל ונהרג חור על מעשה העגל ע"כ זכה שבן בנו יהי' אומן מופלא במלאכת המשכן וע"כ הוצרך לשאל את ישראל אולי להם לבושת ולחרפה מזכרת עון (שנער קטן יען שהוא בן בנו של חור יעשה בעדם המשכן) ע"כ שאל להם הגון לפניכם בצלאל, והם השיבו דניחא להו דלהוי להו כפרה (וכמו דאיתא ברשי' חולין דף מ"א ע"ב) אבל למרע"ה מה הי' צריך הקב"ה לשאל הגון לפניך ולמה נאמר ראה אעכ"ח דהכוונה שהראה לו דור ודורשיו (וצ"ל מה שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל יען כי אתה רועה ישראל ומסרת נפשו עליהם בעד טובתם וגדולתם ושיעשה בצלאל המשכן לבזיון לבנ"י ומשה לא הבין וסבר כפשוטו אם הגון הוא לפניו והשיב אם לפניך הגון לפני לא כש"כ ואמר לו הקב"ה אעפ"כ לך ואמור להם לישראל הגון וכו') ועי"ל שהראהו שכבר כ' בספרו של אדה"ר שנתמנה בצלאל על כך ועדיין לא נעשה עגל, וא"כ גלוי הי' לפניו מעשה עגל א"כ מוכרחים הי' בעשייתו להורות תשובה (כדאי' במס' ע"ז ד' ע"ב) א"כ ממילא אין כאן בושה אלא כבוד לישראל:

הטהרה. עַל שֵׁם זָהָב טָהוֹר:

ואת המנורה הטהורה. עי׳ מש״כ לעיל כ״ה ל״א:

ואת השלחן ואת כליו. מטעים ביה אינשי דאומרים ואת כל כליו:

הטהורה על שם זהב טהור. פירושו מזוקק כאילו אמר ואת המנורה המזוקקת לא הטהורה מהטומאה:

המנרה הטהרה. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב המנורה הטהורה – שירדו מעשיה ממקום טהרה ^ירומז למ"ש בגמרא כאן שמעשה המנורה היה קשה למשה מפני רבוי פרטיה בכפתורים וקנים ופרחים, והוריד לו הקב"ה מנורה של אש מן השמים וראה דמותה וצביונה ועשה כתכונתה, עיי"ש דיליף זה מקרא [ע"ל בפ' תרומה כ"ה מ'], וזהו שאמר שירדו מעשיה ממקום טהרה כלומר מן השמים. וטעם הדיוק מלשון המנורה הטהורה הוא מפני שלא מצינו התואר טהור בשאר כלים רק במנורה [זולת בשולחן כתיב כזה בס"פ אמור ויש שם דרשה ע"ז]. .
(מנחות כ"ט א׳)

על שם זהב טהור. דקשה לרש"י דמשמע דשאר הכלים לא היו טהור. אי נמי שפירושו מזוקק לא טהור מטומאה. רא"ם:

ואת המנרה הטהרה לא מצינו בשום כלי שבמשכן שנקרא טהור רק המנורה והשולחן בפרשת אמור והטעם לפי שלא היה עליהם שום מתן דמים.

ואת המנורה הטהורה. בשביל הזהב הטהור:

כל כליה. במקף:

אות הוא "לעולם "כי, ר"ת אהל"ך, כענין וידעת כי שלום אהלך שצריך שלום בית:

את השמים וגו', וקשה למה לא כתיב את הים וגו' כבעשרת הדברו', וי"ל דהכא כתיב אות הוא ואין אות ניכר במים, מהר"ר יעקב:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו' שני לוחת העדו' כו' כתובים באצבע אלהים. ולהלן כתיב ויפץ וירד מן ההר ושני הלוחות בידו כו' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. עיין רמב"ן שהקשה כי זה היה צריך לכתוב למעלה מיד כתובים באצבע אלהים משני עבריהם מזה ומזה כו' . אכן הנראה כי יש להבין ענין הלוחות האלו מה נשתנו מכל התורה כולה הלא כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כולה מפי הקב"ה ומה כח יוסיפו השני לוחות. אולם הנה כבר בארנו כי עיקר התורה כולה היא מהאותיות משורש הנשמות אלה שמות בני ישראל הנאהבים ונעימים לפני הש"י הם התורה כולה וכל או"א מבנ"י כאשר ישוב אל ה' באמת אזי כל אחד בזמנו הוא מאיר האות שלו בתורה. ויש ג"כ צדיקים אשר האות שלהם דבוק בשם הוי' ב"ה והם קרואי העדה אנשי השם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כי הדבוק בה' אינו נמחק לעולם. אכן יש עוד מעלה יתירה להצדיקי' הגבוהי' מאד אשר כל ענינם הוא בעול' רק במס"נ לכבוד הש"י אלה הם הכתובים באצבע אלהים חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה לשמה במס"נ כי הוא באמת בן חורין מסט"א כאשר מוסר נפשו שוב אינו ירא משום דבר והרי הוא בן חורין אך נעלה על כלנה מעלת משרע"ה מלבד שהיה במס"נ כל ימיו לכבוד הש"י הנה לי יתר שאת כי גם מסר נפשו עבור בנ"י להפיק טובתם כל הימים כמ"ש ואם אין מחר. ומס"נ זה אינו מצות עשה בתורה רק מאהבת הש"י לעמו כי חפץ בטובתם מסר משרע"ה נפשו עבורם להיותם רצוים ושלימים לפני הש"י כמ"ש בתד"א מפר מה זכה משה למאור פנים כו' שכל ימיו היה מצפה וכו' ועל כבודן של ישראל כו' ולא היה דורש ומבקש עבור עצמו כלל רק הכל לטובת כלל בנ"י כמ"ש אנכי עומד בין ה' ובירכם ר"ל כל עצמי רק זה אשר אני עומד בין ה' וביניכם לעשות שלום ביניכם וכל המעלות אשר בקש משרע"ה באמרו הראני נא את כבודך הודיעני נא את דרכיך לא בקש לעצמו ולצורך העבדות שלו רק עבור כלל בנ"י וכשראה אותו מעשה ר"לאמר הנה כי כן שלא יכולתי עד עתה להעלותם על מדריגה זו לשמרם שלא יבואו לחטא הזה אם כן צריך אני מעתה לנטלם ולנשאם ביתר שאת וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה כו' א"כ הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. פי' הודיער נא את דרכיך להנהיגם ביתר שאת וראה כי עמך הגוי הזה ושלך הם ראה נא להטיב' ולהעלותם ע"כ הראני כבודך ומדותיך הטובי' עמהם וכן היה כי נלה לו הי"נ מכילין דרחמי. והנה אחרי אשר כל ענין משרע"ה היה רק במס"נ גם עבור בנ"י לבד המס"נ עבור כבוד הש"י לכן בראשונה נאמר בהלוחות ויתן אל משה שני לוחות כו' כתובים באצבע אלהים פי' כי הלוחות היו כתובים רק באצבע אלהי' . פי' רק באצבע אלהים כמ"ש במס"נ לאלהים. אך אח"כ כשגלה מסירת נפשו עבור ישראל ויחל משה אז היו הלוחות כתובים ומלאים ממעשי משרע"ה משני עבריהם משני צידי מס"נ מזה ומזה הם כתובים והאירו האותיות בלוחות כמו שבארנו ולכך נאמר מחני מספרך אשר כתבת כי הלא כבר נכתב בהלוחו' מס"נ משני הפנים ובתורה כבר נכתב תפלתו של משרע"ה ויחל משה וינחם ה' על הרעה לכן בע"כ צריך אתה למחול ולישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך הזה אשר כתבת בהתורה ובלוחות משני עבריהם (כי גם זו היא תורה כמו הלוחות שהצדיק מבטל הגזירה ומהפכה לטובה):

אך את שבתותו תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותכם לדעת כי אני ה' מקדשכם הדקדוקים בפסוק זה ידועים ואין צורך לפרטם ונ"ל בס"ד כי השבת בו ניכר קשר ישראל עם הקב"ה יותר משאר מצות ולכן הערביים קורין את היהודי בן השבת ולז"א אות היא ביני ובינכם לעיני העמים גם עוד הוא סימן טוב המורה לדורותכם העת"ל באחרית הימים כי שאר אומות האיד שלהם בראשית השבוע רמז וסימן שקבלו ימי טובתם בראשנה אך ישראל בסוף השבוע סימן שעדיין לא קבלו ימי טובתם אלא עתידין לקבל באחרונה וכיון דהאחרית טוב אז למפריע הכל טוב וכמ"ש ואם היה ראשתך מצער אחריתך ישגה מאד ולז"א הוא סימן לדורתם העת"ל לדעת מזה כי אני ה' מקדשכם לעתיד ועדיין לא לקחתם הטוב המיועד לכם ואשר הבטחתי אתכם בו:

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ותרגומו לאלפא אומנוון והנה התרגום הזה הוא תמוה גדולה לכאורה שלא נזכר כלל בפסוק מזה וי"ל בזה לפענ"ד מה שחנני ה' ברחמיו וברו"ח ולבאר ג"כ הכפל לשון לחשוב מחשבות כי ידוע מי שחושב איזה מחשבה ואינה מוציאה מכח אל הפועל נמצא מחשבתו בטילה והיה כלא היה אך כשמוצאה מכח אל הפועל אזי נתקיימה מחשבתו ונקרא למפרע מחשבה וזה י"ל לחשוב מחשבות היינו שהיה מחשבתו נעשה חשוב ע"י לעשות היינו שבא לעשייה והוציאה מכח אל הפועל והנה במשכנא היה ציור עובדא דבראשית ובצלאל היה יודע לצר' האותיות של עובדא דבראשית כנ"ל בוודאי היה מכוון כל דבר כמו במעשה בראשית דאיתא בזוה"ק ובתיקונים כשברא הקב"ה את העולם בתחלה היה במחשבה ראשיתא דכולא ואח"כ אפיק ששת ימי הבנין וכל חד אפיק אומנותא דיליה כדאית' בזוה"ק דכל חד גלי עבידתא ויהיב חיליה בהאי יומא והיינו כל מדה ומדה מז' מדות שהם נקראים שבעה ימי הבנין שבהם נברא העולם וכן היה נמי בוודאי אצל בצלאל שבתחלה היה מחשבה כמ"ש ולחשוב מחשבות ואח"כ לעשות שהוציא מכח אל הפועל וכמו שכל אחד מז' ימי הבנין אפיק אומנותא דיליה כן הוא נמי תיקן כל הז' מדות וזהו בכסף ובזהב ובנחושת שהם מדות חסד גבורה תפארת וכן שאר כל המדות בכח הז' מדות אפיק אומנותא דיליה וניתקן כל הז' מדות על ידו וזהו שרימז התרגום על ולחשוב מחשבות לעשות לאלפא אומנוון היינו שהש"י נתן בו חכמה ותבונה שילמוד מן עובדא דבראשית כמו שהיה שם בתחלה מחשבה כנ"ל ואח"כ כל אחד אפיק אומנותא דיליה אל הפועל כן ג"כ הוא היה עושה בתחלה לחשוב מחשבות ואח"כ לעשות שכל חד אפיק אומנותא דיליה וזהו לחשוב ר"ת "חשב היינו חמשים שערי בינה היינו שע"י מחשבתו שהיה מן עולם הבינה הוציא מכח אל הפועל והמש"י:

ואת בגדי השרד. אוֹמֵר אֲנִי – לְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבְּבִגְדֵי כְהֻנָּה מְדַבֵּר, לְפִי שֶׁנֶּ' אֶצְלָם וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן, אֶלָּא אֵלּוּ בִּגְדֵי הַשְּׂרָד הֵם בִּגְדֵי הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי הָאֲמוּרִין בְּפָרָשַׁת מַסָּעוֹת, וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי (במדבר ד'); וְנִרְאִין דְּבָרַי, שֶׁנֶּ' וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות ל"ט), וְלֹא הֻזְכַּר שֵׁשׁ עִמָּהֶם, וְאִם בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה מְדַבֵּר, לֹא מָצִינוּ בְאֶחָד מֵהֶם אַרְגָּמָן אוֹ תוֹלַעַת שָׁנִי בְּלֹא שֵׁשׁ:

ואת בגדי השרד לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות הבגדים האלה, כאשר עשה בכל מלאכת המשכן ובבגדי אהרן ובניו, כי היה ראוי שיאמר לו ועשית בגד כליל תכלת לכסות בו הארון ובגד ארגמן לכסות בו המזבח ובגד תולעת שני לכסות בו השלחן, ועתה כאשר יצוה את העושים יכלול אותם עם שאר המלאכה. ואולי לא היתה בהם קפידא ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו, והם עשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני. ולא רצו בשש כי איננו נכבד כמותם. ואחרי שנעשו כן רצה השם שיהיה התכלת לארון, והארגמן למזבח, והשני לשלחן (במדבר ד, ו-יג), ולכן הספיק להם הצואה בקצרה כאשר צוה על העושים, כי לדעתם יעשו בגדי השרד: ואיננו הגון שיהיה בגד המכסה עשוי נקבים נקבים כדברי רש''י (רש"י על שמות ל״א:י׳), אבל הוא מלשון שריד, בעבור היותם מין אחד, כדברי ר''א: וכתבתי זה הענין לפי שיטת רש''י וכל זה איננו שוה לי, כי מה טעם שיאמר הקב''ה למשה ויעשו בגדי הקלעים או בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו, שנים או מאה, וכמה ארכם וכמה רחבם, ולמה יעשו, ואין הענין מובן כלל בדבור הזה. ועוד, שמזכיר אותם לעולם קודם בגדי אהרן. ועוד, מה טעם לשרת בקדש (שמות ל״ט:א׳), כי זה ירמוז על עבודת הקרבנות בקדש, כמו שאומר או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש (שמות כ״ח:מ״ג), וכן אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש (שמות כ״ט:ל׳), לא על עבודת חוץ ומשא. ועוד, כי כתוב ועשו את כל אשר צויתיך (שמות ל״א:ו׳) את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד (שמות ל״א:ז׳-י׳) עד ככל אשר צויתיך יעשו (שמות ל״א:י״א), ולא צוה אותו תחלה על בגדי השרד כלל:
והעולה מדברי רבותינו, כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם, והוזכר זה במסכת יומא (יומא ע״ב). ואם כן הנכון שנפרש בגדי השרד, בגדי היחוד, כלומר בגדים שיתיחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו. וכן ובשרידים אשר ה' קורא (יואל ג ה), השרידים שרדו מהם (יהושע י כ), מן פליט ושריד (ירמיה מד יד). וירמוז לבגדי אהרן, ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כא י). והכתוב יזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד, כמו שאמר לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:ב׳), בגדי קדש (שמות כ״ח:ד׳), ציץ הזהב נזר הקדש (ויקרא ח ט), ועל כן קראם בגדי השרד, בגדי מלכות. וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות ל״ה:י״ט), כי שב לבאר. וכן יאמר בפרשת ויביאו את המשכן (שמות ל״ט:מ״א): ומה שאמר בכאן בפרשת ראה קראתי ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, טעמו שהם בגדי שתי מעלות, בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקדש, הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש. ועוד באו כמה ווי''ן יתירות בכתוב. ופירוש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (שמות ל״ט:א׳), שהוא מבאר אלה פקודי המשכן, ונתן חשבון בזהב ובכסף ובנחשת כמה הביאו ישראל, ומה עשו בהן, בעבור חשיבותם, ואח''כ אמר כי מן התכלת והארגמן ותולעת השני אשר הובא להם עשו בגדי שרד, לא הוסיף ולא גרע. ולא הזכיר השש, כי איננו חשוב. ואולי הביאו ממנו הרבה והותיר. ושב לבאר ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה, ויעש את האפוד זהב וגו' (שמות ל״ט:א׳):

ואת בגדי השרד. בגדי הנסיעה שיכסו בהם הארון והשלחן והמזבח והמנורה. וככה מפורש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני כל אחד לבדו. ככתוב בפרשת במדבר סיני עשו בגדי שרד. ואחר כן כתוב ויעשו את בגדי הקדש. ואחר כן פירש אותם והנה מלת שרד מגזדת פליט ושריד:

בגדי השרד - כמין קריעות והם בגדים שמצפים בהם הארון והשלחן והמנורה המפורשים בפרשת במדבר סיני: ופרשו עליו בגד כליל תכלת, בגד ארגמן, בגד תולעת שני - ואותן בגדים עשוים כעין שרד וקליעות.

ואת בגדי השרד. יבואר להלן ל״ה י״ט:

שרד: תרגום של קלעים ושל מכבר (רש"י ראז' וגיז'), והם לכסות הכלים בנסוע המחנה, ועיין רש"י למטה ל"ט א', ושם מבואר שנעשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני; ובסוף פרשת במדבר מבואר שהיו שלשה מינים, בגד תכלת ובגד ארגמן ובגד תולעת שני, כל אחד מכלי הקדש קבע לו הכתוב באיזה משלשה מיני בגדי השרד יכסוהו. ברש"י כ"י מפרשים, לא יש מפרשים, כי הכל היו מפרשים בגדי שרד כמו בגדי שרת, ורש"י ז"ל מדעתו מצא הפירוש הנכון.

ואת בגדי השרד. פירש"י בגדים שמכסים בהם הכלים בשעת המסעות ושרד פי' שהיו עשויים נקבים נקבים וכת' הרמב"ן ואינו הגון שיהי' בגד המכסה עשוי נקבים אלא הוא לשון שריד בעבור שהוא עשוי ממין אחד לבדו. ומ"מ על עיקר פירש"י קשה לי כי אינו נכון שיאמר הקב"ה שיעשו בגדי השרד ולא יבאר לו כמה יהיו שנים או מאה וכמה אורכם ורוחבם ולמה יעשו ואין הענין מובן כלל בדבור הזה ועוד שמזכי' אותם לעולם קודם בגדי אהרן ועוד מה טעם לשרת בקודש כי לשון שירות שייך לומר על הקרבנות לשרת בקודש כמו או בגשתם אל המזבח לשרת ולא על עבודת חוץ ומשא ועוד כתיב ועשו כל אשר צויתיך את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד ולא מצינו שציוהו תחלה על בגדי השרד כלל. ומדברי רבותינו נראה כי בגדי שרד הם בגדי כהונה עצמן ופי' בגדי השרד בגדי הייחוד פי' שנתייחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכן ובשרידים אשר ה' קורא מן פליט ושריד ורומז בזה שלא ילבשם רק יחיד בדורו אהרן בחייו ואחריו הכהן הגדול אחריו וכן קורא לעולם לבגדי אהרן דרך כבוד כדכתי' לכבוד ולתפארת את ציץ נזר הקודש ועל כן קראם בגדי השרד בגדי מלכות וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקודש ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ששב לבאר שהם לאהרן הכהן ומה שאמר בכאן את בגדי השרד ואת בגדי הקודש פירושו שהם בגדי מעלות בגדי השרד ובגדי הקדש להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבואו לשרת בקודש ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקודש הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש ומה שאומר בפרשת ואלה פקודי המשכן ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד ולא הזכיר שש בעבור שנותן חשבון מה עשו בכסף ובזהב ובכל מה שהביאו נדבה ואמר שעשו מן התכלת והארגמן ותולעת שני בגדי שרד לא הוסיף ולא גרע ולא הזכיר שש כי אינו חשוב ואולי הביאו ממנו הרבה והותר:

בגדי השרד. פתרון מלה זו קשה מאד, ואמר ר"י סג"ל לאנדא, שרד לשון יתרון כמו שנאמר עד בלי השאיר לו שריד, וכ"ה מדרש חז"ל (יומא ע"ב), והיינו לפי שנא' (לקמן ל"ו) והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, ולא נאמר מה נעשה ביתרון הזה, לכן למען חזק לב המתנדבים פן יחושו לעצמן שיהיה הנותר מוטל בבזיון ככלי אין חפץ בו מיד כאשר נצטוו אל הרמת תרומת הקדש, להפיס דעתם לזרזם הובטח להם מאז מראשית כי גם מן היתרון יעשו בגדי קדש וגם אלה יעלו לרצון לשרת בקדש, וממילא יובן כי על כן לא הוזכר בצוואת עשיית הבגדים ענין בגדי שרד, ולאשר לא נודע מתחלה שירות בגדים אלה ומה יעשה בהם לזאת עשו מן היתרון הזה מעשה אורג יריעות ישרות מבלי שום תמונת לבוש, למען יהיו מוכשרים לכל דבר אשר יהיה צורך באלה ועשו כזאת מכל אשר נמצא בידם נותר הנשאר לפניהם אחרי עשותם כל בגדי כהונה אשר נצטוה עליהם בפרטות, ועשו כל אלה מכל מין לבדו מן התכלת והארגמן ומן תולעת השני, אמנם מן השש לא נמצא בידם נותר להעשות ממנו בגדי שרד, ולכן (שמות ל״ט:ג׳) לא הוזכר שש, וכן בפ' מסעות (במדבר ד׳:ז׳) שם נאמר כי על הארון מלמעלה בגד תכלת ועל השולחן יתנו בגד תולעת שני ועל המזבח בגד ארגמן, ומאין היו להם אלה הבגדים הלא המה את אשר עשו מן הנותר לפניהם הן המה בגדי השרד, ומן השש לא היה הנותר לכן לא נעשה עמו דבר, ולפי המבואר שם הנאה להם להקראות בגדי השרד ותרגומו (געוואֶנדער פאן דען איבערבלייבענדען שטאָפפען), ואפשר שע"ז רמז הראב"ע בפי', ושמעתי גם הרב החזקוני פי' כן. והגר"א אמר בגדי השרד הוא כפרש"י והמפרשים, ומה שדרשו ז"ל על בגדי כהונה (יומא ע"ב), לשון בגדי דרשו, דלא שייך בגדי כ"א בלבושי אדם, וז"ש ומאי בגדי וכו' לרמז על בגדי כהונה כדרך מדרשם, ולא פי' כאן, ומפרש והולך בפ' במדבר, ואמרה התורה כאן בגדי השרד כפי' א"ע והרמב"ן ז"ל שיעשו מכל מין בגדים כרצונם ואח"כ בעת נסיעתם פי' מה לעשות מכל מין ומין:

לפי שנ' אצלם כו'. כלומר הא מיד אח"כ כתיב כן שמע מיניה שאלו אחרים הן:

השרד. רוצה לומר השרות והם הבגדים שהיו מכסי' בהן כלי המשכן בנשאם אותם באופן אשר התבאר בפרשת במדבר סיני:

ואת בגדי השרד. אלו שנשארו ממלאכת המשכן, שנאמר בפרשת במדבר סיני בסוף הפרשה, ופרשו עליו בגד ארגמן בגד תכלת (במדבר ד יג).

ואת בגדי השרד. פרש"י דאין זה בגדי כהונה אלא בגדי תכלת וארגמן האמורים בפרשת מסעות דכתיב ופרשו עליו בגד ארגמן ואין נראה דבכל התלמוד קרי להו בגדי כהונה:

בגדי השרד. הם הבגדים המכסים בהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות כשנושאין ואתן:

ואת בגדי השרד לשון פליט ושריד מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות כמו שמפורש בפרשת פקודי.

ואת בגדי שרד. ודאי הוא כפי' רש"י ז"ל והמפרשים. ומה שדרשו רז"ל בגמ' על בגדי כהונ' (יומ' ע"ב ע"א) לשון בגדי דרשו דלא שייך בגדי כ"א בלבושי אד' וז"ש מאי בגדי כו' לרמז על בגדי כהונה כדרך מדרשם ולא פי' כאן ומפרש והולך בפ' במדבר ואמרה התורה כאן בגדי השרד כפי' א"ע והרמב"ן ז"ל שיעשו מכל מין בגדים כרצונם ואח"כ בעת נסיעתם פירש מה לעשות מכל מין ומין:

רש"י ד"ה ואת בגדי השרד, אומר אני לפי פשוטו... אלו בגדי השרד הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות (במדבר ד, ו-יג), "ונתנו עליו בגד תכלת, ונתנו עליו בגד ארגמן, ונתנו עליהם בגד תולעת שני". ונראין דברי, שנאמר (לט, א) "ומן התכלת והארגמן" וכו'. וקשה לי: (א) לא מצאתי לשון "ונתנו עליו בגד תכלת" וכו' בכל פרק ד שבבמדבר, אלא "ונתנו אל בגד תכלת... ופרשו עליו בגד ארגמן" (שם, יב-יג). (ב) למה אין רש"י מביא ראייתו מן הכתוב להלן (לה, יט), והרי שם (ד"ה בגדי השרד) כל העניין פשוט לו. וראה גם דברי רש"י להלן (לט, א) ד"ה ומן התכלת וגו'. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ז) ולפי נוסח דברי רש"י שבחומש "תורת חיים" אתי שפיר. (הערת ר' זאב נוימן שי')

בגדי השרד. יֵשׁ מְפָרְשִׁים לְשׁוֹן עֲבוֹדָה וְשֵׁרוּת, כְּתַרְגּוּמוֹ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא; וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, כְּתַרְגּוּם שֶׁל קְלָעִים וְתַרְגּוּם שֶׁל מִכְבָּר, שֶׁהָיוּ אֲרוּגִים בְּמַחַט עֲשׂוּיִים נְקָבִים נְקָבִים לצי"דץ בְּלַעַז:

ותרגום של מכבר כו'. שמתורגם שרדין על שם שהיו אורגים וכו' א"כ שרד נמי פירושו כן:

ד״א השרד. שבזכותם היתה פליטה ושריד לישראל בימי אלכסנדרוס מוקדן, כדמפורש במסכת יומא.

ואולם ראה דברי רבי חמא בר חנינא (יומא עב ע"א): מאי דכתיב "בגדי השרד לשרת בקדש" - אלמלא בגדי כהונה, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. ע"כ. ברור הוא שרבי חמא בר חנינא מפרש "בגדי השרד" כבגדי כהונה, אף־על־פי שקשה להבין כן לפי פשוטו של מקרא זה. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח) וראה דברי רמב"ן על אתר המקשה על דברי רש"י ומוכיח כדברי חז"ל אלו.

וביום" השביעי" שבת" וינפש" ס"ת הם שתי"ם למפרע שיש לו שתי נפשות, (ומה שבא הרמז בס"ת ובהפוך לומר כי בסוף השבת נהפך הוא שחזרה נפש יתירה ממנו וכדי ליישבו על נכון על מלת וינפש שהוא לענין זה דרשו וי נפש כלומר וי על נפש שאזלת מיני'), וינפ"ש בגימט' אל"ו שבגיהנ"ם (שזהו שבת וינפש ששובת מהם בו ביום וי של נפש):

*אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם הרמב"ן פי' שאך בא למעט פיקוח נפש ומילה שדוחין השבת ומסמיכות הפרשה למידין שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת א"כ ש"מ ממלאכת המשכן שהי' ענין גדול מאוד ואעפ"כ נדחה מפני שבת ובכל זאת שבת נדחה מפני פקוח נפש מוכח כי גדולה קדושת ישראל ויותר קדוש וחשוב בעיני ה' נפש ישראל משבת ומכש"כ מבנין ביהמ"ק וזה כמה עזה אהבת הקב"ה לישראל דסמיך שמירת שבת אחר מלאכת המשכן ששבת דוחה אותה אבל אך מועט שפקוח נפש דוחה שבת וזה לדעת כי אני ה' מקדשכם שעיקר קדושתי הוא בכם:

ואת קטרת הסמים לקדש. לְצֹרֶךְ הַקְטָרַת הַהֵיכָל שֶׁהוּא קֹדֶשׁ:

לקדש. לצרך הקדש הם:

לקדש. פירוש לפי שכל המעשים הרשומים בפרשה לא נאסר מעשיהם להדיוט זולת ב' דברים אלו שהם שמן המשחה וקטורת הסמים לזה דקדק לומר בהם לקודש לומר אותם שתכונת מעשיהם מיוחדים לקודש והקדושה חלה על מתכונת הדבר לצד תכונתו לבד מה שאין כן בכל המעשים שבעולם שכל שלא קרא עליו קודש אינו קודש:

לקדש. יבואר להלן ל״ז כ״ט:

ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש: שמן המשחה היה משמש למשיחת כלי הקדש ואנשי הקדש.

קטרת הסמים לקדש הקטרת לצורך ההיכל שהוא קדש. שהלמ"ד במקום בעבור ומפני שנראה שמלת לקדש שבה לשמן המשחה ולקטרת הסמים יחד כתב הקטרה לצורך ההיכל שהוא קדש כלומר ולא שמן המשחה ששמן המשחה אינו בעבור ההיכל לבדו אלא כדי למשוח בו המשכן וכל כליו אבל לא ידעתי מי הכריחו לפרש לקדש בעד ההיכל לבדו עד שיתחייב לומר שמלת לקדש אינו שב רק לקטרה לבדו ולמה לא יפרש לקדש בעד כל המשכן וכל כליו הפנימיי' והחיצוניים ושמא י"ל בעבור שלא מצאנו בכתוב בשום מקום שיכלול הכל במלת קדש היצרך לפרשו על הפרט ואז לא יצדק לפרשו כי אם על ההיכל בעבור הקטרת שלא תשוב מלת לקדש רק על הקטרת לבדו:

ככל אשר צויתך יעשו. אין לך אלא מה שאמור בענין [מכאן שאין מביאין קטורת נדבה ואפילו על מזבח החצון] ^יאעיין משכ"ל בפ' תצוה (ל' ט') בפסוק לא תעלו עליו קטורת זרה, נתבארה דרשה זו. .
(מנחות נ׳ ב׳)

לצורך הקטרת ההיכל כו'. (ג"א) והלמ"ד הוא במקום בעבור. ולא פירש דמלת לקדש קאי גם כן על שמן המשחה כמשמעות המקרא וכו' מפני שעל ידי השמן נעשה קדש והל"ל לקדש בפתח תחת הקו"ף ומלת לקודש משמע שכבר הוא קודש:

לצורך הקטרת היכל שהוא קודש. ומה שלא פירש דמלת "לקודש" קאי גם כן על שמן המשחה, כמשמעות הכתוב "ואת שמן המשחה וקטרת הסמים לקודש", מפני דעל ידי שמן המשחה נעשה קודש, ומלת "לקודש" משמע שהוא כבר קודש, ולפיכך לא פירש "לקודש" רק על הקטרת הנעשה להיכל, שהוא קודש. והרא"ם נדחק בתירוץ שאינו צריך, כי פשוט הוא שלא יתכן לפרש "לקודש" על שמן המשחה העושה אותו קודש, והוי לכתוב 'שמן המשחה לקודש':

בכל אשר צויתך יעשו. שנה עליו שלא לשנות.

ואת קטרת הסמים לקדש לצרך הקדש.

יעשו..בישרו שהמלאכה משתכללו על ידם.

השביע"י שב"ת וינפ"ש בגימטריא כשהו"א שב"ת אב"ד ל"ו ל"ב ונפ"ש (וביום השביע"י שב"ת וינפ"ש בגימט' בשית"א אלפ"י שנ"י הוי"א עלמ"א ובח"ד הו"א חרי"ב):

ויאמר. כל לאמר עם וידבר לאמר לו. רק זה לאמר לישראל:

ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה לומר כאן ויאמר, וראיתי במכילתא שאמרו ויאמר ה' למשה לאמר לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, וצריך לדעת מה נשתנה פסוק זה לדרוש בו כן ויותר היה נכון לומר הדברים בוידבר האמור ראשון בתורה, ואולי שהרגישו מקושיתנו ואמרו כי ויאמר לשון מעלה על דרך אומרו (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב ומה היא המעלה שאמר ה' אליו בלא אמצעי, ובסמוך יתבאר הטעם באופן אחר:

ויאמר ה׳ אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו וגו׳.
מכילתא פ״א: ויאמר ה׳ אל משה, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. אך את שבתותי תשמורו למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, משום שבות מנין, תלמוד לומר את שבתותי להביא דברים שהן משום שבות.
עי׳ במכילתא פ׳ תשא דאמר שם גבי שבת דלא נאמר ע״י מלאך ושליח כו׳, ומה ר״ל הלא כל התורה כן, רק דר״ל כך, דהנה לפי המבואר במכילתא שם כל גדרי השבותין לגבי שבת נאמרו אז אך לא בגדר דין רק בגדר מנוחה כלליות, ובב״ב עי׳ שבת דקי״ד ע״ב גבי קניבה וע״ז ד״נ גבי טרחה, אך מ״מ במדבר היו נענשין על זה מחמת כמ״ש דהוי בגדר עובר על דברי נביא, וזהו דר״ל במכילתא הנ״ל דרק בשמעו מפי הנביא עצמו וכמ״ש בשם ספרי דלא מפי המתורגמן.

ויאמר ה' אל משה (לאמר ואתה דבר) לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

כל לאמר עם וידבר. וכן פירש הרב לעיל בפרשת וארא. וכבר כתבתי דעתי שם:

בין הציווי הנראה כחותם את פרשות מלאכת המשכן (לא, א-יא) לבין הסיפור על חטא העגל (לא, יח ואילך) באה מצוות השבת. חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, ריש ויקהל) מצביעים על קשר הלכתי המחבר בין השבת לבין מלאכת הקמת המשכן: "ויקהל משה" (שמות לה, א) - למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) - שומע אני בין בחול בין בשבת... תלמוד לומר "ויקהל משה... ששת ימים תעשה מלאכה" - בחול ולא בשבת. ע"כ. מתוך עירוב הפרשיות של ציווי השבת ומלאכת הקמת המשכן, למדו חז"ל על האיסור לבנות את המשכן בשבת. יתרה מזאת - מתוך סמיכות הפרשיות למדו חז"ל מהן המלאכות האסורות בשבת, שכן ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת, מבוססות על המלאכות הנצרכות להקמת המשכן. ועדיין יש לעמוד על סדר הפרשיות הכולל יותר (משכן־שבת־עגל־שבת־משכן), שכן לאחר פרשת מעשה העגל, שוב בא ציווי על שמירת השבת (לה, א-ג) ושוב באות פרשות העוסקות במשכן (ויקהל ופקודי).

וית"ן א"ל בגימט' ז"ה התלמו"ד, שני לוחות שתים דוקא כנגד ב' תורות ב' עולמות שמים וארץ:

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם איתא בבע"הט את השבת לדורותם ר"ת אהל ונקדים להעיר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הנה מזה משמע שבלתי מקדש א"א להשראת השכינה בתוכינו אך הענין הוא ע"ד מעין עולם הבא יום שבת מנוחה לכך י"ל עצה היעוצה לשמור שבת כהלכתו ועי"ז יוכלו לזכות להשראת השכינה כביכול כי היא כעין מקדש שהוא ג"כ מעין עוה"ב והוא שרימזה לנו התו' את השבת לדורותם ר"ת אהל היינו שהוא ג"כ בחי' אהל ומשכן והוא שאמר לדורותם לשון דירה שהוא בחי' דירת המקדש שעי"ז ישכון השם בתוכינו וזהו שמרמז ג"כ לדורותם ברית עולם היינו באמצעות השבת ידור ביניהם האדון ב"ה שהוא ברית של העולם שהוא המשפיע האמיתי לכללות העולם והוא שמסיים אח"כ אות היא לעולם ג"כ ר"ת אהל היינו זה אות היא לעולם בלי הפסק אפילו בזמן שאין מקדש מ"מ שבת לא בטלה והוא מקדש והבן:

שבת וינפש, וסמיך לי' ויתן אל משה ככלותו וכו', כתובים באצבע אלקים רמז שבשעה ששבת וינפש בע"ש בין השמשות נבראו הלוחות והכתב והמכתב (כדאיתא במתניתן אבות פ"ה):

ואתה דבר אל בני ישראל. וְאַתָּה אַעַ"פִּ שֶׁהִפְקַדְתִּיךָ לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ לִדְחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי אוֹתָהּ מְלָאכָה:

אך את שבתותי תשמורו אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. לשון רש''י. (רש"י על שמות ל״א:י״ג) ולא נתכון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת. אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת. וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ''ח ה''ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן: ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם ובתורת כהנים (ויקרא יא ל) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים:
ועל דרך האמת, צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (רמב"ן על שמות כ׳:ח׳), וזה טעם שבתותי ואמר בשניהם כי אות היא, שהיא ביני וביניכם לדעת. ואמר ושמרתם את השבת, וחייב במחלליה כרת (שמות ל״א:י״ד), כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז), וזו תכרת משם. ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (שמות ל״א:ט״ו), בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (שמות ל״א:ט״ז), וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (שמות ל״א:י״ז), אות היא השבת ביום השביעי, והטעם, שהיום אות והשבת היא אות לעולם. וזה טעם שבת וינפש, והיא נשמה יתירה (ביצה טז) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י). והנה הפרשה מבוארת. וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (רמב"ן על שמות ל״ב:כ״ח). והמשכיל יבין:

ואתה. טעם אך. בעבור אשר צויתים ככתוב למעלה אולי חשבו כי יעשו כן בשבת. אמר חכם מהחכמים הגדולים ידוע כי שבת אחת שבת השם א"כ מה טעם שבתותי. והשיב בעבור כי שתא אלפי שני הוי עלמא הנה האלף השביעי שבת. גם שנת השמטה שבת. שבתות רבות בכל שנה. ודע כי לא מצאנו מפורש במועדים שבת רק שבתון. ומחלוקת יש בפי' ממחרת השבת. והאמת דברי הקבלה. רק צריכים תיקון כאשר אפרש במקומו ויום הכפורים נקרא שבת. רק לישראל לא לשם:

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו. הוסיף כאן מלת ואתה לפי שיום השבת ראוי ליחס בעצם וראשונה אל משה כי הוא בחר במצרים ביום השבת כדאיתא במדרש (שמו"ר א כח) ובנוסח התפלה ישמח משה במתנת חלקו כו'. ואמר אך את שבתותי שתים במשמע לפי שהזכיר המשכן וכל כליו ונאמר (שמות כה ח) ועשו לי מקדש. ולמעלה אמר שמן משחת קודש יהיה זה לי. ובילקוט פר' תרומה מסיק שכ"מ שנאמר בו לשון לי הוא קיים לעד ולעולמי עולמים והרי עינינו הרואות שלא נתקיימו לעד כי המקדש חרב והשמן איה הוא. ע"כ אמר כמטיל תנאי בדבר אך את שבתותי תשמרו וע"ד אמרו רז"ל (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נו ד) אשר ישמרו את שבתותי כו' לכך אמר לשון אך לומר אך ורק בתנאי זה יהיה המשכן והשמן קיים לעד אם תשמרו ב' שבתות, ויכול להיות שזהו גם דעת רש"י שפירש שבא למעט שבת ממלאכת המשכן, כי לפי שקיום המשכן תלוי בשמירת השבת א"כ ודאי השבת גדול מן מלאכת המשכן לפיכך אין ראוי שתדחה מלאכת משכן את השבת.

אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שצויתי על מלאכת המשכן מכל מקום את שבתותי תשמורו, ולא תדחו אותן בשבילה:

אך את שבתותי תשמורו אך מיעוט למעט פיקוח נפש וקרבנות צבור. ועד רדתה אפי' בשבת שכל אלו דוחין שבת. סמך פרשת שבת למלאכת המשכן דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן:

ואתה דבר וגו'. צריך לדעת אומרו ואתה מה שאינו רגיל לומר בשאר מצות, גם תוספת וא״ו, עוד למה כפל לומר דבר אל בני ישראל לאמר, והגם שפירשתי בתחלת פרשת תרומה כי צריך לומר דבר ולא תספיק לאמר לבד, כאן הוסיף לומר תיבת לאמר פ״ב מלבד לאמר ראשונה, עוד צריך לדעת אומרו אך, ואומרו שבתותי לשון רבים, ורבותינו ז״ל דרשו בפרק כלל גדול (שבת ס״ט.) שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה יע״ש, ובמקום אחר (מכילתא) דרשו שבתותי להביא דברים שהם משום שבות.

אך את שבתותי - אפילו מלאכת המשכן לא תעשו בשבת.

ואתה דבר וגו׳. אע״ג שכל הדברות היו רק מפי משה לכל ישראל. מכ״מ דייק ה׳ כאן בלשון ואתה להזהיר ביחוד על השבת דבכל דברות התורה אמר משה לכ״י. ובהם היו כמה אנשים פשוטים שלא ידעו להזהר עוד עפ״י הדבור הראשון של משה ונזדהרו אח״כ ע״י גדולי ישראל. אבל בשמירת שבת אתה דבר אפי׳ למי שאינו בן תורה והוא עושה במשכן. וכך עשה משה כמו שיבואר ר״פ ויקהל:

אך את שבתותי תשמורו. פי' שבתותי הרבה לכל שבתות השנה. ורש"י פי' אך מיעוטא הוא למעט שבת ממלאכת המשכן. והקשה הרמב"ן דאדרבה לפי מעוט אכין ורקין ימעט בשמירת שבת כי המעוט בכל מקום ימעט בדבר המצווה בו ואם תדרוש המעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת. אלא המעוט הזה למילה ולפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בשבת בכאן. ועל דרך הפשט יש לפרשו תעשו מלאכ' אוהל מוע' אבל שבתותי תשמרו לעול':

אך את שבתותי תשמורו. אעפ"י שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה את השבת מפניה כל אכין ורקין מועטין למעט שבת ממלאכת המשכן. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רז"ל באכין ורקין ימעט בשמירת השב' כי המעוטין אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצוה בו ואם תדרשו המיעוט בעניין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא ומניין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו א"ר יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת הוא מפני שהזהיר בה בכאן עכ"ד: ונראה לי שאין המעוטין בכל מקום בדבר המצוה בו כאשר אמר עד שיחייב מזה שיהיה המיעוט על שמירת שבת שהרי בפרשת מטות דכתיב אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת כו' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' ומיירי בטהרת הכלים מגיעולי גוים אי אפשר לפרש המיעוט ההוא בדבר המצוה בו שהוא הגיעול אלא כמו שפירש רש"י שם ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפילו אחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות אבל חיוב מצות גיעול נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו נופל בו מיעוט כלל ואף רז"ל שדרשו המיעוט לחלודה שצריך להעביר החלודה שעל המתכת קודם ההגעלה עד שלא ישאר רק המתכת לבדו ואחר כך יגעילנו מודים בזה שאין המיעוט נופל על הגיעול שהוא המצוה בו ולא על המתכת הנגעל שהוא הזהב והכסף ושאר כל הנזכרים שם אלא על החלודה שהיא מעצם הנבלות והטמאות שלא נזכרו שם בכתוב כלל וכן בפרשת נח דכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אי אפשר לפרש המיעוט ההוא בדבר המצוה בו שהוא דין הרציחה אלא כמו שפירש רש"י שם אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש כלומר שרציחת האדם ממועט מהתר נטילת נשמת שאר הבעלי חיים שכלם בכלל ההתר וזו יצאת מכללם אבל דין הרציחה נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו נופל בו מיעוט כלל וכיוצא בזה פירש פה בפרשת השבת אף על פי שתהיו רדופין בזריזות מלאכת המשכן אל תדחו שבת מפניה שהשבת היא ממועטת ממלאכת המשכן שאין מלאכת המשכן נוהגת בה כמו שנוהגת בשאר הימים שכלם בכלל עשיית מלאכת המשכן והשבת יצאת מכללם שאין אנו רשאין לעשות בה מלאכת המשכן אלא שאם רצו לדרוש המיעוט אף בדבר המצוה בו שהיא שמירת שבת לומר ששמירתה ממועטת שפעמים שאין אנו מצווים בשמירתה כגון בפקוח נפש הרשות בידם שהרי במכילתא אמרו כבר היה רבי ישמעאל ור"ע ורבי אלעזר ב"ע מהלכין בדרך ולוי וישמעאל בנו של ר' אלעזר ב"ע מהלכין אחריהם ונשאלה שאלה ביניהם מניין לפקוח הנפש שדוחה את השבת נענה כל אחד מהם והביא ראייתו אמר רבי יוסי הגלילי כשהוא אומר אך את שבתותי אך חלק יש שבתות שאתה שובת ויש שבתות שאין אתה שובת ואיזה זה זה פקוח הנפש ומה שהכריח את רש"י ז"ל לפרש המיעוט הזה למעט שבת ממלאכת המשכן שאין זה ממדרש רז"ל והניח מדרשו של ר' יוסי הגלילי שפירש אותו למעט שבת משמירתו בפקוח הנפש היא מפני שבפרשת ויקהל ששם הצווי שצוה משה לישראל במלאכת המשכן הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינה דוחה שבת כדתניא במכילתא ובפרשת כי תשא ששם צווי השם למשה במלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לאזהרת שבת ונראה מזה שהמשכן דוחה שבת לפיכך הוכרח לפרש המיעוט של אך למעט שבת ממלאכת המשכן לומר שאין השבת מכלל ימי מלאכת המשכן שנמצא מזה שמה שעשה קדימת השבת למלאכת המשכן בצווי משה לישראל עשה המיעוט של אך בצווי השם למשה אעפ"י שהשבת היא מאוחרת ממלאכת המשכן:

אך את שבתתי. לשון רש"י אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן השיב עליו וכתב לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצוה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותם בשבת; אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין אותו, וכ"א ביומא מנין שספק נפשות דוחה שבת אך את שבתותי תשמרו מיעוט, ע"כ. ומהרי"א חשב להשיג על הרמב"ן בזה, ואמר לא נוכל להכחיש שמלת אך במקרא תמעט ממה שנזכר למעלה, ושזה הוא שמושה המיוחד, כי הנה נאמר לנח אחרי שהותר לו אכילת בשר, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אך בשר בנפשו דמו ל"ת, שענינו אע"פ שהתרתי לך אכילת הבשר לא התרתי לך רק השחוט לא האבר מן החי, עכ"ד. ולדעתי אין מזה תשובה על הרמב"ן כי ההבדל שבין מלת אך למלת רק הוא, שמלת רק נאמר על היציאה מן הכלל בדברים שבעצמם בלתי שוים זה לזה, כמו רק את בני לא תשב שמה, שהנקיון מן השבועה והשבת הבן הם דברים נבדלים ואין להם שום התדמות זה לזה (לעדיגליך, נור, בלאָס); ומלת אך תשמש על היציאה מן הכלל בדברים שיש ביניהם איזה דמיון ויחס (אויסנאהמע), כמו אך בכור שור לא תפדה, אחר שהשוה הכתוב תחלה כל בע"ח לענין קדושת בכורה הוציא את הבהמה הטהורה לענין פדיה במלת אך, ולזה באיוב נאמר תחלה הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך, כי האדם וקניניו אין בהם שום שווי זה לזה ואינם שני חלקים העושים כלל אחד, לכן יפול על יציאת גוף איוב מכלל ההפסד המתהוה בקניניו לשון רק, אמנם אחר כך אמר הנו בידך אך את נפשו שמור, כי הגוף והנפש הם שני חלקים העושים כלל אחד לכן על יציאת הנפש מכלל ההפסד המתהוה בגוף יפול לשון אך, כמבואר בדברי הרש"פ. הנה עפ"י הדברים האלה לא נוכל למעט ממלת אך הנאמר כאן בשבת ממלאכת המשכן הנזכר למעלה, כי מלאכת המשכן ושביתת שבת הם שני דברים ההפכיים, זה עשיית מלאכה וזה בטול ממלאכה, והיה ראוי לומר לשון רק את שבתותי ולא מלת אך; והא דממעט אבר מה"ח במלת אך, צודק מאד כי האבר הוא חלק מן החי ושפיר שייך בו לשון אך, אמנם פה בשבת ממעטינן ממלת אך משבת עצמו להורות שאין השביתה מן המלאכה כוללת כל מה שנכנס בגדר המלאכה, כי אמנם ישנם היוצאות מן הכלל ומיעטו סכנות נפשות וכדומה; ועד"ז אמרו בפסוק אך בעשר לחדש השביעי יום כפורים, שממעט שאינו מכפר לשאינם שבים, וכן אך בחמשה עשר לחדש השביעי תחגו את חג הסכות, ממעטינן שאין החג דוחה שבת (ע' רש"י), בכולם מיעוט האך בדבר המצוה, וכן אך ביום הראשון תשביתו דלדעת רז"ל הך ביום הראשון הוא יום ארבעה עשר וממעטינן במלת אך שמקצת יום ממנו אינו בחיוב השבתה כ"א בחלק ממנו הוא אחר חצות:

ואתה דבר. ואתה דבר – לא ע"י שליח ולא ע"י מתורגמן ^יביתכן בטעם הדרשה ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה ואתה דבר אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה, עכ"ל. ומענין זה הוי כונת הדרשה שלפנינו שלא יאמר משה הואיל והוא טרוד במצות מלאכת המשכן ימסור הצואה בדבר שמירת השבת לאחר, על זה אמר הקב"ה ואתה דבר לא ע"י מתורגמן ולא ע"י שליח. .
(מכילתא)

אע"פ שהפקדתיך כו'. דק"ל היאך בא הפרשה זו לכאן:

אך את שבתותי תשמורו. רוצה לומר השבתו' והמועדי' כי כל אחד מהם נקרא שבת על שם השביתה מהמלאכה. והנה בא זה הצווי בזה המקום לסבות. האחת היה לעמוד על הכונה אשר בעבורה היו עניני המקדש באופן שהיו בו כי השבתו' הם מכווני' לזאת הכונה בעינה כמו שזכרנו במה שקדם ויתבאר גם כן על השלמות במה שיבא בג"ה. והשנית היא כי אולי יחשב חושב כי מפני שהקרבנות המוגבלים בתורה דוחים השבת והמועדי' כן תדחה מלאכת בית המקדש השבתות והמועדים ובארה לנו התורה בזה המקום שאין הענין כן והסבה בזה שלא קבעה התורה מועד בעשיית בית המקדש כמו שקבעה מועד בעשיית התמידין והמוספין ומה שידמה להם ולזה לא תדחה עשיית המקדש שביתת שבת לא יום טוב:

אך את שבתותי תשמורו. סמך שמירת שבת למלאכת המשכן. לפי שהמשכן הוא רמז לכל שלשה מעלות כמו שכתבתי למעלה. ולפי שהשבת דומה לעוה"ב. סמכו אצל המשכן ואמר שבתותי. וחזר לומר ושמרתם את השבת. להורות על ג' שבתות הרמוזים בפרשת ויכולו. ושם הארכתי בהם ובענין ג' סעודות. ולפי הפשט נראה שרמז שבתותי על שתי שבתות המיוחדים בשנה. והם שבת הגדול ושבת בנתים. וזהו אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם. ר"ל שהם אות על קדושת הגוף ועל קדושת הנפש. שבת הגדול הוא רמז לגאולת הגוף שבו נגאלו ממצרים. שבת בנתים הוא רמז על גאולת הנפש. כי לפי חטאתם ורוע הכנתם ממצרים וממעשה העגל. לא נגאלו גאולה אמיתית עד יוה"כ. ולכן ושמרתם את השבת הידוע. הוא רמז לשבת הגדול. ולפי שגאולת מצרים היתה בלילה. ומכת מצרים היתה במדת כה אמר ה'. שהיא פחד לילה. אמר לשון נקבה מחלליה מות יומת. ואחר שיציאת מצרים היא סימן מלכות וחופש לפי שהיו בני חורין. ראוי שלא יעשו בה מלאכה. וזהו כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. כי אחר שהגאולה היא גאולת הגוף ובגאולת הגוף באה גאולה לנפש. שזהו סוד השבת סוד העוה"ב והוא אינו רוצה לגאול נפשו מני שחת. ראוי שתכרת הנפש ההיא. ששת ימים יעשה מלאכה שהם סימן עבדות. אבל יום השבת הוא סימן גאולת הגוף והנפש. ואחר שהוא אינו רוצה ראוי שימות גופו ולא יהיה נגאל. וזהו מות יומת כנגד הגוף. ולמעלה דבר כנגד הנפש. וחזר לומר ושמרו בני ישראל את השבת. כנגד שבת בנתים שהוא שבת גאולת הנפש האמיתית. ואמר לעשות את השבת. כי זה רמז על תשובה ומעשים טובים שצריך האדם לעשות באותם עשרת ימי תשובה. וצריך האדם להמתין לאותו יום הקדוש לשוב אל ה'. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת. שהוא כמו לעשות תשובה בהפוך אותיות השבת. וזהו ושמרתם ועשיתם. ובתשובה נאמרה עשייה. דכתיב כי המצוה הזאת שהיא התשובה. לא נפלאת היא ממך כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וזהו לעשות את השבת בתשובה ובמעשים טובים. וכן רמז לעשות את השבת לתקן לכבוד השבת. כמו ובן הבקר אשר עשה אשר תקן. והורה בזה שצריך האדם לתקן ולעשות הוא בעצמו הדברים הצריכים לצורך השבת לכבוד השבת. ואע"פ שיהיו לו אלף אלפי שמשים צריך לעשות הוא בעצמו. כדאמרינן בשבת ובפ"ב דקדושין רב יוסף מחריך רישא ורבא מלח שבוטא הוא דג גדול ומוחו דומה למוח חזיר. וזהו לעשות את השבת ואמר בזה השבת ביני ובין בני ישראל. מה שלא אמר בשבת שלמעלה. להורות שזה מדבר באותו שבת שנקרא שבת בנתים. וזהו ביני ובין בני ישראל. שהוא אות ועד שהשם יתברך מכפר להם עונותיהם כשם שכיפר עון העגל. וכן נקרא שבת בנתים. לפי שהוא בין ר"ה ליוה"כ. והוא עומד בין הדין של ר"ה ובין הרחמים של יוה"כ. אם יזכה בדין ירחמו עליו. ואם לאו ישוב למדת הדין. ולכן אלו י' ימים נותנים קורת רוח לישראל. ועתה שמע טעמי מקוראי לחמה של תורה. לחם רב עבד בטעם שבת בנתים העולה בלכתו ומן הג' הכי נכבד. כבר ידעת טעם חמץ ומצה של שבת הגדול. שצריך האדם להרחיק מעליו הצפוני. הוא שטן הוא יצר הרע שנקרא מעול וחומץ. והוא מחמיץ היין הטוב והוא מעפש העיסה. כאומרם ז"ל אבל שאור שבעיסה מעכב. והנה זה נקרא צר הצורר תמיד ומעות אדם בריבו. ותיקונו לשבר כחו דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ובקול שופר. בענין שבזה נזכרתם לפני אלהיכם. ולכן צוה אלינו שנעשה יום ר"ה בתקיעת שופר. לשבר כח יצר הרע העומד על ימיננו לשטננו. וז"ש בו זכרון תרועה. מאותה תרועה שנאמר בפסוק וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר. שהוא יצר הרע שאמר שם והרעותם. וכל זה מאהבת הש"י לישראל. ולכן באלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ צריך תשובה גדולה ומעשים טובים לעשות את השבת. בענין שזה השטן לא ישלוט ולא יהיה לו כח להשטין בתוך אלו הימים. ודע נא וראה כי זה השטן המשטין נקרא איש הבינים. הוא גלית הפלשתי אשר יצא ממערכות פלשתים להלחם במערכות אלהים חיים הם מערכות ישראל. ועליו אמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלהים. כי הוא מטעה את האדם מאחרי ה' ואומר לית דין ולית דיין עד שכופר בעיקר. וזהו אין גם אחד. ולכן תמצא שאמר שם. זה הבליעל הפלשתי גלית שמו על ששלח ידו וגלה אותה נגד ה'. ברו לכם איש. ויבא אלי לא כתיב אלא וירד אלי. כביכול אמר נגד השם. ברו לכם איש שהוא ה' איש מלחמה. וירד אלי מן השמים. ולכן נקרא איש הבינים שעמד בין הארץ ובין השמים נגד ה' ונגד משיחו. והוא שטן והוא יצר הרע. ולכן בא דוד שהוא אדמוני עם יפה עינים לעשות דין ודם והריגה באיש הבינים. וזה לא בחיל ולא בכח אלא בשם ה' צבאות. ובכח שבת בנתים שכפר בו איש הבינים ואמר ברו לכם איש וירד אלי. כי אין לו כח להלחם בי. ובזה כפר ביציאת מצרים ובחדוש העולם שהשבת עדות עליו. ודוד הוא הראש להלחם עמו בכח שיריו באומרו זמירות היו לי חוקיך. והוא כמו זמיר עריצים. לא תזמור. והמזמורים הם מזמרות לכרות כל כחות הדין וכח יצר הרע. כאומרם ז"ל שיר של פגעים. שהוא מסוגל להבריח המזיקים ולשברם. ולכן דוד הרג גלית הפלשתי הוא שטן הוא יצר הרע. ולפי שזה הצר הצורר יש לו כח באלו הימים לעוות אדם בריבו. ולהזכיר חטאתם של ישראל בין ישראל ובין אביהם שבשמים. נקרא איש הבינים. ולכן נקרא זה השבת שבת בנתים. לפי שבכח התשובה. וסוד השבת שהיא תשובה כמו שכתבתי. מסתלק איש הבינים מישראל ואינו שולט עליהם ביוה"כ. ולכן אמרו בסוף נדרים השטן בחושבניה שס"ד. לפי שיש לו רשות להשטין בכל שס"ה ימי השנה חוץ מיום א' שהוא יוה"כ. ולכן אמר בכאן ושמרו בני ישראל את השבת. הוא שבת בנתים לעשות את השבת. בפיך ובלבבך לעשותו. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כי אני מכפר לכם בזכות התשובה שהוא יום השבת. וזהו ביני ובין בני ישראל. ואיש הבינים לא יבא בינינו בזה היום בזכות שבת בנתים שהוא סוד התשובה. ועל זה הטעם נקרא שבת בנתים לפי שכתב בכאן בזה השבת הב' ביני ובין בני ישראל. מה שלא אמר בשבת הראשון. ולכן נקרא איש הבינים היצר הרע. לפי שהוא עומד לעולם בין מערכות פלשתים ובין מערכות ישראל לעוות אדם בריבו. חוץ מיוה"כ שאין בו כח. מכח שבת בנתים והתשובה. ולכן סמך לכאן פרשת העגל שהוא יצר הרע הוא שטן. הוא עון אשר חטא הנעשה ע"י ערב רב. הנה רמז לאיש הבינים:

ואתה דבר אל בני ישראל, כבר בארתי באה"ש (כלל ר"ט) שכ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא בדיוק למעט זולתו, ע"כ אמרו שמלת ואתה מדייק שלא ידבר ע"י שליח, כי אחר שכבר אמר להם מצות שבת בעשרת הדברות יחשוב שדי אם יודיעם עתה ע"י אהרן נו"א כמ"ש בעירובין (דף נד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו':

אך את שבתותי אע"פי שצויתי לכם על המשכן לא ניתנה שבת לדחות אצלה ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות בשבת:

ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתתי תשמרו וגו'. בכל הדברים לא נאמר לשון זה ואתה דבר וצריך לדעת טעמו של דבר. ונבאר שינוי כי בדברות ראשונות נאמר זכור ולא נאמר כאשר ציוך ובשניות כתוב שמור כאשר ציוך. וכן בענין כבוד אב ואם בראשונות לא כתיב למען ייטב לך כאשר ציוך ובשניות כתיב למען ייטב לך כאשר ציוך. והענין כי המצות שבת וכבוד אב ואם שוות כי זה כבוד אב ואם גופניים וזה כבוד אב ואם רוחניים שהם קב"ה ושכינתיה הנקראים שתי שבתות אשר עליהם רמזו רז"ל פרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל שני שבתות היו נגאלים וז"ס איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שהם שני שבתות האמורים כנגד אב ואם. והנה שתי בחינות יש בענין שבת הא' לשמור שבת בכל פרטיו לקיים מצותו יתברך שציונו ולא לפניה אחרת. והב' לשבות האדם ממלאכה בשבת כי בזה יש הנאה לאדם שנח ושובת ממלאכה וכבר ידעת מ"ש רז"ל כי משה שאל לפרעה שיתן להם לישראל יום אחד בשבוע שינוחו ממלאכת הלבנים כדי שיהיה להם כח לעשות מלאכה יתירה בששה ימים האחרים ונתן להם יום השבת וזה ירצה ואתה דבר אל בנ"י וגו' ירצה אתה ששאלת מפרעה לתת להם יום אחד של מנוחה והוא יום שבת אתה בעצמך חזור ודבר אל בנ"י שלא יקיימו השבת לתועלת כמו בתחלה בימי פרעה אלא להיותם שבתותי שלי כי אני הוא הגוזר עליהם מצוה זו ולא תהי' כוונתם לתועלתם אלא לשמי וזה מיעט תיבת אך שלא ישמרוהו אלא להיות שבתותי לדעת כי אני ה' מקדשם. וכבר ביארנו ענין שבתותי שהוא רמז עליון לקב"ה ושכינתיה ולכן בדברות [ראשונות] לא נאמר כאשר ציוך לרמוז אל הטעם הא' כי הוא משותף גם לסיבת תועלתם והיא מצוה שהדעת מחייב וגוזר עליה למען ינוח. ובשניות זכר הטעם הב' שיהיה לקיים מצות הבורא יתברך וזהו כאשר ציוך ה' אלהיך ושמור היא בחינת השכינה שהוא בחינת השניות. והנה בכבוד אב ואם יש שני סבות הא' שהיא מצוה שהדעת מחייבת שהבן יכבד אביו ואמו שהשתדלו תמיד עליו והוציאוהו [והביאוהו] לעולם והב' לרמוז אל ציוויו יתברך שהוא כנגד אביו ואמו העליונים קבה"ו. ובדברות ראשונות הזכיר הטעם הראשון. ובשניות הזכיר למען יאריכון ימיך ו"ק למען ייטב לך רמז למוחין ולכן כתיב שם כאשר ציוך. רבינו האר"י זצ"ל בקצור. והאר"ש תענה מה שפירשתי בעניותי בקיצור נמרץ ע"פ הקדמות הזהר וגורי האר"י ז"ל כי מרע"ה יש בו בחינת יוסף והוא קבל חטא השבטים עם יוסף ובמרה מדת הדין קטרגה להחזירם למצרים דכתיב שבע על חטאתכם ולא רצתה במה שקבל משה. וה' נתן להם השבת לכפר דההוא צדיקא בשביעאה אחיד וז"ש ואתה שיש בך בחינת יוסף וקבלת חטא השבטים ולא רצתה מדת הדין עד שנתן השבת א"כ עליך שאתה רוצה שיתכפר חטא יוסף דבר אל בני ישראל אך מיעוט מסיבת מדת הדין שקטרג' את שבתותי תשמורו כי בזה נחה שקטה מדת הדין. לדעת כי אני ה' כי בשם זה אני ה' יצאו ממצרים שהוא א' יותר על אלהים וכמ"ש הש"ך ז"ל ועתה לסלק מדת הדין קדשתי אתכם בשבת ולהתמיד יצ"מ. ונסמכה פ' שבת למשכן ולעגל להורות כי עע"ז כאנוש בשמירת שבת מוחלים לו. וכדי שלא תאמר דדור אנוש כוונתם היתה לאמצעי כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז וזה הוא מכפר שבת כמ"ש אשרי אנו"ש יעשה זאת ולמה נסמכה פ' המשכן דמהמשכן מורה דגם העגל היה לאמצעי דוקא והראיה שציוה המשכן להשראת שכינה לאפוקי אמצעי ולזה סמך שבת גם כן להורות שהשבת מכפר גם ע"ז שאינה כאנוס ודו"ק היטב:

אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה וכו'. הרמב"ן הקשה על זה, כי לדעת רז"ל אכין ורקין מיעוטן ימעטו בשמירת השבת, כי המעוטים – אצלם ימעטו בדבר המצוה עצמה, ואם תדרוש המעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשות מלאכת המשכן בשבת. אבל המיעוט הוא למילה ולפיקוח נפש וכיוצא בהן, שהן דוחין את השבת כו'. וקושיא גדולה היא זאת, דלעולם המעוט בא במצוה עצמה, וכאן מרבה מצות שבת שדוחה מלאכת המשכן. ויראה כי פשוטו של מקרא בכל מקום "אך" הוא מוציא וסותר את שלפניו, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א, ב) "אך את מטה לוי לא תפקוד" (שם שם, מט), הרי הוא סותר דבר הראשון אשר נאמר לפני זה. ואצל בלעם (שם כב, כ) "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך", הרי ממעט את הליכתו, תלך אתם – אבל מכל מקום לא יהיה הכל ברשותך לעשות. "ואיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא וגו', אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" (ר' דברים יח, יט-כ), וכן כולם לשון "אך" הוא סותר מה שנאמר לפני זה. וגם כן כאן סותר את הדבר שנאמר לפני זה, שציוה על מלאכת המשכן (פסוקים ו-יא), ועליו אמר "אך את שבתותי", כלומר למעט מלאכת המשכן בא, שעליו קאי מלת "אך":
אמנם מה שדרשו ז"ל במסכת יומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת, אמר רבי יוחנן "אך את שבתותי תשמרו וגו'", הרי דהוא ממעט את השבת, היינו שמפני שהכתוב הוא אומר בלשון "אך", והוי ליה למכתב 'את שבתותי תשמורו', והוי קאי על מה שלמעלה, דהיינו מלאכת המשכן, שישמורו שבת אף לענין מלאכת המשכן, אלא בא למעט שבת עצמו, דהיינו פיקוח נפש. וכן הוא "וישאר אך נח" (בראשית ז, כג), משמעותו של כתוב דהכל נמחה חוץ מן נח, שהוא נשאר, ומדכתיב "אך נח" דרשו ז"ל (תנחומא נח, ט) שגם נח לא נשאר הכל, והיה כוהה דם מטורח הבהמות והחיות. וגם כן כאן אומר שיהיו זריזים במלאכת השמכן "אך את שבתותי תשמורו", דלא תעשו מלאכת המשכן. ומדכתיב לשון "אך" דרשו ז"ל למעט את השבת שיהיה נדחה מפיקוח נפש:
ומה שנקט רש"י המיעוט ממלאכת המשכן שלא יהיה נעשה בשבת ממלת "אך", אף על גב דגם כן יכול למעט ממה שהזהיר הכתוב כאן על השבת, מפני דיותר פשוט למעט מלשון "אך" דהוא ממעט ענין הראשון. והדין עם רש"י בפירוש זה, דמלת "אך" הוא למעט גם כן על ענין הראשון שנזכר לפני זה. וכך הוא בכל מקום שלשון "אך" הוא למעט ענין הראשון, ומכל מקום דרשו ז"ל גם כן הלשון למעט המצוה עצמה מדכתיב "אך" כמו אצל "וישאר אך [נח]", ורש"י פירש פשוטו, לא יתור של "אך" שממנו לומדין פיקוח נפש שדוחה השבת, וזהו נכון:

ואתה דבר אל בני ישראל. אחר כל המשפטים, ואחר כל מלאכת המשכן, אמר לו ואתה דבר, עליך הדבר לדבר להם ולהורותם בדרך ישרה.

אך וכו׳ כל אכין וכו׳ הרמ״בן ז״ל השיב דא״כ נדרוש המיעוט בשמירת השבת ויהיה מותר לעשות מלאכת המשכן בשבת והרא״ם ז״ל השיב בזה בארוכה ע״ע ולע״דן דהכא ע״כ צריכים לדרוש המיעוט במלאכת המשכן דלכך אהני מאי דכתיב אך את שבתותי תשמורו וכי היכי דק״ל אכין ורקין מעוטין ה״נ ק״ל אתין וגמין ריבויין וה״ק קרא אך לשון מעוט מיעוטא היא מלאכת המשכן כי הנה הכתוב הוסיף ריבוי בשמירת השבת להגדיל מעלתו ובהכרח ליתן המעוט במשכן לומר שאינו דוחה שבת:

אך את שבתותי תשמורו. אע"פ שצויתי על מלאכה של מצוה לא ניתנה שבת לידחות אצלה כי כל מחלליה מות יומת אפילו לדבר מצוה ומכאן למדנו שכל מלאכות של משכן אסורות בשבת:

אך את שבתותי. אע"פ שצויתי לכם על מלאכת המשכן לא נתנה שבת לדחות בעבורה ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות לעשות בשבת:

אך את שבתותי תשמרו. אע"פ שצויתי לכם מלאכה של מצוה לא נתנה שבת לדחות אצלה ולא י"ט והמחלל את השבת אפילו בדבר של מצוה מות יומת ומזה למדנו שכל המלאכות של משכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא יעשו בשבת:

אך את שבתתי תשמרו אהדריה קרא בשביל לדורותיכם מכאן למדנו שכל המלאכות הנעשות במשכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא לעשות בשבת.

אך את שבתותי. אך למעט פקוח נפש דמותר וספק נפשות מותר. את שבתותי תשמורו לרבות קודם השבת שצריך להוסיף מחול על הקדש ושמרתם את השבת לאחריו שצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסה וביציאה. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכתיבת יד:

ואתה אעפ"י שהזהרתיך לצוותן על מלאכת המשכן וכו'. פי' דייק ליה מדשינה את הלשון ולא כתב דבר אל בני ישראל אלא הקדים מלת ואתה כלומ' אעפ"י שהזהרתיך וכו' וקשה פשיטא דמלאכת המשכן לא תדחה השבת שהרי אינה רק עשה ושבת עשה ולא תעשה ויש בה כרת וסקילה ולמה הוצרך למעט י"ל דבא להשמיענו דלא דחי שבת אפי' לחמר אחר בהמתו דליכא איסורא אלא לאו בעלמא:

"אך את שבתתי תשמרו, כי אות הוא". המעבר מלשון רבים ללשון יחיד - "הוא", תמוה מאוד. (פ' כי תשא תשס"ב) וראה דברי "ספר הזכרון".

אך את שבתתי תשמרו. אַעַ"פִּ שֶׁתִּהְיוּ רְדוּפִין וּזְרִיזִין בִּזְרִיזוּת הַמְּלָאכָה, שַׁבָּת אַל תִּדָּחֶה מִפָּנֶיהָ, כָּל אַכִין וְרַקִּין מִעוּטִין – לְמַעֵט שַׁבָּת מִמְּלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן:

כי אות היא.בסוף אפרש מה היא האות:

וטעם לב' שבתות דווקא הוא, לפי שהשבת יש לו ב' בחינות האחת הוא, לזכר חידוש העולם והוא הנקרא שבת בראשית השניה הוא, שבת שלעתיד המורה על העה"ב יום שכולו שבת וע"ז הסכימו המפרשים. ונ"ל להביא ראיה ממה שמסיק בילקוט פר' זו ר' נתן אומר מנין אתה אומר שכל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל השבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מהיכן למד ר' נתן לומר שיש כאן רמז לשבת של יום ברא הקב"ה עולמו, ולשבת של תחיית המתים, אלא ודאי שקשה לו למה נאמר תחילה שבתותי ואח"כ הזכיר השבת, ועוד שכל הפר' מדברת בלשון נוכח ושמרתם את השבת. ואחר כך נאמר בלשון נסתר ושמרו בני ישראל את השבת. ועוד שנאמר ב"פ כי אות היא.

כי אות היא ביני וביניכם. ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם:

כי אות הוא - שאתם שובתים כמותי, לפי שאתם עמי.

אך את שבתותי תשמרו. לשון שבתותי מורה על כל יום שיש בו שביתה אפי׳ יו״ט שנקרא שבתון. וכמבואר בת״כ פ׳ אמור פי״ב אם לענין יו״ט כבר יו״ט אמורים מלבד שבתות ה׳ והכי מוכרח בפשטא דהאי קרא דמסיים כי אות היא וגו׳ לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. ולא סיים האות שכתוב להלן כי ששת ימים וגו׳ אלא משום דהכא מדבר גם ביו״ט. ופי׳ לדעת כי אני וגו׳. דכל דבר הגורם לישראל התעוררות קדושה כמו בה״מ וכדומה בא ע״י התפעלות מדבר שבקדושה ונמצא שגם זה הדבר מסייע לכך. ואפילו גוי שרואה בהכ״נ או ס״ת ישיג איזה התפעלות הנפש מידיעתו שזה דבר שבקדושה אבל מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויו״ט בלי שום הרגש חיצוני מה יום מיומים הוא אות שהקב״ה בעצמו כ״י מסייע לקדש למי שבא להתקדש ומש״ה קדושה זו יקרה בעיני ה׳ לדחות כל עשיית דברים שבקדושה:

שבתותי תשמרו וגו'. בא לשון יחיד על רבים, כי טעם שבתותי בעבור כי שבתות השנה הם רבים (הרמב"ן); ולפי המבואר (לעיל כ' י') בשם שבת שיש פי שנים בהוראתו, האחד ענין הבטול וההפסק ממלאכה, והשני ענין ישוב הדעת לענינים אלהיים (בעזיננונגסטאג), אם כן יש בכל שבת ושבת שתי שביתות, שביתת הגוף מעסקי עולם, ושביתת וישוב הנפש להתעסק בענינים רוחנים אלהיים, ואין שביתת הגוף לבדה עיקר ותכלית קיום עשה דשביתת שבת, כי אמנם אינו רק סבה גורמת אל שביתת וישוב דעת הנפש, והיא השביתה התכליתית המכוונת, ועל זה באה האזהרה כאן שבתותי תשמרו, ירצה בכל שבת ושבת תשמרו שתי שביתות, שביתת הגוף ממלאכת מעשה, ושביתת הנפש במלאכת עבודת ה'; ולהיות ששתי שביתות אלה זה לזה כמסובב מן הסבה ולא יתפרדו, כי באמת אחת הנה, השביתה הראשונה היא הכנה לבוא אל תכלית השביתה האמתית, לכן אמר הכתוב על שתיהן שהן אחת באמת לשון יחיד כי אות היא, ויתכן כי על כוונה זו ארז"ל, אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, אין כוונתם על שתי שבתות בזמנים נפרדים, כי אם על שתי שביתות אלה אשר יתלכדו ולא יתפרדו ביום אחד, ואחת הנה באמת, בגוף ובנפש:

אך את שבתתי. תניא, ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, יכול לכל, ת"ל אך – חלק ^יגטעם הדרשה והלמוד, דמפרש דרק מפני מלאכת המשכן אין שבת נדחית, אבל נדחית היא מפני פקוח נפש, וזו היא כונת רש"י בפ' זו שכתב דאך בא למעט שלא יעשו מלאכת המשכן בשבת, ור"ל רק מלאכת המשכן לא יעשו אבל מלאכת פקוח נפש יעשו, אבל אין לפרש דכונת רש"י ללמוד מפסוק זה עיקר הדין דלא יעשו מלאכת המשכן בשבת, יען דכפי המבואר ביבמות ו' א' דענין זה ילפינן מפ' דקדושים את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, ומבואר שם דאי אפשר ללמוד זה מפסוק אחר, יעוי"ש ודו"ק. .
(יומא פ"ה ב׳)

למעט שבת כו'. ואם תאמר לעיל ממעט זה מדסמיך פרשה זו לכאן. וי"ל דלעיל לא הוי ממועט אלא ציבור כמו הבאת הנדבה שהיתה בצבור אבל יחיד ה"א שמותר לעשות מלאכה לכך צריך למכתב אך:

כי אות היא ביני וביניכם. רוצה לומר שבת בראשית כי הוא תעמידנו על שיש שם עלה ראשונה גבוה משאר עלות הנמצאות ולזה תורנו כי השם יתע' הוא יי' שהוא מקדש אותנו במצותיו להתקרב אליו בחזקת היד:

ונראה לפרש הכתוב וקודם נעמוד על כוונת תיבת אך את שבתותי ונעלה דרך שם להשכיל אומרו ואתה ותוספת לאמר, ויתבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז''ל (שבת קכ''ט.) שמחללים את השבת לצורכי חולה שיש בו סכנה ולכל פקוח נפש וכדומה, והוא מה שרמז באומרו אך את שבתותי פירוש יש מציאות שאין לך לשמור שבת, ודקדק באומרו את שבתותי לכלול כל הנקרא שבת בין שבת בראשית בין יום הכיפורים בין שאר מועדות למלאכות האסורות בהם, גם לרבות אפילו שבת אחר שבת אם עדיין הוא מסוכן לא יאמר אדם כבר חללתי עליו שבת אחת אלא הרי הוא בהיתר עד שיצא מהסכנה.

אך את שבתותי תשמרו, מ"ש שבתותי בלשון רבים מצאו סמך על השבותים, ועז"א תשמרו שבא על הסייגים והמשמרת והוא רק אסמכתא כמ"ש בפ' בא (סי' ס' וסי' ס"א) ובפ' משפטים (סי' ר"כ):

וביו"ם השביע"י שב"ת וינפ"ש קח ס"ת הללו ויהיו שת"ים לנפש יתרה:

אך את שבתותי תשמרו. למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, ת״ל אך את שבתותי תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות, ר׳ יוסי הגלילי אומר אך את שבתותי תשמרו, אך חלק, יש שבתות שאתה שובת, ויש שבתות שאי אתה שובת, כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים, או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, למדנו לפקוח נפש שדוחה את השבת.

לדעת האומות וכו׳ אע״ג דבפ״ק דשבת דרשו בה מכאן לנותן מתנה לחבירו שצריך להודיעו לא הביאו רש״י לפי שאינו קרוב לפשט דא״כ הול״ל להודיע ותו דמסיק שאין זה אלא מתן שכרה דלא עביד לגלויי ע״ש ואין זה משמעות הכתוב:

כי אות היא ביני וביניכם. ואות היא שאתם עמי ונחלתי שצויתי עליכם לשבותו את יום שבתותי כמו שכתוב בסוף כי ששת ימים עשה ה':

כי אות היא ביני ובניכם ולא ביני ובין האומות כשתשבתו בו כמוני ידעו כל העולם כי אתם עמי.

רש"י ד"ה אך את שבתתי תשמרו, אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה וכו'. אכן זריזים היו, שכן הספיקו להכין את המשכן בין י"א בתשרי לראש חודש ניסן, כלומר פחות מששה חודשים: בי"א בתשרי הקהיל משה את העם וציוום על מלאכת המשכן, על שמירת השבת ועל שאר העניינים המוזכרים להלן בפרשות ויקהל ופקודי (רש"י לה, א). בי"ב בתשרי הביאו בני ישראל את נדבות לבם לתרומת המשכן - הכל ביום אחד (רמב"ן לו, ג), וביום זה החל משה למנות את בני ישראל (רש"י ל, טז). ובא' בניסן נשלמה מלאכת המשכן (רש"י לג, יא). (פ' כי תשא תשנ"ג) וראה הערת הרב חיים דוב שעוועל על אתר שכתב: ברש"י שברמב"ן "ועשוהו באחד בניסן". וגירסה זו נכונה על־פי המדרשים (עיין במדבר רבה יג, ב) שהמשכן נגמר בכ"ה בכסלו והמתין הקב"ה לחנכו עד חודש ניסן שבו נולדו האבות. לפי זה נוסחת רש"י שברמב"ן "ועשוהו באחד בניסן" כוונתה להקמת המשכן, מה שאין כן לנוסחת רש"י שלפנינו שעשאוהו "עד" אחד בניסן, מבואר שהיו עסוקין בו כל הימים מתשרי עד אחד בניסן (יש לציין שלפי דברי חז"ל שהמשכן נגמר בכ"ה בכסלו, היו ישראל זריזים הרבה יותר, שכן סיימו את המלאכה לאחר כחודשיים וחצי בלבד). (הערת ר' גרשון באס שי')

כי אות הוא ביני וביניכם. אוֹת גְּדֻלָּה הִיא בֵינֵינוּ, שֶׁבָּחַרְתִּי בָכֶם בְּהַנְחִילִי לָכֶם אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לִמְנוּחָה:

מקדשכם. בקדשכם השבת שקדשתי ולא עשיתי ביום השבת מלאכה:

אלא לפי שכל פסוקים ראשונים עד ושמרו. הכל מדבר בשבת בראשית, וקאי על מה שנאמר אך את שבתותי תשמרו, ואח"כ פירש מה הם ב' שבתות אלו, ואמר תחילה על שבת בראשית כי אות היא ביני וביניכם הקדים האות למאמר ביני וביניכם כי שבת בראשית קדם אל הציווי לבני ישראל, ואמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כי הוא בא לזכר חידוש העולם והוא מופת על מחדשו וזהו לדעת כי אני ה' ועליו אמר ושמרתם את השבת על שבת בראשית עד סוף הענין, ואח"כ מן ושמרו בני ישראל את השבת התחיל בשבת שלעתיד יום שכולו שבת הנסתר ועין לא ראתה וגו' ע"כ נאמר הציווי ג"כ בלשון נסתר ואמר לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, הזכיר בו לשון עשייה כי על שכר העה"ב נאמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. כך אמר כאן ושמרו בני ישראל את השבת. כדי שבשמירה זו יגרמו לעשות את השבת שיפעול ויעשה להם הקב"ה השכר של יום שכולו שבת לדורותם ברית עולם. והוא הברית אל הע"הב, והקדים כאן ביני ובין בני ישראל ואח"כ הזכיר אות היא לעולם, כי הציווי קדם אל הדבר אשר עליו מורה האות, ומכל אלו הדקדוקים למד רבי נתן להניח ב' גבולים אלו מיום שברא הקב"ה עולמו כו'.

מקדשכם. פי' בו, אות היא על הקדושה, אחר שנתן לעמו ישראל יום מנוחה, יום שהוא ית' נח בו, ומהרי"ע ומהרי"א מאנו בזה, ופי' שבזכות קיום מצוה זו נתקדש בשבת הבא אחר המות; ואין זה דרך הפשט, גם התורה אמרה אות היא ביני וביניכם, הרי שהשבת אות היא לבני ישראל וגם אליו ית' כביכול, כמו הקשת שהוא לאות בינו ית' ובין כל הארץ, שהוא ית' יזכור הברית מצדו כביכול, והיא לאות ולבטחון ליושבי תבל להשמר משטף מי המבול; ונראה לי כי שם קדושה ענינה ההתעלות וההתרוממות על דבר פחות המדרגה, לכן אחר צווי על העריות ומאכלות אסורות אמר (ויקרא כ׳:כ״ו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וצונו הוא ית' קדושים תהיו כי קדוש אני, כיון שהוא ית' נהג עם האומה הישראלית בהנהגה נפלאה נגד חקי הטבע ביציאת מצרים על הים ובמן וכדומה הרבה, לכן האומה מחוייבת להתקדש במחשבתה ובמעשיה נגד טבע לבבה ולשמור חוקי ה' (עי' רנ"ו שם), ועל זה אמר שם והתקדשתם והייתם קדושים, ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם כי אני ה' מקדשכם, וכבר ביאר המשורר האלהי, אלהים בקדש דרכך אתה האל עושה פלא גאלת בזרוע עמך וגו' ראוך מים יחילו, הנה ביאר שההנהגה הנסית ממנו ית' עם האומה הישראלית נקראת דרך הקדש, וכן המתרחק מתאוות הזנות ומאכלות אסורות נקרא קדוש, ר"ל מופרש ומובדל, וכן המתרחק מתאוות הממון של איסור שמונע א"ע ביום השבת מעסקי העולם נקרא קדוש, ועז"א ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, שמתרחק בה מתאוות הממון נגד טבע ויצר הלב, ויום השבת נתן לאומה הישראלית לשום דעתה על הנהגתו ית' עמה בדרך הקדש בהנהגה הנפלאה נגד חוקי הטבע, והמתרחק ממלאכה ועסק ביום השבת ועושה בזה נגד טבע לבבו המתאוה אל רבוי ותוספת הקנינים הזמניים, נותן בזה אות על אמונתו שהנהגתו למעלה מחוקי טבע היצירה; הנה באופן זה שמירתנו את יום השבת על כוונה זו היא גם כן לאות אליו ית' להחזיק עמנו תמיד הנהגתו זאת, ואף שמדרך מהלך הטבע מיעוט העסק ימעט הרווחת הממון, הוא ית' ישלח שפעת ברכתו בדרך קדשו להשלים בימי המעשה מניעת ההרוחה. - ודי בזה למאמין. -:

אך את שבתתי. תניא, ר׳ אבהו בשם ר' יוחנן אומר, מניין לספק פקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, אך – מעוט ^ידובבבלי יומא פ"ה ב' אמרו דמפסוק זה אפשר ללמוד רק על ודאי פקו"נ ולא על ספק, וצ"ע שלא העירו שבירושלמי ילפינן מפורש על ספק ואולי משמעות דורשין איכא בינייהו. .
(ירושלמי יומא פ"ח ה"ה)

עוד נתכוון לרמוז ענין אחד שהעלו רבותינו ז''ל (יומא פ''ד:) (האחרונים) והוא שאם אמדוהו לחולה שיש בו סכנה שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת שבת ח' ימים אין אומרים שלא לחלל אלא שבת אחד אלא יעשה מיד אף על פי שמחללין ב' שבתות ע''כ, והוא אומרו אך את שבתותי:

אך את שבתותי, ריה"ג למד ממלת אך שפקוח נפש דוחה את השבת, והוא ע"פ הכלל המבואר אצלי בהבדל בין מלת רק ובין מלת אך. שמלת רק ממעט במשפט הקודם ומלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל אך את שבתותי תשמרו לא זולת, ר"ל שבתותי הרבים, ואם יקרה פקוח נפש ותשמור שבת זה מחללו בעבורו לא תשמור שבתותי הכוללים כי ימות ולא ישמור עוד את השבתות, והוא קרוב למ"ש חלל עליו שבת אתת כדי שישמור שבתות הרבה, רק שריה"ג הוא המדייק תמיד מלת אך לעשותו מעוט במשפט הזה עצמו, שרוב מ"ש אך חלק ריה"ג קאמר לה, ורש"י ז"ל פירש שבא ללמד שמלאכת המשכן לא ידחה שבת והשיג עליו הרמב"ן שמלת או ממעט במשפט הזה עצמו ובא למעט בשמירת השבת לא לרבות, ושמחתי כי מצאתי עזר לי בכלל הזה מאחד קדוש, והרי"א שפך עליו סוללה ואמר שע"פ הפשט מלת אך מוציא במשפט הקודם, וכבר הראיתי באה"ש (כלל תקצ"א) איך חז"ל שמרו כלל זה במקומות הרבה, וזהו ההבדל בין מלת רק ובין מלת אך, ודרושי חז"ל הם הפשט הבנוי על מכוני הלשון, וכבר רמז מעיט זה לענין פקוח נפש במכילתא בא (סי' ס"א), וכל מאמר זה מובא ביומא (דף פו):

כי אות היא ביני וביניכם. ולא ביני ובין עובדי כוכבים, אות היא שישראל עבדים להקב״ה.

שם. ...כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. ע"כ. בדרך כלל "אך ממעט" פירושו, שהמלה "אך" העומדת בראש הפסוק מצמצמת את היקף המצוה או הענין שבפסוק. לאמור - לא חל האיסור־הציווי בכל היקפו, אלא חל באופן חלקי. ולפי זה שיעור הכתוב כאן הוא: לא את כל שבתותי תשמרו, אלא יש פעמים ששבת נדחית. אם כן צריך היה לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת, אבל רש"י מלמדנו להיפך. כך שואל רמב"ן על דברי רש"י. וראה "צדה לדרך" שכתב: נראה לי שדברים הללו לא יצאו מפה קדוש רש"י, וזה מכמה טעמים... אחר זמן רב שכתבתי את זה, כתב לי הרב ר' מיכל כ"ץ מק"ק טריעסטי, איך שהוא ראה ברש"י של קלף ישן נושן, שלא היה כתוב שם כלל לשון זה ושמחתי כמוצא שלל רב, כי נחני אלהים בדרך אמת. ע"כ. (פ' כי תשא תשנ"ב)

לדעת. הָאֻמּוֹת בָּהּ כי אני ה' מקדשכם:

את שבתתי תשמרו. וכתיב (פ׳ ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת, הא כיצד, ושמרו את השבת – שמירה אחת לכל שבת ושבת, את שבתתי תשמרו – שמירה אחת לשבתות הרבה, מכאן אמרו, השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ^טור"ל אם שכח שהיום שבת חייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע"פ שלא נודע לו בנתיים והו"ל הכל בהעלם אחד, אפ"ה אמרינן דימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, משום דא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא דלא רמי אנפשיה למדכר, ולכן כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפני עצמו, ומסמיך ענין זה על לשונות הפסוקים שמביא בזה, ודריש את שבתתי תשמרו שמירה אחת לשבתות הרבה, ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כהאי גונא כתיב דכולא חדא שגגה היא, ויש בגמרא עוד אוקימתא בלשונות הכתובים האלה, והעתקנו את זו מפני שהיא פשוטה ביותר. .
(שבת ס"ט ב')

עוד ירמוז באומרו את שבתותי לתת טעם למיעוט למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה אין זה קרוי חילול אדרבה זה קרוי שמירת שבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, ושיעור הכתוב כפי זה הוא על זה הדרך שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מיעוט שמירה בהם ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה שבזה אתה מחלל שבת אחד לשמור שבתות הרבה, ואין אומרים בזה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, כי דוקא בעובר עבירה ומחלל שבת בידו כאותה שאמרו (שבת ד'.) הדביק פת בתנור שחלל שבת וחייב מיתה על זה אין אומרים לו חטא כו' אבל חולה אמרה תורה חלל אפילו דוד מלך ישראל אם יזדמן הדבר לידו יחלל והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצות האל ח''ו.

כי אות הוא ביני וביניכם וכו', בשבת (דף יב ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, ר"ל כי תענוגי העוה"ב א"א שישיג האדם בחיים, כי בעוד הנפש קשורה בחומר א"א שהצייר לעצמה תענוג הנפש והבלתי נקשר בחומר, וע"כ החריש בתורה מיעודי עוה"ב כי הוא נמנע ההשגה בחיי הגוף, אולם שבת הוא אחד מששים בעוה"ב, לכן נתן להם מצות שבת שמן עונג שבת ישיגו טעם מעניני עוה"ב, וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא שכר עוה"ב שנקרא שבת הגדול ויום שכולו שבת שהיא מתנה טובה והיא בבית גנזיו שא"א שירגיש אותו האדם בחייו, ואני מבקש לתנו לישראל שהם יירשו השבת הגנוז הזה לעוה"ב, ואני רוצה להודיעם מעט ממנו בעוה"ז, שזה ע"י מצות שבת שע"י נרגיש תענוגי העוה"ב, וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם מה שיקדש אתכם בעוה"ב להיות מן הקדושים הנצחיים העומדים לפניו תדעו ותשיגו בעוה"ז ע"י מצות שבת, ומזה ממעט חש"ו ממ"ש לדעת והם אין בהם דעה, ואמר ביני ובין בני ישראל. ולא עובדי אלילים שאין להם חלק בשבת הגדול, ואמר שינהג הדבר לדורות, כי ישראל מוכנים להיות להם חלק ליום שכולו שבת ומנוחה בכל דור ודור, ועל זה אמר את שבתותי תשמרו בלשון רבים, שמרמז גם על השבת הנצחי:

לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. במי שיש בו דעת, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת.

רש"י ד"ה כי אות הוא ביני וביניכם, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם וכו'. קצת קשה, למה אין רש"י רוצה לראות "אות" בינו ית' ובין ישראל, כשם שיש ברית בינו ית' ובין ישראל, וכאילו משתדל לנסח את הדבר כאן מעין יחס חד כיווני (אף כי המלה "בינינו" מחלישה רושם זה). (פ' כי תשא תשנ"ב)

תשמרו. לרבות דברים שהן משום שבות ^טזהשבות נקרא דבר כזה שאינו אסור מצד עצמו רק מחמת שענינו דומה למלאכה גמורה וחיישינן שע"י מלאכה זו המותרת יתרגל לעשות מלאכה גמורה הדומה לה בענינה, וזה מרומז בלשון תשמרו, שענין השמירה מורה על גדר וסייג כמ"ש ביבמות כ"א ב' על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, וכבר נתבאר מענין איסור השבותים בשבת לפנינו לעיל בפ' משפעים בפסוק אשר אמרתי אלכם תשמרו (כ"ג י"ג) עיי"ש וצרף לכאן. .
(מכילתא)

וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם פירוש ואם כן אם אין שומר אין שבת.

מקדשכם. לעתיד לבא ליום שכולו שבת.

כי אות היא. מלמד ששבת נקרא אות ^יזנ"מ בזה לענין פטור תפילין בשבת דכתיב בתפילין והיה לך לאות על ידך ודרשינן ימים שצריכין אות, יצאה שבת שהיא עצמה אות, וכן יו"ט נקרא אות, משום דגם יו"ט נקרא שבת וכדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו ממחרת יו"ט כמבואר במנחות ס"ה ב', וכמ"ש בשבועות ט"ו ב' שאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט מדכתיב את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, וכן דרשו במכילתא פ' בשלח ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, אין לי אלא שבת יו"ט מניין ת"ל שבת, דכולל גם יו"ט. וטעם הדבר פשוט משום דכיון דשם שבת מציין יום השביתה וההפסק מעבודה ממילא גם יו"ט בכלל, והנה בכלל ענין פטור תפילין בשבת ויו"ט, וכן בחוה"מ בארנו במקומו בפ' בא בפסוק והיה לך לאות על ידך, יעו"ש. .
(מנחות ל"ו ב׳ ברש"י)

ואומרו לדעת כאן נתחכם ה' להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת שזה נדחה מפני זה ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אומרו לדעת פירוש בזה אתה יודע כי אני ה' מקדשכם יתגדל ויתקדש שמו יתברך:

לדעת. לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת, לאפוקי חרש שוטה וקטן ^יחר"ל שאין הפקחים והגדולים חייבים על מלאכת אלו בשבת, ואמנם זה הוא רק אם אין עושין המלאכה על דעת הגדולים וכמש"כ בפ' יתרו יעו"ש. .
(מכילתא)

ורש"י ז''ל פירש אך למעט מלאכת המשכן שלא תהיה בשבת, ודבריו אמת אלא שמשמעות המיעוט הוא בשבת לא חוץ ממנו, גם מנין יעלה על הדעת שיעשו מלאכת המשכן בשבת שהוצרך למעט, ואין כוונתינו בפירוש זה להקשות ולהשיג על הפירושים ובפרט דברי רש''י המקודשים ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

לדעת כי אני ה׳. תניא, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, אמר הקב"ה למשה, מתנה טיבה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, מכאן אמרו הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויי ^יטמדייק יתור הלשון לדעת, ופשוט דדוקא במתנה שנותן לו באהבה, אבל בנותן צדקה שהמקבל מתבייש מצוה ליתן בהסתר פנים. ובטעם הידיעה פירש"י דהוא דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה וגם מתוך כך יהא אוהבו, ולכן במילתא דעבידא לאגלויי א"צ להודיעו, וע"ע לקמן בס"פ זו בפסוק ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. ובגמרא כאן מסיים עוד בזה מכאן א"ר שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, וכ"ה בביצה ט"ז א', וצ"ע כי במ"ר ס"פ חקת איתא מאמר זה בשם משל הדיוט, והמפרשים לא העירו בשנוי לשונות אלו והוא נוגע לדינא כי אם משל הדיוט הוא בודאי אין אנו נזקקין לנהוג כן, משא"כ אם הוא מאמר חז"ל, וצ"ע. .
(שבת י׳ ב')

ולדרכנו נשכיל לדעת כוונת ה' באומרו ואתה דבר וגו' שהכוונה היא לצד שרמז ה' מיעוט אחד בשמירת שבת ומיעוט זה לא נודע מעשהו מה יגיד ואל משה אמר בעל פה תבונתו ולא בכתב מפרש כי תורתינו שתתעלה דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ול''א נתיבות וכל נתיב בכמה שבילין, וצא ולמד מאמרם ז''ל (במד''ר פי''ט) בפסוק שלשת אלפים וגו' והכל במקרא מועט, אלא שיש לך לדעת שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם והם דברים שיש בהם הלכות ויש שאין בהם חובת כל אדם.

מקדשכם. מהו מקדשכם – לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה ^כרומז למ"ש באגדות דלעתיד לבא יהיה יום שכולו שבת, ועל זה אמר כי כשישמרו ישראל את השבת בעוה"ז יכינו עצמם להתקדש בקדושת היום שכולו שבת. .
(מכילתא)

ואל יקחך לבך לדבר לפני האלהים למה יעשה כה לעבדיו להעלים מהם תעלומות חכמה ולא הודיע כל דבר בכתב מפרש, הנה תשובתך לנוכח עיניך כי הם דברים שלא יכילם ספר, וצא ולמד מאמר קדמונינו (אבדר''נ פכ''ה) שהיו אומרים אם יהיו הרקיעים גוילים כו' אינו מספיק לכתוב מה שלמד מרבו ולא חסר ממנו טפה מהים וכן תלמידו אמר עליו, והכל רמוז יושר במקרא גדול אדונינו ורב תבונות אשר כתב מקרא מועט ובו השמיע מה שאין כח בנבראים לכתוב מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד סוף כל הדורות והכל נמסר למשה בסיני, ולזה לצד שאמר בכתב מיעוט בשמירת שבת ובעל פה נאמר למשה כוונת המיעוט והיא תורה שבעל פה לזה צוה ה' למשה לומר לישראל כוונת הדברים אשר הודיעו להשמיעם לכל עם ישראל כי דבר זה הוא חובה להשמיע לכל, והוא אומרו ואתה פירוש מלבד המכתב תוסיף אתה לדבר להם בעל פה כוונת המאמר הסתום שהוא מה שממעיט בשמירת השבתות:

וזה הוא אומרו דבר אל בני ישראל לאמר פירוש דבר להם כוונת המאמר מה שפירשתי לך בו כי המאמר עצמו כבר אמר לאמר ולא בא אלא על אמירת הפירוש הנאמר לו בעל פה כנזכר כי הוא זה מהדברים שהם חובת אדם לשמוע, ועל פי דרך זה יש לנו להתהלך באורחות חיים בכל התורה אשר יאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר אל בני ישראל אחת לדברים שבכתב ואחת לדברים שבעל פה הצריכין להלכות אשר יעשה אותם האדם והגם שפירשנו באופן אחר אלו ואלו דברי אלהים חיים:

עוד נראה לפרש אומרו ואתה וגו' על דרך מה שאמרו במסכת שבת (י':) בפסוק לדעת כי אני ה' וגו' שאמר הקב''ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' מכאן שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והטעם כדי להחזיק לו טובה וחינות והקשו מקירון פני משה ואמרו כי של משה עבידא לאגלויי כו' ע''כ, והוא אומרו ואתה דבר פירוש לא תקח שיעור מעצמך כשיתגלה לך מתנת קרנות הוד ולא הודעתיך תאמר כן הדברים במתנת שבת שאני נותן לישראל ולא תגלה לא כן הוא אלא דבר וגו' ולא תקח המשפט ממך, והטעם הוא שאתה עתיד לדעת אבל ישראל לא עבידא לאגלויי שידעו שיש להם, ואומרו אות היא פירוש ואל תאמר והלא גם שבת עבידא לאגלויי וידעו מעצמן שיש להם בו מנוחה ועונג גם התכוננות לגוף לבל יחלה מיגיעות הטרדה וכמה פרטי הטובות, לזה אמר כי אות היא פירוש כל המנוחה והעונג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו' פירוש סימן לטובה הגנוזה והיא בחינת עולם שכולו שבת והוא מושלל ההשגה זולת על ידי מצות שבת והיא נשמה יתירה הבאה ממנו והבן כי הוא סוד עתיק, ואם כן לא עבידא לאגלויי לזה דבר וגו' לדעת וגו' כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדושת שבת להשיג האושר המופלג והמופלא:

ולשנים. למנות בהם שנים שנה אחר שנה. כי לולא כן לא היינו יכולין למנות שנים. ד"א והיו לאותות. אלו שבתות. שנא' כי אות הוא ביני וביניכם (שמות לא יג).

לחות אבן, שרוב העונשים סקילת אבנים:

מות יומת. אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה:

ושמרתם. אולי יומת זה. כמו וגם בעליו יומת. והעד כל העושה בו מלאכה. בסתר או לפני עד אחד אכריתנו:

ושמרתם את השבת. ועוד מפני טעם אחר ראוי שלא תדחה השבת בשביל מלאכת המשכן:

את השבת ד'. ג' בהאי עניינא וחד בעזרא לחלל את השבת. והיינו כדאיתא בפ''ק דסנהדרין ראוי היה שתנתן תורה ע''י עזרא אלא שקדמו משה דילפינן את השבת דהתם מהכא:

ושמרתם את השבת. צריך לדעת למה חזר לצוות על שמירת שבת ולתת טעם חדש כי קודש, ונראה כי לפי שקדם להתיר חילול שבת לחולה כמו שפירשנו בפסוק שלפני זה וחש שיטעה הטועה כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול ויש לחללו אפילו לפרטי הרפואה שאין בהם פיקוח נפש תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קודש הוא פירוש בקדושתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פיקוח נפש.

ושמרתם את השבת. תוספת אזהרה על שבת בראשית שהוא השבת המיוסד:

כי קדש הוא. הוא כתיב בוא"ו מן י"א הכתובים היא ביו"ד בתורה וסימנם נמסר במסרה גדולה פרשת וישב וכן במסרה פרשת תצוה כל קדש הוא במסרה אחרת כי קדש היא לכם:

מות יומת אם יש עדים והתראה. משמע דבמיתת ב"ד קמיירי ולאו מיומת דמשמע ע"י אחרים הוא דקא מפיק לה דהא אשכחן יומת במיתה בידי שמים גבי כל הזר הקרב יומת אלא מדכתיב בתריה כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הוא דקא מפיק לה דמדהאי בידי שמים מכלל דיומת דרישי' דקרא בידי אדם קמיירי ואין זה אלא בעדים והתראה:

ושמרתם את השבת אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת ושמירה קודם השבת שמירה קודם השבת מבעוד יום ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש, וכן דרשו רז"ל לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מגיד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכן עמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא ישקע זה עולה זה, וכן דרשו רז"ל מערב עד ערב תשבתו שבתכם אין לי אלא יום הכפורים, וזהו מערב עד ערב, ימים טובים מנין ת"ל תשבתו, אין לי אלא יו"ט, שבת בראשית מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף עליה בין מלפניה בין מלאחריה.

מחלליה מות יומת. היה ראוי לומר מחללה למ"ד קמוצה ומפיק ה"א לשון יחיד וכדסיים מות יומת ליחיד, וכבסיפא כל העושה, ואמר מחלליה ביו"ד הרבים, כי אף שהמחלל הוא יחיד מ"מ חלולו הוא בשתים, חד בגופו וחד בנפשו, בעשיית מלאכה עובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה בפועל ידיו, ומבטל עשה דיום השביעי שבת לה"א בנפשו, כי עיקר המכוון בעשה זו, לייחד דעת נפשו ומחשבתו לענינים אלקיים, (כמבואר יתרו כ' י') כי בשביתת הגוף ממלאכה לבד עדיין לא קיים עשה דשבת לה"א, אם לא נמנע רק מלעבור אלאו דלא תעשה כ"מ, ואינו מייחד נפשו לענינים אלהיים, נמצא בשעה שעושה מלאכה מחללו בכפלים, עובר על ל"ת בגופו, ומבטל העשה בנפשו, לכן אמר מחלליה בלשון רבים, יחיד הוא ומחללו בכפליים בשני חלקי עצמותו. כמו שהשבת היחידי קראו הכתוב שבתותי בלשון רבים, לפי שיש בו שתי שביתות, שביתת הגוף ממלאכה, ושביתת הנפש בישוב דעת ענינים אלהיים, ככה המחללו נקרא בלשון רבים מחלליה, כי חלולו בגופו ובנפשו:

כי קדש הוא. תניא, העושה מעשה בשבת – המעשה מותרת, מאי טעמא, דכתיב כי קודש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש ^כאוניחא בזה מה שקשה לכאורה בסוגיא דריש תמורה דפריך הגמרא על רבא שם דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ופריך מכמה וכמה מקומות בגמרא שמצינו ההפך, ולמה לא פריך ממשנה דחולין י"ד א' השוחט בשבת וביוהכ"פ שחיטתו כשרה וכן מהמעשר בשבת וכדומה מעניני שבת. אך לפי הדרשה שבכאן דבשבת מיעטה התורה בפירוש היא קודש ואין מעשיה קודש, א"כ בפירוש התירה התורה מה שנעשה בשבת באיסור, וא"כ אין זה בכלל אי עביד לא מהני. .
(כתובות ל"ד א׳)

אם יש עדים והתראה. מדונכרתה דבתריה בידי שמים אם כן יומת הוא בידי אדם ואין מיתה בידי אדם אלא בעדים והתראה (ועיין בנח"י) טעם למה במיתה בידי אדם כתיב מות יומת:

ושמרתם את השבת. ר"ל שלא תעשה בו מלאכה:

ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, ממ"ש מלח לכם דייק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוחה שבת, ר"ל שהשבת מתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל (סי' ג), ומפרש מ"ש כי קדש הוא שכ"מ שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבשר והיצר, כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות, שהיצר מחמדתן והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו וזה ענין הקדושה, לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה שהוא דבר שהגוף חפץ ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו ונהפוך הוא שטבע גופו חפן במנוחה ועונג, וא"כ קדושה ז' אינה באה מצדו רק מצד השבת שהשבת בעצמה יש בה קדושה וע"י שהוא שומר אח השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ישנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו, וז"ש שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו', ועז"א כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת:

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. א״ר שמעון בן מנסיא השבת מסורה לכם, ואין אתם מסורים לשבת.

מחלליה מות יומת וגו׳.
מכילתא שם: מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת״ל ויום השביעי שבת וגו׳ אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, ת״ל מחלליה מות יומת כו׳ ומה תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה דברי רבי אחא ברבי יאשיה.
גבי יוה״כ מבואר ביומא דפ״א דצריך כל הני קראי על הלילה בפ״ע ועל היום בפ״ע, וע״ש בת״י גבי שבת. ובאמת במכילתא גם בשבת יש קרא, וגבי פורים מבואר במגילה ד״ז דאכלו בלילה לא יצא וכו׳, ובירושלמי פ״ב דתענית נקט שם הגדר כלילי שבת ויומו, ור״ל דהקבלה הוא שגם הלילה יהא בכלל התענית ע״ש וכ״מ בזה נדרים דע״ו, ונדה דף ל״ו.

מחלליה הנוהג בה חול וכו׳ כלו׳ שעושה בו מלאכה בפרהסיא שבזה נמצא שעושהו חול בעיני האנשים שאם הוא עושה בינו לבינו הוא רשע בעונו ימות בודאי אבל אין כאן חילול לשבת ונמצא דמאחר שבהכרח לשון מחלליה לא שייך אלא בפרהסיא אם כן מסתמא הרי יש עדים והתראה וממילא צריך לפרש מות יומת בידי אדם ונמצא שזה הכרח למה שפירש״י לעיל ולכך הפך סדר הכתוב:

ושמרתם את השבת חזר בו עוד בשביל מחלליה. מחלליה בגלוי מות יומת. כי כל העשה בו מלאכה בסתר ונכרתה בידי שמים, שהרי אין הדבר נודע לבית דין שיוכל לעשות בו דין. כל העשה בו מלאכה וגו׳‎ עונש שמענו אזהרה מנין ת״‎ל ויום השביעי וגו', אין לי אלא עונש על מלאכת יום, עונש על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת, עונש על מלאכת הלילה שמענו אזהרה ליום מנין ת״‎ל ויום השביעי שבת, מה ת״‎ל שבת אלא להביא הלילה בכלל אזהרה.

ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחלליה וגו'. כלומר כי הן אמת שאינו צריך לדידכם, אבל על כל פנים קודש היא לכם שאף הלכם שבו קודש הוא מלמעלה בכח קדושת ה' כדרך המלך בעת שמחתו שרצונו שיהיו הכל שמחים ומתענגים בו ומכל שכן בני היכלא דמלכא ומכל שכן בן המלך. ומחלליה מות יומת כי ח"ו מערבב השמחה שלמעלה ומכניס חושך במקום האור כנזכר למעלה, ועצבון במקום השמחה האמיתי. כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא וגו', כי יום שבת יום מנוחה הוא והעושה בה מלאכה הרי מערבב המנוחה והשמחה של מעלה, ובודאי כבר נכרתה הנפש ההוא וגו' ממקור שורשה כיון שאינה מרגשת בשמחה ומנוחת המלך לעשות אותו יום מנוחה ושמחה רק להתיגע במלאכה, הרי כבר נכרתה הנפש ההיא משורשה. וכמו שמסיים שם בזוה"ק (יתרו פ"ח:) דלא מזרעא קדישא דישראל הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ועל כן ונכרתה גם למטה ותצא נפשו מגופו כי אין לה חיות מלמעלה

"מחלליה מות יומת". לכאורה היה צריך לומר "יומתו" בלשון רבים. וראה שלוש תשובות ב"אור החיים" הק' על אתר. וב"דעת מקרא" ביאר: כל אחד ואחד שמחלל את קדושת השבת עונשו מיתה בידי אדם. (פ' כי תשא תשנ"ה)

ונכרתה. בְּלֹא הַתְרָאָה (מכילתא):

כי קדש היא לכם. במצות עשה:

כי קודש היא. בלשון נקבה וכן העושה בה מלאכה לדעת המכילתא פ׳ יתרו הוא משום שבא על ליל שבת ביחוד שקדושתה קלה משל יום. וכמש״א כבוד יום עדיף מכבוד לילה. ומכ״מ קודש היא וחייבים עליה מיתה. ולתלמוד דילן אינו כן והדברים עתיקים. אלא נקרא זה היום בל״נ על שם השביתה שהיא בל״נ:

מחלליה. הלמ"ד בשוא בקצת ספרים כמנהגנו:

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה. באר הכתוב מחלליה מות יומת בסקילה אם יש עדים והתראה, ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה הנפש ההיא.

כי כל וגו'. מלת כי צריך ביאור, כי לא יתכן לתת טעם על חיוב מיתת ב"ד לפי שחייב כרת בידי שמים, ונ"ל כי שם כרת ענינו פירוד החבור, אמר ספר כריתות על פירוד הדבקות שהיה בין איש לאשתו, ואמר נכרתו מי הירדן על פירוד חלקי המים זה מזה, ככה האיש הפרטי הפורש את עצמו מכלל האומה הישראלית ויבדל ממנה באמונתו ודתו הוא נכרת ונפרד ונבדל מהם, וזהו לשון ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ר"ל שנפרד ונבדל האיש הזה מקהל עדתו, חוץ מכריתות הנפש בעולם הרוחני (אויסגעשיעדען), וטעם המקרא לפי"ז לתת סבה וטעם על התחייבו עונש מיתת ב"ד, לפי שבחללו לעיני כל את יום ש"ק, בזה הבדיל עצמו מכלל ישראל שומרי שבת, לכן ראוי לבער האיש הבליעל מקרב מחנה ישראל, למען לא תספה צרעת המרתו זאת גם לאחרים מקהל עדתו; ויראה שממקרא זה יצא לרבותינו לומר המחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, כי לפי המבואר הדבר מפורש בלישנא דקרא, שהמחלל את השבת הוא נכרת ונבדל מעדת ישראל. ערש"י בפסוק הנפש ההיא (לעיל י"ב ט"ו):

כי קדש הוא לכם. תניא, ר׳ יונתן בן יוסף אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידה ^כבר"ל ואין חייכם מסורין לה. ויתכן דמדייק ודריש הלשון לכם, דבעלמא מצינו שקדושת שבת מתיחסת לה' כמו שבת לה', וכן את שבתתי תשמרו. .
(יומא פ"ה ב׳)

כי קדש היא לכם. ביארו רז"ל מזה המקום שהמלאכה הנעשת בשבת אינה אסורה אף על פי שכבר נעשת באיסור אמרו היא קדש ואין מעשיה קדש והוא מבואר שהתור לא אסרה לנו הנעשה בשבת אבל אסרה לנו עשית המלאכה:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז''ל (מנחות ס''ד.) אמדוהו לב' גרוגרות וכו' והיו ב' עוקצים א' יש בו ב' גרוגרות ואחד יש בו ג' לא יכרתו אלא עוקץ שיש כו ב' ולא שיש בו ג' ע''כ, והנה בבחינת המעשה אשר יעשה האדם אחד הוא בין אם יכרות בעל ב' או בעל ג' אבל בערך מעשה הנעשה בשבת ישתנה היות כריתת ב' לכריתת ג', והוא אומרו ושמרתם את השבת פירוש שלא יהיה נעשה בה דבר מלאכה שאין צורך בו לאותו חולה כי קודש היא תלה הדבר בשבת ואם כן כשיכרתו עוקץ שיש בו ג' ואינו צריך אלא לב' נמצאת שבת מחוללת בערך הג' וזה היא חילול קדושתה כי גם בערך חולה זה שיש בו סכנה עומדת שבת בקדושתה:

מחלליה מות יומת, ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת בא אחד עונש על חלול היום ואחד על חלול הלילה, שלכן אמר לשון נקבה שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה שאז שברה מלאכת הימים] לא על שם יום שהוא לשון זכר, ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור ובא אחד על יום ואחד על לילה, ומ"ש בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת בא לדרוש בו ולא בו ובחברו כמ"ש במכילתא שם, וריב"ב דריש מ"ש מחלליה שכ"מ שבא אות הכפל בתשלומו מדריש כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל, ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך לא יחלצנו שלא לצורך, וגם י"ל שדייק מ"ש מחלליה בלשון נקבה ולא אמר מחללו בלשון זכר, מפני שהייתי מפרשו על היום והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד כמו שלמדין לענין טומאה שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד, לכן אמר מחלליה שקאי על השבת, וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל, וע"כ אף שחלל אותו יום אסור לעשות מלאכה אחרת:

כי קדש היא לכם. מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה קדושה אומר פלוני בטל ממלאכתו שהוא משמר את השבת, ומעיד שהקב״ה ברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי, וכה״א [ ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל (ישעיה מג יב)].

מכילתא שם: מחלליה מות יומת למה נאמר וכו׳, ר׳ יהודה בן בתירה אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת שלא יהו ישראל אומרין הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כלה, ת״ל מחלליה מות יומת אפילו כהרף עין.
הארכתי בזה ג״כ דנ״מ כגון אם הביא ב׳ שערות באמצע יום, דגבי שבת חייב על כל רגע ורגע דכל רגע ורגע הוא מציאות בפ״ע, וכמבואר במכילתא פרשת יתרו, ופרשת ויקהל מחלליה מות יומת אפילו כהרף עין, ועי׳ יבמות דף ל״ג, אבל גבי יו״כ לגבי יום י״ל דהוי בגדר נקודה, ואם הביא ב׳ שערות באמצע היום פטור, אך רבינו בפי׳ המשניות כריתות פ״ג לא פירש כן, ולכן צריך כרת ללילא וכרת ליממא כמבואר ביומא דף פ״א, ע״ש בתוספת ישנים בזה משום דכאן הלילה נקודה בפ״ע והיום נקודה בפ״ע.

ואפשר שרמזה התורה במה שכפלה לשונה לומר מחלליה וגו' כי כל העושה בה מלאכה וגו', ולכאורה באחד סגי. ואמנם כי באמת עיקר צווי התורה בעשה ולא תעשה, הוא על שביתת המלאכה לעשות אותו יום מנוחה ותענוג, ולא על הסעודות והאכילה. והוא מפני שעיקר צווי הסעודות הוא עבור העונג להתענג בתענוגים. ואם לאחד האכילה מזיק לו, ומתענג יותר מהתענית, הרי מותר לו להתענות כנזכר. ואיך היה אפשר לצוות בפירוש על הסעודות כיון שאינם עיקרים לעולם, שרבינו יהודה חסיד שהיה מתענה בכל יום, והיה האכילה מזיק לו בשבת, היה מתענה (כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח סעיף ג'). רק שאם אין האכילה מזקת לו חייב דוקא באכילה ולא יאמר שהוא מתענג בלא אכילה כי אין שמחה בלא אכילה ושתיה כאשר הבאנו למעלה. ועל כן לא הזהירה התורה בפירוש רק על שביתת המלאכה והעושה בה מלאכה חייב מיתה שהוא דבר השוה בכל. אבל סתם על ביטול עונג שבת לכל אחד כפי תענוגו, רמזה התורה במה שאמרה מחלליה מות יומת, שהוא מופנה לדרשא כי סתם המחלל שבת להכניס עצבון ודאגה באורה ושמחה מות יומת וכאמור בזוה"ק שיהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ולזה גמר אומר הכתוב,

אבל עדיין קשה לשון הרבים שבסיפא - "עמיה" (ולא - עמה). (פ' כי תשא תשס"ד)

מחלליה. הַנּוֹהֵג בָּהּ חֹל בִּקְדֻשָּׁתָהּ:

מחלליה מות יומת. במצות לא תעשה, ואין ראוי לדחות עשה ולא תעשה שיש בו מיתה כדי לקיים עשה של מלאכת המשכן:

כי קדש הוא לכם. מגיד שהשבת מוסיפה קדושה על ישראל ^כגגם בכאן כנראה דריש הלשון לכם כמש"כ בדרשה הקודמת דבעלמא מתיחסת קדושת שבת לה', ודריש שעם שביתת השבת ניכרת היהדות, שבזה נראה הבדלם משאר האומות. ועיין מש"כ בסמוך בפסוק (ט"ז) לעשות את השבת, ויהיה לפי"ז באור הלשון כי קודש היא מלשון פרישה והבדלה וכמו אשר קדשנו במצותיו שענינו שהפרישנו והבדילנו במצות משאר העמים. .
(מכילתא)

מחלליה מות יומת. כבר התבאר בענין המקושש שזאת המיתה היא סקילה וזה אמנם יהיה כאשר יהיה בעדים ובהתראה:

מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד, יתבאר על פי מה שפירשנו כי יש מחלל באופן הנזכר שהותר לכרות עוקץ של ב' תאנים לחולה וכרת בעל ג', ויש שכרת ללא צורך ושניהם נקראים מחללים אבל אינו חייב מיתה אלא אחד מהם אבל הכורת לרפואת מסוכן שכרת במקום של שנים של שלש והואיל ועיקר המלאכה ברשות נעשית אינו בן מות.

ונכרתה. מדבר אם עשה במזיד ושלא בהתראה, ומ"ש אין הכרתה אלא הפסקה כבר נשנה בפרשת בא (סי' נז וסי' ע) והתבאר בפרשת צו (סי' קלב):

מחלליה מות יומת. מזה בא ללמדנו עונש על לילי שבת, שהרי כתיב כל העושה מלאכה ביום השבת, בלילה מנין, ת״ל מחלליה מות יומת.

כי כל העושה בה מלאכה וגו׳.
מכילתא פ״א: כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא [ולא בו ובחבירו הרי שחל יוהכ״פ להיות ע״ש ועשה מלאכה בין השמשות שומע אני יהא חייב ת״ל כי כל העושה בו מלאכה וגו׳ ולא בו ובחבירו].
באמת יש בזה כמה סתירות אם הזמן הוא מתחלק או הוא עצם אחד … ונ״מ ג״כ למה דפליגי ר״א ורבנן בכריתות דף ט״ז, אי שבתות כגופין דמיין ואי שבתות מצטרפות, ובירושלמי שבת פ״ז, ובמכילתא פ׳ כי תשא דיליף מקרא דהעושה בו, ולא בו ובחבירו.

רש"י ד"ה מחלליה, הנוהג בה חול בקדושתה. ע"כ. משום מה בא דיבור זה שמקומו בראש, אחרי שני ד"ה אחרים. (פ' כי תשא תשל"ז) וראה "משכיל לדוד" על אתר.

כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. גם כן ראוי שלא לדחות השבת, כי ענין חלולה הוא רב העונש, להיות נפש המחלל נכרתת, כי בזה הוא כופר בחדוש העולם, ולו אין חלק במשכן ולא בשוכן בתוכו:

מחלליה. תניא. בעון חלול שבת היה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממים שנאמר (פ׳ בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה ^כדמענין שבועה מלשון אז תנקה מאלתי. וטעם הקריאה הזאת י"ל משום דמשונה לשון זה משאר לשונות המורים לכונה זו באותה פרשה, דבכולהו כתיבי ואם עד אלה וכאן כתיב ואם באלה, יעו"ש. , וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ׳ קדושים) וחללת את שם אלהיך, ובשבת כתיב מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקר ^כהעיין באבות פ"ה מ"ה דחשיב כל הדברים שבגללם באה חיה רעה ולא נקט חלול שבת, וצ"ע שנשמט ע"פ האגדה שלפנינו. ואולי י"ל משום דכנגד אגדה זו מצינו באגדה אחרת (שבת קי"ח ב') במקום שחלול שבת מצויה שם הדליקה מצויה, משמע דרק עונש זה ולא זולתו, ולכן לא פסיקא לה להמשנה ענין האגדה שלפנינו, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין אגדה זו בפ' בחקתי. .
(שבת ל"ג א׳)

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. רוצה לומר אם היה מזיד ולא היו שם עדים והתראה וענין הכרת הוא אבדן הנפש באופן שלא יהיה לה השארות כמו שהתבאר במכילתא:

ולפי פשט הכתוב ירצה מחלליה בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה בין עושה בינו לבין עצמו א' מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה הוא שימות אבל הב' לא יומת אלא ונכרתה וגו' במשפט אל עליון:

ד״א מחלליה. שאם חילל חצי שבת מחמת אונס יכול יחלל שאר היום, תלמוד לומר מחלליה מות יומת.

מחלליה מות יומת, תניא, מניין לחילוק מלאכות בשבת ^כושאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת מיוחד על כל מלאכה ומלאכה ולא אמרינן שחייב רק אחת על חיוב שבת בכלל. , אמר שמואל, אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד, ואע"פ דהאי במזיד כתיב, אם אינו ענין למזיד דכתיב (ר"פ ויקהל) כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג, ומאי מות יומת – בממון ^כזר"ל לאפושי קרבנות דהיינו הוצאה בממון, והתוס' הקשו ל"ל לומר אם אינו ענין למזיד וכו', תיפק ליה דכיון דמרבינן מלשון מות יומת מיתות הרבה, א"כ על כרחיך א"א לומר דקאי על מזיד, דאטו בתרי קטלי קטלית ליה, ותרצו דהו"א דברה תורה כלשון בני אדם, עכ"ל. והנה אתיין במחלוקת אם דברה תורה כלשון בנ"א או לא, אבל לדעתי אפשר לומר ע"פ מ"ד בסנהדרין מ"ה ב' ובכ"מ דמלשון מות יומת מרבינן אם אי אתה יכול להמיתו במיתה שחייב בה צריך להמיתו בכל מיתה שימות בה, וא"כ גם הכא הו"א דבא רבוי זה לכונה זו, ודו"ק. .
(שם ע׳ א׳)

עוד ירצה ע''פ דבריהם ז''ל (שבת ק''ו:) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב הב' ומלאהו השני חייב, והוא אומרו מחלליה פירוש לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו שהרי זולת הראשון לא היה ניצוד ונמצאו ב' חללוה, והוא אומרו מחלליה מות יומת א' מהם לבד הוא שחייב.

כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא. עד שיעשה מלאכה גמורה.

מחלליה מות יומת. וכתיב (פ׳ פינחס) וביום השבת שני כבשים, הא כיצד, אלא מלמד ששניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע ^כחכונת הקושיא, דשני הפסוקים האלה סותרים זה את זה, דכיון דאסור לחלל שבת א"כ איך מותר להקריב קרבנות בשבת, ומפרש דבשעה שאמר הקב"ה מחלליה מות יומת הוציא מן הכלל ענין קרבנות, והיינו שבדבור אחד נאמרו. וכהאי גונא חשיב בירושלמי הרבה ענינים כמו אלה, כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים עם גדילים תעשה לך, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, דלפי הפשט סותרין זה את זה, ולכן נאמרו בדבור אחד, וע"ע מש"כ בר"פ ויקהל מענין זה. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז''ל (ביצה ל''ד.) וזה לשונם אחד מהם מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד מביא את המים מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף הוא חייב וכולן פטורים, והוא אומרו מחלליה אחד מהם הוא שחייב מיתה וכולן פט ורים:

ונכרתה הנפש ההוא. למה נאמר, לפי שלמדנו עונש מזיד בהתראת בית דין שהוא במיתה, בינו לבין עצמו מנין שהוא בכרת, ת״ל ונכרתה הנפש ההוא.

מחלליה מות יומת. מה ת"ל והא כבר נאמר (פ׳ ט"ו) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, אלא שיכול אין לי אלא עונש על מלאכת היום, ומניין עונש על מלאכת הלילה ת"ל מחלליה מות יומת ^כטלא נתבאר טעם הרבוי ללילה מלשון מחלליה, ובס' העמק שאלה על השאלתות למרן דודי הנצי"ב ז"ל פ' יתרו שאילתא נ"ד אות א' ביאר דרשה זו משום דלילה הוי לשון נקבה ולכן מדכתיב מחלליה קאי על הלילה, וסמך חילו על הכתוב בבאור הגר"א להגדה ש"פ דלילה הוי לשון נקבה משום דברבים נקראים לילות סימן החתימה לשמות נקבה, דשמות זכרים נחתמים ביו"ד מ"ם, ולכן כתיב מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ולי קשה להאמין כי יצא דבר זה מפי הגר"א, יען כי במקומות רבים בתנ"ך בא השם לילה בלשון זכר, כמו (פ' מקץ) ונחלמה חלום בלילה אחד, ובאיוב (ה') הלילה אמר, בלילה ההוא, ועוד הרבה, ואין אף מקום אחד בכל התנ"ך שיבא השם לילה בלשון נקבה, וגם ממקום שהובאה הראיה שם ראיה לסתור, שהרי כתיב מה נשתנה הלילה הזה. והראיה מהשם לילות שבא ברבים בסימן החתימה לשמות נקבה אין ראיה כלל, דמצינו כמה יוצאים מכלל זה, שכן מצינו הרבה שמות הזכרים שנחתמים ברבים בו' תי"ו, כמו אבות, בכורות, מטות, ארי-אריות, לב-לבבות, שם-שמות, מקום- מקומות והרבה כהנה. וכנגד זה מצינו הנשים נחתמים ברבות בסימן החתימה של זכרים ביו"ד מ"ם, כמו נשים, פלגשים, שנה-שנים, דבורה דבורים, נמלה-נמלים, תאנה-תאנים, ועוד הרבה, וא"כ אין כל ראיה מהחתימה. שוב ראיתי כי גם השל"ה כתב (פסחים, מצה שמורה ד"ה מעשה בר"א) כי לילה לשון נקבה היא, יעוי"ש, והוא פלא.
ובנוגע לבאור הדרשה שלפנינו נראה פשוט הבאור משום דכיון דהלשון מחלליה מוסב על שבת, והשבת כולל מעל"ע שלם, לילה ויום, ממילא נכלל בזה גם הלילה, כיון דגם הוא בכלל שם שבת, ודו"ק.
והנה מרן דודי הגאון הנזכר הוסיף ע"פ באורו הנ"ל דמכאן יצא המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחו בו [הוא המנהג שהביא המג"א בסי' רס"ח ס"ק ג' בלא טעם], והנה גם לפי פירושנו אנו בהמכילתא אפשר להסמיך מנהג זה ע"פ דרשה זו, כיון דעכ"פ ילפינן לילה מלשון מחלליה דכתיב בלשון נקבה, אע"פ דקאי על השבת הכללי מכל המעל"ע, כמש"כ. אמנם עם כ"ז לא נתבאר מה שאומרים במנחה בשבת וינוחו בם.
והאמת הברורה בזה, כי עיקר הנוסחא בתפלת המנחה והנחילנו ה' אלהינו שבתות קדשך, בלשון רבים, וכן נוסח ספרד, וכן מצאתי בסדור מארצות תימן, והיא נוסחא גם מסתברת, יען כי לעת תפלת המנחה כבר פנה יום שבת זה, ולא שייך להתפלל על המנוחה בו ומתפללים על השבתות הרבות הבאות, ולכן מדוייק הלשון וינוחו בם, ודו"ק. .
(מכילתא)

מות יומת. כבר פירשתי בפרשת משפטים (כ''א י''ב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים ומרשה ה' התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו':

מקרב עמה. ועמה בשלום.

העשה בה מלאכה. עד שיעשה מלאכה גמורה ^ללאפוקי אם ארג חוט אחת שחרית וחוט אחת ערבית והיתה ידיעה בינתיים אינו חייב סקילה, דפחות משני חוטין כאחד אינה אריגה ואינה נקראת מלאכה. .
(שם)

כי כל העושה. פירוש טעם שזכרתי לך לשון יחיד במחלליה לא יחשוב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וגו' אין לו עונש מיתה כל עיקר אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדושת שבת לא כן הוא אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ואפילו בלא עדים והתראה, ומעתה מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה, ולפי מה שפירשתי בפסוק מחלליה כי מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד הוא מי שכרת עוקץ שיש בו ג' לחולה שאינו צריך אלא ב' שאפילו היה בהתראה ועדים פטור, הוצרך לומר כי כל העושה וגו' שלא תחשוב במשמעות המיעוט שבא על העושה במזיד בלא עדים כנז' ואין בו עונש תלמוד לומר כי וגו':

ונכרתה. מה ת"ל, והא כבר נאמר מחלליה מות יומת, אלא לרבות המזיד בינו לבין עצמו ^לאר"ל אפילו שלא בעדים ושלא בהתראה. ונראה הסברא בזה, דצריך להשמיענו זה, משום דהו"א דכיון דכתיב בשבת לשון חלול וסתם חלול הוי בפרהסיא, כמו דקידוש הוי בפרהסיא כדדרשינן בפ' אמור ונקדשתי בתוך בני ישראל אין קידוש בפחות מעשרה, קמ"ל, אלא דבזה חלוק המחלל בפרהסיא ממחלל בצנעא, שהמחלל בפרהסיא בעדים והתראה חייב סקילה בב"ד, והמחלל בצנעא בינו לבין עצמו חייב כרת לשמים, וע"ע בסמוך אות ל"ג. .
(שם)

ונכרתה הנפש ההוא. אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההיא – מזידה ^לבדמשמעות נפש שעושה ברצון רוחני ופנימי, והיינו במזיד. .
(שם)

מקרב עמה. מקרב עמה – ועמה בשלום ^לגקאי על הדרשה דלעיל דחיוב מיתה בב"ד בא על המחלל שבת בפרהסיא, בעדים ובהתראה, וחיוב כרת בא על המחלל בצנעא בלא עדים והתראה בינו לבין עצמו [ע"ל אות ל"א], ועל זה אומר כאן דאע"פ שהמחלל בפרהסיא מחויבים הב"ד לענשו ואם לאו הם עצמם בעונש, אבל היכי שהחיוב הוא כרת שהוא אם בצנעא, אין ב"ד וכל ישראל נענשים על העדר עונשו. ואע"פ דמשנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתא שיענשו, כיון דהחלול היה בצנעא ולא נודע להם הדבר כלל, י"ל דאיירי שבאמת הב"ד יודעים מזה, רק שהידיעה אינה ע"פ חקי התורה, כגון שיודעים ע"פ עד אחד או ע"פ נשים וקטנים ופסולי עדות או שלא בהתראה אין עליהם החיוב לעונשו, וכמ"ש בסנהדרין ל"ז ב' שאמר שמעון בן שטח לאחד שראהו הורג את הנפש, רשע מי הרגו לזה וכו', אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות הוא יפרע וכו'. .
(שם)

ובזה יובן בס"ד ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם פירוש אם ישראל נזהרים בשמירת שבת העקרי של הקב"ה איך יהיו יכולים לעשות שבת חדש מן עתות של חול על כן ושמרו בני ישראל את השבת העקרי של הקב"ה שהוא שבת דאורייתא כדי לעשות את השבת החדש מעתות של החול וזה התוספת שמוסיפן מן החול על השבת הוא סימן לדורותם לעת"ל באלף השביעי שיהיו ימות החול קדושים כמו קדושת שבת וגם אחר ביאת המשיח בסוף אלף השישי יהיה בחול זווגים עליונים ועת רצון כמו שיהיה ביום שבת עתה ולכן ארז"ל שמירת שבת מסוגלת לגאולה ודוק היטב:

שבת שבתון. מְנוּחַת מַרְגּוֹעַ וְלֹא מְנוּחַת עֲרָאִי:

ששת. ועוד הוסיף לפרש כי ששת ימים מותרים לעשות מלאכה ובא מלת יעשה עם מלאכה אולי יחסר מלת כל או דבר מעשה. והנה הטעם אם יעשה מלאכה בפרהסיא המיתוהו אתם:

ששת ימים יעשה מלאכה. הנה בששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן, ואם כן אין ראוי שתדחו שבת מפניה, שאין שום מצוה דוחה שבת אלא אם כן יהיה לה זמן קבוע ויארע הזמן בשבת, כמו עבודה ומילה, אבל כשאפשר לעשות המצוה ביום אחר אינה דוחה את השבת כלל:

ששת ימים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוות עוד לזה, עוד למה אמר יעשה ולא אמר תעשה כסדר שדבר בו פעמים רבות, עוד למה שינה כאן להזכירו בשם יום השביעי ועד עתה לא הזכירו אלא בשם שבת, ועוד רואני שגמר אומר להזכירו בשינוי השם כל העושה מלאכה ביום השבת, גם לא היה צריך לומר אלא כי כל העושה בו.

שבת שבתון. בכ״מ דכתיב שבתון מורה או להקטין את השביתה או להמעיט זמן השביתה. וכאן בא להמעיט מתוספת שבת משום שאין תוספת נוהג במקום מצוה כמו כאן דמיירי במלאכת המשכן ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג ג׳ וכ״ה ד׳ מקור לזה בגמ׳:

שבת שבתון: הכפל לחזק, כמו מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה' כ"ב), מפני רעת רעתכם (הושע י' ט"ו). שבתון ענינו שביתה והוא נאמר על כל יום טוב (למעלה י"ו כ"ג ויקרא כ"ג כ"ד ול"ט), וכן שנת שבתון (ויקרא כ"ה ה') שנת שביתה; ושבת שבתון ענינו שביתה גדולה, ואינו נאמר אלא על יום השבת ועל יוה"ך (ויקרא י"ו ל"א וכ"ג ל"ב), וכמו שהשבת נקראת שבת ונקראת ג"כ שבת שבתון, כן שנת השמטה נקראת שנת שבתון וגם שבת שבתון (ויקרא כ"ה ד' ה'). והנה שבת ויוה"ך הם ימי שביתה גדולה, כי לא הותרה בהם מלאכת אוכל נפש, כמו שכתב רש"י לפי קצת נוסחאות.

יעשה מלאכה. וכתוב אחד אומר (פ׳ יתרו) ששת ימים תעבוד, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצינו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמן ^לדכונת הקושיא מסתירת הלשונות כי הלשון יֵעָשֶׂה מלאכה משמע שׁתַּעָשה (בנפעל) ע"י אחרים, ולשון תעבוד משמע שבעצמך תעבוד, ומשני דכשעושין רצונו של מקום באמת מלאכתם נעשית ע"י אחרים, וכמש"כ בגאולה העתידה ב"ב (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. –
ודע דע"פ מדרש אגדה זו שלפנינו יש ליישב ולפרש שנויי הלשונות בענין זה בתורה כמה פעמים, כי בפ' יתרו כתיב ששת ימים תעבוד ועשית, ומסיים וביום השביעי שבת, וכן בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכאן לפנינו כתיב ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, ונרגש בכל אלו הלשונות דקדוק נפלא, כי בכ"מ דכתיב תעבוד או תעשה בנוכח סיים גביה וביום השביעי שבת ולא שבת שבתון ובכ"מ דכתיב תֵעָשׂה או יֵעָשׂה סיים גביה שיום השביעי שבת שבתון, וזה פלא.
אבל לפי מדרש אגדה שלפנינו יתבארו השנויים האלה בטוב טעם, כי כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית ע"י אחרים הוו אצלו ימי החול ג"כ שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, וא"כ הוי אצלו יום השבת לשבת שבתון, והיינו שביתה מדוייקה ויתירה על שביתת ימי החול, משא"כ אם עושה מלאכתו בעצמו הוו ליה ימי החול לימי עבודה ויום השבת רק שבת לבד, כלומר שביתה מעבודה ותו לא, ולכן היכי דכתיב תַעָשׂה או יֵעָשׂה [ע"י אחרים] סיים גביה במעלת יום השביעי שהוא שבת שבתון, משא"כ היכי דכתיב בנוכח תעשה, תעבוד, סיים גביה במעלת יום השביעי – רק שהוא שבת, ודו"ק.
וע"ד הפשט י"ל בענין שנויי הלשונות שהערנו, דהכונה דאחרי דיעשה מלאכה מיירי גם ע"י אחרים (כהוראת היחס הפעול נפעל), לכן מרבה בשבת שבתון לא הוא ולא ע"י אחרים. .
(מכילתא)

מנוחת מרגוע כו'. כלומר מנוחת מרגוע חשובה:

ששת ימים יעשה מלאכה, משמע שהמלאכה יעשה ע"י אחרים, ובפ' יתרו כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כאן מדבר בזמן שישראל ראויים ומלאכתם נעשית ע"י אחרים כמ"ש (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ושם מדבר בזמן שאין ראויים וצריכים לעבוד בעצמם כל עבודה בשדה ובכ"ז לא הותר להם לחלל שבת אף בעת העוני והדחק, וכאן מדבר בעת שאחרים עושים מלאכתם כמ"ש בברכות (דף לו ע"ב) כתיב ואספת דגנך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כאן בעושים רצונו של מקום וכו', ואז ביום השביעי שבת שבתון קדש לה' להתקדש בו בקדושה יתרה יתר מימות החול:

ששת ימים תעשה מלאכה. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ואם לאו ששת ימים תעבוד [וגו׳] (שמות כ ט) שאפילו מלאכת אחרים נעשית על ידן.

ששת ימים יעשה מלאכה וגו׳. יעשה, עי׳ בפ׳ ויקהל שמשה רבינו אמר תעשה, ועי׳ במכילתא מ״ש בין בזמן שישראל עושים כו׳ אז אחרים כו׳, כמבואר ברכות דף ל״ה, אך הגדר שיש מלאכות דחייב גם על גרם לא על עצם, כמו כתיבה דנטל לגגו דחי״ת ועשאו ב׳ זיינים חייב משום כותב וכן להיפך בעשה מב׳ זיינים חי״ת חייב משום מוחק כמבואר בבלי וירושלמי וכן צידה ע״י כלבים וכן זורה ורוח מסייעתו ורק במכבה פטור גרם, עי׳ שבת דף ק״כ ע״ב, וזה דאמר קרא.

ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד, לומר כשאתה עושה רצונו של מקום מלאכתכם תהא נעשית ע״‎י אחרים עבדיכם ושפחותיכם וכשאינכם עושים רצונו תעבוד אתה ועשית אתה בעצמך מלאכתך. ששת ימים יעשה מלאכה אהדריה קרא בשביל מות יומת.

ובא מלת יעשה. כי הנכון תעשה לנקבה. לכן כתב שחסר מלת כל או חסר הענין:

ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' ולכאורה וכי חיוב הוא לעשות דוקא מלאכה בששת הימים ומי שאין לו מלאכה מה יעשה ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואולם כי הכל קאי על דבר מלאכת ה' במה שהחיוב על כל אדם בו' ימי החול לתקן הששת ימים במקום עליון בשיעור קומה וכל ימי העולם תלויין לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי על ידי שמירת הלא תעשה שאדם נשמר הוא שומר את הששת ימים העליונים ששת ימי הבנין מכל בחינת אחיזת החיצונים והקליפות הנאחזים בקדושה עליונה על ידי עוונות בני אדם, שבזה הרשעים מאבדין את העולם ברבות אחיזת הקליפות בעולם והם אוהבי מדבר ציה ושממה, כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער, ואומר (שם י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. כי זה כל בחינת חפצם במדבר בארץ לא זרועה, ולא בישוב. ברע ולא בטוב. ועל כן מאבדין את העולם. ועל ידי קיום המצוות עשה שאדם מקיים הוא ממשיך כל בחינת החיות והברכה והשפע לששת הימים ובזה מקיימין העולם כולו כמבואר למעלה. ולזה ששת ימים יעשה מלאכה דוקא לעבדה ולשמרה בכח היגיעה בהעלאת מיין נוקבין והורדת מיין דוכרין, אבל ביום השביעי שבת שבתון קודש לה' שהוא קודש לה' בעצמו שאין שום צורך לשום מלאכה מאתכם להזמין את הקודש אליו כמדובר.

קדש לה'. שְׁמִירַת קְדֻשָּׁתָהּ לִשְׁמִי וּבְמִצְוָתִי:

שבת שבתון. הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאמרו וביום השביעי תשבות וזה כדי שיהיה קדש לה', שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו:

קדש לה'. מהו קודש לה', שיכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לב"ד, ת"ל קודש לה', לה' שבת מסורה ולא לב"ד מסורה ^להקדושת המועדים תלויה בעבור השנה ע"י ב"ד כדכתיב בפ' אמור אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש. ודרשינן אשר תקראו אַתם, בנכח לב"ד, וקמ"ל דשבת לעולם קיימת, כלומר קביעותה לעולם ע"פ חשבון אחד, יום השביעי בשבוע, כפי שקבע הקב"ה בתחלת בריאתה, ואינה מסירה לב"ד להקדימה ולהאחירה. וע' מש"כ הנוגע לדרשה זו בפ' אמור ס"פ מועדים (כ"ג מ"ד). .
(שם)

ואולי שרמז הכתוב כאן מה שאמרו במסכת שבת דף ס''ט תנו רבנן היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, והעמידוה בש''ס שבכל יום עושה פרנסת אותו יום ואפילו בשבת, והקשו אם כן במה מנכר ותרצו בקדושא ואבדלתא, וכתבו התוס' שלא יהלך ביום שבת וטעם שלא אמר בש''ס מנכר בהליכה משום שאין זה היכר בשבת אי נמי שאפילו ביום שמשמר הולך.

וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', מפ' שקדושת השבת חלה ע"י ה' ואינה תלויה בקדוש ב"ד, וזה עצמו מ"ש ויום השביעי שבת לה' אלהיך, רק שמשם נוכל לומר שדומה עם מ"ש חג המצות לה' אע"פ שצריך קדוש ב"ד, ור"ל שאחר שנתקדש הוא לה', לכן אמר שהוא קדש לה', ר"ל ע"י ה' לא ע"י ב"ד, וזה ג"כ מ"ש ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, ר"ל שהוא מקודש מעצמו:

ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך (שם י), מלמד שאין השבת צריכה קידוש בית דין, לפי שהשבת מקודשת היא, ואינה מסורה לבית דין.

וחזר לומר כאן כל העושה מלאכה ביום השבת מות וגו'. אפשר שבא לרמז כי אף אם ישמור האדם את השבת בכל פרטיה, רק שיכוון בו כבשאר מצוות ה' לעשות מלאכה בו שלא יאמין בקדושת השבת שהוא קודש מעצמו, רק שהוא יזמין את הקודש באתערותא שלא מלתתא להוריד על ידי זה קדושת השבת, חייב מיתה לשמים הוא. כי פוגם בזה בכבוד שבת קודש שהוא קודש לה' יום מנוחה, קדוש מעצמו בלי סיוע מתחתונים. והוא מראה בזה ח"ו פגם השבת שאינו קדוש מעצמו. ועוד כיון שהקב"ה נח בו מוכרחין אנו לעשות דוגמתו לנוח בו ולשמוח בלי שום עשיה ויגיעה להמשיך הקודש, וזה עיקר. וזולתו, העיקר נעקר וחייב מיתה הוא. ולזה אמר הכתוב,

כ. ל העושה מלאכה יומת. ולכן דין הוא שהמבטל כונה זאת בעשיית מלאכה יומת:

והנה לדרך הראשון יתבאר הכתוב על זה הדרך ששת ימים וגו' הכתוב מדבר במי שהיה במדבר או בים ואינו יודע מה יום מימים ואמר ששת ימים יעשה וגו' פירוש יעשה בהם התר מלאכה לעשות דבר המוכרח שהוא פרנסת אותו יום, ולזה לא אמר תעשה אלא יעשה פירוש יכול הוא לעשות לחיות נפש, וביום השביעי פירוש לחשבונו, שבת שבתון פירוש אינו כפי האמת שבת אלא לענין שבתון כאמור במצות השמיטה דכתיב (ויקרא כ''ה ד') שבת שבתון יהיה לארץ שלא יעשה מלאכה בארץ גם ביום השביעי לחשבונו יעשה בו שביתה שלא תהיה בו הליכה, ואומרו קודש לה' שצריך לקדשו בקידוש והבדלה כאילו הוא יום שבת.

ולדרך שפירשו שאין הפרש בין יום השביעי לשאר ששת ימים אלא לענין קידוש והבדלה יתבאר על זה הדרך שבת שבתון לענין קודש לה' פירוש לקדשו וגו', ואומרו כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת דקדק לומר ביום השבת לשלול יום השביעי שבו מדבר הכתוב שהוא שביעי לחשבון יום זכרונו שאם עבר על מה שצריך להזהר בו אינו חייב, הגם שיעשה בו מלאכה שאינה צריכה הרי זה פטור הגם שמקדשו בחזקת יום שבת:

ושמרו. שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת. ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה:

ושמרו בני ישראל את השבת. בעולם הזה, לעשות את השבת ביום שכלו שבת:

את השבת לעשות ר''ת אהל דילפינין מלאכת שבת מאהל מועד:

ושמרו בני ישראל וגו. צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת, עוד צריך לדעת כוונת. אומרו לעשות את השבת, ורבותינו ז''ל דרשו מה שדרשו.

לעשות את השבת ברית עולם. ברית היא האמונה בכללה. כמש״כ בס׳ בראשית י״ד י״ג. והזהיר הכתוב לחזק את קדושת שבת שיעשו את המחלל שבת כמו הכופר באמונה. והרי היא כעיקר הברית שהוא הדת ואמונת ישראל בה׳ ובתורתו ובהשגחתו וע׳ ס׳ ויקרא כ״ד ח׳ שנתבאר שם:

את השבת לדרתם. עיין מ"ש בסוף פרשת שלח לך:

ברית עולם. לפי המפרשים יחסר בשם ברית הלמ"ד הראוי, ונ"ל טעם המקרא, ע"י שמירת השבת אשר פונה בו מכל עסקי גופניים ומשמר השביתה האמתית והוא שביתת הנפש, לפנות דעתו ומחשבתו ביום הזה לענינים רוחניים אלהיים לבד (כמבואר למעלה בשם שבת), בזה יפעול כל איש ישראל בבניו ובדורותיו אחריו שישימו על לב לדעת ולהבין שאין עסקי ועניני עוה"ז המה החיים העיקרים, כ"א קנין השלמות התכליתי הוא המכוון והמיועד האמתי, והוא בחירת וברירת החיים הנצחיים, ושם ברית ענינו הבחירה (דיא וואהל) כמ"ש למעלה בפ' נח, ושם עולם, ענינו הנצחית (דיא עוויגקייט) המיועדת לנפש בהצטררה בצרור החיים הנפשים, ופעל לעשות, כמשמעו הפעולה וההשתדלות (בעווירקען), ומלת את כמו עם:

ושמרו. תניא, ר' שמעון בן מנסיא אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ^לולכאורה משמע מדרשה זו דדוקא היכי שע"י חלול שבת זו יוכל לשמור שבתות הרבה, והיינו אם ברור הדבר שע"י חלול זה יקום מחליו, אבל באמת לא קיי"ל כן, אלא אפילו לחיי שעה מחללינן, וצ"ע. וראיתי בשם המאירי טעם הדבר שמחללין שבת בשביל חיי שעה, שמא יהרהר בתשובה באותה שעה ויתקן כל מה שחטא בחייו, עכ"ל, ואפשר לומר דבא להסביר בזה כדי שיתקיים הדין מחלול שבת בשביל חיי שעה אפילו לדרשת ר' שמעון בן ענסיא שלפנינו, שלא יקשה האיך מחללין שבת בשביל חיי שעה אחרי דלא שייך בו הסברא כדי שישמור שבתות הרבה, ולזה מפרש שמא יהרהר בתשובה, וע"י תשובה זו יתקן הרבה שבתות שחלל אותם, והוי זה מעין שמירת שבתות, כי מה לי תקון השבתות הבאות או החולפות, אחרי כי עכ"פ מתקן הוא, ודו"ק. .
(יומא פ"ה ב׳)

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, דריש שישמרו את השבת באופן שעי"ז יעשו שבת בעתיד, לא שידחה שבת פקוח נפש ועי"כ לא יעשה השבת בעתיד כנ"ל (סי' ג) וביומא (דף פו), ור"א מפרש לעשות ברית עולם שיעשה בו המילה שהוא ברית עולם, שבעשית המילה לא נקרא מחלל שבת, כי נכרת בהמילה ברית על השראת השכינה בישראל שהשבת מורה עליו, ור"א בן פרטא דריש שבשמירת שבת הוא עושה את השבת, ר"ל ממשיך ההנהגה הנסית שהשבת מורה עליו שאז בטל הנהגת הטבע והנהיג הנהגה השגחיית כמש"פ בפ' ויכולו, והנהגה זו נקראת שבא, שבו משבית מלאכת הטבע וחוקיו, ורבי מפרש ג"כ כן ומוסיף שעז"א לדורותם שע"י ששומר שבת אחד ממשיכים הנהגה ההשגחיית ועושים את השבת שמציין הנהגת ההשגחה עד סוף כל הדורות:

ושמרו בני ישראל את השבת. ר׳ נתן אומר חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו׳.
מכילתא שם: רבי אלעזר בן פרטא אומר כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת שנאמר לעשות את השבת.
עיין יומא דף פ״ה ע״ב גבי פיקוח נפש דוחה שבת מן ושמרו, ועי׳ מנחות דף נ״ג ע״א גבי כל המנחות נילושות בפושרין ג״כ מן ושמרתם, ועיין במכילתא פ׳ תשא דמשמר שבת כאילו עשאו לשבת ע״ש, ומה ר״ל דנ״מ דגבי שבת לא הוה בגדר העדר רק פועל מנוחה, ועיין תוס׳ סנהדרין דף ל״ח ע״א מה היה העולם חסר כו׳, (ותוס׳) מגילה דף ט׳ ע״א, ע״ש בזה, וזה ר״ל הך דשבת דף י״ב, חייב אדם למשמש כו׳, ר״ל דאם לא משמש ומצא לא הוה גדר מתעסק רק עבר בשוגג … עכ״פ הגדר כך, דכל מקום שנאמר שמירה צריך לעשות כל הפעולות שהדבר יתקיים, וכ״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ חמץ פ״ה ה״ט גבי חמץ, וכן כתב הרמב״ם בהל׳ קרבן פסח בסוף, דצריך להשתדל שלא ישאר מבשר הפסח, ור״ל דהא אי אפשר ליתנו לאחר מחמת דשלא למנויו א״א …, זה הגדר דשומרי שבת שיראו לעשות פעולות שלא יהא חילול שבת ולא מחמת האדם שלא יעבור רק שלא יהא השבת מחולל, וזה ר״ל כאילו עשאו לשבת.

ושמרו בני ישראל את השבת זה הוא שהיה רבי נתן אומר, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. רבי אליעזר אומר, [לעשות את השבת וגו'] דבר שהברית כרותה לו. ואי זו, זו מילה. רבי אלעזר בן פרטא אומר, כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת. שנאמר לעשות את השבת. רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתקנה, מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים. שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

ונתת אל הארון. בוא וראה כמה נתינות הם, השבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט), החכמה מתנה, שנא׳ כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב ו), התורה מתנה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (שם ד ג), ואומר ויתן אל משה ככלותו (שמות לא יח), ואומר ונתת אל הארון, וארץ ישראל מתנה, שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם (דברים טז ח), והלוים מתנה, שנאמר לכם מתנה נתונים לה׳ (במדבר יח ו), וחלק הלוים ומנחות הכהנים מתנה, ארבעה ועשרים מתנות כהונה, וכן כיוצא בהן, וכן התורה מתחלתה ועד סופה קרויה מתנה, לפי שנתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, לכך נקראת מתנה.

ושמרו בני ישראל ישמרו ויצפו כל ימי השבוע איזה יום בהם תהיה יום השבת לתקן כל צרכיהן ביום הששי כדי לעשותה כהלכתה ולא תהא מחוללת. ושמרו בני ישראל אהדריה קרא בשביל ברית עולם.

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם וגו'. כי הנה כבר כתבנו בחיבורנו שם (בשורש הראשון ענף ג') שאף שקדושת השבת שופע ומאיר לכל העולמות בלי שום אתערותא מלתתא מכל מקום אינו מאיר ומבהיק בשוה לכל האדם אשר על פני האדמה להיות כעם ככהן, כבער כחכם. וההבדל הוא מפאת המקבלים. כי מי שנפשו טהורה ומזוככה מכל בחינות עוונות ותאוות הבלי הזמן שהם בחינת אחיזת הקליפות בנשמתו שזר לא יקרב אליה כי קודש היא, אז הקדושה העליונה חופפת עליו ומקיפו מכל צד ומקדשו ומטהרו עוד ביותר ויותר ונותנת לו אורות חדשים ומוחין נפלאין ואורות עליונים להתלהב ולבעור אל ה' בחיות הקודש כל יום השבת ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו בכלות נפש ממש ביום השבת, ואור נעשה לו ברזי אור התורה וחידושי התורה שמחדש אז, ובטל ונתבטל ממנו כל בחינת מחשבת הזמן. כי כל היום טרוד הוא בקדושת ה' אלהיו באהבתו ויראתו ועבודתו לעשות לו תענוג ונחת רוח ולהדבק בו בדביקות עצום בחיבור נפלא בכל רמ"ח אבריו וגידיו וחושיו והרגשותיו הידועות לו ושאינן ידועות לו הנגלות והנסתרות שיהיה הכל ביחוד לאל אמת באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. אבל מי שנפשו לא מטוהרה והיא מתועבת ומגועלת בגיעולי התאוות הנבזות מעשה הבהמה, והקליפות נאחזים בה. ונודע אשר זה הוא סילון ממאיר להשראת הקדושה שאין אני והוא יכול לדור וקצר המצע מהשתרע ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה הוא היצר הרע הוא השטן שעולה נחש עם הכולל. ועל כן גם בהאיר אור הקדושה על כל העולמות כולן, לו חושך אפילה, שאינו מרגיש בקדושה עליונה לרוב טינופו בתאות הזמן ומכל שכן בעבירות ועוונות. שעל כן החיוב ברחיצת החמין ובטבילת המקוה בערב שבת קודש כמו שכתבנו במקום אחר כי עיקר טבילה בנורא הוא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט.). ורחיצת החמין היא הטבילה באש במה שאדם טובל עצמו באש של מעלה להיות אש אוכלה אש. פירוש לרמוז לו על ידי זה להכניס אש בלבבו ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ליבעור ברשפי אש שלהבת יה לעבודת ה' ולתורתו להתחרט מאוד על העבר מה שעבר עליו בביטול רצונו יתברך ח"ו בתאוות הזמן ובכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה אשר לשמו יתברך שלא היה באמת ובתמים, ולקבל מעתה עבודתו כאש להבה אכלה סביב שלא יעכבנו ולא יעצרנו לא גשם ולא שלג ולא אשה וממון וגוף ובנים מכל אשר לו בבית ובחוץ. רק לבבו יהיה בוער ומתלהב תמיד לעבודתו יתברך. ואחר כך יבוא במי המקוה המטהר כל טומאה, מים שהנדה טובלת בהן. והוא רומז על התגרשות החיצונים מהאדם על ידי מימי החסד. והעיקר קבלת התשובה בלב ואז תוכל הקדושה עליונה קדושת השבת לשרות עליהם שלא תהיה נשמתו מלאה נחשים ועקרבים שאין הקדושה יכולה לדור עמהם.

והנה פי' לעשות השבת כמו וימהר לעשות אותו:

לעשות את השבת. תניא, ר׳ אלעזר בן פרטא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, מלמד שכל המשמר את השבת כאלו עשאה ^לזטעם הדרשה נראה פשוט דמדייק לעשות את השבת, מה עשיה שייך בזה, ולפי פשוטו הו"ל לומר ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם, ותו לא, ועל יסוד שנוי זה דריש כל המשמר את השבת כאלו עשאה. וכהאי גונא תתבאר הדרשה בסוכה כ"ז ב', עושין סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסכות תעשה לך, הכי קאמר רחמנא, עשה סוכה בחג, והבאור הוא דמדייק הלשון תעשה לך דאינו מכוון כל כך ללשון חג הסכות ויותר היה נכון לכתוב יהיה לך.
ובאור הדרשה בכלל כל המשמר את השבת כאלו עשאה נראה להסביר משום דמשונה מצות שבת משאר המצות, שכל המצות הן עצמן נראות שהן ענינים מיוחדים למצות, כמו ציצית ותפילין שופר וסוכה ולולב, ואפילו בשעה שאין מקיימין אותן ג"כ ניכרין מה הן, שאין כמוהם לשאר העמים, משא"כ מצות שבת, לולא קיומה בפועל אין שום היכר בהיום שהוא שבת, כי הלא תכונת היום אינו משונה מתכונת שאר הימים, ולכן אין ניכר הווייתה רק בעשותה וקיומה, ולכן כל המשמר את השבת הוי כאלו עשאה, יען שבעשיתו מכיר ומציין אותה, ודו"ק. .
(מכילתא)

ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום כדי לעשות את יום השבת לאמיתו, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי לעשות את השבת הידוע שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנז' בסמוך זה אינו יום השבת כפי האמת.

לעשות את השבת. כי מי שמשמר את השבת כאילו הוא עשאה.

ולזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם. כלומר שישמרו את השבת לראות לעשות את השבת לדורתם לדור תם כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תש"ן). כלומר שיהיו תמימים ומנוקים מכל עוון ופשע מכל חמדת תאוות הזמן. הן בשמירה הזו בכל ימות השבוע והן אם ח"ו יגע נפשו בימי החול, ישוב באמת בתשובה בערב שבת קודש ואז תשובה תולה לו על כל פנים מכל החטאים שיובדל אחיזת החיצונים מנשמתו, ואז אור יאיר לו בשבת קודש בהילו נרו עלי ראשו. ועל כן מסיים הכתוב,

ברית עולם. ר' אליעזר אומר, לעשות את השבת וגו' ברית עולם, דבר שהברית כרותה לו, ואיזו זו מילה ^לחאף הוא מדייק כמו הדורש הקודם את הלשון לעשות את השבת דהול"ל ושמרו בנ"י את השבת, ועם זה י"ל דמדייק שהלשון ברית עולם היה צריך להיות מוסב על הפ' שאחריו ביני ובין בנ"י, ולכן דריש דמרמז כאן שאע"פ שצוה כאן על חלול שבת בכ"ז יוצא מן הכלל מצות מילה שעליה מותר וגם מצוה לחלל שבת [וכמו שדרש לעיל רמז כאן לדחות שבת בפקו"נ], ודריש לעשות בו ברית עולם שהוא המילה, שנקראת ברית עולם, כנודע בפ' לך. .
(שם)

או ירמוז לפי מה שפירשנו בפסוק שלפני זה שיצו ה' למי שאבדה לו ידיעת היום שימנה ו' ימים ומשמר הז' לזה בא לתת טעם ואמר ושמרו בני ישראל את השבת שהוא יום שמקדש. למנינו, והטעם הוא לעשות את השבת האמיתי כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקודש, וטעם שהזכיר יום ז' בשם שבת לא חש עליך לטעות ממה שגמר אומר לעשות את השבת הרי זה מראה באצבע כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו:

עוד ירצה על דרך אומרו (בראשית ל''ז י''א) ואביו שמר את הדבר פירוש ממתין ומצפה מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא, ואומרו לעשות את השבת לשלול הכוונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (יומא פ''א) שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא לימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו פירוש לקיים מעשים הצריכין בו. עוד ירצה באומרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה' לקרותו שבת ונמצא זה האיש עושה שבת ממש כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול בני ישראל עושים אותם שבת:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פי''א) אמרה שבת לפני הקב''ה לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה הרי ישראל וכו' ע''כ, הנה כי השבת חסר פרט א' מפרטי השלימות ותיקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת, מה טעם לעשות את השבת לשון תיקון שבזה יתוקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג:

עוד ירצה שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול בין ממנו בין מהזולת ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמו מחללו ואם יתחלל מהזולת מה בכך אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל כמו ששומר גנו ופרדסו ובכלל גדר זה שישתדל לשמור לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת על דרך אומרם ז''ל (שבת י''א.) לא יקרא לאור הנר וכל הסייגים והשמירות לבל יתחלל שבת אפילו במציאות שהוא פטור עליהם:

עוד ירצה לומר כי משונית שמירה זו מכל שאר שמירות המצוה כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אומרו ושמרו וגו' לעשות הרי שלך לפניך שקורא לשמירה עשיה, ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם ז''ל שאמרו (קידושין ל''ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והעמידוה בגמרא בבאה עבירה לידו ולא עבר ע''כ, וכמו כן ביום המקודש אין לך באה עבירה לידו של מלאכות כזה כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם בפרטי המחובר ובפרטי הבישול ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום ומזדמנים באין מספר והוא נשמר מהם לזה יחשב להם כעושה מצוה:

עוד ירצה להיות שקדם וצוה על שמירת השבת תבא הסברא לומר שכל השומר שבת הנה הוא נוטל שכר שבת, לזה צוה ה' ואמר ושמרו בני ישראל פירוש דוקא בני ישראל הם שישנם בשמירת שבת ולא שום אומה ולשון, ולזה לא אמר ושמרתם שאז יהיה נשמע שבא לצוות על השמירה והוא בא לשלול חוץ מבני ישראל שלא ישמרו שבת, והוא מאמרם ז''ל (סנהדרין נ''ח:) גוי ששבת חייב מיתה שהרי מיעטם הכתוב ואזהרתם זו היא מיתתם:

עוד ירצה על זה הדרך ושמרו בני ישראל את השבת פירוש כשישמרו אפילו שבת אחת ולאו דוקא אם ישמרו אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות השבת, והוא אומרו לעשות את השבת מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו לדורותם, וכפי זה איש ישראל ששמר אפילו שבת אחת ומת אין מנכין לו משכר העולה לו אם היה שומר לדורות עולם (מכילתא):

עוד ירצה לפי מה שהקדמנו בפסוק אך את שבתותי כי צוה ה' לחלל שבת בשביל פיקוח נפש כאן ביאר הכתוב כי לא נתמעט שבת בשמירה אלא בערך בני ישראל אבל בערך זולתם להחיות עכו''ם הגם שיהיה גר תושב ששומר שבע מצות ונסתכן סכנת מות לא יחלל ישראל שבת בשבילו (רמב''ם הל' שבת פ''ב), והוא אומרו ושמרו בני ישראל לבל ימות מהם את השבת פירוש לצד אזהרת שבת אלא יחללוהו או על זה הדרך שבת וישראל לפניך זה לחלל וזה למות תשמור ישראל ויתחלל השבת אבל עממין לא והטעם לעשות את השבת פירוש כלום מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו הוא לעשות את השבת לדורותם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל עכו''ם שאינם בני שבת לא:

או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת:

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (ר''ה ל''א.) שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת, ואמרו עוד (שמו''ר פכ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת והטעם לעשות להם את השבת פירוש העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אומרו לדורותם לשלול עולם הזה שאין האדם קיים בה לדורות, ברית עולם פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ביצה ט''ז.) שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל כרמוז באומרו שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה' לאומות כאומרם ז''ל (שם) נשמה יתירה לא אודעינהו, והעירותי בצפונו של דבר במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה ואמרו שבת אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו ע''כ, וקשה ולמה לא יבואו כטענה גם כן ויאמרו אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה, ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז''ל ואמרו (שכת י':) מתנה טובה וכו' פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו, עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות.

וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם מתנה טובה בבית גנזי וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך שהוא בחינת עולם עליון ונשמה זו מחצבה שם היא ולזה תקרא שבת כאומרם ושבת שמה כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת (ר''ה ל''א.) ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה, ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול המלאכה והעינוי כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש, ולזה תמצא שעיקר איסור אזהרת מלאכות שבת ביאר ה' שהם במחשבה כאומרם (ביצה י''ג.) מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפילו דבור של חול אסור (שבת קי''ג:) דכתיב (ישעי' נ''ח) ממצוא חפצך ודבר דבר, והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם שבאה ממנו, והוא מה שצוה ה' באומרו ושמרו בני ישראל את השבת פירוש נשמה הנקראת שבת ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אומרו לעשות את השבת, ותדע כי מן הנמנע החלטי שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון. והוא אומרו לעשות את השבת פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון, ואומרו לדורותם כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא:

עוד ירצה לשון דירה ולזה כתובה חסרה בלא וא''ו והם דברינו שירמוז אל מקום דירת הנשמות והוא עולם המקווה שכרת ה' ברית לתתו לנו, והוא אומרו ברית עולם, ואולי שירמוז באומרו ברית עולם לתרי''ג מצות שחשבון ברית עולה תרי''ב וכולם תלויים בשבת הרי תרי''ג, ולזה סמך תיבת ברית לעולם לומר כי על ידי שמירת שבת הוא מקיים כל תרי''ג מצות שהוא שקול כנגדם והנה עולמו:

ואומרו ביני ובין בני ישראל פירוש אין זר אתנו בעולם הלז, ואולי שגם המלאכים לא ישבו במסיבתינו בעולם זה כי הוא למעלה מעולם המלאכים, ועל דרך אומרו (במדבר כ''ג כ''ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ואז''ל (במד''ר פ''כ) שהמלאכים ישאלו לישראל הקרובים לאל מה פעל אל.

עוד ירצה ביני ובין בני ישראל יהיה סוד הדברים האמורים ולא ידעם אדם בעולם, והוא מאמרם ז''ל (ביצה ט''ז.) שאמרו נשמה יתירה לא אודעינהו כי אין חפץ לה' שידעו האומות סתרי אל חי, והוא אומרו (תהלים קמ''ז) חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ואז''ל (חגיגה י''ג:) וכו'. ואומרו אות היא לעולם פירוש כיון שכל זה יהיה סוד לישראל ולא יגלו הדבר אם כן הבא לישאל על מצות היום מה היום מימים מה אות נעשה בו לעשות בו כל השינויים מה תהיה תשובתינו אליו, לזה אמר אות היא לעולם פירוש שיהיה נגלה לבאי עולם כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וגו' טעם זה יהיה נגלה לזולתינו ועם בני ישראל טעמם כמום עמם חתום באוצרות החיים:

וינפש. כְּתַרְגּוּמוֹ וְנָח, וְכָל לְשׁוֹן נֹפֶשׁ הוּא לְשׁוֹן נֶפֶשׁ, שֶׁמֵּשִׁיב נַפְשׁוֹ וּנְשִׁימָתוֹ בְּהַרְגִּיעוֹ מִטֹּרַח הַמְּלָאכָה; וּמִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ'), וְכָל פָּעֳלוֹ בְמַאֲמָר, הִכְתִּיב מְנוּחָה בְּעַצְמוֹ? לְשַׂבֵּר הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ:

ביני וגו'. ובמילה כתוב ברית גם אות וככה בשבת. והגאון אמר כאשר ימצא נמול בפריעה ידעו המוצאים אותו שהוא מישראל. וככה כאשר לא יעשה מלאכה בשבת או לא ישא ויתן בשבת. ולפי דעתי כי פירוש אות היא כי ששת ימים עשה. והנה העושה מלאכה בשבת מכחיש הוא במעשה בראשית.

וביום השביעי שבת. בו היתה המלאכה שלמה, ובשלמות תהיה מנוחה:

בני ישראל אות היא ר''ת ביאה שביאתו של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. אות היא לעולם כי ר''ת אהלך ע''ש וידעת כי שלום אהלך ודרשינן מיניה הדלקת נר בליל שבת:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. במה שאוה״ע רואין שישראל נזהרין בשבת ממלאכה בזה אות היא לכל העולם כי ששת ימים וגו׳ שישכילו דרק משום זה הזהיר הקב״ה לישראל ומזה יגיע כבוד ה׳ לכל הארץ וזהו התכלית מכלל הבריאה ע״כ החמיר הקב״ה בקדושת שבת כ״כ:

לעלם. במקרא גדולה כתב המדפיס כאן וגם על פסוק ונחלו לעלם שבפרשה י"ח חסר ובפרשת בראשית על פסוק ואכל וחי לעולם. ובתהלים ע"ה נמסר גם כן י"ח חסירים וסימנם נמסר במסרה רבתא ערך עו. ובמסרה רבתא שבדפוס כתוב לעלם י"ח וחסר וסימן נמסר בתילים ע"ה ונמצא קרח מכאן ומכאן רק כתוב שם לעולם ב' מלאים בתורה וסימנם וגם בך יאמינו לעולם. לא תדרש שלמם וטבתם. וכ"כ בפרשת יתרו. אך במסורת כתיבת יד בפרשת בראשית מצאתי על פסוק הנ"ל י"ב י' מנהון חסרים ולא מנאם וגם בהעתק הללי כתוב כאן לעלם י' חסרים בתורה. ובמסרה אחריתי כ"י מצאתים על פס' לעלם בשגם הוא בשר וסימנהון ואכל וחי לעלם. לא ידון רוחי באדם לעלם. זה שמי לעלם. ה' ימלך לעלם ועד. ועבדו לעלם. ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם. ונחלו לעלם. והתנחלתם אתם. מי יתן והיה לבבם. כי אשא אל שמים. כל אורייתא חסר בר מן ב' מלאים וגם בך יאמינו לעולם. לא תדרש שלמם וטבתם ע"כ. וגם בהעתק הללי כתיב כאן לעלם י' חסרים בתורה וכ"כ הרמ"ה ז"ל המה הגבורים אשר מעולם ב' מלאים וא"ו וכו' כדאמרן לעיל ושאר אורייתא כולהון חסרים ודוקא בהדין לישנא עכ"ל: כל זה כתבתי להתלמד ולהסיר המכשולות. ועיין מ"ש במזמור ע"ה:

הכתיב מנוחה לעצמו. בתמיה ולשון הפעיל הוא ששירושו צוה לכתוב עליו מנוחה לעצמו ומשני לשבר את האזן:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב, ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב אמר רבי שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ואיך נתנה מצות השבת בצינעא והלא בפרהסיא נתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי, וכן דוד ע"ה אמר (תהילים קל״ח:ד׳) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אבל כוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת כי הוא הנתן בצינעא, ולכך הזכיר לשון ביני וביניכם.

שבת וינפש. להמפרשים מוסב על הש"י ונאמר לסבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. ול"נ כי שבת וינפש אינו מוסב על הבורא ית' כ"א על מעשה הבריאה, והוא פועל סתמי, כלו' ביום השביעי פסק ענין הבריאה (עס האט אויפגעהאֶרט), כי אחר שברא הוא ית' תחלה מן האפיסה המוחלטת כח אחד לקבל צורה ולהוציא ממנו צורות הנבראים (והוא הנקרא חומר ראשון היולי), ובכח אותו החומר הראשון נתן הוא ית' הכנה להוציא ממנו תולדות הנבראים ולהלבישם צורות; הנה כל ששת ימי המעשה היה החומר הראשון הלזה בתנועה תמידית ברצון הש"י להוציא את הנבראים מן הכח אל הפועל, ועז"א הכתוב, ששת ימים עשה ה', ר"ל בהמשך זמן ששת ימים השפיע הוא ית' כח העשיה להתנועע ולהוציא את כל הנבראים שהיו מושפעים בכח החומר הראשון, ולפי שיציאת הנבראים מן החומר הראשון לא היתה רק מרצון צוויו ית', נתיחסה פעולת הבריאה אליו ית', ונאמר עשה ה', כי בכל הפעולות אף הנעשות ע"י אמצעי מיחסים אותה אל המסבב אותה בצוויו, כמו ויקח בן הבקר אשר עשה הנאמר באברהם, אף שלא נעשה ממנו בעצמו רק ע"י נערו, ככתוב ויתן אל הנער לעשות אותו, וכן ביוסף וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, כתרגומו הוא היה מפקד לעשות, ככה יציאת הנבראים מן הכח אל הפועל מן החומר הראשון שהיה מושפע ממנו ית' בכח כללי להתנועע ולהוציא את הנבראים מיוחסת אליו ית', (עי' רמב"ן בראשית מענין חומר הראשון), ובסוף יום הששי בהתחלת יום השביעי פסקה מלאכת בריאה זו, על זה אמר וביום השביעי שבת ר"ל פסק. וכן וינפש אינו מוסב כ"א על הנבראים, וטעמו כל אחד נעשה בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמות קיומם הראשון, לעמוד במצבם שנבראו, באין כח להיליד בדומיהם להתמדת קיומם, והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל, ובשבת הגיעו הנבראים לשלמותם האחרון להוליד בדומיהם שבזה יתמידו קיומם במין, ואחרי שהגיעו להיות בעלי קיום, נעשו בעלי נפש, כי כל דבר שיש בו נפש הוא קיים, וזהו וינפש, כי לפי המבואר (בבראשית בויברך את יום השביעי), שבששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמותם הראשון, והוא תכלית ההוי', שלמות מציאותם לבד מבלי שיולידו בדומיהם, אמנם ביום השביעי השפיע בהם הבורא ית' את שלמותם האחרון, והוא תכלית ההויה, שיוכל כל דבר לפעול מעצמו להוליד בדומה להתמיד קיומם במינם, והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות, כענין הויות ההוות בעולם, הביצה מהטפה והאפרוח מהביצה וכדומה, והוא באמת שלמות תכליתם, כי זה העיקר בכוונת הנבראים, שלא נעשו רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הוית העולם ויישובו, והכל לא נברא אלא בשביל דבר זה, שיוכלו לפרות ולרבות כדי לקיים העולם, והוא הנכלל לדעתי במלת וינפש (וואורדע בעלעבט). או יהיה טעמו שהושפע בהם כח הנפישה והרבייה, כי עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על הרבוי בכמות, כענין נפשו עמך על ההרים (נחום ג׳:י״ח) וכמ"ש במשפטים בוינפש בן אמתך, (דעס פאְרטלעבענס פאֶהיג). והרע"ס כ' וביום השביעי שבת, בו היתה המלאכה שלמה ובשלמותה תהיה מנוחה. וינפש, נעשה השביעי בעל נפש יתרה והיא תוספת הכנה להשיג. הנה הסב ג"כ מאמר זה על הבריאה לא על הבורא ית'. והרשב"א בחידושיו לאגדות פ"ד דתענית פירש וינפש, אז נבראת נפש העולם, ע"ש. התבונן! לפי שיום השביעי הזה נתיחד בעת הבריאה שהשיגה הבריאה בו שלמותה האחרון לקיום נצחיותה, לכן נתיחד ג"כ יום לנו, להשגתינו בו השלמות הנפשי, אשר רק בזה תלוי קיום נפשותינו בנצחיותה, וזה אינו כ"א ע"י שביתת וישוב דעת הנפש, המכוון בשם שבת לפי הכוונה השניה:

ביני ובין בני ישראל. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת שנתן להם בצנעא, שנאמר ביני ובין בני ישראל ^לטי"ל דסמך אסיפא דקרא אות היא לעולם וכתיב לעלם חסר, ובקדושין ע"א א' דרשו כה"ג על הפסוק דפ' שמות זה שמי לעלם, ודרשו שם לעלם כתיב. ובגמרא מסיק דלאו מצות שבת גופה העלים הקב"ה מן האומות, אלא מתן שכרה של שבת, וי"ל בטעם הדבר כדי שלא יתקנאו בישראל לשמור גם הם את השבת, וע' בדרשה הבאה. .
(ביצה ט"ז א')

ומי שכתוב בו כו'. לשון קושיא הוא ר"ל הקב"ה שכתוב בו לא ייעף וכו':

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים. הנה זה האות הוא שהשבת תעידנו על שהשם יתע' חדש העולם אחר שלא יה וזה האות הוא זולת האות הקודם כי הוא לדעת כי הא יי' מקדשנו. ולזה היתה מצות השבת לפי מה שהתבאר בתורה לשלש סבות שתי אלו הסבו' הנזכרו' בזה המקו' והשלישית להעמידנו על שהשם יתע' הוציאנו ממצרי' כמו שנזכה בפרשת ואתחנן אמרו שבת וינפש הוא לדבר כלשון בני אדם כי אין אצלו יגיעה ולאות כלל. ואולם התועלות המגיעות משמירת השבת כבר זכרנום במה שקדם ובזה המקום ואין תועלת בכפל הדברים:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. הבטיח להם שהאות הזה ישאר לעולם, וישראל ימכרו נפשם עליה ועי"כ יתקיים אות זה בידם לעולם, וגם הבטיח שעובדי אלילים לא יקבלו יום זה לשביתה, וישבתו ביום אחר, כמ"ש בתפלת שבת ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות:

ביני ובין בני ישראל. ולא לבין העובדי כוכבים.

וביום השביעי שבת וינפש. אומר הרב יהודה חסיד שמכאן יש רמז לנשמה יתירה בשבת קח סופי תיבות הללו ויהיו שתים. (תנחומא פ' זו) ומעשה בטורנוסרופוס הרשע שפגע את ר' עקיבא ביום השבת אמר לו מה היום מיומים אמר לו מה גבר בגוברין אמר לו מאי אמרית לך ומאי אמרת לי כו' מאי שנא שבת משאר הימים ואמרתי לך מה נשתנית משאר בני אדם אמר ליה דמרי צבי כלומר ממ"ה רצה שיכבדוני שעשאני מלך אמר לו כך שבת רצה ממ"ה שיכבדוהו אמר לו למה הוא עושה בו מלאכה שמוציא מרשות לרשות רוחות וגשמי' אמר לו יודע אני בך שאתה בקי בתורת היהודים שנים הדרין בחצר אחד אם אין זה נותן ערוב וזה נותן ערוב שמא מותרין הם לטלטל בשבת אבל אם דר אדם אחד בחצר אחד גדול אפילו כאנטוכיא מותר לטלטל בכולה והקב"ה השמים כסאו והארץ הדום רגליו ומלא כל הארץ כבודו והכל שלו לפיכך יכול לטלטל בכל העולם כולו:

[כי ששת ימים מתיבות חסרות בי״‎ת].

ואמר וינפש כי השם וכו'. שאין כח הבנתינו להבין רק בלשון בני אדם. לכן נאמר וינפש כי גם אם נאמר בשביעי לא עשה הוא נגד הבנתינו. כי כמו שנעשים ברצונו כן עומדים תמיד ברצונו עד היום. לכן נקרא עושה שמים בלשון בינוני. כיון שעומדים תמיד ברצונו לפנינו ולאחרינו. על כן אל תתמה על מלת וינפש שדברה תורה בלשון בני אדם. ולדעתי נאמרה הרבה פעמים בתורה תיבת גשמית בכונה. כי בתיבות דקות יוכל הטועה לטעות בהן יותר:

ביני ובין בני ישראל אות היא וגו' כי ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו'. כלומר כי הם אינם צריכים כי אם לדורתם לדור תם שיהיו תמימים שיוכל הקדושה לחופף עליהם, אבל לא לעשות איזה דבר להמשיך הקדושה, כי ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם שיאיר עליהם הקדושה מאתי ולא יגרע מהם בשום פעם מצידי לבד, ולא מצדם כלל. והטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. כלומר רק ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ועל כן גם הם מוכרחים לעשות כמוני לקיים הבריאה כנאמר. אבל וביום השביעי שבת שנפסק הבריאה, ועל כן גם הם מוכרחים שלא יכוונו לעשות בו שום עשיה כי הכל ממילא נעשה. ובשמירת שבת, בזה נזכרים ישראל לבחינת הבריאה כי עבור שבשבת ממילא מליא רישא דזעיר אנפין על כן נפסק הבריאה אז כנודע ליודעי מדע. ועל ידי זה ברית עולם הוא לידע ולהאמין בזה בחידוש העולם כי הוא ברא העולם בששת ימים. וגם אפילו לאותם שאינם יודעים כל הנזכר, מכל מקום על ידי קדושת שבת מבינים לכל הבריאה שששת ימים עשה וביום השביעי נח. ועל כן צריכים כולכם לעשות את השבת לדור תם שיופיע עליכם קדושה עליונה בכדי שיהיה זכרון למעשה בראשית והוא עילוי ותהלה ושבח גדול לבורא עולם כנודע.

"ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (יג ד"ה כי אות הוא ביני וביניכם).

וינפש. ולכן נעשה השביעי בעל נפש יתרה, והיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו האל יתברך בשלמות פעולתו באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

וביום השביעי שבת וינפש ס''ת שתים ששתים נפשות יש לאדם בשבת וע''כ פ''א דוינפש כפולה משום ב' נפשות:

וינפש. קאי על העולם שהי׳ מעשה שמים וארץ בנפישה שלא נעשה בו דבר חדש בבריאה ולא נזכר כאן ואת כל אשר בם כמו בפ׳ זכור. משום שלא נזכר כאן מצוה דברכה וזכירה. אלא אזהרה על שביתה כמש״כ שם ובס׳ בראשית פ׳ ויכלו:

ביני ובין בני ישראל. ביני ובין בני ישראל – ולא ביני ובין עובדי כוכבים ^מדעובד כוכבים אינו מצווה על שבת, ואדרבה, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, כמבואר בסנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' נח בפסוק ויום ולילה לא ישבותו. .
(מכילתא)

הכתיב מנוחה לעצמו כו'. ר"ל הוא אומר לכתוב מנוחה על עצמו:

וביום השביעי שבת וינפש, כבר כתבתי בפ' משפטים (סי' רי"ט) עמ"ש וינפש בן אמתך והגר שפעל נפש בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו (במדבר כ״א:ד׳) ותקצר נפש העם בדרך, ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ואומר וינפש ר"ל ששב נפשו אליו, ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה שבו גבל וחקק חוקי הטבע שהם חוקים קבועים מוכרחים והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי ולפי חוקי השכר והעונש, שזה נקרא חוקי המשפט והצדק, רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה, כי הנהגה זו היא נגד טבע האלהות, שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש, וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה, ובשבת שבת מהעסק הזה, ובצד מה שבשבת גמר המלאכה אמר וינח וביום השביעי, ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחיל לפעול הנהגה שניה משוערת כפי וההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש, וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל ממלאכת הדין והמשפט והגמול והעונש בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה ושב אל נפשו ורצונו ובכ"ז לא נח לגמרי, וכמו שלמד שם ממ"ש וינפש בין אמתך והגר גר תושב הרי הוא בשבא כישראל ביו"ט, שממ"ש וינפש מבואר שאינו נח לגמרי רק עוסק עדיין במלאכה קלה שמותר ביו"ט, וז"ש במכילתא ממ"ש וינפש מבואר שעדיין עושה מלאכה קלה שהוא ומטבע נפשו ורצונו, כי לא שבת רק מן העבודה לא מן הדין, ר"ל שלא שבת ממלאכת הנס וההשגחה שזה הולך לפי חוקי הדין והמשפט והעונש והשכר:

אות הוא לעולם. מגיד שאין השבת בטלה לעולם.

והתורה דברה כלשון בני אדם להבין השומעים. ואמר וינפש. כי השם לא ייעף ולא ייגע. כי הנה בריאותיו שהם הגויות הנכבדות שהם צבאות השמים לעולמי עד סובבים ביום ובלילה. ואף כי הנכבדים שאינן גופות ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה רק הכל נעשה בדברו:

וינפש בגימט' אלו שבגיהנם שאף אור של גיהנם שובת בשבת:

אות היא לעלם. מגיד שאין שבת בטלה מישראל ^מאהענין מבואר במכילתא ע"פ המאמר כל מצוה שנתנו ישראל נפשם עליה כגון שבת מילה וטבילה ותלמוד תורה נתקיימו בידם, וכל מצוה שלא נתנו נפשם עליה כגון בית המקדש ושמיטין לא נתקיימו, ובגמרא שבת ק"ל א' בא מאמר זה בחיסור לשון, ומיבמות ו' ב' אמרו מה שמירה האמורה בשבת לעולם, וי"ל דסמכו על דרשה זו, וע"ל בפ' קדושים בפסוק את שבתתי תשמרו. .
(שם)

לשבר את האוזן וכו'. מסקנא דתירוצא הוא:

כי ששת ימים עשה ה׳ וגו' וביום השביעי שבת וינפש. וטרם יום השבת שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה.

השביעי שבת וינפש בגימטריא דכיון שהוא שבת אבדה נפש:

שבת וינפש. אמר ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת – וי אבדה נפש ^מבדריש מכפל לשון שבת וינפש, דהיינו שבת היינו וינפש, ואסמכתא בעלמא הוא, ופשטות הענין קאי על שביתת הקב"ה, וענין הנשמה יתירה הוא רוחב לב ונפש למנוחה ורצון, ועי' רש"י שם. .
(ביצה ט"ז א׳)

שבת וינפש ויתן אל משה. מלמד שנתנה תורה בשבת. וינפש ו. נפש וסמיך ליה פרשת העגל שנתחייבו מיתה ונאבדה נפשם:

ויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה – מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה – שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):

ועשית שנים כרובים זהב, כשאמר משה רבינו לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ ד), נאמר לו ועשית שנים כרובים זהב, (לח) וכן כיוצא באלו, כמו פרשת יבום, וערות אביך, לא תלבש שעטנז (דברים כב יא), גדילים תעשה לך (שם שם יב), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), וביום השבת שני כבשים בני שנה (במדבר כח ט), אלה וכיוצא בהן ברצון אחד נאמרו.

ויתן אל משה נמשך לפניו, אל ''אלהים'' הנזכר בסוף הפסוק, ויתן אלהים אל משה, כאשר הזכיר בדבור, וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳), ובמעשה ובמכתב, והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז), וכן בנתינה, ויתן אלהים אל משה:

ויתן. ריקי מוח יתמהו מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולא ידעו אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה. וכפל כפלו שנים. לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשי השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו רק הלבב והמעשה והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו. כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו. והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבות שגלה לו השם בהר סיני והוא אמר לפני מותו אתה החלות להראות את עבדך את גדלך והנה עתה החל והראה לו גדולת השם. וזהו אמת כי לגדולתו אין חקר:

ויתן אל משה ככלתו. פירש"י ככלתו חסר כתיב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן והכלה מקושטת בכ"ד מיני קישוטים כו' וסמך זה למעשה העגל מפני שני דברים האחד הוא, שמסיק ברבתי שבזכות שתלה אהרן סרחון העגל בעצמו ולא בישראל ע"כ זכה אל כ"ד מתנות כהונה ולפי זה רצה הכתוב ליתן טעם למה נתנו לו דווקא כ"ד מתנות כהונה, אלא לפי שכל כ"ד ספרים כלולים בלוחות הברית והעגל גרם שבירת הלוחות וביטול כל כ"ד ספרים ולפי שתלה בעצמו ולקח כ"ד עונשים מישראל ע"כ דין הוא שלעומת זה יתנו לו ישראל כ"ד מתנות כהונה. טעם שני הוא, לפי שמסיק (בסנהדרין קב.) אין לך פורענות שאין בו מכ"ד מהכרע ליטרא מעגל הראשון, ונראה שלכך עשו שיעור מן מספר כ"ד לפי שמסיק שם אמר רבי חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט א) קרבו פקודות העיר. ש"מ שרצה ה' לחלק העונש על כ"ד חלקים ובעבור שתלה אהרן בעצמו כנגד זה יתנו לו כ"ד מתנות כהונה.

ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

ויתן אל (משה) בגימטריא זה התלמוד:

ויתן וגו' ככלתו. צריך לדעת למה הפסיק בין זכרון הנתינה לזכרון דבר הניתן בהודעת הזמן שהיה לו לומר ויתן אל משה שני לוחות ככלותו או היה לו להקדים ככלותו קודם זכרון הנתינה, עוד יש להעיר למה איחר ה' נתינת הלוחות עד זמן זה כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברים ביום מתן תורה או למחרתו היה לו לתת הלוחות.

ויתן אל משה. המדבר עד כה והוא שם הוי׳ ית׳ וכמבואר במה שכתב ככלותו לדבר אתו:

דברי רש"י כאן תמוהין, וההגהה הכתובה כאן בדפוסים אחרונים נכונה, ודלא כדברי הרא"ם, ועיין פירושי בירמיה ז' כ"ב.

ויתן אל משה. כתב הרמב"ן נמשך לפניו על אלהים הנזכר בסוף הפסוק ויתן אלהים אל משה וכאשר הזכיר בדבור וידבר אלהים כל הדברים האלה ובמעשה ובמכתב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים וכן בנתינה ויתן אלהים אל משה:

ככלתו. חסר וא"ו ובב"ר פ' מ"א דרשוהו על אופנים רבים מענין כלה:

ויתן אל משה אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים וכו'. שאי אפשר לומר שצווי השם למשה על מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל וצווי משה לישראל על המשכן היה אחר שנתרצה על מעשה העגל שאם כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על דבר המשכן עד שצוה אותם על נדבת המשכן שמא לא נתרצה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים מפני קיום הדת שלא היה אפשר לדחותן מן הדת אחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהן עול התורה והמצות שאף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שנשתמד שהוא כישראל לכל דבריו כדאיתא בפרק החולץ אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכם שהיא חבה יתרה לא שהרי לא מחל להם רק שלא לכלותם יחד ולא מחילה גמורה כדכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שאין פורענות באה לישראל שאין בה מפורענות עון העגל כדכתב רש"י ז"ל ואע"פ שהסכים השם ללכת בקרבם להנהיגם בעצמו ובכבודו ולא ע"י מלאך לא יחוייב מזה שישרה שכינתו בתוכם כעניין שצוהו תחלה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהרי גם קודם המשכן כבר היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש ועם כל זה לא היה משרה שכינתו בתוכם וא"כ איך סמך משה על המחילה הזאת שנתרצה לישראל בי"ה לצוות' על נדבת המשכן לפיכך חייבו מזה שגם צווי השם למשה במלאכת המשכן לא היה רק אחר מעשה העגל ופרשת העגל קודמת בהכרח מצווי השם למשה למלאכת המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזהו שכתב רש"י גבי ודבר יי' אל משה פנים אל פנים וגו' ושב אל המחנה בעשרה בתשרי נתרצה הב"ה לישראל ואמר לו סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ומה שלא הביא ראיה על קדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר שהיא ראיה גמורה על קדימת העגל מצווי השם למלאכת המשכן אפילו אם הי' הצויי בעת רדתו מן ההר אבל הביא ראיתו מי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות כו' וחייב מזה שאחר שהשם היה כעוס עמהם לא יתכן שיצום אז על מעשה המשכן לשכון בתוכם וכן מה שהוסיף עוד אחר מאמר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ואמר ובי"ה נתרצה הב"ה לישראל ולמחרתו התחיל לצוות על נדבת המשכן הוא מפני שאמר שקדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן היה ימים רבים ורבוי הימים אינו יוצא לא ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר ולא ממה שנשתברו הלוחות לבדו אלא מהרכב' שניהם ממה שנשתברו הלוחות בי"ז בתמוז וממה שנתרצה הב"ה לישראל בי"ה שביניהם פ' יום אך מה שהוסיף עוד לומר והוקם המשכן באחד בניסן ואין מזה ראיה כלל לא על קדימת מעשה העגל מצווי המשכן ולא על רבוי הימים שעברו מזמן מעשה העגל על צווי מלאכת המשכן צ"ע:

כתובים באצבע אלהים. לשון זה נאמר למפרשים ע"ד משל בבן אדם, כי חפצי ה' יקום בדברו לבד; אמנם כדי להרחיק ממנו ית' כל עניני ההגשמה בתורתו הקדושה בתכלית הריחוק, נ"ל בזה כי כמו שהונח על אבר האדם שיכולים לפשוט ולהושיט בו שם יד, שהוא מן גמול ידו הדה (ישעיה י"א) שתרגומו יושיט (רייכען, האנד) ככה הונח על אבר האדם שיכולים לתפוס ולאחוז בו שם אצבע, משרש צבע (האל"ף לתאר בשם) שמהוראתו ג"כ האחיזה והתפיסה, ולכן הונח שם זה על החיות הדורסות אשר פעולותיהן האחיזה והתפיסה, מזה אמר (ש"א י"ג) גי הצבעים תרגומו אפעיא, וע"ש רש"י (ועי' אולה"ק שיש להוראה זו דומים בלשון ישמעאל בערבי ובסורי), וכן אוזן הכלי שאוחזין אותו בו נקרא בית הצביעה (רפ"ג דחגיגה), (ואפשר שמטעם זה מתחלף שם אזני בשם אצבון במשפחות בני גד, פינחס כ"ז ט"ז), והנחת שם צבע על הגוונים והמראות (פארבען) ג"כ לדעתי ע"ש האחיזה, כי תכלית תערובת סממני הצבע וכל תקוני חומר הצבע אינם באמת רק להכשירם ולהכינם להיותן ראויים לאחיזת הצבע בנצבע להתדבק יחד עד שיקלוט העין יפה, וההוראה העיקרית משם אצבע, אבר האחיזה (פאססונגסגליעד), ולזה יש לפרש שם אצבע כאן לפי הוראתו העיקרית ר"ל אחיזה ותפיסה, כי לדרז"ל היו אותיות הלוחות אויריות ועומדים בנס (עמ"ש בפ' חרות על הלוחות), והיו א"כ אחוזים ודבוקים יחד במקום מושבותיהם ע"ד הפלא, ולזה אמר כתובים באצבע אלהים, כלומר אחיזה ודביקה נפלאה (דורך וואונדערבארע האלטונג, פאססונג), ושם אלהים לפי"ז כמו חרדת אלהים, להגדיל ולהפליא את הדבר למעלתו. וע"ד הפשט יאמרו המפרשים בכוונת אצבע אלהים, ליחס מכתב הלוחות אל הש"י לבדו, שלא נעשה לא על ידי מלאכה ולא ע"י פועל טבעי כ"א ברצון השם וחפצו לבד, וכמש"ר כי מכתב הלוחות הוא מן הדברים שנעשו ע"ש בין השמשות, ונכון הוא, אמנם מה שיאמרו כי לשון אצבע הוא על מנהג האדם, אינו מתיישב על הלב, ונ"ל שהוא דומה לשאר שמות שמנהג הלשון בהם לשמש שם דבר גם פעולתו, כשם רגל שהוא אבר התנועה, וישמש גם על פעולת התנועה וההלוך, כל העם אשר ברגליך כלומר ההולכים אחריך, וכן אם תשיב משבת רגליך, ושם עין שהוא לאבר הראות ישמש גם על פעולת הראייה עיני בנאמני ארץ, לבבתני באחת מעיניך שר"ל השגחה והבטה. וכן שם פה, לשון שפה שהם איברי הדבור ישמשו גם על הדבור, היש בלשוני עולה, לשון כשדים (שפראכע) על פי פרעה, על פי ה' יחנו כלומר צוויו ודבורו, שפת לא ידעתי אשמע; הנה יהיה שם אצבע דומה להם, שהוא אבר העשייה, וישמש כאן על פעולת העשייה, ותרגומו (דורך איינווירקונג), ופעולות הש"י ע"י חפצו ורצונו לבד, ובזה נמלטנו מן ההגשמה. ועמ"ש בפ' בבא באצבע אלהים דחרטומי מצרים:

ויתן אל משה. א"ר יוחנן, בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ^מגהנה אין ספק כי לא מכח השכחה הטבעית שכח משה תלמודו, שהרי כידוע היה בעל כשרונות נעלים ומצויינים, וא"כ צ"ל כי במכוון מאת הקב"ה היתה הדבר שישכח מה שלומד, ואינו מבואר תכלית כונה זו, ומהרש"א נדחק בזה. אבל מצאתי באור הענין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ח שבא שם מאמר זה ג"כ בשם ר' יוחנן בזה"ל, כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, וכל כך למה כדי להחזיר את הטיפשים, ע"כ. ובאור הדברים שלא יאמר זה שלומד ושוכח מחמת חלישת זכרונו מה לי ליגע בחנם אחרי ששוכח אני מה שאני לומד, כי התשובה על זה, שהרי גם משה שכח ובכ"ז למד ולמד עד שנתנה לו במתנה, וא"כ גם כל לומד ילמוד כל כך עד שיותן לו במתנה ושוב לא ישכח, וברור הדבר שבגמרא שלפנינו באו הדברים חסרים, וע' בע"ז י"ט א' לעולם ילמוד אדם אף על פי שמשכח, וברור שסמך על דרשת הירושלמי שהבאנו. .
(נדרים ל"ח א׳)

אין מוקדם כו'. דאם לא כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על מעשה המשכן עד שצוה להם משה על נדבת המשכן שמא לא נתרצה הקב"ה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים וגו' הוכרח לזה מפני קיום הדת שאי אפשר לדחותן מן הדת מאחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול תורה ומצות ואף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל מומר שהוא כישראל לכל דבריו וכל שכן ישראל שכבר חזרו בתשובה כדכתיב ויתנצלו עד עדים וגו' שהוא מן הדין ליתן להם את הלחות אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכו שהיא חבה יתירה שמא לא נתרצה לזה אלא ודאי וכו':

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות. זה בא להוסיף על חטאת ישראל שטעו בלא סבה ובלא זמן. כי אולי היה אפשר שמשה אמר להם שירד לסוף ארבעים יום. והוא נתאחר שם יום או יומים או שעה או רגע ובאותו רגע שנשתהא חטאו לפי שנתעכב. לזה אמר כי זה שקר כי הוא עלה להוריד התורה בלוחות העדות ולא נשתהא שם כלל. כי מיד ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן לו שני לוחות העדות להיות עדות בינו ובין בני ישראל. כתובים באצבע אלהים בלי דיו ובלי קולמוס ובלי זמן ובלי איחור. לפי שהדברים הקדושים נעשים מעצמם. ועכ"ז וירא העם כי בשש משה. ראו שנתאחר משה ולא ראו בטוב. ואמר כי בשש משה. ולא אמר כי נתאחר משה. להורות כי ערב רב שנקראו העם נראה להם שהיו כל דברי משה בלי טעם ומלח. כי אחר שכפרו בשם ה' כפרו בכל התורה כלה. ויהיה בשש כמו היאכל תפל מבלי מלח. שתרגומו היתאכל בששא. והוא לשון תלמוד במסכת ברכות לית דין צריך בשש. כי היה הפת יפה ולא היה צריך מלח או לפתן לברך המוציא. ולכן לא נתאחר להמתין שיביאו לפתן. וכן בכאן אלו הרשעים אמרו כי בדברי משה לא היה בהם טעם ומלח. אבל הוא תפל מבלי מלח. וזהו כי בשש משה. אחר שלא היה יורד מן ההר כמו שאמר. ולכן ויקהל העם על אהרן. לפי שהוא נשאר במקומו. כאומרו והנה אהרן וחור עמכם. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. וזה לאות ששאלו אלוהות הרבה. שאם לא ימצאו טעם בזה יקחו אחר. וז"ש ז"ל אלה אלהיך ישראל אלוהות הרבה אוו להם. וזהו אשר ילכו לפנינו. כי זה משה האיש אשר העלנו. כאן כפרו בשם המוציאם. אלא שמשה העלם. וכן היה האמת שלא יצאו ברשות השם. לא ידענו מה היה לו. אם נהפך רוחני וזך. ומצד דבוקו וזכותו לא ישוב עוד ליסודו. או שנשרף בגשתו אל האש הנראה להם בראש ההר. או שגנבתו הענן אשר כסהו לעיניהם וישליכהו באחת הגאיות. וזהו לא ידענו מה היה לו מאלו הג':

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, זה היה בסוף הארבעים יום, וחז"ל אמרו שתחלה היה לומד ושוכח עד שלבסוף הארבעים יום ניתן לו התורה במתנה, עוד אמרו עמ"ש ככלותו לדבר אתו שתחלה היה הקב"ה המדבר ולבסוף א"ל השם בוא ונאמר אני ואתה, פי' כי ישיבתו בהר מ"ם יום היה להסיר מעליו את הגשמיות וחשכת החומר עד שיהיה מלאכי כשכל הנפרד מחומר שלזה היה צריך מ"ם יום כשעור יצירת הולד, וקודם שנשלמו המ"ם יום שעדיין לא הפשיט את החומר מעליו והיתה השגתו הדרגיית כשכל הנקשר בחומר לא היה אפשר בלא שכחה ככותב על הנייר שימחק ברבות הימים, עד סוף הארבעים יום (שסר ענן הגשם מעליו והשיג כשכל מלאכיי בהשגה פתאומית מאז היה לומד ולא שוכח, וז"ש לו השם בא ונאמר אני ואתה כי שכל מלאכי מופשט מחומר א"צ לשמיעה וללמוד כי ישיג הכל מעצמו כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי ישיגו הכל מעצמם, וזה היה ענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי היו מוכנים להשיג הכל מעצמם ולהיות כמלאכי עליון, וה' אמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו כמ"ש חז"ל בשבת, וע"כ א"ל בוא ונאמר אני ואתה כי תשיג הכל טרם שאומר לך, כאלו שניהם אומרים בפעם אחד. והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המוח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים כמ"ש (בפ' תרומה) ובאשר הוא לוחות בו"ד ישיגו בהדרגה וע"י מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי, אולם אחר שנעשה משה שכל מופשט מחומר שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחניי שמה"ש נזונים ממנו, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח, כמ"ש (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן אפו ויכתבון מלי וכו' בעט ברזל וכו' בצור יחצבון, והכתיבה עליהם לא היה בכתיבת בני אדם שהיא הדרגיית רק כתובים באצבע אלהים שנחצב הכל בפעם אחת, ואמר אח"ז לוחות כתובים משני עבריהם, ופי' חז"ל שהיו האותיות משולשות מעבר לעבר ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ובכ"ז מזה ומזה הם כתובים, ר"ל שבצד השני לא היו האותיות הפוכות רק ישרות בענין שנקראו ביושר מכל צד שזה דרך נס ופלא, ומפרש שבין הלוחות ובין המכתב מעשה אלהים המה, והענין שכבר בארו חז"ל שכל דבור מעה"ד נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, ופירושו שרואים את הנשמע, שהקול היוצא מפי המדבר חורת תמיד אותיות באויר בדרך מהלכו, רק שא"א לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שמטבעו להתפשט, ובחפץ ה' נצטמצם ושב להיות דבר ממש, ונדחק חומרו והנוזלי כ"כ עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור באש נשארו כאותיות אש חרותים דרך מעבה האבן שנתגלה מן האויר ונראו מצד אל צד. והנה גם הטבע תעשה זאת ברבות הימים שהאויר יתגלה וישוב להיות מים, והמים התגלמו להיות עפר, והעפר יתקשה כאבן וצור החלמיש, רק מה שתעשה הטבע בכמה מאות שנים עשה הנס ברגע, שכל דבור שיצא בלהבות אש הקפא את האויר סביבותיו והיה כאבן, והנס הוא תמיד הפך הטבע, שדרך טבע האש להפשיט את האויר ולהרחיבו, ואש הנסיי צמצם אותו והקפיאו, והיה נס זה מורכב מטבע ונס, טבעי כי הטבע תעשהו ברבות עתים, ונסיי כי נעשה בלא זמן, ולכן אחז"ל שהלוחות והכתב והמכתב נבראו בע"ש בין השמשות, שבששת ימי המעשה נוסדה הטבע, ובשבת הוחל הענין הנסיי כמ"ש בפירוש בראשית, ובין השמשות הוא האמצעי שבין הנס והטבע, ועז"א והלוחות מעשה אלהים המה שעשה מן האויר אבנים, והמכתב מכתב אלהים שנעשה מן הקול והדבור מכתב, ואחר שיצא המכתב בלהבות אש נשאר חרות מעבר לעבר ע"י האותיות על הלוחות:

שהרי בי"ז עלה וכו'. קשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומואחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה עגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יום הכפורים כאשר נתרצה להם על מעשה העגל (קושית הרא"ם), ונראה לי מה שאמר (רש"י) 'והוקם המשכן באחד בניסן', שאין זה צריך לפירושו, נראה שזהו הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים, ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות, ולכך אמר 'והוקם באחד בניסן', פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, ב), ואם כן למה היה הקב"ה מצוה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז, דכיון שראינו דמלאכת המשכן התחילו אחר יום הכפורים (רש"י להלן לג, יא), והיה נגמר בזמנו והקימו אותו באחד בניסן, למה יהיה מצווה אותו קודם הזמן, שאף אם יהיה נגמר לא יהיו מקימין אותו קודם ראש חודש ניסן, וראוי יותר לצוות על מצוות שיהיו שייכים עתה, אלא בודאי ציווי המשכן היה אחר מעשה העגל. ואין לומר אילו התחילו אותו בסוף ארבעים היו מקימים אותו קודם ראש חודש ניסן, זה אינו, כיון שהכתוב אומר (להלן מ, ב) "באחד לחודש תקים המשכן", שמע מינה דווקא מצותו הוא באחד לחודש. אף על גב דבמדרש יש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו, לכך קורין בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח (במדבר ז, א-פט), מכל שכן צריך לומר כיון שהיה הקמתו בראש חודש ניסן דווקא, מה שהתחילו בעשייתו לאחר יום הכפורים היינו כדי שיהיה נגמר בכ"ה בכסליו, שזה שרצה הקב"ה, אף על גב דלא יקימו אותו עד אחד בניסן, בחר בכ"ה בכסליו שיהיה נגמר בו עשייתו. אבל אם יתחילו אותו מיד, היה זה ללא צורך כלל. אבל מדברי רש"י משמע לקמן שעשו את המשכן עד אחד בניסן, שכן פירש לקמן בפרשה זאת:

ויתן אל משה. במתנה נתנה לו. החכמה מתנה, שנאמר כי ה׳ יתן חכמה 999(משלי ב ו), והתורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה, והשבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט).

ויתן וכו׳ אין מוקדם וכו׳ אע״ג דלכאורה אין כאן הכרח לסרס המקראות דדילמא הכל בסדר נכון דבמ׳ יום ראשונים צוהו הקדוש ברוך הוא מלאכת המשכן וכשירד בי״ז בתמוז וראה שעשו העגל לא רצה לומר להם כלום עד אחר שנתרצה הקדוש ברוך הוא דהיינו יום הכפורים והכי איתא נמי בזהר דמה״ט בתחלה א״ל מאת כל איש וכו׳ ואפילו מערב רב ואחר מעשה העגל כתב קחו מאתכם דוקא לאפוקי ערב רב לפי שהיו גרמא בנזקין במעשה העגל מ״מ נראה דרש״י הוכרח לזה והוא ז״ל נמי מודה לדברי הזהר דבימים שישב בהר נצטוה על מלאכת המשכן ומכל מקום הא והא איתא דבהכרח צ״ל שכל פרטי הדברים הכתובים בפרשיות דלעיל לא נאמרו לו עד אחר מעשה העגל שהרי נאמרו שם ג׳ תרומות ואחד מהן בקע לגלגולת לאדנים לפי שנצטוה למנותן מפני שנכנסה בהם מגפה בשביל העגל כמ״ש רש״י בתחלת הפרשה וכן מ״ש בפ׳ דלעיל וזה הדבר אשר תעשה להם וכו׳ לקח פר אחד והוא לכפר על מעשה העגל וכמו שפיר״שי שם וכל זה לא שייך אלא לאחר מעשה העגל וא״א שנאמרו תחלה ועוד נראה כן מכמה דרשות דרז״ל דהרי אי׳ בירוש׳ תני ר״י בר חנינא ועשית כפרת זהב טהור יבא זהבו של כפרת ויכפר על מעשה העגל אלא ע״כ צ״ל דאע״ג שבמ׳ יום שעלה לקבל התורה שם נצטוה על המשכן לא נצטוה שם רק כללות הדבר והראהו לו שם בהר המשכן כלו והמנורה והכלים וכדמוכחי קראי ושוב אחר יום הכפורים חזר לצוותו בפרטות על כל דבר ודבר והוא היה הולך ומצוה לישראל והתחילו מיד להתנדב. ומ״ש כאן רבינו ז״ל שמעשה עגל קדם לצווי מלאכת המשכן רצונו לומר שקדם לפרטי צווי מלאכת המשכן. ומוכרח היא שהרי כתיב בפרשת תרומה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ש״מ דבהר נצטוה לעשותו והראהו דוגמתו ואיך כתב רש״י לקמן בפ׳ ושב אל המחנה שלמחרת יום הכפורים התחיל לצוותו על מלאכת המשכן וא״כ לא היה בהר צווי המלאכ׳ שהרי לא מצינו שעלה בהר עוד אחר שירד ביום הכפורים אלא הדיבור היה נדבר עמו בתוך אהלו עד שהוקם המשכן ונמצא שרש״י סותר מה שכתוב בפסוק א״ו הא והא איתא דאיברא שצוהו והראהו בה בימים הראשונים מכל מקום כל פרטי הצווי הכתובים בפ׳ תרומה ופ׳ תצוה ותחלת פ׳ זו לא נצטוה אלא אחר יום הכפורים והיינו דכתיב והקמות וכו׳ אשר הראית בהר ואם איתא דההוא קרא נאמר לו בהיותו בהר לא הול״ל הראת ל׳ עבר וגם לא הו״ל בהר דהא השתא נמי בהר הוה קאי אלא מוכרח כדאמרן. ובזה לא תיקשי נמי לרש״י מדידיה לדידיה דלעיל בפ׳ מנורה פירש״י ראה כאן בהר תבנית וכו׳ והכא שהתחיל לצוותו למחרת יום הכפורים ואם כן לא הוה בהר אבל לפי האמור ניחא. וכל זה הכי מוכרח נמי מדברי הזהר גופיה וז״ל מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש וכו׳ לאכללא ערב רב וכו׳ לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ע״ד ועבדו ית עגלא וכו׳ אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשמא לא יהא אלא מסטרא דישראל לחודייהו וכו׳ עכ״ל הרי בהדיא שאחר מעשה העגל גם כן חזר ונצטוה. ויש הכרח לומר כן דאל״ה לדברי הזהר ק׳ על מה סמך משה לצותם על המשכן דילמא עכשיו שחטאו לא ירצה הקב״ה עוד להשרות שכינתו ביניהם ולא הו״ל לעשות כן מדעתו א״ו חזר ונצטוה בפרטות:

לוחות אבן. דבר שאין רקבון שולט בו:

לחות אבן. דבר שאין הרקבון שולט בו:

ככלתו לדבר אתו כעלות השחר של י״‎ז בתמוז.

ככלותו ככלתה כתי' שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן פי' שנמסרה לו לדרשה כרצונו ככלה הנמסרת לחתן לעשות בה כרצונו לפי שלא היה יכול ללמוד כל התורה ופרשיותיה בזמן מועט כזה ודייק ליה מלישנא דויתן לשון מתנה ואח"כ פי' ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קשוטים וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון לא היה צריך לכתוב אלא ככלה ומהו ככלותו בוא"ו דמשמע הכלה המיוחדת לו והא אין התורה מיוחדת לשום אדם שכתר תורה מונח ועומד שכל מי שרוצה ליטול יטול לכך פי' ד"א שתלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים והיינו הכלה המיוחדת לה' ית' דהיינו הכ"ד ספרים הכתו' ברוח הקדש שתלמיד חכם צריך להיות בקי בהם כדמפרש רש"י ואזיל:

רש"י ד"ה ויתן אל משה וכו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה... והוקם באחד בניסן. ע"כ. כאן שבה התורה לסיפור המאורעות הקשורים בעלייתו של משה להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום. פסוקים אלו מהווים השלמה לנאמר בסוף פרשת משפטים (כד, יב-יח). ובתווך בא הציווי הארוך על עשיית המשכן (פרשות תרומה, תצוה וריש כי תשא). וקשה לי, בתחילת הדיבור מדבר רש"י בציווי מלאכת המשכן, ואכן מועד הציווי הוא הבעיה, אבל בסופו מוסיף "והוקם באחד בניסן" - תוספת זו, מה מקומה כאן, הרי הבעיה היא במועד הציווי, כאמור, ולא במועד ההקמה? ועוד: עדיין צריך לשאול - מדוע אחרה התורה את המוקדם? (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה "גור אריה" כאן שכתב: נראה שזוהי הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות. ולכן אמר "והוקם באחד בניסן", פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, יז), ואם־כן למה היה הקב"ה מצווה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז?! ע"כ. ובאשר לאיחור המוקדם ראה דברי רבנו בחיי המובאים למעלה (כה, ב).

ככלתו. ככלתו כְּתִיב – חָסֵר – שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ תּוֹרָה בְּמַתָּנָה כְּכַלָּה לֶחָתָן, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד כֻּלָּהּ בִּזְמַן מֻעָט כָּזֶה. דָּבָר אַחֵר, מַה כַּלָּה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכ"ד קִשּׁוּטִין – הֵן הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה – אַף תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בְּכ"ד סְפָרִים:

לוחות אבן. פירשתיו. ודבר הכתוב באצבע אלהים. על מנהג האדם כי כל חפץ השם בדבר פיו יקום. ופי' דבר פה על דרך משל. כמשפט מלכי האדם. וככה כי הוא צוה ונבראו ודברי השם נצבים הם בשמים כנגד השפלים. וכן כתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים. והמשכילים יבינו:

שני לוחות העדות. אותם שיעד באמרו ואתנה לך את לוחות האבן וטרם תתו התורה והמצוה אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה לך רד כי שחת עמך:

ככלתו כתיב חסר מה כלה מקושטת בכ''ד קשוטים המנויין בישעיה אף ת''ח צריך להיות מקושט בכ''ד ספרים:

ככלותו לדבר אתו. מדרך לשון המקרא הי׳ ראוי לכתוב ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן אל משה שני לחות ולא כדרך מאמר המוסגר. אלא בא ללמד דגם זה שכלה לדבר אתו הוא בכלל הנתינה שגם זה נתן לו במתנה שלא יהי׳ עוד נצרך משה עוד לעמל החזרה עליהם שלא ישכח. ועמל העיון לעמוד על הכונה והאמת אלא הי׳ כמעיין המתגבר מאליו בעיון וכנהר שאינו פוסק בכח הזכרון וכדאיתא בנדרים דל״ח ובש״ר פ׳ מ״א. וכמו שהבטיח הקב״ה לעיל כ״ד י״ב. עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. הכל במתנה . ואמר הכתוב לדבר אתו אליו מיבעי כלשון המקרא אל משה. אלא נכלל בזה כח תורה שבע״פ וכמבואר ברבה בס׳ זה שהי׳ כ״י למדים ביחד. וכפרש״י והיינו סיעתא דשמיא הי׳ בשפע על משה לעמוד על כחה העצום שאין לה קץ. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ז׳ כ״ט:

שני לחת. חסר דחסר ובשמות רבה פרשת מ"א ובמדרש ילמדנו אמר ר' חנינא לחת כתיב לא זו גדולה מזו ובזוהר פרשת יתרו דף פ"ד תרי הוו ומתחזיין חד ומסורתא דיקא דכולהו פוק חזי במסרה רבת' ע' ל"ח ונוסחי דיקי נמי כוותה סלקי:

לדבר אתו החקים והמשפטים שבו אלה המשפטים. לא דברי המשכן והשבת הכתובים לעיל מיניה דדברי המשכן והשבת אחר מעשה העגל נאמרו כדלעיל ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום ומ' לילה ודלא כר' ישמעאל דאמר ואלה המשפטים וי"ו מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני שפירושו מה הדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כך כדפרישית:

לחת אבן. א"ר אלעזר, מאי דכתיב לחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידו ^מדדייק מיתור לשון אבן, שהרי אין נ"מ בזה, ודריש ע"ד אסמכתא בגודל מעלת חזרת הלמוד ע"ד המליצה שאין לחייו נלאות ועיפות לחזור. והוא מענין דרשה הקודמת, כמש"כ שם. .
(עירובין נ"ד א׳)

שלא היה יכול ללמוד כולה כו'. לכך מסרה לו ככלה כלומר שהיא לו קנוייה:

אכן יתברר הענין על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ב צ''ג:) שאמרו שכל המצות הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים, והוא אומרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני ומה דבר אתו ב' לוחות העדות פירוש כי הדברים בלוחות שם לו אל עליון ואינו מן הראוי לתת לו הלוחות עד שיגמור הרשום בהם, ולזה גמר הדברים הנרמזים בה בלוחות העדות ונתנם לו ולא קודם, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כאחת על נכון, וכפי זה מאמר שני לוחות נמשך עם ככלותו לדבר אתו וגו' ונמשך עם ויתן האמור בתחלת הכתוב:

החקים והמשפטים שבואלה המשפטים. לא דברי המשכן, שהרי ציווי מלאכת המשכן אחר מעשה העגל (כ"ה ברא"ם):

ככלתו. מלמד שכיללה לו ככלה נאה.

ככלתו ככלתו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפירוש קמא לא אצטריך למכתב ככלתו כלל דהוה סגי למכתב ויתן אל משה שהוא לשון מתנה ועוד דהול״ל לכלתו א״נ בכלתו ולא בכ״ף הדמיון ולפי׳ שני נמי ק׳ דמה ענין לימוד זה לכאן ועוד דהול״ל ככלה ולא ככלתו:

כתובים באצבע אלהים. כתב שאינו נמחק ואינו עובר כי התורה אין לה הפרה לעולם:

כתובים באצבע אלהים. כתב שאינו נמחק כי תורה אין לה הפרה ולא תבטל לעולם:

לחת אבן שאין רקבון שולט בהם. ד״‎א לפי שרובן של עונשים בסקילת אבן.

רש"י ד"ה ככלתו, ...תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. ע"כ. מה עלתה לה לתביעה זו?! (פ' כי תשא תשמ"ז)

לדבר אתו. הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים:

אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כלם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל ע"ז למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על יחוד השם. והנ' חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוי'. והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע"ז חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת. כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פנחם ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על ע"ז רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד ע"ז ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך. והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רמו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראיית' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם הי' טפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק על ההוה תחת משה וכן כתוב והנה אהרן וחור ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פי' חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו אסרו חג בעבותים. וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם ' מועילות כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. והמפרש אנכי עשו בכורך. אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בב"ד את חבירו האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר. כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. ע"כ בנה מזבח והקשה על נפשו א"כ למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז גם ישראל לא בקשו ע"ז רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פי'. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה. וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי אני לא עשיתי רע להם. כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי מריתם מעלתם. וחכמי המזלות אמרו כי המחבר' הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת מזלות היא מזל ישראל ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה והנה שמוהו בחצי השמים:

שני לוחות כנגד שמים וארץ חתן וכלה ב' תורות ושתי עולמות:

כתובים באצבע אלהים. הכתב והמכתב מעשה שמים ושהם מתחילת הבריאה כדאיתא בפסחים דנ״ד והיינו לשון אלהים שהוא השם שנברא בו שו״א:

כתבים באצבע אלהים. חסר וא"ו ומלא יו"ד כתיב וכל הכתבים כתבים באורייתא דכותא ומסורת דמסרה עליה תלתא חסר שבושא הוא דאי כתבים גרידא חשיב ארבעה הוו חד דין ותרין לויפן וירד וחד בויתן ה' אלי דמשנה תורה ואי הכתבי' קא חשיב טובא הוו וכולהון בכולהו נוסחי דיקי חסר וא"ו כתיב ומלא יו"ד אלא ודאי כדאמרן. הרמ"ה ז"ל ועיין גם במסורה דילן:

החקים והמשפטים כו'. פירוש דק"ל הא דכתיב ככלותו לדבר אתו מאיזה דברים כלה לדבר אתו דליכא למימר מדבר ציווי של משכן דהא מעשה העגל קודם לכן היה כדפירש רש"י לעיל ל"פ כשכלה לדבר אתו החקים והמשפטים שבואלה המשפטים: וכתב הרא"ם ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר ארבעים יום וגומר ודלא כרבי ישמעאל דאמר ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונים וכו' ופירושו כמו שהדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כן עכ"ל:

כתובים באצבע אלהים. הכונה בזה על דרך אומרם ז''ל (תנחומא פ' עקב) כי הלוחות נחצבו מתחת כסא כבודו יתברך, ואולי כי זה הוא שרמז באומרו מעשה אלהים פירוש מעשה (אלהים) הוא הכסא והבן, וכבר נתפרש כי יש בחינות רבות אורות הקדושה בסוד (קהלת ה') כי גבוה מעל גבוה וגו' וגבוהים וצא ולמד ממעשה הנפלא שהובא כספר הזוהר הקדוש (ח''ב נ''ב.) כשעלה משה למרום ופגע במלאך סנד''ל וכו' ואחר כך במלאך מט''ט והיה ירא מלאך מאשו של מה שלמעלה ממנו פן ישרפהו וכן וכו', והנה אמר הכתוב (דברים ד') כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, כי אשו הקדושה היא אוכלת כל אש זולתה.

וחוזרין ושונין ההלכה ביחד. דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה, שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך (אח"כ) [ומשה רבינו עליו השלום] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד:
ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מאד, כי התורה היא בין השם יתברך ובין האדם, משלמת רצון השם יתברך ונותנת לאדם שלימות, עד שהתורה היא שלימות כוללת בין השם יתברך ובין האדם. וכיון שהדבר הוא כך, אמר שהיו שניהם ביחד חוזרין ההלכה, מאחר שהתורה היא כוללת בין הנותן ובין המקבל, ודברים אלו עוד עמוקים, והבן זה היטב:

לדבר אתו בהר סיני, ההר חמד אלהים.

לחת לחת וכו׳ דריש לתיבה זו משום דיתירה היא דכתיב לחת העדות לחת אבן ובחדא מינייהו הוה סגי א״ו לדרשה:

לחות העדות. כתבן בשתי לחות שתהיו עלינו כשני עדים:

לדבר אתו. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַגְּבוּרָה וְחוֹזְרִין וְשׁוֹנִין אֶת הַהֲלָכָה שְׁנֵיהֶם יַחַד:

לחת ע''ש שיגעים בלחי לחת בא''ת ב''ש כס''א מלמד שנלקחו מכסא הכבוד:

מלמד שהיה משה כו'. פירוש דדייק מדכתיב לדבר אתו ולא כתיב לדבר אליו אלא מלמד שהיה משה וכו':

והודיע הכתוב אופן כתיבת הלוחות במה נכתבו ואמר כתובים באצבע אלהים פירוש כי היה ה' מצייר צורת האות באצבעו כביכול פירוש בחינת אור אחד מאורו יתברך בדמות אצבע כנגד הלוח כשיעור שטח אברי האותיות כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יצייר כנגדו ולצד עוצם תוקף אורו יתברך לא היה אור של הלוחות יכול עמוד בכל המקום אשר יכוין כנגדו אצבע אלהים והיה נאכל או מתצמצם לצדדין והיה נשאר כל אשר יצטייר כנגדו חלול ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אומרו (לקמן ל''ב ט''ז) חרות על הלוחות ולא אמר חרות בלוחות שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות אלא על, פירוש שהיה מניח אצבעו ב''ה על הלוחות בדמיון צורת האות ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים:

שני לוחת העדות. עדות הם לישראל שבחר בהם מכל אומה ולשון, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב).

אם־כן לא בכל מקרה מסלק אונקלוס ביטויים מגשימים, היש שיטה בדבר? בין הפרשנים מוצאים אנו שלש שיטות בביאור דרכו של תרגום אונקלוס: (א) לפי רס"ג (אמונות ודעות ב, ט. עמ' ק במהדורת הרב קאפח) ורמב"ם (מורה נבוכים א, כז), רק כלל אחד הדריך את אונקלוס - הרחקת ההגשמה. את החריגות בתרגומי ההגשמה ניסו ליישב באמצעות כללים שונים, או בהצעת פתרונות מקומיים. (דומה להם רד"ק בפירושו לספר ירמיה יד, ח. וראה גם דברי ר' נתן אדלר, בעל "נתינה לגר" בהקדמתו הכוללת עמ' 11). (ב) שיטה אחרת היא שיטתו של רמב"ן (בראשית מו, ד) המרבה להקשות על אלו הראשונים (שיטה א) מן החריגים הרבים וגם מטעמים עקרוניים. בעיניו חמורה במיוחד תפיסת הרמב"ם את ה"מימרא", "יקרא" ובפרט ה"שכינתא" כיישויות נבראות ["כבוד נברא"], שאינן מבטאות את עצמות ה'. לדעת רמב"ן יש בכך סתירה למסורת חז"ל ובמיוחד לתפיסת הקבלה הרואה ב"שכינה" ביטוי זהה לעצמותו של הבורא. לפיכך החריגות שבתרגום אונקלוס מבוארות לפי רמב"ן על דרך הנסתר ("אבל הענינים האלה לאונקלוס וליונתן בן עוזיאל, דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן" - רמב"ן שם). (ג) השיטה השלישית היא של רבי יצחק עראמה (בראשית שער לא). הוא מסכים לטענות רמב"ן, אך במקום לפתור את הבעיות שבתרגום אונקלוס על דרך הנסתר, הוא מצביע על עיקרון נוסף הפועל בתרגום אונקלוס - כבוד ה'. לפי הצעתו, לא ריחק אונקלוס את כל ביטויי ההגשמה, אלא התחשב גם במשמעות הביטוי המתורגם ובהקשרו בכתוב. רק בביטויים העלולים במיוחד לפגום ברוממות ה' עקף התרגום את לשון ההגשמה. הסבר זה מקובל גם על מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק לג). (על־פי דברי ר' ר"ב פוזן בספרו "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" עמ' 130. עיי"ש)

לחת. לחת כְּתִיב שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת (שם):

לחת כתיב שהיו כו'. כאילו לא היו רק אחד:

לוחת אבן. ארז״ל מכסא כבוד נחתכו והם ספיר, וכה״א ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שם כד י), ואומר כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו).

ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיכן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שעתיד לגלות, אינו צריך להודיעו, שהרי היום ולמחר יודע לו, שנאמר ומשה לא ידע, היה עתיד לידע, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונים נכתבו מעשה אלהים, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), ולהלן הוא אומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח ד), ואומר ומעשה ידיך שמים (שם קב כו), והוא דבר ה׳, שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (שם לג ו), אבל השניים כתב משה מפי הגבורה, ובכותבו הוקרנו, פניו, ועליו הכתוב אומר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א).

לחם יומים. כל עסקי שבת כפולים, לחם יומים, שבת וינפש (שמות לא יז), שבתון שבת קדש (שם טז כג), לחם משנה (שם שם כב), מזמור שיר ליום השבת (תהלים לג א), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב); שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות, שכן תחתיו של אדם ארבע אמות, כדי שיטול חפץ ממרגלותיו וישים מראשותיו, מיכן אמרו חכמים במס׳ שבת, המעביר חפץ ברשות הרבים שכן תחתיו לסוף ד׳ חייב.

לחם יומים. כל עסקי שבת כפולים, לחם יומים, שבת וינפש (שמות לא יז), שבתון שבת קדש (שם טז כג), לחם משנה (שם שם כב), מזמור שיר ליום השבת (תהלים לג א), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב); שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות, שכן תחתיו של אדם ארבע אמות, כדי שיטול חפץ ממרגלותיו וישים מראשותיו, מיכן אמרו חכמים במס׳ שבת, המעביר חפץ ברשות הרבים שכן תחתיו לסוף ד׳ חייב.

3147 / (שמות לא,י) / שרד
לצידי"ץ / lacediz / רשת
בגדי כהונה "היו ארוגים במחט עשויים נקבים נקבים", כלומר מעין תחרים.

פרשת תשא
איתא בילקוט בפרשה זו בשם המכילתא וזה לשונו ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וגו' לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח וכו' אך את שבתותי תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמרו להביא דברים שהם משום שבות עד כאן. והנה כל העובר בתומם ויתמה תמיהות הרבה. חדא למה דוקא במצוה היה זו משה רבינו עליו השלום צריך לומר בעצמו. וביותר קשה בסוף דברי הילקוט מנלן למידק מן הקרא את שבתותי תשמרו לאסור שבות. ויש לומר דמסקנת דברי הילקוט פירושי קמפרש למאי דאמר מתחילה. ועתה הסכת אזנך ושמע. דהנה ידוע דהקב"ה ברא את העולם במאמר פיו כמה דאת אמר בדבר ה' שמים נעשו. אם כן על כרחך צריך לומר מה ששבת הקב"ה בשבת היה מן אמירה. לפי זה אתי שפיר דבעל הילקוט דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו דהיינו שבת שלי דאמר הקב"ה כמו שאני שמרתי את השבת מן אמירה כן אתם תשמרו את השבת אף מן אמירה. אם כן שפיר נשמע מכאן איסור אמירה לעכו"ם שיעשה מלאכה. נמצא לפי זה מבואר שפיר תחילת דברי הילקוט. ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמרו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. דבשלמא גבי משה בעצמו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו היה יכול לומר את שבתותי ויהיה נשמע גם כן איסור שבות דאמרינן הפירוש כנזכר לעיל השבת שלי. אבל אדם אחר אינו יכול לומר את שבתותי דהא יהיה המשמעות על השבת של אותו המדבר אם כן לא יהיה נשמע מזה איסור שבות. לכן בעל כרחו היה משה בעצמו הוכרח לומר זאת כדי שנשמע איסור שבות כנזכר לעיל:

פרשת תשא
איתא בילקוט בפרשה זו בשם המכילתא וזה לשונו ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וגו' לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח וכו' אך את שבתותי תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמרו להביא דברים שהם משום שבות עד כאן. והנה כל העובר בתומם ויתמה תמיהות הרבה. חדא למה דוקא במצוה היה זו משה רבינו עליו השלום צריך לומר בעצמו. וביותר קשה בסוף דברי הילקוט מנלן למידק מן הקרא את שבתותי תשמרו לאסור שבות. ויש לומר דמסקנת דברי הילקוט פירושי קמפרש למאי דאמר מתחילה. ועתה הסכת אזנך ושמע. דהנה ידוע דהקב"ה ברא את העולם במאמר פיו כמה דאת אמר בדבר ה' שמים נעשו. אם כן על כרחך צריך לומר מה ששבת הקב"ה בשבת היה מן אמירה. לפי זה אתי שפיר דבעל הילקוט דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו דהיינו שבת שלי דאמר הקב"ה כמו שאני שמרתי את השבת מן אמירה כן אתם תשמרו את השבת אף מן אמירה. אם כן שפיר נשמע מכאן איסור אמירה לעכו"ם שיעשה מלאכה. נמצא לפי זה מבואר שפיר תחילת דברי הילקוט. ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמרו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. דבשלמא גבי משה בעצמו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו היה יכול לומר את שבתותי ויהיה נשמע גם כן איסור שבות דאמרינן הפירוש כנזכר לעיל השבת שלי. אבל אדם אחר אינו יכול לומר את שבתותי דהא יהיה המשמעות על השבת של אותו המדבר אם כן לא יהיה נשמע מזה איסור שבות. לכן בעל כרחו היה משה בעצמו הוכרח לומר זאת כדי שנשמע איסור שבות כנזכר לעיל:

ברש"י על הפסוק ויתן אל משה וגו' אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל היה קודם לציווי מלאכת המשכן וכו'. ומקשים העולם דילמא הכל היה כסדר דהציווי של הקב"ה למשה על המשכן היה בארבעים ימים הראשונים וכו' ומשה לא הגיד לישראל הציווי של מלאכת המשכן אלא עד מחרת יום הכיפורים וכו'. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במדרש שבשביל שאמר משה מחני נא מספרך נמחק שמו בפרשת תצוה. אם כן שפיר מיושב הקושיא הנזכר לעיל. דעל כרחך הוצרך רש"י ז"ל לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה. דאי נימא דהציווי של מלאכת המשכן היה קודם למעשה העגל אם כן עדיין לא אמר מחני נא ואם כן אמאי לא הזכיר שמו של משה בפרשת תצוה דהוא ציווי של מלאכת המשכן. אלא על כרחך דמעשה העגל היה קודם:

ואמלא אותו רוח אלהים רוחא מן קדם ה' (לסבונא סביוניטה ואנוירשא), וברוב הספרים רוח נבואה, ולפי הפשט הראשון עקר. וכן בויקהל וימלא אותו רוח אלהים רוחא מן קדם ה' (לסבונא סביוניטה ואנוירשא).